אלדמע תשובה לירית, רם מרשל - קונברג'יס ישראל אינבסטמנטס בע''מ, קונברג'יס פתרונות בע''מ (לשעבר: וויזטק פתרונות בע''מ)

מידע על רם מרשל   



אלדמע תשובה לירית, רם מרשל - קונברג'יס ישראל אינבסטמנטס בע''מ, קונברג'יס פתרונות בע''מ (לשעבר: וויזטק פתרונות בע''מ)

בקשת רשות ערעור 2825/01     04/08/2002 (ברע)



תיקים נוספים על אלדמע תשובה לירית
תיקים נוספים על רם מרשל
תיקים נוספים על קונברג'יס ישראל אינבסטמנטס בע"מ
תיקים נוספים על קונברג'יס פתרונות בע"מ (לשעבר: וויזטק פתרונות בע"מ)




ברע 2825/01 אלדמע תשובה לירית, רם מרשל נ' קונברג'יס ישראל אינבסטמנטס בע"מ, קונברג'יס פתרונות בע"מ (לשעבר: וויזטק פתרונות בע"מ)




1
בתי המשפט
ברע002825/01
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
4.8.02

כב' השופטת גרסטל הילה

בפני
:

1 . אלדמע תשובה לירית

2 . רם מרשל

בעניין:
המבקשים
נ ג ד
1 . קונברג'יס ישראל אינבסטמנטס בע"מ

2. קונברג'יס פתרונות בע"מ (לשעבר: וויזטק
פתרונות בע"מ)
המשיבים
החלטה
1. 1. זוהי בקשת רשות לערער על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כב' השופטת רות רונן), מיום 20.11.01, במסגרת ת.א 53113/00 (בש"א 132159/00).

2. 2. רקע:

א. חברת קונברג'יס ישראל אינבסטמנטס בע"מ
(להלן: "המשיבה") הינה חברת בת ישראלית, בבעלות מלאה, של חברה אמריקאית בשם convergys corporation (להלן: "קונברג'יס האם"). המשיבה 2(בשמה הקודם "וויזטק פתרונות בע"מ", להלן: "וויזטק"), הינה חברה ישראלית, שנסחרה בבורסה בארצות הברית. המשיבה הצליחה לרכוש, הן באמצעות הצעות רכש והן ברכישות פרטיות - 95.4% ממניות וויזטק.

ב. המשיבה החשיבה את רצף הצעות הרכש שביצעה, כמפורט לעיל, כ"תכנית" (להלן: "התכנית"), בה השיגה הענות של למעלה מ-90% מבעלי המניות, ולכן הודיעה ביום 1.9.99 על כוונתה לבצע רכישה כפויה (להלן: "הרכישה הכפויה") של יתרת מניות וויזטק, מבעלי המניות שלא נענו להצעת הרכש, וזאת-מכוח סע' 236 לפקודת החברות (נוסח חדש) תשמ"ג-1983 (להלן: "הפקודה"). (הפעולות הנ"ל בוצעו לפני כניסתו של חוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "החוק") לתוקף, ולכן, בחינתן נעשתה לפי הוראות הפקודה).

ג. בעקבות ההכרזה על הכוונה לבצע רכישה כפויה בהתאם לסע' 236 לפקודה הוגשו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב מספר התנגדויות ע"י מספר בעלי מניות שלא נעתרו להצעות הרכש (להלן: "המתנגדים הפעילים"). הנימוקים העיקריים להתנגדויות היו שניים: ראשית, שהמשיבה לא היתה זכאית לתת הודעה על רכישה כפויה, שכן לא עמדה בתנאי הסף, הקבוע בסע' 236 לפקודה, של רכישת 90% מהמניות. שנית, שהמשיבה הציעה מחיר לא הוגן.

ד. ביום 12.11.99 נחתם הסכם פשרה בין המשיבה לבין המתנגדים הפעילים (להלן: "ההסכם"), שבמסגרתו הוסכם על תשלום סכום ע"י המשיבה למתנגדים הפעילים עבור מניותיהם בוויזטק, המשקף שווי של 30 $ למניה, וכנגד כך, חזרו בהם המתנגדים הפעילים מהתנגדותם. להסכם הנ"ל ניתן ביום 16.11.99 תוקף של

פסק דין
, ע"י כב' השופט לויט.
ה. ביום 17.11.99 מסרה המשיבה הודעה לוויזטק על ביצוע הרכישה הכפויה של יתרת המניות. ביום 22.11.99 הועברה התמורה, המשקפת שווי של 25 $ למניה (על סמך המחיר שהוצע בהצעה השנייה), לחשבון נאמנות מיוחד של וויזטק, והאחרונה רשמה את המשיבה כבעלים הרשום של כל המניות.

