מנרב פרויקטים בע"מ - הועדה המקומית לתכנון ובניה – קריית אונו

 
מנרב פרויקטים בע"מ - הועדה המקומית לתכנון ובניה – קריית אונו
תיקים נוספים על מנרב פרויקטים בע"מ | תיקים נוספים על הועדה המקומית לתכנון ובניה – קריית אונו

5317/05 ערר     10/11/2005




ערר 5317/05 מנרב פרויקטים בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה – קריית אונו




מדינת ישראל ערר מס': קא/5317/05
ועדת הערר לתכנון ולבניה
מחוז תל אביב

ערר על אי מתן היתר לבניית בית מגורים בן 20 קומות
מס' בקשה: 20040126
רח' שכונת פסגת אונו
גוש 6370 חלקה 51,52

בפני
: מ"מ יו"ר הועדה: עו"ד
דרור לביא אפרת

חברי הועדה: גב' סיגל לחמני - נציגת ציבור
מר מיכאל גופר - נציג האדריכלים והמהנדסים
מר איתן הוז - נציג ציבור
אמירה מלאמנט - נציגת מתכננת המחוז

העורר: מנרב פרויקטים בע"מ

ע"י עו"ד
דנציגר
-נגד-

המשיבים: 1. הועדה המקומית לתכנון ובניה - קריית אונו
החלטה

בפני
נו ערר על החלטות המשיבה מיום 19.4.2005 (להלן: "ההחלטות המאוחרות"), בהן הוחלט לבטל את ההקלות שניתנו לעוררת, והוחלט כי זו לא תוכל לקבל תוספת של 15 יחידות דיור ובניית קומה נוספת לכל בניין אותו היא רשאית לבנות, וזאת בניגוד להחלטות קודמות אשר ניתנו על ידי המשיבה בתאריך 8.2.2004 (להלן: "ההחלטות המקוריות").

תכנית תמ"מ 281/ (להלן: "התכנית") התירה בניית 76 יחידות דיור ב19- קומות (בנוסף לקומת הכניסה והקומות התת קרקעיות) לכל בניין במגרשים 201-211, אשר הם הרלוונטים לענייננו. ההחלטות המקוריות התירו את התוספות, אולם לאחר משפט שנוהל בין הצדדים על זכותה (או העדר זכותה) של המשיבה לגבות היטל השבחה עבור התוספת, כונסה מליאתה של המשיבה בשנית, והתקבלו ההחלטות המאוחרות, לגבי שניים משלושת המגרשים של העוררת (לגבי השלישי, כבר הוצא היתר, והבנייה החלה, ועל כן לא הובא העניין לדיון).

המחלוקת היא פשוטה, ולא ברור מדוע היה צורך לסבכה במלל כה רב - האם למשיבה קיימת הזכות לחזור בה מהחלטה קודמת אשר התירה הקלות מהתכנית (בין אם עד דרך של ביטול החלטה, ובין אם בדרך של אי הארכתה), כאשר הסיבה היחידה לכך היא העובדה כי זו לא תוכל לקבל היטל השבחה עבור ההקלות הללו.

השאלה אינה טריוויאלית כלל. לכאורה, זהו אינו שיקול תכנוני, ועל כן לא היה על המשיבה לשקול זאת. דה עקא, שהמשיבה טוענת כי היטל ההשבחה נועד לממן, בין היתר, את התשתיות אשר נדרשות לצורך הקמת שכונה ברמה גבוהה, לרבות הפקעת קרקעות לצרכי ציבור, הקמת מבני ציבור ראויים וכיו"ב, מהם יהנו בין היתר דיירי הבניינים אשר יוקמו על ידי העוררת, והכל בהתאם להוראת סעיף 13 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה1965- (להלן: "החוק"). היא סבורה כי קבלת היטלי ההשבחה הינם הכרחיים על מנת לשמור על איכות השכונה, ובהיעדרם, מבחינה תכנונית גרידא, לא ניתן להתיר את ההקלות ללא פגיעה קשה בשכונה כולה. העוררת, מצדה, טוענת כי המשיבה עוסקת, הלכה למעשה, בסחר בזכויות בנייה, אשר אין קשר בינו לבין פיתוח השכונה.

