בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ - חלי לוי

ניתן להפיק דוחות מלאים על הצדדים בתיק זה

מצאנו עבורכם דוחות זמינים על הצדדים בתיק זה. יתכן שתאלצו להזין נתונים נוספים כגון ת.ז
בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ חלי לוי
 
בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ - חלי לוי
תיקים נוספים על בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ | תיקים נוספים על חלי לוי

45173/03 א     07/06/2005




א 45173/03 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' חלי לוי




1
בתי המשפט

א 045173/03
בית משפט השלום תל אביב-יפו
07/06/2005
תאריך:
כב' השופטת ד"ר דפנה אבניאלי

בפני
:

בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ

בעניין:
התובע
דבורה דיין

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
חלי לוי
הנתבע
יוסי סלוביק

ע"י ב"כ עו"ד
פסק - דין

מעשה באחות, שרצתה לסייע לאחיה וחתמה על ערבויות לטובתו. בחלוף השנים, התברר כי האח לא שילם חובותיו לבנק, וכעת נדרשת האחות לשלם תחתיו. על כך נאמר ע"י ההיסטוריון תומס פולר "אל תטביע עצמך בכדי להציל אדם טובע" - אך הנתבעת לא תוכל להיוושע מאמירה זו.

רקע עובדתי

בשנת 1996 העמיד סניף התקווה של התובע בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ
("הבנק") ללקוח בשם יניב לוי
("החייב") אשראי מתחדש, שבסופה של תקופה הגיע לכדי 30,000 ₪.
אחותו של החייב, גב' חלי לוי
("הנתבעת"), חתמה בתאריך 22.08.96 על ערבות מוגבלת בסכום לטובת החייב, בסך 10,000 ₪ ("הערבות הראשונה"). לאחר מספר חודשים, נתבקשה ע"י אחיה לסור לסניף הבנק ולחתום על כתב ערבות בשנית. גב' לוי
נכנסה לסניף וחתמה על ערבות בסך 20,000 בתאריך 24.12.96 ("הערבות השנייה").

בין שתי התקופות בהן חתמה הנתבעת על הערבויות, חתם אח נוסף של החייב בשם יחקאל לוי
, על ערבות בלתי מוגבלת בסכום, בתאריך 04.11.96. אח זה נפטר בינתיים, ועל כן אינו צד לתביעה.

החייב לא עמד בהתחייבויותיו כלפי הבנק, ולכן הוגשה נגדו ונגד לוי
יחזקאל ז"ל תביעה בסדר דין מקוצר, בתאריך 17.12.97. כחצי שנה לאחר מכן, ביום 07.05.98, ניתן פס"ד נגד הנתבעים בהעדר בר"ל ע"ס 30,804 ₪.
פסק הדין הנ"ל הוגש לביצוע בלשכת ההוצל"פ ביום 18.05.98 כנגד החייב העיקרי.
בתאריך 28.04.03 ניתן אישור ראש ההוצל"פ בראשון לציון, כי מוצו נגד החייב כל הליכי ההוצל"פ הסבירים ולכן התובע רשאי להגיש תביעה נגד הערבים. בעקבות אישור זה הוגשה התביעה כנגד הנתבעת .

מיצוי הליכים

כאן המקום להבהיר מיצוי הליכים זה, מהו.
בהתאם לתיקונים שהתקבלו לחוק הערבות, תשכ"ז- 1997 (להלן :"החוק"), בשנת תשנ"ב ובשנת תשנ"ח ("תיקון תשנ"ב" ו"תיקון תשנ"ח"), הוסף לחוק מונח של "ערב יחיד", כהגדרתו של זה בסעיף 17 לתיקון תשנ"ב, או "ערב מוגן", כהגדרתו בסעיף 19 לתיקון תשנ"ח.
יובהר כבר עתה, כי הדין החל לענייננו הינו תיקון תשנ"ב , שכן תיקון תשנ"ח מתייחס להסכמי ערבות שנחתמו לאחר 14.5.98.

תיקון תשנ"ב הוסיף לחוק הערבות פרק, שעניינו ערבות היחיד, ויש בו כדי לשנות מהגישה שנהגה עובר לשינוי. "במסגרת זו ביסס התיקון זיקה צרכנית, שהיה בה כדי להטיב עם הערב מחד ולקבוע מגבלות לאפשרות הנושה להיפרע מהערב מאידך" (ע"א 7451/96 אביבה אברהם נ' בנק מסד בע"מ, פ"ד נג(2) 337, 346, להלן: "אביבה אברהם").

