המערערת: סול"ב ע"מ ע"י ב"כ עו"ד ג' פרמינגר המשיב: מרטין קליין ע"י ב"כ עו"ד ד' גושןערעור על החלטת רשם בית הדין הארצי לעבודה (מ. כליף; דב"ע נא/13-88) מיום 16.7.1991.פסק-דיןהשופט אליאסוף:1. לפנינו ערעור... - המשיב: מרטין קליין ע"י ב"כ עו"ד ד' גושןערעור על החלטת רשם בית הדין הארצי לעבודה (מ. כליף; דב"ע נא/13-88) מיום 16.7.1991.פסק-דיןהשופט אליאסוף:1. לפנינו ערעור על החלטת רשם בית-הדין הארצי

 
המערערת: סול"ב ע"מ ע"י ב"כ עו"ד ג' פרמינגר המשיב: מרטין קליין ע"י ב"כ עו"ד ד' גושןערעור על החלטת רשם בית הדין הארצי לעבודה (מ. כליף; דב"ע נא/13-88) מיום 16.7.1991.פסק-דיןהשופט אליאסוף:1. לפנינו ערעור... - המשיב: מרטין קליין ע"י ב"כ עו"ד ד' גושןערעור על החלטת רשם בית הדין הארצי לעבודה (מ. כליף; דב"ע נא/13-88) מיום 16.7.1991.פסק-דיןהשופט אליאסוף:1. לפנינו ערעור על החלטת רשם בית-הדין הארצי



40/80     16/01/1992



תיקים נוספים על המערערת: סול"ב ע"מ ע"י ב"כ עו"ד ג' פרמינגר המשיב: מרטין קליין ע"י ב"כ עו"ד ד' גושןערעור על החלטת רשם בית הדין הארצי לעבודה (מ. כליף; דב"ע נא/13-88) מיום 16.7.1991.פסק-דיןהשופט אליאסוף:1. לפנינו ערעור...
תיקים נוספים על המשיב: מרטין קליין ע"י ב"כ עו"ד ד' גושןערעור על החלטת רשם בית הדין הארצי לעבודה (מ. כליף; דב"ע נא/13-88) מיום 16.7.1991.פסק-דיןהשופט אליאסוף:1. לפנינו ערעור על החלטת רשם בית-הדין הארצי




דבע 9-198/נא סול"ב ע"מ נ' מרטין קליין




(פד"ע כד 23)

בית-הדין הארצי לעבודה
דב"ע נא/9-198
השופטים: כבוד נשיא בית הדין גולדברג

כבוד סגן נשיא בית הדין אדלר

כבוד השופט אליאסוף

נציג העובדים: בן-משה
נציג המעבידים: גרשפלד
המערערת: סול"ב ע"מ
ע"י ב"כ עו"ד ג' פרמינגר


המשיב: מרטין קליין
ע"י ב"כ עו"ד ד' גושן
ערעור על החלטת רשם בית הדין הארצי לעבודה (מ. כליף; דב"ע נא/13-88) מיום 16.7.1991.
פסק-דין

השופט אליאסוף
:

1. לפנינו ערעור על החלטת רשם בית-הדין הארצי, הדוחה את בקשת המערערת להארכת המועד להגשת רשות ערעור לשם הגשת ערעור על החלטה או להארכת המועד להגשת ערעור על פסק-דין, אשר ניתנו על-ידי בית-הדין האזורי בחיפה.
לשם הבנת העניין, נפרט את השתלשלות ההליכים שהיו בבית-הדין קמא ובבית-הדין הארצי.

2. המשיב הגיש תובענה בבית-הדין האזורי בחיפה (תב"ע מט/3-1039), נגד המערערת, לתשלום תמורת הודעה מוקדמת ופיצויי פיטורים. המערערת הגישה כתב הגנה, ולאחר הכנת הדיון לפני הרשם והגשת תצהירי עדויות ראשיות זומנו הצדדים לדיון לפני מותב בית-הדין.
ביום 9.12.1990 החליט מותב בית-הדין, בהרכבו המלא (סגן השופט הראשי גוטמכר ונציגי הציבור הלפרין וולך), כי התיק "נדחה להוכחות התובע ל-13.1.1991.... ולהוכחות הנתבעת ליום 18.2.1991... והודע לבאי-כוח הצדדים".
בדיון ביום 13.1.1991 לא התייצב בא-כוח המערערת, על-פי בקשת בא-כוח המשיב נתן בית-הדין פסק-דין על בסיס כתב התביעה, וזאת "בגין אי הופעת הנתבעת ובהעדר חקירה נגדית על תצהירו של התובע" (להלן - פסק-הדין). בדיון זה נעדר נציג הציבור מר הלפרין, ובפסק-הדין נאמר כי "פסק-הדין נחתם במותב חסר בגין אי הופעת נציג העובדים".

