קושנירוב אברהם - קונקס תעשיות טלקומוניקציה בע''מ ,קונקס תעשיות טלקומוניקציה בע''מ ,ראובן בילינג

מידע על ראובן בילינג   



קושנירוב אברהם - קונקס תעשיות טלקומוניקציה בע''מ ,קונקס תעשיות טלקומוניקציה בע''מ ,ראובן בילינג

תיק בית דין לעבודה 1836/00     16/08/2005 (עב)



תיקים נוספים על קושנירוב אברהם
תיקים נוספים על קונקס תעשיות טלקומוניקציה בע"מ
תיקים נוספים על קונקס תעשיות טלקומוניקציה בע"מ
תיקים נוספים על ראובן בילינג




עב 1836/00 קושנירוב אברהם נ' קונקס תעשיות טלקומוניקציה בע"מ ,קונקס תעשיות טלקומוניקציה בע"מ ,ראובן בילינג




1
בתי הדין לעבודה
עב 001836/00
בית דין א.לעבודה ת"א
16/08/2005

כב' השופטת נטע רות

נ.צ. מר דוד יהלום
נ.צ. מר ברוך אייזנברג
בפני
:
קושנירוב אברהם

בעניין:
התובע
מיכאל פסטרנק

ע"י ב"כ עו"ד
- נ ג ד -
1. קונקס תעשיות טלקומוניקציה בע"מ
2. קונקס קומוניקשין סיסטמס (12) בע"מ
3. ראובן בילינג
הנתבעים
טהורי

ע"י ב"כ עו"ד
פסק - דין
בפני
נו תביעה לתשלום פיצוי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת, תשלום עבור עבודה בשעות נוספות, הפרשי שכר, הוצאות רכב, פדיון חופשה, הפרשות לקרן השתלמות והפרשות לביטוח מנהלים.

א. רקע כללי ותמצית העובדות.

1. התובע הינו מהנדס פיתוח חומרה.

2. הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת 1" או "הנתבעת") עוסקת בפיתוח ייצור ושיווק של יזמות טכנולוגית בתחום מערכות התקשרות.

3. התובע החל העסקתו בנתבעת 1 בחודש אוקטובר 1991 (ר' סעיף 2 לנספח א' להסכם העבודה של התובע, אשר צורף לכתב התביעה).

4. התובע צירף לתביעתו את הנתבעים 2-3, על אף שלא היו מעסיקיו משום שלטענתו יש להפעיל ביחס אליהם את הדוקטרינה של "הרמת מסך" התאגיד וזאת מהטעמים עליהם נעמוד בהמשך.

5. ביום 1.7.97 נחתם הסכם העסקה בין התובע לבין הנתבעת 1 "ו/או חברה אחרת מטעמה" (להלן: "הסכם 97") (צורף כנספח לכתב התביעה).

6. במסגרת הסכם 97' הסכימו הצדדים, בין היתר, כך:

התובע יועסק אצל הנתבעת 1 "ו/או כל חברה אחרת מטעמה" כמהנדס פיתוח האחראי על פרוייקטים בפיתוח, שהמרכיב העיקרי בהם הוא חומרה.

תקופת ההסכם הינה מיום 1.1.97 ועד ליום 31.12.98.

במועד כניסת ההסכם לתוקפו, יהיה השכר החודשי הבסיסי שישולם לתובע 6,000 ₪.
מעבר לסכום זה, יתווספו התוספות כמפורט להלן:

1. 1. הוצאות רכב 250 ₪ לחודש.
2. 2. אש"ל - על פי המקובל בחברה.
3. 3. תבוצע הצמדה דולרית למשכורת בסיס כל 1/2 שנה (שעל פי שער בסיס של 3.4 ₪ לדולר). לסכום המוצמד יתווספו 4%.

בנוסף, הוסדרה זכאותו של התובע לביטוח מנהלים ולחיסכון בקרן השתלמות כמפורט להלן:

"החברה תמשיך להפריש מידי חודש בחודשו את התשלום לפוליסה "הישנה" (מנורה) ע"פ התנאים שנקבעו לפוליסה זו. החברה תעביר את הבעלות על הפוליסה לידי העובד ע"י הודעה בכתב לחברת הביטוח לא יאוחר מ- 1.8.97.
תנאי ההפקדה והתשלומים לחברת הביטוח דלעיל, יסוכמו בין החברה לחברת הביטוח אך בכל מקרה, לא יהיה פיגור בתשלומים מעל שישה חודשים" (ר' סעיף 7 להסכם 97' ההפניה היא לנספח א' הימנו).

אשר לקרן ההשתלמות נקבע בהסכם 97' כך:

"החל מחודש 1/97 תפתח לעובד קרן ההשתלמות על פי התעריפים המקובלים" (ר' סעיף 9 לנספח א' להסכם 97').

במסגרת הסכם 97' הסדירו הצדדים אף את נושא ההודעה המוקדמת וחידוש ההסכם כדלהן:

"העובד יודיע לחברה על רצונו להביא הסכם זה לידי סיום 90 יום מראש וזאת, לא לפני 31.12.97

החברה תיתן לעובד הודעה מוקדמת בדבר הפסקת העסקתו על ידה של 45 יום מראש.

הצדדים יודיעו האחד לשני, עד ליום 30.8.98, על רצונם ו/או אי רצונם להגיע להסכם עבודה חדש, החל מ- 1.1.99. הצדדים יסכמו ביניהם את פרטי ההסכם החדש, לא יאוחר מ- 30.11.98" (ר' סעיפים 12 ו- 13 להסכם 97').

7. חרף האמור בהסכם 97', הצדדים לא הודיעו זה לזה, עד ליום 30.9.98, על כוונתם להמשיך את ההתקשרות על פיו, כאשר בפועל, נמשכו יחסי העבודה ביניהם עד ליום 31.3.99 (ר' מכתב הפסקת עבודה מיום 4.3.99 שצורף כנספח לכתב התביעה).

8. ביום 4.4.97 נמסר לתובע מכתב שכותרתו: "סיום עבודתך בחברת קונקס - תעשיות טלקומוניקציה בע"מ" מכתב בו צויין כך:

"1. חברת קונקס - תעשיות טלקומוניקציה בע"מ מסיימת את פעילותה במהלך חודש זה ולא יאוחר מתאריך 31.3.99.
2. בעקבות האמור לעיל, הינך מתבקש לסיים את עבודתך בחברתנו זו עד סוף חודש זה 31.3.99.
3. נבקשך, לנצל את כל ימי החופשה המגיעים לך במהלך החודש הנוכחי, תיאום יעשה עם אילנה.
4. נבקשך לשבת עם אילנה להתחשבנות סופית במהלך חודש זה.
5. במידה והינך מעוניין בעבודה ותפקיד מתאים באחת החברות הקשורות עימנו, נקיים איתך פגישת הבהרה ויהיה עליך לנהל מו"מ להסכם עבודה ותוכניות עבודה מסודרות.
6. בכל מקרה, אנו מאחלים לך הצלחה בהמשך דרכך ונשתדל לעזור לך במידת יכולתנו." (ר' המכתב שצורף כנספח לכתב התביעה).

9. בעקבות פיטוריו כאמור עתר התובע לתשלום הזכויות המגיעות לו לטענתו בגין תקופת העסקתו וסיומה להלן נדון בתביעותיו של התובע אחת לאחת כדלהלן:

ב. זכאות התובע לפיצויי פיטורים

10. כפי האמור, התובע הועסק בנתבעת החל מתחילת חודש אוקטובר 91' ועד לפיטוריו ביום 31.3.99 - משמע התובע הועסק בנתבעת 7 שנים ושישה חודשים.
אין חולק על כך שהתובע לא קיבל את מלוא סכום פיצויי הפיטורים הנגזר מהוראות החוק, על אף שפוטר, אלא סך של 35,022 ₪ בלבד. סכום שהיה צבור בקופת הגמל על חשבון פיצויי פיטורים ואשר שוחרר לזכותו ביום 31.5.99 (ר' טופס 161 שצורף כנספח לתצהירו המשלים של התובע).

