זנבק ווליוהאנס באלכה ועו''ד 71 אחר' - משרד הפנים, בית הדין לביקורת משמורת שוהים שלא כדין

מידע על משרד הפנים   



זנבק ווליוהאנס באלכה ועו''ד 71 אחר' - משרד הפנים, בית הדין לביקורת משמורת שוהים שלא כדין

עתירות מנהליות 2028/05     08/02/2006 (עתמ)



תיקים נוספים על זנבק ווליוהאנס באלכה ועו"ד 71 אחר'
תיקים נוספים על משרד הפנים
תיקים נוספים על בית הדין לביקורת משמורת שוהים שלא כדין




עתמ 2028/05 זנבק ווליוהאנס באלכה ועו"ד 71 אחר' נ' משרד הפנים, בית הדין לביקורת משמורת שוהים שלא כדין






בתי המשפט
עתמ002028/05
בבית המשפט המחוזי תל - אביב יפו
בשבתו כבית משפט לעניניים מנהליים
ועוד 71 עתירות נוספות

08/02/2006
תאריך:
כב' השופט ד"ר עודד מודריק

לפני:
העותרים
זנבק ווליוהאנס באלכה ועו"ד 71 אחר'

בעניין:

ע"י עו"ד יעל כץ מסטבאום
נ ג ד

המשיבים
1. 1. משרד הפנים

2. 2. בית הדין לביקורת משמורת שוהים שלא כדין
ע"י עו"ד אפרת איצקוביץ
ע. לפמת"א (אזרחי) ועו"ד אלואז זערורה
ע. לפמת"א (אזרחי)
פסק דין

מבוא
לפני יותר משנה וחצי הוציאה הרשות המוסמכת במשרד הפנים
צווי הרחקה מישראל לאתיופיה נגד 72 נתיני אתיופיה השוהים בישראל, רובם ככולם שנים רבות, שלא כדין (להלן: "העותרים"). ביצוע ההרחקה התעכב חודשים רבים כיון שהעותרים - שהוחזקו כל העת במשמורת - לא שיתפו פעולה עם הרשויות לשם הוצאת תעודות מסע. לפני מספר חודשים החליטה ממשלת אתיופיה לאפשר הנפקת תעודות מעבר עבור העותרים גם בלי שיתוף הפעולה שלהם. הוצאת תעודות המעבר הכשירה את הקרקע לביצוע צווי ההרחקה. נוכח זה הגישו העותרים, ביולי 2005, 72 עתירות נפרדות לבית משפט זה ובהן ביקשו שבית משפט יורה לעכב את הרחקתם ויקנה להם מעמד זמני בישראל עד שתתקבל החלטת ממשלת קנדה בפני
יתם לקבלת מעמד של פליט שם.

העותרים אינם חולקים על אי חוקיות שהותם בישראל וממילא גם לא על זכותה של המדינה להרחיקם מישראל. עיקר טענתם הוא שנשקפת להם סכנת חיים מהמשטר הפוליטי בארץ מוצאם שהוא משטר הרודף עד חֹרְמָה את מתנגדיו הפוליטיים (שבני משפחת העותרים נמנים עִמַם). נציבות האו"ם לפליטים (unhcr-united nation high commission for refugees) באמצעות נציגותה בישראל (להלן: "נציגות האו"ם"), לא הכירה בעותרים כ"פליטים" הראויים להגנה. העותרים אמנם מלאי תרעומת על התנהלות נציגות האו"ם ועל החלטותיה אך אינם משיגים על החלטת משרד הפנים
לאמץ את עמדת הנציגות ולהימנע מהענקת הגנה לעותרים כפליטים. הם טוענים כי מסיבות שונות ממשלת קנדה נוקטת בעניין הענקת הגנה לפליטים אמות מבחן פחות נוקשות מאלה של מדינת ישראל. בקשתם היא שמדינת ישראל תגלה כלפיהם גישה הומאנית ותאפשר את שהותם בישראל עד שיסתיים הטיפול בבקשותיהם לקבלת מעמד בקנדה.
לאחר הגשת העתירות נערכו דיונים בבקשות ביניים שונות. בין היתר נתנה החלטה (כב' סגן הנשיא י. זפט) לאחד את הדיון בעתירות (לפיכך אקרא לכל העתירות במאוחד: "העתירה" והוא כל עוד לא תידרֵש התייחסות לעתירות מסוימות). הדיון המאוחד נשמע ביום 6.10.05 ובעקבותיו הוריתי לבאי כוח המשיב להגיש כתב תשובה פורמלי ולבאת כוח העותרים להגיב לכך בכתב. כך נעשה [לאחר שהוגשה התגובה (20.11.05) שלחה באת כוח העותרים, בלי הרף, מסמכים נוספים]. עתה מוטל עלי לפסוק את הדין.

אחלק את פסק הדין לשלושה; בראשונה אדון בטענת המשיב למחיקת העתירה על הסף, אחר כך אדון בטענות העתירה המשותפות לכל העותרים ולבסוף אבחן אם יש מקום לנקוט גישה מיוחדת בנסיבותיהם של עותרים מסוימים. מובן כי הצורך בכל אחד משני חלקי הדיון האחרונים תלוי בתוצאות הדיון בחלק שקדם לו.

טענות למחיקת העתירה על הסף
באות כוח משרד הפנים
טוענות כי ראוי לדחות את העתירה על סף הדיון בה והן מונות שבעה טעמים לכך: 1) העדר עילת עתירה; 2) העדר תשתית ראייתית; 3) השלמה עם ממצאי נציגות האו"ם; 4) שיהוי; 5) מעשה בית דין; 6) העותרים אינם נקיי כפיים; 7) אי תשלום אגרה.

העדר עילה
הטענה
כיון שהעותרים אינם משיגים על ההחלטה שלא להכיר בהם כפליטים1[1] נשענת עתירתם רק על פנייתם לממשלת קנדה. אולם פנייה למדינה שלישית אינה מקימה עילת עתירה; היינו עצם העובדה שאדם השוהה בישראל שלא כדין ביקש ממדינה כלשהי שתקלוט אותו אינה מקימה מחסום לפני ההחלטה להרחיקו מישראל. מי ששוהה בישראל שלא כדין אינו יכול "להכתיב" לרשות לאיזו מדינה לשלֵח אותו ודרישתו לעכב את הרחקתו עד להחלטת אותה מדינה אין לה על מה שתסמוך.
התשובה
תשובת באת כוח העותרים היא שגם בלי ההכרה של האו"ם במעמדם של העותרים כפליטים, ישנן ראיות מוצקות לכך שהרחקתם לאתיופיה מסכנת את חייהם . הלכה היא:

כל סמכות שלטונית - לרבות סמכות הגירוש על פי חוק הכניסה לישראל - צריכה להיות מופעלת על בסיס ההכרה 'בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן חורין' ... זה העיקרון הגדול ... לפיו אין לגרש אדם למקום בו יעמדו חייו או חירותו בסכנה ... הוא עיקרון כללי שאינו מוגבל אך ל'פליטים' הוא חל בישראל על כל סמכות שלטונית שעניינה גירוש אדם מישראל (בג"ץ 5448/94 טאיי ואח' נ' שר הפנים מפי הנשיא ברק).

נוכח הגישה הזאת ראוי לברר את טענת העותרים כי גירושם לאתיופיה מסכן את חייהם ולכן מצווה המדינה להימנע מצעד שתוצאותיו הרות גורל עבור העותרים. בברירה שבין הרחקת העותרים מישראל תוך העמדת חייהם בסכנה לבין השארתם כאן לפרק זמן מוגבל עד לקבלת החלטה בידי שלטונות קנדה, האפשרות הראשונה היא בלתי סבירה, בבחינת מעשה לא אנושי (אנטי הומאני) ואילו האפשרות השניה לא זו בלבד שהיא מקיימת את כבודם, שלומם וחירותם של העותרים כבני אדם, אלא אף גם זו שהיא אינה סותרת את מדיניותו העקרונית של משרד הפנים
שלא להקנות מעמד בישראל לזרים שהם שוהים בלתי חוקיים.

