נורית יצחק - בית חולים עפולה העמק

ניתן להפיק דוחות מלאים על הצדדים בתיק זה

מצאנו עבורכם דוחות זמינים על הצדדים בתיק זה. יתכן שתאלצו להזין נתונים נוספים כגון ת.ז
נורית יצחק בית חולים עפולה העמק
 
נורית יצחק - בית חולים עפולה העמק
תיקים נוספים על נורית יצחק | תיקים נוספים על בית חולים עפולה העמק

266/89 א     13/02/1997




א 266/89 נורית יצחק נ' בית חולים עפולה העמק




בית המשפט המחוזי
ב נ צ ר ת

ת.א. מס': 266/89
בפני
השופט: אסא אברהם - ס. נשיא


בענין: נורית יצחק

התובעת

- נ ג ד -

בית חולים עפולה העמק

הנתבעים
פ ס ק - ד י ן
(בענין האחריות)

זוהי תביעתם של נורית יצחק
(להלן "האישה") וחמשת בנותיה הקטינות
(להלן - "הבנות") נגד ביה"ח עפולה העמק (להלן "בית החולים") וקופת
חולים של ההסתדרות הכללית (להלן - "קופ"ח") לפיצויים בגין נזקים
שנגרמו להם עקב מותו של בעלה ואביהן של הבנות, משה יצחק ז"ל (להלן
- "המנוח").

האישה הינה אלמנתו של המנוח שנפטר ביום 7.5.85והבנות הן בנותיו
הקטינות המיוצגות ע"י אימן.

בכתב התביעה נטען כי המנוח החל ביום 5.5.85לסבול מכאבים חריפים
בחזהו ובידיו ומהרגשה כללית רעה ביותר.

אחות המושב בו התגוררו התובעים והמנוח אשר הוזמנה לביתו הפנתה
אותו לביה"ח ושם נבדק בחדר מיון ונערכה לו בדיקת e.k.gוצילום חזה
ולאחר שעתיים שולח הבעל לביתו (העתק דו"ח השחרור צורף לכתב
התביעה).

לאחר שכאביו גברו ומצבו הכללי הורע פנה שוב המנוח ביום 6.5.85אל
אחות המושב וזו שבה והפנתה אותו לביה"ח. המנוח הגיע עוד באותו
היום לביה"ח בשעה 21.00לערך, ושם עבר שוב בדיקות e.k.gבמיון
ושוב שולח לביתו לאחר כשעה וחצי (העתק דו"ח השחרור צורף לכתב
התביעה). המנוח שב לביתו והלך לישון, בשעה 02.00לערך לפנות בוקר
ביום ,7.5.85לאחר שנטל תרופה שניתנה לו ע"י רופא מביה"ח.

בשעה 05.30לערך נמצא המנוח מת במיטתו.

טענות התובעים
לטענת התובעים התרשל ביה"ח ועובדי קופ"ח העובדים בו בכך שלא פעלו
כנדרש ולא בדקו את המנוח כפי שנהוג לעשות במקרים דומים. כמו כן
התרשלו בכך שלא אשפזו את המנוח להשגחה בביה"ח דבר שלטענתם היה
מציל את חייו או לכל הפחות מגדיל מאוד את סיכוייו לחיות.

התובעים המשיכו וטענו כי הנתבעים התרשלו בכך שלא איבחנו אצל התובע
את מחלתו ובכך מנעו ממנו טיפול הולם.

בטרם אכנס לשאלת הנזק שנגרם לתובעים עקב מותו של המנוח, עלי לדון
בסוגית אחריות הנתבעות למותו, שכן במידה שאין הן אחראיות יתייתר
הצורך לדיון בשאלת גובה הנזק.

בסיכומיהם הסתמכו התובעים על עדותו של המתמחה דר' מחמיד עלי אשר
אמר בעמ' 11,12לפרוטוקול כי על אף היותו בשנה הראשונה להתמחותו
שילח את המנוח לביתו לאחר שערך לו בדיקת e.k.cוצילום חזה ומבלי
שערך לו בדיקה המכונה "בדיקת אנזימים" ומבלי שהתיעץ עם רופא
מומחה.

