דוד גסר - מיכאל אביגדור, מ. יעדים שירותי ניהול אחזקה ניקיון שמירה בע''מ

מידע על מיכאל אביגדור   



דוד גסר - מיכאל אביגדור, מ. יעדים שירותי ניהול אחזקה ניקיון שמירה בע''מ

תיק אזרחי בסדר דין מהיר 34670-09/13     19/12/2018 (תאמ)



תיקים נוספים על דוד גסר
תיקים נוספים על מיכאל אביגדור
תיקים נוספים על מ. יעדים שירותי ניהול אחזקה ניקיון שמירה בע"מ




תאמ 34670-09/13 דוד גסר נ' מיכאל אביגדור, מ. יעדים שירותי ניהול אחזקה ניקיון שמירה בע"מ








בית משפט השלום בקריות



תא"מ 34670-09-13 גסר נ' אביגדור ואח'




בפני

כבוד השופטת
פנינה לוקיץ


תובע

דוד גסר


נגד

נתבעים
1.מיכאל אביגדור

2.מ. יעדים שירותי ניהול, אחזקה,, ניקיון, שמירה בע"מ



פסק דין


האם יש לחייב את הנתבעת בפיצוי התובע בגין הוצאת לשון הרע במכתב ששלחה הנתבעת לחברה שבבעלות התובע, עם העתק לנציגות הבית המשותף, ואשר בו נכתב כי התובע ניסה לנטרל את מערכת כיבוי האש של הבניין שאחזקתו מנוהלת על ידי הנתבעת 2? זוהי השאלה הדורשת הכרעה כאן.

הרקע לתביעה והשתלשלות ההליך המשפטי
1.
בין השנים 1989 ועד ליום 30.9.2012 ניהל התובע, באמצעות חברת אחזקה וניהול שבבעלותו (ד.ג.ש אחזקה בע"מ – להלן: "דגש אחזקה"), את בניין "מגדל העיר" המצוי בשד' המגינים 53 חיפה (להלן: "הבניין"). התובע היה גם הבעלים של החניון בבניין (להלן: "החניון") בו החזיק באמצעות חברה אחרת שבבעלותו (ד.ג.ש חניונים בע"מ- להלן: "דגש חניון").

2.
נתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") משמשת כחברת האחזקה והניהול של הבניין החל מיום 1.10.2012, זאת לאחר שנציגות הבית המשותף (להלן: "הנציגות") החליטה להעביר את ניהול הבניין ואחזקתו לידיה (ובכך החליפה את דגש אחזקה, החברה שבבעלות התובע). כפי שניתן ללמוד מהליכים משפטיים שונים שנוהלו, על רקע זה, בין היתר, נתגלע בין הצדדים סכסוך שהוביל לחליפת מכתבים וכן הוביל לניהול הליכים שונים (הן בין התובע לנתבעת והן בין התובע לנציגות).

3. במסגרת דין ודברים הנוגע לאישור כיבוי אש לו נזקק התובע לצורך חידוש רישוי החניון, העלה התובע בפני
הנתבעת טענות בנוגע לאי קבלת אישור מתאים למערכת כיבוי האש בבניין, ובעקבות זאת הזמין בדיקה על ידי בודק מטעמו, זאת ללא עדכון הנתבעת או תיאום עמה.

ביום ביצוע הבדיקה, שהתקיימה ביום 27.3.13, נראה התובע ע"י עובד של הנתבעת, עם בודק מטעמו בקומת המרתף בבניין (שם נמצא חדר המשאבות של מערכות הבניין), מבצע פעולות שונות אשר כתוצאה מהן נדלקה התרעה ממערכת כיבוי האש של הבניין. על רקע דברים שנמסרו לנתבע 1, מנהל הנתבעת (להלן: "הנתבע") באשר למעשי התובע, הוצא המכתב נשוא התביעה (להלן: "הפרסום" או "המכתב"). מאחר והאמור במכתב הוא העומד במרכז הדיון בתביעה יובא כבר עתה נוסחו הרלבנטי כדלקמן:

"לכבוד: דגש חניונים בע"מ

דובי גסר


בפקס: 04-8620336


הנדון: פגיעה במערכת כיבוי אש בבניין המגינים 53

חוב דמי אחזקה

1.


היום, 27/03/13, הבאת נציג של חברת פז מערכות וניסית, ללא ידיעתנו לנטרל את
מערכת כיבוי האש של הבניין, ככל הנראה במטרה לנתק את המערכת מחלק של
הבניין. כתוצאה מכך, נרשמו קריאות התראה במערכת המרכזית. העובד שלנו
ראובן, ירד לבדוק מה קרה עם המערכת ואז פגש אותך שם יחד עם נציג חברת פז,
כשאתם מטפלים במשאבה.
2.
כפי שידוע לך, המדובר במערכת מרכזית המשרתת את כל הבניין המנוהל על ידינו

ואסור לך לנתק או לנטרל או אפילו לגעת בה, מאחורי גבינו וללא ידיעתנו.
3.
חוב דמי אחזקה.......

העתק: נציגות הבית המשותף
בברכה,
יעדים אחזקות בע"מ (--)"

4. בתגובה למכתב שלח התובע, בו ביום מכתבים הן לנתבעים והן ליו"ר נציגות הועד, ובעקבות מכתבים אלו השיבו הנתבעים בכתב לתובע ולנציגות במכתב נוסף שבסופו נכתב "נסיונותיך לפגוע ולהכשיל את חברתנו באתר, ברורים כשמש, לא נקבל עוד נסיונות כאלה מעתה והלאה והודענו גם לנציגות הועד" .
בכתב התביעה טען התובע כי מכתב זה מהווה פרסום פוגע נוסף, ובשל כך תבע בתביעתו פיצוי בגין שני הפרסומים בסך של 75,000 ₪ ללא הוכחת נזק.

במהלך ההליך, לרבות בסיכומיו (כעולה מסעיפים 26 ו- 71 לסיכומים) זנח התובע טיעוניו באשר לפרסום הנוסף, משכך, אני קובעת כי עילת התובע הינה בגין הפרסום הכלול במכתב מיום 27.3.13 בלבד (להלן: "המכתב").

5. ההליך התנהל על בסיס תצהירים שהגישו הצדדים כאשר
מטעם התובע
הוגשו שלושה תצהירים: הראשון מיום
18.1.15 (ת/1) על כל נספחיו (1-12);
השני מיום
29.4.15 (ת/2) (תצהיר שהוגש כתצהיר משלים בהתאם להחלטות שנתנו בנוגע למועד גילוי הקלטות ותמלולן – ראה ההחלטות מיום 4.1.15 ו-11.4.15), ואשר אליו צורפו הקלטה ותמליל
ההקלטה של שיחות בין התובע לבין ראובן, זאת ביום הארוע, 27.3.13.
מתמלול ההקלטה עולה כי ראובן מציין בפני
התובע בשיחתם כי הוא ראה את התובע עם הבודק מטעמו (עובד חברת פז) כשהם בודקים את המערכת, אך לא ראה אותם מטפלים במערכת, וכמו כן ציין ראובן כי לא ראה אותם בתוך חדר המשאבות אלא ליד הצנרת המרכזית (להלן: "התמלול").
תצהיר שלישי הוגש ביום
1.5.15 (ת/3), וזאת לתמיכה בבקשה להגשת תצהיר נוסף של הבודק מטעמו, כעדות הזמה, תצהיר שבסופו של יום לא הוגש כראיה בהעדר התיצבות של הבודק.