העדר תשתית ראייתית
הטענה
אף אחת מן העתירות אינה כוללת ראיה לפניה לשלטונות קנדה לשם קבלת היתר הגירה או מעמד כלשהו שם. כעשרים עותרים כלל לא טענו בעתירתם שנעשתה פנייה לשלטונות הקנדיים. עותרים אחרים, שטענו לפנייה כזאת, נדרשו בתחילת הבירור של עתירותיהם להמציא מסמכים המאשרים את פנייתם. איש לא הציג מסמכים כנדרש (לכל היותר הוצגו מסמכי פנייה לכנסייה בקנדה שתעניק לפונים חסות (sponsorship). הענקת חסות היא תנאי בסיסי לפניה לשלטונות.

התשובה
טענת המדינה מתעלמת מן התהליך המיוחד של קליטת פליטים בקנדה. התהליך הוא דו-שלבי. בשלב ראשון מתבצעת פנייה לנותן חסות (ספונסר). נותן החסות הוא אדם או ארגון המקבל על עצמו לשמש כמוציא ומביא בעניינו של מבקש המקלט לפני שלטונות קנדה וכן הוא מתחייב להעניק תמיכה בתקופת השהות הראשונית של מבקש המקלט בקנדה. עם פניית הספונסר לממשלת קנדה, בשמו של מבקש המקלט, נבדקים טיבו ויכולותיו של הספונסר ומידת התאמתו לשליחותו. בשלב השני מתבצעת בדיקה של מבקש המקלט עצמו. ממשלת קנדה מורה לשגרירות הקנדית בישראל להזמין את מבקש המקלט ולבדוק את בקשתו. רק בשלב הזה נפתח תיק פורמאלי על שם מבקש המקלט .

באת כוח העותרים טוענת כי כל העותרים ביצעו את מהלכי השלב הראשון ופנו ל"ספונסר" בקנדה. פנייתם נעשתה לגורם שכבר הוכר בקנדה כ"נותן חסות". 19 עותרים קיבלו בחודש ספטמבר הזמנה מרשויות ההגירה הקנדיות, שהעתקה הופנה לשגרירות קנדה בישראל. לאמור; עותרים אלה ממתינים להזמנה לראיון בשגרירות והם מצויים לפתח השלב השני של התהליך.

השלמה עם ממצאי נציגות האו"ם
הטענה
נציבות האו"ם לפליטים לא פרסמה הודעת "אזהרה כללית" כנגד החזרת אזרחים אתיופיים לארצם. משמע נציבות האו"ם אינה סבורה כי נשקפת סכנת חיים לאתיופי החוזר (או מוחזר) לארצו.

נציגות האו"ם בחנה את כל הבקשות הפרטניות שהוגשו לה באורח יסודי על פי אמות המידה היסודיות שסיגלה לעצמה. היא דחתה את כל ההפניות של מי מן העותרים אשר ערך פנייה כזאת. משמוצו כל ההליכים במסגרת נציגות האו"ם, היו החלטותיה לסופיות ואין אחריהן עוד ערעור (ואפילו לא הרהור). עותרים שלא פנו אל נציגות האו"ם או לא מיצו את ההליכים לפני הנציגות, מנועים מלטעון כנגד אי ההכרה בהם כפליטים. זו עובדה שבאת כוח העותרים ציינה באוזני בית המשפט שאין היא מבקשת להשיג בעתירה על החלטות נציגות האו"ם.

התשובה
למרות הביקורת הרבה שבפיה על דרכי הפעולה של נציבות האו"ם, באת כוח העותרים אינה מבקשת להתמודד עם קביעות נציגות האו"ם. סברתה היא שקביעות נציבות האו"ם אינן שומטות את הקרקע מתחת לפני האפשרות לטעון ולהוכיח כי סכנה גדולה מרחפת מעל ראש העותרים בארצם (ראו עת"מ [ת"א] 1137/05 זלאלם נ' משרד הפנים
).

שיהוי
הטענה
צווי ההרחקה נגד רוב העותרים הוצאו בשנת 2004. כל עוד צלחה דרכם של העותרים להערים קשיים על הניסיון להרחיקם מישראל (בכך שלא שיתפו פעולה עם הבקשה להנפיק להם תעודות מעבר), לא ראו כל צורך להגיש עתירה מנהלית. רק כאשר התברר להם שמדינת ישראל הצליחה לגרום להנפקת תעודות מעבר מוגבלות בזמן , הוגשו העתירות. נמצא אם כן שהעתירות לוקות בשיהוי פורמלי (סובייקטיבי) ומהותי (אובייקטיבי) גם יחד.

התשובה
המענה המוצג מפי באת כוח העותרים הוא ששולחיה הגישו את עתירותיהם רק כאשר "ניסו להרחיקם מישראל בכוח". עד אז חיפשו "האנשים העניים הללו" פתרונות אחרים שכן לא יכלו לממן עתירות. משנפתחה להם "האופציה הקנדית" המתינו לסיומו של התהליך (אף על פי שההמתנה הייתה בתנאי משמורת).

מעשה בית דין
הטענה
שניים מן העותרים הגישו עתירות קודמות שעניינן צו ההרחקה מישראל (עת"מ 2098/05; 2104/05). עתירות אלה כבר הוכרעו. העתירות הנוכחיות (של אותם עותרים) מבוססים על אותן עילות שעליהן הושתתו העתירות הקודמות. גם בנסיבות לא חל כל שינוי. ומכאן שקיים "מעשה בית דין".

התשובה
העתירות דנן מבוססות על עילה שונה מן העתירות הקודמות. עניינן של העתירות כעת איננו ביטול צו ההרחקה אלא עיכוב ביצועו. טענת "מעשה בית דין" כבר הועלתה כלפי העתירות הללו עם הגשתן ונדחתה בידי בתי המשפט (ראו במיוחד עת"מ 2098/05 ובר"ם 7967/05).

העדר ניקיון כפיים
הטענה
העתירות לוקות בהעדר ניקיון כפיים משום שהעותרים סירבו לשתף פעולה בהליך של הוצאת תעודות מעבר; כבשו טענותיהם עד לתפיסתם וחלקם הציגו טענות סותרות ולא מהימנות.

על פי הדין האתיופי שיבת אזרח אתיופי לארצו צריכה להיות מרצון. לכן הקונסול האתיופי בישראל התנה את הוצאת תעודות המעבר לעותרים בהגשת בקשה מצדם לחזור לארצם. הם סירבו לעשות כן עת ארוכה. זה הטעם לכך שהוחזקו זמן רב במשמורת. סמוך לפני הגשת העתירות ניאות הקונסול האתיופי להנפיק תעודות מעבר עבור העותרים גם בלי שהוגשה מצדם בקשה. משראו העותרים שסרה המניעה הפורמאלית מפני הרחקתם הגישו את העתירות דנן. זו התנהגות לא תמימה שכן אילו מיקדו העותרים את מעייניהם במציאת פתרון חוקי לשהותם במדינה מחוץ לאתיופיה (כגון בקנדה) יכלו לסיים את התהליך כבר לפני זמן רב. אולם לא זו הייתה כוונתם. הם שהו (וחלקם גם עבדו) בישראל שנים רבות בלי לפנות ל"מסלול הקנדי". בכך ביקשו לאלץ את מדינת ישראל לקלוט אותם ולכן נמנעו מפנייה לקנדה ולא שיתפו פעולה עם קונסול ארצם בישראל.

