יהושוע כהן, יעקב אליהו - מועצה אזורית עמק הירדן

ניתן להפיק דוחות מלאים על הצדדים בתיק זה

מצאנו עבורכם דוחות זמינים על הצדדים בתיק זה. יתכן שתאלצו להזין נתונים נוספים כגון ת.ז
יהושוע כהן יעקב אליהו מועצה אזורית עמק הירדן
 
יהושוע כהן, יעקב אליהו - מועצה אזורית עמק הירדן
תיקים נוספים על יהושוע כהן | תיקים נוספים על יעקב אליהו | תיקים נוספים על מועצה אזורית עמק הירדן

143916
1341/01 א     11/04/2006




א 1341/01 יהושוע כהן, יעקב אליהו נ' מועצה אזורית עמק הירדן




14
בתי המשפט
א 001341/01
בית משפט השלום טבריה
11/04/2006
תאריך:
כב' השופט יונתן אברהם

בפני
:

1 . יהושוע כהן

2 . יעקב אליהו

בעניין:
התובעים
עאסלה חאתם

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
מועצה אזורית עמק הירדן
הנתבעת
מירון ואח'

ע"י ב"כ עו"ד
פסק - דין
רקע

ענייננו בתביעה לתשלום ערכם של המתקנים אשר הוצבו במקרקעין שבתחום שיפוטה של הנתבעת אשר מפעילה זכיינים האחראים על תפעול החופים, שמירתם, שמירת ניקיונם והפעלת שירותי ההצלה, הפעלת הסעדה ומתקני חוף.
לתובעים הוענקה זכות שכירות והם פעלו כזכיינים להפעלת שירותי הסעדה ומתקני החוף בחוף הקרוי "צינברי הקטן" ( להלן:"החוף").

ביום 18.3.01 הוגשה ע"י התובעים בקשה לצו מניעה זמני וקבוע.
ביום 5.2.02 תוקנה התביעה ולצו המניעה הוסף סעד כספי על סך של 190,000 ₪.
ביום 31.7.2002 אירעה שריפה במסעדה שממוקמת בחוף.
ביום 5.3.03 תוקנה התביעה בשנית לצורך הכללה של אירוע השריפה.
ביום 21.4.04 תוקנה התביעה בשלישית. עקב איחוד מועצות מקומיות. הנתבעת הפכה למועצה אזורית עמק הירדן
.

טענות התביעה

לטענת התובעים ביום 6.4.98 נחתם הסכם בין הצדדים לשכירת ולהפעלת החוף (להלן:"ההסכם"),וזאת לאחר שהתובעים זכו במכרז לשכירות ולהפעלת החוף ומילאו את התנאים הנדרשים ע"י הנתבעת,לרבות רכישת ציוד ורכוש הפעלה שכלל סירות, קיוסק, חבית וניידות גלידה וכן הוספת מתקנים, רחבות ריקודים ושמשיות.
לטענתם, לתובעים הייתה זכות שכירות, חזקה ושימוש בחוף וזכויות להפעלת מתקנים ופעילויות בשטח בתמורה לדמי שכירות אשר שולמו מראש.
לאחר מינויו של ראש המועצה המקומית כנרת מר איתן בלינקוב, הצהיר זה בפני
התובעים כי הוחלט לאחד את שני החופים. או אז פנו אליו התובעים ודרשו ממנו כי הנתבעת תדאג לכך שהם יפוצו בהתאם לערך השקעתם.
בתום תקופת ההסכם, הגישה התובעת תביעה לצו עשה / צו מניעה כנגד הנתבעת לקיים את הוראות ס' 2 (ג) להסכם, וכן לאסור עליה להעביר לאחר את החוף על מתקניו ולחלופין לשלם ערכם (בהתאם לחוו"ד שמאי שצורפה לכתב התביעה).
לטענתם, בתקופה שבין תום ההסכם ובין כניסת המפעיל החדש אין לתובעים זכויות חזקה ושימוש והפעלה, זכות הבעלות במתקנים ובהשקעות התובעים עוברת לנתבעת, שהופכת להיות "הקבלן/ הזוכה החדש" לצורכי פיצוי התובעים בגין השקעותיהם במקום.
הנתבעת למעשה "רוכשת" את כל אותם המתקנים וההשקעות והמתקנים של התובעים, כאשר תמורתם תהיה דחויה ותשולם לתובעים מאוחר יותר ע"י הקבלן החדש.