3. ביום 23.1.1991 ביקשה המערערת מבית-הדין קמא לבטל את "פסק-הדין", הן מתוך טעות שנפלה באי התייצבות המערערת לדיון באותו יום, והן משום שמלכתחילה נקבע תאריך נוסף לדיון (ביום 18.2.1991) לחקירת המצהירים מטעם המערערת (תב"ע נא/12-360). בית-הדין קמא (בהרכב אשר נתן את פסק-הדין ביום 13.1.1991) החליט ביום 7.4.1991 לדחות את הבקשה מן הטעם ש"טעות אף אם היא נעשתה על-ידי עורך דין אינה יכולה לשמש עילה לביטול פסק-דין שניתן בהעדר בעל דין מהדיון הקבוע להוכחות" (להלן - ההחלטה). ההחלטה נתקבלה אצל בא-כוח המערערת ביום 16.4.1991. אף בקשה נוספת של המערערת לעכב את ביצוע פסק הדין (תב"ע נא/12-591), נדחתה.
ביום 25.2.1991, שהיינו לפני מתן ההחלטה, הגישה המערערת לבית-הדין קמא בקשה להארכת המועד להגשת ערעור על פסק-הדין, וזאת "למען הזהירות, ועל מנת לא להחמיץ את המועד להגשת ערעור על פסק-הדין, אם פסק-הדין לא יבוטל" (בקשה מעין זו היתה צריכה להיות מוגשת לבית-דין הארצי). בקשה זו לא נדונה בבית-הדין קמא, ונמשכה בחזרה מתיק בית-הדין באותו יום.

4. ביום 28.4.1991 הגישה המערערת לבית-הדין הארצי בקשת רשות ערעור על ההחלטה, הדוחה את בקשת המערערת לביטול "פסק-הדין". מזכירות בית-הדין לא רשמה את הבקשה מן הטעם שהיא הוגשה באיחור (על-פי תקנה 65(א) לתקנות בית- הדין לעבודה (סדרי דין), תשכ"ט-1969 (להלן - תקנות סדרי הדין הקודמות). המועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטה של בית-דין אזורי היה שבעה ימים, בעוד שהבקשה הוגשה כעבור שנים עשר יום).
לפיכך, הגיש בא-כוח המערערת ביום 5.5.1991 בקשה חדשה לבית-הדין הארצי, ובה בקשה להארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור על "ההחלטה", או לחלופין להארכת המועד להגשת ערעור על "פסק-הדין", שאף לגביו חלף כבר המועד להגשת ערעור (תוך שלושים ימים) (דב"ע נא/13-88).
בבקשה טען בא-כוח המערערת כי שלח את בקשת רשות הערעור למזכירות בית-הדין הארצי בדואר רשום ביום 24.4.1991 (היינו, תוך שבעה ימים מיום קבלת "ההחלטה"), אך היא נתקבלה רק ביום 28.4.1991 במזכירות בית-הדין. עוד טען כי "פסק-הדין" בטל מעיקרא, מאחר שניתן על-ידי מותב בהרכב חסר, ולא ניתנה החלטה לקיים את הדיון בהרכב חסר.

5. בקשה זו נדונה ביום 12.7.1991 לפני רשם בית-הדין הארצי (השופט מ. כליף). ביום 16.7.1991 נתן הרשם את החלטתו, ובה דחה את בקשת המערערת, מנימוקים אלה:
א) בפני
המערערת עמדה האפשרות לערער על "פסק-הדין" במועד או לפעול במועד לביטול "ההחלטה". משלא ערערה המערערת על "פסק-הדין" במועד הפך "פסק-הדין" לחלוט:
ב) אין "טעם מיוחד" המצדיק הארכת המועד לערעור לאחר ש"פסק-הדין" הפך לחלוט:
ג) "פסק הדין" ניתן על-ידי בית-הדין קמא במסגרת הסמכות שבידיו. על החלטה זו של רשם בית-הדין הארצי הוגש הערעור שלפנינו.

