עיריית הרצליה - ברברוסה הרצליה בע"מ, א.ד.ב.יערי אחזקות בע"מ, אלימלך איתי אחזקות בע"מ

ניתן להפיק דוחות מלאים על הצדדים בתיק זה

מצאנו עבורכם דוחות זמינים על הצדדים בתיק זה. יתכן שתאלצו להזין נתונים נוספים כגון ת.ז
ברברוסה הרצליה בע"מ א.ד.ב.יערי אחזקות בע"מ אלימלך איתי אחזקות בע"מ
 
עיריית הרצליה - ברברוסה הרצליה בע"מ, א.ד.ב.יערי אחזקות בע"מ, אלימלך איתי אחזקות בע"מ
תיקים נוספים על עיריית הרצליה | תיקים נוספים על ברברוסה הרצליה בע"מ | תיקים נוספים על א.ד.ב.יערי אחזקות בע"מ | תיקים נוספים על אלימלך איתי אחזקות בע"מ |

1427619
34424-07/15 א     08/01/2019




א 34424-07/15 עיריית הרצליה נ' ברברוסה הרצליה בע"מ, א.ד.ב.יערי אחזקות בע"מ, אלימלך איתי אחזקות בע"מ








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ת"א 34424-07-15 עיריית הרצליה נ' ברברוסה הרצליה בע"מ
ואח'



לפני
כבוד השופטת שרון גלר


התובעת:

עיריית הרצליה

ע"י ב"כ עו"ד אפרת דבוש-ינקלביץ



נגד


הנתבעים
:

1.ברברוסה הרצליה בע"מ

2.א.ד.ב. יערי אחזקות בע"מ

3.אלימלך איתי אחזקות בע"מ

4.איתי אלימלך

ע"י ב"כ עו"ד דרור יצחקי


פסק דין


א.
כללי

עניינו של הליך זה תביעה כספית על סך 307,753 ₪ לתשלום חוב ארנונה בו חייבת החברה הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת 1" או "החברה") על ידי בעלי השליטה בה.

ראיות התובעת כללו תצהיר עדות ראשית מטעם הגב' שירלי זרד, מנהלת אכיפה בתובעת (להלן: "זרד") וכן חוות דעת מטעם רואה החשבון מר משה דונוביץ (להלן: "רו"ח התובעת").

ראיות הנתבעים כללו תצהירי עדות ראשית מטעם מר איתי אלימלך (להלן: "הנתבע 4"), מר רונן יערי, בעל מניות בנתבעת 2 (להלן: "רונן"), מר גדי סולומוביץ, רואה החשבון של הנתבעת 1 (להלן: "רו"ח הנתבעת 1") וכן, עדותו של מר דורון פולק, נציג בעלי המושכר, אשר קיים בזמנו את המגעים מול הנתבעת 1.

עדי התובעת ועדי הנתבעים נחקרו בחקירות נגדיות בישיבת בית המשפט ביום 20.07.2017. ב"כ הצדדים הגישו סיכומים בכתב.

ההדגשות בציטוטים לאורך פ"ד הוספו על ידי הח"מ.

ב.
רקע עובדתי

החברות הנתבעות 2-3 הקימו ביום 09.12.2010 את החברה הנתבעת 1, במטרה להקים, לנהל ולהפעיל מסעדת סושי בר בהרצליה, תחת הזיכיון של קבוצת ברברוסה. לצורך מטרה זו שכרה הנתבעת 1 שלושה נכסים בתחומה המוניציפלי של התובעת, ברחוב שנקר 4 בהרצליה (להלן: "המושכר"). הנתבע 4 הינו בעל המניות בנתבעת 3.

בהתאם להסכם השכירות, תקופת השכירות נקבעה מיום 01.12.2010 ועד ליום 30.11.2013 (סעיף 6.1 להסכם השכירות, נספח 2 לתצהירו של נתבע 4, להלן, בהתאמה: "תקופת השכירות" ו- "הסכם השכירות").

