פרוייקטס l.d.y בע"מ - ד.ט.טד שווק תיירות בע"מ, אילונית פרויקטים תיירותיים בע"מ, דיין יצחק

 
פרוייקטס l.d.y בע"מ - ד.ט.טד שווק תיירות בע"מ, אילונית פרויקטים תיירותיים בע"מ, דיין יצחק
3768/02 א     10/04/2006




א 3768/02 פרוייקטס l.d.y בע"מ נ' ד.ט.טד שווק תיירות בע"מ, אילונית פרויקטים תיירותיים בע"מ, דיין יצחק




1


בתי המשפט
בית משפט השלום ראשון לציון
א 003768/02


בפני
:
כב' השופט שאול מנהיים





בעניין:
פרוייקטס l.d.y בע"מ





התובעת

נ ג ד


1 . ד.ט.טד שווק תיירות בע"מ

2 . אילונית פרויקטים תיירותיים בע"מ

3 . דיין יצחק





הנתבעים
פסק דין

א. מבוא
התובעת היא חברה בע"מ אשר עסקה בשיווק ומכירת יחידות נופש בשיטת time sharing (להלן "יחידות נופש"). הנתבעת 1 (להלן "ד.ט.") היא חברה בע"מ שקיבלה את הזכות הבלעדית לשווק לציבור יחידות נופש במלון בשם "סאנרייז" (להלן "המלון") שבקיבוץ אילות הסמוך לעיר אילת, והיא שהיתה בקשר חוזי עם התובעת בתקופה הרלבנטית לתביעה. ד.ט. פעלה באמצעות סוכנים בבואה למכור את יחידות הנופש, והתובעת היתה אחד הסוכנים הללו. הנתבעת 2 (להלן "אילונית") היא החברה שהקימה את המלון. הנתבע 3 ("דיין") הינו, בתקופה הרלבנטית, מנהל ובעל שליטה בלעדי בנתבעת 1 וכן מנהל ובעל ענין בנתבעת 2 (יחד עם אחרים ובהם קיבוץ אילות).
התובעת נכנסה לפעילות של מכירת היחידות במלון בתקופה בה מי שהחזיק בזכות לשיווק יחידות הנופש במלון היתה חברה בשם "טד אנד אדם שיווק ותיירות בע"מ" (להלן "טד אנד אדם") שנשלטה על ידי דיין וגורם אחר. בין התובעת לבין טד אנד אדם נערך חוזה ביום 24/6/96 שהוצג כנספח ג' לתצהיר עדותו הראשית של דיין (נ/2). בשלב מסוים, כחודש אחרי כניסת התובעת למכירת יחידות נופש במלון, טד אנד אדם חדלה מלפעול (ככל הנראה על רקע מחלוקות בין דיין לבין הבעלים האחרים שלה) ואילונית התקשרה עם ד.ט. במקום עם טד אנד אדם לצורך שיווק יחידות הנופש במלון. בעקבות זאת נערך ביום 1/1/97 חוזה בין התובעת לבין ד.ט. שבא במקום החוזה בין התובעת לבין טד אנד אדם (אף כי הדבר לא נאמר במפורש) – ראה נספח ד' ל-נ/2. חוזה זה יקרא להלן "החוזה". עיקרי התנאים של החוזה יתוארו בהמשך ככל שהם נוגעים לעניננו.

בחודש יוני 1997 ביקשה התובעת מ-ד.ט. שיקים מעותדים בסכום כולל של כ-190,000 ₪ על חשבון עמלות שהיו אמורות להשתלם לה בעתיד, אולם לא קיבלה אותם (לאחר שבעבר ניתנו לה שיקים מעותדים כאלה, דבר שאיפשר לה לקבל כנגדם אשראי בנקאי). בעקבות זאת הודיעה התובעת, לטענתה, על ביטול ההתקשרות. אציין כי לא ניתנה הודעה בכתב וכי הנתבעת 1 טוענת כי לא ניתנה הודעה כלל, וכי התובעת פשוט עזבה את מקום פעילותה באילת וחדלה מפעילות השיווק של היחידות ללא כל הודעה.