11. הנתבעים טענו, במסגרת כתב ההגנה שהוגש ביום 9.5.00, כי התובע אינו זכאי כלל לפיצויי פיטורים וזאת, בשל מעשים חמורים שביצע לטענתם במהלך עבודתו לרבות, יציאה ממקום העבודה לצורך טיפול בענייניו הפרטיים, זיוף כרטיסי נוכחות, הסתייעות בעובדים אחרים לצורך רישום כוזב בכרטיסי הנוכחות, ניצול לרעה של כרטיסי הדלק שניתנו לו לצרכיו הפרטיים וללא אישור, אי העברת מסמכי החברה שהיו ברשותו ואי ביצוע חפיפה "כנדרש בהתאם להתחייבויותיו בהסכם העבודה מיום 1.7.97" (ר' סעיף 11 לכתב ההגנה מיום 9.5.00).

במסגרת התצהיר שהוגש מטעם הנתבעים ונערך על ידי הנתבע 3 (להלן: "מר בילנינג" או "הנתבע 3") שבו הנתבעים וחזרו על חלק מן הטענות הללו ובלשונו של מר בילינג בתצהירו לאמור:

"לתובע לא מגיעים כלל פיצויי פיטורין משנתגלו זיופים ברישום נוכחותו. נתברר כי התובע נהג להשתמש בעבודתם של אחרים ובמיוחד, במר גורביץ דוד לשם הקלדת נוכחותו במחשב הרישום במפעל כאשר הוא עצמו מזמן כבר עזב את העבודה ושהה במקום אחר לצרכיו הפרטיים.
באחת הפעמים, מתוך טעות בזיהוי הקול, פנה טלפונית לנתבע 3 שענה במקרה לטלפון וביקש שיקליד את נוכחותו. מייד עם זיהוי הקול התבלבל ועבר לנושא אחר.
כמו כן, התובע חרג מסמכויותיו ומההסכם (סעיף 7), ונהג לצאת במקרים רבים ממקום העבודה לצרכיו הפרטיים למספר שעות, ללא ציון יציאתו במחשב הרישום" (ר' סעיף 21 לתצהירו של מר בילינג).

12. אשר לדעתנו יאמר - כי סבורים אנו שיש לדחות את טענותיהם של הנתבעים המכחישים את זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים בשל המעשים שהם מייחסים לו וזאת מהטעמים כדלהלן:

כידוע, על פי הדין וההלכה הפסוקה, שלילת הזכאות לפיצויי פיטורים מעובד, במלואה או בחלקה, יכול שתעשה רק אם התקיימו התנאים הנקובים בסעיפים 16 או 17 לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג - 1963. משמע - ככל שיקבע בהתאם לאחד מן הסעיפים הללו, כי העובד פוטר בנסיבות המצדיקות פיטורים ללא פיצויי פיטורים או פיצויים חלקיים בלבד. זאת שעה שהמועד הקובע לצורך בחינת התקיימותן של נסיבות שכאלה הוא מועד קום העילה לתשלום הפיצויים קרי - מועד הפיטורים.

דא עקא, שממכלול הראיות שהוצג בפני
נו לרבות, מכתב הפיטורים, כאמור לעיל, עולה כי התובע פוטר בשל הפסקת פעילותה של הנתבעת 1 קרי - בשל נסיבות כלכליות הקשורות בנתבעת 1 ולא מן הטעמים אותם העלו הנתבעים לראשונה במסגרת כתב ההגנה ולצורך הדיפת הטענות שבכתב התביעה.

לא זו אף זו - מהראיות אף עולה כי כחודשיים לאחר סיום העבודה, ביום 31.5.99 הנתבעת 1 אף מצאה לנכון לשחרר לזכות התובע את מלוא כספי הפיצויים שהיו צבורים לזכותו בקופת הגמל, בלא להעלות כל טענה מסוג זה שהיא מעלה כלפי התובע היום. זאת על אף שמתצהירו של מר בילינג עולה, כאילו הוא התוודע למעשי ההונאה כביכול של התובע עוד במהלך תקופת עבודתו בנתבעת 1.

לפיכך, יש לדחות את טענותיהם של הנתבעים בכל הנוגע לשלילת זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים ולו מן הטעמים שפורטו לעיל. שכן, הוכח להנחת דעתנו כי התובע לא פוטר מהטעמים להם טוענים הנתבעים לראשונה בכתב ההגנה. לעניין זה יפים אף דבריו של בית הדין הארצי לעבודה לאמור:

"'העילה לפיצויי פיטורים, ככל עילה אחרת, המעשה שבדין' הגורר אחריו זכות לפיצויי פיטורים, ככל 'מעשה שבדין' אחר, מתגבשים ובשלים ברגע מוגדר. לעניין פיצויי פיטורים, קמה העילה ברגע שמודיע המעביד לעובד כי הוא מפטרו...". (דב"ע לג/3-2 חיים זילבר - גלוביס בע"מ פד"ע ד' 163, 167).

מכאן המסקנה כי 'לא יתכן, לעניין פיצויי פיטורים, שהמעביד יפטר את העובד ללא כל סיבה או בשל סיבה מסוימת, ורק לאחר הפיטורים יצרף או יעלה סיבה המצדיקה שלילת הפיצויים" (דב"ע לג/3-2 הנ"ל, בעמ' 158; דב"ע שן/ 3-119 עיתונות מקומית בע"מ - אשר בן עמי פד"ע כב 303, 306)." (ר' דב"ע נ"ג/ 224-3 מרדכי ברקן נ' טלדיין אינטרקונטיננטל בע"מ פד"ע כ"ז 189).

13. כסרח עודף יאמר - כי במקרה דנן, הנתבעים אף לא השכילו לשכנענו כי יש ממש בטענות הקשות המועלות כלפי התובע בדיעבד ובכללן, הטענות בדבר זיוף והפרת אמונים וזאת בשל כמה טעמים:

ראשית יאמר, כי הלכה פסוקה היא כי מעביד המבקש לייחס לעובדו ביצוע מעשים חמורים של הפרת אמונים או מעשים המהווים עבירה פלילית נדרש להוכיח את טענותיו ברמת הוכחה מוגברת (ר' דב"ע נה/ 60-3 אנואר חמיד - יעקב הלמן, עבודה ארצי, כרך כח (2) 197).

במקרה דנן עולה מעדותו של מר בילינג בתצהירו כי הוא (מר בילינג) ידע על "מעשי הזיוף" שהוא מבקש לייחס לתובע בעת שנעשו לטענתו - בשל אירוע מקרי. בעייננו, אין זה סביר כי מר בילינג אפשר את המשך העסקתו של התובע, חרף ידיעה זו וכי הוא אף שיחרר חלק מכספי הפיצויים לזכות התובע בנסיבות שכאלה.

המסקנה הסבירה מן העובדות שאינן שנויות במחלוקת הינה - כי טענותיו של מר בילינג אין להן אחיזה ממשית בקרקע המציאות.

מעבר לזאת, הנתבעים זימנו לעדות את העד מר דוד גורביץ אשר נהג לטענתם להקליד את שעות העבודה של העובדים לרבות, שעות עבודתו של התובע. לטענתם, עובד זה הקליד את שעות עבודתו של התובע על פי הנחייתו של האחרון באופן שאינו משקף את המציאות כהוויתה. כמו כן, הוצג לבית הדין פרוטוקול עדותו של מר גורביץ בתיק דמ' 358442/99 (נ/2) שם העיד בנושא זה.