בפועל, ובניגוד לתכניות, מסעדת הסושי לא נפתחה מעולם והמושכר עצמו ננטש ע"י השוכרים.

התובעת המציאה דרישות תשלום לנתבעות בגין חוב ארנונה עבור המושכר לשנים 2010-2013 ובגין הוצאות אכיפה, יחד עם הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק הרשויות המקומיות (הפרשי הצמדה וריבית) תש"מ-1980 (להלן: "החוב"), בשנים 2013-2015, אך החוב לא שולם.


מכאן התובענה נשוא ההליך.

ג.
טענות הצדדים
תמצית טענות התובעת
ניתן לגבות את החוב מהנתבעים 2-4, בעלי השליטה באופן ישיר או עקיף בנתבעת 1, וזאת מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג-1992 (להלן: "חוק ההסדרים") וסעיף 119א לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: "פקודת מס הכנסה"), מכיוון שהחוב הוא חוב ארנונה סופי, ולנתבעת 1 היו נכסים.

נטל ההוכחה כי הנתבעים 2-4 לא קיבלו לידיהם את נכסי הנתבעת 1 מוטל על כתפיהם.

הנתבעים לא סתרו את חזקת הברחת הנכסים שנוצרת על ידי סעיף 119א לפקודה. לנתבעים אין תשובה המניחה את הדעת באשר לשאלה מה גורל ההשקעה הראשונית בנתבעת 1 וכן מה עלה בגורל הרכוש הקבוע והשוטף של הנתבעת 1.

בעלי שליטה בחברות החייבות חוב ארנונה לפי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, חייבים במלוא החוב, ולא רק עד גובה שווי הנכסים שנטלו מהחברה.

באשר לשאלת חיובו של הנתבע 4, כבעל השליטה בבעלת השליטה בנתבעת 1, שאלה זו איננה בסמכות בית המשפט, שכן, הסמכות לדון בשאלה זו נתונה למנהל ארנונה וועדת ערר, וגם לגופו של עניין, הגדרת בעל השליטה הרלוונטית לעניין זה כוללת בעל שליטה של בעל השליטה, קרי, בעל שליטה בשרשור חברות.

באשר לגודל המושכר, אין טעות בחישוב השטחים שביצעה התובעת בדרישתה לתשלום החוב.

באשר לפטור מחוב ארנונה במושכר, לא הוגשה בקשה לפטור בגין נכס לא ראוי לשימוש, ואין הוכחה בדבר מצבו של המושכר.

תמצית טענות הנתבעים
לא מתקיימים התנאים לחיוב הנתבעים 2-4 בחוב הקבועים בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים ובסעיף 119א לפקודת מס הכנסה, שכן, לנתבעת 1 לא נותרו נכסים והיא נותרה חייבת כספים רבים לצדדים שלישיים ולבעלי מניותיה, וככל שהיו נכסים, הם לא הועברו לנתבעים 2-4, כמו גם, החוב הוא לא סכום קצוב, ולפיכך, דין התביעה להידחות.

באשר לנתבע 4, לא ניתן לפי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים להיפרע ממנו, שכן הוא בעל השליטה בנתבעת 3, בעלת השליטה בנתבעת 1 - בעלת החוב, ולא בעל שליטה ישיר בנתבעת 1.

יש מקום להעניק למושכר פטור מחיוב בארנונה בגין היות הנכס לא ראוי לשימוש.

שטח המושכר אשר ביסוד דרישת התובעת איננו נכון.

גם אם יקבע כי היו לנתבעת 1 נכסים, וכי הם אף הועברו אל הנתבעות 2-3, הרי שניתן להיפרע בגין החוב נשוא ההליך רק כדי גובה הנכסים שהועברו אל הנתבעות 2-3, ורק לפי חלקן היחסי בהון המניות הרשום והמונפק של הנתבעת 1.

