אדגר תעשיות טקסטיל בע''מ, תדהר תעשיות טקסטיל בע''מ - שר התעשייה והמסחר, מנהל המכס והבלו,דימונה טקסטיל (1979) בע''מ ואח'

מידע על מנהל המכס והבלו   



אדגר תעשיות טקסטיל בע''מ, תדהר תעשיות טקסטיל בע''מ - שר התעשייה והמסחר, מנהל המכס והבלו,דימונה טקסטיל (1979) בע''מ ואח'

בית דין גבוה לצדק 899/86     05/04/1989 (בג"צ)



תיקים נוספים על אדגר תעשיות טקסטיל בע"מ
תיקים נוספים על תדהר תעשיות טקסטיל בע"מ
תיקים נוספים על שר התעשייה והמסחר
תיקים נוספים על מנהל המכס והבלו
תיקים נוספים על דימונה טקסטיל (1979) בע"מ




בג"צ 899/86 אדגר תעשיות טקסטיל בע"מ, תדהר תעשיות טקסטיל בע"מ נ' שר התעשייה והמסחר, מנהל המכס והבלו,דימונה טקסטיל (1979) בע"מ ואח'




(פד"י מ"ו (3) 78)

(פד"י מ"ג (1) 749)

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

בג"צ מס' 899/86
בג"צ 899/86
בג"צ 909/86

השופטים:
כבוד השופט ש' לוין
כבוד השופט ג' בך
כבוד השופט י' מלץ

העותרות:


1.
אדגר תעשיות טקסטיל בע"מ

בג"צ 899/86


ע"י ב"כ עו"ד ג' עמיר

2. תדהר תעשיות טקסטיל בע"מ

בג"צ 909/86


ע"י ב"כ עו"ד ת' לרנר

נ ג ד

המשיבים:
1.

שר התעשייה והמסחר

2. מנהל המכס והבלו


ע"י ב"כ עו"ד נ' ארד – מנהל מחלקת בג"צים בפרקליטות המדינה –

בשם המשיבים 1-2;

3. דימונה טקסטיל (1979) בע"מ

4. סלילי חולה בע"מ

5. ס.ה. סיבי הגליל תעשית טקסטיל בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד י' שטיינמץ
– בשם המשיבים 3-5

6. המטויות המאוחדות בישראל בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד י' קפלן




התנגדות לצווים-על-תנאי.

פסק-דין

השופט י' מלץ
:
1. שתי עתירות שעניינן אחד: כשירותו של צו שעת חירום (שיעור תשלום חובה) (תיקון מס' 2), תשמ"ז-1986, שבו הועלה שיעור ההיטל על חוטי פוליאסטר וכותנה מ-0.15 דולר ארצות-הברית לק"ג חוטים ל-0.80 דולר לק"ג.


שתי העותרות הינן חברות שעיסוקן בייצור בדים. לצורך ייצור זה הן זקוקות לחוטי פוליאסטר וכותנה. חוטים כאלה מיוצרים בכמויות מסוימות בארץ וכן בארצות תבל שונות, בהן קוריאה הדרומית.

כל אחת מהעותרות הגישה עתירה מטעמה: חברת אדגר תעשיות טקסטיל בע"מ
(להלן – אדגר) בבג"צ 899/86. חברת תדהר תעשיות טקסטיל בע"מ
(להלן – תדהר) בבג"צ 909/86. עתירת אדגר הייתה מכוונת נגד שר התעשייה והמסחר
ומנהל המכס והבלו
, ואילו עתירת תדהר הייתה מכוונת נגד השר בלבד, באשר הוא זה שחתם על הצו האמור מכוח סמכותו על-פי תקנות-שעת-חירום תשלומי חובה, תשי"ח-1958, כפי שהוארכו על-ידי החוק להארכת תקפן של תקנות שעת חירום (תשלומי חובה), תשמ"ו-1986.

בכל אחת מהעתירות התבקש בית-משפט זה לבטל את ההיטל, ולחלופין לבטלו לגבי אותן הזמנות יבוא, אשר נעשו לפני פרסום הצו, ואשר נפתחו לגביהן מכתבי אשראי דוקומנטריים בלתי חוזרים.

בהחלטתנו מיום 18.8.88 אוחד הדיון בשתי העתירות באשר עניינן אחד.