המחלוקות בין הצדדים מתמקדות בשאלות הבאות:
א. א. האם רשאית היתה התובעת לבטל את החוזה עקב אי קבלת שיקים מעותדים כמתואר לעיל (והאם היתה ד.ט. חייבת לתת לה שיקים כאלה).
ב. ב. תוצאות הביטול: הנתבעים טוענים שהביטול אינו כדין וכי יש לקזז מכל סכום המגיע לתובעת נזק כללי שנגרם עקב הביטול בסך 100,000 ₪. התובעת טוענת כי הביטול נבע מהפרה מצד הנתבעים או מי מהם שגרמה לה לנזקים כמפורט בכתב התביעה. בהקשר זה יש לבחון גם את השאלה האם הנזקים האמורים למי מהצדדים הוכחו, כולם או מקצתם.
ג. ג. מהם סכומי העמלות המגיעים לתובעת.
ד. ד. טענת קיזוז נוספת שהנתבעים טוענים לה – נושא דגם המלון.
ה. ה. שאלת חבותם של אילונית ושל דיין בכל סכום המגיע לתובעת, אם מגיע (אף שההתקשרות היתה רק בין התובעת ל-ד.ט.).

ב. ביטול החוזה על ידי התובעת
בתצהירי העדות הראשית של שני המנהלים והבעלים של התובעת נטען כי ד.ט. היתה חייבת, על פי תנאי החוזה שבין הצדדים, למסור לתובעת שיקים מעותדים כפי שדרשה התובעת ביוני 1997 (ראה סעיף 8 סיפא לת/1, תצהיר מר שלזינגר). במהלך שמיעת הראיות התברר חיש מהר כי זו הצגה לא נכונה של המצב וכי אין בחוזה שבין הצדדים דבר המחייב את ד.ט. לתת בידי התובעת שיקים מעותדים על חשבון עמלות הצפויות להגיע לתובעת בעתיד (ראה עמ' 9 ש' 1-13, דברי מנהל התובעת מר שלזינגר). אכן היו דברים מעולם ביחסי הצדדים לפני יוני 1997, אלא שדובר בבקשה מצד התובעת ובהסכמה של ד.ט. – מצב שאינו מקים כל חובה מציד של ד.ט. להוסיף ולנהוג באותו אופן גם בעתיד. בנסיון למצוא הצדקה לטענה כי התובעת היתה רשאית לדרוש את השיקים המעותדים ולבטל את החוזה לאחר שהם לא ניתנו בידיה (כלומר – שהנתבעת 1 היתה חייבת לתיתם), הועלתה לראשונה במהלך תצהירי העדות הראשית שני מנהלי התובעת הטענה כי מקור חובתה של ד.ט. לתת את השיקים המעותדים ביוני 1997 הוא התחיבות בעל-פה מצד מר דיין, אשר נקט סחבת מתמשכת בביצועה עד אשר התברר כי אין בדעתו לעמוד בהתחיבות זו. בענין זה אינני מקבל את גרסתה העובדתית, יש לומר הכבושה ללא הסבר ראוי, של התובעת. חזקה שאילו טענת ההתחיבות (של דיין) היתה נכונה, היה הדבר מוצא ביטוי ברור ומפורש בהודעת ביטול שהיתה אף מועלית על הכתב. אני מאמין בנקודה זו לעדויות עדי ההגנה לפיהן לא היתה התחיבות או הבטחה כאמור. אוסיף כי מוזר, בלשון המעטה, שבחקירתו הנגדית תיאר מר שלזינגר, שהיה העד היחיד מטעם התובעת, באריכות ובפירוט את השתלשלות האירועים בהקשר לאותה התחיבות (עמ' 9 ש' 9-1) ואילו בתצהיר עדותו הראשית לא נמצא את אותו פירוט. מדובר במרכז הכובד של התביעה: הטענה כי ד.ט. הפרה התחיבות ועקב כך בוטל החוזה כדין ונגרמו לתובעת נזקים. הייתי מצפה שתצהיר העדות הראשית של התביעה יתמקד באירועים המהווים את ההפרה הנטענת ויפרט אותם בצורה מלאה, והעדר פירוט כזה (ובמיוחד על רקע אורכו המופלג של התצהיר בכללותו) הוא יותר מאשר תמוה.