ו. המבקשים, שהינם בעלי מניות שלא מכרו את מניותיהם בוויזטק במסגרת הצעות הרכש, ולא היו חלק מהמתנגדים הפעילים, הגישו תביעה נגד המשיבות לפיצויים, ובה טוענים הם שהינם זכאים לתשלום בסך 30 $ למניה כפי שקיבלו המתנגדים הפעילים. לטענתם, המשיבה אינה רשאית להפלות בין בעלי המניות שהתנגדו לבין אלה שלא התנגדו.

ז. ביום 16.11.00 הגישו המשיבות בקשה לסילוק על הסף של התובענה מכוח תקנות 101(א)(3) ו-100(1) לתקנות סדר דין אזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן "התקנות"). בבקשתם זו מבקשים המשיבים לדחות על הסף, ולחלופין, למחוק על הסף, את התובענה (למעט את חלקה הנוגע לתביעת הפרשי הריבית כאמור בסע' 31.2 לכתב התביעה). הטיעון העיקרי של המשיבות היה שזכותם המשפטית של המבקשים היא אחת בלבד - לקבל את הסכום אותו קיבלו בעלי המניות, שהסכימו להעברת מניותיהם, קרי 25 $ למניה וזהו הסכום אותו קיבלו המבקשים בפועל. לטיעונם, המבקשים אינם מצביעים בכתב התביעה-ואינם יכולים להצביע- על שום מקור חוקי המחייב את המשיבה לשלם להם יותר מאשר קיבלו "בעלי המניות המסכימים להעברה", או המזכה אותם בתשלום כזה.

ח. לבקשת הסילוק הוגשה תגובה מצד המבקשים בה נטען שכאשר, בעקבות הסכמתה של המשיבה לשלם מחיר גבוה יותר של 30 $ למניה, הסכימו המתנגדים הפעילים למכור את מניותיהם למשיבה במחיר משופר זה, אין הם עוד בגדר "בעל מניות מתנגד" (המוגדר בסע' 236(ד)), שכן הביטוי להתנגדותם הפעילה (הבקשה שהגישו) נעלם. המתנגדים הפעילים הפכו למעשה לבעלי מניות "מסכימים" במסגרת תכנית חדשה ושונה, היא התוכנית לפיה משלמים סך של 30 $ לכל מניה. בהקשר זה, גורסים הם, שלא רק בעלי - המניות שפנו לבית המשפט נהנים מפירות מאמציהם, אלא גם כל בעלי המניות "המתנגדים" שלא פנו לבית המשפט אמורים להנות מפירות אותם מאמצים באותה מידה. בנוסף, נטען שאין לדחות על הסף את התובענה בשל היבט נוסף, והוא שנגד המשיבה עמדה טענה כבדת משקל לפיה ההיענות להצעתה לא הגיעה כדי 90% כנדרש בסע' 236(א), דהיינו, בפועל לא היתה היענות של 90% לתוכנית, שעניינה רכישת המניות תמורת 25 $ בלבד, וכלל לא ניתן לכפות עליהם, את מכירת מניותיהם. בהקשר זה, טענתם היא גם שלא ניתן לכלול את מי שקיבלו 30 $ למניה במסגרת הסכם הפשרה במניין בעלי המניות הדרושים כדי להגיע מעבר למחסום ה-90%, שכן קניית מניותיהם של האחרונים לא היתה במסגרת התוכנית לרכישה כנגד סך של 25 $ למניה.