עוד טוענים התובעים כי הנתבעת אחראית לשלמותם ולתקינותם של המתקנים מכוח היותה בעלת המקרקעין וכן מכוח הסכם בכתב שלפיו, מוטלת עליה האחריות עד אשר ייחתם הסכם חדש עם קבלן אחר.
לטענתם, הנתבעת סירבה לשלם לתובעים את ערך השקעתם, וכן סירבה להרשות להם להיכנס למקום.
ביום 31.7.02, נשרפו כל המבנים והמתקנים שהוצבו על החוף (עוד טרם כניסת הקבלן החדש לחוף).
כן טוענים התובעים כי הנתבעת הפרה את ההסכם הפרה כפולה.
הראשונה, עת החליטה לאחד את שני החופים, חוף "צינברי הגדול" וחוף "צינברי הקטן", כאשר המכרז החדש יתייחס לשניהם במאוחד, בניגוד לס' 2 (ג) להסכם שיוצא מנקודת הנחה כי המכרז החדש יתייחס להפעלת החוף הקטן בלבד.
השנייה, כאשר סירבה לפעול על פי החוזה ולפצות את התובעים בגין השקעתם.
לטענתם, יש לראות במעשיה ו/או במחדליה רשלנות וחוסר תום לב שגרמו להפרת ההסכם, לאי הוצאת מכרז חדש כהגדרתו בהסכם עם התובעים ולעיכובו של הסכם עם קבלן חדש שאמור להחזיר לתובעים השקעתם.

עוד טענו כי השריפה החלה מהשטח הסמוך לחוף הנמצא בחזקתה ובשליטתה של הנתבעת ומכוח כך קמה החובה לפצותם על פי ס' 39 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח -1968.
לחלופין טענו התובעים בסיכומיהם כי הנתבעת אחראית לפצותם גם מכוח חוק השומרים , תשכ"ז - 1967 (להלן:"חוק השומרים"). לטענתם, יש לראות בנתבעת כשואלת ולחלופין יש לראותה כשומרת שכר.
כן טענו התובעים לאחריות הנתבעת מכוח ס' 5(א) ו-12 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א -1971 לפיו, הנתבעת שואלת את המתקנים לתקופת ביניים עד אשר ייחתם הסכם חדש לאחר תום הליכי המכרז, ובתום תקופת השאילה מחוייבת היא להחזיר את הזכות בנכסים לתובעים.

טענות ההגנה

הנתבעת מכחישה את טענות התובעים.
לטענתה, אין ולא היה כל הסכם עם התובע מס' 2, וכל ההתקשרויות היו מול תובע מס' 1,על כן דין תביעתו של תובע מס' 2 להידחות מחמת היעדר יריבות.
טענות התובע מס' 2 אינן מקימות זכות תביעה כנגד רשות מקומית אשר לה כללי התקשרות ברורים הקבועים בצו המועצות המקומיות (ב) תשי"ג- 1953.
עוד טוענת הנתבעת כי התובע לא קיבל את אישור הנתבעת להפעלת המתקנים, הפעילם באופן כושל, התובעים הוסיפו תוספות בניה בלתי חוקיות שבוצעו ללא היתר או אישור כדין תוך הפרה של חוקי התכנון והבניה ודיני רישוי עסקים.
כמו כן הנתבעת אפשרה הוצאת הציוד שנשאר במקום בתיאום עימה.
הנתבעת לא מתכחשת לזכות התובעים לקבל פיצוי בגין המתקנים והשקעותיהם אך לטענתה, אין היא מחויבת לתת פיצוי אלא הקבלן החדש/הזוכה החדש שמפעיל את החוף הוא זה שיחויב לעשות כן וכך גם יש ללמוד מלשון הסעיף.
לטענתה, אין היא נכנסת בגדר "קבלן" כהגדרתו בהסכם שנחתם בין הצדדים ועל כן לא מוטלת עליה החובה לפצות את התובעים.
עוד טוענת הנתבעת כי משנשרפו המתקנים אין התובע זכאי כלל להשבה שכן הנחת המוצא היא כי יש להעביר את המתקנים לזוכה חדש אשר הוא יפצה את התובעים וכעת משנשרפו המתקנים, אין סעיף זה רלוונטי עוד מאחר ולא קיים ציוד להעברה לזוכה החדש.