חלק ניכר מן העותרים הציגו בפני
יתם לאו"ם תמונה עובדתית לא נכונה ובקשותיהם נדחו משום חוסר אמינות. פרטים שונים מן הפנייה לנציגות האו"ם הושמטו מן העתירות והועלמו מידיעת בית המשפט.

התשובה
באי כוח העותרים אינם רואים באי שיתוף הפעולה עם הרשות לשם הרחקת העותרים משום חוסר ניקיון כפיים. האם היה על העותרים להוליך עצמם, כצאן לטבח, אל ארץ גזירה, הם שואלים מליצית (רטורית).

הטיעון בדבר מצגים עובדתיים כוזבים או סותרים, נטען בלי כל פירוט ובלי שמץ של תימוכין עובדתי.

אי תשלום אגרה.
במספר עתירות (צוינו ארבע עתירות) לא שולמה האגרה, אף על פי שאין החלטה הפוטרת מחובת התשלום. בעתירות אלה אין לדון ללא תשלום האגרה.

התשובה לטענה היא שהעותרים פנו בעניין זה לבית המשפט העליון וממנו יצאה הנחייה לבית משפט זה לשוב ולשקול את הבקשה לפטור מאגרה.

דיון בטענות הסף
מקצת טענות הסף הן בנות ממש ואפילו ממש רב. למשל טענת השיהוי. לא ניתן הסבר טוב להשהיית ההגשה של העתירות. התשובה נסמכת על מציאות של עוני, חוסר יכולת לממן הליכי משפט יקרים. זו טענה בעלמא שאין לה תימוכין. העותרים שהו בישראל תקופה ארוכה מאד. גם אם אין הם נהנים מעושר רב, היו להם (עד שהושמו במשמורת), מן הסתם, מקורות פרנסה. חלקם נצרכו למקורות כספיים ניכרים על מנת להגיע לישראל (זיוף מסמכים, הברחת גבולות, הוצאות דרך וכיו"ב) ולא ברור כלל שהגיעו הנה חסרי כל. העותרים ידעו למצוא מסילות אל גורמים מעבר לים כדי שישמשו להם "נותני חסות". רק הדרך אל בית המשפט בישראל נעלמה מעיניהם כל העת? האמצעים נמצאו לכל מהלך שאיננו חוקי ורק לפנייה לבית המשפט (פנייה שבדרך כלל נפטרת מאגרה) ידם אינה משגת? אתקשה לקבל את הדבר.

לא רק שיהוי. גם נקיטת שב ואל תעשה כל עוד שלטונות ההגירה בישראל לא הניחו ידם על העותרים ו"גילוי" ה"ערוץ" הקנדי רק כאשר התברר שהרחקת העותרים מישראל עשויה להתממש, עשויים להוות בסיס לשלילת סעד מן העותרים.

ממש מסוים יש גם בטענה שהתנהגות מרבית העותרים נעדרת תום לב (במובן של הצגת תמונה עובדתית לא נכונה, סתירות בין מצגי העובדה שהוצגו לפני גורמי מנהלת ההגירה לבין המצגים בתצהירי העותרים לבית המשפט, סתירות בין מרבית מצגי העותרים לנציגות האו"ם לבין המצגים בתצהירים ועוד).

את עניין האגרה לא בדקתי עד תום. בית המשפט פטר את מרבית העותרים מתשלום אגרה. לעניין היתר, לא מן הנמנע שעדיין תלויה ועומדת בקשה לפטור שלא נדונה.

בכל זאת סברתי שבנסיבות הלא שגרתיות של תיקי עתירה אלה מוטב שלא יינעלו שערי הדיון לפני (או על פני) העותרים מטעמי סף דיוניים. ראשית, העותרים מוחזקים כבר עת ארוכה מאד בתנאי כליאה. אמנם מפתחות הכלא בידיהם. אילו רצו בכך יכלו זה מכבר לזכות בחירות ובלבד שלכל הפחות קטע הדרך הראשון לחירות יוליכם ישירות ממדינת ישראל לארצם, לאתיופיה. הם לא ניצלו את הברירה שבידם (להוציא אחת העותרות שמטעמי מצוקה משפחתית, ביכרה למחוק את העתירה ולתת את הסכמתה להוצאתה מישראל). אמנם אין להסיק מכך מסקנה הכרחית שטענותיהם נכונות (עובדתית) וצודקות (משפטית), אך המציאות של כליאה ארוכה מעמידה אותם, לכאורה, כנחושים בדעתם ובאמונתם. אי אתה יכול, בנסיבות כאלה לעמוד על הדין ולסלקם מל פניך בלי לעיין בטענתם המהותית.

שנית, מעיקרה, כאמור, הוגשו 73 עתירות נפרדות. אלא שבית המשפט ראה לנכון לאחד בהן את הדיון. מטבע הדברים הדיון המאוחד ממקד אליו תשומת לב ציבורית. זו חורגת מתחום העניין הפרטי של 72 העותרים הממתינים לפסק הדין. היא מקיפה את סוגיית השהות הבלתי חוקית בישראל של נתינים אתיופיים רבים אחרים. מיקוד תשומת הלב הציבורית בדיון הזה, מגביר את תהודת הביקורת המוטחת במשיב (הלכה למעשה, במדינת ישראל) על רקע מדיניות הטיפול שלו בנושאי פליטים בכלל ובאזרחי אתיופיה שמצאו דרכם לישראל בפרט. גם בשל כך, הייתי סבור שהעתירה צריכה לחצות את סף הדיון בבית המשפט כדי שהטענות יתבררו לגופן ותוצאת הבירור תוכל לעמוד לנגד עיני הציבור.

טענות סף אחרות הן בנות ערך מהותי יותר אך לא מצאתי להן יסוד מספיק. הטענה שהעתירות נעדרות עילה משום שהעותרים אינם חולקים על אי החוקיות של שהותם בישראל, כמו גם הטענה בדבר מעשה בית דין, אינה מזהה כהלכה את מהות העתירה. העותרים גורסים שסכנה של ממש, סכנת חיים או אובדן חירות, אורבת להם אם יורחקו לארצם, לאתיופיה. הם סבורים כי יעלה בידם להסדיר לעצמם מעמד מוגן כלשהו בקנדה. עתירתם היא, לכן, לעכב את הרחקתם מישראל עד שיוסדר מעמדם בקנדה. עתירה לעיכוב ההרחקה (בתנאי שחרור בערובה) אין פירושה עתירה להקניית מעמד בישראל. משרד הפנים
כבר אימץ - ב"עידוד" ניכר של פסיקת בתי המשפט - מדיניות של עיכוב ההרחקה בנסיבות של מצב רפואי מיוחד (שעה שהשוהה הזה זקוק לטיפול מציל חיים) או בנסיבות הומניטאריות אחרות. העותרים מבקשים לגזור מן המדיניות של עיכוב הרחקה לצורך טיפול מציל חיים, אל מדיניות שתעכב הרחקת שוהה בלתי חוקי שנשקפת לו סכנת חיים בארצו עד שימצא לו פתרון של קליטה במקום כלשהו. ראוי לעיין בדבר זה.

מכאן נובע שהטענה שהעותרים השלימו עם החלטות נציגות האו"ם בעניינם אינה רלוונטית, כטענת סף. ממצאי נציגות האו"ם ומסקנותיה בעניינו של כל עותר היו גורם בפסיפס העובדות והנסיבות שעליהן הניח משרד הפנים
את החלטתו. הפרכת אותה תשתית, תוך עקיפת ממצאי נציגות האו"ם, עלולה להתברר כמשימה קשה לעותרים אך אין לומר שהדלת חסומה לכל ניסיון מצדם לבצע את הדבר.

