עו"ד אורי שנהרכמפרק חברת ג.א.מ. - בני אברהם ניהול פרויקטים בע"מ (בפירוק) - כונס הנכסים הרשמי, פקיד שומה למפעלים גדולים, מנהל מע"מ ומס קניה תל-אביב

 
עו"ד אורי שנהרכמפרק חברת ג.א.מ. - בני אברהם ניהול פרויקטים בע"מ (בפירוק) - כונס הנכסים הרשמי, פקיד שומה למפעלים גדולים, מנהל מע"מ ומס קניה תל-אביב
תיקים נוספים על עו"ד אורי שנהרכמפרק חברת ג.א.מ. - בני אברהם ניהול פרויקטים בע"מ (בפירוק) | תיקים נוספים על כונס הנכסים הרשמי, פקיד שומה למפעלים גדולים, מנהל מע"מ ומס קניה תל-אביב

1588/98 פשר     02/03/2003




פשר 1588/98 עו"ד אורי שנהרכמפרק חברת ג.א.מ. - בני אברהם ניהול פרויקטים בע"מ (בפירוק) נ' כונס הנכסים הרשמי, פקיד שומה למפעלים גדולים, מנהל מע"מ ומס קניה תל-אביב




1
בתי המשפט
פשר001588/98
בש"א 21428/02
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
בפני
: כב' השופטת אלשיך ורדה

עו"ד אורי שנהר
כמפרק חברת ג.א.מ. - בני אברהם ניהול פרויקטים בע"מ (בפירוק)
בעניין:
מבקש
אורי שנהר
ע"י ב"כ עוה"ד
נגד
1. כונס הנכסים הרשמי
2. פקיד שומה למפעלים גדולים

3. מנהל מע"מ ומס קניה
תל-אביב
משיבים
אהובה סימון

ע"י ב"כ עוה"ד
החלטה

מונחת בפני
בקשתו של מפרק חברת ג.א.מ - בני אברהם ניהול פרוייקטים בע"מ (להלן: המפרק והחברה, בהתאמה), כי אתיר לו להגיש לבית המשפט העליון ערעור בשם החברה, על

פסק דין
אשר חייב את החברה בתשלום סכומי עתק לפקיד השומה למפעלים גדולים ולמנהל מע"מ ומס-קניה במחוז תל-אביב
(להלן: רשויות המס, או המשיבים). רשויות המס מתנגדות לבקשה, בטענה כי עסקינן בערעור סרק שיזיק לקופת הפירוק, וכן בטענה כי הזמן להגיש את הערעור חלף, וכי אין כל טעמים מיוחדים אשר די בהם כדי להאריך מועד אשר נקבע בחיקוק. כונס הנכסים הרשמי
(להלן: הכנ"ר), תומך בבקשת המפרק.
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות של הצדדים, נחה דעתי כי עסקינן במחלוקת משפטית בלבד, ואי לכך צודק ונכון להכריעה לפי כתבי הטענות בלבד, לפי סמכותי שבתקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, וכך אני עושה.

עובדות המקרה לפי גרסת המפרק

1. עסקיה של החברה לא צלחו, והיא נכנסה לפירוק; לטענת רשויות המס, חבה להם החברה סך כולל של כ-50 מיליון ₪, ואי לכך, הם הינם העיקרי בנושיה של החברה.

2. בטרם הפירוק, הגישה החברה ערעור על שומה שהוצאה לה על-ידי מס הכנסה. משניתן צו פירוק והמבקש הפך למפרק זמני, הגיע המפרק להסדר דיוני עם מנהל פקיד השומה למפעלים גדולים (להלן: ההסדר הדיוני), לפיו הערעור ימחק, אולם החברה תהיה רשאית להגיש את הערעור מחדש בכל עת, ובלבד שתקבל לשם כך את אישורו של בית המשפט של פירוק. עוד הוסכם, כי פקיד השומה דנן יצורף כמשיב לבקשה זו. הסדר זה אושר, וקיבל תוקף של

פסק דין
.

3. בטרם הפירוק, הגישה החברה ערעור על שומה שהוציא לה מנהל מע"מ. ביום 13.2.02, דחה בית המשפט המחוזי מפי כב' השופטת סירוטה את הערעור על הסף.

4. ביום 20.3.02, הגיש המפרק דו"ח לבית המשפט, ובו ציין כי קיימת עילה לכאורה לחייב את מנהלי החברה בחובותיה לפי סעיף 373 לפקודת החברות, ובעיקר עסקינן בחובותיה לרשויות המס. לאחר מכן, ניהל המפרק מגעים עם כמה מן המנהלים, וביום 14.10.02 הגישו המנהלים דנן בקשה למפרק ובה ביקשו את חידוש הערעורים. זאת, כאשר עורכי הדין שיגישו את הערעורים יפעלו בפיקוחו של המפרק.

5. המנהלים התחייבו, לטענת המפרק, לשאת אישית בכל ההוצאות הכרוכות בערעורים, לרבות מתן ערובה להוצאות, אם ידרשו לכך, וכמו כן הסכימו כי ההוצאות דנן לא יחשבו להוצאות פירוק.