חומר הראיות

מטעם התובעים הוגשו תצהיריהם של יהושוע כהן
ויעקב אליהו
. לתצהיריהם צורפו ההסכם (נספח א') חוות דעת שמאי בצירוף תמונות (סומנה ת/1), העתק דו"ח חוקר שריפות (נספח ג') ותמונות מקוריות המעידות על גידור החוף (נספח ה'). הם אף נחקרו נגדית.
עוד העיד מטעם התובעים השמאי מר מדלסי אשר הגיש את חוות דעתו ונחקר בחקירה נגדית.

מטעם הנתבעת הוגש תצהיר עדות ראשית של איתן בלינקוב ראש המועצה המקומית כנרת, אליו צורפו העתקי הסכמים שנחתמו עם זכיינים שונים מתקופות שונות ורצופות(א1-א2), העתק הפניה לתובע הדורשת פירוק מבנים בלתי חוקיים (נספח ב1), העתק פנייה לזכיין אחר הדורשת פירוק מבנים בלתי חוקיים (נספח ב2), העתק ההסכם בין הצדדים מיום 6.4.98 ( נספח ג), העתק מכתב שמתריע על בנייה בלתי חוקית ( נספח ד') והעתק דו"ח אירוע בנושא השריפה ( נספח ה') . הלה אף נחקר נגדית.

דיון

בראשית הדברים יאמר כי טענת חוסר היריבות בין תובע מס' 2 לנתבעת נדחית, על אף העובדה שאין הוא חתום על ההסכם.
תובע מס' 2 היה מעורב בשלבי ההתקשרות בין תובע מס' 1 לנתבעת, הוא היה איש הקשר בין הצדדים עקב התקשרויות קודמות שלו עם הנתבעת, התביעה היא לפיצוי בגין המתקנים והציוד אשר ניקנו במימונו, אין ספק כי הוא נטל חלק בהפעלת החוף ובניהול המתקנים ועל כן אין לדעתי לקבל את טענת חוסר היריבות.

הצדדים חלוקים בשאלה האם על הנתבעת החובה לפצות את התובעים ולהשיב להם את השקעתם במתקנים המצויים בחוף " צינברי הקטן" ובשאלת מקור החבות.
ביום 6.4.98 נחתם הסכם בין התובע מס' 1 ובין הנתבעת ( להלן:"ההסכם").
בס' 2 (ג) להסכם נקבע כי :

" ידוע למפעיל כי עם סיום תקופת החוזה, יוצא המתקן למכרז, ובמידה והוא לא יהיה הזוכה, ויבוא קבלן אחר במקומו, יהיה הזוכה החדש חייב לפצות אותו על ההשקעות שנעשו על ידו במתקנים המסחריים...".

טענת התובעים כי תכלית הסעיף היא שבכל מקרה תוחזר להם השקעתם.

השאלה הנשאלת היא האם בתקופת הביניים בין סיום הפעלת החוף ע"י התובעים ובין כניסתו של "זוכה חדש" אחראית הנתבעת לפצות את התובעים על השקעתם (שאבדה בגין השריפה) מאחר והאם היא נכנסת לגדר "קבלן" כהגדרתו בהסכם?
השאלה היא שאלת פרשנות ההסכם וליתר דיוק שאלת פירושו של אומד דעת הצדדים עת חתמו על ההסכם. בהתחקות אחר אומד דעת הצדדים מהווים ההסכם ותניותיו מקור עיקרי בנוסף לנסיבות החיצוניות להסכם.
לעניין זה נאמר בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991), פ"ד מט(2) מפי המשנה לנשיא (כתוארו אז) כב' השופט ברק :

"חוזה מתפרש על-פי אומד דעתם של הצדדים. אומד דעת זה הם המטרות, היעדים, האינטרסים, התכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים. על אומד הדעת למד הפרשן מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו."

לשון הסעיף לעניין הזכאות לפיצוי ברורה ואינה משתמעת לשתי פנים. אין חולק שהסעיף קובע כי התובעים זכאים עם סיום החוזה לפיצוי בגין השקעותיהם במקום. השאלה היא ממי?
פרשנות לפיה הנתבעת הינה "קבלן" מחייבת קיום תשתית ראייתית שתאפשר סטייה מן המשתמע מלשון החוזה שלפיו "הזוכה החדש" הוא זה שחייב לפצות את התובעים ולא הנתבעת.
בפסיקה נקבע לא אחת כי כאשר החוזה ברור ולא משתמע לשתי פנים, הרי שאין צורך לקרוא לתוכו נסיבות חיצוניות :
"אין מקום להשמעת ראיות חיצוניות בדבר כוונת הצדדים כשלשון המסמך הינה ברורה"
(ע"א 650/84 שטרן נ' זיונץ, פ"ד מא(1) 380, 384).
לא הוצגה בפני
שום תשתית ראייתית בין מתוך החוזה ובין מנסיבות חיצוניות שתחייב את המסקנה כי הנתבעת קיבלה על עצמה לפצות את התובעים במקום "זוכה חדש".

