דוד אביטל, חוות אביטל בע"מ - עוף העמק החדש, עוף העמק שיווק 2009 בע"מ ואח'

ניתן להפיק דוחות מלאים על הצדדים בתיק זה

מצאנו עבורכם דוחות זמינים על הצדדים בתיק זה. יתכן שתאלצו להזין נתונים נוספים כגון ת.ז
דוד אביטל חוות אביטל בע"מ עוף העמק החדש עוף העמק שיווק 2009 בע"מ
 
דוד אביטל, חוות אביטל בע"מ - עוף העמק החדש, עוף העמק שיווק 2009 בע"מ ואח'
תיקים נוספים על דוד אביטל | תיקים נוספים על חוות אביטל בע"מ | תיקים נוספים על עוף העמק החדש | תיקים נוספים על עוף העמק שיווק 2009 בע"מ |

21573-02/12 א     21/10/2015




א 21573-02/12 דוד אביטל, חוות אביטל בע"מ נ' עוף העמק החדש, עוף העמק שיווק 2009 בע"מ ואח'








בית משפט השלום בצפת



ת"א 21573-02-12 אביטל ואח'
נ' עוף העמק החדש
, שותפות מוגבלת ואח'


תיק חיצוני:


בפני

כבוד השופטת
רבקה איזנברג


התובעים

1.דוד אביטל

2.חוות אביטל בע"מ


נגד


הנתבעות

1.עוף העמק החדש
, שותפות מוגבלת

2.עוף העמק שיווק 2009 בע"מ

3.רמי לוי שווק השקמה בע"מ

4.עמיר - דגן מכון תערובת




פסק דין


1.
בפני
תביעה כספית לפיצוי התובעים, בגין נזקים שנגרמו להם, לטענתם, כתוצאה מהפרת הסכם לשיווק ומכירת פטמים.

התובע 1 (להלן: "התובע"), הינו הבעלים והמנהל של חוות לולים לגידול פטמי עוף אשר פועלת באמצעות התובעת 2 (להלן: "התובעת")- חברה בבעלות התובע.

נתבעת 1 הינה שותפות רשומה, אשר בזמנים הרלוונטיים, הפעילה משחטה בשם "עוף העמק" (להלן: "הנתבעת" או "עוף העמק"). נתבעת 2 הינה שותפה כללית אצל עוף העמק. נתבעות 3-4 ערבו, לטענת התובע, ביחד ולחוד, לקיום התחייבויות עוף העמק כלפי התובע.

2.
לטענת התובע, בהתאם להסכם שנחתם בחודש אוקטובר 2009, התחייבה עוף העמק לרכוש מהתובע פטמים בהיקפים המצוינים בסעיף 2.3,2.4 להסכם וזאת החל מיום 15.10.09 ועד ליום 31.12.10 (להלן: "ההסכם"). לטענת התובע, עוף העמק הפרה את התחייבותה לרכוש את היקף הפטמים לו התחייבה ביחס למדגר נובמבר 2010 (מדגר הינו מחזור גידול של פטמים). התובע טען כי בהתאם לסעיף 2.4 להסכם, היתה אמורה עוף העמק לרכוש ממנו במדגר זה 160,000 פטמים, בעוד שרכשה 14,480 פטמים בלבד ובכך גרמה לנזקים כספיים מאחר שהתובע נאלץ, לטענתו, למכור את יתרת הפטמים במחירי השוק שהיו נמוכים בהרבה מהמחיר החוזי עליו סוכם. מאחר שבהסכם סוכם כי על 60% מן המשקל הכולל של העופות תשלם עוף העמק לפי 90% ממחיר המטרה המפורסם על ידי המרכז החקלאי ואילו על 40% ממשקל העופות, תשלם עוף העמק על פי מחירון "בר עוף" אשר לא יפחת מ- 90% ממחיר מטרה, חישב התובע את הפסדיו על פי מחיר מטרה. התובע טען כי עוף העמק רכשה ממנו במדגר 11/10 14,480 פטמים במשקל כולל של 37,431 ק"ג ולפיכך, משקלו הממוצע של כל פטם באותו מדגר עמד על 2.585 ק"ג. התובע טען כי מאחר ועוף העמק רכשה ממנו רק 14,480
פטמים והיתה אמורה לרכוש 160,000 פטמים, יש לחשב נזקיו בהתאם ליתרת הכמות שלא נרכשה 145,520 פטמים, אותם נאלץ למכור במחירי השוק. התובע טען כי מאחר שהמשקל הממוצע של כל פטם עמד על 2,585 ק"ג, הרי סך הק"ג שרכשה עוף העמק עמד על 376,169 ק"ג (2.585
x
145,520). התובע טען כי המחיר אותו היה זכאי לקבל מעוף העמק עמד על 90% ממחיר מטרה לחודש 12/10- 6,462 ₪ לק"ג, בתוספת שיפוי בשיעור 60% מהיטל המועצה לענף הלול בסך 3.6 אגורות לק"ג- סה"כ מחיר של 6.498 ₪ לק"ג. לאור האמור טען התובע כי אלו היתה מקיימת עוף העמק את התחייבותה, היה מקבל תמורה בסך 2,417,294 ₪ (בהתייחס ל-372,006 ק"ג אותם מכר לצדדים שלישיים (6,498
x
372,006), בעוד שבפועל ובהתאם לחשבונות שצירף, מכר כמות זו בסך 2,031,734 ₪ בלבד.


לאור האמור טען התובע כי הוא זכאי לפיצוי בגין נזקיו בסך 385,560 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.11 ועד למועד הגשת התביעה- סה"כ 403,941 ₪.

3.
התובע טען כי הנתבעת 2 חבה בחוב הנטען בהיותה שותף כללי בעוף העמק ואילו נתבעות 3-4 חבות בחוב הנטען מכוח חתימתן על ערבות אשוואל עד לגובה 2 מיליון ₪, בהתאם לשטר חוב עליו חתמו.

