מולטיואק בע''מ - מנחם חליה
ניתן לקבל מידע נוסף על הצדדים בתיק זה
מולטיואק בע"מ מנחם חליה




מולטיואק בע''מ - מנחם חליה

תיק אזרחי 31353-10/15     12/09/2018 (א)



תיקים נוספים על מולטיואק בע"מ
תיקים נוספים על מנחם חליה




א 31353-10/15 מולטיואק בע"מ נ' מנחם חליה








בית המשפט המחוזי מרכז-לוד



ת"א 31353-10-15 מולטיואק בע"מ נ' חליה ואח'


תיק חיצוני: עזרוני


בפני

כבוד השופט
יחזקאל קינר


תובעת

מולטיואק בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד רותי מרכוס-כהן ונטע צנעני


נגד


נתבעים

1.מנחם חליה

2.שרית חליה
שניהם ע"י ב"כ עו"ד יניב גלבוע
3.

נרין סיבוני
4. בנק הפועלים בע"מ
5.

רשות מקרקעי ישראל




פסק דין


לפני תביעה לאכיפת הסכם למכירת דירה, שנחתם בין התובעת לבין הנתבעים 1-2, אשר ייעודו פירעון חוב
לתובעת.

רקע

1.
התובעת (להלן גם: "החברה") היא חברה המייבאת, מוכרת ומתקינה שואבי אבק מרכזיים. הנתבע 1 עבד אצל התובעת כמשווק, ותפקידו, כלל, בין היתר, העברת כספים מלקוחות החברה לחברה. הנתבעת 2 היא רעייתו של הנתבע 1 (שניהם יחד ייקראו: "הנתבעים").

2.
הנתבעים הם בעלי זכות להירשם כבעלים של דירה הידועה כחלקה 71/32 בגוש 2464 ברחוב חטיבת כרמלי 7/32 באשדוד (להלן: "הדירה"). הבעלים הרשום של הדירה בלשכת רישום המקרקעין היא הנתבעת 3, גב' נרין סיבוני, אחותו של הנתבע 1, ולזכות הנתבעים רשומה הערת אזהרה על הדירה, כמו גם לטובת הנתבע 4 (להלן: "הבנק"), בגין הלוואה שנתן, ולטובת הנתבעת 5, הערה שעניינה העברה לזרים.

3.
התובעת והנתבעים חתמו על הסכם (להלן: "ההסכם") לפיו הוסכם כי הנתבעים ישלמו לתובעת לסילוק כל התחייבויותיהם סך של 150,000 ₪ בתוספת מע"מ (להלן: "החוב"), ומאחר שאין באפשרות הנתבעים לשלם את החוב, הסכימו הם למכור את הדירה תוך 6 חודשים מחתימת ההסכם, ומתוך התמורה להעביר לתובעת את מלוא סכום החוב. כן הוסכם כי אם לא ימכרו הנתבעים את הדירה תוך פרק הזמן הנ"ל, יתמנו באי כוח התובעת לכונסי נכסים לדירה ומכירתה לצורך קיום הוראות ההסכם. התובעת והנתבע 1 חתמו על ההסכם ביום 2.3.15, והנתבעת 2 חתמה על ההסכם ביום 14.5.15. ביום 8.6.15 נרשמה אף לזכות התובעת הערת אזהרה על הדירה מכוח ההסכם, לאחר שהתובעת והנתבעים 1-3 חתמו על בקשה לרישום הערת האזהרה. בהסכם הוסכם כי הערת האזהרה לזכות התובעת תימחק רק כנגד תשלום מלוא החוב.

4.
הנתבעים לא מכרו את הדירה ולא סילקו את החוב הנטען לתובעת, ומכאן מקורה של תביעה זו. כפי שיפורט עוד להלן, עיקר טענת התובעת היא כי יש לאכוף את ההסכם באופן שימונה כונס נכסים אשר ימכור את הדירה לצד ג' וישלם לתובעת את החוב מהתמורה שתתקבל. לעומת זאת, עיקר טענת הנתבעים היא כי ההסכם בטל, משנחתם תחת כפייה ועושק, וכי אין יסוד לטענת התובעת לחוב של הנתבעים כלפיה.

5.
ראשיתה של תובענה זו בבית משפט השלום, אשר קבע ביום 25.9.16 כי אינה מצויה בסמכותו העניינית, והורה על העברתה לבית משפט זה.

6.
עוד קודם לכן ניתן על ידי בית משפט השלום ביום 26.4.16

פסק דין
נגד הנתבעים ובמסגרתו אף מונתה כונסת נכסים, אך לאחר מכן, ביום 15.6.16, התקבלה בקשת הנתבעים לביטול פסק הדין, בכפוף לתשלום הוצאות, ששולמו.

7.
עוד אציין כי בעניין הנתבעים הנוספים בתובענה ניתנו על ידי בית משפט השלום פסקי דין כדלקמן:
הנתבעת 3
, מתגוררת בדירה, הרשומה על שמה בלשכת רישום המקרקעין, כאמור, והיא העבירה את זכויותיה בדירה לנתבעים. ניתן נגדה

פסק דין
בהעדר הגנה ביום 15.2.16;
הנתבע 4
, (להלן: "הבנק") – לזכותו רשום משכון ברשם המשכונות על זכויות הנתבעים בדירה, וכן הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין. ביום 13.4.16 ניתן

פסק דין
נגד הנתבע 4, בו נקבע כי ההסתייגויות שהועלו על ידו בכתב ההגנה מתקבלות: תישמרנה זכויותיו של הבנק כנושה ראשון ומובטח בנכס, הנכס יימכר כפנוי, סכום המכירה יספיק לסילוק מלוא יתרת החוב של הלווים לבנק כפי שתהיה ביום הסילוק בפועל, מלוא יתרת החוב של הלווים לבנק תסולק מכספי התמורה הראשונים שיתקבלו, כל עוד יתרת החוב של הנתבעים לבנק לא סולקה במלואה לא יהיה בפעולת הנתבעים או כונסת הנכסים כדי למנוע מהבנק את האפשרות לבקש בעתיד למנות כונס נכסים מטעמו במידת הצורך;
הנתבעת 5
, רשות מקרקעי ישראל
– נמחקה בהסכמה ב

פסק דין
מיום 10.2.16, תוך ציון כי לא תימחק הערת האזהרה הרשומה לטובתה בלשכת רישום המקרקעין בדבר הגבלת העברת הנכס לזרים.