הוא הדין גם בהקשר לטיעון שהעותרים לא הניחו תשתית ראיות מספקת לביסוס עילת העתירה. זו אינה "טענת סף". אם ייקבע, באורח עקרוני, שיש הצדקה לעיכוב הרחקת העותרים בנסיבות מסוימות, יהיה צורך לברר אם הנסיבות המצדיקות עיכוב מתקיימות. בהקשר זה יעמדו מסקנות נציגות האו"ם מצד אחד ודרכי אימות הנסיבות שהעותרים הצביעו עליהן מצד שני. בינותם תבוא ההכרעה השיפוטית.

מסקנת ביניים - דחיית טענות הסף
טענות אלה ביקשו לסלק את העתירה על הסף, אך מן הטעמים שציינתי למעלה נמצאתי מסלק את חלקן מפני ומסתלק מן ההשלכות של חלקן האחר. כך חוצה עתירה את המבואה ובאה אצל הטרקלין לעיין ולדון בה.

טענות העתירה
העותרים אינם משיגים על החלטת משרד הפנים
שלא להעניק להם הגנה כפליטים. הם מבקשים לזכות בהגנה כזאת במדינה אחרת. ביני לביני, עד שיזכו בחסותה הנשאפת של מדינה שלישית הם מבקשים להישאר במדינת ישראל. סברתם היא שאף על פי שמדינת ישראל אינה "מדינת קליטה" לכל דורש עליה לגבש מדיניות, המבוססת על עליונות ערך חיי האדם, שמכוחה בנסיבות המעוררות לכל הפחות ספק שמא קיימת סכנה לחיי אדם בארצו והוא נמצא בישראל, יינתן לאותו אדם מקלט (רשות שהייה ) זמני בישראל, עד שיעלה בידו למצוא מדינה קולטת אחרת (או שלכל הפחות יינתן מקלט זמני כאמור לאדם שהראה כי החל בתהליך בעל סיכוי ממשי לקליטתו במדינה מסוימת).

לטיעון העקרוני שאקרא לו: "הגנה על זר נרדף" הזה נסמכת טענה עובדתית בת שלושה מרכיבים: א) באתיופיה מתקיימת רדיפה עד חורמה של מתנגדי המשטר הפוליטי; ב) העותרים נמנים עם קבוצת הנרדפים באתיופיה משום שלהם קשרי משפחה עם מתנגדי המשטר שם; ג) העותרים החלו בהליך המורכב של קליטתם כפליטים בקנדה ולהליך זה סיכויי הצלחה (מכל מקום, אם ההליך ייכשל ייצאו העותרים את ישראל).

אדון בטיעון העקרוני ובמרכיבי העובדה שעליהם הוא נשען.

הגנה על זר נרדף
מדינת ישראל מחויבת להעניק הגנה2[2] לזרים השוהים בה - גם שוהים לא חוקיים - המוכרים כפליטים. למחויבות זו מקורות עיגון משפטיים ומוסריים. מדינת ישראל הצטרפה לאמנת האו"ם בדבר מעמדם של פליטים (1951) ולפרוטוקול שהוסף לה (1967) (להלן: "אמנת האו"ם לפליטים" או "האמנה"). אמנם האמנה לא אומצה אל הדין הפנימי באמצעות דבר חקיקה ישראלי, אך מקובל בידינו שלמחויבות הבינלאומית שהמדינה נטלה על עצמה בהצטרפה לאמנה יש גם השלכות מעשיות בתחום הפנימי. מכל מקום ככל שהדבר תלוי בפסיקה של בתי המשפט עליהם לראות לכך שפרשנות הדין הפנימי תהיה תואמת ככל הניתן את הוראות המשפט הבינלאומי כפי ביטוין באמנה (א. ברק פרשנות במשפט כרך שני פרשנות החקיקה (תשנ"ד-1994) 576).

המחויבות האמורה מושתתת גם על בסיס מוסרי כמדינה שעל דגל מסורתה חרוט עד אין דור הזיכרון "כי גר היית בארץ מצרים" ולוז ההוויה שלה נצרב במוראות רדיפת יהודים בכל הדורות3[3].

"פליט" הוא מי שמוגדר ככזה מכוח אמנת האו"ם לפליטים. לכאורה היית יכול לומר שהמדינה אינה חייבת להעניק הגנה למי שסכנת חיים מרחפת מעל ראשו בארצו אם אין הוא מוגדר כ"פליט". אולם זו אמרה שתולה עצמה בשערותיה. הגדרת "פליט" באמנה אינה מתייחסת לקיבוץ אנושי זה או אחר, זו הגדרה פרטנית האומרת שכפליט ייחשב מי שנמצא מחוץ לארצו ואינו חוזר אליה מחמת חשש מבוסס היטב שיירדף בה מסיבות של גזע, דת, לאום, או חברות בקבוצה בעלת השקפות פוליטיות (להלן בהכללה: "סכנת רדיפה"). מכאן שכאשר מתברר שזר שוהה בישראל ואינו חוזר לארצו מפני שמרחפת מעליו שם סכנת רדיפה, הרי זה "פליט" ויש להעניק לו לכל הפחות הגנה של מניעת סכנות הרדיפה.

הנה כי כן לו יצויר שהעותרים הראו כדבעי שבארצם נשקפת להם סכנת רדיפה כי אז לא צריכה להיות מחלוקת על כך שהם זכאים להגנה שהיא למצער הרשאת שהותם בישראל עד שתוסדר האפשרות לקלוט אותם במדינת מקלט אחרת.

בכל זאת עשויות להתחולל נסיבות שבהן יימצא זר שוהה בישראל שעה שסכנה לחייו או לחירותו מתקיימת לגביו בארצו מטעמים שאינם כלולים בהגדרת "פליט" (למשל מי שעצם יציאתו את ארצו או מי שיציאתו את ארצו לשם כניסה לישראל מסכנים את חייו, או מי שנמלט מנושיו ובשל חולשת רשויות השלטון בארצו הוא עלול בשובו לארצו לקפח את חייו). נסיבות כאלה אינן מאפיינות את עניינם של העותרים. אני מציין אותן מפני שמבין השיטין עולה מפסק הדין של בית המשפט העליון בפרשת אל טאיי (בג"ץ 4702/94 אל טאיי נ' שר הפנים פ"ד מט(3) 843) ההשקפה שככלל גם בהעדר מעמד פליט אין לגרש אדם לארץ שבה צפויה סכנה לחייו4[4].

מכאן עולה השאלה שהעותרים הציבו על מדוכת הדיון. נניח שהם אינם זכאים למעמד של "פליט" משום שהגדרת "פליט" הנקובה באמנה תובעת את השתתת המעמד על "חשש מבוסס היטב" well founded fear)) מפני סכנת רדיפה ובדיקת נציבות האו"ם לא הצליחה לגלות "חשש מבוסס היטב". האם אין מקום לקבוע שדי בחשש, אפילו אין הוא "מבוסס היטב" כדי להצדיק את הרשות לשהות, זמנית, בישראל עד להסדרת הקליטה בארץ מקלט כלשהי?