המסקנה מהאמור לעיל היא כי ד.ט. לא היתה חייבת לתת בידי התובעת שיקים מעותדים כבקשת (וליתר דיוק דרישת) התובעת ביוני 1997, והתובעת נכשלה בבואה להצביע על מקור כלשהו לחובה כאמור. ממילא נובע מכאן שביטול החוזה על ידי התובעת, שנומק בסירובה של ד.ט. לתת את השיקים המעותדים, נעשה ללא עילה שיש בה כדי להצדיק את הביטול. מכאן שהביטול ( ככל שהיה בכלל "ביטול" במובנו הרגיל של המונח, כולל הודעת ביטול) הוא הפרה של החוזה מצידה של התובעת, מבלי שקדמה לה הפרה מצידה של הנתבעת (ד.ט.).

ג. תוצאות הביטול
משנקבע לעיל כי ביטול החוזה לא היה אלא הפרה שלו מצד התובעת, ברור כי יש לדחות את אותם חלקי התביעה שענינם פיצוי כזה או אחר על נזקים כלשהם שנגרמו, כנטען, לתובעת. היא שהפרה את החוזה והתיימרה לבטל אותו ללא עילה המקימה לה את הזכות לעשות כן, ואם נגרמו לה נזקים או הפסדים עקב הפסקת ההתקשרות אין לה אלא להלין על עצמה. יחד עם זאת ברור שהפרת החוזה מצד התובעת, כפי שבאה לביטוי בהודעתה על ביטול ההתקשרות, אין בה כדי לשלול את זכותה של התובעת לכל הכספים המגיעים לה (כעמלות) בגין מכירות שביצעה לפני הביטול, בכפוף לתנאי החוזה ולזכות הקיזוז של הנתבעים (ככל שיש כנגד מה לקזז). אציין כי הנתבעים אינם חולקים על עצם קיומה של הזכות לעמלות כאמור. נושא העמלות יידון בפרק הבא של פסק הדין.

אשר לנזק כללי בסך 100,000 ₪ שהנתבעים (ולמעשה רק הנתבעת 1) טוענים כי נגרם להם עקב הפסקת פעילות השיווק של התובעת 1 בעקבות הודעת ביטול: אכן, הודעת הביטול מצד התובעת ניתנה ללא עילה ואין היא אלא הפרה של החוזה מצד התובעת, אך הפרה מקימה זכות לפיצויים רק בגין נזק שקיומו ושיעורו הוכחו (בכפוף לחריגים של פיצויים מוסכמים, ושל נזק שאינו נזק ממון, אשר יש להוכיח את קיומו אף שלא ניתן להוכיח את ערכו הכספי, שאינם רלבנטיים לעניננו בנקודה נשוא הדיון כרגע). הנזק הנטען הוא אבדן הכנסות בשל הפסקת פעילות המכירות של התובעת. לטעמי נזק זה לא הוכח. התובעת לא היתה סוכנת המכירות היחידה של היחידות, ולא הוכח שסך כל המכירות, וממילא סך כל ההכנסות של הנתבעת 1, פחת (ומקל וחומר שלא הוכח בכמה פחת) בשל הפסקת פעילות התובעת בשיווק היחידות. לא הוכח מתי הופעלו סוכנים אחרים במקום התובעת לשם שיווק היחידות באותו פלח שוק שבו פעלה התובעת, ולא הוכח בכמה, אם בכלל, פחת קצב המכירות בכלל ובהשוואה לפלחי שוק אחרים שבהם סוכן קיים המשיך לפעול ברציפות בפרט. בנוסף, החוזה נושא את התאריך 1 בינואר, ותקופתו לשלושה חודשים והוא מתחדש מאליו מידי שלושה חודשים. מכאן שניתן היה לצפות שהחוזה בתוקף עד 1 ליולי, ולכן הפסקת הפעילות על פיו במהלך חודש יוני פירושה שהחוזה הופר לתקופה של פחות מחודש – תקופה כה קצרה עד שאין לומר עליה שגרמה הפסד כלשהו, שהרי יתכנו מצבים שבמהלך פרק זמן כזה לא נמכרת אפילו יחידה אחת.