4.
בבקשת הרשות להתגונן שהגישו הנתבעות, הועלתה טענה מרכזית על פיה התחייבויות עוף העמק בהסכם, הומחו לצד שלשי- חברת א.ד עוף והוד בע"מ (להלן: "עוף והוד"), אשר נטלה על עצמה את כל הזכויות והחובות על פי ההסכמים שכרתה עוף העמק ובכלל זה את ההתחייבות על פי ההסכם נשוא התביעה. הנתבעות טענו כי מדובר בנוהג מסחרי מקובל בשוק הפטם ובהעדר שלילה מפורשת של זכות זו, הייתה
הנתבעת רשאית להסב הזכויות לעוף והוד, בתנאי שזכויות התובע לא ייפגעו. הנתבעות הפנו גם לשורה של הסכמים שכרתה עוף העמק עם מגדלים שונים ובהם נאסר על המגדל להמחות זכותו ולא על עוף העמק. הנתבעות טענו כי בהתאם לסעיף 11.1 להסכם בין עוף העמק לעוף והוד (להלן: "הסכם ההפעלה"), התחייבה עוף והוד, באופן בלתי חוזר, לעמוד בהתחייבויותיה כלפי המגדלים. הנתבעות טענו כי בהתאם להודעה ששלחו לכל המגדלים ובכללם לתובע, ידע התובע על העברת כל פעילות המשחטה לידי עוף והוד. הנתבעות טענו כי התובע אף החל בפועל בשיווק ומכירה לעוף והוד, דבר המצביע, לטענת הנתבעות, על הסכמתו של התובע להמחאה. הנתבעות הוסיפו כי התובעים לא עשו להקטנת נזקיהם ובכלל זה לא הביאו לידיעת עוף העמק את סירוב עוף והוד לרכוש את מלוא כמות הפטמים.

עוד טענו הנתבעות, כי עוף העמק והתובע כבר הגיעו להסכם פשרה לסילוק טענות התובעים. בעניין זה הפנו הנתבעות לסעיף 11.2 להסכם ההפעלה, על פיו הוסכם כי ככל שמגדל יסרב למכור לעוף והוד את 2
המדגרים שם, תרכוש עוף העמק את המדגרים ותמכור אותם באותו מחיר לעוף והוד. לטענת עוף העמק, בהתאם לסעיף זה ולפי דרישות עוף והוד, רכשה מהתובע את המדגר הראשון לאחר חתימת הסכם ההמחאה. אולם, גם אז בא התובע בטענות כי לא נרכשה מלוא כמות הפטמים. לטענת הנתבעות, לאחר דין ודברים הגיעו עוף העמק והתובע להסכמה כי בכפוף לתשלום 180,622 ₪ ימוצו כל טענות התובע. הנתבעות טענו כי אילו ידעו אז כי בעתיד יתגבשו נזקים נוספים, היו ממתינות למלוא התגבשות הנזקים ולא משלמות את סכום הפשרה.

5.
מטעם התובע העיד התובע וכן מר אברהם מנוחין (להלן: "מנוחין") שהיה מ"מ מנכל או מנהל בעוף העמק. מטעם הנתבעות העידו מר סיידוף גדעון (להלן: "סיידוף") ממנהלי ובעלי השליטה בחברת דגני רום בע"מ ועל פי תצהירו, פיקח בזמנים הרלוונטיים על ניהול משחטת עוף העמק.
דיון
:
6.
אינני מקבלת את טענת הנתבעות כאילו המחאת התחייבויותיה של עוף ועמק לעוף והוד מחייבת את התובע, או פוטרת את עוף העמק מהתחייבויותיה על פי ההסכם.

בהתאם לסעיף 6 לחוק המחאת חיובים תשכ"ט 1969 (להלן: "החוק"):
"חבותו של חייב ניתנת להמחאה, כולה או מקצתה, בהסכם בין החייב לבין הנמחה שבאה עליו הסכמת הנושה, זולת אם נשללה או הוגבלה עבירותה לפי דין. "

מכאן, שבניגוד להמחאת זכות, אשר אינה טעונה הסכמה מצד החייב (ראה סעיף 1 לחוק), המחאת החבות אינה תקפה כלפי הנושה ללא הסכמתו של הנושה. משמעות הדבר היא כי לנושה עדיין עומדת זכות תביעה נגד החייב המקורי לקיום החיוב. דהיינו, על הנתבעות היה להוכיח שהתובע הסכים לכך שעוף והוד
תכנס במקומה של עוף העמק להסכם וכי חובותיה של עוף העמק יועברו לעוף והוד.

אין חולק שלא קיימת הסכמה בכתב מטעם התובע להמחאת חיובי עוף ועמק על פי ההסכם (וראה עמ' 5 שורות 25-28 בעדות מנוחין).
אמנם, בהתאם לפסיקה, החוק אינו דורש אופי צורני להסכמת הנושה והיא יכולה להיעשות בכתב, בע"פ, או על דרך ההתנהגות. אולם, לא שוכנעתי במקרה דנן, כי התובע נתן הסכמתו גם בדרך של התנהגות, כנטען על ידי הנתבעות.

7.
הנתבעות טענו כי התובע ידע כל כך שחובות עוף העמק הומחו לאור המכתב- נספח ג' לתצהיר הנתבעות, אשר נשלח אליו, כמו אל יתר המגדלים.


ראשית אציין כי לא הוכח שהתובע קיבל מכתב זה. למרות שהנתבעות ידעו כי התובע מכחיש קבלת המכתב, לא טרחו להמציא אישור מסירה המעיד על קבלת המכתב בדואר רשום, או להעיד את מר ציקי תירם אשר, לדברי סיידוף, מסר אף הוא את המכתב באופן אישי לתובע. עדות סיידוף בעניין הינה בגדר עדות שמיעה, כאילו הודע לו שההודעה נמסרה (ראה עמ' 27 שורות 30-32, עמ' 29 שורות 1-5). למרות זאת, כאמור ויתרו הנתבעות על עדות מר ציקי תירם - מי שביצע לטענתן את המסירה. בעניין זה צודקים התובעים בטענתם בסיכומיהם כי הימנעות הנתבעות מלהעיד שני עדים מרכזיים-מר תירם ומר מנדלסון (אשר נטען ע"י הנתבעות כי הנחה את מר תירם למסור את ההודעה לתובע),אומרת דרשני ומקימה חזקה כי עדותם לא הייתה תומכת בגרסת הנתבעים.

החזקה הראייתית בדבר הימנעות צד מהבאת ראיה רלוונטית, קובעת, כי אם בעל דין נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שבהישג ידו, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היא הייתה פועלת נגדו, ויש בהימנעותו כדי לאשש את גרסת הצד שכנגד."מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר – ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת כנגדו (602ז')". ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ מ"ד (4) 595.

בנוסף וגם אילו היה מוכח שהתובע קיבל את המכתב, אין במכתב זה כדי להודיע על כך שעוף ועמק המחתה את התחייבותיה לעוף והוד, אלא רק על העברת הפעלת המשחטה, הפעלתה ואחזקתה לעוף והוד. במכתב זה הודע אמנם שהשיווק של 2 המדגרים הקרובים
(לאחר 30.6.10-מועד המכתב), יעשה ע"י עוף והוד. אולם, אין בכך כדי להצביע על המחאת התחייבויות עוף ועמק והסרת אחריותה לקיום ההתחחייביות כאמור בהסכם. וראה גם עדות מנוחין עצמו בענין, עת הסביר מה ניתן להבין מהמסמך: "... שהמשחטה היא מעתה והלאה מופעלת על ידי עוף והוד, יותר מזה אני לא מבין" (עמ' 5 שורה 24). כן ראה גם עדות סיידוף בפני
כב' הרשמת שם הודה כי "השכיר" את המקום לעוף והוד (עמ' 2 שורות 4-5) וכשנשאל בהמשך, היכן כתוב במסמך שעוף ועמק מסירה אחריות כלפי המגדלים השיב: "ההודעה לא מדברת על הנושא הזה, אלא שהיא הולכת להפעיל, מדובר בלשון
עתיד" (עמ' 4 שורה 24).