מטרתו של תיקון תשנ"ב היתה להגן על ערב יחיד, באופן שבו לא תוגש תובענה נגדו, אלא לאחר שהתקיימו שני אלה:

"(1) ניתן

פסק דין
נגד החייב.
(2) יושב ראש הוצאה לפועל אישר שעל מנת להיפרע מן החייב, נקט הנושה בכל הליכי ההוצאה לפועל." (ראה סעיף 17ג לתיקון תשנ"ב).

סעיף 17ג הנ"ל הוא זה הנקרא מיצוי הליכי הוצל"פ, ובלא אישור בדבר קיומו מנועים, למעשה, תובעים מלתבוע את הערבים לחיוב.

טענות התובע

לדברי התובע , הנתבעת ערבה לחיוביו של אחיה בשני כתבי ערבות נפרדים ושונים - האחד על סך 10,000 ₪ והשני על סך 20,000 ₪ ובסה"כ 30,000 ₪. התובע טוען, כי הערבות השנייה ניתנה לו באופן עצמאי ובלתי תלוי
בערבות הקודמת, והיוותה למעשה בטוחה נוספת לאשראי שניתן לחייב העיקרי.

התובע מוסיף וטוען, כי לא נתן מעולם לנתבעת הודעה בע"פ או בכתב, על ביטול או החלפת הערבות הראשונה בשנייה, ולכן על הנתבעת לשאת בחיוביו של הנתבע עד כדי גובה סכומי הערבות, בצירוף ריבית חריגה.

טענות הנתבעת

לדברי הנתבעת, הערבות השנייה נועדה להחליף את קודמתה, וכתב הערבות עליו חתמה בראשונה אמור היה להיות מושב לה, בהיות הערבויות חופפות.
בנסיבות אלה טוענת הנתבעת, כי אין התובע רשאי לדרוש תשלום בגין שתי הערבויות, אלא בגין הערבות השנייה בלבד, בסך 20,000 ₪.

עוד טוענת הנתבעת, כי הבנק התרשל בטיפול בעניינה והפר את חובת האמון כלפיה, כאשר בשתי הפעמים בהן חתמה על כתב הערבות, לא נאמר לה דבר אודות מצבו של החשבון או אופן ניהולו ע"י אחיה. בנסיבות אלה, סבורה הנתבעת כי ערבותה השנייה בטלה אף היא ואין התובע רשאי לדרוש תשלום בגינה.

הנתבעת טוענת אף, כי התובע לא הסתפק בקבלת הערבויות ושיעבד לטובתו גם תוכנית חסכון שהתנהלה על שמה. לדבריה, התובע נמנע ממימוש תוכנית החיסכון, ובכך מנע את הקטנת נזקה כלפיו, שכן תכנית החיסכון צברה ריבית בסיסית בעוד החוב צבר ריבית פיגורים גבוהה.

לבסוף טוענת הנתבעת, כי לא קיבלה כל הודעה, עובר להגבלת חשבונו של אחיה או התדרדרות מצב החשבון. לטענתה, לו היה הבנק מודיע לה על קיום החוב בטרם הוגשה התביעה נגד אחיה, הייתה סרה לבנק לברר את מהות החוב והדרכים להסדרתו, מאחר שהיה ידוע לה ולעובדי הבנק, כי אחיה משתמש בסמים ועל כן חלה על הבנק חובה כפולה ומכופלת להודיע על מצב החשבון.

באשר לחיובי הריבית, טוענת הנתבעת, כי הבנק אינו זכאי לדרוש ממנה ריבית חריגה, לאור העובדה שלא שלח אליה מכתב התראה, אשר רק לאחריו זכאי הוא לחייב ערב בריבית מעין זו.
טענות נוספות, כגון היות החשבון מוגבל בעת החתימה על הערבות השנייה וכיוב' נזנחו על ידי ב"כ הנתבעת בסיכומיו, ולכן אין מקום להתייחס אליהן עוד.

