מרק סטריט - ש.א.ש. צפון ועמקים בע"מ, שומרי העמק בע"מ

ניתן להפיק דוחות מלאים על הצדדים בתיק זה

מצאנו עבורכם דוחות זמינים על הצדדים בתיק זה. יתכן שתאלצו להזין נתונים נוספים כגון ת.ז
מרק סטריט ש.א.ש. צפון ועמקים בע"מ שומרי העמק בע"מ
 
מרק סטריט - ש.א.ש. צפון ועמקים בע"מ, שומרי העמק בע"מ
תיקים נוספים על מרק סטריט | תיקים נוספים על ש.א.ש. צפון ועמקים בע"מ | תיקים נוספים על שומרי העמק בע"מ |

2117/02 עב     16/02/2006




עב 2117/02 מרק סטריט נ' ש.א.ש. צפון ועמקים בע"מ, שומרי העמק בע"מ




1
בית הדין לעבודה
בית הדין האזורי לעבודה בנצרת

עב' 2117/02






בפני
:
השופט, חיים ארמון

נציג ציבור (עובדים): מר סאלח בדר
נציג ציבור (מעבידים): מר מוני סגל



בענין:
מרק סטריט



ע"י עו"ד אמנון מ' שילה

התובע


נ ג ד



1. ש.א.ש. צפון ועמקים בע"מ

2. שומרי העמק בע"מ



ע"י עו"ד אורי אילון

הנתבעות





פ ס ק ד י ן


1. הצדדים הסמיכו אותנו לפסוק לפשר, לאחר שהוגשו תצהירי עדות ראשית ולאחר סיכומיהם.

2.

פסק דין
לפשרה מתאפשר מסעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, החל גם על בית הדין לעבודה, על פי סעיף 39 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969.


אלה השיקולים העיקריים המנחים אותנו בפסיקה לפשרה

3. בענין תנאי העבודה באופן כללי - אנו סבורים שגם במסגרת פסיקה לפשרה, ראוי שיינתן ביטוי לכך שלא ניתן להשלים עם התנאים שבהם הועסק התובע, גם על פי גרסתן של הנתבעות. עבודה במשמרות של 12 שעות כל 24 שעות, 7 ימים בשבוע, בלא מתן מנוחה שבועית - היא עבודה בתנאים האסורים על פי החוק. כשלתנאים אלה מתווספים גם אי-מתן חופשה שנתית במהלך העבודה, אי-תשלום גמול שעות נוספות כנדרש, אי-תשלום החזר הוצאות נסיעה כנדרש, קיזוז "פקדון" בגין ביגוד תוך אי-גילוי גובה הפקדון (ונסיון להטיל על התובע להראות בכמה כסף מדובר), קיזוז "קנסות" משכר העבודה בניגוד לחוק הגנת השכר - הרי שמדובר כבר על תנאים הדומים יותר לעבדות מאשר לעבודה.

הנתבעות אף הגדילו לעשות בטענתן בכתב ההגנה שלפיה תביעתו של התובע היא, כביכול, "טורדנית וקנטרנית" וכאילו התובע אמור להפנות את טענותיו כנגד "רשויות מדינת ישראל". ומדוע, לדעת הנתבעות, התובע אמור לבוא בטרוניה עם רשויות המדינה? התשובה, על פי כתב ההגנה (סעיף 5), היא כך:
"התובע יכול לפנות בתביע בעניינו זה לרשויות מדינת ישראל אשר מביאות להפרת החוק עת רשויות המדינה עצמן מחתימות חברות שמירה על חוזים שאינם מאפשרים תשלום שכר מינימום לעובד, אולם לא יכולה לצמוח לתובע כל טענה כלפי הנתבעת בגין כך.".

מכאן, שלדעת הנתבעות, אין להטיל עליהן אחריות כלשהי על כך שהן לא נהגו כדין עם התובע ולא הקפידו על כך שיקבל לפחות את המינימום שהדין מחייב. ה"אשמה" לדעת הנתבעות, מוטלת על "רשויות המדינה", אשר, כביכול, מחייבות את חברות השמירה להפר את החוק, באשר הן מוכנות לקבל הצעות מחיר שאינן מאפשרות תשלום שכר מינימום.