בנוסף, לא ניתן להיפרע בגין חובות ארנונה אשר נצברו עובר לתקופה בה רכשו הנתבעות 2-3 את השליטה בנתבעת 1.

נוסף על כך, גם אם ידחו שאר טענות ההגנה ויקבע כי על הנתבעים לשלם את החוב הנתבע, הרי שאין לחייבם בהפרשי ריבית והצמדה, בשל התנהלות התובעת במקרה דנן.




ד.
דיון והכרעה

המחלוקת המרכזית בהליך זה נוגעת לשאלת התקיימות התנאים לחיוב בעלי השליטה בנתבעת 1 בחובות הארנונה שלה, לרבות בשאלה לעניין הגורם עליו מוטל הנטל להוכחתם. יוער כי אין מחלוקת בין הצדדים לגבי היות כל אחת מהנתבעות 2 ו- 3 בעלת שליטה בנתבעת 1, לעניין הנדון.

סעיף 8(ג)
לחוק ההסדרים קובע כדלקמן:

(ג) על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (בסעיף זה – עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים;
בסעיף זה –

"חוב ארנונה סופי" – חוב לתשלום ארנונה, שחלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, לפי הענין (בסעיף זה – הליכי ערעור), ואם הוגשו הליכי ערעור או תובענה אחרת – לאחר מתן

פסק דין
חלוט או החלטה סופית שאינה ניתנת לערעור עוד;

"חברה פרטית" – כהגדרתה בחוק החברות, התשנ"ט-1999;

"בעל שליטה" – כהגדרתו בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה.

סעיף 119א
לפקודת מס הכנסה קובע:

(א) (1)
היה לחבר-בני-אדם חוב מס ונתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו ממי שקיבל את הנכסים בנסיבות כאמור.

(2)
היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר, שיש בו, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם (בפסקה זו – החבר האחר), בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מהחבר האחר.
(3)
בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה.

כלומר, סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים מחיל, בתנאים הנקובים בו, את ההסדר הקבוע בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, לגבי חוב ארנונה שלא שולם. לפי הסדר זה, המשלב את שתי הוראות החוק הנ"ל, ניתן לגבות את חוב המס של חברה שהפסיקה את פעילותה מבעל השליטה בה, אשר קיבל לידיו נכסים של החברה ללא תמורה או בתמורה חלקית. בעניין זה קובע ההסדר לעיל חזקה, הניתנת לסתירה על ידי בעל השליטה, לפיה יראו את נכסי חברה שהתפרקה או הפסיקה פעילותה כאילו הועברו לבעלי השליטה בה ללא תמורה. בהתקיים הנסיבות המיוחדות על פי סעיף 119א(א), גביית חוב המס מבעל השליטה מותרת בכפוף למגבלה הקבועה בסעיף 119א(ג), דהיינו עד לשווי הנכסים אשר קיבל ללא תמורה (וראה גם סעיף 119א(א)(3) המורה כי "ניתן לגבות מהם את חוב המס", כאשר המילה "מהם" משמעה מהנכסים שהועברו).

כפי שנקבע בפסיקה, התכלית ביסוד ההסדר החוקי הנ"ל הינה למנוע התחמקות מתשלום מס באמצעות הברחת נכסי החברה החייבת במס על ידי בעלי השליטה בחברה. זאת, תוך קביעת "חזקת הברחה" ומתן אפשרות ואמצעי חוקי נוסף לרשויות מקומיות לגבות חובות ארנונה במקרים בהן חברות פרטיות שנשאו בחובות כלפי הרשויות הפסיקו את פעילותן ו"נעלמו" מבלי שפרעו את חובותיהן ותוך שרכושן הוברח לידי בעלי השליטה בהן [ע"א (ת"א) עיריית יהוד-מונוסון נ' רומנו (28.2.2012); ע"א (ת"א) הלל נ' מועצה מקומית כפר שמריהו (22.6.2010); עת"מ (ת") רובינשטיין נ' עיריית רעננה (16.10.2007)].