8.
זאת ועוד גם עיון בהסכם ההפעלה מעלה כי המדובר בהסכם למתן זכויות הפעלה ושימוש במשחטה וההסכם מתייחס לתקופת "שכירות" ו"דמי שכירות". אמנם בסעיף 11.1 להסכם, הודיעה עוף והוד כי היא מסכימה ומתחייבת לקחת על עצמה את התחייבויות עוף ועמק כלפי המגדלים, אלא שמדובר בהתחייבותה של עוף והוד כלפי עוף ועמק. התחייבויות, אשר כאמור בסעיף 6 לחוק, כל עוד הנושה- התובע- לא הסכים לה, אין בה לחייב גם אותו. עיון בסעיף 11.2 להסכם מעלה כי גם עוף ועמק ועוף והוד היו מודעות לכך שאין בהסכמה ביניהן כדי לחייב את המגדלים (בכללם, התובע), שכן בסעיף זה הוסכם כי "ככל שהמגדל יסרב למכור למפעיל את 2 המדגרים והמפעיל יידרש להם, תרכוש עוף ועמק את המגדרים ותמכור אותם באותו מחיר למפעיל". כלומר, היה ידוע להן שקיימת אפשרות כי למרות הסכמת עוף ועמק ועוף והוד, המגדל יסרב למכור לעוף והוד את 2 המדגרים ולכן הוסכם כי במקרה כזה אחראית עוף ועמק כלפי עוף והוד לרכוש את המדגרים מהמגדל ולמכור אותם לעוף והוד. ראה בעניין זה גם את עדות מנוחין אשר אף הוא הבהיר כי הסעיף מתייחס למקרה בו "מסיבה כלשהיא" המגדל יסרב לספק את העופות לעוף והוד (עמ' 5 שורות 3-4) וראה גם עדות סיידוף בחקירתו על בקשת הרשות להתגונן:

" ש. אני מפנה אותך לסעיף 11.2, תסביר לי אם הטענה שלך שאתה לא צריך את הסכמת אביטל, למה צריך להכניס את הסעיף הזה.

ת. הסעיף הזה מסביר בצורה פשוטה שלא משתמעת לשתי פנים, יכול להיות מצב שמגדל משיקולים כאלה ואחרים, לאו דווקא מבעיות כלכליות לא ירצה לשווק לו את העופות ולכן אנחנו נתנו גיבוי דווקא למגדל, כאן זה לא המקרה, לא היה שום סירוב לשווק את העופות לאביטל
" (עמ' 4 שורות 6-11).

9.
אין בכך שהתובע ידע כי עוף והוד תפעיל את המשחטה ושחלק מהעופות יגיעו לעוף והוד, או בכך שלא פנה במכתב לעוף ועמק (כנטען בסעיף 45 לסיכומי הנתבעות),כדי להצביע על כך שהסכים לכך שהפעילות הכספית ומי שיחוב כלפיו תהיה עוף והוד. התובע אמנם הודה בחקירתו כי כבר ביולי 2010 ידע על העברת הפעילות לעוף והוד (עמ' 21 שורה 21). יחד עם זאת, הבהיר בתצהירו (סעיף 36), כי מבחינתו לא היתה כל חשיבות לשאלה מי בפועל מבצע את השחיטה במשחטה וראה בעדותו: "אני אמרתי שאני משווק לכל מי שיחפצו, העיקר שהפעילות הכספית תהיה לעוף ועמק" (עמ' 17 שורה 26-27).

אין לקבל מצב בו חייב יוצר מציאות על פיה הינו מחייב נושה, עימו התקשר בהסכם, לעמוד מול צד ג', אליו בחר החייב להמחות את זכויותיו וחובותיו. התובע הסביר זאת היטב בעדותו:

"יש לי הסכם עם יסודות טובים, ערבויות אישיות. אני נכנסתי להסכם לאחר שנעקצתי בקדנציה הקודמת של עוף העמק שקרס. לכן, הלכתי על יסודות בריאים של הסכם שיש לי בטחונות טובים וזה הסכם שלי. זה שהנייר הוצא שמעבירים פעילות לאדון עוזרי, היא לא מחייבת ולא נדרשת ממני תשובה או חוות דעת ביחס לנייר הזה" (עמ' 21 שורות 25-28)


חלק משיקוליו של צד להסכם בהתקשרותו בהסכם, הינם מיהות הצד העומד מולו, יציבותו הכלכלית של אותו צד ושיקולים נוספים המשכנעים אותו כי קיימת כדאיות עסקית להתקשרות מול אותו צד. לא ניתן לקבל מצב בו יחויב התובע, שבחר להתקשר עם עוף ועמק דווקא, תוך הבטחת עצמו בערבויות מתאימות, להיוותר לפתע מול עוף והוד.

העובדה שלתובע היתה חשובה ההתקשרות דוקא מול עוף ועמק, תוך הבטחתה בערבויות נתבעות 3 ו- 4, וכי ההסכם עימו אף היה שונה מההסכמים עם המגדלים האחרים, דווקא בשל זהירותו והקפדתו בעניין, נלמדת גם מכך שבניגוד להסכמים שנכרתו בין עוף ועמק למגדלים האחרים, הרי בהסכם עם התובע לא קיים סעיף המאפשר רק לעוף ועמק להסב זכיותיה לצדדי ג'. בניגוד להסכמים עם מגדלים אחרים בהם שמרה עוף ועמק על זכותה להסבת זכויות ומנגד נאסר על המגדלים להמחות את זכויותיהם מבלי לקבל את אישורה של עוף ועמק, הרי בהסכם עם התובע לא קיימת כל תניה כאמור ויש בכך כדי ללמד על החשיבות והאופן היחודי של התקשרות התובע עם עוף ועמק. כאמור, גם העובדה שהתובע דרש ערבות אישית מצד נתבעות 3-4 להבטחת התחייבות עוף ועמק (וראה עדות סיידוף בעמ' 29 שורות 19-20), יש בה כדי ללמד על החשיבת שהקנה התובע לצד העומד מולו בהתקשרות החוזית והמחוייב לקיום ההתחייבויות על פי ההסכם.
אציין כי בפועל גם סיידוף הודה בחקירתו כי התובע לא הסכים להמחות חבות מצד עוף ועמק וזאת הסיבה שבהסכם עימו, בניגוד להסכמים עם שאר המגדלים, לא הופיע אותו סעיף: "...כדי להראות שהכלל לא הייתה שום התנגדות מתוך 14 מגדלים, רק דוד אביטל
קם והתנגד מסיבותיו שלו..."(ע"מ 29 שורות 13-15).