ט. ביום 20.11.01 ניתנה החלטה ע"י כב' השופטת רונן, ובמסגרתה התקבלה בקשת המשיבות. השופטת הנכבדה קבעה שככל שמדובר בתובענה מכוח סע' 236, נמחקת התובענה בהעדר עילה. לגבי העילות האחרות בכתב התביעה, של הפרת חובות אמון וזהירות, ושל קיפוח

בעלי מניות המיעוט, המופנות כלפי המשיבות, הוחלט, שאינן מפורטות די הצורך כדי לאפשר התגוננות מפניהן, אך ניתנה אפשרות לתקן את כתב התביעה תוך פירוט הבסיס לאותן עילות נטענות. בהחלטתה קבעה כב' השופטת, שבהנחה שהמשיבה צדקה בעמדתה, ולאחר תום ההצעה השניה, היא היתה זכאית לתת הודעה על רכישה כפויה, היינו-יותר מתשע עשיריות מבעלי המניות של וויזטק אישרו את ה"תכנית" של רכישת מניותיהם ב-25 $, הרי היתה המשיבה זכאית לרכוש את כל המניות במחיר זה. לעומת זאת, אם לא אישרו למעלה מתשע עשיריות מבעלי המניות של וויזטק את התכנית, הרי שהמשיבה אכן לא היתה זכאית לרכוש את יתרת המניות ברכישה כפויה, אך במקרה האחרון, טענת המבקשים צריכה הייתה להתייחס לא לעניין המחיר שיש לשלם להם, אלא לעצם זכותה של המשיבה לרכוש את מניותיהם בכפיה, וטענה כזו היתה צריכה להיות מועלית בפני
בית המשפט המחוזי.

על החלטה זו הוגשה הבר"ע דנן.

3. טענות הצדדים

א. טענות המבקשים

לטענת ב"כ המבקשים, עולה מפרשנות מילולית של סע' 236 (א), (ב) ו-(ד) שתוצאות התנגדותו של בעל מניות משפיעות גם על בעלי המניות האחרים, אף אם ההסדר הטמון בתוצאות אלו שונה מ"התכנית" המקורית. לענייננו, עצם החלטת בית המשפט לאשר את ההסכם בין המשיבה לבין