למרות מעמדו האיתן של שיקול תום הלב בפסיקה, אנו סבורים כי זה אינו אמור להיות אבן הבוחן לפיה נקבל את החלטתנו בעניין, וזו אמורה להתקבל על בסיס שיקולים תכנוניים, ולא על סמך שיקולים אחרים, חשובים ככל שיהיו. על כן, לצורך העניין שבפני
נו, ועל מנת שלא לסבך העניינים שלא לצורך, נצא מנקודת הנחה כי הצדדים פעלו בתום לב. נניח כי העוררת סברה כי היא אינה צריכה לשלם היטל השבחה, ולא יצרה מצג אחר כלפי המשיבה, בעוד האחרונה סברה כי העוררת מתכוונת לשלם את היטלי ההשבחה כפי שנקבע בהחלטות הקודמות, וכפי שעשו יזמים אחרים בפרוייקט.

כן נציין כבר כעת, כי אין בכוונתנו לבחון את מידת הצדק שבפסיקת בית המשפט השלום בעניין שבמחלוקת בין הצדדים, הן לאור העובדה כי הדבר כי הדבר נמצא הרחק מחוץ לסמכותנו, והן לאור העובדה כי תלוי ועומד ערעור (לפחות כך הבנו) בעניין.

מכשול ראשון אותו עלינו להסיר, בטרם נדון בבעיה גופה, הוא הטענה כי למשיבה לא הייתה סמכות לשנות את ההחלטות המקוריות, ולמצער סמכותה בעניין הינה מצומצת באופן כה ניכר, עד כי לא היה מקום לדון בשנית בהחלטות המקוריות, כלל ועיקר. בעניין זה יש לציין כי קיימת מחלוקת עובדתית בשאלה אם הדיון בהחלטות המאוחרות נעשה לצורך הארכת ההיתר, או שמא הבקשות המקוריות הובאו לדיון חוזר. המשיבה טוענת כי הדיון היה בשל הצורך להאריך את ההחלטה על הוצאת ההיתר, מאחר וזה לא הוצא תוך שנה ממועד ההחלטה, בעוד העוררת טוענת כי לא היה צורך בכך, אלמלא השהתה המשיבה את הוצאת ההיתר, במתכוון, על מנת להביא לכך כי יהיה צורך בדיון שכזה.

גם אם נקבל את גרסת העוררת, הרי שעדיין עומדת למשיבה הזכות לדון מחדש בהחלטות שניתנו על ידה, כאשר נחשפת היא למידע רלוונטי אשר לא היה בפני
ה בעת קבלת ההחלטות המקוריות. דברים יפים לעניין זה נפסקו בבג"ץ 9717/03 נעלה - עמותה להתיישבות בשומרון של עובדי התעשייה האווירית לישראל נ' מועצת התכנון העליונה באזור יהודה ושומרון - ועדת המשנה לכרייה ולחציבה ואח', פ"ד נח(6) 97, 102.

"מטבע הדברים, שינוי נתונים או נסיבות יכול להביא, ולעיתים חייב להביא, לשינויה של החלטה מינהלית. סטייה מהחלטה מינהלית קודמת יכול שתבוא אף עקב הערכה מחודשת של נתונים קיימים בלא שינוי נסיבות (לגבי שינוי והערכה מחדש: בג"ץ 318/75 חדג'ם נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, חיפה [2], בעמ' 137; בג"ץ 795/79 המועצה האזורית גזר נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה [3], בעמ' 571; זמיר [13], בעמ' 1010- 1008). העקרונות האמורים יפים במיוחד באחד מענפיו של המשפט המינהלי - תכנון ובנייה. בענף זה, העוסק בעיקר בתכנון הפיזי של סביבתו של האדם, יש חשיבות גדולה למתן שיקול-דעת רחב לרשות המינהלית בלא שזו תהא קשורה יתר על המידה בהחלטותיה הקודמות. לאינטרס ההסתמכות יש משקל נמוך יחסית בתחום זה. כך למשל אדם הרוכש נכס מקרקעין לאחר שערך בדיקות מקיפות לגבי המצב התכנוני של הנכס, אינו יכול לטעון כי הסתמכותו על המצב הקיים צריכה לשמש כמחסום בפני
שינוין של התוכניות החלות במקום."