בפסיקה אף נקבע, כי משמעות החזקה הינה, כי אין הרשות המקומית צריכה להוכיח כי נכסי החברה הועברו לבעל השליטה, אלא כי בהתקיים התנאים הקבועים בסעיף, על בעל השליטה בחברה הנטל להוכיח כי לא הועברו אליו נכסי החברה או כי ככל שהועברו אליו, נעשה הדבר בתמורה מלאה [רע"א 7392/12 רומנו נ' עיריית יהוד מונסון (25.10.2012)]. עוד נקבע, כי לצורך סתירת החזקה, אין די בהתייחסות כוללנית של בעל השליטה לנכסי החברה, וכי על בעל השליטה לשכנע בעדויות ובמסמכים, כי מצבת נכסי החברה במועד הפסקת הפעילות שימשה כולה לצורך פירעון חובות החברה לנושיה [ע"א (ת"א) 2139/08 הלל נ' מועצה מקומית כפר שמריהו (22.6.2010)].

בענייננו, המחלוקת המרכזית בין הצדדים בשאלת התקיימות התנאים הנ"ל, נוגעת לשאלת עצם קיומם של נכסים בחברה בעת הפסקת הפעילות. למחלוקת זו היבטים משפטיים ועובדתיים כאחד.


אין מחלוקת בין הצדדים, כי הדרישה להוכחת התנאים, למעט הוכחת העברת נכסי הנתבעת 1 אל הנתבעות 2-3, מוטלת על כתפי התובעת. אף אין מחלוקת, כי בהתקיים התנאים הקבועים בהוראות הנ"ל, קמה חזקה לפיה נכסי הנתבעת 1 הועברו מהנתבעת 1 לבעלי השליטה בה, ללא תמורה או בתמורה חלקית בלבד [רע"א 7392/12 חיים רומנו נ' עירית יהוד מונסון (פורסם בנבו, 25.10.2012); ת"א (מחוזי י-ם) 56424-07-12 עירית ירושלים נ' שמוליק בודי פרפקט בע"מ (פורסם בנבו, 31.08.2018)].

עם זאת, קיימות גישות שונות בפסיקת בתי משפט השלום ובתי המשפט המחוזיים, שטרם הוכרעה, בשאלת התפרסותה של החזקה הקבועה בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה אליה מפנה סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, ובפרט ביחס לשאלה האם החזקה כוללת גם חזקה כי אכן היו לחברה נכסים במועד הרלבנטי של פירוק החברה או הפסקת פעילותה.

לפי גישה אחת, החזקה הקבועה בסיפה לסעיף 119א(א)(3) חלה רק לגבי נכסים שאכן היו לחברה בעת הפסקת פעילותה. אין בסעיף קביעה כי קיימת חזקה שהיו לחברה נכסים שכאלו. היינו, רק אם יוכח כי בעת הפסקת הפעילות היו לחברה נכסים, על ידי הרשות המקומית תובעת החוב, תקום "חזקת ההברחה" והנטל יעבור אל כתפי בעל השליטה לסתור את החזקה כי הנכסים הועברו אליו או להראות כי הועברו אליו בתמורה [עת"מ (חי') 46762-10-13 אירנה זורין נ' עיריית חיפה (09.07.2014); עת"מ (נצ') 43603-10-14 שמואל קמינר נ' עיריית בית שאן - מנהל הארנונה (13.06.2017); ה"פ (ת"א) 8947-12-19 ותד נ' עיריית הרצליה (30.11.2010)].