כמו כן הגיש התובע תשריט המתאר את מיקום חדר המשאבות במרתף הבנין - ת/4.

מטעם הנתבעים
הוגשו:
תצהירו של הנתבע (נ/4 על נספחיו א'-ח');
תצהירו של ראובן שפיגל (להלן: "ראובן" נ/3) מי ששימש כ"אב הבית" במועדים הרלבנטיים וגם שימש כשומר בבניין בכל יום עד השעה 13:00 בתצהיר זה נטען כי ראובן לא ראה במו עיניו את הארוע, אלא שמע אודותיו ממשה;
תצהירו
של משה רוסו
(להלן: "משה", נ/ 1),
ששימש במועדים הרלוונטיים לתביעה שומר בניין, ונהג להחליף את ראובן במשמרת החל משעה 13:00 ועד השעה 21:00. בתצהירו נטען כי הוא זה שראה את התובע בחדר המשאבות יחד עם הבודק מטעמו, והוא זה שדיווח לראובן על ההתרחשויות, דיווח שהביא, בסופו של דבר להוצאת המכתב;
כמו כן הוגש תצהירו של אריה אבריאל יו"ר נציגות הבית המשותף בבניין (נ/ 2).

6. מעבר לתצהירים על נספחיהם
התרתי הגשת כתבי הטענות שהוגשו בהליך שהתנהל בפני
המפקחת על הבתים המשותפים במסגרתו הוגש ע"י דגש חניון שבבעלות התובע כנגד הנציגות ונציגיה (עו"ד ח'ורי ועו"ד אבריאל) וכנגד הנתבעת, ותביעה שכנגד שהוגשה בחודש 2/16
בתיק מס' 104/16 (נ/13, נ/14), וכן את החלטתי בת"א 56054-11-13 מיום 27/11/16 (נ/15).

בנוסף הוגש

פסק דין
בהליך שהתנהל נגד התובע ודגש חניון (ונתבעים נוספים) בבית המשפט המחוזי בחיפה במסגרת ת"א 870/08 (נ/12).

7. לאחר שמיעת עדויות המצהירים מטעם הצדדים, ביקש התובע להוסיף ראיה שהינה תדפיס ממכשיר הפקס שאליו נשלח המכתב בצרוף תדפיס שיחות טלפון של התובע, באמצעותם ביקש התובע להוכיח את כי שעת משלוח המכתב הייתה שעת בוקר (לפני צהרי היום), וזאת על מנת להוכיח כי לא ייתכן שמשה הוא זה שראה את התובע במרתף (כפי שנטען בתצהירים מטעם הנתבעים), ובכך לקעקע את גרסת הנתבעים, כפי שהובאו בעדויות, כי העובד שראה את התובע במרתף הוא משה.


בהחלטה מיום 23.1.16 נעתרתי לבקשת התובע (והנימוקים שם) בכפוף לעמידתו בתנאים שנקבעו בהחלטה. לאחר שהתובע קיים את התנאים שנדרשו עמדו הנתבעים על חקירת עורך המסמכים שצרף התובע כתנאי להגשתם, ולפיכך התקיימה ביום 1.2.17 ישיבת הוכחות נוספת במהלכה העיד מר אהרון פורת המשמש כמנהל הבטחון של הוט ושהיה אחראי על קבלת הצווים ומשלוח המענה (להלן: " אהרון"), באמצעותו הוגשו קובץ שיחות נכנסות (ת/10) וקובץ שיחות יוצאות (ת/11), ממספר הטלפון המשמש את מכשיר הפקס של התובע (04-8620336); וכן העתק פנייתו של ב"כ התובע לחברת הוט מיום 9.2.16 שנערכה באמצעות דוא"ל ושעניינה קבלת פלט השיחות הנכנסות (ת/12). כמו כן הוגשו באמצעות אהרון תשובת נציג הוט לפניית ב"כ התובע (נ/10) וכן הודעת פקס ממנה עולה כי אדם בשם דן שוטר הוא הגורם שהמציא לב"כ התובע פירוט השיחות הנכנסות (נ/11).

טענות הצדדים
8.
לטענת התובע, האמור במכתב, המייחס לתובע ביצוע פעולה במערכת כיבוי האש שנעשתה בכוונה לחבל במערכת כיבוי האש באמצעות ניסיון לנטרל אותה ולנתק חלק מהבניין מהמערכת, דברים שכמובן הוכחשו על ידו, מהווה לשון הרע.

לטענת התובע המכתב מהווה פרסום העומד בתנאי סעיף 1 (1) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965
(להלן: "החוק"), שכן יש בו "להשפילו" או לעשותו מטרה לבוז או ללעג, וכי הנתבעים אינם חוסים תחת ההגנות שמקנה החוק שכן: אין אמת בפרסום כאמור בסעיף 14 לחוק; ובעיקר אין הנתבעים יכולים ליהנות מהגנת תום הלב בהתאם לסעיף 15 לחוק, כיוון שהנתבעים הציגו גרסה שקרית באשר לזהות העובד שנטען כי ראה את התובע ביום האירוע בקומת המרתף.


ודוק: במכתב עצמו צויין כי ראובן הוא היה עובד הנתבעת שראה את התובע ונציג חברת פז במרתף, אולם לעומת זאת, בתצהיריהם הציגו גרסה לפיה מי שראה את התובע במרתף היה משה, אשר התקשר לראובן ודיווח לו על הארוע, וראובן הוא זה שהעביר את המידה לנתבע, אשר הוציא את המכתב על סמך המידע שמסר לו ראובן.

9.
הנתבעים אינם מכחישים את עצם משלוח המכתב אולם, לטענתם, אין בו משום פרסום לשון הרע. לטענתם התביעה מקורה בסכסוך הממושך שבין הצדדים זאת על רקע החלטת הנציגות להחליף את החברה שבבעלות התובע ואשר ניהלה את הבניין במשך שנים ארוכות, ולשכור את שירותי הנתבעת. לטענת הנתבעים התובע מונע מתחושת נקם והתנהלותו הכוללת שליחת מכתבי השמצה ותלונות וכן ניהול הליכים משפטיים כנגד הנתבעים, נועדה להפריע לניהול התקין של הבניין.

לטענת הנתבעים אין במכתב, שעותק ממנו נשלח לנציגות בלבד ולא לגורמים נוספים, שום דבר "פוגע" או "מעליב". הנתבעת בקשה באמצעות המכתב להתריע בפני
התובע כי אסור לו לנתק/לנטרל/לטפל במערכת הספרינקלרים של הבניין, ולפעול "מאחורי גבה", וזאת לאחר שביום הארוע בודק מטעמו, שהגיע למקום ללא כל תיאום, פתח את אחד השסתומים ובכך הפעיל את ההתרעה של המערכת, כפי שגם הודה התובע בעדותו.

לטענת הנתבעים, לאור מכלול הנסיבות ולאור העובדה שהמכתב בנוגע לאירוע חריג זה נשלח לנציגות בלבד, שהיא גורם שהנתבעת חבה לו חובת דיווח, אין לראות בו כמכתב שנשלח על מנת "להשפיל" או "לבזות" את התובע, והוכח כי אכן לא היה בו לגרום לאיזה מהדברים המנויים בסעיף 1 לחוק כמהווים לשון הרע, מאחר ומעדות עו"ד אבריאל, ששימש כיו"ר הנציגות, עלה שלא היה במכתב כדי להשפיע על דעתה של הנציגות אודות התובע או מעשיו.

10. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי גם אם תדחה טענתם זו וייקבע שמדובר בפרסום שיש בו משום לשון הרע, הרי שעומדת להם הגנת "אמת בפרסום
" על פי סעיף 14 ל
חוק וזאת משני טעמים: האחד, המשמעות והתוכן הכללי של הפרסום תואמים את המציאות העובדתית כפי שהתקיימה, וזאת אף אם אין זהות מוחלטת בין תוכן הפרסום לבין המציאות, הרי שקיימת התאמה במשמעות הדברים, כפי שהיה קורא סביר מפרשם.
השני
, קיים עניין "ציבורי" בפרסום, בהיקף שפורסם, והיתה הצדקה למסירת העניין למי שהוא הועבר. מדובר בפגיעה ובפתיחת מערכת הספרינקלרים המרכזית של הבניין, המהווה חלק מהרכוש המשותף השייך לכלל בעלי הזכויות בבניין. אין מדובר בארוע הנוגע לחייו הפרטיים של התובע, אלא למעשה שנעשה ברשות הרבים. עותק מהמכתב נשלח לנציגות בלבד, שהינה לפי סעיף 69 לחוק המקרקעין מורשית של כלל בעלי הנכסים בבנין ובין הנתבעת לבין הנציגות נחתם הסכם המטיל חובה על הנתבעת לדווח לנציגות "על כל תקלה" במערכת הבניין. לפיכך היתה הנתבעת מחויבת לדווח לנציגות על הארוע החריג שקרה באותו יום, כפי שהוא נתפס בחושיו של נציג מטעמה.

הנתבעים מוסיפים עוד כי גם באם ייקבע שלא עומדת לנתבעים הגנת אמת בפרסום, הרי שעומדת להם הגנת תום הלב מכוח סעיפים 15(2), 15(3), 15(6), 15(7) או 15(8) לחוק.
דיון והכרעה
11. בפתח הדיון נניח את היסודות לבחינת תביעת לשון הרע כפי שאלו הותוו בע"א 4534/02
שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח
(3) 558 (2004), לפיו הבחינה תיעשה בארבעה שלבים:
בשלב הראשון-
יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות שעולה ממנו, לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, דהיינו, באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת. בנוסף נקבע בפסיקה,
כי יש לבחון את הביטוי בהתאם לסטנדרט אובייקטיבי של האדם הסביר מבלי שנלקחים בחשבון כוונת המפרסם, או האופן בו הבין הנפגע את הפרסום (ראה א.
שנהר "דיני לשון הרע"
, (תשנ"ז-1997) בעמ' 122;
ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל בע"מ, פ"ד לא
(2) 281 (1977) (להלן: "הלכת הארץ");
ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו
(5) 555 (1992);
ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון, פ"ד נו
(2) 607 (2002)(להלן: "ענין אפל").
בשלב השני
- יש לברר בהתאם לתכלית החוק ולאיזונים חוקתיים אם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו בהתאם ל
סעיפים 1
ו -
2
לחוק.
בשלב השלישי- יש לבחון האם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות ב
סעיפים 15-13
לחוק.
השלב הרביעי - שלב פיצויים, בשלב זה נבחן האיזון בין הזכות לשם טוב ולפרטיות לבין הזכות לחופש הביטוי, כאשר במקרה דנן, המדובר בפיצוי ללא הוכחת נזק.

האם יש באמור במכתב משום "לשון הרע"?
12. לצורך בחינת שאלה זו יש לשוב ולהידרש לנוסח המכתב, אשר בכותרתו מתיחס ל"פגיעה במערכת כיבוי האש בבנין" ובהמשך, בחלקיו הרלבנטיים נכתב:


"1.
היום, 27/03/13, הבאת נציג של חברת פז מערכות וניסית, ללא ידיעתנו לנטרל את
מערכת כיבוי האש של הבניין, ככל הנראה במטרה לנתק את המערכת מחלק של
הבניין. כתוצאה מכך, נרשמו קריאות התראה במערכת המרכזית. העובד שלנו
ראובן, ירד לבדוק מה קרה עם המערכת ואז פגש אותך שם יחד עם נציג חברת פז,
כשאתם מטפלים במשאבה.

2. כפי שידוע לך, המדובר במערכת מרכזית המשרתת את כל הבניין המנוהל על ידינו
ואסור לך לנתק או לנטרל או אפילו לגעת בה, מאחורי גבינו וללא ידיעתנו."



עיון בפרסום השלם, שכן אין מקום לנתק את המילים הספציפיות מתוך הפרסום כולו (ראה בענין אפל בסעיפים 7-8 לפסק הדין, כמו גם בע"א 809/89 משעור נ' חביבי, פ"ד מז(1) 1 בעמ' 7 (1992)(להלן: "ענין משעור")) מעלה כי קריאתו על ידי ה"אדם הסביר" דהיינו בחינתו במבט אובייקטיבי של אדם כלשהו מן הישוב, אשר אינו ממי המעורבים בסכסוך בין הצדדים, מעלה כי יש בדברים פוטנציאל "להשפיל" את התובע או לבזותו או לגרום ללעג כלפיו, מאחר ובמכתב מיוחסת לו פגיעה במערכת כיבוי האש, תוך ייחוס כוונה לנתק חלק מהבניין מהמערכת.

13. יש לזכור כי השאלה באם יש בדברים משום "לשון הרע" נבחנת עפ"י השאלה האם יש בדברים פוטנציאל
לגרום לאיזה מהדברים המנויים בסעיף 1, במקרה דנן, להשפיל או לבזות את התובע, אך אין כל משמעות לאופן שבו תפס התובע את הדברים או
לכוונת הנתבעת מאחורי כתיבתם (רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר,
(12.11.06)(להלן: "ענין בן גביר").
משכך אין רלבנטיות, בשלב זה, באם הנתבעת בקשה לפגוע בתובע, אם לאו, או שמא רק מילאה חובתה לדווח אודות הארוע לנציגות ולהתריע בפני
התובע כי יחדול ממעשיו, כפי שטענה בסיכומיה, טענות אלו יבחנו במסגרת ההגנות. יש לזכור ולהזכיר כי "
אין קורלציה הכרחית בין המטען השלילי שאומר לשון הרע מייחס להתבטאויותיו הוא, לבין האופן שבו הן מתקבלות על ידי הנפגע ועל ידי הציבור הנחשף להן לגיבוש עוולה בגין לשון הרע",
ובאותה המידה גם אין בהכרח קורלציה בין הכוונה העומדת מאחורי משלוח המכתב לבין האופן שבו נבחן האם הטקסט מהווה "לשון הרע" אם לאו (ענין בן גביר בפסקה 6 לחוות דעתה של כב' השופטת פרוקצ'יה).