במרוצת הזמן חלו שתי התפתחויות בעתירות אלה:

ההתפתחות האחת היא, שבעקבות טענות המשיבים צורפו לעתירות כמשיבים גם יצרני החוטים הישראליים שהם, אליבא דכולי עלמא, צד מעוניין.

ההתפתחות השנייה היא, שאדגר ויתרה על העתירה העיקרית לבטל את הצו ונותרה עם העתירה החלופית לבטל את ההיטל רק עד כמה שהוא נוגע להזמנות שנעשו לפני פרסום הצו ואשר לגביהן נפתחו מכתבי אשראי בלתי חוזרים. תדהר מצדה עומדת על עתירתה על שני חלקיה.

2. בצו המקורי נקבעה הגנה על תוצרת הארץ מפני תחרות של מוצרי יבוא, כמטרת הטלת ההיטל. חטיבת הטקסטיל שבמשרד התעשייה והמסחר נוקטת מדיניות של מתן הגנה סבירה למכלול מוצרי הטקסטיל וההלבשה המיוצרים בישראל לעומת יבוא של מוצרים אלה. זה איננו עיקרון אבסולוטי השולל יבוא; היבוא מתאפשר ובלבד שתישמר ההגנה על המוצרים המיוצרים בישראל, החל בייצור החוטים וכלה בייצור המוצר המוגמר. לעתים, כך מסבירה לנו חטיבת הטקסטיל, מתעורר צורך בהגנה מוגברת, כגון במקרה דידן כאשר מדובר ביבוא מתחרה ממדינות מתפתחות, בהן שכר העבודה ואמצעי היצור זולים במיוחד, כמו החוטים הנדונים כאן, המיוצרים בדרום קוריאה. אף יצרני הבדים בארץ, עמם נמנות העותרות, זוכים להגנה המתבטאת בהכבדה על יבוא בדים מוכנים. (בענייננו מדובר בהגנה על יצרני החוטים, ועל כך התרעומת של יצרני הבדים).

מסבירים המשיבים, כי בשנים 1984 ו-1985 סיפקו יצרני החוטים בישראל כ-60% מהצריכה המקומית והיתר יובא, ברובו הגדול, ממדינות מערב אירופה. השינוי חל ב-1986: חלה עלייה תלולה של יבוא חוטים מדרום קוריאה, עלייה של 1,500%. הסיבה לכך הייתה, כמובן, המחירים הנמוכים ביותר של חוטים אלה. התוצאה הבלתי נמנעת הייתה צמצום ניכר של קניית חוטים מיצרני החוטים בישראל וצבירת

מלאים. מטבע הדברים הקימו יצרני החוטים בארץ קול זעקה ובקשו להגן עליהם ועל מוצריהם על-ידי הטלת היטל מתאים על היבוא. יצרני הבדים התנגדו, כמובן, כאשר בפיהם טענה, שיש להגן גם על הייצור המקומי של הבדים. כך נוצרו אינטרסים נוגדים, שהכתיבו את מדיניות חטיבת הטקסטיל ליצור איזון בין שתי הדרישות המנוגדות.

בשלב הראשון נקטה החטיבה בשני צעדים מקבילים וקיוותה שדי יהיה בהם כדי לפתור את הבעיה ולשמור על האיזון בין יצרני החוטים ליצרני הבדים:

ביום 16.7.86 פורסמו שני הצווים: האחד – קביעת היטל על החוטים המיובאים בשיעור 0.15 דולר ארצות-הברית לק"ג, והאחר – חיוב ברישוי יבואם של החוטים. הצו הראשון נכנס לתוקפו מיד עם פרסומו, ואילו לגבי הצו השני, זה שקבע חובת רישוי על יבוא חוטים, נקבעה תקופת מעבר של 30 יום, שאיפשרה לאותם יבואנים, שהוכיחו כי לפני פרסומו של הצו כבר הזמינו הזמנות ופתחו לגביהן מכתבי אשראי בלתי חוזרים, לבצע את ההזמנות ללא רשיון.

צעדים אלה התבהרו עד מהרה כבלתי יעילים דיים. היבואנים המשיכו להזמין חוטים מן המזרח הרחוק בכמויות גדולות. ההיטל, כך הסתבר, לא היה גבוה דיו כדי להרתיע את יבואני החוטים, והמטרה – זו של הגנה על תוצרת הארץ – לא הושגה.