6. פסק דינה של כב' השופטת סירוטה ניתן בהעדר הצדדים ביום 13.2.02, והומצא למפרק, לטענתו, רק ביום 10.7.02; מכאן שהמועד האחרון להגשת ערעור היה ביום 18.10.02.
ביום 15.10.02, הגיש המפרק לבית המשפט העליון בקשה להארכת מועד, וזאת בין היתר מן הטעם כי הוא זקוק לזמן נוסף לצורך הסכמת בית המשפט של פירוק להגשת הערעור. המשיבים התנגדו לבקשה, וטענו כי פסק הדין הומצא ביום 18.2.02 לבא כוחה של החברה אשר הגיש את הערעור המקורי בשמה ולכן הזמן להגשת הערעור חלף מזמן.

7. ביום 17.11.02, החליט רשם בית המשפט העליון כדלקמן: "נוכח הסכמת בא-כח המבקשת אני מורה על מחיקת ההליך. אם יתיר בית המשפט של פירוק הגשת הליך, והליך כזה יוגש תוך 7 ימים מהמועד בו תותר הגשתו, יחשב ההליך כאילו הוגש ביום 15.10.02". החלטה זו הצטרפה להחלטה קודמת, בה העיר כי בעת שבית המשפט של פירוק יתייחס לשאלת הגשת הערעור, הרי שיהיה עליו להתייחס גם לשאלה, האם לא חלף המועד וממילא אין ליתן רשות ערעור.

טענות המפרק
המועד הקובע להגשת הערעור הוא מועד המצאת פסק הדין למפרק, ולא לבא-כח החברה. זאת, היות וכבר במועד פסק הדין לא יצג הלה עוד את החברה, תפקיד שהועבר לידי המפרק בלבד. זאת ועוד, בדיון האחרון בתיק המע"מ לא נכח אותו פרקליט כלל ועיקר, ואילו החברה יוצגה בידי המפרק. בנסיבות אלו, דומה כי טעות של מזכירות בית המשפט גרמה למשלוח פסק הדין להיכן שנשלח. זאת ועוד; בא-כוחה של החברה כלל לא הודיע למפרק על פסק הדין דנן.
אי לכך, ביום 15.10.02 טרם חלף המועד להגשת הערעור.

תגובת רשויות המס

1. דין הבקשה לחדש את שני הערעורים להדחות, וזאת מן הטעמים העיקריים הבאים:

א. המועד להגיש את ערעור המע"מ חלף מזמן, ולא קיים טעם מיוחד להאריך את המועד להגשתו. זאת אף אם המבקש צודק בעניין מועד המצאת פסק הדין.

ב. לא נתקיימו התנאים להצדיק את חידוש ערעור מס ההכנסה, מאחר ובדרך זו מקופחות זכויותיו של פקיד השומה במעמדו כנושה העיקרי של החברה, וכמו כן, הבקשה אינה מקדמת את הליכי הפירוק, אלא אך מטיבה עם בעלי השליטה.

2. רשויות המס הינן הנושים הגדולים והעיקריים של החברה, לצד המנהלים; המנהלים, אשר הורשעו בפלילים בשל התנהגותם כלפי רשויות המס, עשו כל פעולה כדי להשתמט ממס, וכזו היא גם הפעולה הנוכחית.

3. המועד הקובע לעניין ערעור המע"מ היה 18.2.02, ולכן במועד הגשת הבקשה להארכת מועד, לא היה המבקש זכאי לה כלל וכלל. המשיבים נאותו ליתן הסכמה להארכה המבוקשת אך ורק בכפוף לזכות הקיימת בידו לבדוק אם לא חלף המועד. המשיבים טוענים כי ביום 18.2.02, נתקבל פסק הדין על-ידי בא-כוחה של החברה, בכתובת אשר היתה כתובתה לצורך המצאת כתבי בי-דין, במשך כל ההליך. לפי תקנה 480, הרי היתה זו המצאה כדין. זאת, היות ובשום שלב לא הגיש המפרק הודעה בכתב בדבר שינוי המען.
מסקנה זו מתחזקת נוכח העובדה כי לאורך כל הערעור נמנעו המנהלים להביא לידיעת המשיבים כי החברה בהליכי פירוק, והדבר נודע להם באקראי. אם לא די בכל אלה ואפילו נאמר כי איש מהמשיבים לא שמע ולא ראה בדיון דבר, הרי פועלת כנגדם ידיעה קונסטרוקטיבית לענין הפרוק. זאת כיון שדבר צו הפירוק מפורסם ברשומות.

4. זאת ועוד; לאחר שבא-כוחה של החברה קיבל את פסק הדין, חזקה עליו שמסר אותו למפרק. מאחר ולא הוגש תצהיר מטעם החברה לסתירת החזקה, היא מושתקת מלטעון להעדר מסירה כדין.

5. מאחר ואין הודעה בכתב, מפורשת וישירה, כנדרש בתקנות סדר הדין האזרחי, אין נפקא מינה אם נמסר דבר מינוי המפרק בדרך אחרת, קודם לכן.

6. הזמן הרב שחלף מרגע המצאת פסק הדין לידי בא-כח החברה, ועד לבקשת המנהלים לחדש את הערעור, עומד לחברה לרועץ. עסקינן בתביעה שהוגשה לפחות שישה חודשים לאחר עבור המועד בעניין ערעור המע"מ, ואין מקום להאריך את המועד להגשתו. תקנה 528 דורשת מתן טעם מיוחד, וטעם כזה איננו מתקיים כאן.