כמו כן, הסתמכו התובעים על העובדה שבפעם השניה שבה הגיע המנוח
לביה"ח טופל גם כן ע"י מתמחה בשם ד"ר אליאס מאזן שהיה בשנה
החמישית להתמחותו אך גם הוא נמנע מלערוך למנוח בדיקת אנזימים ואף
הוא שחרר את המנוח מבלי להתעייץ ברופא מומחה כפי שהעיד בעמ' 14ו
- 16לפרוטוקול.
-
לטענת התובעים שחרור המנוח ע"י המתמחים מבלי להוועץ ברופא מומחה
היה גם מנוגד להנחיות משרד הבריאות כפי שבאו לידי ביטוי בחוזר מס'
43/79שנשלח באותה תקופה (סומן ת/ )2ולפיו חייב רופא זוטר או
מתמחה לא לשחרר חולה אלא בהסכמת רופא בכיר שהוא האחראי לנעשה בחדר
המיון.

לטענת התובעים היה על הרופאים שבדקו את המנוח לערוך לו בדיקת
אנזימים אשר כפי שהעיד דר' שניאור מטעם הנתבעים היתה בוודאי מגלה
אם היתה נערכת, כי למנוח פגיעה בשריר הלב.

התובעים מבקשים מביה"מ לקבוע כי קיים קשר סיבתי בין המחדלים
שתוארו על ידם לבין מותו של המנוח - המנוח אומנם לא נותח בניתוח
שלאחר המוות, וסיבת המוות כפי שצוינה בתעודת הפטירה היתה -
,acute myocardial infarctionוכי גם המומחה מטעמם דר' סטינגר קבע
כי ישנה סבירות גבוהה מאוד שבנסיבות כפי שהתרחשו היתה סיבת מותו
של המנוח כפי שנכתבה בתעודת הפטירה. לטענתם גם המומחה מטעם
הנתבעים פרופ' קישון לא הכחיש כי "סביר להניח כי מדובר במוות
פתאומי קרדיאלי".

התובעים טענו כי המנוח היה אדם בריא לחלוטין וכי היה ממשיך לחיות
אלמלא התרשלו הנתבעים. על כן מבקשים התובעים מביה"מש לחייב את
הנתבעים במלוא הנזק שנגרם להם עקב מותו של המנוח.

באשר להוכחת הרשלנות, טענות התובעים הן כי יש להפעיל בעניינינו את
סעיף 41לפקודת הנזיקין ]נוסח חדש[ תשכ"ח 1968דהיינו לקבוע כי
"הדבר מדבר בעדו" ולהעביר את נטל ההוכחה לנתבעים על מנת שיוכיחו
כי לא התרשלו.

סעיף 41לפקודת הנזיקין
סבור אני כי כטענת הנתבעים אין להפעיל ככלל את סעיף 41הנ"ל
במקרים של רשלנות רפואית.

ביהמ"ש העליון בדונו בסוגיה זו פסק לא אחת כי תנאי הוא להפעלת
הכלל והטלת החובה על הרופא להוכיח העדר רשלנות, הוא כי אירוע
המקרה שגרם לנזק, מתיישב יותר עם אי שמירת הרופא על זהירות
מסתברת ועל כן מועבר נטל ההוכחה לרופא להוכיח כי אכן נהג בזהירות
ומהימנות הנדרשים ממנו באופן סביר.

כמו כן, נקבע כי טעמים של תקנת הציבור מונעים העמדת דרישות
מופרזות לענין חובה זו וכי אין להגדיל את מידת אחריותו של הרופא
כך שיחוב בגין כל רשלנות בטיפול או בניתוח (ראה ע"א 552/66לויטל
נגד קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד כב (( 480 )2להלן - פס"ד
לויטל).