מר גורביץ העיד בהקשר זה כי הוא אכן נהג לרשום באמצעות הקלדה על מחשב הנתבעת את שעות הנוכחות של העובדים ששהו מחוץ למשרדי הנתבעת, ולעיתים אף באופן רטרואקטיבי אלא שלגרסתו - הדבר נעשה במקרים בהם העובדים הללו ביצעו עבודות עבור לקוחות שונים מחוץ לחצרי הנתבעת ושעה שנבצר מהם, מסיבה זו, להקליד את שעות עבודתם בעצמם ממשרדיה של הנתבעת. מר גורביץ הוסיף והעיד כי אופן רישום זה נעשה על פי הנחייתו ובהסכמתו של מר בילינג לצורך דיווח למדען הראשי (ר' עמ' 3 לנ/2 שורות 1-10 וכן, עמ' 4 לפרוטוקול שורות שורות 6-8).

עולה אפוא מהדברים כי בעדות מר גורביץ אין כדי לתמוך בגרסתו של מר בילינג בדבר "זיוף" כרטיסי נוכחות על ידי התובע. כל שעולה מעדותו זו הוא - כי אכן הנתבעת אימצה נוהל (שאולי אינו תקין) לתיעוד שעות עבודתם של עובדיה אך זאת, על פי הנחייתו ובידיעתו של מר בילינג.

14. לאור כל האמור אנו קובעים אפוא כי התובע היה זכאי לקבלת פיצויי פיטורים מלאים עקב פיטוריו אותם יש לחשב על בסיס שכרו האחרון שעמד על סך של 9,029 ₪ (ר' תלושי השכר של התובע לחודשים פברואר וינואר 99).
משמע - התובע היה זכאי לפיצויי פיטורים בסך של 67,718 ₪ עבור שבע וחצי שנות עבודתו (9,029x7.5) כאשר מתוך סכום זה יש לקזז את סכום פיצויי הפיטורים ששולם לו כפי שנצבר בביטוח המנהלים בסך של 35,022 ₪.
אי לכך, התובע זכאי לתשלום הפרשים בגין פיצויי פיטורים בסך של 32,696 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.4.99 ועד למועד התשלום בפועל.

15. אשר לעתירתו של התובע לתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים יאמר - כי לכאורה, לאחר שדחינו את גרסתם העובדתית של הנתבעים לעניין קיומן של הנסיבות המאפשרות שלילתם של פיצויי פטורים הרי שאין עומדת לנתבעת 1 אף לא אחת מההגנות הנקובות בחוק הגנת השכר התשי"ח - 1958. עם זאת, לאור המגמות החדשות המסתמנות בפסיקה, המרחיבות את מתחם שיקול הדעת של בית הדין בכל הנוגע להפחתת פיצויי הלנה ולאור עקרונות המידתיות שהותוו בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובשים לב למצבה הכלכלי של הנתבעת 1 הרי שאנו מחייבים אותה בתשלום פיצויי הלנה מופחתים בסך של 10,000 ₪. זאת מעבר להפרשי ההצמדה והריבית על סכום הקרן החל מיום 1.4.99 ועד למועד התשלום בפועל (ר' ע"ע 30029/98 מכון בית יעקב למורות ירושלים נ' גאולה מימון עבודה ארצי כרך ל"ג (36) 25 וכן ר' עב' 6992/00 (ת"א) ביטש יצחק נ' אדרוקי דליה ואח' (לא פורסם)).

ג. זכאות התובע לתשלום עבור חלף הודעה מוקדמת.

16. כפי שנקבע לעיל, הנתבעת 1 הודיעה לתובע על סיום יחסי העבודה ביום 4.4.99, בתוקף מיום 31.3.99. זאת שעה שעל פי הסכם 97' היה התובע זכאי ל-45 ימי הודעה מוקדמת. אי לכך, עתר התובע בכתב תביעתו לקבלת תשלום עבור חלף הודעה מוקדמת בגין 18 יום.

הנתבעים טענו מנגד, כי התובע סיים את עבדותו על פי הסכם 97' כבר ביום 31.1299 וכי לא היה צורך בהודעה נוספת. כן טענו הנתבעים כי "רק מפאת מערכת היחסים האישית ולפנים משורת הדין, ניתנה לתובע תקופת המתנה והתארגנות לצורך כריתת הסכם חדש ו/או מציאתו של מקום עבודה חלופי." (ר' סעיף 5 לכתב ההגנה של הנתבעים. ההדגשות אינן במקור).

17. אשר לדעתנו יאמר - כי גם בהקשר זה אין מקובלת עלינו טענתם של הנתבעים. שכן, גירסתם בכתב ההגנה נסתרת, מניה וביה, במכתב הפיטורים שנמסר לתובע ממנו עולה בבירור כי הנתבעת 1 הודיעה לתובע על הפסקת עבודתו ביום 31.3.99 כאשר במכתב הפיטורים אין כל זכר לטענה בדבר הודעה קודמת על הפסקת יחסי העבודה ועל מתן הודעה נוספת "לפנים משורת הדין".

18. לא נעלמה מעיננו טענתם של הנתבעים בסיכומיהם הטוענים כי מאחר ובהסכם 97' נקבע כי תקופת ההסכם היא עד ליום 31.12.98 הרי שהתובע אמור היה לדעת שיחסי העבודה הסתיימו במועד זה וכן כי היה עליו לראות בתקופה שלאחר מכן כתקופה של הודעה מוקדמת. אלא שסבורים אנו כי גם טענה זו יש לדחות:

זאת בשים לב לכך שלאחר תום תקופת ההסכם, (כפי שנקבעה בהסכם 97'), המשיך התובע לעבוד בנתבעת 1 בלא שנקבע מועד אחד לסיום עבודתו. בנסיבות הללו, הפך הסכם העבודה של התובע, מהסכם עבודה לתקופה קצובה להסכם עבודה לתקופה בלתי קצובה. אי לכך ככל שהנתבעת 1 ביקשה להביא הסכם זה (לתקופה בלתי קצובה) לידי סיום הרי שהיה עליה ליתן על כך הודעה מוקדמת, כפי שהסכימו הצדדים בהסכם 97'.

טענתם של הנתבעים, כאמור לעיל, אף אינה עולה בקנה אחד עם פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה אשר קבע כי יש למנות את תקופת ההודעה המוקדמת רק החל מן המועד בו ברור לצדדים שההחלטה על פיטורי העובד (ובכלל זאת גם מועד הפיטורים) הינה סופית וברורה. זאת לאור תכליתה של תקופת ההודעה המוקדמת אשר נועדה לאפשר לעובד למצוא מקום עבודה חלופי ובלשונו של בית הדין הארצי לעבודה לאמור:

"יש למנוע מצב זה [של מתן הודעת פיטורים עוד לפני שההחלטה בדבר הפיטורים הפכה סופית ומוסכמת על דעת ועד העובדים]. על עובד לדעת האם הוא עומד להיות מפוטר עם לאו על מנת שיוכל לעשות מאמצים למציאת מקום עבודה חדש ולתחילת מחוייבות חדשה." (ר' עס"ק 1003/01 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' אי.סי.איי טלקום בע"מ פד"ע ל"ו 289).

19. לבסוף יאמר כי טענת הנתבעים לפיה, התובע חתם על כתב ויתור שעניינו מיצוי תביעות (ת/4) וכי כתב ויתור זה מונע ממנו לעמוד על זכויותיו לתשלום עבור חלף הודעה מוקדמת אף היא אינה נראית לנו ולו מהטעם שאין במסמך הנ"ל ביטוי מפורש למיצוי תביעותיו של התובע. מה גם שאין בו כל התייחסות לזכאותו של התובע לתשלום עבור חלף הודעה מוקדמת על פי ההסכם או על פי הדין.
כל שניתן למצוא במסמך זה הוא אישור מטעם התובע לכך שהוא קיבל סכומים מסויימים מהנתבעת 1 (ר' ת/4).

20. לאור כל האמור אנו קובעים כי התובע זכאי לתשלום עבור חלף הודעה מוקדמת בגין 18 ימים קלנדרים (45 ימי הודעה מוקדמת כפי הרשום בהסכם 97' בקיזוז 27 ימי הודעה מוקדמת אותם קיבל בפועל) משמע - התובע זכאי בגין רכיב תביעה זה לסך של 5,417 ₪
(9029 ₪ x18/30), בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.4.99 ועד למועד התשלום בפועל.