האם ניתן למצוא מענה לשאלה זו בהנחיה העולה מפסק הדין בפרשת אל טאיי? כך אמר שם הנשיא ברק:

לשר הפנים הסמכות לגרש העותרים מישראל. עם זאת, סמכות הגירוש צריכה להיות מופעלת, ככל סמכות אחרת, במסגרת התכלית המונחת ביסודה. אין מחלוקת כי בהפעלת סמכות הגירוש על פי חוק הכניסה לישראל יש לקחת בחשבון שיקולים של טובת הציבור בישראל. אין אלה השיקולים היחידים. כבכל מקרה של הפעלת סמכות שלטונית, אף בהפעלה של סמכות הגירוש, יש לקחת בחשבון את חייו של הפרט ואת חירותו. מי שנכנס לישראל ושוהה בה שלא כדין אינו זכאי להישאר בישראל, אך הוא זכאי לכך כי חייו לא יהיו בסכנה - לא בישראל ולא בארץ היעד אליה יגורש. על כן, אין לגרש אדם מישראל למקום בו נשקפת סכנה לחייו או לחירותו. כל סמכות שלטונית -לרבות סמכות הגירוש על פי חוק הכניסה לישראל - צריכה להיות מופעלת על בסיס ההכרה "בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן חורין" (סעיף 1 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו). זהו העיקרון הגדול של ה-non refoulment לפיו אין לגרש אדם למקום בו יועמדו חייו או חירותו בסכנה. עקרון זה מעוגן בסעיף 33 לאמנת הפליטים. הוא מהווה חלק מהחקיקה הפנימית של מדינות רבות, הקולטות את הוראות האמנה, או מסדירות הדבר בנפרד. הוא עקרון כללי, שאינו מוגבל אך ל"פליטים". הוא חל בישראל על כל סמכות שלטונית שעניינה גירוש אדם מישראל (שם, עמ' 848).

אינני סבור שבדברים הללו תמצֵא תשובה לשאלה המוצגת. אמנם מפסק הדין משתמע שהמדינה מצווית שלא לגרום לסיכון חייו של אדם בהרחקתו מישראל, גם אם אינו מוגדר כפליט, אך שאלת מידת השכנוע הנחוצה כדי לקבוע שמרחפת סכנה לגורלו של אותו אדם כל לא עלתה לדיון.

עמדת המשיב כפי שאני מבין אותה היא שהוא נכון להעניק הגנת "פליט", ככלל, רק למי שיוכר ככזה בידי נציבות האו"ם. שמע מינה שההגנה תינתן רק למי שלעניין סכנת הרדיפה יעמוד באמות המבחן הראייתיות של נציבות האו"ם. המשיב לא ייתן, על דרך הכלל, הגנה; לא הגנה קבועה וגם לא הגנה ארעית למי שלא חצה את הרף הראייתי הנדרש בידי הנציבות.

אם זו מדיניות המשיב, לא אוכל להתערב בה. שהרי הרשות המוסמכת לעניין חוק הכניסה לישראל הוא שר הפנים ושיקול הדעת הניתן לו רחב ביותר. כשופט לא אוכל לשום עצמי למכונן על של מדיניות היישום של הסמכויות לפי החוק. הדברים ידועים קבועים וחרוצים. אין טעם לחזור על מקורותיהם עוד ועוד.

יתר על כן. אליבא דידי מדיניות זו סבירה. סבירותה נובעת משני טעמים. ראשית זו מדיניות המקיימת את המחויבות שמדינת ישראל נטלה על עצמה על פי אמנת האו"ם לפליטים. שנית, מדיניות המעניקה רשות שהייה לשוהה בלתי חוקי על פי טענה לא מבוססת לסכנת רדיפה, כמוה כפתיחת השער לכל החפץ בכך. אין צורך בבקיאות מיוחדת כדי להבין שבנסיבות של מדינת ישראל מצב דברים כזה טומן בחובו בעייתיות גדולה. ואפילו תאמר שבין רמת שכנוע כה נמוכה של "טענה לא מבוססת" לבין רמת השכנוע הגבוהה הנדרשת, כנראה, בידי נציבות האו"ם, יימצאו דרגות ביניים (כגון: "אפשרות סבירה") אף המשיב ישיב שהורדת הרף תצריך את מדינת ישראל להקים מנגנוני אבחון ובדיקה משלה שאינם מצויים בידה ושבמקרים רבים לא תהיה להם נגישות למקורות מידע. עמדה זו אינה בלתי סבירה.

הנה כי כן עלי לומר שאין לאיל ידי ליצור קטגוריה של שוהים לא חוקיים, שאינם "פליטים" הזכאים להגנת ארעי על יסוד טענה לא מבוססת לחשש רדיפה בארצם.

אף על פי כן עלי לציין כי במקרים רבים ראו בתי המשפט (בית המשפט העליון וגם בתי המשפט לעניינים מנהליים) להשתמש בסמכותם לתת סעד זמני ולעכב את ההרחקה מישראל של שוהים בלתי חוקיים, כאשר העיכוב נדרש לתקופה מוגדרת קצרה והוא בשעה שהתברר שיש סיכוי סביר לקליטתם, בתוך מסגרת הזמן, במדינה שלישית כלשהי. גישה זו עשויה לקיים את הכלל עתיק היומין: "כופין על מידת סדום"5[5], במקום שהחלטת הרשות נראית כעמידה דווקנית על מדיניותה ואין בגמישות המעטה כדי לסכל את המדיניות.

סיכום הסוגייה העקרונית
אציג במרוכז את שלוש הנקודות המסכמות את השקפתי בהקשר לטיעון העקרוני - הגנת זר נרדף.

א. א. בנסיבות שבהן מוכח כי לזר השוהה שלא כדין בישראל נשקפת סכנת רדיפה בארצו, קמה לו, ממנה ובה, זכות הגנה שהיא למצער הרשאת שהות בישראל עד שתוסדר קליטתו בה או במדינת מקלט אחרת.
ב. ב. מדיניות המשיב שאינה מקבלת קטגוריה של שוהים לא חוקיים, הזכאים להגנת ארעי על יסוד טענה לא מבוססת לחשש רדיפה בארצם, היא מדיניות סבירה.
ג. ג. במקרים מסוימים אפשר שבית המשפט ישקול עיכוב הרחקה מישראל של שוהה בלתי חוקי שאינו זכאי להגנת פליט אם העיכוב נדרש לתקופה מוגדרת קצרה ומתברר שיש סיכוי סביר לקליטה, בתוך מסגרת הזמן, במדינה שלישית.
הטיעון העובדתי
אפנה עתה אל הטיעון העובדתי. בסיומו ניתן יהיה לבחון את הנסיבות באספקלריה של שלושת נקודות הסיכום של הזווית העקרונית.

רדיפות פוליטיות באתיופיה
העותרים אינם טוענים לחשש מפני רדיפה אתנית, דתית או לאומית. הם טוענים לחשש מפני רדיפה פוליטית. "רדיפה", כבר אמרתי ואחזור על כך, משמעותה סכנה לחירותו או לחייו של אדם6[6].

ככל הנראה אין מחלוקת על נסיבות הרקע הפוליטי הכללי השורר באתיופיה. בשנת 1991 חלה שם הפיכה. אחרי כ-15 שנות מלחמת אזרחים הופל הרודן מנגיסטו היילה מריאם ואת מקומו תפס מנהיג "חזית השחרור הטיגרית" מלס זינאווי. השליט המהפכן נשא עמו הבטחות לשלטון דמוקרטי ולשגשוג כלכלי (השלטון כעת מכונה "הרפובליקה הדמוקרטית הפדרלית של אתיופיה) אך ככל הנראה הוחלף משטר רודני אחד ברודנות אחרת. המשטר הקודם נשען על האוכלוסייה האמהרית ואילו המשטר הנוכחי מבוסס על האוכלוסייה הטיגרית.