גם ניסיון של התאחדות התעשיינים להביא את חבריה משני המחנות להסדר מוסכם לא עלה יפה.

המצב שנוצר היה של יבוא מוגבר ביותר של חוטי קוריאה, היווצרות עודפים וביקוש מוגבר ליבוא נוסף, ומול אלה הפסקה כמעט שלמה של קניית חוטים מיצרני החוטים בישראל. כל זה היה מוכתב על-ידי המחיר הזול ביותר של חוטי קוריאה.

היה איפוא צורך בנקיטת צעדים אחרים, יעילים יותר. בנובמבר 1986 ננקטו במקביל שני צעדים כאלה: חובת הרישוי לייבא חוטים בוטלה מחד גיסא, ואילו ההיטל הוגדל באופן משמעותי מאידך גיסא. הגידול היה מ-0.15 דולר של ארצות-הברית לק"ג ל-0.80 דולר לק"ג, והוא נעשה בצו שהוא נושא העתירה. מכאן ואילך יכלו יבואני החוטים – הלוא הם יצרני הבדים והעותרות בתוכם – לייבא חוטים ללא הגבלה, אך יבוא חוטים כאלה נעשה מעתה יקר יותר. על-ידי כך התאפשרה תחרות הוגנת בין חוטים מיובאים ממרחקים ובין חוטים מתוצרת הארץ, ונתקיימה מצוות ההגנה על תוצרת הארץ.

זוהי איפוא המדיניות ואלה שיקוליה.

3. מדיניות זו והצו הנ"ל, שהוא ביטוי לה, משמשים מטרה להתקפת העותרות.


כאמור, לעת הזאת רק תדהר בעתירתה מבקשת את ביטולו של הצו כליל.

שורה של טענות בפיה של העותרת נגד הצו הנ"ל, כאשר המכנה המשותף לכולן הוא שהגדלת ההיטל באופן כה חד (פי 5.3) איננו סביר ונעשה משיקולים בלתי סבירים.

(א) טענה אחת היא, שעצם הגדלתו של היטל בשיעור כה גבוה בבת-אחת מעיד על עצמו שהוא בלתי סביר. אין בטענה זו ממש. יש ששינוי משמעותי בתנאי השוק מחייב גם שינוי משמעותי של ההיטל. כך קרה כאן: תוך מספר חודשים עלה בשיעור משמעותי ביותר היבוא של חוטים זולים מקוריאה, שהצריך העלאה בשיעור משמעותי של ההיטל. תחילה סברה הרשות, שדי יהיה בהעמדת ההיטל על 0.15 דולר לק"ג – בצד הטלת חובת רישוי על היבוא – כדי לפתור את הבעיה. הסתבר עד מהרה, שלא די בכך ושכדי להגן על תוצרת הארץ יש צורך בהטלת היטל גבוה הרבה יותר. אין בכך כל פסול, כל עוד לא הייתה ההגדלה מלווה שיקולים פסולים או בלתי סבירים באופן קיצוני. שיקולי הרשות, כפי שתיארתי לעיל, לא היו פסולים כלל ועיקר, ולא היה בהם חוסר סבירות, שיש בה כדי להצדיק התערבותנו.

(ב) טענה שנייה היא, כי הרשות לא ערכה בדיקה מקיפה וממצה של הנתונים העובדתיים בטרם נחתם הצו. המסקנה, כי לצורך השגת המטרה שהציבה לעצמה הרשות דרושה העלאה כה נכרת של ההיטל, מבוססת על נתונים וחישובים בלתי נכונים. לו באו לפניה הנתונים האמיתיים והנכונים, הייתה מגיעה למסקנה שאין צורך בהגדלת ההיטל בכלל, ובוודאי לא בשיעור כה גבוה.

שני הצדדים מביאים בטיעוניהם את חישוביהם, איש איש לפי השקפתו. המשיבים מבקשים להראות בחישוביהם, כי הצפת השוק בחוטים מיובאים מקוריאה היה בה כדי לגרום להרס ענף ייצור החוטים בארץ, ואילו תדהר מבקשת להראות בחישוביה שלא כצעקתה, דהיינו, שיש כאן אמנם מגמה של ירידה בייצור המקומי, אך לא מדובר בשינוי המצב מן היסוד, שינוי שמצדיק תגובה כה דראסטית (ראה בג"צ 142/86 "דישון" כפר שיתופי להתיישבות חקלאית נ' שר החקלאות ואח'
, פ"ד מ(4) 523).