לא שוכנעתי שכוונת הצדדים הייתה שהנתבעת תיקח על עצמה את התחייבויותיו של מפעיל המתקנים בחוף ותפצה בגין ההשקעה. לא הוכח בפני
ולא שוכנעתי כי כוונת הצדדים הייתה כי הנתבעת "תרכוש" את המתקנים בתקופה זו והתמורה לתובעים תהיה דחויה כטענת התובעים. פרשנות כזאת תטיל על הנתבעת חיוב שלא הוסכם עליו בין הצדדים.
לפרשנות זו גם אין שום עיגון בלשון החוזה, עיגון שהנו אחד התנאים ההכרחיים של הפרשנות התכליתית הנוהגת בשיטתנו.
אני קובע על כן כי הפרשנות הנכונה של הסעיף לאור לשונו הברורה ותניותיו היא כי הקבלן הוא הזוכה החדש ולא הנתבעת.

נטישת המתקנים

במהלך שנת 2000 ועוד טרם נסתיימה תקופת ההסכם (שהוארכה בהסכמת הצדדים מפעם לפעם) נטשו התובעים את החוף על מתקניו על אף ששולמו לנתבעת 19,000 ₪ תמורת הזכות להפעלת המתקנים עד לתום שנת 2000.
נשאלת השאלה מדוע נטשו התובעים את החוף? האם בשל נסיגת המים וקשיים בהפעלת החוף או שמא הוכרחו התובעים לנטוש בשל איחוד החופים וסגירת הכניסה של חוף "צינברי הקטן"?
לדברי התובע מס' 2 משנת 1997 עד שנת 2000 הכנרת נסוגה (חקירתו עמ' 14) ומסוף שנת 1999 פקע הביטוח ולא הייתה פעילות בחוף.
לדברי תובע מס' 1 בעמ' 19: " זה היה מאוד קשה, המסעדה עבדה והימיה לא עבדה , לא יכולנו להפעיל את הימיה כי המים נסוגו".
מר איתן בלינקוב העיד כי הם נטשו את החוף משיקולים מסחריים, משפחתיים וכי הם לא נתבקשו לעזוב את המקום ( ראה חקירתו עמ' 26).

לפי עדותו של מר איתן בלינקוב הדרישה ממע"צ לסגור את הכניסה לחוף צינברי הקטן" עלתה, לאחר שהתובעים נטשו את המקום ולא לפני נטישתם ( ראה חקירתו עמ' 26), כלומר איחוד החופים בוצע אחרי הנטישה.

כך בחקירתו בעמ' 29 :
" בשום פנים ואופן לא פניתי אליו שינטוש את המקום, גם לא התראתי בפני
הם על כוונתי לאחד את שני החופים ".

לא הוכח בפני
כי התובעים נטשו את החוף עקב החלטת הנתבעת לאחד את החופים.
מהעדויות שהובאו בפני
נראה כי היו קשיים בהפעלה ועל כן ננטש החוף על מתקניו ואין בנטישת התובעים משום הפרת חוזה מצד הנתבעת. הנתבעת לא התחייבה בהסכם שהיא לא תאחד חופים, וגם עם איחוד החופים עדיין אפשרי היה לקיים מכרז להפעלת המתקנים.

בניה ללא היתר

למבנים אשר נבנו בחוף לא היו היתרי בנייה, כנדרש בחוקי התכנון והבניה, תשכ"ה -1965 ובחוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968.

ס' 5 להסכם קובע כי :
"המפעיל יפעיל את המתקנים בכפוף לכל דין והוא לא יפעיל כל מתקן אלא אם קיבל רשיון מכל גורם שהוא שמין הדין מוטל עליו לקבל ממנו רשיון לצורך הפעלת המתקן או עניין הקשור בו".