לכן, הסמכות לשנות החלטה (קל וחומר להחליט שלא להאריך החלטה) קיימת. השאלה אם ההחלטות המאוחרות הינן צודקות ונכונות, הינה השאלה בה יהא עלינו להכריע. הואיל ואין מחלוקת כי ההחלטות הללו התקבלו אך ורק לאור סירובה של העוררת לשלם היטל השבחה (סירוב אשר הוצדק על ידי בית משפט השלום), והמשיבה אף מודיעה קבל עם ועדה כי היה וישולם היטל ההשבחה, תתיר היא את ההקלות המבוקשות (עמ' 3 לתגובה לערר), הרי שהשאלה שבפני
נו היא פשוטה - האם יכולה ועדה מקומית להחליט שלא לתת הקלות, בניגוד להחלטות קודמות, מהסיבה היחידה כי לא ישולמו עבור אותן הקלות היטלי השבחה.

ועדת הערר נחלקה בשאלה זו, מרבית חברי הוועדה סבורים היו כי דין הערר להתקבל, בעוד עמדת המיעוט (החבר מיכאל גופר, נציג לשכת האדריכלים והמהנדסים), סבור היה כי עלינו לדחותו.

החלטת רוב חברי הוועדה:

כאמור, אין מחלוקת כי המשיבה אינה מתנגדת לתת הקלות במספר יחידות הדיור, או במספר הקומות המותר (אגב, בעניין זה עלינו לציין, כי לאור הוראת סעיף 12.3.7 לתכנית, אישור שכזה כפוף לאישורים של מנהל התעופה האזרחית ונציג שר הביטחון בוועדה המחוזית, ועל כן, יש להוסיף דרישה של קבלת הסכמת גורמים אלו, כתנאי להיתר). המשיבה אף סבורה כי זהו הדבר הנכון לעשות, בכפוף לכך כי היא תקבל את הכספים הנדרשים לצורך פיתוח השכונה מהעוררת. לטעמה, ויש הגיון רב בטענה זו, תוספת של יחידות דיור, יוצר צורך בתוספת של תשתיות. המשיבה אף סברה כי קיימת בעיית ה"טרמפטיסט", לפיה העוררת תהנה מהסכומים אשר שולמו על ידי שאר היזמים בשכונה ותוכל לשווק את השכונה בה קיימות תשתיות ברמה גבוהה, מבלי שהיא עצמה תורמת לכך.

המשיבה אף צרפה חוות דעת של זייד-אורניב בע"מ (להלן: "חוות הדעת"), בה פורטה השתלשלות העניינים בין הצדדים, החיוב בהיטל ההשבחה אותו ביקשה המשיבה להשית על העוררת, ואת הנזקים שייגרמו למשיבה ולעיריית קרית אונו (להלן: "הערייה"), עקב אי גביית היטלי ההשבחה. דא עקא, חוות הדעת לוקה, לטעמנו, במספר טעויות אשר אינן מאפשרות קבלתה כפי שהוגשה.

יש לציין כי מהאמור בחוות הדעת אנו למדים כי בהסכמים בין העוררת לבין מנהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל") קיים סעיף לפיו שינוי בהוראות התכנית, לא יביא לגביית כספים נוספים על ידי המינהל, וכי חרף הוראת כל דין, יהא על היזם לשלם את דמי ההסכמה למינהל. לא ברור האם סעיף זה כולל גם הקלה, ולא ברור האם עקב סעיף זה ניתן לתבוע את העוררת ו/או המינהל, עבור כספים כלשהם. ייתכן ויהיה על העוררת לשלם "דמי היתר" למינהל עקב ההקלה, ואז יתכן והמשיבה תקבל שיעור של 10% מהסכום שייגבה עקב כך. יכול להיות שעומדת למשיבה זכות תביעה חוזית, ויכול להיות שתזכה היא בערעור. כאמור, אין אנו דנים בשאלה זו, אולם כלל לא ברור כי אכן צודקת המשיבה בטענתה כי היא עצמה לא תגבה עוד כספים מעבר לאלו אשר נגבו בעבר, עבור הבנייה דנן.