כל שאני יכול לומר לגבי החישובים משני הצדדים הוא, שאינני מוצא בחישובי הרשות פגם מהותי, אפילו נפלו בו פה ושם אי-דיוקים, שיצדיק מסקנה שהם מופרכים מעיקרם. ההגדלה בשיעור גדול של חוטי יבוא זולים מכאן וההפחתה הניכרת של הייצור המקומי של חוטים מכאן – הן עובדות שאינן במחלוקת למעשה. המחלוקת היא לגבי שיעורם של אלה, ועל פני הדברים נראים לי חישובי הרשות מחישובי תדהר. מכל מקום, בוודאי שאין הם כה מופרכים עד כדי להצדיק מסקנה של שיקולים בלתי סבירים באופן קיצוני, שיקולים שיצדיקו התערבותנו.

(ג) טענה שלישית שבפי תדהר היא, שהצו פסול ושיש לבטלו משום שאין בו הוראות מעבר. על מחוקק המשנה, כך היא טוענת, מוטלת חובה שלא לפגוע, על-ידי שינוי בחקיקה, במי שנהג כדין ערב השינוי. אנו, כך טוענת תדהר, נהגנו כדין ערב הצו; הצו שינה לרעה זכות מהותית שהייתה לנו, ובהעדר הוראות מעבר פגע בנו הצו במידה המצדיקה את ביטולו.

התשובה לטענה זו היא כפולה:

ראשית – "יש נסיבות, בהן מן הנמנע לקבוע תקופות מעבר, יהיה זה בשל אופיו הפיסקאלי החיוני של השינוי, המחייב הסדרים מעתה ואילך שאינם ניתנים עוד לדחיה, או יהיה זה בשל החשש לנזק מהותי, כגון במקרה שלפנינו…".

(בג"צ 396/82 ה.ש.י. – המגדר תעשיות פלדה בע"מ נ' שר התעשייה והמסחר
ואח'
, פ"ד לז(1) 44, בעמ' 50 מול אות השוליים ד).

ושנית, הכלל עליו מסתמכת תדהר נוגע לשינוי בחקיקה, דהיינו בזכות מהותית שהייתה מותרת ערב החקיקה ואשר נשללה על-ידי השינוי בה. משל למה הדברים אמורים? לשינוי בחקיקה, המחייב רישוי של פעולה שהייתה עד כה מותרת ללא רישוי מיוחד. (ראה למשל בג"צ 197/83 סיטאר אופנה בע"מ נ' שר התעשייה והמסחר
ואח'
, פ"ד לז(2) 388).

שינוי כזה היה במקרה שלנו, כפי שהזכרתי לעיל, ביום 16.7.86. באותו יום, כזכור, נקבע ההיטל בשיעור 0.15 דולר לק"ג, ובד בבד נקבע בצו חיוב רישוי יבואם של חוטים. הצו הראשון נכנס לתוקפו מיד, ואילו לגבי החיוב ברישוי נקבעה תקופת מעבר של 30 יום. וההבדל בין השניים ברור: במקרה של הטלת חובת הרישוי, חל שינוי מהותי בכך שנשללה מהיבואנים הזכות לייבא ללא רישיון. זהו מקרה של שינוי בזכות מהותית, המחייב, בדרך כלל, הוראות מעבר. לא כן במקרה של השינוי בגובה ההיטל. כאן לא חל שינוי בזכות מהותית. זכותה של העותרת לייבא חוטים הייתה ונשארה בעינה, וכל השינוי שנעשה בחקיקת המשנה לא היה אלא שינוי בערך הכלכלי של אותה זכות. כלל נקוט בידינו מקדמת דנא, שאין לאיש זכות קנויה שלא יחול שינוי במדיניות הכלכלית הנוהגת. על כך אמר הנשיא לנדוי, במקרה דומה, בבג"צ 616/80 ברא"ז ואח'
, נ' שר האוצר, פ"ד לה(2) 191, בעמ' 194:

"...זו גזרה כמו גזרות אחרות עקב החקיקה או חקיקת המשנה הפיסקלית הבאה לעתים על האזרח בחטף, והיא מרעה עמו לעומת מצבו ערב השינוי.