ד. העמלות המגיעות לתובעת
החוזה קובע כי עמלות תשולמנה לתובעת באפן כזה, שלא תינתן עמלה בגין מכירות שבוטלו בשלב מאוחר יותר ("ביטולים") ובגין זיכויים שניתנו לרוכשים, כאשר העמלה משתלמת רק מתוך תקבולים שהתקבלו בפועל מהרוכשים. על כן יש להפחית מהעמלות המגיעות בגין מכירות שבוצעו את החלק היחסי הנובע מסכומים שמקורם במכירות שבוטלו ובזיכויים שניתנו לרוכשים. על העקרון הזה אין בפני
י מחלוקת. המחלוקת שבפני
י מתמקדת בשאלת ההוכחה. הצדדים גם אינם חולקים על כך שאם נתעלם מביטולים, אזי העמלות שהיו מגיעות לתובעת בגין כל תקופת פעילותה מסתכמות בסך של 665,263 ₪ (בערכי קרן), ומתוכן שולמו עמלות שסכומן הכולל כ-380,370 ₪ (ולאחר שמנטרלים מהחישוב את סכום המע"מ בגין חלק מהכספים שהיה חייב במע"מ - 398,046 ₪). הנתבעים טוענים כי לאחר שלוקחים בחשבון גם ביטולים וזיכויים, עומד הסכום המגיע לתובעת על 120,095 ₪ בלבד לנובמבר 2002 (משום שהעמלה הכוללת המגיעה לנובמבר 2002 עומדת על 518,141 ₪ בלבד). התובעת טענה שטענות הנתבעת לגבי הפחתת העמלה בגין זיכויים וביטולים היא טענת "קיזוז", אולם זה אינו ניתוח נכון של המצב. הואיל ומלכתחילה נקבע בחוזה כי העמלה תחושב כאחוז מסוים מהתקבולים בפועל מהלקוחות, הרי חישוב העמלה תוך הפחתת סכומים שלא שולמו מהתמורה הכוללת שהיתה אמורה להשתלם אינה בגדר "קיזוז" כלל. קיזוז פירושו שלתובעת מגיעה עמלה לפי המכירות "ברוטו" (היינו בהתעלם מזיכויים וביטולים), אולם הנתבעת זכאית לדרוש מהתובעת אחוז נתון (הזהה לאחוז העמלה) מהביטולים משום – למשל - שהתובעת היתה צריכה למנוע אותם. קיזוז מתבצע בין שני חיובים נפרדים זה מזה (גם אם הם נובעים מאותו חוזה), שכיווניהם מנוגדים זה לזה. בפני
נו אין מצב שבו קיימים שני חיובים שונים – החיוב בתשלום עמלה לתובעת מתוך סכומי המכירות ללא תלות בשום גורם מאוחר יותר, וכנגדו חיוב של הנתבעת להשיב עמלה בגין תקבולים שלא התקבלו. המצב שבפני
נו הוא שמלכתחילה הזכאות לעמלה היא פונקציה של תקבולים בפועל מהרוכשים. החישוב של הסכומים שיש להפחית מהעמלה עקב ביטולים וזיכויים אינו חישוב "חיצוני", המתבצע בנפרד ומקוזז כנגד סכום העמלה, אלא הוא חלק בלתי נפרד מהחישוב ה"פנימי" של גובה העמלה המגיעה. אין מדובר בדקויות של ניסוח או בניתוח תיאורטי גרידא. מדובר בניתוח מושגי שיש לו השפעה ישירה על המישור הראייתי. ניתוח מושגי זה מביא למסקנה כי טענת התובעת