14. אלא שלטעמי אין לעצור את בחינת התקיימות "לשון הרע" במקרה זה במבחן האובייקטיבי בטהרתו שכן אני סבורה כי במקרה כזה, יש במכלול נסיבות הפרסום, שהתבררו במהלך הדיון, כדי להביא לקביעה כי לא היה במכתב פוטנציאל לפגוע בתובע, וזאת לנוכח העובדה שהמכתב נשלח כאמור, רק לנציגות הבית המשותף (מלבד התובע), וכי לאור הרקע שקדם להוצאת המכתב, לא היה בו כדי להשפיל או לבזות את התובע. כפי שנאמר בפרשה דומה "
... אפשרי הדבר כי הביטוי הפוגע יכול ויפגע במאן דהוא אך לאור הנסיבות החיצוניות, לא ניתן לומר כי אדם סביר היה נפגע מכך בנסיבות הענין", זאת במקרה דומה למדי בו
אושר בבית המשפט המחוזי פסק דינו של בית משפט השלום בת"א (ת.א. (ת"א) 54823/03) בו נקבע כי לאור הנסיבות החיצוניות שהוכחו בפני
ו, ובאופן ספציפי מערכת היחסים הקשה שהיתה בין הצדדים ואשר לה היו מיודעים המכותבים במכתב, אין לראות בדברים משום "לשון הרע" (ע"א (מחוזי ת"א) 3022/06 שיף נ' עו"ד שחם 15.7.09).
15. בכדי להסביר קביעתי זו אפרט את השתלשלות העניינים שהביאה להוצאת המכתב:
א. כפי שמשתקף בהליכים המשפטיים השונים שניהלו הצדדים (חלקם ממש במקביל לאירועים מושא הליך זה, ואחד מהם בפני
), כי במשולש הצדדים היה קיים סכסוך מורכב ומתמשך סביב ניהול הבניין המשותף והפסקת ניהולו על ידי דגש אחזקה, לרבות מאבק משפטי להפרדת החניון מהבית המשותף וטענות ביחס לחיובים הכספיים החלים על הצדדים (נ/13-15).



המכתב אמנם נשלח על רקע השתלשלות עניינים ספציפית הנוגעת לקבלת אישור כיבוי האש, כפי שתפורט להלן, אולם לא ניתן לנתקו מהסכסוך הרחב יותר שהיה קיים בין התובע לבין הנתבעת ולבין הנציגות.

ב. לצורך חידוש הרישוי השנתי נדרשה דגש חניון להציג בפני
כיבוי אש אישור תקינות למערכת הספרינקלרים בחניון. בעקבות זאת נערכה פניה לנתבעת לקבלת האישור. הנתבעת סיפקה אישור תקינות למערכת הספרינקלרים של הבניין מיום 10.1.13 מטעם "ליאור מערכות מיגון ואחזקה" (נספח 1 לת/1).

ג. ביום 27.2.13 פנה התובע לנתבעת במכתב, ממנו עולה כי קדמה לה שיחה, ובו ביקש התובע לקבל אישור מתוקן בו יצויין כי גם המתזים בחניון (במובחן מהמתזים בבניין כולו) נבדקו ונמצאו תקינים, מאחר שרישוי החניון מתנהל בנפרד (נספח 2 לת/1).

ד.
ביום 6.3.13 לאחר שטרם התקבל האישור המתוקן, ערך התובע פניה נוספת לנתבעת (נספח 3 לת/1), וביום 8.3.13 נשלח לתובע אישור מתוקן (נספח 4 לת/1).

ה. ביום 24.3.13 פנה התובע במכתב ליו"ר הנציגות ובו נטען כי כיבוי אש אינם מקבלים את האישור המתוקן כיוון שלבודק (ליאור) אין הסמכה מתאימה. כן ציין התובע כי הנושא בהול וכי נשלחה אליו התראה בטרם הגשת כתב אישום פלילי. יו"ר הנציגות ענה לתובע בכתב, על גבי אותו מכתב, והפנה את התובע לנתבעת שניהול הבניין הופקד בידיה (נספח 2 לת/5).

ו. בשלב זה, הזמין התובע בודק מטעמו שערך ביום הארוע (27.3.13) בדיקה למערכת המתזים ומילא דו"ח לקויים שכותרתו "נספח הערות לביקורת" וכן הגיש הצעת מחיר לתיקון הליקויים
(נספחים 6 -7 לת/1).

אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע לא עדכן את הנתבעים באשר להזמנת בודק ביום הארוע וממילא לא תאם את הגעתו עם מאן דהוא.

ז. יש לציין כי מערכת המתזים של החניון ושל הבניין מופעלים באמצעות אותה מערכת כיבוי אש אשר חלקים מרכזיים מתוכה (המשאבות וכו') מורכבים בחדר משאבות המצוי בחניון הבניין.

לאחר שעובד הנתבעת שזהותו במחלוקת בין הצדדים (ועל כך יורחב בהמשך), הבחין בתובע ובבודק במרתף הבניין ולאחר שמערכת ההתראה של מערכת כיבוי האש הופעלה, דיווח על כך ראובן לנתבע. בעקבות אותה פנייה כתב הנתבע את המכתב ושלח אותו באמצעות פקס לתובע עם העתק לנציגות.

16. מהאמור לעיל עולה כי בחינת הטקסט, על רקע הנסיבות החיצוניות, המעידות על כך שהנתבעת שלחה את המכתב בכדי להזהיר את התובע שימנע מנקיטת פעולות שיכולות לפגוע במערכות הבניין, תוך דיווח במקביל לנציגות על אשר אירע (לפי הבנתה/ידיעתה אודות האירוע), זאת על רקע מערכת היחסים הקשה ממילא בין התובע לבין הנתבעת והנציגות, יש בהם להביא למסקנה כי במקרה דנן לא היה בדברים, על אף התקיימות המבחן האובייקטיבי "הטהור" לגביהם, כדי להוות "לשון הרע".


מעדות אבריאל עלה בבירור שהנציגות לא מצאה כי יש במכתב כדי להוציא "לשון הרע" כלפי התובע. הנציגות היתה מודעת היטב, למערכת היחסים הקשה בין התובע לנתבעת, וראתה במכתב משום מכתב דיווח על אירוע טכני שהתרחש במעורבות של התובע (סעיף 5 לנ/2, עמ' 17 שורות 10-15). לדעתי, כל אדם סביר, שהיה קורא את המכתב, על רקע הנסיבות אשר אפפו את הוצאתו (דהיינו הסכסוך בין הצדדים וההתכתבות הקודמת הממושכת באשר להוצאת אישור למערכת כיבוי האש של החניון), היה מבין כי המכתב הינו חלק מאותה התכתבות נמשכת, המוזנת בסכסוך שבין הצדדים, ומטרתו להביא לידיעת הנציגות את האירוע שארע. גם באם אסכים, כפי שיפורט להלן, שהתיאור של האירוע לא היה מדויק, וכי ייחוס כוונת הפגיעה במערכת כיבוי האש, הינה מסקנה של הנתבעת מהאירוע (ולא ידיעה אודות כוונה כזו), אינני רואה כיצד יש בכך "להשפיל" או "לבזות" את התובע, אלא לכל היותר להטיל ספק במטרותיו בעת הביקור במרתף הבניין.