7. אף אם יחשב המועד הקובע כמועד היוודעו של פסק הדין למפרק, אין כל הסבר מדוע פנו אליו המנהלים בכתב אך ורק ביום 14.10.02. לעניין זה נטען, כי אף טעם מיוחד עשוי להתבטל, אם לא הזדרזה החברה לבקש הארכת מועד בתוך זמן סביר לאחר שהוסרה אותה סיבה. במקרה דנן, חיכו המנהלים לרגע האחרון, ופנו בבקשה לבית המשפט העליון ימים ספורים טרם פקיעת המועד, אף לפי שיטת המפרק. זאת, כאשר ההארכה נדרשה כדי לפנות אל בית המשפט של פירוק להתיר את הגשת הערעור! יוצא, כי אין ולא היה כל טעם מיוחד. אף הפניה אל בית המשפט של פירוק נעשתה כמעט חודש לאחר החלטת רשם בית המשפט העליון.

8. כשם שתקלה בהשגת המסמכים הדרושים להכנת ערעור אינה מהווה עילה להארכת מועד, כך גם הדין לעניין עצם הצורך באישורו של בית המשפט של פירוק. לעניין זה, היה על המפרק לפנות לבית משפט של פירוק זמן רב לפני חלוף המועד להגשת ערעור המע"מ.

9. לעניין ערעור מס ההכנסה: אין כל עילה לחדשו, באשר עסקינן בהליך סרק. אין די בכך, בנסיבות המקרה, כי המנהלים מציעים לממן את ניהול ההליכים מכיסם.

10. כאשר ביקש המפרק למחוק את הערעור, הודיע כי הקופה ריקה, ולא תהיה משמעות לערעור, אלא אם יכנסו כספים לקופתו. יוצא, כי גם לשיטתו, רק אז יהיה בערעור טעם. אחרת, וכך נקבע גם בהסדר הדיוני, לא יהיה טעם לבזבז את זמנו של בית המשפט והצדדים בניהול הליך שתוצאתו המעשית תהיה חסרת משמעות.

11. הערעור חסר משמעות אף כיום, באשר הבקשה אינה מוגשת אלא בלחץ המנהלים, אשר רק הם עשויים להפיק תועלת מן הערעור. מנסיבות המקרה ומדוחות המפרק עולה כי לחברה אין כל נושים, מלבד המנהלים ורשויות המס, באשר המנהלים פרעו שלא כדין חובות לנושים אחרים. יוצא, כי אין מדובר אלא בניהול הליך תאורטי, בלא שנשקל האינטרס של כלל הנושים.

12. אם תפסיד החברה בערעור, הרי למרות נכונות המנהלים לשאת בהוצאותיו, הרי חוב החברה לא יוכל להפרע עדיין, בשל היות קופת הפירוק ריקה. אין מדובר אלא בנסיון של המנהלים להפיק תועלת מן הפירוק, על חשבון רשויות המס.

תגובת המפרק לתגובת רשויות המס

1. המפרק אינו פועל למען האינטרסים של המנהלים, נהפוך הוא; המפרק הגיש כנגדם דו"ח חמור, והוא עתיד למצות את ההליכים כנגדם. אלא שעל המפרק מוטלת חובה להקטין את חובות החברה, לרבות חובותיה למשיבים, נושיה העיקריים.
בנסיבות המקרה, תלויה ועומדת עדיין השאלה, מהן השלכות הרשעתם בפלילים של המנהלים על חבות המס של החברה. אינטרס החברה מחייב למצות את הליכי הערעור כנגד המשיבים, והם אינם יכולים לנצל את כניסת החברה לפירוק כדי לשלול ממנה זכויות המוקנות לה בדין, כגון הזכות שמקנה החוק לנישום לערער בפני
בית המשפט העליון על

פסק דין
בו נדחה ערעורו על שומת מע"מ.

2. דווקא לאור האפשרות להרים מסך בין החברה למנהלים, חשוב הדבר לקבוע את היקף חובות המס של החברה.

3. בית המשפט העליון קבע, כי אם תותר הגשת הערעור בידי בית המשפט של פירוק, יחשב הערעור כאילו הוגש ביום 15.10.02. אין מחלוקת על כך כי ממועד המצאת פסק הדין למפרק ועד מועד הפניה לבית המשפט העליון, טרם חלף המועד להגשת ערעור.
עמדת המשיבים אינה מתיישבת עם פרוטוקול הדיון בפני
כב' השופטת סירוטה מיום 12.9.01, ממנו עולות במפורש המסקנות הבאות:

א. נקבע בפרוטוקול כי המפרק הוא בא כח החברה. קרי, בא-הכח הקודם חדל מלשמש ככזה, ולא ניתן היה עוד להמציא לו מסמכים רלוונטיים.

ב. בית המשפט הפנה את המזכירות לכתובתו של המפרק, ויוצא כי בית המשפט ראה בכתובת המפרק את הכתובת הנכונה להמצאת פסק הדין.

דומה, כי לא תתכן דרך ברורה ומפורשת יותר להעברת יצוג וכתובת להמצאת מסמכי בי-דין. אי לכך, המועד הנכון הוא מועד ההמצאה למפרק, והמועד לא חלף.