המתנגדים הפעילים, שהגישו התנגדות לכוונת הרכישה הכפויה, מזכה, לטענת ב"כ המבקשים, את המבקשים, לקבל עבור מניותיהם את המחיר שנקבע בהסכם כאמור.
לדעתם, התוצאה המהותית אינה יכולה להשתנות רק משום שהמחיר של 30 $ למניה הושג בפשרה בעקבות פניה לבית המשפט, ולא בהוראת בית המשפט שלא בעקבות פשרה. המבקשים מתייחסים גם לקביעת בית משפט קמא באומרו: "הסכם הפשרה נועד לסלק התנגדויות ולא נועד להוות הצעת רכש מתוקנת, או תכנית חדשה". בהקשר זה, טוען ב"כ המבקשים, שהשאלה אינה מה רצתה המשיבה להשיג כאשר כרתה את אותו הסכם, אלא אילו השלכות יש לכריתת ההסכם, כעניין שבדין, כאשר המשיבה מבקשת לאכוף על בעלי מניות, כדוגמת המבקשים, למכור את מניותיהם בניגוד לרצונם.
המבקשים אף טוענים, שפרשנותם לסע' 236 מתיישבת עם תכליתו. לטענתם, הדין אינו מאפשר לחברה המציעה, "לסלק את ההתנגדויות", על דרך תשלום מחיר גבוה יותר לבעלי מניות מתנגדים פעילים, ולהמשיך לרכוש, לאחר מכן, את מניותיהם של בעלי המניות שלא נתנו הסכמתם אך גם לא הגישו התנגדות פורמלית לבית המשפט, במחיר הקודם הנמוך יותר. עוד טוענים המבקשים, שכיוון שלא ניתן לספור את מניות קונברג'יס האחות במניין בעלי המניות המסכימים, הדרך היחידה בה יכולה המשיבה להיחשב כמי שפעלה כדין, בעצם ההתיימרות לבצע רכישה כפויה, הינה על דרך אימוץ גישתם, שיש לראות את המתנגדים הפעילים, לאחר ההסכם, כבעלי מניות מסכימים לצורך סע' 236 (וממילא גם שהחוזה הרלבנטי הוא החוזה לרכישת המניות ב-30 $ למניה). המבקשים טוענים, שהמצב בו הגורם המציע בורר לו את אותם בעלי מניות "בעייתיים", מציע להם, בהסתר, מחיר טוב יותר כדמי שתיקה, ובעקבות כך מנסה לרכוש את בעלי המניות "הפאסיביים" במחיר נמוך יותר, מסכל את שני אמצעי ההגנה הגלומים בסע' 236 (דרישת הסכמה של 90% מבעלי המניות, ואפשרות הפניה לבית המשפט), ולכן מנוגד לחלוטין להסדר שבחוק, להגיון שבבסיסו ולעקרונות של הגינות ותום לב.
עוד נטען, שפרשנות המבקשים לסע' 236 מתחייבת גם מעקרונות היסוד של השיטה המשפטית, ובמרכזה ההגנה על זכות הקניין. סע' 236 יוצר מנגנון, המאפשר הפקעה, הלכה למעשה, של רכוש ,לטובתו של הגדול והחזק, רק משום היותו גדול וחזק, ולכן יש לפרשו באופן מצמצם, ולתת את מלוא המשקל להגנה על זכויותיו של בעל המניות הנאלץ, בניגוד לרצונו, למכור את מניותיו.
לטענת ב"כ המבקשים, בית משפט קמא טעה בסע' 14 להחלטתו בקובעו, שבית המשפט המחוזי אינו מוסמך ממילא להעלות את מחיר הרכישה אלא רק למנוע את עצם הרכישה הכפויה.
לסברת המבקשים, המצב בו ניתן "לרכוש" את המתנגדים הפעילים, על דרך תוספת תשלום להם, ולהם בלבד, עלול לגרום למצבים לא ראויים: ראשית-לעודד מציעים להציע הצעות לא הוגנות, ליהנות מהפסיביות של רבים מבעלי המניות, ולהתמודד עם היותר "עקשנים" על דרך אותו תשלום אישי להם בלבד. שנית- לעודד בעלי מניות להיוותר במצב של בעלי מניות מתנגדים אף באותם מצבים בהם ההצעות הוגנות והמחיר המוצע ראוי, וזאת כדי לזכות בתשלום גבוה יותר, שם לחברה המציעה יהיה שווה בדרך כלל "לקנות" את ערך המטרד של מתנגדים מסוגם, כל עוד הינם לא רבים, אפילו אין בטענותיהם ממש. ב"כ המבקשים טוען עוד, שבית משפט קמא טעה בקובעו, שאם לא היו למשיבה 90% בעלי מניות המסכימים להצעה לרכישה בסך 25 $ למניה, היה על המבקשים לפנות לבית המשפט המחוזי כנגד עצם הרכישה הכפויה, ומשלא עשו כן לא יוכלו לתבוע סעד כספי של פיצוי על סמך סע' 236 לפקודה. ב"כ המבקשים טוען, שלא יעלה על הדעת שכל אותם בעלי מניות קטנים נותרו בלא סעד משום שלא פנו לבית המשפט כפי שעשו המתנגדים הפעילים. בהקשר זה, אף טוען ב"כ המבקשות, שאם אכן המשיבה לא עמדה בתנאי הרף של 90% הסכמה ע"פ סע' 236, הרי עובדה זו צריכה לפעול לטובתם דווקא, שכן הטיעון לעיל בדבר הצורך שהיה לפנות לבית המשפט המחוזי, לא יכול היה להצליח, והיה נדחה מטעמי מניעות ותום לב (שהרי המשיבה הציגה מצג לפיו עמדה בתנאי המינימום ומכוח מצג זה בוצעה הרכישה הכפויה).

ב. טענות המשיבות

בתשובת המשיבות לבר"ע אין הן מתייחסות לגופה של בקשת הרשות לערער. טענתו העיקרית של ב"כ המשיבות היא שבמקרה דנן אין סיבה לאפשר למבקשים לתקוף את החלטת בית משפט קמא כבר בשלב זה ולא להמתין עם ערעורם-אם בכלל עוד יהיה בו צורך-עד למתן פסק הדין הסופי בתביעה. לנימוקו של ב"כ המשיבות, בנסיבות המקרה דנן לא מתקיימים אותם יסודות שנקבעו בפסיקה כתנאי מקדים למתן רשות ערעור. ב"כ המשיבות מדגיש, בין השאר, שבמסגרת המבחן הכפול שנקבע בפסיקה לעניין זה, ישנו המבחן-לפיו יש לבדוק האם יגרם למבקשי רשות הערעור נזק רציני במקרה שההחלטה תישאר בתקפה. במקרה שלנו, טוען ב"כ המשיבות, לא מתקיים מבחן זה, שכן אם המבקשים יוכיחו את עילות התביעה שלא נמחקו, הם יזכו למלוא הסעד הכספי אותו תבעו. מבחן נוסף, שצריך להתקיים עפ"י ב"כ המשיבות, הוא: האם למבקשי רשות הערעור תהיה אפשרות לתקוף את החלטת הביניים בערעור אחרי שיינתן פסק הדין הסופי. במקרה, שקיימת אפשרות כזו, אין מקום, לטענתו, לאפשר רשות לערער, וטענתו היא שבעיניננו לא מתקיים מבחן זה. ב"כ המשיבות מוסיף, שעצם טענתם של המבקשים בסע' 30 לבקשה, שבקשת רשות ערעור זו מעלה שאלות רבות חשיבות, בחלקן העיקרי אף תקדימיות, חסרת חשיבות לעניין קבלת רשות לערער על החלטת ביניים (להבדיל מקבלת רשות לערער פעם שניה על