6. עיקר טענות בא-כוח המערערת לפנינו הוא:
א) בית-הדין קמא לא היה רשאי לתת את "פסק-הדין" עקב העדר המערערת אלא רק לדון בתביעה כאילו התייצבה המערערת, ולכל היותר לשלול ממנה את הזכות לחקור את המשיב על תצהירו:
ב) בית הדין קמא לא היה רשאי לתת את "פסק הדין" מבלי לקיים את הדיון השני שנקבע ליום 18.2.1991 להבאת ראיות המערערת ומבלי ששקל את הראיות שהוגשו לפניו:
ג) "פסק-הדין" ניתן במותב בהרכב חסר, ובית-הדין קמא לא החליט בראשית הדיון לקיימו במותב חסר:
ד) "פסק-הדין" לא הפך לחלוט:
ה) היה "טעם מיוחד" להיענות לבקשת המערערת להארכת מועד:
ו) ב"אישור המסירה" על מסירת "ההחלטה" לבא-כוח המערערת נכתב "פס"ד". מכאן, שלא ניתן להסיק בוודאות כי הוא מתייחס דווקא למסירתה של "ההחלטה":
ז) יש לפרש את תקנה 105 לתקנות סדרי הדין הקודמות מתוך "גישה סלחנית":
ח) מאחר שבתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 נקבעה התקופה להגשת בקשת רשות ערעור על החלטה, תוך חמישה עשר ימים, מן הדין ומן הצדק להחילן אף על ערעור זה.

7. בא-כוח המשיב תמך בהחלטת הרשם, ועיקר טענותיו לפנינו הוא:
א) בא-כוח המערערת לא תמך בתצהיר את אמירותיו ועובדות שטען:
ב) טעות של עורך דין אינה בגדר "טעם מיוחד":
ג) מסירת כתבי בית-דין למזכירות בית-הדין חייבת להיעשות תוך הזמן הקבוע בתקנות, אלא אם נקבע כלל אחר.

8. נתייחס לטענות הצדדים, ולא דווקא על-פי הסדר שבו הועלו.

מותב חסר
9. אכן בראשית הדיון ביום 13.1.1991 לא החליט בית-הדין קמא לדון בעניין בהעדר נציג ציבור אחד שלא הופיע לדיון. יחד עם זאת, ב"פסק-הדין" ציין בית-הדין כי "פסק-הדין נחתם במותב חסר בגין אי הופעת נציג העובדים".
לדעתנו, בכך יצא בית-הדין ידי חובת האמור ברישה ל סעיף 22(א) לחוק בית-הדין לעבודה, תשכ"ט-1969. אמנם, דרך המלך היא כי בית-הדין יחליט החלטה בנושא זה בראשית הדיון, אולם בנסיבות כפי שהיו בבית-הדין קמא, די היה לדעתנו באמירה הנ"ל בגוף פסק-הדין כדי לעמוד בדרישות הנ"ל של החוק. כמו כן, לדעתנו לא היתה מניעה לתת את "פסק-הדין" על-ידי המותב בהרכבו החסר, וזאת לאור ההלכה בדב"ע לב/3-10 גוטהרץ - אייזנקנט, פד"ע ג 344, בע' 346. ההלכה שנפסקה לאחרונה בדב"ע נא/2-8 אגסי - מ"י, פד"ע כג 283, בדבר מתן פסק-דין על-ידי המותב בהרכבו המלא כאשר הושמעו עדויות וטיעונים בפני
מותב, אינה נוגעת לענייננו, משום שבהליך בבית-הדין קמא לא הושמעו עדויות וטיעונים, המחייבים הכרעה של כל חברי המותב אשר שמעו את העדויות והטיעונים.
נוסף לכך, בא-כוח המערערת לא העלה בבקשתו לביטול "פסק-הדין" שהגיש ביום 23.1.1991, כל טענה בנושא זה, ולכך נודעת משמעות.
מטעמים אלה אנו דוחים את טענות בא-כוח המערערת בנושא תקפו של "פסק-הדין" אשר ניתן על-ידי מותב בהרכב חסר.

השפעת התקנות החדשות בדבר סדרי הדין
10. בתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, אכן נקבע כי המועד להגשת בקשת רשות ערעור על "החלטה" הוא חמישה עשר ימים (תקנה 74(א)), במקום המועד של שבעה ימים שהיה בתקנות סדר הדין הקודמות. בא-כוח המערערת ביקש להחיל מועד חדש זה על בקשתו להארכת מועד שהוגשה, כמפורט לעיל, כעבור שנים עשר ימים.
מטענה זו לא תצמח ישועה למערערת, באשר תקנה 132 לתקנות החדשות קובעת כי התקנות החדשות יחולו "על עניינים התלויים ועומדים ביום התחולה לפני בית-הדין או הרשם". משמע, שרק אם ביום התחולה (24.11.1991( עברו שבעה ימים מיום מתן החלטה אך טרם עברו חמישה עשר ימים, ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לגביה תוך חמישה עשר ימים. לא זה מקרה שלפנינו.