17. מודעת אני לכך שיש בנימוק הנוגע לנסיבות החיצוניות בכדי להכניס לבחינת הטקסט מימד סובייקטיבי הנוגע לנסיבות הספציפיות שבהן בוצע הפרסום, אולם אני סבורה כי ישנם מקרים שבהם לא ניתן להתעלם, כבר בשלב זה, בעת בחינת הטקסט, מנסיבות הפרסום וההקשר בו בוצע, ולבחון את הטקסט בעיני "האדם הסביר", במנותק לחלוטין מהנסיבות. אמנם יש בכך משום "סובייקטיביזציה" של הבחינה האובייקטיבית, אולם אני מוצאת תימוכין לגישה זו, הן בפסק הדין שהובא לעיל, והן בדבריהם של ה"ה גנאים, קרמניצר ושנור בספרם "לשון הרע - הדין המצוי והרצוי" (2005) (להלן: "גנאים-קרמניצר-שנור"), בעמ' 224 לפיהם: "יש לקבוע כי פרשנותו של פרסום מסויים תיעשה על סמך עיון בכל הפרסום, תוך התחשבות בנסיבות חיצוניות לפרסום שעשויות היו להשפיע על משמעותו בעיני מי שנחשפו לו." במקרה דנן, לאור היקף הפרסום המצומצם (לנציגות בלבד למעשה), יש רלבנטיות רבה לשאלה כיצד השפיעו הנסיבות החיצוניות על בחינת המכתב בעיני הנציגות, וברי, כי לא היה בו כדי להשפיל או לבזות את התובע בעיניה.

18. אוסיף לכך כי גם באם ימצא שטעיתי במסקנתי ויקבע כי הדברים הכלולים במכתב הינם בגדר לשון הרע, אני סבורה כי יש לדחות את התביעה מטעמים של מדיניות, ועוד קודם לבחינת ההגנות שבחוק, וזאת במסגרת בחינת השלב השני כפי שהוגדר בהלכה. לטעמי, משניתן להתרשם כי המכתב אכן נכתב מתוך מטרה של דיווח על מעשי התובע לנציגות, ובהתחשב במכלול הנסיבות שאפפו את הוצאתו, אין מקום להטיל חבות בגינו, ויש להעדיף במקרה זה את האינטרס של הנתבעת בהוצאת המכתב (גם באם אינו מדייק בתיאור העובדות או במסקנות מאותן עובדות), על פני האינטרס של התובע ל"שם טוב".


לא ברור לי מדוע טען התובע בסיכומיו כי התביעה אינה עוסקת ב"שמו הטוב" של התובע, אלא ב"לשון הרע" (סעיף 20 לסיכומים). הרי כל תכלית חוק איסור לשון הרע הינה הגנה על שמו הטוב של אדם. זה האינטרס המוגן, הא ותו לא. נכון הדבר שהתובע אינו צריך להוכיח קיומו של "שם טוב" בכדי שיקבע כי פרסום הינו בגדר "לשון הרע" (וגם מי שאין לו שם טוב זכאי להגנת החוק), אולם למרות זאת, בבסיס החוק עומדת ההגנה על שמו הטוב של אדם, וזה הוא האינטרס בר-ההגנה.

משכך, בשלב השני של בחינת התביעה אין מנוס מהתיחסות לשאלה באם המקרה דנן מצדיק להטיל חבות בגין הפרסום, ואני סבורה כי לא. בין אם בשל "גבוליות" לשון הרע שיש למצוא בפרסום, ובין אם בשל העובדה כי הפגיעה האפשרית כתוצאה ממנו, איננה קיימת או שהיא שולית במידה המצדיקה לקבוע כי מדובר ב"זוטי דברים" שאדם סביר, במקומו של התובע, כלל לא היה מגיש תביעה בגינם. הלכה היא שלא כל פרסום "לשון הרע" אמור למצוא דרכו אל בית המשפט. המבחן הינו האם "אדם סביר" היה מביא את העניין לבית המשפט. מקום שמדובר "בפגיעה מזערית" בזכות, שאין דרכה להתברר בבית המשפט, ואין דרכו של "אדם סביר" להביאה בשערי בית המשפט , חוסה פגיעה זו בהגנת זוטי דברים (דנ"א 1333/02 הועדה המקומית לתכנון ובנייה נ' הורוביץ פד"י נ"ח (6) 289 (2004)).

19. לאור כל האמור לעיל אני סבורה כי דין התביעה להדחות.

למקרה ויקבע שטעיתי במסקנתי זו, ולאור ההליך הממושך שנוהל והראיות שהובאו בפני
במסגרתו, לרבות העובדה שהוכחה כי הנתבעים הציגו בהליך גרסה ששוכנעתי כי אינה נכונה, אמשיך ואדון בהגנות שהעלו הנתבעים, וכן אתיחס לשאלת ההוצאות.

הגנת סעיף 14 לחוק " אמת בפרסום "
20. סעיף 14 לחוק מעניק הגנה לפרסום שהיה אמת ושהיה בפרסום עניין ציבורי וקובע, כי "במשפט פלילי אזרחי בשל לשון הרע, תהא זו הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת, והיה בפרסום ענין ציבורי. הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

בהתאם להלכה הפסוקה שני יסודות מצטברים מגבשים את הגנת "אמת הפרסום": אמיתות הפרסום וקיומו של עניין ציבורי הנלווה לפרסום. היסוד הראשון הוא עובדתי בעיקרו, ועניינו השוואה בין תוכן הפרסום לבין המציאות העובדתית במסגרתו נבחנת אמיתות הפרסום על פי מובנו הטבעי והרגיל של הביטוי הפוגעני, או משמעותו המסתברת על פי נסיבות העניין. היסוד השני עניינו בשאלה האם קיים אינטרס חברתי המצדיק פרסום הביטוי הפוגעני חרף לשון הרע הטמונה בו (שנהר, עמ' 215 ). השאלה היא, אם הפרסום טומן בחובו תועלת לציבור, אם הוא תורם לגיבוש דעת קהל בעניין מסוים, אם יש בו כדי לתרום לשיח הדמוקרטי, לשיפור אורחות חיים, וכיוצא באלה.. ההכרעה ביחס לקיומו של עניין ציבורי נבחנת על רקע נסיבות המקרה (ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' ונטורה, פ"ד מח(3) 808) וכן עניין בן גביר).

אמיתות הפרסום
21. אין הצדדים חלוקים כי התובע הגיע למרתף הבניין בלווית בודק מטעמו ביום 27.3.13, וכי כוונתם היתה
לערוך בדיקה למערכת הספרינקלרים המצויה בקומת המרתף (התובע טוען כי ביקש לבדוק את המערכת של החניון בלבד, אם כי מודה שהתברר לו כי מערכת החניון ומערכת הבניין מחוברים יחד – לטענת הנתבעים, הוא ידע זאת מלכתחילה).
אין מחלוקת כי התובע לא הודיע לנתבעים על כוונתו לבצע את הבדיקה באותו המועד (או בכלל), וכי במהלך הבדיקה שנעשתה הופעלה התרעה של מערכת כיבוי האש של הבניין (עדות התובע בעמ' 8 שורות 5-7 וכן עמ' 13 שורות 20-23), ובעקבות זאת אחד מעובדי הנתבעת ירד לבדוק מה ארע.

המחלוקת בין הצדדים, במהלך שמיעת הראיות, התמקדה למעשה בשאלה מי הוא עובד הנתבעת שירד למרתף לאחר שהופעלה ההתרעה, ומה בדיוק הוא ראה עת שירד למרתף. באופן מדויק יותר, התובע טוען כי האימרה במכתב לפיה התובע נראה עם הבודק כשהם "מטפלים במשאבה" הינה אימרה שקרית.