הערבויות

ראשית יש לדון בשאלה, אם הערבות השנייה נועדה להחליף ואכן החליפה את הערבות הראשונה, כטענת הנתבעת. בהתייחס לכך העידה הנתבעת כדלקמן:

אני זוכרת שאמרו לי שזה מחליף את הערבות מ- 10,000 ל-20,000. אני מגדילה את קו האשראי ל- 20,000 במקום 10,000... הפקיד בבנק [אמר], אין לי מושג מי זה. אני לא זוכרת כל פקיד" (ע' 26 ש' 4).

אמירה זו הוכחשה ע"י ע/ת יצחק קסוטו, המשמש כיום כמנהל סניף התקווה של הבנק. מר קסוטו אישר, כי לא עבד בסניף בתקופה הרבלנטית וציין, כי אמירתו נסמכת על דו"ח האובליגו ועל העובדה שאין בנמצא מכתב ביטול לגבי הערבות הראשונה (ע' 23 ש' 19).
ב"כ הנתבעת הפליג בסיכומיו אל עבר הים הגדול וטען כמעט כל טענה אפשרית, כנגד עדותו של מר קסוטו והעובדה שהבנק לא זימן לעדות מטעמו את הפקיד הרלבנטי.
אין בדעתי לשוט בעקבות טענות אלה, לאור העובדה שהטענה בדבר ההבטחה, כביכול, של פקיד הבנק, כי הערבות תוחלף ותושב לה - נותרה בגדר אמירה בעלמא. הנתבעת דבקה בטענה זו נגד פקיד הבנק, מבלי לציין מי היה אותו פקיד ובאילו נסיבות הובטחו לה הבטחות על ידו. המנעותה של הנתבעת מציון שמו או פרטיו של פקיד הבנק, וכן המנעותה מהזמנתו לעדות תמוהה במיוחד, לאור העובדה שחשבונה האישי של הנתבעת נוהל אף הוא באותו סניף, ובעדותה ציינה הנתבעת "הכרתי את האנשים שם" (ע' 26 ש' 19).

מעבר לכשל הטכני הטמון באי-זיהויו וזימונו של פקיד הבנק כעד הגנה, הנתבעת מסרה גרסאות סותרות בענין ההבטחה, שכביכול ניתנה לה. בתצהירה העידה הנתבעת, כי נאמר לה שערבותה תושב אליה, בעוד שבעדותה בביהמ"ש טענה אך זאת, שנאמר לה כי ערבותה מתבטלת אוטומטית (עמ' 26 שורות 10-16).

בפני
נו עלמה בוגרת, ברת-דעת, שחתמה על כתב ערבות. אדם החותם על מסמך רשמי, שיש לו תוצאות משפטיות, מודיע באמצעות חתימתו קבל עם ועדה, כי הוא לוקח על עצמו את ההתחייבויות המפורטות באותו מסמך, גם אם לא הבין את תוכנו. בע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113, 117 נאמר כי:

"בדרך כלל דין הוא, שאדם החותם על מסמך מבלי לדעת את תכנו לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא".
(ראה גם ע.א. 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ. זהבה לופו, פ"ד נ"ד(2) 559, 573; ע"א 9136/02 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' וייז, דינים עליון, כרך טז, 356).

הנתבעת העידה, כי קראה את המסמך וידעה שהיא חותמת על כתב ערבות. אין מדובר בחתימה אקראית על כתב ערבות, שכן הנתבעת הסכימה לחתום פעמיים על ערבות לחיוביו של אחיה. חתימתה בפעם השנייה נועדה לאפשר לאחיה לקבל אשראי גבוה יותר מהבנק, כפי שהעידה היא עצמה. איש לא מנע מהנתבעת לדרוש, כי כתב הערבות הראשון יושב לידיה, או יקרע לגזרים בנוכחותה. איש לא כפה עליה לחתום על כתב הערבות בפעם השניה. נוסח כתב הערבות מדבר בעד עצמו, שכן בסעיף 4 ב' צוין במפורש "למען הסר ספק מובהר ומוצהר במפורש כי ערבות זו הינה ערבות נוספת ואין היא באה להחליף או לשמש במקום ערבות אחרת כלשהיא...אלא אם יאשר הבנק בכתב מפורש את דבר ההחלפה בציון שיעורה מועדיה ותנאיה".