מכאן, שבהעדר הסכמה מפורשת להמרת עוף ועמק, לא ניתן לקבוע כי התובע הסכים, כלאחר יד, להחלפת זהות הצד המחויב כלפיו. בענין זה אוסיף, כי אין לקבל פרשנות על פיה בהעדר סעיף האוסר על המחאת חבות, רשאי צד להמחות את חיובו על פי הסכם וללא קבלת הסכמה של הצד שכנגד.

אם נאמץ את הפרשנות המוצעת, אזי כל הסכם שאין בו איסור על העברה, או הסבת חבות, יאפשר לכל צד לחוזה להעביר חובותיו בהעברה שלא באה עליה הסכמת הצד שכנגד, ועל ידי כך להשתחרר מעולו של החוזה כל אימת שלא נוח לו. המדובר בפגיעה אנושה באינטרס ההסתמכות שבבסיס דיני החוזים.

10.
טענות הנתבעות להתחשבנות ישירה של התובע מול עוף והוד- כאמור אין בעובדה שהתובע סיפק עופות למשחטה שהושכרה להפעלה על ידי עוף והוד, כדי להעיד על הסכמתו להמחאת התחייבויות עוף ועמק, אלא לכך שכפי שהעיד וכמפורט לעיל, שיווק למי שנדרש, תוך שהיה ברור שההתקשרות החוזית הכספית הינה מול עוף ועמק.


לטענת הנתבעות, התובע הודה בהמחאת החיובים בכך שהתנהל כספית מול עוף והוד ובענין זה הוצגה לתובע בחקירתו חשבונית מיום 30.9.10, אשר הוציא על שם עוף והוד.

אינני מקבלת את הטענה כי יש באמור כדי להצביע על התנהלות כספית שהועברה להתנהל אל מול עוף והוד. המדובר בחשבונית אחת המתייחסת לכמות עופות קטנה יחסית (המדובר בסכום של כ- 70,000 ₪ בלבד כאשר מהנתונים לגבי מדגר 11/10 עולה כי ההתקשרות ביחס למדגרים היתה בסדר גודל של מיליוני שקלים למדגר.


בחקירתו הסביר התובע כי עוזרי- מנהל עוף והוד, ביקש ממנו לספק לו משאית אחת בלבד של עופות עוד ב- 4/10 (עמ' 18 שורות 18-19). בהתאם לעדותו זאת, המדובר באספקת עופות בכמות קטנה שסיפק התובע מגורם חיצוני בלי קשר להסכם ההפעלה בין עוף ועמק לעוף והוד, עוד בתקופה שקדמה לאותו הסכם. התובע הבהיר כי גם באותה תקופה- 4/10, כשעוזרי ביקש השלמה של כמות עופות (כיוון שהיה החוסר של עופות), הוא קיבל את העופות דרך עוף ועמק וכי: "התכוונתי להוציא חשבונית לעוף ועמק גם של הכמות הזו. הפקידה של האדון הזה אמרה לי שעדיף לא לערבב את השווק השוטף בין החשבונית השוטפת הזו שנקנתה שלא באמצעות חוות אביטל".

אין בחשבונית אחת בודדת זו, כשאת כל יתר החשבוניות האחרות הוציא התובע לעוף ועמק, כדי להעיד על הסכמה להמחאת התחייבויות עוף ועמק, אלא רק על כך שהתובע סיפק, בנוסף, כמות קטנה זו לעוף והוד. בעניין זה ראה חשבונית 055 מיום 30.8.10 וחשבונית 064 מיום 30.11.10 אשר הוצאו על שם עוף ועמק.


הנה כי כן, אין בהוצאת חשבונית אחת על שם עוף והוד כדי להעיד על כך שהתובע פסק מלראות בעוף ועמק חייבת וכאילו הסכים להמחאת התחייבותה, שהרי בחודשים אחרים (לאחר 7/10) הוציא חשבוניות לעוף ועמק. ראה בענין זה גם עדות סיידוף אשר אישר: "אז בדקתי וממה שאני יודע, החשבוניות של אביטל יצאו לעוף ועמק".


תשלום ספורדי כזה או אחר מצד עוף והוד. אין בו, כשלעצמו, כדי לאיין את זכותו של התובע לדרוש את התשלום בגין אספקה השוטפת, מעוף ועמק עימה קיימת לו התקשרות חוזית.

בעניין זה ראה
גם רע"א12027/04

נסר אלדין סלמאן נ' סליבא ובניו 1995 בע"מ
, שם קבע כב' השופט רובינשטיין, תוך הפניה לדברי המלומד שלום לרנר בספרו, כי כאשר נושה מביע באופן עקרוני הסכמתו להצעת חייב שצד שלישי יפרע את חוב החייב, הסכמה זו איננה מתפרשת כהמחאת חוב וכי הנושה שומר לעצמו את הזכות להיפרע מן החייב המקורי, אם לא יצליח להיפרע מהצד השלישי:

"המחבר פרופ' שלום לרנר (המחאת חיובים, 108), מסביר את ההבדלים בין המחאת זכות להמחאת חבות, שהראשונה עניינה חילוף נושים, והשניה – החלפת חייבים; וכלשונו, "בהמחאת חבות 'יוצא מהתמונה' החייב המקורי, ובמקומו הופך אחר, הקרוי נמחה, לחייבו של הנושה". דבר זה שונה מהמחאת זכות; והוא מציין (עמ' 117-115), כי הגם שב
חוק המחאת חיובים
מוקדשים חמישה סעיפים להמחאת זכות ושלושה להמחאת חבות, תוספת בחיבורו המחאת חבות מקום שולי, כיוון שבניגוד להמחאת זכות, אין לה ביטוי מעשי רב. וכדבריו שם (עמ' 116) "בעסקה מסחרית רגילה קשה להעלות על הדעת שפלוני יסכים לקבל על עצמו חוב של אחר ללא תמורה...". העיסקה הסבירה היא לשיטתו המחאת זכות, שכן בה לא אבדה זכות החזרה אם לא שולם החוב (עמ' 117). ועוד (שם): "כאשר נושה מביע את הסכמתו להצעת החייב שצד שלישי יפרע את חובו של החייב, הסכמה זו אינה מתפרשת בדרך כלל כהמחאת חבות. כוונת הנושה היא לשמור על זכותו להיפרע מהחייב המקורי, אם לא יצליח להיפרע מהצד השלישי". כך לכאורה גם בענייננו."