התובע מפנה לעובדה כי בעוד שבמכתב (כמו גם בכתב ההגנה) נרשם כי ראובן הוא העובד שראה את התובע במרתף, הרי שבתצהירי הנתבעים נטען לראשונה, כי מי שראה את התובע במרתף היה משה, והוא שדיווח על הארוע לראובן.

22. לאחר תום שמיעת הראיות (אשר יפורטו להלן), שוכנעתי כטענת התובע, שגירסת הנתבעים בתצהיריהם היתה גרסה שקרית, וזו הועלתה על ידם על מנת "למזער" את המשמעות שיש לתת לדברים שאמר ראובן לתובע בשיחות הטלפוניות שנערכו ביניהם בסמוך לאחר הארוע (כפי שאלו תועדו בהקלטות שצורפו לת/2). במהלך שיחת הטלפון מאשר ראובן, בניגוד לאמור במכתב, כי הוא לא ראה את התובע והבודק בתוך חדר המשאבות ולא ראה אותם "מטפלים" במשאבה, אלא הבחין בהם כשהם בודקים את המערכת המרכזית שלא בתוך חדר המשאבות.


אני סבורה כי העלאת הגירסה העובדתית השקרית בתצהירי הנתבעים היא שגרמה להתארכות ההליך שלא לצורך, הכל כפי שיפורט להלן.

23. שאלת זהות עובד הנתבעת שירד למרתף לאחר שהופעלה התרעת מערכת כיבוי האש של הבניין, שלובה בשאלה באיזו שעה נשלח המכתב. בעוד שהתובע טוען כי הגרסה במכתב, לפיה ראובן הוא שירד למרתף היא הנכונה, הציגו הנתבעים גרסה אחרת, לפיה האירוע ארע בזמן שמשה היה במשמרת והוא זה שירד למרתף. מאחר ואין מחלוקת שמשה עובד בבניין החל מהשעה 13:00 בכל יום, הרי שבאם הפקס נשלח בשעה מוקדמת יותר, ברי כי גרסת הנתבעים אינה נכונה.

לטענת התובע, למרות שהעתק המכתב שהוגש על ידו לתיק (נספח 8 לת/1) נושא בראש המסמך הדפסה ממנה ניתן להסיק כי שעת שליחת המכתב לכשיר הפקס שלו הינה 16:31 ביום האירוע, הרי שמהראיות הנוספות שהובאו על ידו (תדפיס מכשיר הפקס שלו, בצירוף לתדפיסי השיחות ת/10 ות/11) עולה כי את מכתב התשובה שלח לכל הגורמים המכותבים מעט לפני השעה 13:00, ויש בכך כדי להעיד כי השעה שהודפסה בראש המסמך אינה משקפת את שעת משלוחה ממכשיר הפקס של הנתבעת, וכי המכתב נשלח למשרדו לפני השעה 13:00.

מכאן טוען התובע כי נסתרה על פניה טענת הנתבעים בתצהיריהם, כי האירוע ארע בשעה 14:00 לערך ומי שראה אותו בחדר המשאבות הוא משה, שכן משה אינו עובד לפני השעה 13:00.

24. הנתבעים מכחישים את טענת התובע באשר לכך כי הציגו גרסה שקרית לגבי שעת משלוח המכתב וזהות העובד שנוכח במעשי התובע, וטוענים כי התובע עצמו לא הצליח להוכיח כי שעת משלוח המכתב היתה שונה מהשעה הנטענת על ידי הנתבעים. לטעמם השעה המודפסת ע"ג המכתב כפי שצורף לתצהיר התובע (נספח 8 לת/1) היא 16:31, והתובע לא הצליח לסתור עובדה זו, חרף המצאת תדפיסי השיחות של מכשיר הפקס במשרדו. הנתבעים טוענים כי אין בתדפיסים שהמציא אהרון, נציג הוט, להוכיח דבר שכן אלה לא הוגשו באמצעות עורכיהם שכן לא העיד
נציג הוט שטיפל בהוצאת התדפיסים מהמערכת הממוחשבת באופן אישי (עמ' 35 לפרוטוקול שורות 11-12).

טענתם זו של הנתבעים נדחית על ידי. אמנם אהרון אינו הגורם ש"לחץ על מקש המקלדת" והפיק את הדוחות בפועל, אולם מדובר בתדפיס ממערכת ממוחשבת של חברת הוט שהוגשה באמצעות גורם מוסמך מטעם החברה ואשר שימש במועדים הרלוונטיים כמנהל מוקד הבטחון והיה אחראי על קבלת הצווים ומשלוח המענה (עמ' 33 לפרוטוקול שורה 11). אמנם צודקים הנתבעים שהתובע לא הצליח לספק הסבר מדוע מופיעה ע"ג המכתב שצורף לתצהיר (סעיף 8 לת/1) השעה 16:31, אולם לאור העובדה שהתובע הציג כראיה תדפיסי שיחות יוצאות ונכנסות של מכשיר הפקס שלו שיש באמור בהם להוכיח טענתו כי המכתב התקבל אצלו במכשיר הפקס לפני השעה 13:00, הרי שאין הוא צריך עוד לתת הסבר מדוע על גבי המכתב מודפסת שעה אחרת, והדבר יכול לנבוע ממספר סיבות (כגון: מכשיר לא מכוייל או כל תקלה טכנית שהיא במכשיר הפקס). ככל שרצו הנתבעים להביא ראיות לכך שהשעה המודפסת על גבי המכתב היא שעת משלוח המכתב ממכשיר הפקס ממנו נשלח, יכולים היו להציג
תדפיס שיחות יוצאות מטעמם, דבר שלא ביקשו כלל לעשות.

הכלל כי הימנעות צד מלהביא ראיה או עדות, מבלי שניתן לכך הסבר סביר, מביאה למסקנה כי אותה ראיה היתה פועלת כנגד הצד הנמנע מלהביאה, הינו כלל מושרש היטב (ראה: ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בנייה בע"מ (27.7.08) בסעיף 26 לפסק הדין והאסמכתאות שם), ובמקרה דנן חדלו הנתבעים מלהביא ראיות שיכולות היו לתמוך בגרסתם, משעה שזו הופרכה ע"י ראיות שהביא התובע, ובכך לשלול את גרסת התובע.

25. אשר על כן אני קובעת כי שעת משלוח המכתב היא השעה המופיעה בתדפיס השיחות הנכנסות 10:42 ( ת/10), ומכאן עולה ברורות כי עובד הנתבעת שראה את התובע והבודק במרתף הבניין ביום הארוע היה ראובן ולא משה. קביעה זו מתיישבת עם האמור במכתב ובכתב ההגנה, וכן עם תמליל השיחה (נספח לת/2) בו מודה ראובן כי הוא זה שראה את התובע ואת הבודק מטעם פז מערכות:
"דובי: תגיד ראובן- אתה ראית אותנו מטפלים במשאבה?