אם הנתבעות סבורות שהן לא יצליחו לזכות במכרזים אלא על ידי הפרת החוק, אזי שיתכבדו הנתבעות ולא יגישו הצעות למכרזים. נסיונות לזכות במכרזי שמירה ואבטחה רק בדרך של הפרת החוק - טוב שיעברו מן העולם ולא ישובו אליו.


אכן, גם אנו סבורים שהמדינה וכל רשות ציבורית אשר מתקשרת עם נותני שירותים בתחומי שמירה, אבטחה, נקיון או כל שירות אחר, אמורות לדאוג לכך שנותן השירותים יקיים את הדין בכל הנוגע לזכויות עובדיו (ולעובדים יש אף זכות תביעה במישרין כלפי המשתמשים בשירותים, בתנאים מסויימים, כשהמדובר בתשלום שכר מינימום, בהתאם לסעיף 6א לחוק שכר מינימום), אולם, האחריות של "המשתמש" אינה שוללת את אחריותו הישירה של המעביד.

טענה מעין זו של הנתבעות, נדונה כבר בבית הדין הארצי לעבודה, בעת שהועלתה על ידי חברה אחרת שסיפקה שירותי שמירה. כוונתנו לטענה שהועלתה בדב"ע נז/54-3 לנקרי - א.נ.ש. חברה להחזקת נכסים והשקעות בע"מ, פד"ע לו 361, שם טען מנהל המעבידה טענות דומות כלפי רשויות המדינה, שמהן הסיק כי בישראל אין חברת שמירה שיכולה לשמור על החוק, בשל כך שבמכרזים, נבחרת המעבידה שהציעה את המחיר הנמוך ביותר. על דברים אלה, אמר בית הדין הארצי לעבודה, כך:
"אכן, דברים עגומים. הדבר נובע מדרך ההעסקה הנהוגה אצלנו לאחרונה, ולפיה מעסיקים רבים, ובהם זרועות המדינה, עובדים באמצעות קבלנים, חברות כוח אדם, לתקופות ארוכות. משפט העבודה תכליתו להביא במידת האפשר להשוואה בין עמדות המיקוח של העובד ושל המעביד, כאשר בדרך-כלל לעובד עמדת מיקוח חלשה יותר. במישור משפט העבודה האישי נעשה הדבר באמצעות חוקי המגן. במישור משפט העבודה הקיבוצי נעשה הדבר על-ידי כך שהקולקטיב נושא ונותן תחת העובד האינדיווידואלי. במקרה כזה נעשה הסדר או הסכם קיבוצי, הקובעים חובות וזכויות של העובד במקום העבודה. העסקת עובדים על-ידי 'משתמש' (מי שמעסיק עובדים באמצעות חברות כוח אדם - שהן המעבידות של אותם עובדים) באמצעות חברות כוח אדם חשובה מאוד כאשר מדובר בצורך של מעביד לקבל עבודות זמניות דחופות, אך מעביד הזקוק לעובד לתקופה בלתי מוגבלת אין הצדקה, מבחינת תכליתו של משפט העבודה, שהוא יעסיקו באמצעות חברת כוח אדם. העסקת עובדים לתקופות ארוכות בלתי קצובות באמצעות חברת כוח אדם מוציאה עובדים אלו מתחום ההגנה שמשפט העבודה הקיבוצי אמור לתת להם. עובדים אלו אמנם מקבלים את זכויותיהם מהמעביד, הוא חברת כוח האדם, אך הם מעין 'אזרחים סוג ב' אצל המשתמש. אותו עובד לא יזכה לטובות הנאה ולהגנה שעובד של המשתמש זוכה להן. גם הפסקת עבודתו אצל המשתמש פשוטה היא באשר אין ההסכמים וההסדרים הקיבוציים החלים על עובדי המשתמש חלים על עובדי חברות אלו. עובד כזה אף לא יזכה לקביעות, דבר שהיה אמור לזכות בו על-פי הסכם קיבוצי, הסדר קיבוצי או צווי הרחבה אילו היה עובדו של המשתמש.
המשתמש מסיר אפוא את המטרייה המגנה של משפט העבודה הקיבוצי מהעובד. לא יחולו עליו גם כללים של פיטורים שלא כדין אצל המשתמש, כמו כללים של פיטורים כלכליים. הוא למעשה עושה contracting out מההסכם הקיבוצי. הדבר נוגד את הרעיון המוכח במשפט העבודה.
...
יש כמובן בתקופה זו של פלקסיביליזציה גוברת ביחסי העבודה לשקול אם רצוי לדבוק בקיום חוזים עם קביעות ללא אפשרות סטייה. אך הדבר צריך להיעשות תוך מחשבה ויצירת מדיניות ובוודאי לא תוך ניצול השכבות החלשות.
עמדתי על נטייה גוברת והולכת זו בארץ לאור דבריו הכנים של מנהל המשיבה, אשר מבקש להסביר כי שיטת ההעסקה של שומרים באמצעות חברות לכוח אדם גורמת לכך שחברת כוח אדם שמבקשת לעמוד בתנאי המכרז, מוצאת את עצמה בפני
שוקת שבורה. מחד, היא חותמת עם עובדיה השומרים על חוזה שלפיו יקוימו כל חוקי המגן, ההסכמים הקיבוציים וצווי ההרחבה, ומאידך, היא מכניסה תניה לאותו חוזה, ולפיה לא יופרשו כספים לקופות גמל, והשכר יהיה נמוך, שאם לא כן קטן סיכויה של חברת כוח האדם לזכות במכרז.
מנהל המשיבה ביקש לטעון בתצהירו כי עבודתו של המערער כשומר הייתה הכנסה נוספת עבורו, ועל-כן כשנאמר לו שהתנאים יהיו כפי שהיו, הסכים לכך המערער. כאן אנו נתקלים בקונפליקט בין היותם של חוקי המגן קוגנטיים באופן שוויתור של עובד על זכות כלשהי לאו ויתור הוא, זאת, מתוך מחשבה שעובד המעוניין בעבודה יסכים בדרך-כלל לכל תנאי, ובין הדילמה של מעביד, המודיע לעובד את התנאים, העובד מסכים להם, ולאחר מכן, עם ניתוק היחסים ביניהם, תובע את כל אשר לא קיבל תוך הסכמתו. זוהי שאלה סבוכה שצריכה להישקל לאור תכליתו של משפט העבודה להשוות בין בלתי שווים.
...
בענייננו אין עולה מחומר הראיות שהמערער פעל בחוסר תום-לב קיצוני. נהפוך הוא, זהו מקרה טיפוסי שבו עובד מסכים לכל תנאי כאשר הוא מעוניין לקבל עבודה, לכן הוא זכאי להגנה של משפט העבודה המגן למרות הסכמתו לוותר על זכויות מכוחו."
(שם, 366-364).