כן ראה את דברי העד יעקב אליהו
שהעיד כי אין לו היתרים מהוועדה המקומית לתכנון ובניה אך יש "מילת כבוד" בינו ובין ראש המועצה. (ראה עמ' 12 לפרוטוקול מיום 14.9.05).
כמו כן בחקירתו העיד תובע מס' 1 מר יהושוע כהן
( להלן: "יהושוע") בעמ' 19 כי :
"...למה זה לא חוקי, מי קבע שזה לא חוקי... אין לי היתר... לא קיבלנו אף שנה היתר".

מדבריו ניתן להבין כי לא נעשו פעולות להשגת ההיתר הנדרש כחוק.
הנתבעת לא הסכימה למצב זה ופנתה לתובע מס' 1 ודרשה ממנו להסיר את הבניה הבלתי חוקית וזאת בהתאם לדרישות הועדה המקומית. פניותיה נענו בהתעלמות מצד התובעים (ראה נספח ב1 לתצהירו של מר איתן בלינקוב ).
כשנשאל יהושוע מה עשה כאשר קיבל את הדרישה להסרת המבנים הבלתי חוקים ענה כך :

"אני פניתי לראש המועצה והסברתי לו שכל השנים עבדנו באותה מתכונת ופתאום זה לא חוקי והוא אמר במפורש שהוא מבקש מאיתנו להתפנות משם ..."

כלומר התובעים דורשים פיצוי בגין נכס שהוקם ללא היתר חרף האמור בהסכם וחרף התראותיה של הנתבעת.
קבלת רשיון ו/או היתר היווה תנאי מקדמי בהסכם להפעלת המתקנים או הבניה שנעשתה במקום, ואי קבלתו מהווה הפרה בוטה מצד התובעים של החוק ושל ההסכם בין הצדדים.

בס' 8 להסכם נקבע :

"המפעיל יפעיל את המתקנים על אחריותו והוא יישא בכל תוצאות עונשיות, נזקיות או חוקיות שכתוצאה ממחדל בשמירת הוראת הדין ו/או הוראות בהסכם זה".

הבניה הבלתי חוקית עומדת בניגוד לתניות החוזה ולהוראת הדין.
לטעמי, גם אם הנתבעת נכנסת היתה לגדרו של המונח "קבלן" כהגדרתו בסעיף 2(ג) בחוזה, לא היו זכאים התובעים לפיצוי ממנה בגין מבנים בלתי חוקים שנבנו בחוף בניגוד לחוק ולא הוסרו על אף פניותיה והתראותיה.
מה עוד שממילא המבנים הנ"ל נועדו להריסה ע"י הועדה המקומית, ומשכך גם המפעיל / הזוכה החדש לא היה מפצה את התובעים על בניה לא חוקית שנבנתה והאחריות הייתה מוטלת לפתחם.

חיזוק לכך ניתן למצוא ברע"א 1054/03 הועדה המקומית נ' בדיחי, דינים עליון, כרך 30 565, שם נדונה זכותם של המחזיקים מכוח דיירות מוגנת, שעה שעשו בנכס שימוש וניהלו בו עסק שלא כדין. כב' השופט ריבלין קובע:

"על פי חוק, המשיבים אינם זכאים לכל פיצוי בגין פעולות שביצעו בנכס בניגוד לדין ... מכאן, שאין הם זכאים לפיצוי על הפגיעה במוניטין העסק ועל אובדן ההכנסות שהוא מניב. שימוש בלתי חוקי בנכס, אינו מצמיח זכות להמשך שימוש שכזה. אדם אינו יכול לקנות לעצמו זכות להפר את החוק מכוח העובדה שהרשות לא הקפידה לאכוף אותו..."

וכן כפי שנכתב בע"א 1188/92 בהתייחס לעניין פיצויים מכוח סע' 197 לחוק תכנון ובניה:
"מעוולה לא תצמח עילה. מי שנוהג בניגוד לחוק אינו קונה לו זכות..."

משפעלו התובעים בניגוד להוראות הדין אין עוולה זו מקנה להם זכות לפיצוי בגין השקעתם.