כן ראו בש"א (ת"א) 13318/03 אמות השקעות בע"מ נ' המשביר לצרכן ישראל בע"מ (בהקפאת הליכים) כב' השופט א' גורן:

"חוק המחאת חיובים אינו קובע דרישה צורנית דווקנית להמחאת חבות כפי שנקבע לגבי עסקאות אחרות. מכאן, כי המחאת החבות יכולה להיעשות בכתב, בעל-פה ואף בהתנהגות. ברם, כדי שניתן יהיה לראות בנושה כמי שמסכים בהתנהגותו להמחאת חבות אין די בהסכמתו לקבל חלק מכספי החוב מהנמחה, אלא יש צורך שהסכמה זו תהיה מלווה בויתור על האפשרות לדרוש מעתה ואילך את יתרת פרעון החובות מן הממחה. בענייננו, אין כל אינדיקציה לכך כי בהסכמתן להיפרע מקבוצת שביט, התכוונו מי מן המבקשות לוותר על תביעות החוב שלהן כנגד המשביר".
(הדגשה שלי ר.א).

התובע המשיך להוציא חשבוניות לעוף ועמק. כרטסת הנהלת חשבונות אצלו התנהלה על שם עוף ועמק, ואין די באותה חשבונית בודדת ביחס לכמות עופות מצומצמת, כדי להעיד על הסכמה להמחאת התחייבות עוף ועמק כלפיו, לעוף והוד.

אציין כי עוף ועמק לא טרחה להציג כרטסת הנהלת חשבונות, ממנה ניתן ללמוד כי הפעילות ביחס לתובעת 2 הופסקה מ- 7/10. טענת סיידוף בתצהיר שהגיש, כי לאחר מועד השכרת המשחטה לעוף והוד הועברו מסמכי הנהלת חשבונות למשרדי צד ג' ואף אחד מעובדי מחלקת הנהלת חשבונות אינו פעיל עוד בחברת עוף ועמק, אין בה כדי למנוע זקיפת אי הצגת הכרטסת, לחובת הנתבעות. גם אם אין המדובר עוד בעובדי הנהלת חשבונות שבשליטת עוף ועמק, ברי כי הנתבעות יכלו לבקש להעיד מי מעובדי אותו צד ג' אליו הועברו מסמכי הנהלת חשבונות, ולבקש שיביא עימו המסמכים. זאת ועוד, תמוה בעיני כיצד, מחד לא נשמרו ברשות הנתבעות מסמכי הנה"ח לתקופה של 9-10/10 ואולם מאידך, דווקא אותה חשבונית בודדת שהופקה לעוף והוד כן נשמרה אצל סיידוף (ראה תצהיר סיידוף מיום 30.3.15). אין ספק כי אילו היה במסמכי הנה"ח להואיל לנתבעות, היו טורחות להשיגן, אם בדרך של בקשה לאותו משרד אליו הועברו המסמכים ואם באמצעות בקשה לזימון עובד מטעם אותו משרד באמצעות בית המשפט. אי המצאת המסמכים עומדת בהתאם להלכה כמפורט לעיל, אף היא כנגד גרסת הנתבעות.

אם לא די באמור, סיידוף הודה בחקירתו הנגדית כי עוף העמק היוותה צינור להעברת הכספים. סיידוף אמר כך: "היה מנגנון תשלום עוף והוד שילמו לנו ואנחנו לאביטל". וראו גם בחקירה בפני
הרשמת: "עוף והוד שילמו לאביטל דרכנו אנחנו היינו צינור" (עמ' 5 שורה 11). כלומר גם לגישתו, באופן אמיתי, ההתחשבנות הכספית הייתה בסופו של יום בין עוף העמק לתובע, שהם הם הצדדים לחוזה. לפיכך גם אם קיימת חשבונית המעידה על התקשרות חד פעמית אחת בין התובע לעוף והוד, אין בכך כדי להעיד על כך שהתובע זנח את זכותו החוזית כלפי עוף העמק וכאילו בחר להתקשר באופן מוחלט עם עוף והוד והכיר בחובתה של האחרונה בלבד, לעמוד בהסכם בינו לבין עוף העמק.

11.
בטרם תיבחן טענת הנתבעות כי תשלום הסכום של 180,622 ₪ נועד לסיים בפשרה את מערכת היחסים בין הצדדים, אוסיף כי לא מצאתי רלוונטיות בטענת הנתבעות, כאילו התובע לא בא בדרישה כלשהיא לעוף ועמק בגין מדגר 9/10. התובע הינו איש עסקים וככל שהנזקים ב- 9/10 לא היו בשיעור כזה אשר הצדיק, מבחינתו, הגשת וניהול תביעה משפטית אין בכך
כדי ללמד שלא ראה בעוף ועמק את מי שחבה כלפיו בהתאם להסכם שנכרת ביניהם.

עוד אציין כי טענת הנתבעות כאילו התובע סירב לספק לעוף והוד את מדגר 9/10 הינה טענה המהווה הרחבת חזית, לא נטענה בבקשת רשות להתגונן ולפיכך, אין לה רלוונטיות לתביעה דנן. ככל שלנתבעות או לעוף והוד טענות בעניין הנזקים שנגרמו להן כתוצאה מהתנהלות זו, הרי הן רשאיות להגיש תביעה כנגד התובע ואולם משהטענה לא נטענה, אין לדון בה במסגרת תביעה זו. יחד עם זאת, מצאתי להוסיף כי ככל שלטענת הנתבעות, עוף והוד היא החייבת בחובות נשוא תביעה זו ולא עוף ועמק, לא ברור לי מדוע בחרו הנתבעות שלא לשלוח הודעת צד ג'
כנגד עוף והוד.


עוד אוסיף כי לא ברורה לי טענת הנתבעות בסיכומיהן, כאילו התובע "עקץ" את עוף ועמק ועוף והוד (סעיף 9 לסיכומים),שעה שבהמשך (סעיפים 65, 65),הפנו לכך שהתובע לא תבע בתביעה זו גם את מדגר ספטמבר. הנתבעות טענו, כי למרות שנגרם לתובע נזק בגין מדגר ספטמבר, לא תבע אותו שכן סכום הפשרה בסך 180,000 ₪ סיים את ההתקשרות בין הצדדים. לטענה זו תינתן התייחסות בהמשך. יחד עם זאת, כבר עתה אציין כי בעצם העלאת הטענה כי גם במדגר ספטמבר נגרם לתובע נזק ,יש כדי לאיין את הטענה שהתובע הוא זה ש"עקץ" את הנתבעות. התובע ניזוק פעמיים וזאת גם לגישת הנתבעות והעובדה שלא כלל בתביעה את מדגר ספטמבר(לטענת הנתבעות ,לא תבע בגין מדגר זה בגין הסכם הפשרה ולטענת התובע, לא תבע בגין מדגר זה בגין היקף הנזק שלא הצדיק הגשת תביעה),אין בה כדי לפגוע בכך שגרסת הנתבעות כאילו התובע הוא ש"עקץ" אותן, אינה סבירה.