4. בעניין ערעור מס ההכנסה, הגיעו המפרק ובא-כח המשיבים להסדר דיוני, שקיבל תוקף של פסק-דין, ולפיו נמחק הערעור תוך שמירת זכות החברה לחדש אותו. כיום, מתנגדים המשיבים לחידוש, בטענה כי בכך יפגעו זכויותיהם כנושים.

5. קיים טעם להגיש את הערעור, באשר הדו"ח שהגיש המפרק, לפיו יש להטיל על המנהלים חבות אישית, משנה את מצב החברה, ונוצרה אפשרות ממשית לגביית כספים לקופתה. דומה, כי הסכמת המנהלים לממן את הערעור מעידה על חששם מהליך זה, באשר הם מעוניינים להוציא כספים לצורך הקטנת חבות המס של החברה. אין עסקינן בשאלה תאורטית, באשר יש לה השלכות מעשיות על הסכום שיגבה מן המנהלים, ואשר המשיבים יהיו זכאים לו.

6. לנושה של החברה אין כל זכות למנוע ממנה לנקוט בהליך שהינו זכותה לפי דין, כדי לצמצם את חבותה כלפיו. כל זכותו של הנושה מתמצת בכך כי זכות הנשייה שלו לא תפגע, דבר המתקיים מעצם כך כי המנהלים נושאים במלוא הוצאות הערעור, ויוכלו לקבל החזר רק לאחר סילוק כל חובותיה האחרים של החברה.

7. ישנו אינטרס לקבוע את סך חובות החברה, כך שניתן יהיה לגבות מן המנהלים את הסכום הנכון, ולשלם למשיבים את חלקם.

8. אין ממש בטענת המשיבים כי הגשת הערעור תגרום להם להוצאות, באשר זכותם לבקש מערכאת הערעור כי המנהלים יפקידו ערובה לתשלום כל הוצאותיהם, דבר לו התחייבו המנהלים. קרי, למשיבים לא יגרמו כל הוצאות, באשר הם יזכו בשיפוי מלא.

עד כאן העובדות וטענות הצדדים, ולהלן החלטתי;

1. כלל בסיסי ויסודי הוא בכל האמור בדיון בבקשת מפרק לאפשר לו להגיש תביעה, הינו כי לנתבע הפוטנציאלי, בכובעו ככזה, אין בדרך-כלל כל מעמד לטעון טענות בפני
בית המשפט של פירוק, וזאת בכל האמור בשאלת אישור הגשת התביעה (או הערעור, לצורך זה). הדיון בבקשת המפרק הינו כל-כולו דיון "פנימי", הנערך בין בית המשפט של פירוק, המפרק, כונס הנכסים הרשמי
ולעיתים נושי החברה. בדיון זה, נשקלות עלויות התביעה אל מול סיכוייה להביא תועלת לקופת הפירוק בבוא העת.
הנתבע הפוטנציאלי הינו צד זר לכל הדיון דנן; אך ברור הוא, כי האינטרס העיקרי אותו רואה הוא לנגד עיניו הינה הכשלת התביעה נגדו באיבה. אלא, שאין כל סיבה מן הדין או מן הצדק, להעדיף את הנתבע דנן על פני כל נתבע אחר בתביעה אזרחית, אשר אך ברור הוא, כי אין הוא רשאי להכתיב לצד שכנגד האם להגיש תביעה, אם לאו, ואין הוא הופך לצד רלוונטי אלא לאחר שהתביעה הוגשה בפועל. אין כל סיבה, כי הנתבע "ירוויח" מעצם כניסת הצד השני לפירוק, ויזכה ביכולת לחסימה מקדמית של הליכים כנגדו, אשר אילו היה נתבע בידי חברה סולבנטית לא היה זוכה לה.
זאת ועוד; מן הבחינה הדיונית, הקניית מעמד לנתבע הפוטנציאלי הינה מתכון בדוק לסרבול הדיון, חוסר יעילות וכפל-התדיינות. זאת מדוע? מפני שלנתבע הפוטנציאלי יש כמעט תמיד אינטרס לנסות ולהוכיח כי התביעה נגדו "חסרת סיכוי", ולהעלות מגוון של טענות משפטיות ועובדתיות לשם כך. בדרך זו, הופכת ההתדיינות בבית המשפט של פירוק, תחת התדיינות 'פנימית' פשוטה בדבר מימון עלויות התביעה והערכת דעתם של הכונס הרשמי והמפרק בדבר סיכוייה להביא תועלת לקופת הפירוק, לכמעט "משפט זוטא" הגולש לתחום ההתדיינות המשפטית בין התובע לנתבע, תוך יצירת כפל הליך מיותר וארכני.
אי לכך, הדין הוא כי הנתבע הפוטנציאלי הינו משולל מעמד בכל הנוגע לאותו "הליך פנימי" ומקדמי, ואין הוא יכול להכנס בדלת האחורית על-ידי טענה כי הוא בגדר "נפגע" מהחלטת מפרק. זאת, היות ו"פגיעה" זו של נסיון למצות עילת תביעה הינה בגדר הלגיטימי, ואין לאיש "חסינות" ממנה.