מסירת כתבי בית-הדין באמצעות הדואר
11. בא-כוח המערערת הסביר את האיחור בהגשת בקשת רשות הערעור בכך ששלח את הבקשה בדואר בתוך שבעה ימים מיום קבלת "ההחלטה", אך היא נתקבלה במזכירות בית-הדין הארצי כעבור שבעת הימים.
להסברים אלה בטיעוני בא-כוח המערערת אין מקום, באשר ההלכה הכללית היא "שמועד המצאת הערעור למזכירות בית המשפט הו הקובע ולא מועד שלשולו לתיבת הדואר או מסירתו לפקיד הדואר" (ב"ש 40/80 אסרף נ' סולתם, פ"ד לד(3) 137: ראה גם בש"א 2511/90 רום נ' עזבון אברהם שרינר, פ"ד מד(3) 589 בע' 591). חריג לכלל העולה מהלכה כללית זו נקבע, לדוגמה, בתקנה 7(א) לתקנות בתי-המשפט ולשכות הוצאה לפועל (סדרי הדין בתקופת שביתה או השבתה של עובדים), תשמ"א-1981, בה נקבע כי מסמך המוגש לבית-משפט בזמן "שביתה" ניתן לשלחו בדואר רשום "ורואים את מועד מסירתו לדואר כאמור כמועד הגשתו לבית-המשפט" (ראה בש"א 223/91 עזבון ששונה פיינגולד נ' המגן חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(2) 420).
בנושא זה, דומות ההוראות שבתקנות דרי הדין של בית-הדין לעבודה להוראות שבתקנות סדר הדין האזרחי, ולפיכך יש נפקות להלכה הכללית הנ"ל אף בבית-הדין לעבודה.

אי התייצבות הנתבע לדיון
12. תקנה 40(ב)(2) לתקנות סדרי הדין הקודמות קובעת כי אם הנתבע לא התייצב לדיון במועד שנקבע, רשאי בית-הדין "לדון בתביעה כאילו התייצב הנתבע". נוסח זה שונה מנוסח התקנה המקבילה בתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (תקנה 157(ב)), בה נאמר כי במקרה כזה "רשאי התובע להוכיח את תביעתו עד כמה שחובת הראיה עליו, ואז יהא זכאי לסעד המבוקש ולכל סעד מתאים אחר". ברם, הבדלי הנוסח בעניין דנן אין בהם כדי לשנות את התוצאה שאם "היה נטל הראיה מוטל על התובע, הרשות בידו להביא את ראיותיו שלא במעמד הנתבע, ואם ירים את נטל הראיה, יקבל פסק-דין" (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שישית), בע' 453). בעניין לפנינו קבע בית-הדין קמא ב"פסק-הדין" כי הוא ניתן "בהעדר חקירה נגדית על תצהירו של התובע". תצהירו של המשיב מיום 10.8.1989 הוא בגדר ראיה אשר בית-הדין קמא קיבל אותה בכך שנתן על-פיה את פסק-דינו, והוא לא היה חייב, במקרה זה, להכריע בין תכנו של התצהיר האמור לבין התצהירים של יגאל יחזקאל ואבי מלינסקי מטעם המערערים.

13. אנו דוחים גם את טענת המערערת שבאי-התייצבותה לדיון ביום 13.1.1991 נשללה ממנה רק זכותה לחקור את המשיב על תצהיר העדות הראשית שהגיש, וכי בדיון נוסף להוכחות המערערת שנועד ליום 18.2.1991 היא היתה יכולה להביא ראיותיה. שני הדיונים נקבעו על-ידי בית-הדין כנדרש ממנו על-פי סדרי דין תקינים על מנת לזמן את עדי הצדדים במועדים המתואמים עימם. משנעדרה המערערת (הנתבעת בבית-הדין קמא) מהדיון נועד להבאת ראיות המשיב ובית-הדין דן בתביעה כאילו התייצבה הנתבעת ופסק על פיה, נתייתר הדיון השני שנועד לשמיעת הוכחות המערערת. תוצאה אחרת יכולה להביא לשיבוש סדרי הדין ולתוצאות בלתי רצויות. קבלת טענתה של המערערת פירושה כי - אופן מקביל - אילו המשיב (התובע בבית הדין קמא) לא היה מתייצב לדיון ביום 13.1.1991, לא היה מקום לדחות את התביעה אלא היה מקום לאפשר למשיב להוכיח את תביעתו על-פי חקירת עדי המערערת ביום 18.2.1991. תוצאה זו היא בלתי מתקבלת על הדעת ובלתי רצויה.