גם בעניינו של התובע שבפני
נו, אנו סבורים שמדובר במקרה טיפוסי שבו עובד שנזקק לעבודה, נאלץ "להסכים" לעבוד בתנאים (למעשה - "תת-תנאים") הבלתי-חוקיים שהוצעו לו, רק כדי שיוכל להתפרנס.

אנו, כבית הדין לעבודה, אמורים לנסות לדאוג לכך שהעסקה בדרך זו תהיה בלתי משתלמת מבחינה כלכלית, על ידי הטלת מלוא האחריות על המעבידים (ובמקרים המתאימים - גם על "המשתמשים") - בתקווה שדרכי העסקה נלוזות אלה - לא ימצאו מקום במדינת ישראל.
עם זאת, דעתנו היא שכאשר מדובר בפסיקה לפשרה, אין מקום לנקוט נגד הנתבעות את מלוא הסנקציות שהיו ננקטות אילו היה מדובר בתובענה שנדונה לגופה והנתבעות היו נמצאות חייבות לשלם שכר או פיצויי פיטורים. במקרה של פסיקה לדין, במצב כזה, לא היינו נמנעים מלהשית על הנתבעות שיעור מלא של פיצוי הלנת שכר ופיצוי הלנת פיצויי פיטורים. בפסיקה לפשרה - המצב שונה, אך גם בהערכת סכום הפשרה, נביא בחשבון את דעתנו על האופן הבלתי חוקי שבו התייחסו הנתבעות אל התובע, ועל חוסר תום הלב שהן גילו כאשר בכתב הגנתן, במקום להתנצל בפני
התובע על הדרך שבה נהגו עמו - אזרו עוז לכנות את תביעתו כ"טרודנית וקנטרנית".