טענות התובעת

8.
ההסכם מהווה חוזה תקף, שכן יש בו גמירות דעת ומסוימות.

9.
יש לפרש את ההסכם כלשונו. אין מחלוקת על פרשנותו ולכן יש להורות על אכיפתו.

10.
יש לדחות את טענת הנתבעים לפיה ההסכם בטל בשל כפייה ועושק. מדובר בגרסה כבושה של הנתבעים שהועלתה לראשונה במסגרת תביעה זו. בנוסף, הנתבעים חתמו על ההסכם באופן חופשי ומרצון, וראיות רבות מצביעות על כך:
א.
הנתבע 1 הוא אשר הציע לסלק את החוב באמצעות מכירת הדירה והוא מסר את פרטי הדירה לתובעת. אלמלא עשה כן לא היה באפשרותה לאתר את פרטי הדירה בבעלותו.
ב.
התנהל משא ומתן ארוך בין הצדדים, במשך חודשים רבים.
ג.
הנתבעים חתמו על הסכם, ייפוי כוח ובקשה לרישום הערת אזהרה לטובת התובעת, וכזאת עשו שלא באותו המעמד ובהפרשי זמן משמעותיים. הדבר מלמד על כך שלא היו כפייה או עושק אלא רצון חופשי.
ד.
המו"מ בין הצדדים התנהל ברוח טובה ולכן הנתבעים בחרו שלא לשכור עורך דין מטעמם על אף שב"כ התובעת העמיד אותם על זכותם לעשות כן.
ה.
הנתבעת 3, אחותו של הנתבע 1, נתנה הסכמה בפני
עורך דין מטעמה לרישום הערת אזהרה לטובת התובעת, ולא הייתה עושה זאת, אלמלא התבקשה לעשות כן על ידי הנתבע 1.
ו.
הערת האזהרה לטובת התובעת נרשמה בלשכת רישום המקרקעין רק בחלוף 3 חודשים מאז נחתם ההסכם על ידי הנתבע 1. מדובר בפרק זמן ארוך במהלכו יכולים היו הנתבעים לחזור בהם מהתחייבויותיהם בהסכם.
ז.
הנתבעים לא התלוננו במשטרה על האיומים הנטענים מצד התובעת, אף שההסכם נחתם ביום 2.3.15 וההליכים למימוש הדירה החלו רק בחלוף כשנה.
ח.
הנתבע 1 לא צירף ראיות ולא הוכיח את טענתו לפיה התובעת, היא אשר חבה כלפיו.

11.
חלק מטענות הנתבעים לגבי איומים שהופעלו עליהם ואשר הובילו לחתימה על ההסכם מהוות הרחבת חזית משנטענו לראשונה בעדות ולא בכתב ההגנה.

12.

"איומי" התובעת כי תפנה למשטרה בשל כך שהנתבע 1 גנב ממנה כספים, אינם מהווים כפייה, שכן הדבר מותר. הפסיקה מבחינה בין לחץ כלכלי לגיטימי לבין כפיה אסורה.

13.
צירוף שמה של הנתבעת 2 להסכם נעשה מתוך הגינות כלפיה, בהיותה בעלת זכויות בדירה, ומשנדרשה הסכמתה למכר הדירה. היה ברור כי לא הייתה כוונה כי יש לנתבעת 2 חלק בחובות הנתבע 1 לתובעת, אך צירופה כבעלת חוב לא שינה לה, שכן לפי הנתונים שמסרו הנתבעים לב"כ התובעת מחיר הדירה עלה בהרבה על חובו של הנתבע 1 כלפי התובעת, והיה ברור כי החוב ישולם מחלקו של הנתבע 1 בדירה, וחלקה של הנתבעת 2 לא ייפגע. הוספתה כבעלת חוב נבעה רק מזהירות של ב"כ התובעת, שכן מדובר היה בנתונים שנמסרו על ידי הנתבעים, ונעשתה בהסכמת הנתבעת 2.

טענות הנתבעים

14.
הרקע להסכם הוא יחסי עובד מעביד שהתקיימו בין התובעת לנתבע 1. טענת התובעת לחוב של הנתבע 1 כלפיה אינה נכונה. הנתבע 1 ביקש מהתובעת לשלם את שכרו, והיא הגיעה עמו להסדר לפיו הוא יורשה לגבות כספים מלקוחותיה על חשבון הכספים שהיא חייבת לו. הנתבע 1 דיווח לתובעת על כל עמלה שגבה מלקוחות.
התובעת היא שחייבת כספים לנתבע 1, שכן לא שילמה לו שכר, והחל משנת 2014 הנפיקה לו תלושי משכורת מזויפים ולא העבירה לו שכר.

15.
ההסכם בטל בשל כפיה ועושק. אין זה נכון שהנתבע 1 הציע למכור את הדירה על מנת לסלק חוב שהיה לו כלפי התובעת. התובעת איימה על הנתבע 1 כי תגיש נגדו תלונה במשטרה בדבר גניבה ותמרר את חייו בשל כך שהוא חייב לה כספים. איומים אלו הביאו את הנתבע 1 לחתום על ההסכם מתוך כפייה. האיומים הופנו גם כלפי הנתבעת 2, רעייתו של הנתבע 1, מתוך מטרה כי שניהם ייכנעו ויסכימו להודות בחוב שאינו קיים.

16.
בהסכם ישנן מספר הוראות דרקוניות המצביעות על כך שאין המדובר בחוזה תקף ומחייב, בכללן: צירוף הנתבעת להסכם אף שלא עבדה אצל התובעת ואין לה חלק בחוב הנטען; שעבוד דירה שאינה רשומה על שם הנתבעים כביטחון לסילוק החוב; הסכמה מראש על מינוי כונס נכסים; תשלום שכ"ט מופרז של 15,000 ₪ + מע"מ עבור עריכת ההסכם ועוד.

17.
התובעת לא פירטה מה מקור החוב הנטען וכן לא צירפה לו כל אסמכתא. התובעת לא הביאה עדים אשר יעידו מהו גובה החוב והימנעותה מלזמן עדים אלו פועלת לחובתה. לתובעת היו גם גרסאות שונות לגובה החוב.

דיון והכרעה

18.
המחלוקת בין הצדדים מתייחסת לתוקפו של ההסכם, בהתייחס לטענות הנתבעים.