באות כוח העותרים הציגו שלושה מכתבים ותצהיר7[7] של מי שמציגים עצמם כמומחים בינלאומיים לענייני אתיופיה (ד"ר זיגפריד פאוזוואנג עמית מחקר בכיר במכון מיכלסון בברגן, נורווגיה; ד"ר דונאלד לוין, פרופ' לסוציולוגיה מאוניברסיטת שיקגו, ארה"ב; פרופ' מקאו מוטואה, פרופ' למשפטים מנהל המרכז לזכויות אדם באוניברסיטה של מדינת ניו-יורק, ארה"ב; פרופ' פיטר סאנד מן המכון למשפט בינלאומי של אוניברסיטת מינכן, גרמניה). מן המסמכים הללו עולה תמונה של רדיפה פוליטית בידי הממשל הנוכחי את חברי ופעילי הגורמים האופוזיציוניים שהוצאו מחוץ לחוק ("חזית השחרור של אורומו" ו-"הארגון העממי הכל-אמהרי"). הרדיפה מתבטאת במעצרים ובמאסר של פעילים, החושפים אותם לאלימות בלתי נשלטת המתרחשת בין כתלי בתי הכלא. מרחפת גם סכנת מוות לפעילים משום שהשלטונות מדכאים ללא רחם כל פעילות פוליטית אופוזיציונית גם אם היא מתבצעת בדרכים דמוקרטיות מקובלות. כך למשל, בעקבות הבחירות שנערכו במאי 2005, דוכאו הפגנות מחאה על פגיעה בזכויות אדם ועל זיוף ורמייה במערכת הבחירות במחיר נורא של הריגת עשרות מפגינים וכליאת אלפים מהם.

מרבית האוכלוסייה האמהרית אינה נתונה לסכנה באתיופיה אך קבוצות הפעילים, כאמור נרדפות. הממשל מנסה ליצור קונפליקט אתני בין האמהרים לבני האורומו בכך שהוא מייחס לראשונים אחריות לקיפוח של האחרונים בתקופת הממשל הקודם. התמונה "נסבלת" פחות או יותר באדיס אבבה הבירה (המצב בעיר הבירה מתואר גם רשימתו של מיכה אודנהיימר שהיא רשמי ביקור באדיס אבבה שנעשה זה מקרוב. "הארץ" 2.1.2.05). אך היא גרועה במידה רבה באזורי ם הכפריים. פעילי המשטר הנוכחי השתלטו באזורים אלה על משרות השלטון והשליטה הפוליטית והכלכלית. הם חוששים מאד מהתגברות אופוזיציונית שתשמוט את שלטונם (ואת טובתו הכלכלית) מידיהם. מכאן רדיפה עד חורמה של כל מי שנודע בשייכותו לגורמי האופוזיציה, נאמני המשטר הקודם או התומכים בהם.

באי כוח המשיב לא ערכו מאמץ מודגש להציג תיאור מפורט ומבוסס, ערוך בידי מומחים, בדבר המצב השורר באתיופיה. אך הוצג מכתב מיום 29.6.05, של מר מ. בבלי נציג נציבות האו"ם בישראל אל מנהלת ההגירה המבטא את השקפת נציבות האו"ם ביחס למצב המדיני והביטחוני באתיופיה. מר בבלי כתב שקיבל את הודעת מטה נציבות האו"ם לפליטים בג'נבה ש"לא הוצאה אזהרה כנגד החזרת אתיופים לארצם8[8] או בקשה למדינות להעניק ליוצאי אתיופיה הגנה זמנית. כל מקרה חייב להיבדק לגופו". הוא הוסיף כי קיבל מן המטה בג'נבה אוסף של דיווחים על המהומות שהתרחשו (בעקבות הבחירות האחרונות). הוא התרשם כי הדברים מתמקדים שם בהפגנות בכמה אוניברסיטאות ובשביתות סולידאריות עם המפגינים.

אוכל לסכם את תמונת הדברים כפי שהועמדה לפני. בראשית שנות ה-90 הוחלף המשטר באתיופיה בעקבות מלחמת אזרחים ארוכת שנים. יש פנים לסברה שהמשטר החדש איננו מקיים עקרונות דמוקרטיים במלואם ואיננו מגן כהלכה על זכויות אדם. עם זה ברור כי לא מתקיימת כעת מלחמת אזרחים ולא מתקיימת רדיפה אתנית ואפילו רדיפה פוליטית המונית. אפשר להניח שהמשטר נוקט יד קשה כלפי מתנגדיו. לא מן הנמנע שהדברים מתבטאים במעצרים של מתנגדים פוליטיים אקטיביים ובשימוש בכוח כדי לדכא פעילות הנחשבת לבלתי חוקית. אולם גם זה אינו נעשה בהיקפים גדולים וללא הבחנה9[9].

ייתכן שבאזורים כפריים המצב קשה יותר מאשר בערים והוא מפני שבאותם אזורים שולטת מנהיגות מקומית שהשלטון המרכזי מתקשה לפקח עליה. אך גם המצב באזורים הללו לא שכנע את נציבות האו"ם לפליטים (שקיבלה דיווחים גם מארגוני זכויות אדם בינלאומיים) שהוא מצריך הוצאת "אזהרה כללית" או מתן הגנה כללית לאזרחי אתיופיה השוהים מחוץ לארצם.

בנסיבות אלה אני מוצא סבירות בעובדה שמשרד הפנים
סומך את גישתו על השקפת נציבות האו"ם ואינו מטה את דעתו, העקרונית, נוכח פניות ארגונים ומומחים שונים. גישת משרד הפנים
היא שלא מתקיימת באתיופיה רדיפה פוליטית כוללת. זו הנחת העובדה שמשמשת את פסק הדין.

הסכנה הקונקרטית לעותרים
מצד העותרים אין לפני כל ראיה בדבר סכנה מיוחדת המתקיימת כלפיהם באורח אישי, עם שובם לאתיופיה. הנסיבות האישיות של העותרים מתוארות בתצהיריהם שצורפו לעתירות. אין כל תימוכין חיצוניים לתיאור העובדתי האישי המצוי בתצהירים.

תמיכה לכאורה עשויה להימצא בתצהירו של ד"ר לוין הנזכר לעיל. המומחה הנכבד כתב כי נתן דעתו לעתירת העותרים. אף על פי שהוא איננו מכיר ולא חקר את הנסיבות של כל אחד מהמקרים הקונקרטיים, הוא מוצא בהם קו אפיון אחד והוא זיקתם הישירה או העקיפה ל"חזית השחרור של אורומו" או ל"ארגון העממי הכל אמהרי". שני הארגונים הללו נחשפו לרדיפה פוליטית קשה ומתמשכת בידי שירותי הביטחון האתיופיים. הרדיפה מתקיימת כלפי מנהיגות הגורמים הללו וחבריהם הרשומים. עם זה גם קרובי משפחה של אלה עלולים להיחשף לפגיעה, להפרת זכויות, לנזקים כלכליים ואפילו למעצר ולכליאה. מקרים מסוימים של גולים אתיופיים שנחקרו בידו, העלו, כמו אצל העותרים, חשש גדול מפני שיבה לאתיופיה שמא תשיג אותם שם ידם הקשה של השלטונות.

אין צריך לומר כי דברים אלה אינם מהווים תמיכה לטענות עובדה בדבר זיקת העותרים או מי מהם אל המפלגות הנרדפות. המומחה גם גילה זהירות בלשונו ביחס לגורלם הנחזה של בעלי קרבה משפחתית לפעילי מפלגות אופוזיציה (בהבדל מן הפעילים עצמם) ומלבד ציון החשש של הגולים שאת עניינם בדק, לא הצביע אף על מקרה אחד של פגיעה באזרחים שחזרו לארצם.

מנגד עניינו של כל אחד מן העותרים אשר פנה לנציגות האו"ם נבדק בידה. הנציגות מצאה כי נתוני העובדה שרבים מן העותרים הציגו אינם נכונים. מכל מקום לא התבררה סכנה קונקרטית כלפי שום עותר. מסקנות נציגות האו"ם אומצו בידי המשיב בהתאם לנוהל טיפול בבקשות פליטים המתקיים ומופעל למן שנת 2002. פסיקת בתי המשפט, לרבות בית המשפט העליון נשענת על מנגנון הפעולה של משרד הפנים
המבוסס על הנוהל (ראו לעניין אזרחי אתיופיה: בג"ץ 5885/05 יהוני נ' שר הפנים; עע"ם 9604/05 מ"י נ' בנטמלק; עע"ם 1541/05 וורקנה נ' מ"י).