זאת ועוד, כדי להחיל את הכלל האמור יש לעמוד בשלושה תנאים
מקדמיים.

התנאי הראשון - הוא "כי לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו
יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי
הנזק".

התנאי השני - "כי הנזק נגרם ע"י נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה
עליו".

התנאי השלישי - "נראה לבית המשפט שארוע המקרה שגרם לנזק מתיישב
יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר המסקנה שהוא נקט
זהירות סבירה".

לעניות דעתי, אפילו מתקיים במקרה שבפני
התנאי הראשון היינו
שלתובעים לא הייתה ידיעה מהן הנסיבות שגרמו לנזק עדיין מסופק אני
אם התקיים התנאי השני, שכן אין התובעים פטורים מלהוכיח שהנזק נגרם
ע"י נכס שלנתבע היתה שליטה עליו. וגם אז עלי לבדוק האם מתיישב
הנזק עם המסקנה שהנתבעים לא נקטו זהירות סבירה.

יוצא איפא שבמתן תשובה על שתי השאלות האחרונות נקבעת אחריותם של
הנתבעים או אי אחריותם בדיוק בהתאם להוראות הכלליות של פקודת
הנזיקין.

טענות הנתבעים
הנתבעים הכחישו כל רשלנות מצדן לגבי הטיפול שניתן למנוח. לטענתם
כפי שהוכח, המנוח היה אדם בריא אשר לא היה בקבוצת סיכון לחלות
במחלה בה חלה ואשר גרמה בסופו של דבר למותו. כמו כן טענו הנתבעים
כי בנסיבות אלה הבדיקות שנערכו למנוח עם קבלתו לחדר המיון
ותוצאותיהן מספיקות היו כדי שלא לנהוג בו בדרך אחרת מזו שבה נהגו
הרופאים שטיפלו בו.

אשר על כן, טענו הנתבעים כי התובעים לא הוכיחו את הרשלנות המיוחסת
להם ולא הוכיחו קשר סיבתי כלשהוא בין הטיפול שניתן למנוח או העדרו
לבין מותו של המנוח. לכן, טענו הנתבעים, יש לדחות את התביעה
כנגדם.

חובתם של הרופאים
חובתם של עובדים לנהוג בזהירות ובסבירות מעוגנת הן בחוק והן
בפסיקה. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בצוות רפואי שלו חובת זהירות
מוגברת ורמת הסבירות הנדרשת ממנו גבוהה משל עובד סתם.

בכדי לחייב הנתבע באחריות, על ארוע נזק שארע לניזוק, יש להוכיח כי
אותו נתבע הפר הן חובה מושגית והן חובה קונקרטית כלפי הניזוק.

הפסיקה קבעה כי מוטלת על רופא הבא לטפל בחולה חובה מושגית.
חובה זו מוטלת על הרופא בשל היחסים שבינו לבין החולה (ראה פס"ד
לויטל לעיל).

אין ספק כי הרופאים שבדקו את המנוח חבו לו חובת זהירות מושגית.

מכאן לשאלה האם חבו אותם רופאים גם חובת זהירות קונקרטית כלפי
המנוח והאם הפרו הרופאים חובה זו או התרשלו בישומה.

בע"א 58/82קנטור נ' מוסייב ואח', פ"ד לט ( )3נקבע כי:
"צריכים אנו, איפוא, לשאול את עצמינו אם בנסיבות המקרה דנן
היתה מוטלת על המשיבים כלפי המערער חובת זהירות ואם ועד כמה עמד
בחובת זהירות קונקרטית זו במקרה המסויים העומד לדיון".

בכדי לענות על השאלה שהצבתי לעצמי עלי לענות על שתי שאלות
מצטברות:
.1 האם הייתה אפשרות באופן מעשי לצפות את הנזק?
.2 האם הצוות הרפואי צריך היה כקביעה נורמטיבית לצפות את
התרחשות הנזק?