מנגד, ולפי הגישה השנייה, החזקה הקבועה בסעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה כוללת גם חזקה כי בעת הפסקת הפעילות היו לחברה נכסים ואלו הועברו לבעל השליטה ללא תמורה. על פי גישה זו, החזקה מטילה על בעל השליטה את הנטל להראות לא היו לחברה כלל נכסים בעת הפסקת הפעילות וממילא לא הועברו אליו נכסים כלשהם במועד זה
[פסקה 5 לרע"א (י-ם) 29659-12-17 איברהים יגמור נ' מסיס נ' עירית ירושלים מ' סימון (23.04.2018); עת"מ (חי') 36449-03-13 ענבר נ' עיריית חיפה (30.3.2014); פסקה 16 לע"א (ת"א) 2139-08 דן הלל נ' מועצה מקומית כפר שמריהו (22.06.2010)].

יוער, כי התובעת הפנתה בסיכומיה לעת"מ (מנהליים חי') 371-01-11 ניהאד מואסי ואח' נ' עיריית באקה-ג'ת (20.01.2011), וטענה כי קביעת בית המשפט בהליך זה תומכת בטענתה כי נטל ההוכחה בעניין זה מוטל על כתפי הנתבעת 1. ואולם, עיון ב

פסק דין
זה מלמד, כי הגם שההכרעה שם הייתה לטובת עמדת הרשות, הרי שמדובר היה בנסיבות שונות, שכן קביעת בית המשפט נשענה על כך שהנתבעים עצמם צירפו דו"ח כספי המלמד על כך שבמועד בו לפי הטענה חדלה החברה מפעילותה העסקית, היו לה נכסים, עניין שלא מתקיים בהליך דנן [עמ' 3-4 לפסק הדין
].

לשון סעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה, בהקשר זה, עולה בקנה אחד עם הגישה הראשונה:

"... היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחברה כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה ...".

היינו, מסעיף זה בפקודה עולה, כי החזקה חלה על הנכסים שהיו לחברה בעת פירוקה, ולא חלה גם על השאלה המקדמית, האם אכן היו לחברה כלל נכסים בעת פירוקה. אין בסעיף זה קביעה כי קיימת חזקה שאכן היו לחברה נכסים בעת הפסקת הפעילות. מכאן אתה למד, לטעמי, וכפי שסברו בתי המשפט המחזיקים בגישה הראשונה שנסקרה לעיל, כי רק אם יוכח על ידי הרשות התובעת כי בעת הפסקת הפעילות היו לחברה נכסים כלשהם, יעבור הנטל לבעל השליטה לסתור את החזקה הקבועה בדין לפיה נכסים אלו הועברו אליו ללא תמורה. לפיכך, ובהיעדר הלכה פסוקה מחייבת שונה, ונוכח נוסחה של הוראת החוק הנ"ל, אף אני סבורה, כי הנטל להוכחת עצם קיומם של נכסים בעת פירוק הנתבעת 1 מוטל על כתפי התובעת.


ודוק: אני ערה לכך, שקביעה זו מעוררת קושי, שכן, ניתן לומר כי האפשרות היעילה יותר, לנוכח פערי המידע בנושא בין תובעת החוב לחברה, וכן, בהנחה כי מדובר בחברה אשר התנהלה באופן סביר, קרי, ערכה רישומים כספיים ויש לה דוחות כספיים מלאים וכו', היא הטלת נטל ההוכחה בנושא זה על כתפי החברה. ואולם, כאמור, בהיעדר קביעה מפורשת אחרת בפסיקה ולנוכח לשון הפקודה הנ"ל, וכן, לאור הכלל הבסיסי כי "המוציא מחברו עליו הראיה", נטל זה, בנושא הוכחת עצם קיומם של נכסים בחברה במועד הרלבנטי, מונח לטעמי על כתפי התובעת. לא למותר להזכיר בהקשר זה, כי ממילא מדובר בחריג לכלל בדבר אישיותו הנפרדת של תאגיד ובמעין הרמת מסך סטטוטורית, מבלי שנדרש מהרשות התובעת להוכיח את היסודות הנדרשים לצורך הרמת מסך. אכן, כפי שצוין לעיל, ביסוד הסדר סטטוטורי זה, הקובע "חזקת הברחה" קיים רציונל והמטרה הינה מניעת הברחת נכסים בחברות פרטיות המגיעות לסוף דרכן על ידי בעלי השליטה בהן. ואולם, דווקא בשל כך, יש להקפיד לטעמי עם יישום הוראות חריג זה ואין להרחיב את החזקה מעבר למסגרת שנקבעה על ידי המחוקק.