אולם עיקר הבעייתיות המופיעה בחוות הדעת נוגעת להנחות היסוד שבה. חוות הדעת מתייחסת לשני נושאים - נזק ישיר הנגרם מהוצאות חד פעמיות, דהיינו תוספת עלויות פיתוח נדרשות בשלב הבנייה - העומד על כ- 2.1 מיליון ₪, ונזק שנגרם כתוצאה מתוספת שירותי ארנונה, אשר חושב על פי היוון (pv) של ההכנסות העתידיות אשר צפויות היו להתקבל, למעשה, אילו הייתה תוספת בשטח בנוי של 20%. הסכום עליו מדובר בסעיף זה הוא כ-6 מיליון ₪.

נתחיל בסעיף השני של התחשיב. לתפיסת המשיבה, גידול של 20% במספר יחידות הדיור יביא לגידול בהוצאה השוטפת הנגרמת לעירייה, דבר אשר אינו משתקף בארנונה העירונית, שכן אין הגדלה בהיקף השטח הבנוי. טענה זו אינה רלוונטית כלל לענייננו.

נושא הארנונה אינו קשור כלל ועיקר לעניין הבנייה. השירותים העירוניים אותם תעניק העירייה לתושביה אינם מעניינן של ועדות התכנון. סעיף 13 לתוספת השלישית לחוק אינו מתייחס לשירותים אלו, וממילא אין אפשרות להעבירם מהוועדה המקומית לעירייה - סעיף זה מתייחס אף ורק להוצאות חד פעמיות הנובעות מהתכנית, ולא להוצאות שוטפות אשר ייגרמו בעתיד עקב הבנייה.

הוועדה המקומית הינה גוף נפרד מהעירייה, גם אם המרכיבים את מליאתה הינם אותם אנשים בדיוק. זוהי אישיות משפטית נפרדת, אשר לה יש סמכויות וחובות שונים בתכלית (ר' לדוגמה האמור בע"א 324/82 עיריית בני ברק ואח' נ' רוטברד ואח', פ"ד מה(4) 102). הוועדה המקומית אינה יכולה להחליט עבור העירייה, ולהפך, ובוודאי שהיא אינה זכאית לגבות עבורה ארנונה עתידית. על כן, העובדה כי יהיו יותר יחידות דיור, אינה רלוונטית ככל שהדבר נוגע לשירותים השוטפים אותם תיתן העירייה לתושביה, ואין לראות בהקלות כפי שהתבקשו כנזק של "אבדן ארנונה".

לעניין זה חשוב לציין את אשר נקבע בעניין ימק"א, בו פסק בית המשפט העליון כי סעיף 13 הנ"ל מתייחס אך ורק לעניינים הקשורים בענייני תכנון, ולא בשירותים אחרים אותם על העירייה לספק. כך קובע כב' המשנה לנשיא (כתוארו דאז) אור, בבג"ץ 2758/01 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' עיריית ירושלים ואח', פ"ד נח(4) 289, 300:

"דעתי היא כי התועלות הכלכליות אינן נכללות בגדר היעדים שאליהם יש לתעל את דמי היטל ההשבחה לפי סעיף 13 לתוספת. סעיף 13 לתוספת כולל בין יעדיו "... רכישת מקרקעין לצרכי ציבור, כפי שהוגדרו בסעיף 188 לחוק זה...". סעיף 188 לחוק דן בהפקעת "מקרקעין שנועדו בתכנית לצרכי ציבור" (ההדגשה שלי - ת' א'). מכאן שהמונח "רכישת מקרקעין" בסעיף 13 לתוספת אינו מתפרס על מכלול זכויות השימוש שרשות מקומית רוכשת ביחס למקרקעין. הוא חל רק על רכישת מקרקעין שיועדו, על-פי תכנית, לצורכי ציבור, כגון רכישת מקרקעין שיועדו בתכנית לגנים ציבוריים, לשמורות טבע וכיוצא באלה מטרות. מסקנה זו עולה גם מפירוש המונח "רכישת מקרקעין לצרכי ציבור" על רקע סביבתו החקיקתית. המונח מופיע בחוק שעניינו תכנון ובנייה, אשר אינו עוסק כלל בשירותים אחרים שמספקת רשות מקומית לתושביה. יתרה מכך, יש לפרש מונח זה בהתאמה ליתר היעדים המופיעים בסעיף 13 לתוספת. נקל לראות כי יעדים אלה קשורים כולם לכיסוי הוצאות הרשות המקומית הנוגעות לתכנון ולפיתוח, כגון הוצאות עריכת תכניות, הפקעות, שימור אתרים וכדומה. אין הם אמורים לכסות שירותים אחרים שהעירייה מספקת, כגון שימוש בברכה ציבורית או באודיטוריום."