באות כוח העותרים הצהירו כי העתירות אינן תוקפות את המלצות נציגות האו"ם וגם לא את נוהל הפעולה של משרד הפנים
. אומנם הושמעה הסתייגות מן הממצאים והמסקנות של נציבות האו"ם וכן הוטחה ביקורת רבה על נהלי העבודה של נציגות האו"ם ועל גישתה לפניות בכלל ולפניות של אזרחי אתיופיה שעזבו את ארצם והגיעו לישראל בפרט. נטען שמסקנות נציגות האו"ם אינן מתיישבות עם חוות הדעת של המומחים המתוארות לעיל.

בחנתי את כל העתירות הפרטניות ועיינתי בכל תצהירי העותרים. כל העותרים עזבו את אתיופיה לפני שנים רבות. רובם ככולם עזבו את ארצם כשנה - שלוש שנים לאחר המהפכה השלטונית. לא כל העותרים טוענים לרקע פוליטי העומד בבסיס נטישתם את מולדתם. אולם מרבית העותרים ציינו כי להם קרבה משפחתית לפעילי "חזית השחרור של אורומו). עותרים רבים הצהירו כי שהו תקופה מסוימת (בין ימים ספורים לבין חודשיים) במעצר. להוציא עותרת אחת שנמלטה מן המעצר, כל יתר העצורים שוחררו. חלק מן העותרים אך בוודאי לא חלק הארי, ציינו כי קרובי המשפחה שלהם נשלחו לתקופות כליאה ארוכות ואף נרצחו.

סיכומו של פרק הנסיבות העובדתיות האישיות של העותרים הוא שאין לאיל ידי לקבוע כי ממצאי נציגות האו"ם חסרי ביסוס. זה הן ביחס לקביעות שעותרים רבים מסרו פרטים לא מדויקים וכוזבים והן ביחס לקביעה שלא נסקפת סכנה קונקרטית לאיש מן העותרים. יתר על כן על פי ההתרשמות הכוללת שלי מן המצגים שהוצגו לי (ובכלל זה מכתבי המומחים מטעם העותרים) אני מהין להציב סימן שאלה ביחס לאפשרות שלאחר עשר שנים ויותר מאז שהעותרים עזבו את אתיופיה ממתינים אנשי השלטון הקיים, בערים ובכפרים, כדי לעשות שפטים באי אלו עשרות אזרחים חוזרים, רק על בסיס קרבת משפחה למי שעסקו לפני יותר מעשר שנים בפעילות שהייתה לצנינים בעיני השלטונות. אם יש חשש כזה, אין לומר שלפני הוצג ביסוס לחשש הזה.

הליך קליטה בקנדה
העותרים (כנראה כולם) החלו, בשלב זה או אחר לאחר שנעצרו בהליך המורכב של קליטתם בקנדה. כיון שאיש מן העותרים לא הוכר בידי נציבות האו"ם כפליט, עליהם לנצל הליך בן ארבעה שלבים: 1) פנייה וקבלת הסכמה של אדם או גוף קנדי להיות "נותן חסות" למהגר לקנדה. נותן החסות צריך להתחייב לטפל בעניינו של המהגר ואף לתת לו תמיכה כלכלית ואחרת בשלבי הקליטה שם; 2) שלטונות קנדה בוחנים את פניות נותני החסות בהתייחס לגורמים המבקשים את חסותם ומחליטים בדבר אישור המעמד של נותן החסות ככזה; 3) הודעה על הסכמת השלטונות הקנדיים להכיר בנותן החסות נשלחת אל שגרירות קנדה במדינה שממנה הגיעה פניית המבקש להגר ואל המבקש עצמו; 4) פניית המבקש נבדקת באורח קונקרטי בידי השגרירות הקנדית (בין היתר תוך הזמנת המבקש לראיונות אישיים) ובסיום הבדיקה מתקבלת החלטה בבקשתו. התהליך כולו מתפרש על פני כשנתיים (מתוך זה שנה - עד שנה וחצי הן תקופת הבדיקה הפרטנית בשגרירות קנדה).

התיעוד המצוי עד לשלב שבו נשלחת הודעה לשגרירות על אישור נותני החסות ופתיחת שלב הבדיקה האישית, איננו אלא מכתבי אישור של נותני החסות על הסכמתם לשמש ככאלה.

ביום 31.10.05 שלחה באת כוח העותרים לבית המשפט אסופת מסמכים המאשרים, לדבריה כי 19 מקרב העותרים קבלו מרשויות ההגירה של קנדה מכתבים המאשרים את נותני החסות המסמנים את תחילתו של שלב הבדיקה הפרטנית בשגרירות קנדה. עורכת הדין מציינת כי בתוך זמן קצר עשויים העותרים הללו לקבל הזמנה לראיון בשגרירות הקנדית בישראל. מאז ועד הנה כבר חלפו כשלושה חודשים ויותר ולא הגיע לידיעתי דבר על התפתחות נוספת (אני מניח שאילו הייתה התפתחות כזאת, לא הייתה לבאי כוח העותרים כל עכבה לשגר הודעות נוספות לבית המשפט).

באות כוח המשיב הודיעו שקוימו דיונים בין נציגי מדינת ישראל (משרד החוץ, הפרקליטות, משרד הפנים
ומשטרת ההגירה) לבין נציגי שגרירות קנדה לבירור תהליך הקליטה המתואר. ההודעות אינן כופרות בקיומו של הליך כזה, אינן מתייחסות לרמת ההסתברות שפניה זו או אחרת תצליח אך מדגישות את אורכו ומורכבותו של ההליך בכלל ואת חוסר הידיעה לגבי פניות העותרים בפרט.

סיכום הפרק העובדתי הזה הוא שניתן להניח שהעותרים פתחו, בשלב מאוחר מאוד למעצרם בהליך ב"ערוץ" קליטה קנדי. בשלב הזה יש בסיס לסברה שחלה התקדמות משמעותית בהליך זה בעניינם של 19 מן העותרים, אולם, אין בטחון בדבר. העובדה שמאז סוף אוקטובר לא נודע על התקדמות נוספת, מעוררת סימן שאלה ביחס לשלב הזה. לכל העותרים, כולל קבוצת 19 זו, עוד רב הדרך עד לקבלת אישור הקליטה המיוחל.

פסק הדין
קיבוץ סיכומי פרקי פסק הדין לגדרה אחת משמיע את המסקנות הבאות:

ראשית, טענת העותרים לסכנת רדיפה אישית בארצם לא נמצאה להיות מבוססת; לא מכוחן של חוות הדעת הכלליות ובודאי לא מכוח הבדיקה הפרטנית שקיימה נציגות האו"ם.

שנית, מדיניות המשיב שאינה מקבלת קטגוריה של שוהים לא חוקיים, הזכאים להגנת ארעי על יסוד טענה לא מבוססת לחשש רדיפה בארצם, היא מדיניות סבירה. מכאן שאין לעותרים זכות לשהות ארעית במדינת ישראל עד להסדרת קליטתם במקום אחר(או עד שיתברר אם מתקבלת או נדחית בקשתם לקליטה בקנדה).