כאמור עסקינן בשתי שאלות מצטברות ועל כן תשובה שלילית על אחת מהן
משמיטה את הבסיס לתביעה.

שני הבטיה אלה של חובת הזהירות תלויים במבחן הציפיות.
הציפיות הדרושה לעניינינו אינה רק ציפיה טכנית אלא גם ציפיה
מהותית, דהיינו הצורך לצפות ולא רק היכולת לצפות, הוא הקובע את
נקודת המוצא לבחינתה של השאלה העקרונית.

בע"א 323/89קוהר ואח' נ. מדינת ישראל, משרד הבריאות, פ"ד מה ()2
נאמר ע"י כב' השופט בייסקי:
"אמת המידה לבחינת הרשלנות תהיה זו של הרופא הסביר בנסיבות המקרה.
החלטותיו ופעולותיו של הרופא צריכות להיות מבוססות על שיקולים
סבירים וברמה המקובלת, הייינו על הרופא לבסס החלטותיו על הידע
העדכני הנתמך בספרות מקצועית, בנסיון קודם, והכול - בהתאם לנורמות
המקובלות אותה עת בעולם הרפואה"
ניתן ללמוד עוד על אמת המידה לבחינת הרשלנות מע"פ 116/89אנדל נ.
מדינת ישראל, פ"ד מה ( )5בדבריו של כב' השופט אור:
"במסגרת תפקידו של רופא המטפל בחוליו מוטלת עליו החובה לאבחן
במסגרת נתוניו של כל מקרה את האבחנה הרפואית הנכונה ביחס לחולה בו
הוא נדרש לטפל: עליו להחליט על הטיפול הנדרש: ועליו להשגיח כי
טיפול כזה אכן ינתן לחולה. במסגרת חובת האבחון של המחלה אין רופא
יוצא ידי חובתו רק על ידי כך שהוא מסיק את המסקנה הנכונה מן
העובדות המובאות בפני
ו. מוטלת עליו גם החובה לגלות יוזמה ולברר את
העובדות להוויתן. חלק מכישוריו של רופא סביר הוא לדעת לשאול לחקור
ולברר בדבר קיומן או אי קיומן של תופעות מסוימות. לא אחת, כדי
לאבחן כראוי את מצבו של חולה, נדרש הרופא שלא להסתפק במה שרואות
עיניו, אלא מוטלת עליו חובה נוספת לחקור, לברר ולעקוב אחרי החולה
הנזקק לטיפולו וקורותיו, על מנת לאמת או לשלול מימצאים מסוימים,
ממוצאים שיש לסייע לאיבחון נכון"

בכדי לענות על השאלות שהצבתי קודם חילקתי את מהלך האירועים לשלושה
שלבים כדלקמן:

השלב הראשון - המצב עובר לארוע הראשון
השלב השני - המצב לאחר האירוע הראשון
השלב השלישי - הארוע השני

השלב הראשון
אין ויכוח כי עובר לאירוע הראשון נחשב המנוח לאדם בריא שלא ניתן
לשייכו לקבוצת סיכון גבוה לפיתוח אוטם בשריר הלב ואו בעיה
קרדיאלית אחרת.

(ראה סעיף א ( )3לסיכומי התובעת וסעיף ב ( )1לסיכומי הנתבעים).

השלב השני
בהתאם לפסיקה שצותתה לעיל היה על הרופא שקיבל את המנוח בחדר מיון
לבודקו בהתחשב בתלונתיו ובמצבו כפי שניגלה לו מן הבדיקות שערך לו
בשים לב למצבו של המנוח עובר לארוע הראשון.
בהתחשב במצבו של המנוח בשלב הראשון דהיינו היותו אדם בריא שאיננו
נמצא בקבוצת הסיכון לחלות במחלה שגרמה למותו. נראה לי כי הטיפול
שניתן לו אינו חורג מן הסביר. מוכן אני להניח כי "בדיקת אנזימים"
אינה מעידה על ארוע קרדיאלי העומד להתרחש ועל כן לא הייתה עוזרת
בדיקה כזו גם לו נערכה למנוח בשלב זה.מכאן שעדיין בשלב זה לא ניתן
היה לראות את המנוח כמי שנמנה על קבוצת סיכון כלשהיא.