ראובן: לא מטפלים- בודקים... כי האני דיבר איתי ואמרתי שמערכת של הצנרת המרכזית


שהולכת לכיוון המשאבה- שמה ראיתי אותך ואת פז מערכות
"
קביעה זו מתיישבת גם עם העובדה ש הנתבע בעדותו לא ידע לספק הסבר לגרסאות הסותרות שהציגו הנתבעים ביחס לעובדה שבמכתב ובכתב ההגנה מצויין שמו של ראובן בעוד שבתצהירי העדים ובעדויותיהם נטען כי משה הוא עובד הנתבעת שראה את התובע ביום הארוע, ואף לא עמד בעדותו בהחלטיות על גירסתו לפיה משה הוא העובד שראה את התובע ביום הארוע :
"ש. ספר את הסיטואציה מי התקשר אלייך, מתי ומה נאמר.
ת. ראובן התקשר אלי. נאמר בשיחה שהתובע נכנס עם חב' פז לחדר משאבות, הפעיל את האזעקה בחניון, משה ירד אליו, ראה אותו בפני
ם וכו' וכו'.... ראובן התקשר ואמר לי שירדו לבדוק. יכול להיות שהבנתי שהוא ומשה ירדו לבדוק, רשמתי ראובן." ( עמ' 24 לפרוטוקול שורות 7-3).
ובהמשך : " ראובן עדכן אותי באותו זמן. יכול להיות שזה היה משה. כנראה...." ( עמ' 25 לפרוטוקול שורה 24).
"ש. בכתב ההגנה נכתב שמו של ראובן ונכתבו פעולות מסויימות שלכאורה מיוחסות לדובי.... יש לך הסבר לגירסה השונה?
ת. לא. אין לי הסבר. את המכתב הראשון שהוצאתי ורשמתי ראובן או משה, אני לא זוכר". (עמ' 27 לפרוטוקול שורות 14-11).

26.
משקבעתי כי עובד הנתבעת שראה את התובע היה ראובן ולא משה, הרי שעולה למעשה כי זהות העובד שצוינה במכתב היא נכונה, אולם שנשמטת הקרקע תחת גרסאות הנתבעים ביחס לפעולות שביצע התובע בקומת המרתף. עדותו של משה ביחס לפעולות שנטען על ידו כי ראה שהתובע ביצע ביום הארוע, לרבות
טענתו ביחס לכך שהתובע ביקש וקיבל ממנו מפתחות לחדר המשאבות, אינה רלוונטית עוד. כך גם עדותו של ראובן שעמד בתוקף על כך שלא היה בבניין ביום הארוע ( עמ' 19 לפרוטוקול שורה 20, עמ' 21 לפרוטוקול שורות 9-6 וכן שורה 19, עמ' 22 לפרוטוקול שורות 8-7).

27. כל שניתן ללמוד על פעולות התובע והבודק מטעמו, ניתן ללמוד מגרסת התובע, וממנה לבדה כאשר בעדותו תיאר את הארוע כך:

במסגרת הבדיקה שנערכה ע"י הבודק שהביא, למערכת הפרטית שלו בחניון, היה צריך לבדוק את מערכת ההסנקה של הבניין כולו (עמ' 10 לפרוטוקול שורות 26-19). לצורך כך פתחו את השסתום של המים ויצאו מהמערכת מים שגרמו להפעלת האזעקה ( עמ' 13 לפרוטוקול שורות 21-20). כטענת
התובע רק במועד זה לכאורה: "הסתבר לי שמהנדס הבטיחות כדי לחסוך כסף לועד הבית, חיבר את הצינור של המחסנים אלי למערכת שלי. גילינו את החיבור המפתיע הזה, כשהלכנו לבדוק את הספרינקלרים שלנו, פתאום האזעקה פעלה למעלה" ( עמ' 8 לפרוטוקול שורות 6-4).

אם כן, התובע מודה כי פתח שסתום של מים שהשפיע על מערכת כיבוי האש של הבניין, אולם טוען כי לא יכול היה לדעת שהדבר ישפיע על מערכת כיבוי האש של הבניין מאחר ולטענתו רק במועד זה גילה שהמערכת של החניון מחוברת למערכת כיבוי האש של הבניין. טענה זו של התובע, אשר יש לציין כי עלתה רק במהלך עדותו (שכן בתצהיריו כלל לא התיחס לפעולות שביצע במרתף הבניין ביום האירוע), נדחית על ידי שכן היא סותרת את העובדה כי רק ב

פסק דין
מיום ב

פסק דין
מיום 14.12.14 שנתנה המפקחת על הבתים המשותפים (בתי 40/12 – נספח "ה" לנ/4) נקבע כי החניון הוא אגף נפרד, ונתנו הוראות באשר להפרדה של מערכת הספרינקלרים של החניון ממערכת הגברת הלחץ- מערכת השאיבה ומאגר המים. מכאן אנו למדים כי במועדים הרלוונטיים לתביעה מערכת הספרינקלרים של הבניין ושל החניון טרם הופרדו.
אך ברי, כי התובע שבאמצעות דגש אחזקה ניהל את הבניין במשך כ- 20 שנה, ועד חצי שנה לפני יום האירוע, ידע או צריך היה לדעת, כי קיים חיבור בין מערכת החניון לבין מערכת כיבוי האש של הבניין, ולא שוכנעתי כי הדבר התגלה לו במפתיע, כטענתו.

28. עם זאת אני סבורה, כי אילו נדרשתי לכך, הייתי קובעת כי הנתבעים לא עמדו בנטל להוכיח כי האמור במכתב נכון על כל תג ותו בו, שכן לא שוכנעתי כי היה בסיס לכתוב במכתב כי התובע והבודק מטעמו נצפו כשהם "מטפלים במשאבות" או בכלל כי נצפו כשהם בתוך חדר המשאבות.

אינני מקבלת טענת הנתבעים כי מדובר בפרטי לוואי או פרטים שוליים, שכן מתוך עובדות אלו, הסיקה הנתבעת את מסקנתה העולה מהמכתב, לפיה התובע ניסה "לפגוע" במערכת כיבוי האש של הבניין או לנטרל חלק ממנה. אמנם נכונה טענת הנתבעים כי אין בכך לשנות מהעובדה שפעולות התובע נעשו "מאחורי גבה" של הנתבעת, אך אין בכך להצדיק ציון עובדות לא נכונות במכתב, אשר על בסיסן גם מגיעה הנתבעת למסקנותיה מרחיקות הלכת לגבי מניעיו וכוונותיו של התובע.

משכך, לא הייתי נדרשת לכך, הייתי קובעת כי הנתבעים לא עמדו בנטל להוכיח כי האמור במכתב חוסה תחת הגנת "אמת דיברתי" ואין צורך להמשיך ולדון ברכיב השני של ההגנה בדבר קיום ענין ציבורי בפרסום. לקביעתי זו קיימת השלכה לעניין פסיקת ההוצאות, כפי שאפרט בהמשך.

תחולת הגנת סעיף 15 לחוק " תום הלב"
29. אני סבורה כי משלוח המכתב ע"י הנתבעים, לתובע ולנציגות, יכולה לחסות תחת איזו מההגנות המנויות בסעיף 15, זאת בהתקיים התנאי של "תום הלב". מבלי להרחיב בענין, אציין כי אני סבורה שהגנת סעיף 15(2) (קיום חובת דיווח לנציגות), סעיף 15(3) (הגנה על עניין אישי כשר של הנתבעים) או סעיף 15(8) (הגשת תלונה לגוף ממונה, הנציגות), בהחלט חלים מבחינה עקרונית על משלוח המכתב על ידי הנתבעים, מה גם שיש לזכור שה"פרסום" לא חרג מעבר לצורך ונעשה רק לאותו גורם רלבנטי, שהוא הנציגות.