בנסיבות האלו, אנו למדים כי כ- 75% מהסכום עליו מלינה העוררת, אינו רלוונטי לענייננו. המדובר בהוצאות ובשירותים של העירייה, ולא של המשיבה, אשר אין היטל ההשבחה שנגבה אמור לפצות עליו. על כן, אנו סבורים כי חוות הדעת כוללת שגירה גסה, אשר מצדיקה את התעלמותנו ממנה (ר' ע"א 1188/92 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים נ' גלעד ברעלי, פ"ד מט (1) 463, 478), לפחות לחלק הארי שלה.

גם הסעיף הראשון לוקה בפגמים, אולם אלו אינם כה חמורים, לטעמנו. ראשית, חלק מהתחשיב מבוסס על קביעת העירייה של האגרות, אשר נעשתה על סמך 76 יחידות דיור, בעוד לאחר ההקלות, תהיה תוספת של יחידות דיור, והסכום ייגדל (אם כי בשיעור נמוך יחסית לסכום הכולל). שנית, חוות הדעת מתבססת, בין היתר, על הקביעה כי התכנית אינה כוללת תוספות במספר יחידות הדיור הכולל שבה. דומה כי אין לקבל תפיסה זו, לנוכח הצהרות נציגי המשיבה והעירייה עצמן, אשר טענו כי התכנית לקחה בחשבון תוספת של יחידות דיור (ר' לדוגמה דברי גב' אורבך בעמ' 202 לפרוטוקול מיום 29.2.2004, ובעמ' 132 לפרוטוקול מיום 22.4.2004), ומהצהרותיה כי היא העניקה הקלות כאמור ליזמים אחרים, והיא שואפת לעשות זאת גם במקרה דידן. לכן, ברור כי התכנון לא נעשה בהכרח על בסיס מספר יחידות הדיור הקבועות בה, אלא הוא לקח דרגת חופש מסויימת. דברים אלו נכונים במיוחד לאור העובדה כי תקנות "שבס" היו ידוּעות בעת עריכת התכנית, ומן הסתם לקחו בחשבון בעת הכנתה, כי לכל הפחות יתקבלו הקלות מסוג זה, בחלק מהבניינים. די בכך בכדי להפוך את החישוב המופיע בחוות הדעת, לתיאורטי.

יתר על כן, העובדה כי מרבית ההיטלים מחושבים דווקא על פי שטח ולא על פי מספר יחידות הדיור, מלמדנו כי התפיסה היא כי ככל שהשטח גדול יותר, קיים ניצול משאבים גדול יותר (כך, לדוגמה, סביר להניח כי לבעלים של דירה בת 5 חדרים, אשר הינה יקרה בהרבה מדירה בת 3 חדרים, יהיו יותר כלי רכב מאשר לבעליה של דירת שלושת החדרים, על כל ההיבטים הכרוכים בכך). לכן, ספק אם ניתן לקבל את התפיסה לפיה תוספת יחידות הדיור, ללא תוספת שטח מבונה, מצדיקה את הגדלת אגרות הבנייה באופן משמעותי.

לכן, אנו סבורים כי לא ניתן לקבל את חוות הדעת, אפילו שלא הוצגה חוות דעת נגדית. הנזק שייגרם למשיבה, בהנחה וייגרם, ואשר הינו רלוונטי לענייננו, הינו נמוך בהרבה מזה שמתואר על ידה.

נותרנו, עם כן, עם השאלה, האם לנוכח העובדה כי קיימת פגיעה במשיבה, בשל שינוי מספר יחידות הדיור (אשר אנו מניחים כי אכן קיימת, גם אם לא בהיקף לו טוענת היא), היה מקום להחליט שלא לאשר את הגדלת מספר יחידות הדיור בבניינים.