עוד אציין כי לא מצאתי רלוונטיות בהפניית הנתבעות להלכה כי ככל שהרשות להתגונן אינה מסויגת, חזקה שניתנה באופן מלא. הלכה זו בעינה עומדת ,אלא שגם הרשות המלאה יכולה להתייחס רק לטענות שהועלו בבקשת הרשות להתגונן. משהטענה כלל לא הועלתה בבקשת הרשות להתגונן, הרי כמוה כטענה שלא הועלתה בכתב הגנה ואין להתירה בבחינת הרחבת חזית. וראה פירוט בעניין בסעיפים 7-8 להחלטה מיום 9.7.15 שם הפניתי לכך שהנתבעות בעצמן הודו בעבר כי הטענה לא הועלתה על ידן בבקשה ואף עמדה בסתירה לטענות שהעלו. עוד אוסיף כי ככל שמדובר בטענה שבאה רק כדי לתמוך בטענה ביחס למהות סכום הפשרה ששולם, הרי לכך תינתן התייחסות בסעיף 12 להלן (שם יובהר כי מששוכנעתי שסכום הפשרה התייחס רק למדגר יולי, אין
רלוונטיות להתנהלות התובע ביחס למדגר ספטמבר ואין בה כדי לשנות מהודאת מי שכרת את הסכם הפשרה (מנוחין),כי הפשרה התייחסה רק למדגר יולי).

12.
לטענת סיידוף כמפורט בתצהירו, תשלום הסך של 180,622 ₪ (להלן: "סכום הפשרה"), אמור היה לסיים את מערכת היחסים בין עוף ועמק לתובע ואילו היה סבור שבעתיד עלולים להתגבש נזקים נוספים, לא היה מסכים לשלם את סכום הפשרה הנ"ל. לא מצאתי כי גם טענה זו הוכחה על ידי הנתבעות:

התובע העיד כי הסיכום ביחס לסכום הפשרה (נעשה עם מנוחין ומנכ"ל עמיר דגן – מר אלון (עמ' 22 שורות 28-29). הנתבעות בחרו שלא לזמן את מר אלון לעדות ואילו מנוחין (אשר הוזמן להעיד דווקא על ידי התובע- דבר המצביע אף הוא על כך שהנתבעות בחרו שלא יעיד),
העיד במפורש כי סכום הפשרה לא היווה ויתור על זכויות התובע כלפי עוף ועמק (עמ' 5 שורות 29-32).

התובע צירף לתצהירו חשבונית ע"ס 180,622 ₪ (חשבונית 043 מיום 29.7.10). לא נסתרה עמדת התובע על פיה סכום זה היווה הפרש מחיר עבור מדגר ספציפי שאותו שיווק לעוף העמק בחודש יולי 2010 (ראו תחשיב בסעיף 60 לתצהיר). מנוחין בחקירתו הודה כי התשלום בסך 180,000 ₪ היה ספציפי עבור מדגר חודש יולי. סיידוף העיד בפני
כב' הרשמת כי מנוחין הוא ש"סגר" את הפשרה מול התובע (עמ' 5 שורות 27-28). ולפיכך, משמנוחין העיד כי המדובר בפיצוי בגין מדגר ספציפי, בוודאי שאין לקבל את הטענה כי היווה הסכם פשרה כולל וכאילו התייחס גם להיקף הרכישות בספטמבר. מאחר שמנוחין העיד מפורשות כי ההסכם התייחס למדגר יולי ומשמדובר בהודאה מפורשת של מי שהיה צד להסכמה, הרי שאין עוד רלוונטיות לטענות הנתבעות ביחס למסקנות שיש להסיק מהתנהלות התובע במדגר ספטמבר.

מחקירתו הנגדית של התובע עלה שתשלום הפיצוי הוא עבור מדגר שהחל לפני שעוף והוד נכנסו לתמונה (24.6.10) בתקופה שבה עוף העמק עוד הפעילה את המשחטה. מדגר שכפי הנראה החל בחודשים מאי-יוני 2010 (עדות התובע בעמ' 16 שורה 14). דא עקא, שמר סיידוף בחקירתו בבקשת רשות להתגונן ציין כי המועד הרלוונטי להסכם הוא מועד אספקת העוף למשחטה, כלומר בחודש יולי 2010 ולא מועד כניסת העופות ללולים. מנוחין אשר עומת עם עובדה זו אישר שהכוונה היא אכן מועד האספקה בפועל: "אני לא חושב שבהסכמים שהיו היתה התייחסות לנכנס או יוצא. מדגר הוא מרגע תחילתו ועד סופו, המשחטה מחויבת לקחת את העופות בגיל שנקבע עם המגדל -42-40 יום" (עמ' 11 סיפא). בהמשך הודה בצורה מפורשת (עמ' 12 שורה 2): "נכון החל מ-1.7 כל מה שהיה בלולים שנכנס לפני ה-1.7 באחריות עוף והוד".

גם מעדות מנוחין עלה כי התובע תבע הפרשים אלו הואיל ועוף והוד לא משכה את העופות מהתובע (עמ' 6 שורות 2-3) והפיצוי נועד לכסות על אבדן הרווח ביחס לאותו מדגר, שגם את חלקו נאלץ התובע למכור בשוק החופשי במחיר זול יותר (שם שורה 5 ושורה 29). נוסח תשובתו של מנוחין: "הסכמנו לשלם עבור עופות שלא נלקחו ממנו והוא נאלץ למכרם בשוק החופשי", מעידה על כך שהמדובר היה כבר בתקופה שעוף והוד היתה אמורה לקבל א העופות שכן לא אמר "עבור עופות שלא לקחנו ממנו", אלא עבור "עופות שלא נלקחו ממנו" דהיינו על ידי צד ג'. כך או כך, בין אם דובר בסכום פשרה ביחס למדגר שקדם להסכם ההפעלה ובין אם מדובר במדגר שכבר התייחס לתקופת הסכם ההפעלה, בכל מקרה, לא הוכיחו הנתבעות טענתן כאילו התשלום בא לסיים את התקשרות הצדדים ולסלק גם טענות לגבי המדגרים בעתיד.
לסיכום, ככל שמדובר בפיצוי בגין מדגר שקדם להסכם ההפעלה, הרי לא הוכח כי התייחס למערכת היחסים בכללותה לרבות ביחס למדגרים הבאים. ככל שמדובר בפיצוי שהתייחס כבר למדגר בתקופת ההפעלה על ידי עוף והוד, הרי העובדה שעוף העמק הסכימה לשלם פיצוי, מעידה על כך שגם התובע וגם עוף ועמק ראו את ההתקשרות החוזית ביניהם כשרירה וקיימת ובעוף ועמק כחייבת על פי ההסכם שנכרת בינה לבין התובע גם לאחר שהפעלת המשחטה הועברה לעוף והוד.