אין לאזרח זכות קנויה כנגד שינוי כזה לרעה, אשר הונהג מטעמים כלכליים או פיסקליים ענייניים. התקנות פועלות את פעולתן מכאן ואילך ולכן אף אין לומר עליהן, שהן לוקות בפגם של רטרואקטיביות".

לפיכך, גם טענה זו דינה להידחות. כפי שייראה להלן, יש לסוגיה זו השלכות גם לגבי הטענה החלופית של העותרות.

(ד) טענה נוספת שהייתה בפי העותרת היא, כי הצו נגוע בחוסר סבירות, גם מן הטעם שמוצרי תדהר היו נתונים בהקפאת מחירים, ולפיכך היא לוקה פעמיים.


אין זה כך. מצהיר התשובה של המשיבים אנו למדים, שגם בתקופת ההקפאה אושרו לה העלאות מחירים ב-3 מועדים שונים: באוגוסט 1986 (%6), באוקטובר 1986 (6%) ובפברואר 1987 (4%). מעל כל אלה, הרי ביום 23.2.87 הוצאו מוצרי תדהר כליל מן ההקפאה (ראה מש/6) והבעיה איננה קיימת יותר.

(ה) ולבסוף, טענה חלופית בסיכומיה של תדהר: בשנת 1987, כך נטען, עלה במידה ניכרת מחירם של חוטי קוריאה, ולכן אין ההיטל ממלא עוד את ייעודו, זה של הגנה על תוצרת הארץ, ומן הראוי לבטלו.

כל שניתן לומר על טענה זו הוא, שייתכן ששינוי כזה, כפי שתדהר מצביעה עליו, מחייב את הרשות לשקול מחדש את מדיניותה, וחזקה עליה שתעשה כן, באם תתבקש לכך.

בסיכום – מסקנתי היא, שהצו נושא העתירה הוצא לצורכי המטרה הלגיטימית של הגנה על תוצרת הארץ, תוך ראיית מכלול הבעיות של ענף הטקסטיל, של יצרני החוטים ויצרני הבדים כאחד, ובסבירות ראויה. לא מצאתי כל שיקול זר או פסול בחיקוקו ואינני מוצא כל הצדקה לביטולו.

לפיכך הייתי דוחה את העתירה (של תדהר בלבד) לעניין ביטול הצו ומבטל את הצו-על-התנאי שניתן בנושא זה.

4. ומכאן לעתירה החלופית של שתי העותרות כאחת: העתירה היא, שהעלאת ההיטל תחול רק על הזמנות שנעשו לאחר פרסום הצו, ואשר לגביהן נפתחו מכתבי אשראי לאחר פרסום הצו. לשון אחר: לאפשר לעותרות לשחרר את החוטים שהוזמנו לפני פרסום הצו בלוויית מכתבי אשראי כנגד תשלום ההיטל בשיעורו הקודם, הנמוך יותר.

לעתירות אלה לא הייתה התייחסות של ממש בתצהירי התשובה של המדינה, ולפיכך הורינו למשיבים להגיב עליהן בנפרד. חלק מהתשובות נתקבל רק בימים האחרונים ובאיחור רב.

כפי שכבר ציינתי לעיל, קשורה טענה זו קשר הדוק עם הטענה המופנית לביטול הצו עצמו, דהיינו שהצו פסול משום שלא נקבעו בו הוראות מעבר (ראה לעיל סעיף 3(ג)) והדברים שאמרתי שם יפים גם לטענה הנדונה כאן.

העותרות מבקשות לראות תימוכין בעמדתן בדברים שאמר כבוד הנשיא שמגר לעניין מכתבי אשראי בלתי חוזרים בבג"צ 197/83 [3], בעמ' 391:

"סיכומה של נקודה זו, ההבחנה בין הזמנות על-פי מכתבי אשראי בלתי חוזרים לבין הזמנות אחרות, המתבססות אך ורק על מסמכים שהוחלפו בין היבואן לבין הספק, איננה משוללת הגיון".