ד. זכאות התובע לתשלום עבור עבודה בשעות נוספות

21. התובע עתר לתשלום עבור עבודה בשעות נוספות בחודשים ינואר 1997, פברואר 97', אפריל 97', מאי 97' ו- ינואר 99'. הנתבעים טענו מנגד כי התובע קיבל את מלוא השכר לו היה זכאי ובכלל זאת, תשלום עבור עבודה בשעות נוספות וכן כי התובע לא העלה כל טענה בעניין זה במכתב הדרישה שהפנה אל הנתבעת 1 (נספח א' לכתב ההגנה).

22. נקדים ונציין כי לדעתנו יש לדחות רכיב תביעה זה ולו מהטעם שהתובע לא הניח תשתית ראייתית הולמת להוכחתו:

כידוע, עובד העותר לתשלום עבור עבודה בשעות נוספות נדרש להוכיח באופן מפורט את שעות העבודה בהן עבד.

התובע לעומת זאת, צירף מספר פלטי מחשב מודפסים לתצהירו האמורים לשקף לטענתו את שעות עבודתו כאשר לפלטים אלה הוספו רישומים בלתי ברורים בכתב ידו. בחלק מן המסמכים שצורפו לא צוינה אף השנה הרלוונטית אליה הם מתייחסים.
בנוסף, מספר שעות העבודה המודפס המופיע במסמכים הללו אינו תואם את מספר שעות העבודה החודשיות להם טען התובע בכתב תביעתו כאשר לתוספות שהוספו בכתב ידו של התובע, על גבי המסמכים הללו, אין הסבר הולם.
מעבר לכך יאמר - כי רישום שעות העבודה כפי שהוצג לבית הדין לרבות, התוספות שבכתב ידו של התובע אינם מאושרים באישור הממונה על התובע, כנדרש על פי הסכם
97' (ר' סעיף 5.3.להסכם 97').

לאור כל האמור אנו דוחים רכיב תביעה זה.

ה. זכאות התובע להפרשי שכר עבודה

23. במסגרת תביעתו עתר התובע לתשלום עבור הפרשים בגין שכר עבודה המתייחסים לחודשים ינואר עד מאי 97' ולחודשים ינואר עד מרץ 99'. זאת, בלא שליווה תביעתו זו בכל הסבר או טעם ביחס למקור עליו היא נסמכת (ר' סעיף 6 לכתב התביעה).
הנתבעים לעומת זאת טענו בכתב ההגנה כי התובע "קיבל את שכרו" (ר' סעיף 3 לכתב ההגנה).

רק במסגרת תצהירו, פירט התובע לראשונה את התביעה הנ"ל בציינו כי הפרשי השכר הנתבעים בגין שנת 97', נגזרים מהוראות הסכם 97' מהם עולה, לטענתו, כי הוא היה זכאי לעדכון שכרו באופן רטרואקטיבי מחודש ינואר 97' (שישה חודשים לאחור ממועד חתימת הסכם 97' - ביום 1.7.97). כן טען התובע בתצהירו כי תביעתו לתשלום הפרשי שכר בגין שנת 99' נסמכת על סעיף 4.1.3 להסכם 97' המחייב את הנתבעת לעדכן את שכרו פעמיים בשנה על פי שער הדולר.

24. סבורים אנו כי יש לדחות אף רכיב תביעה זה וזאת מהטעמים כדלהלן:

ראשית יאמר כי בהסכם 97' לא נכתב כי התובע יהיה זכאי לעדכון שכרו באופן רטרואקטיבי ממועד תחילת תוקפו ובגין התקופה שלפני מועד חתימתו (1.7.97).

שנית - ולא לפי סדר החשיבות, אפילו שוכנענו כי במסגרת הסכם 97' התכוונו הצדדים לעדכון שכרו של התובע באופן רטרואקטיבי הרי - שהעובדה שהדבר לא נעשה בפועל עד למועד סיום עבודתו של התובע בחודש מרץ 99' מלמדת, כי התובע ויתר על זכותו בעניין זה מכוח שתיקתו המתמשכת (ר' דב"ע נד/86-3 יוחנן גולן - אי.אל.די. בע"מ פד"ע כ"ז 270).

אשר לתביעה להפרשי שכר בגין שנת 99' יאמר - כי התובע לא צירף תחשיב מפורט אשר יבהיר כיצד חישב את הפרשי השכר הנתבעים בגין רכיב תביעה זה ואין זה תפקידו של בית הדין לערוך עבורו תחשיב כאמור ובמיוחד, שעה שהתובע היה מיוצג.

לאור כל האמור אנו דוחים את התביעה לתשלום הפרשי שכר.

ו. זכאות התובע לתשלום "הוצאות רכב"

25. התובע טען כי לא שולם לו דבר בגין רכיב "הוצאות רכב", בגין התקופה שמינואר - ועד יוני 97' וכן, בגין התקופה שמינואר ועד פברואר 99' וזאת, על אף שלפי הסכם 97' הוא היה זכאי לקבל מהנתבעים סך של 250 ₪ לחודש בגין הוצאות אלה (ר' סעיף 9 לכתב התביעה).

הנתבעים טענו מאידך, כי התובע זוכה בהוצאות הרכב להן היה זכאי.

26. אשר לדעתנו יאמר - כי אף רכיב תביעה זה יש לדחות.
לעניין זה נציין תחילה כי "הוצאות הרכב" בהן מדובר הוגדרו בהסכם 97' כזכות הבאה בנוסף לדמי הנסיעות להם היה זכאי התובע, מכוח סעיף 8 לנספח א' להסכם 97'.

לגופם של דברים יאמר כי הדברים שאמרנו לעיל, ביחס להפרשי השכר המתייחסים לשנת 97' כוחם יפה אף לתביעתו של התובע ביחס לנושא הוצאות הרכב בגין שנה זו.

אשר לתביעה לתשלום "הוצאות רכב" בגין חודשים ינואר - פברואר 99' יאמר - כי במכתב הדרישה של התובע מיום 20.6.99 הוא מאשר כי הוא "משך" מהנתבעת דלק בגין החושים אפריל ומאי 99' בסך של 506 ₪. זאת על אף שהוא לא עבד כלל בחודשים אלה. מכאן שספק בעניננו האם יש לזכות את התובע בתשלום הוצאות רכב גם עבור החודשים ינואר ופברואר 99' (ר' עמ' 2 לת/4 נספח א' לכתב ההגנה).

לאור כל האמור אנו דוחים אף רכיב תביעה זה.

ז. זכאות התובע לפידיון חופשה

27. התובע טען כי הוא היה זכאי במועד פיטוריו לפדיונם של 17 ימי חופשה ומשכך, עתר לקבלת תשלום בגינם. התובע אף טען בסיכומיו כי הנתבעת לא הייתה זכאית לחייב אותו ליטול את חופשתו השנתית בתקופת ההודעה המוקדמת ולעניין זה נסמך על פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 107/98-3, אורי ארבל - h.p.h products ltd.& herbalife international inc., פד"ע לב 156.

הנתבעים, לעומת זאת, טענו כי התביעה לפדיון חופשה אינה מפורטת וכי לתובע לא מגיע דבר בגין פדיון חופשה לאחר תום תקופת הסכם 97' קרי - החל משנת 98' ואילך.

28. סבורים אנו כי אף במקרה דנן יש לדחות את התביעה ולו מהטעם שטענותיו של התובע ביחס לרכיב תביעה זה היו סתמיות ונעדרות פירוט ולו בסיסי: כך למשל נמנע התובע מלפרט בגין איזו תקופה נצברו לזכותו ימי החופשה שלפדיונם הוא עותר וכן כיצד חושב הסכום הנתבע.