יצוין, כי לצד מחלוקת זו בשאלת נטל ההוכחה לקיומם של נכסים לחברה בעת הפסקת הפעילות, הרי שעיון בפסקי הדין השונים בנושא זה מלמד, כי בפועל, בתי המשפט בחנו לא אחת את מצבת נכסי החברה עובר להפסקת הפעילות ובחנו את הסבריו של בעל השליטה באשר לגורל הנכסים ואת האינדיקציות הראייתיות השונות אשר עמדו לפניהם בשאלה זו, וזאת כאשר הובאו לפניהם ראיות כאמור.

ומכאן, לבחינת תמונת הראיות בענייננו.

כמבואר להלן, אני סבורה, כי במקרה דנן ובשאלת עצם קיומם של נכסים בחברה בעת הפסקת הפעילות, התובעת לא הרימה את הנטל לצורך תחולת החזקה בדבר העברת נכסים לידי בעלי השליטה וביסוס עילות התביעה כנגדם מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים.

ההשקעה הראשונית - 1,600,000 ₪

לפי ההסכם בין הצדדים (נספח 4 לתצהיר הנתבע 4), בעלי המניות בנתבעת 1 נדרשו להעמיד לטובתה סכום של 1,600,000 ₪ (סעיף 9 להסכם), מהלך שאכן בוצע, כפי שמסר יערי בעדותו. ואולם, לדברי יערי בעדותו, סכום זה לא הספיק "ומה שקרה שלקחו כנראה שכירות מאוד גבוהה של 50 אלף שקל בחודש וזה אכל את כל הכסף" (עמוד 49, ש' 2-4 לפרוטוקול).

כמובן, כי העובדה כי הושקעו 1,600,000 ₪ בנתבעת 1 לפי הסכם מכירת המניות, שנחתם ביום 7.4.11, אינה מוכיחה, לכשעצמה, כי כספים אלו, או חלק מסוים מהם, אכן נותרו בנתבעת 1 כנכסים בעת פירוקה, בייחוד כאשר כמבואר להלן, הנתבעים מסרו גרסה סבירה לטעמי, המתיישבת עם השתלשלות העניינים, באשר למה שאירע עם כספים אלו לאחר שהושקעו בחברה.

מהראיות שהוצגו בהליך עולה, כי עד ליום חתימת הסכם מכירת המניות, שילמו חלק מבעלי מניות הנתבעת 1 וכן הנתבעת 1 תשלומים עבור הוצאות שונות, אשר מפורטות בסעיף 4.3.3 להסכם מכירת המניות, ואשר עומדת לכל הפחות על סך של 797,358 ₪. סכום זה כולל, בין היתר, תשלום עבור דמי שכירות ודמי ניהול, רכישת זכויות במושכר וציוד, תשלום לבנק בגין עמלות וריביות וכן תשלום דמי תיווך.

בנוסף, קיימת חשבונית על סך של 54,679 ₪ בגין תשלום של הנתבעת 1 עבור חילוט ערבות בגין חוב דמי שכירות ודמי ניהול (נספח 10 לתצהירו של יערי), כך, שעד כה, ישנן אינדיקציות לכך שהוצאות הנתבעת 1 עמדו לכל הפחות על סך של 852,037 ש"ח, קרי, חסרות אינדיקציות על תשלום של 747,963 ₪ עבור הוצאות הנתבעת, לבחינת יתרת סכום ההשקעה הראשונית.