שלישית, לא התקשיתי בהכרעה בעניין העדר זכות שבדין אך קשתה עלי ההכרעה באפשרות שיינתן סעד מוגדר בזמן של עיכוב ביצוע ההרחקה. בהנחה שקבוצה מסוימת מקרב העותרים כבר הגיעה אל השלב האחרון של התהליך קנדי, ברור שעד לסיומו (בתוצאה שאינה ניתנת לחיזוי) תחלוף עוד תקופה ארוכה למדי (לא תקופה של חודשים ספורים). האם ראוי לעכב את ביצוע ההרחקה לפחות לגבי מי שהגיע לשלב הזה? אני סבור שהדבר צריך להיות מוכרע בידי גורמי המשיב ולא בידי בית המשפט. הטעם לכך הוא ראשית, שהמשיב יוכל לבדוק האם אכן התקדם התהליך עד כדי כך ושנית, עיכוב הביצוע ימשך שנה ויותר. לא ניתן להחזיק את העותרים במשמורת במשך תקופה ארוכה נוספת. לשחרורם יש השלכות שונות שאינן ידועות לי (למשל בעניין היכולות של העותרים להמציא ערובות מתאימות). אין לי כל יכולת להעריך את מידת הסיכוי של הצלחת התהליך. אני מניח שלגורמי המשיב יש נגישות אל העוסקים בדבר בשגרירות קנדה וביכולתם לקבל הערכה מושכלת טובה יותר.

על פי מסקנותיי אלה אני דוחה את העתירות. עם זה אני מורה לעכב את ביצוע ההרחקה ב-30 ימים נוספים שבמסגרתם יבחן המשיב את עניינם של אלה מבין העותרים שלגביהם יש תיעוד ברור של התקדמות הטיפול בבקשתם אל השלב הרביעי. אני מניח שבחינה כזאת תגלה גמישות מרבית במקום שבו הדבר אפשרי. אולי ראוי להוסיף שהבדיקה האמורה תתבצע גם בעניינו של מי מן העותרים שיגיע אל השלב האמור בתוך פרק הזמן של עיכוב הביצוע.

ניתן היום י' בשבט, תשס"ו (8 בפברואר 2006) במעמד הצדדים.

דר' עודד מודריק
, שופט
חכ

1[1] חלק מן העותרים ספק פנו לנציגות האו"ם; חלקם ביקשו הכרה כפליטים מנימוקים כלכליים וסוציאליים וחלקם לא ניצלו את זכות הערעור בתוך המסגרת של נציגות האו"ם.
2[2] עתירה מאוחדת זו אינה עוסקת בכל תכניה של ההגנה אלא רק במניעת גירוש או הרחקה לארץ המוצא או לכל מקום אחר שבו קיימת סכנה לחייו או לחירותו של הזר המוגדר כ"פליט" (עקרון ה- non-refoulement הקבוע בסעיף 33(1) של אמנת האו"ם בדבר מעמדם של פליטים).
3[3] כל אחת מן העתירות נפתחת בציטוט המְקַאמָה של אלתרמן "הלשון השוודית" (הטור השביעי 1943) המעתירה שבחים לשוודיה שבהבדל משאר האומות, פתחה את שעריה ליהודי דנמרק שנמלטו מאימת הקלגסים הנאציים. פתיחה זו היא התרסה; מין הטפת מוסר למדינת ישראל . לא אתפלמס עם הדברים. אגדור עצמי אל תחומיה של בדיקת הזכות המשפטית של העותרים. עם זה אציין כי היהודים פליטי השואה היו פליטי חרב לפי כל קנה מידה אנושי וגורלם - כמו גורל מיליוני עקורים אחרים באותה מלחמה - היה הבסיס לכריתת אמנת האו"ם לפליטים. לא לי לסקור את דרכה של המדינה בסוגיית מעמדם של פליטים מאז 1951 (היו שלא חסכו שבט ביקורתם מן הדרך הזאת אך לא התעלמו משורה נכבדה של מחוות הומניטריות כלפי קבוצות שונות של פליטים (ראו "דו"ח ונייר עמדה" של הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב בשיתוף עם עמותת "רופאים למען האדם" (2003). לכל הפחות מראשית שנת 2002 מבססת המדינה את החלטותיה למתן הגנה לפליטים על המלצות נציבות האו"ם. עובדה זו משליכה לדעתי על מידת ההצדקה שיש ב"נפנוף" בחרוזיו, היפים והנכוחים כשלעצמם, של נתן אלתרמן.
4[4] בפרשת אל טאיי דן בית המשפט העליון שעניינם של מסתננים שהגיעו לישראל מעיראק.המדינה לא הכירה בהם כ"פליטים" משום שסברתה הייתה שעזיבתם את ארצם נבעה מנסיבות כלכליות. בכל זאת נציגי המדינה הודיעו לבית המשפט העליון שמקובל עליהם שאין לגרש את העותרים למדינה שבה צפויה סכנה לחייהם או לחירותם. על ההנחה הזאת הושתת פסק הדין.
5[5] למשמעותו של ביטוי זה ראו סקירתו של ד"ר אביעד הכהן "ביקור" בעיר החטאים "פרשת השבוע" המתפרסמת מטעם משרד המשפטים, תשס"א גיליון מס' 1.
6[6] אני מניח שמצד אחד סכנת הפגיעה בחירות צריכה להתפרש כסכנת פגיעה ממשית; היינו סכנת כליאה לתקופה ארוכה או סכנה למעצרים תכופים העשויים להתרחש לאורך זמן, או סכנת כליאה קצרה בתנאים קשים (עבודת פרך, עינויים). מצד שני סכנת פגיעה בחיים מן הסתם צריכה להכיל גם סכנת פגיעה גופנית או נפשית יזומה, בוודאי כאשר הסכנה היא לפגיעה חמורה.
7[7] המכתבים והתצהיר הם מסמכי חוץ שאינם ערוכים בהתאם להוראת סעיף 30 לפקודת הראיות.
8[8] אזהרה כללית כזאת מתקיימת למשל לעניין אזרחי סודאן או ליבריה שבהן מתחוללות מלחמות אזרחים. ככל הידוע לי מדינת ישראל נמנעת מלהרחיק את אזרחי המדינות הללו השוהים שלא כדין בישראל, לארצם והיא מאפשרת את שהותם כאן עד למציאת מדינת מקלט (או עד להתייצבות המצב בארצם).
9[9] הדיווח הבלתי אמצעי העדכני של אודנהיימר מתאר שבאדיס אבבה ובערים אחרות מתקיימת פעילות פוליטית אופוזיציונית. מפלגת האורומו זכתה ב-40 מנדטים בבית המחוקקים, מנהיגיה חופשיים ואף צופים שבמשך הזמן ידם תגבר ליצירת מהפך שלטוני. ה מתוארות גם פעולות תגובה של השלטון שחלקן הסתיימו בקיפוח חיי אדם, אך התיאור מתיישב עם השקפת נציבות האו"ם (בדבר פעילות ופעילות נגד ממוקדת) יותר מאשר עם התמונה העולה מדברי המומחים שצוינו לעיל.








עתמ בית משפט לעניינים מנהליים 2028/05 זנבק ווליוהאנס באלכה ועו"ד 71 אחר' נ' משרד הפנים, בית הדין לביקורת משמורת שוהים שלא כדין (פורסם ב-ֽ 08/02/2006)











תיקים נוספים על זנבק ווליוהאנס באלכה ועו"ד 71 אחר'
תיקים נוספים על משרד הפנים
תיקים נוספים על בית הדין לביקורת משמורת שוהים שלא כדין




להסרת פסק דין זה לחץ כאן



הוספת מידע משפטי למאגר
שתפו אותנו במידע משפטי שנוכל להוסיף למאגר שלנו. פסקי דין, כתבי תביעה ו/או הגנה, החלטות וכו' יוספו למערכת ויוצגו באתרנו ובגוגל.


הוסף מידע משפט