4. בענין גמול שעות נוספות - אילו התובענה היתה נדונה לגופה, היה על התובע מוטל להרים את הנטל להוכיח את שעות העבודה, באופן מדוייק. מדובר בנטל הקשה מאד להרמה. אנו מודעים לפסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה שב"כ התובע הפנה אותנו אליו בסיכומיו, בע"ע 1054/04 אבו רמוז - ברקת חברה לבנין בע"מ (טרם פורסם, פס"ד מיום 29/5/05), אלא שבענייננו, התובע אינו טוען דווקא למשמרות מדוייקות בנות 12 שעות, אלא טוען למשמרות שהיו גם בנות 13 שעות ולעתים - נמשכו רק 11 שעות. הוא עתר לקבל סכומים מדוייקים לפי רישומים מדוייקים, כך שאין אנו בטוחים שנכון לראותו, כמו בענין "אבו רמוז" כמי שזכאי דווקא לגמול על 4 שעות נוספות מדי יום. משהתברר, בעת הדיון המוקדם, כי הרישום שהתובע מתבסס עליו אינו רישום של הנתבעת או של מקום העבודה, אלא רישום של התובע בלבד - ברור שיש להעריך את סיכויי הצלחתו בהוכחת הרישום כנכון - כסיכויים קטנים יותר. עם זאת, יש להביא בחשבון שהימנעותן של הנתבעות מלערוך רישומים משל עצמן (או הימנעותן של הנתבעות מלחשוף את הרישומים שלהן, אם נערכו) - מוסיפה משקל לגרסתו של התובע. כן יש להביא בחשבון שהנתבעות, אשר טענו תחילה כי עבודת השמירה באותו אתר נחלקה בין 3 שומרים, ולאחר מכן הודו כי "עקב טעות" העבודה נחלקה רק בין שני שומרים. על כן, במסגרת הערכת סכום הפשרה, יש להביא בחשבון גם את הגברת סיכויי התובע להוכיח את המוטל עליו לאור זאת. בשל כך - במסגרת סכום הפשרה, נביא בחשבון חלק מסויים מגמול השעות הנוספות שהוא תובע (תוך התחשבות, כמובן, בעובדה שהתובע קיבל גמול שעות נוספות וגמול עבודה בשבתות, כך שחלק מהמגיע לו בענין זה - שולם על ידי הנתבעות).

5. בענין החזר הוצאות נסיעה - במרבית התקופה - לא שולם לתובע סכום של החזר הוצאות נסיעה. המחלוקת בשאלה אם היה ניתן להשתמש בתחבורה ציבורית או לא - היא עובדתית, אך נעיר כי גם על פי לוח הזמנים של קו 75 של "אגד" אשר צורף לסיכומי הנתבעות, נראה כי במרבית ימי העבודה לא היה התובע יכול להשתמש בקו זה. עם זאת, לא מצאנו כל ביסוס לטענת התובע על כך שיש לחייב את הנתבעת דווקא בתשלום של 2 ₪ לכל קילומטר, אף שלטענת ב"כ התובע, מדובר ב"סכום צנוע". שפר עלינו מזלנו, והצדדים הסמיכונו לפסוק לפשרה, כך שאנו יכולים להביא בחשבון את טענות שני הצדדים בענין זה, ולפסוק על דרך הפשרה, ואין אנו חייבים ללכת בשיטת "הכל או לא כלום" שהיתה עלולה להביא לתוצאה בלתי צודקת.

6. בענין השכר הקובע לצורך חישוב פיצויי הפיטורים ופדיון החופשה- נזכיר, כי הנתבעות כבר אינן חולקות על זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים (וטוב שכך). ברור שהתפטרותו, בנסיבות שבהן היא נעשתה - מזכה אותו בפיצויי פיטורים. המחלוקת היא רק על דרך החישוב. אנו סבורים כי אף שיש טעם בגישת ב"כ התובע שלפיה אין לתת לנתבעות לצאת נשכרות מהאופן שבו העסיקו את התובע, הרי שקבלת עמדתו על הכללת שכר השעות הנוספות כחלק מהשכר הקובע - תביא לכך שהוא יאחז את המקל משני קצותיו; כלומר - גם יקבל גמול שעות נוספות על השעות הנוספות, כאילו אינן חלק מהשכר הרגיל (ובצדק) וגם - יקבל תשלומי פיצויי פיטורים וחופשה המבוססים גם על השעות הנוספות, כאילו היו חלק מהשכר הרגיל. לדעתנו, קיים סיכוי טוב שאילו היינו דנים בתובענה לגופה, לא היינו מקבלים את טענת התובע על השכר הקובע. נתחשב בדעתנו זו בקביעת סכום הפשרה.