סיכול קיומו של תנאי מתלה

סבורני שזכותם של התובעים לקבלת פיצוי דינה להישלל גם בשל סיכול תנאי מתלה כמפורט להלן.
ס' 2 (ג) להסכם קובע כי עם סיום החוזה יוצא המתקן למכרז. נשאלת השאלה האם בהימנעותה להוציא מכרז חדש להפעלת המתקנים בחוף "צינברי הקטן" הפרה הנתבעת את החוזה.
במידה שהתשובה חיובית יש עדיין צורך לבחון את הקשר הסיבתי בין הפרה זו לבין הנזק שנגרם.
הנתבעת לא הוציאה מכרז חדש להפעלת המתקנים בחוף וזאת ניתן ללמוד מדבריו של איתן בלינקוב בעדותו בעמ' 30 שורות 7-8:
" ...היא קיבלה יעוץ משפטי שלא להוציא מכרז חדש למתקניה ההסעדה, למתקנים".

ס' 27 (א)לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג- 1973 ( להלן:"החוק") קובע:

"חוזה יכול שיהיה תלוי בהתקיים תנאי (להלן - תנאי מתלה) או שיחדל בהתקיים תנאי (להלן - תנאי מפסיק)".

עפ"י ההסכם בין הצדדים משתכללת זכות התובעים לקבלת פיצוי בגין השקעתם כאשר מתקיים תנאי והוא קיום מכרז והתקשרות עם "זוכה חדש". תנאי זה הנו תנאי מתלה קרי, רק בהתקיימו תקום החובה לפצות את התובעים.

ס' 28 (א) לחוק קובע:
"היה חוזה מותנה בתנאי מתלה וצד אחד מנע את קיום התנאי, אין הוא זכאי להסתמך על אי- קיומו".

התובעים כאמור, בנו בניה בלתי חוקית במקום. חרף הודעות והתראות הנתבעת כי מדובר בבניה בלתי חוקית שיש לפרקה לאור דרישת הועדה המרחבית לתכנון ובניה גליל מזרחי (הועדה המקומית) הם לא דאגו להסרתה.
הנתבעת הנה רשות מקומית. על רשות מקומית לפעול ולנהוג בנכסיה בתוך דלת אמותיו של החוק. הסכם להשכרת המתקנים כשהם בנויים עם תוספת באופן בלתי חוקי הנו הסכם הנגוע באי חוקיות, ומסירת חזקה במבנים כאלה שנבנו באופן לא חוקי לזכיין חדש מעמיד בסכנה בטיחותית את הציבור המשתמש בהם ועל כן מן הדין היה שהנתבעת תימנע ממנו, וטוב עשתה שנמנעה מהשכרת המתקנים במצבם, היינו שהם בנויים באופן לא חוקי לזכיין חדש.
הואיל שהימנעות זו מקורה בטעמים הקשורים בתובעים, הרי שבהתנהגותם בשל הבנייה הבלתי חוקית העמידו התובעים את הנתבעת במצב בו עליה להימנע מלהשכיר לאחרים את המתקנים ומנעו ממנה מלהשכיר המתקנים והמקום לזכיין חדש.
סיכול זה של אפשרות ההשכרה לאחרים שולל מהתובעים את הזכות לטעון כי הנתבעת הפרה התחייבותה בכך שלא השכירה את המתקנים לזכיין אחר.

ביטוח המתקנים

בס' 16 להסכם נקבע כי :

"המפעיל יהיה אחראי לבטח את המתקנים ביטוח שיהיה בו להגן על הציוד, על המשתמשים בו וכן על צד ג' מכל פגיעה שהיא ".

לדברי תובע מס' 2, בפועל לא היה לתובעים ביטוח למקום ותכולתו (על המסעדה ועל המתקנים האחרים ) מסוף שנת 1999 ( ראה פרוטוקול בעמ' 14).
בהסכם נקבע במפורש כי באחריות התובעים היה לבטח את המתקנים והציוד, כך שאם יינזק הציוד הם יפוצו על ידי חברת הביטוח.
נשאלת השאלה על מי מוטלת חובת הביטוח של המתקנים הקיימים בחוף בתקופת הביניים בין סיום תקופת ההסכם ובין כניסתו של זוכה חדש.
ברי, כי הציוד בחוף שניתן לפירוק, נותר בבעלותם של התובעים גם לאחר סיום תקופת ההסכם מאחר שאינו נחשב כ"מחוברים של קבע" למקרקעין (שעברו לחזקת הנתבעת בתום תקופת השכירות) וניתן לפרקו ולקחתו (משלא הועבר לידי זוכה אחר) על כן החובה לבטח ציוד זה מוטלת היתה על התובעים ולא על הנתבעת.
גם אם תתקבל הטענה כי בתקופת הביניים על הנתבעת חלה החובה לבטח את המבנים אשר מצויים בחזקתה מתוקף היותם "מחוברים" כהגדרתם בחוק המקרקעין תשכ"ט-1969, יאמר כי התובעים בראיותיהם, לא טרחו לעשות הפרדה בין המבנים הבלתי חוקיים (שבעצם בנייתם סוכלה האפשרות לבטחם או להשכירם לזכיין אחר) לבין המבנים החוקיים שהוקמו בחוף.