טענתה של הנתבעת היא, אפוא, טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב, שלא נמצאו לה תימוכין בעדות או בראיה כלשהי, למעט הגרסה המעורפלת שנשמעה מפיה. בנסיבות אלה, אינני מקבלת את הטענה, כי הערבות השנייה נועדה להחליף את קודמתה ואני קובעת, כי התובע היה רשאי לדרוש תשלומו של הסכום המצטבר בגין שתי הערבויות גם יחד, בסך של 30,000 ₪.

אי -מתן פרטים על מצב החשבון

הנתבעת טענה, כי בעת החתימה על הערבות השנייה, לא הייתה מודעת לכך שיתרת החובה בחשבון חרגה מגובה האשראי המאושר, ולעובדה שמספר המחאות חוללו על ידי התובע בשל כך. לדבריה, לו היה התובע טורח להודיע לה על כך, לא הייתה חותמת כלל על הערבות השנייה.

מדובר בטענה קלאסית של הודאה והדחה. הנתבעת מודה כי חתמה על הערבות השנייה, אלא
שטוענת היא, כי הבנק לא גילה לה פרטים מהותיים שהיה עליו לגלות, עובר לאותה חתימה.

אין חולק, כי מצבו הכלכלי של בעל החשבון הינו פרט מהותי שעל הבנק לגלות לערב מיוזמתו.
חובת הגילוי
הנאות מוטלת על הבנק, בהיותו בעל מידע רב יותר, והיא כוללת את החובה לגלות כל גורם סיכון המצוי בידיעתו של הבנק, ובכלל זה היות החשבון ביתרה שלילית. חובה זו היא חובה קוגנטית, החלה מכוח חוק הערבות על מקרים שאירעו לאחר תיקון תשנ"ח, אך ניתן להחילה גם על מקרים שאירעו קודם לכן, מכוח פרשנותם הנכונה של הדברים, כפי שנקבע בפס"ד אביבה אברהם (שם, בע' 348).

על הטוען לקיומה של חובת גילוי
מצד הבנק להוכיח שניים אלו: ראשית, כי החשבון היה מצוי ביתרת חוב או בסיכון כלכלי כלשהו; ושנית, כי לא היה ידועים לערב פרטים אודות מצב החשבון .
במקרה שבפני
, אין הנתבעת יכולה לחסות תחת הטענה, כי הבנק הפר חובתו למסור לה מידע אודות מצב החשבון, שכן הנתבעת ידעה היטב, כי אחיה מבקש להגדיל את מסגרת האשראי שניתנה לו קודם לכן. לדבריה:

"אחי ביקש ממני שאבוא לסניף, הוא אמר לי שהוא רוצה להגדיל את מסגרת האשראי" (ע' 25 ש' 21).

בהמשך ציינה, כי אחיה סיפר לה שהכסף דרוש לו לצורך קידום עסקיו, אך:

"הבנתי שכל ההתקדמות שהוא טען לה לא היה לצרכי עסקים אלא לצרכי סמים והעדפתי להתנתק, ולהתנתק זה לא לראות שאנשים מתים לך מול העיניים והתנתקתי מהבנקים וגם לא גרתי איתם" (ע' 28 ש' 1).

אינני מקבלת גם טענתה של הנתבעת, כי "הבנק ידע עובדת שימושו בסמים של אחיה ולכן קמה לו-לבנק חובה כפולה ומכופלת להודיע לי כי נוצרה יתרת חוב" (סעיף 6.4). טענה זו נסתרה במהלך חקירתה הנגדית, כאשר נשאלה הנתבעת "ידעת שאחיך משתמש בסמים?" היא עונה "גיליתי את זה אח"כ" . וכאשר נשאלה: "אז למה את חושבת שהבנק היה צריך לדעת?" השיבה: "לא אמרתי שהבנק צריך לדעת" (ע' 27 ש' 7-10).