אנו מביאים בחשבון את פדיון החופשה ששולם לתובע.

7. בענין דמי הבראה - המחלוקת היחידה היא רק בשאלת הקיזוז, ואין חולק על יתרת הזכות של פדיון דמי ההבראה.


8. בענין החזר ערבון הביגוד - כבר רמזנו לעיל שלדעתנו, כשמעביד מקזז משכר העובד בגין "ערבון ביגוד" עליו מוטל הנטל לשמור את הפרטים הנחוצים לשם החזר הערבון. משכך, לצרכי הפסיקה לפשרה - אנו מקבלים את גרסת התובע בענין זה.

9. בענין פיצוי הלנת שכר ופיצוי הלנת פיצויי פיטורים - כבר הבענו את דעתנו לעיל, על כך שבמסגרת פסיקה לפשרה - לא יהיה מקום למצות את הדין עם הנתבעות בענין מלוא שיעור פיצויי ההלנה. על כך נוסיף שבענין פיצויי הפיטורים היתה תקופה שבה עדיין היתה מחלוקת בין הצדדים אם התובע זכאי לפיצויי פיטורים, וייתכן שלפחות בחלק מהתקופה, היתה זו מחלוקת כנה. בענין פיצוי הלנת שכר, הרי שככל שמדובר על השכר ששולם, אין אנו משוכנעים שסעיף 17א(ב) לחוק הגנת השכר (סעיף הקשה מאד לפרשנות הגיונית) היה מאפשר לפסוק לתובע פיצוי הלנה.

10. בענין טענות הקיזוז של הנתבעות - במסגרת הפסיקה לפשרה, לא ניתן על ידינו משקל כלשהו לטענות הקיזוז של הנתבעות. חלקן - נמוג כבר בעת הסכמותיהן של הנתבעות על כך שהן לא היו זכאיות לתמורת הודעה מוקדמת ועל עצם הזכאות של התובע לפיצויי פיטורים. חלק אחר (בענין שמן הטוב של הנתבעות והפסד מקומות עבודה אחרים, כביכול) - נראה לנו מופרך מספיק כדי שלא לתת משקל לסיכויי הנתבעות להוכיח אותו במקרה שהתביעה היתה נדונה לגופה.

11. כן הבאנו בחשבון שיקולים של הפרשי הצמדה וריבית.


הפסיקה לפשרה

12. על סמך השיקולים האמורים לעיל, אנו סבורים שנכון לחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך נטו של 38,000 ₪.


13. נבהיר כי כדי להקטין את העלות לנתבעות, הן זכאיות להחשיב חלק גדול ככל הניתן במסגרת הדין מתוך הסכום שנפסק - כאילו הוא פיצויי פיטורים (שכבר אין חולק שהתובע זכאי להם).

14. אם הסכום האמור בסעיף 12 לעיל לא ישולם לתובע עד יום 15/4/06 - הוא יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/4/06 ועד התשלום בפועל.

15. המזכירות מתבקשת להשיב לתובע את מחצית האגרה ששילם (נוכח הפשרה).

על הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע הוצאות משפט (המחצית השניה של האגרה) בסך 419 ₪, שיישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 20/10/02 ועד התשלום בפועל.

16. על הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪ בתוספת מע"מ, שיישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/4/06, אם לא ישולמו קודם לכן.

17. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על

פסק דין
זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו.


ניתן היום, י"ח בשבט תשס"ו, 16 בפברואר 2006, בהעדר הצדדים.


______________ _______________ ________________
חיים ארמון
, שופט נציג ציבור (עובדים) נציג ציבור (מעבידים)

ענבל








עב בית דין אזורי לעבודה 2117/02 מרק סטריט נ' ש.א.ש. צפון ועמקים בע"מ, שומרי העמק בע"מ (פורסם ב-ֽ 16/02/2006)












להסרת פסק דין זה לחץ כאן