2. המצב מסתבך, כאשר אותו נתבע פוטנציאלי מחזיק אף בכובע נוסף של נושה של החברה בפירוק, או טוען למעמד זה. ברור הוא, כי לנושים, ובעיקר לנושים המהותיים והגדולים, יש מעמד לטעון את טענותיהם לעניין הגשת תביעה והשלכותיה על קופת הפירוק. אלא שכאשר אותו גורם מחזיק ב"כפל כובעים" של נושה ונתבע פוטנציאלי, ברור הוא כי שיקוליו הינם שונים לחלוטין מאלו של הנושה הרגיל, והנזק עבורו (כנתבע) אם תצלח התביעה עולה בהרבה על התועלת העקיפה שיפיק ממנה (אם אכן יפיק) בכובעו כנושה. לעניין זה עלה בידי להתייחס בעבר, בהחלטתי בפש"ר 916/89, בש"א 20138/01, אזולאי נ' חברת מבני תעשיה בע"מ, לאמור:

"מאזן השיקולים המנחה את חברת מבני תעשיה ואת הקשורים בה בכל הנוגע לערעור שונה באופן מהותי ומוחלט ממאזן השיקולים של הנושה ה"טיפוסי" לו הקנה הדין מעמד בבקשות כגון אלו. בעוד הנושה ה"טיפוסי" שוקל את טובת קופת פשיטת הרגל, באשר קיים יחס ישר בין טובתה לטובתו הוא, הרי חברת מבני תעשיה (והדבר ניכר מאד בטיעוניה) שוקלת בראש ובראשונה את טובתה כנתבעת העומדת מול קופת פשיטת הרגל, אשר קיים יחס הפוך בין טובתה לטובת קופת פשיטת הרגל ולטובת יתר הנושים הכרוכה בה" (ההדגשות אינן במקור - ו.א).

תוצאתו של אותו ניגוד עניינים אינהרנטי, משתנה לפי נסיבות המקרה ולפי מהותו ועוצמתו של ניגוד העניינים. לעיתים, עשוי אותו ניגוד עניינים לשלול כליל את מעמדו של אותו נושה ב"דיון הפנימי", אולם בדרך-כלל תהיה התוצאה מתונה יותר, קרי: לא תהיה שלילה גורפת של המעמד, אולם בית המשפט ינהג זהירות יתרה בטענותיו של אותו נושה, תוך הבנת המניע הכפול מאחוריהן (לעניין זה, ראה גם פש"ר 1415/00 בש"א 21961/01 בנק לאומי נ' אחים בנדיקט בע"מ (בפירוק); ופש"ר 1869/00 בש"א 7553/02 מישל שאבו נ' טישמן). כך או כך, לא יורשה אותו נושה כפול-מעמד "לגרור" את הדיון לבירורים עובדתיים השייכים במובהק לתביעה האזרחית העתידית, וליצור כך כפל-התדיינות מסרבל ומיותר.

3. זאת ועוד; מפרק, כפקיד בית-המשפט ו"ידו הארוכה", איננו אך בא-כוחם גרידא של הנושים, אלא בעל תפקיד נייטראלי, אשר מופקד ואמון גם ובעיקר על עשיית צדק ועל שמירת האינטרס הציבורי המובנה המעורב בדיני הפירוק, אשר חורג מבירור סכסוכים גרידא בין שני צדדים סולבנטיים למשפט אזרחי. חלק עיקרי מאותו אינטרס ציבורי הכרוך בעבודת המפרק, הינה בדיקה מלאה, יסודית והוגנת של מסת החובות של החברה, וזאת כדי להבטיח כי כל נושה יקבל את חלקו הראוי, לפי סולם דיני הקדימה ועקרון השוויון, וכי אף אחד מן הנושים לא "יהנה מן ההפקר" בשל עצם כך כי החברה קרסה ונכנסה לפירוק.
זאת ועוד; חובת ההגינות המוגברת של המפרק איננה אך ורק כלפי הנושים, אלא חלה אף כלפי בעלי השליטה והמנהלים לשעבר של החברה. חובה זו איננה פוקעת אף אם המפרק סבור כי הללו ניהלו את החברה בדרך בלתי ראויה, ואף אם הוא תובע לחייבם בחובות השליטה לפי סעיף 373 לפקודת החברות. בעבר, הזדמן לי להעיר הערות מספר לעניין חובת ההגינות של בעל-תפקיד מטעם בית המשפט, וכך קבעתי ב בעניין שלמה שחמורוב, פש"ר 916/89, בש"א 6935/00, וכך קבעתי:

"עקרון הוא במצב דברים שכזה אי אין מדובר במקרה "רגיל" של נושה הפועל לגביית חוב מחייב סולבנטי, ואפילו לא במקרה של נושה המבקש לגבות חוב מחייב בפשיטת רגל. אלא, מדובר בנאמן, שהוא זרועו הארוכה של בית המשפט, וכל פעולותיו לא נועדו לקיים אינטרס אישי שלו, אלא להאדיר ככל האפשר את כספי קופת פשיטת הרגל עבור הנושים, תוך שמירה על זכויות החייב המוקנות לו בדין, כאשר ישנן זכויות כאלו.
מסקנה זו אינה משתנה גם אם החייב פועל בחוסר תום לב (אלא אם הדין שולל זכות פלונית של חייב בשל העדר תום-לב)" (ההדגשות אינן במקור במקור - ו.א).