ח. זכאות התובע לביצוע תשלומים לקרן ההתשלמות

29. התובע טען במסגרת תביעתו כי הוא היה זכאי לביצוע הפרשות לקרן השתלמות מכוח סעיף 9 להסכם 97' וזאת, החל מחודש ינואר 97' אלא שלטענתו, הנתבעים לא הפרישו את מלוא הסכומים המתחייבים לקרן זו. אי לכך, עתר התובע לתשלום ההפרשים בסך של 20,738 ₪ (ר' סעיף 11 לכתב התביעה).

הנתבעים טענו בכתב הגנתם, ביחס לרכיב תביעה זה, לאמור:

"מוכחש האמור בסעיף 11 באופן חלקי. יש לבדוק את זכאותו של התובע בנדון אם בכלל ובהתאם לכך להעביר את התמורה הנאותה" (ר' סעיף 8 לכתב ההגנה).

בתצהירו של מר בילינג נכתב ביחס לרכיב תביעה זה כך:

"זכאותו של התובע בנדון מוטלת בספק ולפיכך צריך לבדוק את הנושא מעיקרו ובכללותו ולהגיע לתחשיב המתאים."

30. אשר לדעתנו יאמר כך:

בהסכם 97' נכתב כאמור כי החל מחודש ינואר 1997 תפתח לתובע קרן השתלמות על פי ה"תעריפים המקובלים". זאת שעה של פי המוקבל נדרש המעביד לשלם הפרשות בשיעור של 7.5% משכר העובד לקרן ההשתלמות.
משמע - התובע היה זכאי לקבלת הפרשות (מעביד) בשיעור של 7.5% מתוך הסכום המצטבר של שכר העבודה ששולם לו עבור התקופה שמיום 1.1.97 ועד ליום 4.3.99.
כאשר לנתון זה, בדבר הסכום המצטבר ששולם, ניתן להגיע על בסיס תלושי השכר שהציג התובע לשנת 1997 (11 תלושים מתוך 12) ועל בסיס טפסי 106 לשנים 98' ו- 99'. ממסמכים אלה עולה כי שכרו המצטבר של התובע בתקופה הנ"ל הסתכם ב- 179,988 ₪ (79,638 שכר לגמל עבור שנת 97', 98,460 ₪ שכר לגמל עבור שנת 98' ו- 1,890 ₪ שכר לגמל בגין שנת 99').

מכאן, שהתובע היה זכאי להפרשות (המעביד) לקרן השתלמות בסך של 14,776 ₪
(7.5% x 179,988 ₪). מסכום זה יש לנכות את הסכום שהצטבר בקרן ההשתלמות בגין ההפרשות המעסיק, בהתאם למפורט ב- ת/3 בסך של 4,919 ₪. מכאן שהתובע זכאי להשלמת הפרשות המעביד לקרן ההשתלמות בסך של 8,580 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.2.98 ועד למועד התשלום בפועל.

ט. זכאות התובע לביצוע תשלומים לקופת הגמל מסוג ביטוח מנהלים

31. התובע טען, במסגרת כתב התביעה כי הנתבעת 1 ביטחה אותו בביטוח מנהלים בחברת הביטוח "מנורה" החל מחודש נובמבר 92', בהתאם לתנאי הפוליסה שהוצגה לבית הדין וזאת על בסיס שכר של 3,000 ₪.
התובע הוסיף וטען כי הנתבעת 1 אף ניכתה משכרו את סכומי התגמולים, בהתאם לתנאי הפוליסה, אך לא העבירה אותם ליעדם. כמו טען התובע כי הנתבעת 1 לא דיווחה לחברת הביטוח על השינויים בשכרו, כפי שהיו מעת לעת, והמשיכה להפריש סכומים ממשכורתו כאילו זו עמדה כל העת על 3,000 ₪. כן טען התובע כי על אף שהנתבעת ניכתה משכרו תשלומים לקופת הגמל על מלוא שכרו הרי שהיא העבירה לקופת הגמל, אם בכלל, הפרשות רק על בסיס שכר של 3,000 ₪ (ר' סעיף 12 לכתב התביעה).

אי לכך, עתר התובע לתשלום בגין רכיב תביעה זה בסך של 38,000 ₪.

הנתבעים טענו בכתב הגנתם כי הנתבעת 1 פעלה בהתאם לסעיף 15 להסכם 97' וסעיף 7 לנספח א' הימנו, שם נקבע במפורש כי יתכנו פיגורים במועדי התשלום לחברת הביטוח. בתצהירו של מר בילינג (הנתבע 3) נטען עוד כי הופרשו עבור התובע הסכומים הנדרשים והמוסכמים "במסגרת יכולות החברה" ו- "במועדים האפשריים" על פי סעיף 15 להסכם 97'. כן טענו הנתבעים כי "יתכן ונוצרו טעויות בתלוש השכר בנושא זה עקב אי עדכון מתאים של נתוני ההסכם בתוכנת מכפל שהייתה בשימוש המפעל" (ר' סעיפים 18 ו- 19 לכתב ההגנה).

32. יצויין כי על אף שמהראיות שהוצגו בפני
נו עולה כי הנתבעת 1 לא תמיד הקפידה על העברת דמי הגמולים במועד (לרבות, הניכויים משכרו של התובע) וזאת, כמתחייב על פי החוק וההסכם הרי שבמסמכים ובראיות שהציג התובע לבית הדין אין די כדי להוכיח רכיב תביעה זה ואת הסכומים הנתבעים במסגרתו ונפרט:

לבית הדין הוצג העתק של פוליסת ביטוח המנהלים שנערכה לתובע בחברת "מנורה" ביום 1.11.92 בה נקבע כי הנתבעת 1 תפריש עבור תגמולים סך של 90 ₪ על בסיס שכר של 3,000 ₪ - דהיינו 3% משכרו של התובע כפי שנקבע בפוליסה.

מתלושי השכר של התובע עולה כי במועד מאוחר יותר החלה הנתבעת לבטח את התובע ואף להעביר את הניכויים (חלק העובד) לקופת גמל שנוהלה בחברת ביטוח אחרת (הדר חברה לביטוח בע"מ (להלן:"חברת הדר")) וזאת עד לתחילת שנת 1998:

דא עקא שהתובע לא הציג לבית הדין מסמכים של חברת הדר המלמדים על סכומי ההפרשות שנצברו אצלה לזכותו בגין תגמולים. התובע אף לא הציג לבית הדין תלושי שכר לתקופה שבין 11.92 - מועד עריכת הפוליסה בחברת "מנורה" - ועד לשנת 96' באופן שאפשר לעמוד על סכומי הניכויים שנוכו משכרו, בתקופה הנ"ל אם בכלל ואף לא מסמך של חברת הדר ממנו ניתן ללמוד על היקף ההפרשות שבוצעו עבור התובע לתגמולים. כמו כן לא ציין התובע האם סכומי התגמולים בחברת הדר שוחררו לזכותו ומתי.

מתלושי השכר של התובע אשר כן הוצגו לבית הדין, באופן חלקי, עולה כי השכר הקובע לצורך תשלום דמי הגמולים וכן שיעור ההפרשות לתגמולים עודכן - כך שהחל משנת 97' היה שיעור ההפרשות 5% משכרו הבסיסי כפי שעודכן מעת לעת (ר' הפרשות שנוכו משכרו של התובע לתגמולים כמופיע בתלושי השכר לתקופה שבין שנת 97' לשנת 99').

עם זאת, מסעיף 7.1 לנספח א' להסכם 97' וכן, מתלושי השכר של התובע עולה כי רק בחודש דצמבר 97' ואילך החלו להתבצע שוב הפרשות לחברת הביטוח מנורה עבור תגמולים. כאשר מטופס 161 שהציג התובע לבית הדין עולה כי סכום ההפרשות (המעביד) לגמל בחב' מנורה ביום 31.5.99 הסתכם ב- 7,264 ₪.