19.
כזכור, קובע ההסכם כי הנתבעים ישלמו לתובעת חוב בסך של 150,000 ₪ בתוספת מע"מ. משנקבעו הדברים בהסכם, ואין מחלוקת כי הנתבעים חתמו עליו, יש כמובן קושי לקבל את דברי הנתבע 1, כי אין חוב כזה בנמצא, וכי התובעת היא שחייבת לו כספים.
למצער, היה על הנתבע 1 להוכיח העדר חוב (וקיום חוב כלפיו). נטל זה מוטל עליו, ולא על התובעת, לאור ההסכם והכתוב בו.
העלאת טענות כוללניות בעניין זה על ידי הנתבע 1, ללא אסמכתאות כלשהן, אינה מקיימת אחר חובת ההוכחה המוטלת על הנתבעים בעניין זה, ובעניין זה נפגמות אף טענותיהם באשר להעדר תוקף להסכם בשל עושק וכפיה, שכן אחת מטענותיהם בעניין זה, העדר חוב, לא התקבלה.
אילו היו מרימים הנתבעים את הנטל האמור, היה עובר הוא לתובעת, על מנת שתוכיח את קיום החוב וגובהו, אך משלא עמדו הנתבעים בנטל האמור, אין לבוא בטענה אל התובעת על כך שלא הוכיחה את החוב, שהיה מוסכם על הצדדים, כאמור בהסכם. בהקשר זה יצוין כי היה בידי הנתבעים לקדם את סיכויי הוכחת טענותיהם בעניין החוב באמצעות פניה אל התובעת בבקשה לגילוי מסמכים, אך הדבר לא נעשה.
למעלה מהצורך יצוין כי בהסכם נכתב כי גובה החוב נקבע לפנים משורת הדין, והדבר מסביר את טענת התובעת כי הנתבע 1 חב לה סכום גבוה יותר. הסבר התובעת כי העדיפה, בעצת בא כוחה, להתפשר על החזר חלקי של החוב כשקיימת בטוחה לתשלומו (עמ' 32 ש' 13-21), והסבר ב"כ התובעת כי הציע לצדדים פשרה גם לאור טענות הנתבע 1 וגם עקב ההערכה כי אם לא יילקח כסף מתמורת הדירה, לא יישאר לתובעת גם הסכום הזה (עמ' 25 ש' 17-21, 29-33)
הם הסברים מקובלים בנסיבות העניין.
נקודת המוצא היא, אפוא, כי קיים אכן חוב של הנתבע 1 לתובעת, בסכום כנקוב לעיל.

20.
איני רואה גם חשיבות בתיק זה לשאלה אם התקיימו או לא התקיימו יחסי עובד מעביד בין התובעת והנתבע 1. ככל ויש לנתבע 1 טענות כי התובעת חבה לו כספים במסגרת יחסי עובד-מעביד, עליו להגיש תביעה מתאימה לבית הדין לעבודה.
טענת הנתבעים כי הסמכות במקרה זה קיימת לבית הדין לעבודה, נדחתה על ידי בית משפט השלום, ומשהועבר התיק לבית משפט זה, הרי אפילו לא הייתה קיימת סמכות עניינית לבית משפט זה, אין הוא יכול עוד להעביר את התיק לערכאה אחרת נוכח הכלל של "לא יעבירנו עוד" (סעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984).

21.
וכעת, לטענות לגוף העניין.

כפייה

22.
בשל חשיבותו של ההסכם לגביו נטענת הכפיה, יובאו להלן עיקרי הוראותיו:

א.
מאחר שאין באפשרות הנתבעים לסלק חוב לתובעת בסך של 150,000 ₪, הוסכם, לפנים משורת הדין, שהנתבעים ימכרו את הדירה תוך 6 חודשים מחתימת ההסכם, וסכום החוב יועבר לתובעת מתוך התמורה שתתקבל.
ב.
אם הדירה לא תימכר תוך 6 חודשים, יתמנו באי כוח התובעת לכונסי נכסים לדירה ומכירתה לצורך קיום ההסכם וסילוק החוב.
ג.
מאחר שהבעלות בדירה הייתה רשומה על שם הנתבעת 3, והנתבעים היו זכאים להירשם כבעלי הזכויות, הצהירו הנתבעים כי העברת זכויות הבעלות בדירה על שמם היא באחריותם בלבד.
ד.
לצורך הבטחת תשלום החוב תירשם לטובתה של התובעת הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין, והיא תימחק רק כנגד תשלום מלוא החוב.
ה.
הסכם זה ממצה את כל המחלוקות בין הצדדים ועם ביצועו יבוא כל קשר ביניהם לידי סיום. ההסכם כולל גם איסור על הנתבעים לפנות ללקוחות התובעת משך 6 חודשים מיום חתימת ההסכם.
ו.
הנתבעים הצהירו כי כל תנאי הסכם זה הוסברו להם על ידי ב"כ התובעת, כי הם קראו את ההסכם היטב טרם החתימה, כי ידוע להם שב"כ התובעת מייצגים בהסכם רק את התובעת וכי הוסבר להם כי הם רשאים להיוועץ בעורך דין מטעמם לפני החתימה על ההסכם. כן נקבע כי הנתבעים ישתתפו עם התובעת במחצית שכ"ט באי כוחה, בסכום של 15,000 ₪ בתוספת מע"מ.

23.
הוראותיו של ההסכם ברורות, ואף לנתבעים לא הייתה טענה בקשר לכך, אלא שלטענתם יש לבטל את ההסכם מאחר שנחתם בכפייה כאמור.

24.
בתצהירו טען הנתבע 1, כי התובעת הייתה חייבת לו כספים עבור עבודתו אצלה, וכי ניתנה לו הרשאה לגבות כספים מלקוחות התובעת על חשבון חוב התובעת כלפיו, וכך עשה בהסכמתה המלאה. לדבריו, כשפנה אליה לאחר ששוב שילמה לו את שכרו, האשימה אותו התובעת בגניבה וברמאות ובעוד טענות קשות, וטענה כי הוא חייב לה 150,000 ₪ + מע"מ. הנתבע 1 הוסיף כי התובעת הבהירה לו כי הסתבך וכי תפנה למשטרה ובכוחה להכניסו לכלא, וציינה כי "תשרוף" אותו בקרב מעבידים נוספים. הנתבעת 2 טענה בתצהירה כי התובעת הפעילה עליה מסע לחצים, התקשרה אליה, איימה וטענה טענות קשות נגדה ונגד בעלה.
הנתבע 1 טען כי רק בשל אופיו החלש סבר כי אם יחתום על ההסכם, יסתיים הלחץ, האיומים יופסקו, חיי הנישואין שלו יישמרו ולא תהיה פניה למשטרה. לכן חתם על ההסכם תוך דקות, ללא כל הסבר, על מנת שהסיוט ייפסק. הנתבעת 2 טענה כי חתמה על המסמכים בלא להבין על מה חתמה. בעדותה הוסיפה כי איימו עליה שיפנו למעסיק שלה וכן טענו בפני
ה כי נסעה לחו"ל עם הכספים שהנתבע 1 גנב כביכול (עמ' 41 ש' 14-15).