פסק דין
סופי).
המשיבות מציינות, שהן מתנגדות לדון בבקשה למתן רשות ערעור כבערעור.
ג. טענות המבקשים בתגובה לתשובה

ב"כ המבקשים תוקף בתשובתו את העובדה שב"כ המשיבות העדיף להתמקד בטיעונים פרוצדורליים ולא להתמודד עניינית עם הסוגיה נשוא התביעה.
לדבריו, בחירתן של המשיבות בדרך של אי מתן תגובה לגופו של עניין מותירה טענות בסיסיות של המבקשים בבקשה כלא מוכחשות.
ב"כ המבקשים גורס שאם תאומץ עמדת ב"כ המשיבות לעניין המקרים בהם יש ליתן רשות לערער, תתבקש המסקנה שרשות כזו תינתן רק כאשר לא ניתן יהיה לערער על ההחלטה במסגרת

פסק דין
סופי, מה שיצמצם עד לאפס כמעט את מספר המקרים בהם תנתן רשות לערער. עוד מציין ב"כ המבקשים, שהעובדה, שבית משפט קמא נענה לבקשת המבקשים לדחות המשך הדיונים בעיניינם עד להכרעה בבקשה דנן, מוכיחה, שבית משפט קמא ראה בחשיבותה של הכרעה בבקשה ליעילות הדיון, והשלכות בקשת הרשות לערער עליו. ב"כ המבקשים טוען עוד, שבעמדת המשיבות יש סתירה ומידה של חוסר תום לב, שכן, מחד גיסא, המשיבות הן שעמדו על כך שאותן עילות תביעה תמחקנה, עוד קודם לדיון לגופו של עניין, ומאידך גיסא, בהליך דנן, הן מנסות לשכנע שלהחלטה נשוא בקשת הרשות לערער דנן אין כל השפעה על המשך שמיעת המשפט בפני
בית משפט קמא.
4. דיון והכרעה

א. השאלה הראשונה הטעונה הכרעה היא שאלה דיונית בעיקרה, ונוגעת לסוגיה המועלית ע"י ב"כ המשיבות, לפיה לא היה מקום להגיש בר"ע כעת והיה נכון להמתין לסיום הדיון כולו, ולהשיג על ההחלטה במסגרת ערעור על פסק הדין כולו.
סבורה אני שהצדק עם ב"כ המשיבות בענין זה.
הכרעה בבר"ע לא תשפיע על מהלך הדיון בבית משפט השלום, שהרי נמחקו מכתב התביעה הטענות המבוססות על העילה נשוא סע' 236 לפקודה, אך לא נמחקו הסעדים שנתבעו, והמבוססים על עילות נוספות.
אם הייתה הבר"ע מתקבלת, לא היו המבקשים משנים את מהלך ראיותיהם בבית משפט קמא והדיון היה מתנהל באותו אופן שיתנהל אם תדחה הבר"ע, שכן, הצדדים הסכימו שמדובר בטענה משפטית המבוססת על עובדות מוסכמות.
ניתן ללמוד אנלוגיה בנקודה זו מפסיקת בית המשפט העליון בתיקי נזיקין בהן מקדימה הערכאה הדיונית ומכריעה, לכתחילה, בשאלת האחריות, ומאוחר יותר אמורה להכריע בשאלת גובה הנזק. בעניין זה, נקבע על ידי בית המשפט העליון, שראוי שהערכאה הדיונית תשלים את הדיון, תפסוק בשאלת גובה הנזק, ורק לאחר מכן, במסגרת ערעור שיוגש, אם יוגש, ניתן יהיה לעורר את שאלת האחריות. (ראה לענין זה: רע"א 2876/02 קופת חולים כללית ואח' נ' עז' ג'ומאנה מראר ואח'; רע"א 34/02 עירית אילת נ' ויסברג ענת ואח') וזוהי המסקנה גם כאן. די בכך כדי להביא לדחיית הבר"ע תוך שנותרת למבקשים הזכות להשיג על ההחלטה במסגרת הערעור עצמו.