לפי תצהירו של יערי, הוא שילם לנתבעת 1 46,600 ₪ עבור עבודת נגרות, אך, אין כל ראיה על כך, למעט הסכם הלוואה קצר שנערך בין הנתבעת 1 ליערי. ישנן הוצאות נוספות של יערי עבור הנתבעת 1 וכן העברות והלוואות נוספות שהעניק לנתבעת 1, אך אלו לא מגובות בראיה באשר לדרך בה הוצאו כספים אלה מהנתבעת 1 (סעיף 21 לתצהירו של יערי, וכן, נספח 5 לתצהירו של יערי).

לגרסת הנתבעים, הוצאות אלו, בצירוף תשלום דמי שכירות ודמי ניהול נוספים, עולות על סכום ההשקעה הראשונית הנ"ל, אם כי לא הוצגו ראיות מלאות לכך כי תשלומים אלו, דמי השכירות ודמי הניהול, וכן חלק מההוצאות המפורטות לעיל, אכן שולמו בפועל ובאילו מועדים וסכומים.

עם זאת יודגש, כי ההשקעה הראשונית לא נעשתה בסמוך לנטישת המושכר, וישנם הסברים סבירים, הגם שאינם מגובים באופן מלא באסמכתאות, באשר לאופן בו שימש סכום ההשקעה הראשוני. לפיכך, ולמרות התהיות העולות באשר לאסמכתאות החסרות, אני סבורה, כי הגרסאות אשר נמסרו בעניין זה מטעם הנתבעים סבירות ולא הופרכו וכי התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה בעניין זה להוכיח אחרת, כך שלא הוכח לפני כי נותרו אצל הנתבעת 1 כספים מסכום ההשקעה הראשוני הנ"ל, בוודאי לא בסכום ממשי כלשהו.

לטענת התובעת, נמשכו שיקים רבים ללא הסבר מהנתבעת 1, אך, התובעת בחרה שלא לחקור את עדי הנתבעים אודות משיכות אלו, ולכן, אני מקבלת בעניין זה את טענת הנתבעים, שלא נסתרה, כי כספים אלו שימשו להוצאות הרבות השוטפות של הנתבעת 1.


הרכוש השוטף - 203,693 ₪

לפי חוות דעתו של רו"ח מטעם התובעת, עולה מהדוחות הכספיים של הנתבעת 1 נכון ליום 31.12.2011 (להלן: "הדוח הכספי לשנת 2011"), כי במסגרת הרכוש השוטף של הנתבעת 1 ישנו סכום של 136,756 ₪, הכולל עו"ש ופיקדונות, וכן, חייבים ויתרות על סך של 66,937 ₪ (סעיף 6.1 לחוות דעתו של רו"ח בתובעת) (להלן: "הרכוש השוטף").

לפי הדוח הכספי לשנת 2011, הסכום המופיע בעו"ש ובפיקדונות שימש כערבות לטובת משכיר המושכר, וזו חולטה. הנתבעים הציגו אסמכתא לחילוט 54,679 ₪ עבור דמי שכר דירה ודמי ניהול (נספח 10 לתצהירו של יערי), וכן, אסמכתא נוספת לחילוט 138,294 ₪ עבור דמי שכר דירה ודמי ניהול (נ/1).

מכאן קביעתי, כי התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה בעניין זה ולא הוכיחה לפני, כי נותרו אצל הנתבעת 1 כספים מהרכוש השוטף בעת הפסקת פעילותה.


הרכוש הקבוע - 475,068 ₪

לפי חוות דעתו של רו"ח התובעת, עולה מדוח "מאזן בוחן יתרות מחודש 1/2011 עד חודש 12/2011, (להלן: "דוח מאזן לשנת 2011"), כי קיים רכוש קבוע על סך של 475,068.96 ₪ (להלן: "הרכוש הקבוע"). בדוח הכספי לשנת 2011, שנערך בשנת 2015, אין התייחסות לרכוש הקבוע, ולא התקבלו הסברים ברורים מהנתבעת 1 לגבי אופן מימושו. בדוח "מאזן בוחן יתרות מחודש 1/2012 עד חודש 12/2012" (להלן: "דוח מאזן לשנת 2012"), מוצגת יתרת פתיחה בגין רכוש קבוע בסך של 412,758 ₪.