25.
משה פרי, מנהל ובעלים של התובעת (להלן: "משה פרי"), טען בתצהירו כי ההסכם נחתם מרצונם החופשי של הנתבעים, ותוך מודעות שלהם לתוכנו, ללא כפיה, לחצים, איומים, או ניצול מצב נפשי. בחקירתו בבית המשפט אישר כי אמר לנתבעת 2 שאם הכספים לא יוחזרו, והייתה הודאה של הנתבע 1 שחלק מהכספים נגבו, הוא יגיש תלונה במשטרה, וכי נושא התלונה במשטרה ריחף באוויר באופן שיגיעו להסכם או תוגש תלונה למשטרה (עמ' 38 ש' 3,4; 29-31). פרי לא אישר כי איים "לשרוף" את הנתבע 1 בשוק ולפנות למעסיקים שלא יעסיקו אותו.

26.
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחקירותיהם, אני דוחה את טענת הכפיה.

27.
סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), נכלל בפרק ב' לחוק שכותרתו "ביטול החוזה בשל פגם בכריתתו", וכך קובע הוא:

"(א)
מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה.
(ב)
אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לענין סעיף זה
".

28.
מתי ייחשב לחץ שהופעל על מתקשר בחוזה ככפיה?

בע"א 5806/02 ארביב נ' קרני, פ"ד נ"ח (5) 193, 198 (2004) (להלן: "עניין ארביב") נקבע כי ההגדרות שבסעיף 17 אינן מציבות מבחן ברור לגבי שאלה זו, וכי:

"...מקובל לומר, ככלל, כי על האמצעי הכופה להיות בלתי חוקי, ואילו שימוש באמצעים חוקיים כדי להביא אדם לחתום על חוזה אינו מקים את העילה (ג' שלו דיני חוזים [5], בעמ' 236; ד' פרידמן, נ' כהן חוזים (כרך ב) [6], בעמ' 898). עם זאת כלל זה כפוף לסייגים (שם, בעמ' 945), וההכרעה בשאלה אם לחץ הינו פסול ועולה כדי כפייה, תלויה בסופו של דבר במכלול נסיבותיו של כל מקרה ומקרה".

בהמשך נפסק כי על מנת שלחץ המופעל על מתקשר בהסכם ייחשב ככפייה במשמעותה הנזכרת בסעיף 17 לחוק החוזים, עליו לעמוד בשני מבחנים, של עוצמה ושל איכות. כך נקבע בע"א 8688/06
ברודנו נ' עיריית תל-אביב (31.01.2010)
, על בסיס ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מ"ח(5) 705 (1994) כי:
"רק לחץ העונה על מבחן כפול של עוצמה רבה הפוגעת בצורה חריפה ברצונו החופשי של המתקשר, ושל "איכות" פסולה מבחינה מוסרית, חברתית או עסקית, הוא לחץ שיש בו גם כפייה".
29.
לאחר בחינת מכלול נסיבות מקרה זה, אין מתקיימים בו התנאים לעילת ביטול החוזה בשל כפייה, לא מבחינת עוצמת הכפייה ולא מבחינת איכות הכפייה. נטל ההוכחה חל על הטוען לכפיה [ע"א 146/81 נאשף נ' נאשף, פ"ד לח(3) 309 (1984)], והנתבעים לא עמדו בנטל זה.

30.
כבר נקבע לעיל, כי הנתבעים לא הוכיחו את אי אמיתות החוב שנכתב בהסכם, דהיינו עובדת קיומו של חוב של הנתבע 1 לתובעת בסכום הנקוב בהסכם (150,000 ₪ בתוספת מע"מ) היא עובדה קיימת.

31.
עובדתית, מקובל עלי כי התובעת שאפה לקבל את הכסף, אשר לדבריה נגנב ממנה על ידי הנתבע 1, וכי לצורך זה קיימה שיחות הן איתו והן עם רעייתו, הנתבעת 2. אין ספק, ומשה פרי אף הודה בכך, כי במסגרת שיחות אלה הושמע אף איום, כי אם לא יגיעו להסכם להשבת הכסף, תפנה התובעת בתלונה למשטרה. איני מקבל טענות נוספות של הנתבעים כאילו הושמעו איומים בפני
ה למעסיק של הנתבעת 2, זאת לא נטען אף בתצהיר הנתבעת 2, אלא רק בחקירתה. כמו כן, לא הוכחה הטענה כי הושמע איום בפני
ה למעסיקים פוטנציאליים של הנתבע 1. גם הטענה כאילו השמיעה התובעת איומים על מנת לנצל מצב נפשי ירוד של הנתבע 1 לא הוכחה. לא הובאו ראיות בדבר מצב נפשי כזה בזמנו, ובמהלך הדיון התנהג הנתבע 1 בבוטוּת (על כך עוד בהמשך) ולא נראו סימנים, ולו דחוקים למצב נפשי כאמור.

32.
על מצב דברים בו מושמע איום בפני
ה למשטרה על מנת להשיג התחייבות או חתימה על הסכם, נאמר ע"י כב' השופטת שטרסברג-כהן בע"א 784/81 שפיר נ' אפל, פ"ד לט(4) 149, 155 (1985) כך:

"
התקשרות בעקבות איום לפנות למשטרה ולנקוט הליכים פליליים נוגדת את האינטרס הציבורי, שאין הליכים פליליים צריכים לשמש נושא להסדרים כספיים ולמסחר בין אדם לחברו
...
האזהרה בפני
יה למשטרה נעשתה שלא בתום-לב, הדרוש הן לגבי עצם קיום

הזכות (שקיומה לא הוכח) והן לגבי אמצעי הגשמתה של הזכות
".