דברים אלו, אשר נאמרו לעניין נאמן בפשיטת רגל, יפים אף לעניינו של מפרק הניצב בתווך בין נושי החברה לבעלי השליטה לשעבר; אף העובדה כי המפרק תובע את אלו האחרונים לפי סעיף 373 לפקודת החברות, אין בה כדי להפוך אותם ל"אויב" גרידא, אשר ניתן להתעלם מאינטרסים לגיטימיים שלו או לפגוע בו בכל דרך אפשרית. נהפוך הוא; דווקא כאשר מבקש המפרק לחייב את בעלי השליטה לשעבר בכל חובות החברה, אזי ראוי כי יקפיד לבדוק ולקבוע באופן מדוקדק מהי מצבת חובות החברה בהם מבוקש לחייב את המנהלים לשעבר. חלק אינטגרלי מאותה חובה הינה, במקרים המתאימים, אף למצות את זכותה של החברה לערער על החלטה של ערכאה ראשונה, אם סבור המפרק כי אותה החלטה הינה מוטעית, ולמנוע "מחטף" או זכיה של נושה שלא כדין מעצם הכניסה להליכי פירוק. זאת במיוחד, אם לאור אותו "מחטף", עשוי החיוב האישי אשר יתכן ויוטל על המנהלים לתפוח באופן ניכר. לא דין חיוב אישי באלפי ₪ כדין חיוב בעשרות מיליונים, ואף אדם אשר הורם המסך בינו לבין החברה זכאי לכך כי לא ירדו לנכסיו אלא כפי מצבת החובות האמיתית.
המסקנה המתחייבת מכל האמור לעיל, כי אף אם הגורמים הרלוונטיים היחידים סביב החברה הינם נושה גדול אחד, ובעלי שליטה אשר נגדם יתכן ויופעל סעיף 373, אין המפרק פטור מבדיקה מדוקדקת של היקף החובות כלפי הנושה, כולל הגשת ערעור על

פסק דין
שניתן לטובת הנושה כנגד החברה; זאת במיוחד, כאשר הוצאות התביעה אינן באות מקופת הפירוק.

4. בנסיבות המקרה, טוען המפרק כי המנהלים לשעבר הם שישאו בכל הוצאותיה ועלויותיה של התביעה, לרבות מתן ערובה להבטחת הוצאות המשיבים, אם תדרש כזו על-ידי ערכאת הערעור. תנאי זה, לו התחייבו המנהלים במפורש ובכתב, הינו התנאי הבסיסי לעצם הסכמת המפרק לפתוח בהליכים שנועדו לחדש את התביעות.
לעניין זה, יאמר כבר עתה, כי יגעתי ולא מצאתי הכיצד יכולות רשויות המס להעלות דרישה, כאילו על המנהלים להפקיד כבר עתה, במסגרת ערובה לתשלום הוצאות, את כל סכום המס בו הם עתידים להתחייב, אם יכשל הערעור. משמעותה של ערובה למתן הוצאות אינה הבטחה מראש כי המערער יוכל לשלם את מלוא סכום פסק הדין בו נתחייב (קרי, את החיוב המהותי נשוא הערעור), שהרי אם כך היה, לא ניתן יהיה לעולם לערער על

פסק דין
כספי שמשמעותו, אם יהפוך חלוט, היא כי הנתבע ידרדר לדרגת חדלות פרעון. משמעותה של ערובה להבטחת הוצאות אינה אלא להבטיח את הוצאות המשיב בערעור, אשר יגרמו לו בשל הליך הערעור עצמו, אם הערעור יכשל. נסיון זה של רשויות המס לערב מין בשאינו מינו ובכך לחסום את דרכה של התביעה הינו בלתי ראוי, נוגד את הדין, וטוב היה לו אלמלא בא לעולם כלל ועיקר.

5. הליך בו מבקש מפרק להגיש תביעה הינו, בדרך-כלל, דיון על מערך הסיכויים והסיכונים שצופנת הגשתה לקופת הפירוק, קרי, הרווח האפשרי וסיכוייה הלכאוריים של התביעה, אל מול עלותה לקופת הפירוק. כאשר עלות התביעה לקופת הפירוק היא אפסית, והמפרק טוען כי לפי שיקול דעתו, אין מדובר בהליך סרק גרידא, הרי אך לעיתים רחוקות יתערב בית המשפט של פירוק בשיקול דעתו, וימנע את אישור התביעה, וזאת אף אם יתכן מאד וזאת לא תצלח.

כך, כאשר התחייבו המנהלים כי הם שישאו בכל עלויות התביעה, ולא הונחו בפני
אלא טענות בעלמא מצד רשויות המס בדבר "בזבוז זמן שיפוטי", (אשר ניתן היה להעלותם כמעט בכל מקרה בו מבקש נתבע שהפסיד לערער על פסק-דין, בו דחתה הערכאה הראשונה את טענותיו באופן נחרץ), הרי שאין כל מניעה "פנימית" שלא לאשר את הגשת התביעה, ודין טיעוני רשויות המס, ככל שהם נוגעים לצד ה"פנימי" של אישור הגשת התביעה להדחות. מן הדין יהיה לבחון, עתה, את השיקולים ה"חיצוניים", כגון שאלת המועדים, ולבחון האם קמה מתוכן מניעה להגשת הערעורים, או אחד מהם.