סיפורה המשפחתי העצוב של הנתבעת, שהעידה כי שני אחיה הפכו לנרקומנים ואחד מהם נפטר כתוצאה מכך, אכן מצער, אך אין בו כדי ללמד על התרשלות או הימנעות ממתן מידע חיוני על ידי הבנק. הנתבעת ביקשה לסייע לאחיה ונפלה בפח, כאשר התברר לה כי הגדלת מסגרת האשראי שימשה בסופו של דבר לרכישת סמים ולא לעסקים. הנתבעת בחרה להתנתק מבני משפחתה ומהסביבה בה גדלה, ואולי בשל כך לא סרה לסניף הבנק במשך שנים, ולא ביקשה לברר כיצד מתנהל חשבונו של אחיה. עם כל האהדה לנתבעת, שהייתה באותה עת בחורה צעירה כבת 21, ביקשה בסך הכל לסייע לאחיה, אין בידי לקבוע, כי הערבות השנייה בטלה, כטענתה, שכן מצב החשבון ורצונו של האח לקבל אשראי נוסף מהבנק היו ידועים לה.
קיזוז תכנית החיסכון

אין חולק, כי הנתבעת שעבדה תכנית חסכון, שהתנהלה על שמה באותו סניף, כבטוחה נוספת לאשראי שניתן לאחיה. הדבר מצוין בדו"ח אובליגו, שהוצא עבור חשבונו של החייב לוי
יניב בתאריך 12.09.97, תחת הכותרת "חשבונות מקורבים של הלקוח", שם צוין חשבונה של לוי
חלי וקרן הביטחון (החיסכון) בסך 6,300 ₪ (נספח א' לתצהירו של מנהל הסניף יצחק קסוטו). הדבר אף מצוין בתמצית חשבון החיסכון של הנתבעת, שם מופיעה כוכבית בציון הערה "משמש כבטחון לאשראי" (נספח ד' לתצהירו של מר קסוטו).

במהלך חקירתו הנגדית נשאל מר קסוטו אם ידוע לו על שעבוד תכנית החיסכון, ותשובתו המפתיעה הייתה: "כן. [המסמכים] לא נמצאו" (ע' 7 ש' 1).
ב"כ התובע טוען בסיכומיו, כי הואיל ולא נמצאו מסמכי שעבוד תכנית החיסכון, נמנע התובע "למען הזהירות" מלנקוט בהליך חד צדדי של קיזוז תכנית החיסכון של הנתבעת, כנגד חובו של החייב העיקרי, בטרם מוצו ההליכים כנגד החייב העיקרי. לדבריו, לא הייתה כל התרשלות מצידו של התובע, אלא נקיטת משנה זהירות, לאור האפשרות הסבירה, כי אילו היה התובע מקזז את תכנית החיסכון ללא מסמכי השעבוד, הייתה הנתבעת עשויה לטעון כנגד חוקיות הקיזוז, במיוחד לאור תיקון תשנ"ח לחוק הערבות.

ב"כ הנתבעת טוען מנגד, כי התובע לא טרח אפילו לציין בכתב תביעתו, כי תכנית חיסכון שהייתה משועבדת לטובתו, לא מומשה. לדבריו, מנהל הסניף אף מצא לנכון לטעון, כי החובה לקזז את כספי תכנית החיסכון חלה על הנתבעת, למרות שהחובה לבצע את הקיזוז חלה על הבנק עצמו. בנסיבות אלה, טוען ב"כ הנתבעת, כי יש לקזז מסכום הערבות את שווי תכנית החיסכון, ששועבדה לטובת הבנק בשעתו, וזאת עוד בטרם תחושב הריבית על סכום החוב.

טענתו של התובע, כי לא הייתה רשלנות מצידו - אלא נקיטת משנה זהירות - תמוהה ואני דוחה אותה בשתי ידיים. הבנק ידע היטב, כי הנתבעת זכאית להקטין את חובה ולשם כך אף שיעבדה את תכנית החיסכון לטובתו.
הבנק לא טרח ליידע את הנתבעת, כי מסמכי השעבוד אבדו בשלב כלשהו, ולכן לא יבוצע קיזוז של תכנית החיסכון. ההיפך הוא הנכון. במכתב הדרישה מיום 22.05.97, שהעתקו מופנה לערבה-הנתבעת, נאמר מפורשות: "כמו כן מרשי יממש את הביטחונות שבידו, וישתמש בתמורתם לתשלום על חשבון החוב" (נספח ו' לכתב התביעה). בעשותו כן, הציג התובע מצג שווא בפני
הנתבעת, כי בכוונתו לקזז את תכנית החיסכון, למרות שמסמכי השעבוד לא היו כלל ברשותו.