עם זאת הסתייגה כב' השופטת בן פורת, מדבריה אלה של כב' השופטת שטרסברג-כהן כדלקמן:

"בע"א 152/59 [2] שדן בסוגיה לפי הדין הישן, נקבע, בעמ' 2358, מפי השופט זוסמן (כתוארו אז), מהו יחס הגומלין בין קיומו או אי-קיומו של החוב הנוגע לעניין לבין השאלה, אם יש לראות באיום מצד הנושה שיגרום להליכים פליליים משום הסכם להיסוי אשמה, הסכם אשר כידוע נחזה כבטל על שום היותו נוגד את הסדר הציבורי הטוב. נובע מהנאמר שם, כי אם הופעל לחץ על החייב עצמו, מתייחסים לכך בפחות חומרה, ואילו אם הופעל הלחץ על קרובו או על שוחר טובתו של החייב, מתייחסים לדבר ביתר חומרה. כן נקבע שם, כי למפעיל הלחץ ממשיכה לעמוד החזקה לפי סעיף 29(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש
] שהוא אוחז בשטר בעד ערך, ועל-כן נטל הראיה לסתור חזקה זו רובץ לפתחו של הנתבע. אולם עלי, בכל הכבוד, מקובלת הדעה, מפי השופט לנדוי (כתוארו אז) בע"א 352/61

[
4
]
,
לפיה, משהוכיח הנתבע קיומו של לחץ (בכוונה לא השתמשתי במונח דאז - "אילוץ"), על התובע להראות, שהחוב הקודם, שאותו ביקש לגבות, כשר כשלעצמו, וכי לא היה בלחץ אלא משום אמצעי להשגת המגיע לו בדין
.
..
האזהרה היא איפוא במקרים מסוימים במקומה, ועשויה להועיל לשניהם גם יחד ולמנוע את עצם הצורך בנקיטת ההליכים הפליליים. מכל מקום, המסקנה, שאזהרה כזו מקפלת בחובה תמיד חוסר תום-לב, היא מרחיקת לכת בעיניי".

להסתייגות זו הצטרף גם כב' השופט בך.

33.
לדברים אלה נמצא המשך בפסק הדין בעניין ארביב שנזכר לעיל, מפיה של כב' השופטת (כתוארה אז) חיות:

"המערערים לא הוכיחו כי הופעל עליהם לחץ פסול מצד המשיב, מצד החברה או על-
ידי מי מטעמם. אמנם, המשיב הזהיר את המערער כי יפנה למשטרה ויתלונן על הגניבה הנטענת, אך אינני סבורה כי בנסיבותיו של המקרה שבפני
נו מהווה הדבר איום פסול העולה כדי כפייה (השוו: ע"א 784/81 שפיר נ' אפל [3], בעמ' 158; שלו בספרה הנ"ל [5], בעמ' 239). משנתגלה החסר, ומשנתברר כי המשיב מייחס חסר זה לאי-
הסדרים שנתגלו בעבודת המערער כפי שהעידה מנהלת החברה, הגברת ערגה שניאורסון, היה המשיב רשאי להזהיר את המערער כי יפנה למשטרה אם לא יושב הסכום החסר"
(שם, עמ' 200).

34.
בענייננו, משלא הוכיחו הנתבעים אחרת, החוב אותו ביקשה התובעת לגבות הוא חוב "כשר" כלשון הפסיקה, ולא הייתה מניעה ולא היה פסול באזהרה או באיום בדבר פניה למשטרה. באשר לדברים שנאמרו לנתבעת 2, הנתבעת 2 לא טענה בתצהירה כי היו איומים עליה בפני
ה למשטרה, אך משהשיב פרי לשאלה שהופנתה אליו בעניין זה בעניין דברים שנאמרו על ידו לנתבעת 2, כי נאמר שאם הכספים לא יוחזרו תהיה פניה למשטרה (ר' סעיף 25 לעיל), יש לצאת מנקודת הנחה כי אכן נאמרו דברים אלה לנתבעת 2.

35.
עדיין, ממכלול הנסיבות, וגם אם יש לראות אמירה מעין זו למי שאינו החייב אלא קרובו, בדרגת חומרה רבה יותר, יש לקבוע כי לא התקיימה כאן כפיה במובנו המשפטי של סעיף 17 לחוק החוזים.

36.
כפיה מתבטאת בדרך כלל באיום ובאילוץ המביאים באופן מיידי או קרוב לכך, להתקשרות בהסכם או למתן התחייבות.
בענייננו, תהליך ההתקשרות היה ארוך, ונמשך מספר חודשים.
עו"ד קרגולה, שעדותו הייתה מהימנה בעיני, מתאר בתצהירו מו"מ של פרי עם הנתבע 1, פגישה שלו לאחר מכן עם הנתבע 1 במשרדו, וניהול מו"מ של מספר חודשים לאחר מכן, עד שנחתם ההסכם. כן ר' עדותו בעניין זה בעמ' 26 ש' 1-15.
משך הזמן הרב בו נוהל המו"מ דווקא מעיד על כך שלנתבעים היה זמן רב לחשוב באופן שקול על צעדיהם וכי חתמו על ההסכם באופן חופשי ומרצון.

37.
אם לא די בכך, הרי ההסכם נחתם בשני שלבים, תחילה חתמו עליו ביום 2.3.15 התובעת והנתבע 1, ורק בחלוף כחודשיים וחצי לאחר מכן, ביום 14.5.15, חתמה עליו הנתבעת 2. הבקשה לרישום הערת האזהרה על הדירה לטובת התובעת נחתמה על ידי הנתבעת 3, בעלת הזכויות הרשומות ביום 20.4.15, והערת האזהרה נרשמה ביום 8.6.15.
תהליך ארוך מעין זה של חודשים ארוכים אינו מאפיין התקשרות הנובעת מאיום או מלחץ לא חוקי שהופעל על אחד המתקשרים.
אילו הייתה כפייה במועד החתימה על ההסכם, יכלו הנתבעים לנקוט בפעולות שונות באותה תקופה שלאחר חתימת ההסכם על מנת לקבל סעדים מתאימים, אך אי נקיטת כל פעולה מחד גיסא, והמשך שיתוף הפעולה בחתימה על מסמכים שונים שיאפשרו את מימוש ההסכם וסילוק החוב לטובת התובעת מאידך גיסא, מצביעים על רצון חופשי והעדר כפיה.