התובע אף לא הציג כאמור לבית הדין מסמך של חברת מנורה המלמד על סכומי הפרשות שהועברו לחברה זו בגין תגמולים, לפני התקופה בה בוטח בחברת הדר ואף לא מסמך המלמד על סכומי ההפרשות שנצברו בחברה זו ("מנורה") בגין תגמולים (חלק העובד). התובע אף לא ציין כאמור האם הסכומים שנצברו בביטוח המנהלים בגין תגמולים (חלק המעביד)(הן בחברת הדר והן בחברת מנורה שוחררו לזכותו).

בנסיבות הללו, ושעה שבית הדין נהג בגמישות רבה במהלך שמיעת הראיות, בכל הנוגע להצגת מסמכים שהיה התובע צריך לצרפם לתצהירו מלכתחילה - וזאת במטרה לרדת לחקר האמת - ושעה שהתובע היה מיוצג הרי שסבורים אנו כי אין מקום לקבל את התביעה ואף לא לאפשר לתובע כעת לערוך "מקצה שיפורים" בכל הנוגע לרכיב תביעה זה, אשר בהעדר ראיות מספקות, יש לדחותו.

33. עם זאת אנו קובעים כי התובע זכאי לקבל את כל הסכומים שנצברו בקופות הגמל בגין תקופת עבודתו בנתבעת עבור הפרשות חלק המעביד (ולא - מעבר לכך) ככל שאלה עדיין לא שוחררו לזכותו.

י. עילת התביעה כנגד הנתבעים 2 ו-3.

34. כפי שצוין לעיל, לטענת התובע יש לחייב את הנתבעים 2 ו- 3 ולא רק את הנתבעת 1 בכל הסכומים שיפסקו לזכותו וזאת משום שלטענתו, התקיימו בעניינו הנסיבות המצדיקות את הרמתו של מסך ההתאגדות ובכלל אלה: עירוב נכסים ומימון דק. כמו כן טוען התובע כי יש מקום להרמת מסך ההתאגדות לאור העובדה שהנתבע 3 היה אחראי להקמתן של שרשרת חברות לצורך התחמקות מנושים וכן, מהטעם שהנתבע 3 לא טרח לפרק את הנתבעת 1 על אף שהיא התקשתה לשלם את חובותיה ובכך, מנע מהעובדים את האפשרות להיפרע מן הביטוח הלאומי.

הנתבעים 2 ו- 3 טענו מנגד כי אין מקום להרמת מסך ההתאגדות וכי לא התקיימו הנסיבות הצדיקות נקיטה בצעד קיצוני זה.

35. על העיקרון של הרמת מסך ההתאגדות ועל השיקולים שיש לשקול בהקשר זה ניתן ללמוד מהוראותיו של סעיף 6 לחוק החברות תשנ"ט - 1999 המשקף למעשה את העקרונות שהותוו בפסיקה, עוד לפני חקיקתו, לאמור:

"(א) הרמה של מסך ההתאגדות היא כל אחד מאלה:

(1) ייחוס זכויות וחובות של החברה לבעל מניה בה;

(2) ייחוס תכונות, זכויות וחובות של בעל מניה לחברה.

(ב) על אף הוראת סעיף 4, רשאי בית משפט להרים את מסך ההתאגדות אם התקיים לכך תנאי הקבוע בחיקוק או אם בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, או אם התקיימו התנאים הקבועים בסעיף קטן (ג).

(ג) בית משפט הדן בהליך נגד חברה רשאי, במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, להרים את מסך ההתאגדות בהתקיים אחד מאלה:

(1) השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם;

(2) בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, בשים לכך שהיה יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה וכן היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה.

(ד) הרמת מסך לשם ייחוס חובות החברה לבעל מניה בה, תיעשה בשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.

את הכללים אותם יש להחיל ביחס לסוגיה של הרמת מסך התאגיד וחיוב נושאי משרה או בעלי מניות באופן אישי במסגרת סכסוכים שמקורם ביחסי עובד ומעביד התווה בית הדין הארצי לעבודה בשורה של פסקי דין בקובעו לאמור:

" בצד הכלל הבסיסי הנותן תוקף לאישיות המשפטית הנפרדת של חברה, קיימת דוקטרינה המאפשרת הרמת מסך ההתאגדות וייחוס חובות החברה לבעלי מניותיה ולעיתים אף לבעלי תפקידים בה. העילה המובהקת להרמת המסך היא קטגוריה של מקרים המצביעים על שימוש לרעה שעושים בעלי העניין בחברה ובאישיותה המשפטית הנפרדת. המושג "שימוש לרעה" כולל מספר מצבים, ועיקרם הם מעשי תרמית, עירוב נכסים של בעלי עניין עם נכסי החברה, מימון לא מספיק לפעולות החברה, הברחת נכסים מן החברה אל בעלי מניותיה ללא תמורה מספקת ועוד (ד"ר א' חביב-סגל, דיני חברות לאור חוק החברות החדש, עמ' 253; דב"ע לח3-52/ ברגר ואח' - קאמיל פד"ע י' 435, 441-442). בצד הגישה המקובלת הרואה בהרמת מסך ההתאגדות מהלך יוצא דופן וחריג, התפתחו בשנים האחרונות דוקטרינות משפטיות, המרחיבות את מעגל המקרים והעילות להרמת המסך (ד"ר א' חביב סגל, מגמות חדשות בהליכי הרמת המסך, עיוני משפט י"ז (1) 197). אין צורך, במסגרת דיוננו כאן, לעמוד על פרטי המגמות החדשות הללו המתייחסות לחברה כגוף כלכלי וליחסים העסקיים בינה לבין נושיה, ספקיה והמתקשרים עימה.
ביטוי לכך ניתן למצוא היום גם בסעיף 6 לחוק החברות תשנ"ט 1999-, אשר בא - כאמור בדברי ההסבר לחוק - לשקף את המצב הקיים ולא ליצור מצב משפטי חדש.

מבין מגוון המתקשרים עם החברה, יש לעובדים בה מעמד מיוחד. העובדים אינם מתקשרי רגילים. הם אינם פועלים כגורמים עסקיים. נהפוך הוא: העובדים מתייחסים אל החברה כמעסיק. הם רואים אותה כמשענת בטוחה ויציבה לאורך זמן. מעמדו המיוחד של העובד כמתקשר עם החברה יוצר רמת אחריות מיוחדת ומוגברת של החברה כלפיו שמקורה בחובת תום הלב המוטלת על החברה במסגרת היחסים החוזיים עם העובד. העובד אינו עוד נושה "וולונטארי". העובד הוא מתקשר מיוחד אשר כלפיו קיימת אחריות מוגברת מצד החברה ובעלי השליטה בה." (ר' ע"ע 1170/00 מרים פרדימן נ' יוניוב ירחמיאל ובניו חברה קבלנית לבניין בע"מ עבודה ארצי כרך ל"ג [88], (להלן: "עניין פרידמן")).

36. סקירת הפסיקה מלמדת כי בית הדין הארצי לעבודה מצא לנכון להרים את המסך ההתאגדות במספר לא מועט של מקרים ובשל מגוון של סיבות. זאת לאור הנחת המוצא בדבר חוסר השוויון הבסיסי ביחסי הכוחות שבין העובד למעסיקו, חוסר שוויון הגורר בעקבותיו חובת אמון ותום לב מוגברת מצד בעלי השליטה או נושאי משרה בחברה כלפי עובדיה ובלשונו של בית הדין הארצי לעבודה לאמור:

"העסקת עובדים יוצרת קרבה מיוחדת בין המעסיק לעובד. קרבה זו מקורה ביחסים החוזיים ובדרישת תום הלב הנובעת מהם. קרבה זו מקורה גם - ואולי בעיקר - ביחסי התלות הכלכלית של העובד במעסיק. קרבה זו יוצרת אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת ביחסי המעסיק עם עובדיו וכלפיהם...הקלות שבעלי עסקים מקימים מיזם עיסקי ולימים סוגרים את עסקיהם תוך שהם מעמידים את עובדים - לעיתים במפתיע - אל מול שוקת שבורה, היא בלתי נסבלת ובלתי ראויה. אחריות זו לא מן הראוי שתעצר למרגלות מסך ההתאגדות ובנסיבות המתאימות יצא בית הדין להגנת העובדים, ירים את מסך ההתאגדות ויחשוף את הגורם הכלכלי האמיתי המסתתר מאחורי המסך..." (ע"ע 1201/00 זילברשטין - ערב חדש עבודה ארצי כרך ל"ג [39], 35. (להלן:: "עניין זילברשטין")).