בע"א 4836/90 פמ"ר חב' לבנין ולעבודות ציבוריות בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ, פ"ד מח(2), 560 ,568-569, ציטטו שופטי הרוב בהסכמה את ההלכה שנקבעה בע"א 5293/90 בנק הפועלים נ' שאול רחמים, לפיה:

"יהיה זה בלתי סביר לומר, כי כשמדובר בחשבון פעיל, ובנסיבות בהן יש קשר עם בעל החשבון שממעשיו עולה בבירור, כי אין הוא מעוניין לנקוט קו פעולה מסוים לעניין ניהול החשבון, בכל זאת מוטלת על התאגיד הבנקאי החובה לנקוט קו פעולה כאמור, [לשבור תכנית חיסכון בניגוד לדעת בעל החשבון] אם הדבר נחוץ לפי שיקול דעתו המקצועי".

אלא שציטוט זה אינו נוגע למחלוקת שבענייננו, כפי שאירע גם בענין פמ"ר, שם לא הייתה כל מחלוקת עקרונית בין הלקוח והבנק על עצם הקיזוז, אלא על ערך החסכונות בעת שבירתם. לפיכך, רלבנטיים יותר לענייננו דבריו של כב' השופט צ' טל בדעת המיעוט, שקבע בענין פמ"ר כי:

"כאשר עומד חשבון דביטורי בחובה רבה הצוברת ריבית והצמדה בתנאי אינפלציה - מזה, וחסכונות שמטבעם צוברים רווחים קטנים בהרבה - מזה, והלקוחות גילו דעתם שאת החוב יש לכסות מתוך החסכונות, השיקול של "טובת הלקוח" חייב את הבנק לעשות להקטנת הנזק ללקוחותיו, שהרי בכך לא נפגע האינטרס של הבנק עצמו. אדרבא, היה גובה מיד את עיקר החוב והיה מתדיין על ההפרש, אם היה כזה, במקום להתדיין על מלוא סכום החוב, תוך גרימת נזק של ממש ללקוח. כאשר "זה נהנה - וזה לא חסר" כי אז "כופין על מידת סדום" (בבא בתרא י"ב ב).

במקרה שלפני, השיקול של טובת הלקוח - והנתבעת כערבה לא כל שכן - חייב את הבנק לקזז את תכנית החיסכון כנגד יתרת החוב, אך הבנק נמנע מעשות כן, אך ורק בשל העובדה שלא עלה בידו לאתר את מסמכי השעבוד.

אין מנוס מקביעה, כי הבנק פעל בחוסר תום לב ותוך הפרת חובת האמון כלפי הנתבעת, כאשר הסתיר מידיעתה את העובדה, שמסמכי השעבוד אבדו ברשותו. התובע הגדיל לעשות, כאשר לא גילה אף לבית המשפט, עד למועד חקירתו הנגדית של מנהל הסניף, כי הסיבה היחידה לאי-ביצוע הקיזוז נעוצה במחדל שלו עצמו, המתבטא בכך שלא שמר כיאות על מסמכי השעבוד.

לא יעלה על הדעת שבנק יתרשל בשמירת מסמכים שהופקדו ברשותו, ויבקש לאחר מכן להטיל את האחריות הכספית הנובעת מכך על כתפי הערב, שלא היה מודע כלל למחדלו. ההפניה לתיקון תשנ"ח, כהצדקה לכך שהבנק נמנע מקיזוז תכנית החיסכון, לפני מיצוי ההליכים כנגד הערב, לא נועדה אלא להטעות, שכן תיקון תשנ"ח אינו חל על התביעה נגד הנתבעת.