כמענה בסוגיית הרכוש הקבוע, טוען רו"ח הנתבעת 1 בחוות דעתו, כי הרכוש הקבוע כולל את דמי הפינוי ואת הציוד שמחובר דרך קבע, וכי עם איבוד הזכות בנכס, שוויו 0 ₪.


רו"ח התובעת אישר כי אפשרות זו אכן קיימת:


עו"ד יצחקי: "נכון. מה שאני באמת מבקש לשאול זה האם יתכן מצב שבו מבחינה חשבונאית נרשם הדמי פינוי נרשמים כרכוש קבוע, והשיפוצים במושכר שביצעה הנתבעת בשלב יותר מאוחר נרשמה כשיפוצים במושכר. האם זה יתכן מבחינה חשבונית לרשום את זה בצורה הזאת?"
העד, מר דנוביץ': "התשובה היא כן, הרכוש הקבוע, בדרך כלל מציין רכוש שהוא שולחן, שהוא מחשב, שהוא מקרר. זה עניין של טרמינולוגיה חשבונאית. [...]".
(עמ' 15 ש' 25-30 לפרוטוקול הדיון).

מכאן, שהתובעת לא הוכיחה כי הרכוש הקבוע, או חלק ממנו, נותר בנתבעת 1 בעת הפסקת הפעילות, ולכל היותר העלתה סימני שאלה ביחס לדוחות הכספיים שהוצגו לה, ולשאלות אלו נמסר מענה אפשרי וסביר.

מסקנתי מהמכלול האמור לעיל הינה, כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכחת טענתה כי לנתבעת 1 אכן היו נכסים בעת הפירוק. לפיכך, מתייתר הדיון ביתר תנאי סעיף 8(ג) לחוק וסעיף 119 א(א)(ג) לפקודה. בכלל זאת, אף מתייתר הדיון בשאלת חיובו של הנתבע 4.

בשולי פסק הדין אציין, כי אני סבורה, שהראיות וההסברים לעיל די בהם כדי להביא לדחיית התביעה גם לו אניח, לפי הגישה השנייה שנסקרה לעיל, כי הנטל על בעלי השליטה הנתבעים להוכיח אי קיומם של נכסים בחברה בעת הפסקת הפעילות. אני סבורה, כי נוכח הראיות וההסברים שהוצגו לבית המשפט ונסקרו לעיל באשר להשתלשלות העניינים הנוגעת לנכסי החברה, ניתן לקבוע כי במאזן ההסתברויות, בעלי השליטה הרימו נטל זה, ברמת וודאות מספקת. משכך, גם לפי הגישה המטילה את הנטל על בעלי השליטה, יש לקבוע כי הנתבעים עמדו בנטל להוכיח את סתירת החזקה. שהרי, בהעדר נכסים בחברה בעת הפסקת הפעילות, ממילא לא הועבר נכס כלשהו בשלב זה אל בעלי השליטה. יוזכר בעניין זה, כי נוכח הקשיים אליהם נקלעה החברה, היא הפסיקה פעילותה מבלי שנפתח כלל עסק המסעדה אשר לשמו הוקמה ולשמו נשכר הנכס.

ה.
סיכום

נוכח האמור לעיל, תוצאת ההליך הינה דחיית התביעה.

התובעת תישא בהוצאות הנתבעים ובשכ"ט בא כוחם, בסך כולל של 10,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום,
ב' שבט תשע"ט, 08 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.













א בית משפט שלום 34424-07/15 עיריית הרצליה נ' ברברוסה הרצליה בע"מ, א.ד.ב.יערי אחזקות בע"מ, אלימלך איתי אחזקות בע"מ (פורסם ב-ֽ 08/01/2019)













להסרת פסק דין זה לחץ כאן