37. לאור האמור, בבואו להרים את מסך ההתאגדות מצא בית הדין הארצי לעבודה ליתן משקל לנסיבות הבאות:

ערוב נכסים, שמשמעו אי שמירה על הפרדה בין נכסי החברה לבין נכסי בעלי המניות, שרשרת של הקמת חברות ופירוקן, כשלון לספק לחברה מקורות מימון משמעותיים והעדר פעילות חשבונאית תקינה. תשתית עובדתית המצביעה על הברחת נכסים מהחברה לבעלי מניותיה, מעשה המהווה שימוש לרעה במסך ההתאגדות של החברה וכן, תשתית עובדתית המצביעה על ריקון נכסי החברה, על תשלומים שנעשו ישירות על ידי בעלי המניות או על ידי חברות שבשליטתם, על פעילות עסקית המתחרה בחברה ועל כך, שהחברה אשר העסיקה את העובד חדלה מלפעול ונמחקה מרישומי רשם החברות, ובעלי המניות לא טרחו לפרקה על מנת לאפשר לעובד לקבל חלק מזכויותיו מהביטוח הלאומי. לעניין זה פסק בית הדין הארצי לעבודה בעניין פרידמן לאמור:

"קיים גילוי מובהק של חוסר תום לב בכך שהחברה חדלה מלפעול והיא נמחקת מרישומי רשם החברות בשל אי תשלום אגרה, כל זאת מבלי שנעשה נסיון - ולו למראית עין - לדאוג לזכויותיה של המערערת שהיתה העובדת שלה. יותר מכך, העובדה שהחברה נמחקה ולא פורקה מונעת מן המערערת לקבל מן המוסד לביטוח לאומי חלק מזכויותיה"

בית הדין הארצי לעבודה חזר על קביעה זו לפיה, ניתן להרים את מסך ההתאגדות בנסיבות בהן חברה הפסיקה את פעילותה בלא לדאוג, קודם לכן, להבטחת זכויות העובדים באומרו:

"בנסיבות מסוימות, הפסקת פעילותה של חברה בלא שהובטחו זכויותיהם של העובדים, מצדיקה הרמת המסך (השווה ע"ע 1170/00 פרידמן - יוניוב ואח'; טרם פורסם). באותה פרשה ציינתי כי לו היו בעלי השליטה בחברה טורחים לפרק אותה, היה בידי העובד לקבל לפחות חלק מן המגיע לו מן המוסד לביטוח לאומי."

בע"ע 1137/02 יוליוס אדיב נ. החברה לפיתוח ולמלונאות מרחביה בע"מ ואח' (לא פורסם) מצא בית הדין הארצי לעבודה כי יש להרים את מסך כנגד בעל מניות ומנהל בחברה המעסיקה בעקבות אי העברת ניכויים שנוכו משכר העובדים לקופת הגמל. בית הדין ראה בהתנהגות זו חוסר תום לב מובהק ואפילו מעשה תרמית של החברה כלפי עובדיה. בעניין אדיב נפסק כי פעולה של אי העברת ניכויים משכר העובד ליעדם היא לכשעצמה מצדיקה הרמת מסך ההתאגדות וזאת אף שעה שאין מתקיימות נסיבות נוספות המצדיקות זאת.

בעניין זילברשטיין הובהר, כי לצורך הרמת המסך אין צורך בהצטברות כל העילות יחדיו, אלא די במקצתן.

38. יישום העקרונות שהותוו בפסיקה, כאמור לעיל, על נסיבותיו של המקרה שבפני
נו מביאנו למסקנה כי יש מקום להרים את מסך ההתאגדות במקרה זה וזאת, מהטעמים כדלהלן:

39. במקרה דנן הוכח, להנחת דעתנו כי הנתבע 3 הינו אכן בעל השליטה בשורה של חברות ובכללן אף הנתבעת 1 זאת על אף "שמשיקולים שונים" הוא דאג לכך שרישומי רשם החברות לא ישקפו זאת:

כך למשל, ברישומי רשם החברות המתייחסים לנתבעת 1 נרשמו כבעלי מניות הגב' ציפורה בילינג ומר ברנד צבימי ואילו כמנהל החברה נרשם מר מרמשטיין פיטר והגב' בילינג צפורה.

לעומת זאת מן ההסכם שהוצג לבית דין שנערך בין הנתבע 3 לבין אדם בשם ברוך מנלה עולה למעשה שרישום זה אינו אלא כסות למצב הדברים אמיתי לפיו מי ששלט בפועל בנתבעת 1 ובשורה של חברות נוספות היה הנתבע 3 ובלשון ההסכם לאמור:

"הואיל וראובן [הנתבע 3] וברוך [מנלה] הם הבעלים האמתיים בחלקים שווים של קומפלקס החברות הבאות:

מדע - פיתוח ויצור מיקרו מחשבים בע"מ.
וילקו - מדע תקשורת ונתונים בע"מ.
טלדע - תעשיות עתירות מדע וטכנולוגיה בע"מ.
טלדע - מערכות ( 91) בע"מ.
קונקס תעשיות טלקומוניקציה בע"מ

ח.פ 8 123490 -5 [הנתבעת 1] (להלן: "קומפלקס החברות").

והואיל ורישום הבעלות ברשם החברות בחברות אלה נעשה מטעמים שונים ומבלי שישקף את הבעלות האמיתית במניות אלה.

והואיל וראובן [הנתבע 3] מצהיר בזה כי מבחינתו יש בידיו היכולת לדאוג לכך שמחצית המניות של ברוך בכל חברה וחברה תירשם על שמו של ברוך ברשם החברות במידה שרשם החברות לא יסרב לרשום חברה כזו ..." (ר' פרק המבוא בת/1 (ההדגשות אינן במקור)).

יצויין כי על אף שהנתבע 3 ניסה להתכחש תחילה לתוכנו של ההסכם הנ"ל הרי שבהמשך עדותו הודה בחתימתו עליו ובלשונו:

"כאשר אתה אומר לי כי בהסכם שביני לבין שותפי מר ברוך מנלה כתוב שיש מספר חברות שלא משנה מה רשום ברשם החברות, בכל מקרה אנו הבעלים - אני אומר כי אני לא מכיר את המסמך שאתה מציג בפני
. החתימה מופיעה שם היא דומה לחתימה שלי, אני אומר כי החתימה על המסמך הזה היא חתימה שלי" (ר' עמוד 7 לפרוטוקול שורות 8-11).

נוסיף ונציין כי הנתבע 3 העיד בבית הדין כי בתקופה הרלוונטית לתביעה ובשנת 2000 הוא היה בעל שליטה והחזיק במניותיהן של 4-5 חברות בו זמנית (ר' עמ' 7 לפרוטוקול שורות 6-7).

40. ממכלול הראיות אף עולה כי הנתבע 3, על אף שלא היה רשום כבעל מניות או כמנהל של הנתבעת 2, היה גם מי ששלט בפועל בחברה זו או ה"מוציא והמביא" בחברה הנ"ל כאשר גם יפוי הכוח לב"כ הנתבעת 2 בהליך זה נערך ונחתם על ידו (ר' תדפיס רשם החברות של הנתבעת 2 ויפוי הכוח שהציגו הנתבעים לבית הדין).