כאמור, מרבית חברי הוועדה סבורים כי אין הדבר ראוי, ויש לדחות את עמדת המשיבה. ההחלטות המקוריות שקלו את השיקולים התכנוניים המתאימים. המשיבה, מצאה כי הבינוי תואם את הסביבה, וכי הקטנת גוּדלן של יחידות הדיור לצורך הגדלת מספרן מתאים לאופייה של השכונה. שיקולים כספיים גרידא יכולים אמנם להיות מובאים בחשבון, אולם זהו רק אחד מאותם נושאים אותם יש לבחון כאשר מקבלים החלטה האם לתת הקלה.

בנסיבות שתוארו, ומאחר שהנזק שנגרם למשיבה אינו מוגדר דיו, אנו סבורים כי לא היה מקום לקבל החלטה כאמור. דומה כי המשיבה אכן החליטה להטיל על העוררת מס אשר היא אינה יכולה להטיל עליה, וכאשר זו השיגה על כך, והשגתה התקבלה, היא החליטה "להענישה" לא מפאת שיקולים תכנוניים, אלא משיקולים כספיים בלבד. דברים אלו מקבלים משנה תוקף לנוכח העובדה כי היטל ההשבחה שנדרש, בשווי של למעלה מ- 6 מיליון ₪, עולה באופן ניכר על הנזק הרלוונטי אשר מוכח בחוות הדעת, אשר עומד על כ- 2 מיליון ₪ בלבד. בנסיבות הללו, אנו סבורים כי לא היה מקום לשנות את ההחלטה, והיה על הוועדה המקומית להתיר את ההקלות שהתבקשו.

לפיכך, אנו סבורים כי יש לקבל את הערר, ולהורות למשיבה להתיר את ההקלות, בכפוף לכל דין.

נציג לשכת האדריכלים והמהנדסים, מר מיכאל גופר:

אינני יכול לצרף את שמי להחלטת הרוב.

חובת היטל ההשבחה בגין ההקלה הנידונה מעוגנת בחוק. לעניות דעתי, קיימת כאן זיקה מהותית, פורמלית ועניינית בין הקביעה התכנונית, קרי האישור לתוספת יחידות הדיור, על דרך ההקלה, ובין תשלום ההיטל בהיבט הכספי.

זאת ועוד, דרישת התשלום, כדרישה ייחודית למבקשים, הייתה ידועה להם והפיעה כתנאי לאישור. התנאי הופיע גם בהחלטת הועדה גופה - התנאי נתבקש דווקא לאור העובדה כי ביידי המבקש חוזה חכירה בסטטוס של "הסכם פיתוח" של מינהל מקרקעי ישראל.

משלא נתקיים תנאי זה, על ידי ביטול התנאי לתשלום ע"י המבקשים, לטעמי רשאית הייתה הועדה המקומית לשנות את החלטתה לביטול ההקלה.

לכן, אילו הדבר תלוי בי, הייתי מקבל את עמדת המשיבה, ודוחה את הערר.
סיכום

הערר מתקבל, בכפוף לכל דין, בניגוד לעמדתו החולקת של מר גופר.

ההחלטה התקבלה פה אחד בישיבה מס' 85/05 מיום ח' בחשוון תשס"ו - 10 בנובמבר 2005.

_________________
דרור לביא אפרת
, עו"ד

מ"מ יו"ר ועדת הערר
מחוז תל אביב
___________
אורית יואבי
מזכירת ועדת הערר
מחוז תל אביב








ערר ועדת ערר לתכנון ובניה 5317/05 מנרב פרויקטים בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה – קריית אונו (פורסם ב-ֽ 10/11/2005)










דוחות מידע משפטי על הצדדים בתיק זה
דוח מידע משפטי כולל את כל ההחלטות ופסקי הדין עפ"י שם הנבדק (אדם או חברה) או לפי מספר ח.פ
דוח מידע משפטי על מנרב פרויקטים בע"מ      דוח מידע משפטי על הועדה המקומית לתכנון ובניה – קריית אונו

דוחות בדיקת רקע וקרדיטצ'ק על הצדדים בתיק זה
דוחות בדיקת רקע, בדיקת נאותות ובדיקת אשראי צרכני על הצדדים לפי שם, ת"ז או ח.פ
דוחות מידע עסקי על מנרב פרויקטים בע"מ      דוחות בדיקת רקע על הועדה המקומית לתכנון ובניה – קריית אונו


להסרת פסק דין זה לחץ כאן