ב. יחד עם זאת, לא אפטור עצמי בלא כלום, גם עתה.
הצדדים חלוקים בשאלת הפרשנות הנכונה שיש ליתן לסע' 236(א) לפקודה. הקובע כדלקמן:
"הציעה החברה הנעברת תכנית או חוזה שכרוכה בהם העברת מניות או סוג מניות, ובעלי המניות של החברה המעבירה, המחזיקים בתשע עשיריות של ערך המניות העומדות להעברה (למעט מניות שהיו מוחזקות ביום ההצעה בידי החברה הנעברת או חברת-בת שלה או בשבילן), אישרו תוך ארבעה חדשים לאחר ההצעה את התכנית או את החוזה, רשאית החברה הנעברת, ולעניין סעיף זה-אף אם אינה חברה כהגדרתה בפקודה זו, תוך שני חדשים לאחר תום ארבעת החדשים האמורים, להודיע בדרך שנקבעה לכל בעל מניות המתנגד להעברה כי יש ברצונה לרכוש את מניותיו, ומשהודיעה כך, זכאית היא וחייבת לרכוש אותן בתנאים שנקבעו בתכנית או בחוזה להעברת מניותיהם של בעלי המניות המסכימים להעברה, זולת אם ראה בית המשפט ליתן הוראה אחרת על יסוד בקשה שהגיש בעל מניות מתנגד תוך חודש ימים לאחר תאריך ההודעה."
טענתם העיקרית של המבקשים הינה, שמרגע שהמשיבה התקשרה בהסכם הפשרה עם המתנגדים הפעילים - הפכו אלה מ"בעלי מניות מתנגדים" ל"בעלי מניות המסכימים להעברה". לכן, לטענתם, עפ"י סע' 236, על המשיבה לרכוש גם את מניות המבקשים בתנאים שבהם נרכשו אותן מניות, היינו, תמורת 30 $ למניה.
טענה זו אינה מעוגנת בלשון סעיף 236 ומהווה פרשנות המוצעת ע"י המבקשים. בדיקה דקדקנית של נוסח הסעיף אינה מעלה תימוכין לטענה זו, שהרי הסעיף לא צפה אפשרות זו, ואינו מתייחס אליה.
לכן, חשוב להביט על הסוגיה במבט רחב יותר, הנוגע לתכליתו של החיקוק.
סע' 236 הינו סעיף חריג בפקודת החברות, המאפשר לחברה שהציעה הצעת רכש לרכישת מניות של חברה אחרת, ואשר 90% מהניצעים נענו להצעה, לכפות על בעלי המניות הנותרים את העברת מניותיהם, אלא אם כן הורה בית המשפט אחרת.
זהו סעיף דרקוני, המאפשר הפקעת קנינו של אדם למען חברה. קיצוניותו של הסעיף מתחדדת לנוכח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ד"ר יחיאל בהט בספרו "חברות, החוק החדש והדין", מהדורה שלישית, בעמ' 848 מציין, שההנחה העומדת בבסיסו של ההסדר המצוי בסע' 236, היא ש"יעילות כלכלית מחייבת העברת כל המניות לעתים, שאחרת לא תרצה החברה הרוכשת לרכוש, ושרוב רציני בשיעור כזה מעיד שההצעה הוגנת. דהיינו, משתקף כאן החשש ממיעוט קטן, שיכשיל הצעה טובה לכלל בעלי המניות ולמשק בכללו. מאידך גיסא, מתאפשר פיקוח של בית המשפט על ההוגנות של ההצעה והמחיר, ומן הראוי להקפיד על בדיקת כשרות הרוב המסכים, כמו העדר קשר מיוחד בינו לבין החברה הרוכשת".
על אף חריגותו של הסעיף, אין הוא היחיד, המאפשר כפיה באמצעות החוק, וניתן לראות, לדוגמא, גם את סע' 321 לחוק.
מטרת סע' 236 לפקודה היא להתמודד עם בעיה של מיעוט "סחטן", שהתנהגותו עלולה למנוע עסקאות יעילות.
יחד עם זאת, מאחר שאכן מדובר בפגיעה אפשרית בקניינו של אדם, מגן המחוקק על בעלי מניות המיעוט באמצעות קביעת תנאים ומנגנונים שונים המצויים בסע' 236 עצמו, והכוללים: דרישה לקבלת הסכמתם של 90% מבעלי המניות, ואפשרות הנתונה למיעוט לפנות לבית המשפט המחוזי בטענה שלא הושג הרוב הדרוש או שהמחיר המוצע אינו מחיר הוגן. אם ישתכנע בית המשפט בנכונות אחת מהטענות הנ"ל, רשאי הוא לבטל הרכישה הכפויה, או, לחלופין, לקבוע שהמחיר ההוגן הוא מחיר שונה. בנוסף לנ"ל קובע סע' 236 שרכישת אותם 90% תעשה בדרך של תוכנית או חוזה. מטרת קביעת מנגנון הצעת הרכש המלאה לאפשר לבעלי מניות המיעוט (העומדים בסיכון של אפשרות מחיקת ניירות הערך מהמסחר בבורסה וחוששים שיילכדו כמיעוט מבוטל בחברה פרטית, ללא שוק למכירת המניות), למכור את מניותיהם במחיר אחיד, שנקבע לכל בעלי המניות, במסגרת טווח זמנים מסוים.