6. כבר בשלב זה, ניתן לקבוע כי לא קם כל טעם "חיצוני" מסוג זה לעניין ערעור מס ההכנסה. כאן, נחתם בין הצדדים הסדר דיוני, ובו ויתרו רשויות המס במפורש על כל טענה בדבר מועדים. הסדר זה אושר וקיבל תוקף של החלטה שיפוטית; בעניין זה, לא מצאתי כל נימוק מצד רשויות המס מדוע ניתן או ראוי יהיה להתעלם מהסדר זה. כל טיעוניהן בעניין ערעור מס ההכנסה נגעו לטענות בעלמא על בזבוז זמן שיפוטי והעדר תועלת לחברה, כמו גם קו טיעון אשר לא נמנע מלרמוז על קשר לא ראוי בין המפרק למנהלים.
אך ברור הוא, כי משיב בערעור אשר חתם על הסדר דיוני מנוע כלל ועיקר, בכובעו ככזה, מלהעלות טיעונים בדבר התועלת הלכאורית שבחידוש הדיון בערעור כלפי הצד השני, קרי, החברה והמפרק. לעניין יכולתן של רשויות המס להעלות טענה זו בכובען של נושה, דנתי קודם לכן וקבעתי, כי לאור נסיבות המקרה, העדר עלות לקופת הפירוק, חובת ההגינות של המפרק כלפי המשתתפים וניגוד העניינים של הרשויות, אין בטיעוניהן כל ממש. לא נותר אלא להצר על דרך זו בה ביקשה רשות ממלכתית להתנער מהסדר דיוני בדרך בלתי ראויה, תוך קיפוח זכויות הצד שכנגד ואדישות כלפי הנזק העשוי להגרם לצדדים שלישיים, אשר טרם ניתן להם למצות את יומם בערכאות.
אי לכך, יוצא כי דין בקשתו של המפרק בכל האמור בערעור מס ההכנסה להתקבל.
7. לעניין ערעור המע"מ: בעיה זו של מועדים הועברה להכרעתי בהחלטה מפורשת של בית המשפט העליון, אשר קבע כי אם תאושר הגשת הערעור על-ידי בית המשפט של פירוק, יחשב זה ככזה שהוגש במועד. זאת, כאשר בית משפט זה מונחה על-ידי בית המשפט בעליון לשקול את שאלת העמידה במועדים בין יתר שיקוליו במסגרת הבקשה לאשר את הערעור.
טענתן העיקרית של רשויות המס לעניין זה נסבה סביב מועד המצאת פסק דינה של כב' השופטת סירוטה, אשר ניתן בהעדר הצדדים. אלא, שלאחר שעיינתי בטענותיהן, מצאתי כי דינן דחיה בשתי-ידיים, וזאת מכוחם של הנימוקים הבאים:

א. אין חולק, כי בדיון האחרון אשר נערך בתובענה, יצג המפרק את החברה, והדבר נרשם בפרוטוקול הדיון. זאת ועוד; בית המשפט דאז קבע במפורש, כי המפרק הוא בא-כוחה של החברה, והוא המייצגה בדיון. כך, הוכתב לפרוטוקול, ובמסגרת זו הצטוותה מזכירות בית המשפט לשלוח את כל הדרוש לכתובתו של המפרק.
בכך, נעשתה קביעה שיפוטית מפורשת, כי המפרק הינו בא-כוחה של החברה, וככזה, יש לשלוח אליו את מסמכי בית הדין. אם סברו המשיבות אז, כי יש לדקדק על קוצה של פרוצדורה, ואין להסתפק בפחות מהודעה מפורשת בכתב מצד המפרק, אשר תודיע להן את אשר אין ספק מעובדות המקרה כי ידעו בלאו הכי, היה עליהן להתכבד ולהגיש בקשת רשות ערעור. זאת לא נעשה.
מכל האמור לעיל נובע, כי אם שגתה מזכירות בית המשפט והמציאה את פסק הדין לכתובת אחרת, אשר אינה כתובתו של המפרק, הרי אין מנוס מלהסיק כי הפרה בכך החלטה שיפוטית, ואי לכך, היתה ההמצאה שלא כדין. המצאה כדין נעשתה אך ורק כאשר הומצא פסק הדין בפועל לידיו של המפרק.

ב. טוענות רשויות המס, כי "חזקה" על בא-כוחה הקודם של החברה כי המציא את פסק הדין מיד למפרק, ומשלא הכחיש זאת המפרק בתצהיר, הרי "החזקה לא נסתרה", ואי לכך מנוע המפרק מלטעון אחרת. אלא, שדומה כי באת-כוחן המלומדת של רשויות המס שכחה את ההלכה המפורשת, הקובעת כי בעל תפקיד שהינו "ידו הארוכה" של בית המשפט, איננו מחוייב כלל ועיקר בהגשת תצהיר. אי לכך, די היה בכך כי יטען במפורש כי פסק הדין הגיע אליו במועד פלוני, כדי שאותה "חזקה" (אם אכן חזקה היא זו) תסתר. בשום מקום בכתבי טענותיהן, לא ביקשו רשויות המס לחקור את המפרק או את בא-כוחה הקודם של החברה, כאשר אך ברור הוא, כי להן עצמן אין כל ידיעה אישית לגבי השאלה האם המציא בא-כוחה הקודם של החברה את פסק הדין למפרק, אם לאו. אי לכך, אין בידי רשויות המס אלא טענה בעלמא, אשר חבל כי הועלתה מלכתחילה.