13.
הנזק והפיצויים הנתבעים- בתביעתו תבע התובע למעשה פיצוי קיום, דהיינו הרווח שנמנע ממנו עקב הפרת ההסכם על ידי עוף העמק. כבר עתה יצוין כי הטענה היחידה אשר הועלתה בתצהיר בקשת הרשות להתגונן לעניין שיעור הנזק הנתבע, הינה אי הקטנת הנזק על ידי התובעים. בעניין זה נטענה בסעיף 41 לתצהיר הבר"ל טענה סתמית כאילו התובעים לא נקטו בחלופות אחרות טרם הגשת התביעה ובסעיף 50 לתצהיר נטען כי לא פנו לעוף והוד במשך כל החודשים בהם ניסתה עוף ועמק להבהיר כי לא היא המחויבת. מששוכנעתי, כאמור כי לא הוכח שהתובע הסכים להמחאת החבות ומשהצד החייב לו מבחינה חוזית נותר עוף ועמק, ברי כי לא חלה על התובע כל חובה לדרוש את הפיצוי מעוף והוד.

בחקירתו נחקר התובע ארוכות לגבי אופן חישוב הסכומים הנתבעים, לרבות תביעתו להפרשי הצמדה וריבית, הפחתת פחת קרן, פחת תמותה וכיוב'. אציין כי התובע עמד על כך שהחשבוניות לתשלום מתייחסות לסכומיהם לאחר הפחת- סכומים נטו. יחד עם זאת ובכל מקרה, אינני מוצאת לבחון טענות אלו של הנתבעות, אשר מהוות הרחבת חזית אסורה, לה התנגד ובצדק, בא כוח התובעים. הנתבעות לא העלו בבקשת הרשות להתגונן בדל של טענה לגבי אופן חישוב החוב הנתבע. אינני מקבלת את הטענה שהועלתה במהלך הדיון, כי מדובר בחלק מהטענה של אי הקטנת הנזק. הטענה כי נתבע סכום גבוה מהראוי לטענת נתבע, אינה טענה של אי הקטנת הנזק, אשר מטבעה מתייחסת לעבר- בטרם הגשת התביעה, אלא לסכום הנתבע בתביעה. בכל מקרה, משהטענות עצמן לא
פורטו, אם ביחס לאופן החישוב הראוי ואם ביחס לכמות הנטענת לא רשאיות הנתבעות להרחיב את החזית ביחס לטענה זו.

אמנם בתשובותיו ביחס לשאלות שהופנו אליו לעניין סכומי החישוב, הפנה התובע לתעודות המשלוח המצורפות לחשבוניות בהן ניתן לראות, לטענתו, את הנתונים, על מנת להצביע כי התייחס לסכומי נטו, ואמנם התובע לא צירף לתצהירו תעודות משלוח אלו. אולם, משהטענה לא הועלתה כלל בתצהיר הבר"ל ומשלא היתה חלק מהחזית בין הצדדים, ברי כי לא היה על התובע לצרף תעודות אלו והוא לא יכול היה לצפות כי יישאל בענין וכי יידרש להוכיח את החישוב, בו לא כפרו הנתבעות כלל וכלל. בדיוק בשביל שצד לא יעמוד במצב בו לא יידע מה עליו להוכיח, גובשה ההלכה הפסוקה, על פיה

צד אינו רשאי להרחיב את הדיון לשאלות שלא הוגדרו בכתב הטענות, אלא באישורו של בית המשפט. הטעם לאיסור הוא מניעת עיוות דין העלול להיגרם לצד שכנגד הערוך לטעון אך בסוגיות שפורטו בכתב הטענות והוא אינו צופה את האפשרות שיועלו טענות חדשות שכלפיהן לא ניתנה לו הזדמנות לטעון. ראו ע"א 8566/06 אמריקר שירותי ניהול וייעוץ (1987) בע"מ נ' מליבו – ישראל בע"מ:


"לאחר שבחנתי את טענות המערערת הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי בעניין זה. כלל ידוע שבית המשפט לא ייתן

פסק דין
על סמך עילה שונה מזו שנטענה בכתב התביעה, אלא אם קיימת הסכמה לכך מצד בעלי הדין (ראו יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי סעיף 120 (מהדורה שביעית 1995); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 89 (מהדורה עשירית, 2009) (להלן: גורן). ראו גם רע"א 4712/08 עקילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פס' 5 לפסק דינו של השופט דנצינגר ([פורסם בנבו], 5.11.2008), כפי שציין בית משפט זה: "האיסור "להרחיב חזית" עיקרו בכך שבעל-דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת, כפי שהוצבה בכתבי-הטענות, אלא אם כן נענה בית-המשפט לבקשתו לתקן את כתבי-טענותיו, או אם הצד שכנגד נתן לכך את הסכמתו, במפורש או מכללא" (ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד נח(2) 145,151 (2003)).

14.
התובע מכר 372,006 ק"ג פטם מתוך משקל ממוצע של 376,169 ק"ג ל-145,520 פטמים. לא סביר כי היה לתובע אינטרס למכור בכוונה במחירים נמוכים מן המחירים שלהם התחייבה עוף העמק וברי כי ניסה למכור את הכמות שנותרה, במחירים הגבוהים. בענין זה ראה עדות התובע על כי פנה למשחטות נוספות, בשמן נקב, על מנת לנסות ולשווק את העופות. ככל שהנתבעות חפצו להוכיח כי התובע יכול היה למכור את יתרת העופות במחיר גבוה מזה בו מכר את העופות, היה על הנתבעות להציג ראיות לכך (ראיות למשווקים שרכשו באותה תקופה עופות במחירים גבוהים יותר) ולא על התובע הנטל להוכיח יסוד שלילי זה, על פיו לא הצליח למכור במחיר גבוה יותר.
נספח ו' – חשבונית מס 067 מיום 30.11.10 מצביעה על מכירה של 6,800 ק"ג במחיר של 5.03 ₪ לקילוגרם. נספח ז' מלמד על מכירה בהיקף של 1,963,000 ₪ של 306,306 קילוגרם- פחות מן המחיר החוזי המוסכם עם עוף העמק. הוא הדין ביחס לנספח ח' חשבונית מס 062 המצביעה על מכירה של 58,900 קילוגרמים ב-353,812 ₪.