דעתי כדעתה של השופטת הנכבדה, ולפיה, אין לקבל את טענת המבקשים שיש לראות במתנגדים הפעילים, מרגע שחתמו על הסכם הפשרה, כבעלי מניות המסכימים להעברה לצורך סע' 236. איני מקבלת את טענת המבקשים בענין זה.
המבקשים טוענים כאמור, שתימוכין לעמדתם ניתן למצוא בלשון סע' 236, בקטע הקובע כי:
"... ומשהודיעה כך, זכאית היא וחייבת לרכוש אותן בתנאים שנקבעו בתוכנית או בחוזה..., זולת אם ראה בית המשפט ליתן הוראה אחרת על יסוד בקשה שהגיש בעל מניות מתנגד תוך חודש ימים לאחר תאריך ההודעה". המבקשים, למדים מכך, שגם אם לא ניתן לראות בהסכם הפשרה עצמו כהצעה חדשה המחייבת גם לעניין הרכישה הכפויה, הרי בית המשפט יכול ליתן הוראה אחרת הקובעת מחיר שונה מזה שנקבע בתוכנית, והוראה זו יכולה להינתן במסגרת התביעה הכספית דנן. המבקשים למעשה תולים את טיעונם במילים "על יסוד הבקשה" כפי שכתובות בקטע לעיל. למעשה, הדגש לטעמם הוא עצם זה שהוגשו בקשות התנגדות למכירה הכפויה ואין זה משנה שבפועל הושג הסכם עם מגישי ההתנגדויות שבגינן אף הוסרו התנגדויות אלו.
לא ניתן לקבל פרשנות זו. התערבותו של בית המשפט בהקשר למצוין בקטע לעיל, שמורה להליך בו תוקפים את עצם הרכישה הכפויה, ואילו התביעה דנן, העומדת בפני
בית המשפט קמא עוסקת בבקשת סעד של פיצוי כספי ולא בבקשת ביטול הרכישה הכפויה. בכל מקרה, הליך תקיפת הרכישה הכפויה יכול להתבצע בבית משפט המחוזי בלבד, שכן בכל מקום בו מתייחסים לבית משפט בפקודת החברות או בחוק הכוונה לבית המשפט המחוזי. וגם אם אין מניעה שבית משפט השלום ידון בתביעה כספית הנובעת מסע' 236, אין בכך כדי להרחיב את סמכותו באופן שיוכל "ליתן הוראה אחרת על יסוד בקשה שהגיש בעל מניות מתנגד". בנוסף לכך, פרשנות מהסוג שמציעים המבקשים לקטע לעיל הינה פרשנות דחוקה ללשון הסעיף, וטבעי יותר לפרש מילולית את הקטע כך שהכוונה היא לכך, שבית המשפט יכול ליתן הוראה אחרת הכוללת אף קביעת מחיר אחר, לפי שיקול דעתו.
משאירה אני בצריך עיון את השאלה אם בית המשפט המחוזי יכול לבטל רכישה כפויה לאחר שעבר פרק הזמן הקבוע בסע' 236 (או בסע' המקביל בחוק) להגשת התנגדויות. במילים אחרות, האם בסיומו של הליך הגשת ההתנגדויות, בין אם נעשה שימוש בו ובין אם לאו, ניתן לתקוף את עצם הרכישה הכפויה שבוצעה, בטענה, למשל, שבפועל לא הושג רף של 90% בעלי מניות המסכימים להצעת המחיר, או שמא בתום התקופה בה ניתן להגיש התנגדויות קיימת חזקה חלוטה, שאינה ניתנת לסתירה, שהמכירה הכפויה בוצעה כדין.
אין צורך להכריע בסוגיה זו במסגרת הבר"ע. המבקשים אינם עותרים לביטול הרכישה הכפויה אלא לחיוב כספי בקשר עם המחיר ששולם במסגרת רכישה זו.