38.
מקובלת עלי טענת התובעת כי הנתבע 1 הוא אשר הציע לשלם את החוב או חלקו מתוך תמורה שתתקבל ממכירת הדירה, שהרי הנתבעים היו רשומים כבעלי הערת אזהרה בלבד על הדירה, ללא ציון מספר זהותם, וסביר להניח כי התובעת לא הייתה מסוגלת לגלות באמצעיה את דבר זכויותיהם של הנתבעים בדירה, כפי שטענה. ר' גם עדותו של משה פרי, לפיה: "...הוא התחייב לטפל בזה עד גבול מסוים וכשלא עמד בזה הוא בא אלי ואמר לי שהוא הולך למכור את דירתו והציע לי כי בגין הדירה ישלם את אותם חובות" (עמ' 32 ש' 25-27). הנתבע 1 טען אמנם כי לא מסר לפרי את פרטי הדירה, וכי אינו יודע כיצד הגיעו אלה לפרי (עמ' 47 ש' 6-32), אך הסבירות ושורת ההיגיון תומכים במסקנה כי הנתבע 1 הוא אשר הציע לשלם כספים מתוך תמורת הדירה, ומסר את פרטיה לתובעת.

39.
בידי התובעת נמצא צילום ת"ז של הנתבעת 3, אחותו של הנתבע 1, הרשומה בלשכת רישום המקרקעין כבעלת הזכויות בדירה. הנתבע 1 השיב כי אינו יודע כיצד יש לב"כ התובעת את תעודת הזהות של אחותו, הנתבעת 3 (עמ' 49 ש' 22-23), אך הדעת נותנת כי צילום זה הועבר על ידי הנתבע 1 לתובעת.
כמו כן, חתמה הנתבעת 3 בפני
עורכת דין באשדוד על בקשה לרישום הערת אזהרה על זכויותיה בדירה לטובת התובעת. הנתבע 1 נשאל האם הוא זה שביקש ממנה לחתום על הבקשה לרישום הערת האזהרה, והשיב בשלילה, טען כי אינו יודע איך הגיע אליה הטופס של הבקשה לרישום הערת האזהרה, וכן אמר שהלכה לעורכת הדין לחתום על הטופס על דעת עצמה. הנתבע 1 נשאל מה אמר לנתבעת 3 לגבי מטרת החתימה על הבקשה לרישום הערת האזהרה, והשיב שאין לו תשובה (עמ' 47 ש' 35-36, עמ' 48 ש' 1-9). תשובותיו אלה של הנתבע 1 אינן מהימנות, שכן לא נטען על ידי הנתבעים לקשר כלשהו בין התובעת לבין הנתבעת 3, ואם כך, המסקנה היא שכל פעולותיה של הנתבעת 3, המתגוררת בדירה, נעשו לבקשת הנתבע 1 ובהנחייתו. הנתבע 1 לא טען כי שיתף את אחותו באיומים כלפיו ובשל כך הסכימה לצרף את חתימתה, ואף לא ביקש להביאה לעדות בעניין זה, ומכאן, שפעולותיה של הנתבעת 3 נעשו בהסכמה וללא איום כלשהו, וממילא טענות הנתבעים לאיומים בהגשת תלונה למשטרה שהביאו לשורת הפעולות של חתימת ההסכם והפעולות שבוצעו בעקבותיו, מוחלשות באופן משמעותי עקב האמור לעיל, ומתיישב יותר כי הליך חתימת ההסכם והפעולות שבעקבותיו נעשו ברצון חופשי ובהעדר כפיה.

40.
טיוטת ההסכם נשלחה לנתבעים במייל על מנת שיעברו עליו (עדות הנתבעת 2, עמ' 41 ש' 6; סעיף 11 לתצהיר עו"ד קרגולה), ואף התנהלות זו אינה מתיישבת עם טענת הכפיה שהעלו הנתבעים.

41.
בסעיף 10 להסכם צוין במפורש כי תנאי ההסכם הוסברו לנתבעים על ידי ב"כ התובעת, כי הם קראו את ההסכם היטב לפני חתימתו, כי ידוע להם שב"כ התובעת מייצגים את התובעת בלבד, וכי הם רשאים להיוועץ עם עורך דין מטעמם לפני החתימה. ב"כ התובעת, עו"ד קרגולה ומר פרי ציינו זאת בתצהיריהם ועו"ד קרגולה אף בחקירתו (סעיף 6 לתצהיר עו"ד קרגולה, עדות עו"ד קרגולה בעמ' 24 ש' 32-34; סעיף 5.6 לתצהיר משה פרי). חרף זאת לא ניצלו הנתבעים אפשרות זו. בתצהיריהם לא התייחסו לכך הנתבעים, ורק בסיכומים נטען נגד הפער שבין התובעת, שהייתה מיוצגת על ידי עורך דין, לבין הנתבעים, שהם "הדיוטות" (סעיפים 4-6 לסיכומי הנתבעים).

42.
יש לציין עוד כי הנתבעת 2 טענה בסעיף 36 לתצהירה כי לא הבינה על מה חתמה, אך בעדותה אישרה כי הבינה שהיא צריכה לתת את הסכמתה שהדירה תימכר (עמ' 42 ש' 4-5). יש בכך כדי לגרוע ממהימנותה, כשלכך יש להוסיף את עדות ב"כ התובעת כי המו"מ היה ענייני, כי הנתבעים לא הפגינו מצוקה כלשהי, ואף לא חולשה, אלא הכירו בחוב, וביקשו לשלמו באמצעות מכירת הדירה, כי הנתבעת 2 ביקשה לברר עימו את הפרטים, ונענתה, וחתמה על ההסכם כעבור פרק זמן לא קצר ["בסוף באה למשרד, חתמה, חייכה אלי ובסוף שהם צריכים לשלם את החוב הם מתחמקים. אם מישהו היה מצמיד להם אקדח לרקה זה ודאי היה נחתם באותו יום. נתתי להם את הזמן שלהם, אמרתי לפרי הם לא מיוצגים אני לא אתן להם לחתום בלחץ ואם לא רוצים שלא יעשו את ההסדר" (עמ' 29 ש' 13-17)].

43.
מעבר לאמור לעיל, מעדותו של הנתבע 1 בבית המשפט לא הצטיירה תמונה של מי שניתן לנצל את מצבו הנפשי ולכפות עליו באיומים או בדרך אחרת לחתום על הסכם שאינו חפץ בו. הנתבע 1 הצטייר בעדותו כאדם בוטה, המשיב בתוקפנות לשאלות שנשאל, תוקף את עורכת הדין החוקרת, ומטיח האשמות במנהל התובעת. לא ניכרה בו חולשה, וקשה ליישב את התנהלותו בחקירה עם טענות הכפיה שהעלה. מתשובותיו ומאי מתן תשובות ענייניות לחלק מהשאלות הצטייר גם הרושם כי עדותו אינה מהימנה (ר' סעיף 39 לעיל, ולמשל, עמ' 49 ש' 26-34).