נתונים אלה מצביעים על כך שהמכירה לפי שקל לקילוגרם היתה נמוכה ממחיר המטרה המסוכם שלא נסתר ואף אושר על ידי מנוחין (עמ' 7 שורות 10-6). בסעיף 7.1.1 סוכם כי התמורה עבור 60% ממשקל העופות בכל מדגר היא לפי 90% ממחיר המטרה נכון ליום השיווק. בסעיף 7.1.2 נקבע כי 40% לפיו מחירון "בר עוף" אך בכל מקרה לא יפחת מ-90% ממחיר המטרה.

מתחשיב (נספח ה') של הוצאות יצור בשר פטמים של התאחדות החקלאים בישראל עולה שמחיר המטרה נכון ל-12/10 הוא 7.180 ₪ לק"ג. 90% מסכום זה הוא אפוא: 6.462 ₪. אכן, על יסוד סעיף 7.1.3 להסכם יש להוסיף 60% מהיטל מועצת הלול שעמד באותו מועד על 6' אגורות לקילוגרם, ובסך הכול 3.6 אג' לקילוגרם. מחיר המטרה הוא אפוא 6.498.

לאור האמור, הסכום אותו היה מקבל התובע, אילו הייתה עוף ועמק עומדת בהתחייבותה, מגיע לסך של 2,417,294 ₪, בעוד שבפועל הצליח למכור יתרת הכמות בסך של 2,031,734 ₪. הפיצוי לו זכאי התובע עומד לפיכך על סך של 385,560 ₪, סכום אותו הפסיד כתוצאה מהפרת ההסכם על ידי עוף ועמק. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית.

15.
חבותן של הנתבעות 2-4 - נתבעות אלו לא חלקו על חבותן ובבקשת הרשות להתגונן לא הועלתה כל טענה מצד הנתבעות הנ"ל. סעיף 10.2 להסכם עוסק בשטר חוב. בסעיף זה התחייבה עוף העמק למסור לתובע שטר חוב סחיר צמוד למדד על סך 2,000,000 ₪ ללא מועד פירעון, בערבות אוואל של רמי לוי שיווק השקמה בע"מ ושל עמיר דגן מכון תערובת (נתבעות 3-4). על גבי שטר החוב שצורף להסכם, מתנוססות חתימות שתי אלה.

מתמצית רישום רשם החברות עולה כי בשותפות המוגבלת "עוף העמק" שותפים רום סלע בע"מ כשותף מוגבל ואילו נתבעת 2 "עוף העמק שיווק 2009 בע"מ, היא שותף כללי.

16.
לאור כל האמור, יש לחייב את כל הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובע 385,560 ₪ כאשר סכום זה נושא ריבית והצמדה כחוק ממועד הדרישה הראשונה מיום 26.1.11 ועד היום.
אציין בהערת אגב שאין ממש בטענה כאילו במחיקת 2% חודש ריבית בסעיף 7.3 להסכם, ויתר התובע גם על זכותו להפרשי הצמדה וריבית שכן בסיפא לסעיף, זה נאמר במפורש, כי התווספות אותה ריבית (2%)- עליה אכן ויתר התובע, הינה מבלי לגרוע מכל סעד אחר העומד לזכותו של התובע על פי ההסכם ועל פי הדין. לפיכך, אין בכך ויתור על זכותו על פי הדין להפרשי הצמדה וריבית ביחס לחוב שלא שולם.


עוד אוסיף כי אין מקום לקבל את הדרישה להוסיף על הסכום האמור מע"מ וזאת משהתובעים לא כימתו את הסכום, לא ציינו אותו במדויק בכתב התביעה ולא שילמו בגינו אגרה. ראה תקנה 16(א) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד ,על פיה נדרש התובע לציין את סכום התביעה במדויק. מע"מ בניגוד להפרשי הצמדה וריבית, אינו סכום אותו רשאי ביה"מ להוסיף לפי שיקול דעתו ובמידה והתובעים עמדו על הוספתו היה עליהם לפרט את סכום התביעה בהתאם ולשלם אגרה כנדרש. בעניין זה ראה דברי ביה"מ בתא (ת"א) 25612/05
טלטיב בע"מ נ' דיסקונט ליסינג בע"מ
:

"באשר לדרישת המשיבים כי סכום התביעה ישולם להם בתוספת מע"מ, כאשר סכום המע"מ לא הוגדר בסכום התביעה ולא שולמה בגינו אגרה. עפ"י הדין ביהמ"ש לא יפסוק לתובע יותר מאשר ביקש, ראה: זוסמן, סדרי הדין האזרחי, (מהדורה שביעית), עמ' 162: "לניסוח הסעד אשר התובע עותר אל בית המשפט נודעת חשיבות רבה, שכן בדרך כלל לא יפסוק ביהמ"ש לתובע יותר מאשר ביקש, אפילו נתברר במהלך הדיון, כי היה זכאי ליותר"
כל זאת למעט הוספת הפרשי הצמדה, ריבית, שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט שבית המשפט מוסמך ליתן אותו בכל מקרה לפי שיקול דעתו כאילו נתבקש על כך, כפי שעולה מתוך סעיף 14 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984. לו בקשה המשיבה לחייב את המבקשים גם בתשלום המע"מ היה עליה לחשב את הסכום ולהוסיפו לחוב ולשלם אגרה עפ"י הסכום הכולל. "
(
הדגשה שלי ר.א).

כן ראה תא (מחוזי- מרכז) 1589-08-07 ד"ר מיכאל חיוטין נ' עיריית גבעתיים:

"הטענה הראשונה היא טענת התובעים. עמדתם היא כי יש להוסיף מע"מ כדין לסכום התביעה, העומד על 3,792,601 ₪ (ראו סעיף 109 לכתב התביעה וסעיף 100 סיפא לסיכומיהם). לא מצאתי בסיס כלשהו לטענה וזאת משני טעמים: האחד דיוני והשני מהותי. הטעם הדיוני: התובעים לא שילמו אגרת משפט בגין סכום המע"מ הנתבע על ידם. אין צריך לומר כי

פסק דין
ניתן רק בהתאם לאגרה ששילם תובע בעת פתיחת ההליך ולא מעבר לכך....."

17.

לפיכך, אני מחייבת את הנתבעות ביחד ולחוד לשלם לתובעים ביחד ולחוד סך של 385,560 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 26.1.11 ועד היום.


בנוסף יישאו הנתבעות ביחד ולחוד בהחזר אגרה ששילמו התובעים בסך של 10,274 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 25,000 ₪.

סכומים אלו ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.


ניתן היום, ח' חשוון
ח' חשוון תשע"ו,
21 אוקטובר 2015
, בהעדר הצדדים.










א בית משפט שלום 21573-02/12 דוד אביטל, חוות אביטל בע"מ נ' עוף העמק החדש, עוף העמק שיווק 2009 בע"מ ואח' (פורסם ב-ֽ 21/10/2015)












להסרת פסק דין זה לחץ כאן