על כן, לא ניתן על יסוד חומר הראיות הקיים לקבוע ממצאים עובדתיים ואבחנה בין נכסי דלא ניידי הקיימים בחוף כחוק לבין כאלה שהוקמו ללא היתר או בסטיה ממנו.

העילה הנזיקית ותחולת סעיף 39 לפקודת הנזיקין

התובעים טענו כי במקרה זה חל ס' 39 לפקודת הנזיקין הקובע :

"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהוא תופש המקרקעין או בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש - על הנתבע הראיה שלא הייתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה, התרשלות שיחוב עליה".

לטענת התובעים התקיימו התנאים בסעיף ועל כן נטל הראיה להוכיח כי לא היה התרשלות מוטל על הנתבעת, וזאת מאחר שמקור האש שהתפשטה וכילתה את מתקני התובעים הוא במקרקעין אשר בבעלותה.
לטענתם, הנתבעת לא נקטה באמצעי זהירות למנוע את היווצרות האש, מתוקף היותה מועצה מקומית המחזיקה והאחראית על המקרקעין, לא דאגה לתחזוקה תקינה וסבירה במקום, לא גידרה את שטח המקום, לא העסיקה שומרים, לא התקינה מערכות לגילוי אש ועשן ולא ערכה ביקורי לילה.
לטענת התובעים תהיה סיבת האש אשר תהיה (אף הצתה מכוונת) על המחזיק להראות שהוא נקט באמצעי זהירות כאלה עד שאין להניח כי האש פרצה מחמת התרשלותו.

סעיף 39 קובע מספר תנאים אשר בהתקיימם יוטל נטל הראיה על הנתבעת.
התנאי הראשון הינו מקור הנזק - הנזק צריך להיגרם על ידי אש או עקב אש. בהתקיים תנאי זה, יש לבחון האם יש לנתבעת אחריות ישירה להתלקחותה של האש, זאת אם היא עצמה הבעירה אותה או שהיה אחראית להבערתה. אולם, אף אם אין לה אחריות ישירה אזי אם הינה תופשת המקרקעין או בעלת המטלטלין אשר מהן התפרצה האש, אף אז תחול הוראת סעיף זה ( לעניין זה ראה ת"א (ירושלים) 3427/01 - המגן חברה לביטוח בע"מ נ' אלדור מחשבים בע"מ ואח' ואח' . תק-מח 2005(2), עמ' 3817).
מקור הנזק כפי שנקבע לעיל הנו אש אשר פרצה בחוף של " צינברי הקטן" .
אכן מדובר במקרקעין השייכים לנתבעת.
מוכן אני על כן לקבוע כי הנטל הועבר אל הנתבעת להוכיח שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה התרשלות שתחוב בגינה.

סבורני שהנתבעת עמדה בנטל זה והוכיחה כי לא היתה לגבי מקור האש רשלנות שתחייב בגינה.

מעיון בדו"ח רכז החקירות של כבאות אשר צורף לתצהירי שני הצדדים עולה כי המבנים הוצתו בזדון משפיכת נוזל דליק .
התובעים טענו כי הנתבעת אחראית לאירוע השריפה. אולם לטענה זו אין כל עיגון ראייתי בחומר שהובא בפני
י. ההיפך הוא הנכון ומדו"ח שירותי הכיבוי הנ"ל עולה סתירה לאפשרות זו.
כפי שהובהר לעיל מסקנת חוקר השריפות שהדו"ח שלו צורף לתצהירי הצדדים הייתה כי מדובר בהצתה בזדון. כיוון שכך, נשללת האפשרות כי מדובר באש שהתפשטה בשל רשלנות הנתבעת או מטעמים הקשורים בהתנהגותה או בשל מחדל שלה . מדובר באש שהוצתה בזדון ולא בגין רשלנות.
למותר לציין שלא הוכח כי הנתבעת היא שהציתה בזדון את המתקנים וגם לא נטען כך ע"י התובעים.