אלא שזו איננה השאלה הנדונה כאן. ברור שהעותרות, שהצו תפס אותן עם "ספינות שבדרך", ניזוקו על-ידי כך. ייתכן שאילו ידעו שיצטרכו לשלם על החוטים המוזמנים היטל גבוה מזה שהיה בעת ההזמנה, לא היו מזמינים את החוטים או היו מזמינים כמויות קטנות יותר. השאלה היא, אם הטלת ההיטל הגבוה יותר על כל הטובין, שיגיעו לארץ לאחר כניסת הצו לתוקפו, ללא התחשבות במועד ההזמנה, לוקה בחוסר סבירות כה רב, שיהא בו כדי להצדיק את התערבותנו.

תשובתי לכך היא שלילית. המשיבים טוענים, כי קביעת הוראות מעבר בצו, כפי שמבקשים העותרים, היה בה כדי לסכל את מטרת הצו מעיקרא והופכתו לבלתי אפקטיבי. הדבר היה יוצר אבחנה בלתי סבירה בין היבואנים השונים, דהיינו בין אלה המייבאים על דרך פתיחת מכתבי אשראי ובין אלה המייבאים בדרכים אחרות. בנסיבות המצב, כך הם טוענים, היה זה סביר יותר ומוצדק יותר לקבוע שמועד כניסת הצו לתוקפו יהיה שווה לכל היבואנים.

אינני בא לבחון את נכונותו או דיוקו של שיקול זה. לדידי, די בכך כי בפני
הרשות היו מספר פתרונות אפשריים, והיא בחרה בזה שנראה לה הנכון והסביר ביותר. בהעדר שיקולים זרים או חוסר סבירות קיצוני, בית-משפט זה לא יתערב. על כגון דא, נאמר כבר בבג"צ 197/83 [3] שהוזכר לעיל, בעמ' 391-392:

"לגבי סוגיה כגון זו שלפנינו, היינו לגבי הפעלת סמכויות שלטוניות על-פי דין, יכולים להיות מספר פתרונות אפשריים, ואין בית המשפט נוטה להתערב אך ורק בשל כך שהפתרון שנקבע איננו הטוב ביותר, לדעתו, אשר אליו ניתן היה להגיע בנסיבות העניין. כאשר ישנו מירווח של אפשרויות, אשר בתוכו קיימות מספר אפשרויות חלופיות, שכולן סבירות במידה זו או אחרת, יתערב בית המשפט אך ורק אם הדרך, אשר בה בחרה הרשות, חורגת לחלוטין מתחום הסביר".



הוא שאמרתי. האפשרות שבחרה בה הרשות אולי איננה הטובה ביותר בעינינו. אך היא הייתה הטובה ביותר בעיניה, והיא איננה חורגת מתחום הסביר.


לפיכך, אני מציע שלא נתערב.

הייתי דוחה לכן גם את העתירה החלופית.

לסיכום: הייתי דוחה את שתי העתירות ומבטל את הצווים-על-תנאי שהוציאו. הייתי מחייב את העותרת בבג"צ 899/86 (אדגר) לשלם למדינה הוצאות ושכר טרחה (כולל) בסך 3,000 ש"ח. את העותרת בבג"צ 909/86 (תדהר) הייתי מחייב לשלם למדינה 5,000 ש"ח. הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. ביחסים שבין העותרות לבין המשיבים האחרים לא הייתי עושה צו להוצאות.

המשנה לנשיא מ' אלון
: אני מסכים.

השופט דב לוין
: אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט מלץ.

ניתן היום, כ"ט באדר ב' תשמ"ט (5.4.89).






בג"צ בית המשפט העליון 899/86 אדגר תעשיות טקסטיל בע"מ, תדהר תעשיות טקסטיל בע"מ נ' שר התעשייה והמסחר, מנהל המכס והבלו,דימונה טקסטיל (1979) בע"מ ואח', [ פ"ד: מג 1 749 ] (פורסם ב-ֽ 05/04/1989)











תיקים נוספים על אדגר תעשיות טקסטיל בע"מ
תיקים נוספים על תדהר תעשיות טקסטיל בע"מ
תיקים נוספים על שר התעשייה והמסחר
תיקים נוספים על מנהל המכס והבלו
תיקים נוספים על דימונה טקסטיל (1979) בע"מ




להסרת פסק דין זה לחץ כאן



הוספת מידע משפטי למאגר
שתפו אותנו במידע משפטי שנוכל להוסיף למאגר שלנו. פסקי דין, כתבי תביעה ו/או הגנה, החלטות וכו' יוספו למערכת ויוצגו באתרנו ובגוגל.


הוסף מידע משפט