44.
זאת ועוד, הנתבע 1 טען בביטחון רב הן בתצהירו והן בעדותו כי אין לו חוב לתובעת וכי היא זו שחייבת לו כספים (סעיפים 46-54 לתצהיר, עמ' 46 ש' 2-29, וכן עמ' 50 ש' 10: "...אין פה חוב, והוא חייב לי כספים, הנוכל הזקן חייב לי כספים"). באשר לטענות כלפיו כי גבה לכיסו כספים שהגיעו לתובעת מלקוחותיה, טען הנתבע 1 כי קיבל הרשאה מהתובעת לגבות כספים מלקוחות על חשבון חובה כלפיו (סעיף 18 לתצהיר, עמ' 56 ש' 27 – עמ' 57 ש' 15).
לא ניתן ליישב טענותיו אלה של התובע בדבר חוקיות פעולותיו, עם טענותיו לגבי כפיה שכפו עליו לחתום על ההסכם באמצעות איום לפנות למשטרה, שהרי לכאורה, לא היה אמור התובע, לאור טענותיו אלה, לחשוש כלל מפניה למשטרה.

45.
מנגד, הנתבעים עצמם לא פנו למשטרה בנוגע לאיומים שאוימו כביכול, והנתבעת 2 העידה כי אינה אדם שרץ למשטרה ומתלונן על כל שטות, ולא עלה אפילו בדעתה להגיע למשטרה בגין דבר שכזה (עמ' 44 ש' 35 – עמ' 45 ש' 5).

46.
בהינתן כל האמור לעיל, לא מצאתי כי התקיים קשר סיבתי בין דברי התובעת כי תפנה למשטרה אם לא יוחזר החוב, לבין חתימת הנתבעים על ההסכם, ואם הייתי מגיע למסקנה כי קיים קשר כאמור, הרי לא היה האיום בעוצמה הנדרשת לצורך הקמת עילת הכפיה, ואף לא היה בו פסול בנסיבות העניין כפי שפורטו לעיל. הנתבעים חתמו על ההסכם לאחר מו"מ שנמשך זמן רב, ההסכם משקף פשרה בין הצדדים, חתימת הנתבעת 2 על ההסכם נעשתה בחלוף זמן ניכר מאז חתם הנתבע 1 על ההסכם, אף אחות הנתבע 1 חתמה על בקשה לרישום הערת אזהרה לזכות התובעת, הנתבעים בחרו שלא להיות מיוצגים על ידי עורך דין, ולא נקטו בפעולה כלשהי שהצביעה על מצוקה וכפיה, לא לפני חתימת ההסכם ולא לאחר מכן. לכל אלה יש להוסיף גם את אופיו האסרטיבי של הנתבע 1, שאינו מתיישב עם טענת הכפיה.

47.
אתייחס עוד לטענת הנתבעים כי הנתבעת 2 צורפה להסכם כמי שחייבת ביחד עם הנתבע 1 את החוב, הגם שאין מחלוקת כי אינה שותפה לחוב.
עובדתית, במבוא להסכם אכן נכתב כי הוסכם שצד א', הלא הם הנתבעים 1 ו-2, ישלמו לתובעת את סכום החוב.
לטענה זו ניתן מענה על ידי ב"כ התובעת כי הוא סבר שיש בדרך זו כדי לשמור על זכויותיה של הנתבעת 2, שכן לפי הנתונים שקיבל בדבר שווי הדירה, כל החוב יירד מחלקו של הנתבע 1 בדירה, וב"כ התובעת יעביר לה את החלק שלה ממה שיישאר, אך על מנת להיות בצד הזהיר כלל הסכמה לכך שאף היא נושאת בחוב, ואמר לה שאם זה לא מתאים לה, שלא תחתום (עמ' 29 ש' 1-6).
הגם שתיאור זה משקף יותר הגנה על התובעת מאשר על הנתבעת 2, אין לראות פסול באמור לעיל, כל עוד הבהיר ב"כ התובעת כי הוא מייצג את התובעת בלבד, והנתבעים יכולים להיוועץ עם עורך דין מטעמם.
תוצאה לפיה לאור האמור לעיל, לאחר הפחתת סכום סילוק המשכנתא כל יתר הסכומים יופחתו מחלקו של הנתבע 1 בדירה, ורק אם אלה לא יספיקו לכך, ישולמו סכומים גם מחלקה של הנתבעת 2 בדירה, היא תוצאה שאין לראותה כתוצאה בלתי סבירה.

48.
תוצאת האמור לעיל היא כי לא הופעל לחץ פסול, ועילת הכפיה אינה מתקבלת.

49.
מעבר לנדרש אציין כי כפיה אינה מביאה לבטלות אוטומטית של ההסכם, ונדרשת הודעה על ביטולו. לפי סעיף 21 לחוק החוזים, על ההודעה להינתן תוך זמן סביר שנודע לנתבעים כי פסקה הכפיה, אך הנתבעים בענייננו לא פעלו דבר, ולא שלחו הודעה על ביטול ההסכם, גם לאחר שפסקה הכפיה הנטענת על ידם (ר' לעניין זה עניין ארביב, עמ' 200-201).

עושק

50.
הנתבעים לא פירטו מדוע לשיטתם חלה כאן עילת העושק המאפשרת את ביטול החוזה.
למעלה מן הצורך, אתייחס בקצרה לעילה זו, אשר אף היא אינה מתקיימת בנסיבות המקרה דנן.

51.
סעיף 18 לחוק החוזים קובע כי:

"מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה".

52.
על שלושה יסודות
השתית המחוקק את עילת העושק: מצבו של העשוק ("מצוקה", "חולשה שכלית או גופנית", "חוסר נסיון"), השני - התנהגותו של העושק (ה"ניצול שניצל") והשלישי - העדר איזון סביר בין הערכים המוחלפים בין העשוק לבין עושקו ("תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל")
. אלו יסודות מצטברים, שהחובה להוכיחם מוטלת על הטוען להם
[ע"א 403/80 סאסי נ' קיקאון, פ"ד לו(1) 762 (1981). ר' גם: רע"א 8775/15 פלונית נ' פלוני (10.5.16)].