לאור האמור לעיל, אני קובעת, כי יש לקזז כנגד סכום החוב דאז, בסך 28,801 ₪, את שווי תכנית החיסכון ששועבדה לטובת הבנק בסך 6,300 ₪, כמצוין בדו"ח האובליגו. בהערת אגב אציין, כי ניסיונו של ב"כ הנתבעת לקעקע נתון זה, בטענה כי הסכום היה גבוה יותר - בטעות יסודו. התוצאה היא, שיש להעמיד את יתרת החוב, נכון לשנת 1997 על סך של 22,501 ₪.
הדרישה לתשלום ריבית חריגה

מדפי חישובי הריבית של חברת אייל דרורי (נספח ח' לכתב התביעה) עולה, כי הבנק דורש לחייב את הנתבעת בריבית החריגה החל מתאריך 29.05.97 . כזכור, התביעה הוגשה נגד הנתבעת רק בשנת 2003, לאחר שנתקבל אישור ראש ההוצאה לפועל על מיצוי ההליכים נגד החייב העיקרי. התובע לא מצא לנכון לפרט, מדוע נדרשו חמש שנים תמימות, מן המועד בו הוגש פסק הדין נגד החייב העיקרי לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל (18.5.98) ועד למועד קבלת האישור על מיצוי הליכים (28.4.03) והגשת התביעה נגד הנתבעת.
התובע סבור, כי על הנתבעת לשאת על גבה את הנטל הכספי של תשלום ריבית חריגה בגין תקופה זו - ולא היא. מדובר בשיהוי בלתי מוסבר, שהנתבעת לא היתה אחראית לו כלל ועיקר. משבחר הבנק לפעול בעצלתיים כנגד החייב העיקרי, ולא מצא לנכון להבהיר מה טעם נדרשה תקופה כה ארוכה עד מיצוי ההליכים כנגד החייב, אינני מוצאת הצדקה לחייב את הנתבעת בתשלום ריבית חריגה בגין תקופה זו. נסיבות המקרה מצדיקות, לדעתי, חיובה של הנתבעת בהפרשי הצמדה וריבית כחוק בלבד, וכך אני קובעת.

אי מסירת הודעות בדבר החוב

לטענת הנתבעת, כל הודעות הבנק אשר נשלחו, אם נשלחו, לא הגיעו אליה, ולכן לא ידעה על החריגה ממסגרת האשראי על ידי החייב העיקרי, או על מצב החשבון. הנתבעת סבורה, כי בהעדר הוכחה כי מכתב ההתראה הגיע לידיעתה, אין הבנק זכאי לחייבה בריבית חריגה.

הנטל על הנתבעת להוכיח טענתה. בענייננו, מוטל על הנתבעת נטל הוכחה מוגבר, שכן הכתובת אותה מסרה הנתבעת לבנק, ברחוב חנוך 45 ת"א, הייתה הכתובת אליה נשלחו דברי הדואר.

הבנק צירף מכתב דרישה מתאריך 22.05.97, שנשלח לחייב ולערבים, ובו התראה על כוונתו לנקוט בצעדים משפטיים ולממש את הבטחונות (נספח ו' לכתב התביעה). הבנק אף צירף אישור מסירה, שפרטיו מולאו על ידי שליח מטעמו, בתאריך 23.1.03, זאת לאחר שאותרה הערבה ברחוב חנוך 45 תל-אביב ע"י חב' א.א. מסירות ואיתורים.

הנתבעת לא הודיעה לבנק על שינוי כתובתה. לפיכך, היה הבנק רשאי להסתמך על הכתובת שנמסרה לו בשעתו, והנתבעת לא תשמע בטענתה, כי המכתבים לא הגיעו לידיעתה.

בנסיבות אלה, אינני מקבלת גם את טענתה של הנתבעת, כי לא היה מקום לחייבה בריבית החל ממועד משלוח ההתראה הראשונה. מאחר שהנתבעת ידעה, או היה עליה לדעת, כי בכוונת הבנק לנקוט בהליכים משפטיים נגד החייב ונגד הערבים גם יחד. מועד נקיטת ההליכים כנגד הנתבעת עצמה, לאחר מיצוי ההליכים נגד החייב העיקרי, כבר נדון בהרחבה ולכן אין מקום להרחיב שוב בענין זה.

סיכומו של דבר
אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 22,501 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום משלוח מכתב ההתראה הראשון (22.5.97) ועד התשלום בפועל.

בנוסף, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.
המזכירות תשלח לצדדים בדואר עותק פסק הדין.

ניתן היום כ"ט באייר, תשס"ה (7 ביוני 2005) בהעדר הצדדים.

ד"ר דפנה אבניאלי
, שופטת









א בית משפט שלום 45173/03 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' חלי לוי (פורסם ב-ֽ 07/06/2005)












להסרת פסק דין זה לחץ כאן