אחריות מכוח היות הנתבעת שומרת או שואלת

בסיכומיהם הרחיבו התובעים את יריעת המחלוקת והעלו טענות מכוח חוק השומרים וכן מכוח חוק השכירות והשאילה. הנתבעת התנגדה להרחבת החזית. לטענתה, לא נטען בכתב התביעה כי הנתבעת חבה מכוח היותה שומרת ו/או שואלת על פי מי מהחוקים הנ"ל. לטענתה, טענות אלה הועלו לראשונה בסיכומים, על כן יש לדחותן על הסף שכן הן לא נטענו בכתב התביעה והדבר מהווה הרחבת חזית לא מותרת.
אכן העובדות המהוות עילת תביעה מכוח הסכם שמירה או מכוח חוק השומרים או מכוח חוק השכירות והשאילה לא הוזכרו כלל בכתב התביעה (שתוקן מספר פעמים) והועלו לראשונה בסיכומי התובעים ועל כן מדובר בהרחבת חזית שאין להתירה ואני אינני מתיר אותה.
נדחות על כן הטענות בגין אחריות מכוח היות הנתבעת שומרת או שואלת.

לסיכום עניין האחריות

נוכח היעדר הוכחת אחריות מצד הנתבעת דין התביעה להידחות.
למעלה מן הצורך אתייחס גם לראיות שהוצגו לעניין הנזק.

הוכחת הנזק

להוכחת נזקם צירפו התובעים לכתב תביעתם חוות דעת (ת/1) אשר נערכה ביום 25.2.01.
בחוות הדעת בחן המומחה עלות הקמת המבנים (עלות השיפוצים שהתקיימו במבנה) ולא את שווים בפועל תוך התעלמות מכך שנעשה בהם שימוש לאורך שנים.
בחקירתו הנגדית אישר המומחה כי לא הובאו בפני
ו חשבוניות, וכי ערך את חוות דעתו על פי נסיונו ועל דרך ההערכה הכללית.
המומחה לא פירט את העלות של כל פריט כנדרש, את סוגי התכולה, באיזה דגם מדובר, מאיזו שנה, מה מצבו של הפריט כך שיהיה ברור אלו נכסים בדיוק היו בחוף ומהו טיבם. (ראה ס' 3.1 לחוות הדעת).
כמו כן בחוו"ד מצוינים פריטים (מקררים) שהוצאו עוד טרם השריפה מהמקום והם לא היו בבעלות התובעים ( עמ' 24 לחקירת השמאי, עמ' 16 לחקירת יעקב אליהו
).
לעניין הפריטים בס' 3.5 (פריטי השיט) לא צוינו גילם, מצבם, עלותם, אלא צויינו מידותיהם, מספרם והחומר ממנו עשויים הפריטים. אומנם בחקירה הנגדית ציין המומחה כי בדק שווי ספציפי לכל פריט אך בס' 4 לחוו"ד הוערך השווי הכללי של הפריטים ותו לא.
עוד יצויין כי אין התייחסות בחוות הדעת לכך שהמבנים נועדו להריסה דבר אשר מעמיד את שווים על ערך אפסי. (עלות המבנים לפי חוות הדעת 80,000 ₪ ).

חוות הדעת אינה מנומקת, אינה מבוססת ואינה מפורטת כנדרש. בחקירתו הנגדית של השמאי לא נבראו הפגמים שבחוות דעתו ועל כן אפילו הייתה מוטלת אחריות על הנתבעת ספק אם ניתן היה לבסס ממצא עובדתי על בסיסה לצורך הערכת הנזק.

על כן, אני קובע כי התובעים לא הוכיחו את נזקם.

סיכומו של דבר

לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי התובעים לא הוכיחו את תביעתם ועל כן אני דוחה את התביעה.

התובעים ישלמו לנתבעת הוצאות משפט בסך 1000ש"ח ובנוסף,שכ"ט עו"ד בסך של 4,000 ₪ ומע"מ כדין תוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישאו ריבית והצמדה מהיום ועד יום התשלום בפועל.

המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים.

ניתן היום י"ג בניסן, תשס"ו (11 באפריל 2006) בהעדר הצדדים.

יונתן אברהם
, שופט
001341/01א 111 מיכל בן-יאיר








א בית משפט שלום 1341/01 יהושוע כהן, יעקב אליהו נ' מועצה אזורית עמק הירדן (פורסם ב-ֽ 11/04/2006)













להסרת פסק דין זה לחץ כאן