בע"א 403/80 סאסי נ' קיקאון, הנזכר לעיל נפסק כי:

"המצוקה, החולשה השכלית או הגופנית וחוסר הניסיון להיות כבדי משקל, ועל בית המשפט להשתכנע, שפעלו את פעולתם על העשוק והסיטו את שיקול-דעתו סטייה של ממש מנתיבו הנכון".

53.
מכלול הנסיבות שפורטו לעיל בעניין הכפייה מביאות למסקנה כי במקרה דנן לא מתקיימת עילת העושק: לא הוכחה מצוקה כבדת משקל (ואף לא מצוקה כלל) של הנתבעים; לא הוכח ניצול מצד התובעת בהתנהגותה, ולא הוכח כי תנאי ההסכם גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. לא מצאתי כי ההסכם כולל הוראות דרקוניות, כטענת הנתבעים, ולהיפך, ניתנה להם אפשרות למכור את הדירה תוך שישה חודשים, ללא צורך במינוי כונס נכסים שיפעל למכירת הדירה. כמו כן, אין לראות בשכר טרחת עורך הדין שנקבע בהסכם כמשקף תנאי הסכם גרועים מהמקובל, ואף ניתן על ידי ב"כ התובעת הסבר לאופן בו נקבע שכר זה, אף זאת כחלק מהפשרה (עמ' 29 ש' 29-32).

סיכום

54.
נקבע לעיל כי לא הוכחו עילות הכפיה והעושק שנטענו.
מכאן, ההסכם תקף, ויש להורות על אכיפתו.

55.
אני ממנה, אפוא, את ב"כ התובעת, עו"ד רותי מרכוס-כהן, מס' רישיון 12274, ככונסת נכסים (להלן: "כונסת הנכסים") לזכויות הנתבעים 1-2 בדירה הידועה כחלקה 71/32 בגוש 2464 (להלן: "הדירה"), ומסמיך אותה, בין היתר, לפעול כדלקמן:

א.
לחתום בשם כל אחד מהנתבעים 1-3 על כל מסמך, ולעשות בשם כל אחד מהנתבעים כל פעולה, ככל שיידרש, לשם העברת זכויות הבעלות בדירה משם הנתבעת 3 לשם הנתבעים 1-2.

ב.
למכור את הדירה לצד ג', ולשלם לתובעת, מתוך התמורה שתתקבל בעדה, את החוב בסך 150,000 ₪ בתוספת מע"מ, אליו יתווספו הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן מיום 14.5.15 ועד יום הגשת התביעה (18.10.15), ומאותו מועד יתווספו לו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

ג.
לצורך מכירת הדירה, לחתום בשם הנתבעים 1-2 על כל מסמך, ולעשות בשם כל אחד מהם כל פעולה, ככל שיידרש, לשם מכירת הדירה לצד ג' והעברת זכויות הבעלות בדירה משם הנתבעים 1-2 לשם צד ג'.

ד.
ככל שיחולו מיסים ו/או היטלים ו/או הוצאות ו/או תשלומים כלשהם החלים על מי מהנתבעים 1-3 בגין העברת זכויות הבעלות בדירה משם הנתבעת 3 לשם הנתבעים 1 ו-2 ו/או בגין העברת זכויות הבעלות בדירה משם הנתבעים 1-2 לשם צד ג' שירכוש את הדירה, ישולמו הם מתוך התמורה שתתקבל בעד הדירה.

ה.
כלל האמור לעיל כפוף לתנאים שהותנו על ידי הנתבע 4 בסעיף 4 לכתב הגנתו, וכן לכך שלא תימחק הערת האזהרה מיום 26.8.14 הרשומה כיום על הדירה לטובת מדינת ישראל בדבר העברה לזרים.

ו.
כונסת הנכסים תדאג לרשום בלשכת רישום המקרקעין הערה בדבר מינויה.

ז.
כונסת הנכסים רשאית לפנות לבית המשפט בבקשה למתן הוראות לפי הצורך, וחייבת לפנות לבית המשפט בבקשה כאמור לעיל, לאישור מכר הדירה לצד ג', ולאישור חלוקת כל סכום מכספי התמורה.

56.
הנתבעים 1-4 ידאגו לשתף פעולה באופן מלא עם כונסת הנכסים, לצורך מילוי תפקידה.

57.
מובהר כי איני מאשר את המבוקש בכתב התביעה כי מתוך כספי התמורה ישולם שכר טרחת ב"כ התובעת בסך 15,000 ₪ בתוספת מע"מ לפי סעיף 11 להסכם, שכן לפי הוראות ההסכם מכר הדירה נועד לצורך תשלום החוב ולא לצורך תשלום שכר הטרחה. עם זאת, ברי כי השכר שייפסק על ידי בית המשפט לכונסת הנכסים ישולם לה מתוך התמורה שתתקבל בגין מכר הדירה.

58.
מינויה של כונסת הנכסים ייכנס לתוקף לאחר שתפקיד בבית המשפט ערובה בסך 400,000 ₪ בהתאם לטופס 46 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, כשיש להפקיד את הערובה לא יאוחר מיום

3.10.18 (בהתחשב בתקופת החגים).

59.
דו"ח ראשון יוגש על ידי כונסת הנכסים עד 2.1.19.
תז"פ בהתאם.

60.
הנתבעים 1-2 ישלמו לתובעת הוצאות משפט בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הוצאתן ועד התשלום בפועל, וכן שכר טרחת עו"ד בסך 23,400 ₪.

61.
ב"כ התובעת ידאגו להמציא

פסק דין
זה לנתבעים 3-5.

ניתן היום,
ג' תשרי תשע"ט, 12 ספטמבר 2018, בהעדר הצדדים.













א בית משפט מחוזי 31353-10/15 מולטיואק בע"מ נ' מנחם חליה (פורסם ב-ֽ 12/09/2018)











תיקים נוספים על מולטיואק בע"מ
תיקים נוספים על מנחם חליה




להסרת פסק דין זה לחץ כאן



הוספת מידע משפטי למאגר
שתפו אותנו במידע משפטי שנוכל להוסיף למאגר שלנו. פסקי דין, כתבי תביעה ו/או הגנה, החלטות וכו' יוספו למערכת ויוצגו באתרנו ובגוגל.


הוסף מידע משפט