"טעם מיוחד"
14. בא-כוח המערערת טען עוד כי "פסק הדין" לא הפך לחלוט עם תום המועד להגשת הערעור עליו. עוד טען כי בנסיבות שלפנינו ניתן לראות "טעם מיוחד" המצדיק הארכת המועד. בטענותיו אלה נשען בא-כוח המערערת על פסק-הדין בבש"א 356/89 בריק נ' בנק אוצר החייל, פ"ד מג(4) 22, שבו נפסק כי די בטענות הגנה טובות כדי לפתוח את שערי בית-הדין בפני
בעל דין.

15. ראשית, ייאמר כי משעבר המועד להגשת ערעור על "פסק הדין" ולא הוגש עליו ערעור, הופך פסק-הדין ל"חלוט" (ראה גם הגדרת "חלוט" בסעיף 3 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981).
שנית, בבש"א 356/89 הנ"ל הוארך המועד להגשת הערעור, בין השאר, משום שעלתה שם שאלה "משפטית טהורה" שלא היה בה "מום הכבדת התדיינות רבה". רשם בית-הדין הארצי נתן לבו לפסק-הדין האמור, ואף על פי כן לא מצא בכל טיעוני המערערת "טעם מיוחד" כלשהו. אף אנו - לאחר עיון בחומר שלפנינו - לא מצאנו טעם כאמור.

16. נוסיף בהקשר לכך כי טענתו של בא-כוח המערערת בדבר גישה סלחנית בעניין הארכת מועדים אינה הולמת את נסיבות העניין שלפנינו, לאור מחדליה של המערערת בהגשת ערעור על "פסק-הדין" במועד או בבקשה להאריך את המועד להגשת ערעור כאמור וכן בהגשת בקשת רשות ערעור על "ההחלטה" במועד.

הרישום ב"אישור המסירה"
17. בפסקה (ז) של עיקרי הטיעון של בא-כוח המערערת נאמר:
"(ז) המערערת תטען כי מעיון באישור המסירה שעותק ממנו נשלח למשרדו של בא-כוח המערערת על-ידי מזכירות בית-הדין הארצי עולה כי רשום בו כדלקמן תיק: 'מ"ט/3/1039' הכתב: 'פס"ד', וגם אם סמיכות התאריכים קרובה להחלטה בבקשת הביטול שניתנה בהעדר, על-ידי כב' בית-הדין קמא בהמ' נא/12/360 בתיק הנדון, לא ניתן להסיק בוודאות, על פני אישור המסירה הנ"ל, כי הינו מתייחס דווקא למסירתה של החלטה זו".

18. הבאנו את הטענה הנ"ל כלשונה, וכל אשר ניתן לאמר לגביה הוא כי מוטב שלא היתה נטענת.

19. לאור כל האמור לעיל אנו מחליטים לדחות את הערעור לגבי שתי חלופות שנתבקשו בו.

20. המערערת תשלם למשיב הוצאות בסך 1,500 ש"ח בצירוף מע"מ.

ניתן היום, י"א בשבט תשנ"ב (16.1.1992).








דבע בית הדין הארצי לעבודה 9-198/נא סול"ב ע"מ נ' מרטין קליין, [ פד"ע: כד 23 ] (פורסם ב-ֽ 16/01/1992)











תיקים נוספים על המערערת: סול"ב ע"מ ע"י ב"כ עו"ד ג' פרמינגר המשיב: מרטין קליין ע"י ב"כ עו"ד ד' גושןערעור על החלטת רשם בית הדין הארצי לעבודה (מ. כליף; דב"ע נא/13-88) מיום 16.7.1991.פסק-דיןהשופט אליאסוף:1. לפנינו ערעור...
תיקים נוספים על המשיב: מרטין קליין ע"י ב"כ עו"ד ד' גושןערעור על החלטת רשם בית הדין הארצי לעבודה (מ. כליף; דב"ע נא/13-88) מיום 16.7.1991.פסק-דיןהשופט אליאסוף:1. לפנינו ערעור על החלטת רשם בית-הדין הארצי




להסרת פסק דין זה לחץ כאן



הוספת מידע משפטי למאגר
שתפו אותנו במידע משפטי שנוכל להוסיף למאגר שלנו. פסקי דין, כתבי תביעה ו/או הגנה, החלטות וכו' יוספו למערכת ויוצגו באתרנו ובגוגל.


הוסף מידע משפט