41. מעבר לכך יאמר כי טשטוש הזהויות בין החברות שבשליטתו של הנתבע 3, בינן לבין עצמן ואף בינן לבין הנתבע 3 - מצא ביטויו אף במתכונת העסקתו של התובע אשר קיבל תלושי שכר, טיפסי 106 ומסמכים שונים הקשורים להעסקתו מחברות שונות שבשליטת הנתבע 3, על אף שתוכן עיסוקו ומתכונת העסקתו לא השתנתה במהלך השנים (ר' טופס אישור תנאי עבודה משנת 95 של חברת טלדע מיום 9.7.95, טופס 106 לשנת 96 שהופק עבור התובע ע"י חברת קונמוט מערכות בע"מ - שאף היא הייתה בשליטתו של הנתבע 3 וכן תלושי שכר לשנת 1996).

42. הנתבע 3 העיד בבית הדין כי הנתבעת 1, מי שהייתה מעסיקתו של התובע, הפסיקה לפעול בשנת 1999 וכי היא לא תוכל לשלם כל חוב על פי פסק הדין לכשיינתן. כן העיד הנתבע 3 כי לקוחותיה של הנתבעת 1 ואף התשלומים שהתקבלו מלקוחות אלה הועברו לנתבעת 2 ולחברה אחרת בשם טלרום כאשר כתובתן של חברות הינה אותה כתובת בה פעלה הנתבעת 1. דא עקא שהנתבע 3 לא הביא הסבר סביר ומניח את הדעת ל-"אקרובטיקה תאגידית" זו ולהעברת פעילותה של הנתבעת 1 תוך "ריקונה" מהכנסות (ר' עמ' 5 לפרוטוקול עדותו של מר בילינג, שורות 1-2, עמ' 6 שורות 21, עמ' 4 שורות 1-8 וכן ר' עמ' 5 לפרוטוקול שורות 9-15).
.
נוסיף כי הנתבע 3 ניסה לטשטש לאורך כל עדותו - ללא הצלחה - את זיקתו לחברת טלרום אליה הועברה פעילות הנתבעת 1: כך למשל העיד כי נכון להיום מצויה בכתובתה של הנתבעת 1 חברה בשם טלרום בציינו כי "חברה זו אינה בבעלותי, יש לי קשר לחברה, אני נותן להם יעוץ, בעלי המניות של החברה זה משפחה שהייתה שותפה בעבר לנתבעת 1."

ואולם בהמשך הדברים העיד לאמור: "אני האחראי על הצד הניהולי בחברת טלרום אני לא הבעלים של חברת טלרום לשאלה מי המנכ"ל של חב טלרום אני משיב שאין לה מנהל כאשר יש הסכמים אז שואלים אותי.. נכון שאני אחראי ניהולית כללית על פעילות טרלרום" (ר' עמ' 4 לפרוטוקול שורות 16-15).

43. זאת ועוד, מהראיות שהוצגו לבית הדין אף עולה כי הנתבע לא נהג להקפיד על הפרדה בין רכושו הפרטי לרכושה של הנתבעת 1. על כך למדים אנו למשל, מהסכם רכישת דירה שנערך בין הנתבע 3 והנתבעת 1 מול התובע על פיו אף הוגשה תביעה כנגד התובע על ידי הנתבעת 1 והנתבע 3 (ר' עדות הנתבע 3 עמ' 9 לפרוטוקול שורות 1-12).

44. מעבר לכך הוכח להנחת דעתנו, כי הנתבעת 1 - שהייתה כאמור בשליטתו של הנתבע 3 - ניכתה משכרו של התובע ניכויים לקופת הגמל אך לא העבירה אותם ליעדן (ר' לעניין זה מכתבה של חברת הביטוח מנורה מיום 26.8.98 וכן, תלושי השכר של התובע משנה זו המלמדים על ביצוע הניכויים בפועל).

45. בנוסף לכך יאמר - כי על אף שהנתבעת 1 אינה חברה פעילה ואין באפשרותה לשלם את חובותיה, הרי - שהנתבע 3 לא מצא לנכון לפרקה על מנת לאפשר לעובדיה להיפרע בגין זכויותיהם מן הביטוח הלאומי (ר' תדפיסי רשם החברות בעניין חובות הנתבעת 1 וכן ר' נ/4 ונ/5).

46. כללם של דברים: הראיות הן המלמדות על כך שהנתבע 3 נהג בחברות שבשליטתו לרבות הנתבעות 1 ו- 2 כבתוך שלו, תוך התנכרות לעיקרון האישיות המשפטי הנפרדת של התאגיד, הוא שנהג "באקרובטיקה תאגידית" של הקמת שרשרת חברות ללא כל טעם סביר וכל אימת שמי מחברותיו נקלעה לקשיים. הנתבע 3 אף הציג מצגים מטעים לצדדים שלישיים ביחס לשליטתו בתאגידים שונים והעביר פעילות מתאגיד לתאגיד באופן המקשה על נושים לרבות, התובע לממש את זכויותיהם.

הנתבע הוא אף האחראי לאי העברת הניכויים שנוכו משכרו של התובע ליעדם והוא אף האחראי לכך שלא התאפשר לתובע להיפרע בגין חלק מזכויותיו מן הביטוח הלאומי. בכך, שלא טרח לפרק את החברות שבשליטתו שעה שחדלו מלפעול.

47. לאור כל האמור לעיל, סבורים אנו כי התקיימו התנאים המצדיקים במקרה דנן את הרמת המסך ביחס לנתבעת 2 ולנתבע 3 ולחיובו של הנתבע באופן אישי בכל הסכומים שנפסקו לעיל למעט, פיצויי הלנת פיצויי הפיטורים וזאת בשל המחלוקת המשפטית ביחס לחבותם של הנתבעים 2 ו- 3 בחובות הנתבעת 1.

יא. סוף דבר

48. לאור כל האמור לעיל הרי שאנו קובעים כי על הנתבעים 1-3 לשלם לתובע, תוך שלושים יום מהמועד בו יומצא להם

פסק דין
זה, את הסכומים כדלהלן:

סך של 32,696 ₪ בגין פיצויי פיטורים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.4.99 ועד למועד התשלום בפועל.

סך של 5,417 ₪ בגין חלף הודעה מוקדמת, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.4.99 ועד למועד התשלום בפועל.

סך של 8,580 ₪ עבור הפרשות לקרן השתלמות, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.2.98 ועד למועד התשלום בפועל. סכום זה ישולם לקרן ההשתלמות לזכות התובע ואם הדבר לא ניתן אזי שהוא ישולם ישירות לתובע.

49. הנתבעת 1 תשלם לתובע גם פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בסך של 10,000 ₪.

50. כמו כן ישלמו הנתבעים 1-3 לתובע, תוך שלושים יום ממועד שיומצא להם

פסק דין
זה, הוצאות משפט בסך כולל של 5,000 ₪.

ניתן היום י"א באב, תשס"ה (16 באוגוסט 2005) בהעדר הצדדים.

__________________ _________________ __________________
נ.צ. מר דוד יהלום נ.צ. מר ברוך אייזנברג נטע רות
, שופטת

914202/99עב 720 נטע רות

ציפורה דוידי









עב בית דין אזורי לעבודה 1836/00 קושנירוב אברהם נ' קונקס תעשיות טלקומוניקציה בע"מ ,קונקס תעשיות טלקומוניקציה בע"מ ,ראובן בילינג (פורסם ב-ֽ 16/08/2005)











תיקים נוספים על קושנירוב אברהם
תיקים נוספים על קונקס תעשיות טלקומוניקציה בע"מ
תיקים נוספים על קונקס תעשיות טלקומוניקציה בע"מ
תיקים נוספים על ראובן בילינג




להסרת פסק דין זה לחץ כאן



הוספת מידע משפטי למאגר
שתפו אותנו במידע משפטי שנוכל להוסיף למאגר שלנו. פסקי דין, כתבי תביעה ו/או הגנה, החלטות וכו' יוספו למערכת ויוצגו באתרנו ובגוגל.


הוסף מידע משפט