אשר על כן אני סבור כי אין לייחס לרופא דר' מחמיד, אשר בדק את
התובע בפעם הראשונה , רשלנות כלשהיא אשר גרמה בסופו של דבר למותו
של המנוח.

השלב השלישי
לא כך באשר לשלב השלישי. בעוד שכפי שציינתי לעיל לא היה המנוח
בקבוצת סיכון בפעם הראשונה שבה הגיע לחדר מיון היה צריך ביקורו
בפעם השניה לעורר חשד בעיני הרופא שבדק אותו.שכן חייבת היתה לעמוד
בפני
הרופא הידיעה שהמנוח אושפז כבר לפני זמן קצר ומכאן שאישפוזו
השני, שהיה לאחר שעות ספורות היה חייב להדליק נורה אדומה אצל
הרופא שקיבלו בפעם השניה ולחיבו בבדיקות יותר מקיפות.

כאמור ניבדקת שאלת הרשלנות בכל מקרה לגופו עפ"י הנסיבות באותו
מקרה.

גם עפ"י חוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעות, היה בעריכת "בדיקת
אנזימים" בכדי לגלות ארוע קרדיאלי שארע לחולה כ- 8שעות עובר
לבדיקה. אין ספק אם כן כי בדיקה שכזו לו נערכה למנוח הייתה
יכולה לגלות סימנים לאירוע קרדיאלי שיתכן ואירע לו יום קודם לכן
והיתה מאפשרת מתן טיפול נאות.

מכל מקום אין זה סביר כי כאשר חולה פונה בפעם השניה לחדר מיון עם
אותם תסמינים כמו בפני
ה הראשונה יערכו לו בדיקות זהות לאלה שנערכו
בפעם הראשונה בלי אף תוספת שהיא ולו אף התייעצות עם רופא בכיר.

סיכום
אשר על כן, אין מנוס מקביעה כי בשיחרורו של המנוח לאחר פנייתו
השניה ללא עריכת בדיקות אחרות לאלו שנערכו בפעם הראשונה, וזאת
בשים לב לעובדה שאף הנתבעות לא טענו כי נערכו לו כל הבדיקות
האפשריות, היה משום רשלנות של הצוות הרפואי שבאחריות הנתבעות והן
חייבות בפיצוי הנזקים שנגרמו כתוצאה מרשלנות זו.

מכאן שאין מנוס מהמסקנה כי אכן משעה שברי שמותו של המנוח נגרם
כתוצאה מארוע קרדיאלי, הרי שלאור הנסיבות שבאישפוזו השני לא היתה
התייחסות אליו כאל מי שנכנס לקבוצת סיכון, והנתבעים היסתפקו
בבדיקות השיגרתיות ואף לא התייעצו עם רופא בכיר, הוכחה בנסיבות
אלה מידת רשלנות גבוהה ובלתי סבירה בטיפול שניתן למנוח, ומכאן שיש
לראות את הנתבעים כמי שאחראים לנזק שנגרם עקב מותו של המנוח.

אני קובע לכן כי הוכחה בפני
עילת הרשלנות של הנתבעים ולאחר שישמעו
הראיות ביחס לגובה הנזק ניתן יהיה לחייבם בתשלומו.

אני קובע לקדם משפט ליום 16/03/97בשעה 9:00על מנת לקבוע המשך
ההליכים ביחס לגובה הנזק.

ניתן היום 13/02/97בהעדר הצדדים.
הודעה תישלח אליהם.

_________________
ס. נשיא אברהם אסא









א בית משפט מחוזי 266/89 נורית יצחק נ' בית חולים עפולה העמק (פורסם ב-ֽ 13/02/1997)












להסרת פסק דין זה לחץ כאן