30.אלא שלטעמי, לא הייתי נדרשת לכך, הייתי קובעת כי חזקת תום הלב נשללת מהנתבעים לאור הוראת סעיף 16(ב) לחוק, הקובעת כי מקום בו מדובר בפרסום שאינו אמת (כפי שקבעתי לעיל שכך הוא בנסיבות הענין), חזקה שהמפרסם פעל בחוסר תום לב.
סעיף 16 (ב) (1) קובע חזקה על הנתבע שעשה
את הפרסום בחוסר תום לב אם הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו.
סעיף 16(ב)(2)
לחוק קובע כי המפרסם ייחשב למי שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם הפרסום לא היה אמת, והוא לא נקט לפני הפרסום "אמצעים סבירים" כדי לבדוק את אמיתותו (

ע"א 2668/97 רופין נ' גלובס פבלישר (1983) בע"מ, פ"ד נה
(1) 721, 725 (1998)). " שתי החלופות הראשונות שבסעיף 16 (ב) מתנות את חזקת העדר תום הלב בכך ש"הדבר שפורסם לא היה אמת". זהו תנאי הכרחי אך הוא אינו מספיק, שכן "העדר האמת לכשעצמו, אין בו כדי לשלול את תום-הלב, אם לא נצטרפו לכך יסודות נוספים... לפיכך המבקש להסתמך על הוראות סעיפים סעיף 16 (ב) (1) או

סעיף 16(ב) (2)
צריך להוכיח לא רק שהדבר שפורסם לא היה אמת, אלא גם שהמפרסם לא האמין באמיתות הפרסום או שהוא לא נקט אמצעים סבירים כדי לבדוק את אמיתות הפרסום.....".

(א' שנהר דיני לשון הרע ( תשנ"ז), בעמ' 267).

במקרה זה אני סבורה כי הנתבעים לא הוכיחו כי ננקטו על ידם האמצעים הסבירים כדי לבדוק את אמיתות הדברים כותב להעלאתם על הכתב ומשלוח המכתב לנציגות. הנתבעים יכולים היו לדעת את העובדות לאשורן, מאחר ובסמוך לאחר הפעלת התרעת מערכת כיבוי האש של הבניין, היה נוכח במקום ראובן, והלה יכול היה לברר עם התובע מה בדיוק נעשה במרתף הבניין, ומה גרם להפעלת ההתרעה. ניתן להבין כי הנתבע, כלל לא טרח לבדוק את העניין ואף לא ביקש מראובן לבדוק אותו, אלא הוא הזדרז לשלוח את המכתב מבלי לבדוק את אמיתות הדברים שנמסרו לו על ידי ראובן. לא היתה כל דחיפות במשלוח המכתב בסמיכות כה קרובה לדיווח על הארוע (שבנתיים הסתיים) ולא ניתן ע"י הנתבע כל הסבר מדוע לא טרח לבדוק את את אמיתות הדיווח שקיבל מראובן :
"ש. האם אתה לאחר שקיבלת את הטענה מראובן/משה האם ירדת למטה כדי לראות איפה היה מה שטוענים שהיה?
ת. לא.
ש. האם ירדת מאוחר יותר בהתיחס לעובדה שדובי אומר לך שלא ניתן לך מה שאתה מיחס?
ת. דובי לא פנה אלי כי דובי לא מדבר איתי.
יש אנשים שעובדים מטעמי
".
(עמ' 27 לפרוטוקול שורות 22-15).

אך ברי, כי לו היה הנתבע טורח לברר את העובדות לאשורן, בין אם בדרך של קבלת דיווח מדוייק יותר מראובן, ובין אם בדרך של אימות העובדות עם התובע קודם למשלוח המכתב לנציגות, קיים סיכוי של ממש שנוסח המכתב היה שונה,
ולו ביחס לעובדה שהתובע "טיפל במשאבה" או ניסה לנטרל את המערכת ביחס לחלק מהבניין.

לסיכום
כאמור לעיל לא מצאתי כי יש באמור במכתב כדי להוות "לשון הרע" בנסיבות הענין, ובל מקרה, גם באם יש לקבוע שיש בדברים משום "לשון הרע", המדובר בזוטי דברים, או בדברים שתכלית החוק אינה מצדיקה הטלת חבות על הנתבעים בגינם. משכך אני דוחה את התביעה.


באשר לסוגיית ההוצאות:
מצד אחד, הנתבעים זכאים להוצאותיהם מאחר והתביעה כנגדם נדחתה.

מנגד, התנהלות הנתבעים במסגרת ניהול ההליך, כפי שפורטה לעיל, ובעיקר הצגת גירסה עובדתית ביחס לאשר התרחש ביום הארוע (מבחינת זהות העובד שראה את הדברים ושעת הארוע) שנדחתה על ידי מכל וכל, והיא שהשפיעה באופן מהותי על התארכות ההליך והצורך בהצגת ראיות נוספות, מצדיקה את חיובם דווקא בהוצאות התובע. אחזור ואציין את המפורט לעיל, כי בתיק זה נדרשתי להכריע במספר רב של בקשות שהעלה התובע, ואשר כמעט לכולן הוגשה תגובת הנתבעים, והן הוכרעו לטובת התובע. אמנם נכון כי ניכר היה שהתובע מנהל את ההליך "טיפין טיפין" ונמנע מגילוי מלוא קלפיו מתחילתו (כפי שגם התבטאתי בהחלטה מיום 23.1.16), אולם מנגד, לא ניתן להתעלם מן העובדה כי בסופו של יום, צבר הראיות שהובאו תמכו בטענתו כי גרסת הנתבעים בתצהיריהם היתה שקרית ולא שיקפה את ההתרחשות בפועל. כך גם לא ניתן להתעלם מהצורך בהגדלת היקף סיכומי הנתבעים, זאת לאחר שהתובע כבר הגיש סיכומיו ועמד בהיקף שקבע בית המשפט.

לאור כל זאת וחרף דחיית התביעה, אינני עושה צו להוצאות.
אוסיף, לשם הזהירות, כי בוודאי שאין זה מקום לחיוב הנתבעים, שזכו בדינם, בהוצאות התובע, שכן תביעתו נדחתה עפ"י קביעתי, ללא כל קשר לגרסה השקרית שהעלו הנתבעים בתצהיריהם.

ניתן היום,
י"א טבת תשע"ט, 19 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.













תאמ בית משפט שלום 34670-09/13 דוד גסר נ' מיכאל אביגדור, מ. יעדים שירותי ניהול אחזקה ניקיון שמירה בע"מ (פורסם ב-ֽ 19/12/2018)











תיקים נוספים על דוד גסר
תיקים נוספים על מיכאל אביגדור
תיקים נוספים על מ. יעדים שירותי ניהול אחזקה ניקיון שמירה בע"מ




להסרת פסק דין זה לחץ כאן



הוספת מידע משפטי למאגר
שתפו אותנו במידע משפטי שנוכל להוסיף למאגר שלנו. פסקי דין, כתבי תביעה ו/או הגנה, החלטות וכו' יוספו למערכת ויוצגו באתרנו ובגוגל.


הוסף מידע משפט