ג. מעבר לדרוש יוער, כי אף אם היו רשויות המס זוכות בדינן בשל האחזותן זו בדקדוקי פרוצדורה גרידא, הרי יתכן מאד והמפרק יכול היה לעשות שימוש בסמכותו "להציץ מעבר לפרגוד" של פסק הדין אשר הערעור עליו נמנע בדרך אשר כזו, שהרי הלכה ידועה ומבוססת היא, כי למפרק קיים לעיתים שיקול דעת בבדיקת תביעות חוב, אף אם הן מבוססות על פסקי דין, כאשר זכות החברה להתגונן מפניהן לא מוצתה. את זאת, ספק גדול אם תוכלנה המשיבות למנוע.
8. מכל האמור לעיל, עולה כי בקשת הארכת המועד הוגשה לבית המשפט העליון במועד, ושם נקבע מפורשות כי אם יתיר בית המשפט של פירוק את הגשת התביעה, הרי שהערעור יחשב ככזה שהוגש במועד. יוצא, כי חלוף הזמנים שלאחר מכן, דבר אשר נדרש כדי להפנות את העניין לבית המשפט של פירוק (וכן לוודא כי המנהלים איתנים בהתחייבותם לממן את הערעור), אין בו כדי לגרום לערעור שיחשב כאילו הוגש באיחור (מה גם, כי בנסיבות העניין, הוגשה הבקשה בפני
במהירות מספקת).
יוצא, כי על בית המשפט של פירוק לשקול מהו הדין לו היה יושב הוא במקום בית המשפט העליון ביום 15.10.02; מאחר ואותה בקשת ההארכה הוגשה טרם חלוף המועד, הרי אין צורך בהוכחת "טעמים מיוחדים שירשמו", ודין הבקשה להיות מוכרעת כבקשה רגילה של מפרק ליתן לו להגיש ערעור. זאת ועוד, בלא להכריע בדבר ניתן להעיר, כי יתכן מאד והתנהגותן של רשויות המס, על עמידתן שלא במקום על דקדוקי פרוצדורה, ועל הדרך בה ניסו להקשות את עבודת המפרק, עשויים הם לשמש כ"טעם מיוחד", וזאת כל עוד האחור הינו מועד קצר, זאת במיוחד נוכח המשמעות הקשה שתהיה בנסיבות המקרה דנן לאי הגשת ערעור, הן מבחינת האינטרס הציבורי לשמור על הגינות הליך הפירוק והן בשל הנזק שעלול להגרם למנהלים אם זה לא יוגש. אלא, שעניין זה אינו דורש הכרעה בנסיבות המקרה, וניתן להשאירו בצריך עיון.

9. סוף דבר; לא מצאתי כל טעם ראוי המונע הענות לבקשת המפרק. דין עמדת רשויות המס להדחות, הן בשל היותה נוגדת לדין, והן משום שיש בה אדישות לנזקם של צדדים שלישיים ולזכותיהם הדיוניות והמהותיות, ולאינטרס הדיוני נשוא דיני הפירוק. אומר רק כי חבל שעמדה כזו באה דווקא מרשות ציבורית על כל המשתמע מכך.
אי לכך, דין הבקשה להתקבל; בנסיבות המקרה, ישא כל אחד מהמשיבים, לחוד, בהוצאות המפרק ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 20,000 ₪ + מע"מ, אשר ישאו ריבית והצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.
המזכירות תודיע לצדדים על המצא ההחלטה לרשותם החל מהיום 2.3.03, שעה 12:30.
בלשכתי היום כ"ח ב אדר א, תשס"ג (2 במרץ 2003) בהעדר הצדדים.

אלשיך ורדה
, שופטת









פשר בית משפט מחוזי 1588/98 עו"ד אורי שנהרכמפרק חברת ג.א.מ. - בני אברהם ניהול פרויקטים בע"מ (בפירוק) נ' כונס הנכסים הרשמי, פקיד שומה למפעלים גדולים, מנהל מע"מ ומס קניה תל-אביב (פורסם ב-ֽ 02/03/2003)










דוחות מידע משפטי על הצדדים בתיק זה
דוח מידע משפטי כולל את כל ההחלטות ופסקי הדין עפ"י שם הנבדק (אדם או חברה) או לפי מספר ח.פ
דוח מידע משפטי על עו"ד אורי שנהרכמפרק חברת ג.א.מ. - בני אברהם ניהול פרויקטים בע"מ (בפירוק)      דוח מידע משפטי על כונס הנכסים הרשמי, פקיד שומה למפעלים גדולים, מנהל מע"מ ומס קניה תל-אביב

דוחות בדיקת רקע וקרדיטצ'ק על הצדדים בתיק זה
דוחות בדיקת רקע, בדיקת נאותות ובדיקת אשראי צרכני על הצדדים לפי שם, ת"ז או ח.פ
דוחות מידע עסקי על עו"ד אורי שנהרכמפרק חברת ג.א.מ. - בני אברהם ניהול פרויקטים בע"מ (בפירוק)      דוחות בדיקת רקע על כונס הנכסים הרשמי, פקיד שומה למפעלים גדולים, מנהל מע"מ ומס קניה תל-אביב


להסרת פסק דין זה לחץ כאן