דרקוניותו של סע' 236 לפקודה, כמו גם העובדה שהחוק העלה את רף ההסכמה המינימלי להפעלת ההסדר ל-95%, במקום 90%, מצביעים על כך שיש לפרש את ההסדר בכללותו על דרך הצמצום. אמצעי ההגנה הקבועים בסע' 236 לפקודה חשובים מאוד לנוכח השלכותיה של הרכישה הכפויה.
יחד עם זאת, הפעלת הפרשנות תכליתית לסע' 236, רחבה ככל שתהיה, לא תוכל בנסיבות דנן לעזור למבקשים.
ההסכם שניתן לו תוקף של

פסק דין
ע"י השופט לויט מחייב רק בין הצדדים להסכם. ההסכם אינו משפיע לרעה על צדדים שלישיים, אך באותו אופן צדדים החיצוניים להסכם אינם יכולים ליהנות מתנאיו. מעת תאריך ההודעה על הרכישה הכפויה היתה לכל בעל מניות אפשרות להגשת התנגדות לבית המשפט המחוזי. המבקשים לא הגישו התנגדות שכזו, וכעת מבקשים הם להצטרף לתנאיו של הסכם שהם לא היו צד לו. איני נדרשת להכריע בשאלה אם המבקשים ידעו על עצם הגשת ההתנגדויות, אם לאו, אך גם אם לא ידעו על כך, כאמור, לא היתה להם כל סיבה לסבור שההתנגדויות המוגשות מייצגות גם אותם. יש לציין, שקביעה, לפיה המשיבה מחויבת במחיר שנקבע בהסכם גם ברכישה הכפויה, תעשה עוול למשיבה. המשיבה הציעה את שהציעה בהסכם ביודעה שההסכם מחייב כלפי הצדדים לו בלבד, בהתאם לכך עשתה את חישוביה והגיעה למחיר שהוצע

בהסכם. כעת, אם תחוייב באותו מחיר כלפי צדדים נוספים, תחויב בהוצאה כספית בלתי מתוכננת, שאם היתה נלקחת בחשבון מראש יתכן שמלכתחילה לא היתה מציעה לרכוש את המניות בהסכם.
מכל האמור, אני דוחה את הבקשה.

לנוכח הסוגיה המשפטית - איני עושה צו להוצאות.

הפקדון יוחזר למבקשים.

המזכירות תשלח עותק החלטה זו בדואר רשום לב"כ הצדדים.

ניתנה היום 4.8.02 בהעדר הצדדים.
גרסטל הילה
, שופטת









ברע בית משפט מחוזי 2825/01 אלדמע תשובה לירית, רם מרשל נ' קונברג'יס ישראל אינבסטמנטס בע"מ, קונברג'יס פתרונות בע"מ (לשעבר: וויזטק פתרונות בע"מ) (פורסם ב-ֽ 04/08/2002)











תיקים נוספים על אלדמע תשובה לירית
תיקים נוספים על רם מרשל
תיקים נוספים על קונברג'יס ישראל אינבסטמנטס בע"מ
תיקים נוספים על קונברג'יס פתרונות בע"מ (לשעבר: וויזטק פתרונות בע"מ)




להסרת פסק דין זה לחץ כאן



הוספת מידע משפטי למאגר
שתפו אותנו במידע משפטי שנוכל להוסיף למאגר שלנו. פסקי דין, כתבי תביעה ו/או הגנה, החלטות וכו' יוספו למערכת ויוצגו באתרנו ובגוגל.


הוסף מידע משפט