לפיה הנתבעים הם הצריכים להוכיח, בדרך ובמידת ההוכחה המוטלים על תובע (ועל הטוען קיזוז) כמה יש להפחית מהעמלה המחושבת לפי מכירות בגין ביטולים, זיכויים וכיו"ב – דינה להידחות. יש לקבוע כי על התובעת עצמה להוכיח מהו סכום העמלה הנכון המגיע לה על פי החוזה, היינו – העמלה המתקבלת לאחר שנלקחו בחשבון לא רק המכירות אלא גם זיכויים וביטולים. נכון עם זאת שהמידע על זיכויים וביטולים מצוי, כענין שבעובדה, בידי הנתבעים או מי מהם, אך לאור הניתוח דלעיל ברור שהתובעת זכאית לדרוש ולקבל פירוט מלא של הביטולים והזיכויים המשפיעים על קביעת הסכומים המגיעים לה בגין עמלתה. מטענות הצדדים במהלך המשפט ובמסגרת הסיכומים עולה חד-משמעית שהתובעת לא טרחה לממש זכות זו, העומדת לזכותה הן מטעמים מהותיים לנוכח הניתוח המובא לעיל והן מכח הכללים הדיוניים הרגילים בדבר היכולת לדרוש גילוי מסמכים ועיון בהם ובדבר האפשרות להציג שאלונים. גם במהלך "חיי" החוזה, היתה התובעת תלויה באופן בלעדי בנתונים שמקורם בנתבעות בכל הנוגע לחישוב העמלות לאחר ביטולים וזיכויים. בתקופה שבה החוזה היה בתוקף, לא מצאתי ש-ד.ט. היתה חייבת, מכח החוזה או על פי נוהג שבין הצדדים, להמציא תיעוד המוכיח את קיומם וסכומם של הביטולים והזיכויים, ולא ברור לי מדוע סבורה התובעת שהעובדה שהיא עצמה בחרה לבטל את החוזה ללא עילה בדין ובכך להפר אותו הפרה מלאה צריכה להביא להטלת נטל מנהלי וראייתי חדש וגבוה על מי מהנתעים, נטל שלא היה עליהם לשאת בו אלמלא אותה הפרה מצד התובעת. אינני מתעלם מכך שהנתבעים הביאו רק "ריכוז נתונים" בנושא זה ללא פירוט, ללא תצהיר של מי שמכיר את הנתונים מידיעה אישית וללא מסמכי המקור המעידים על כל ביטול וזיכוי שלטענתה התרחשו או ניתנו; אך אני סבור שהימנעות התובעת, בנסיבות שפורטו לעיל (בהן ממילא היה עליה לחיות מפי הנתבעים בנושאים אלה), מלהשתמש בכלים הדיוניים שעמדו לרשותה כדי לברר את העובדות לאשורן נותנת לנתונים שהביאו הנתבעים את אותה תוספת משקל הדרושה להם כדי שיתקבלו.
המסקנה היא שבכל הנוגע לסכום העמלה הנכון המגיע לתובעת יש לאמץ גרסת הנתבעים ולקבוע שהסכום הוא 120,095 ₪ נכון ליום 1/11/02 (לאחר שהנתבעים הקפידו לדבר על סכומים נכונים לנובמבר 2002 מבלי לציין נכון לאיזה יום בנובמבר נערכו החישובים, ועל כן תתפרש לחובתם אי הבהירות שיצרו בענין זה).

ה. טענת קיזוז –"הדגם השיווקי" (או "הדגם המלונאי")
כאן מדובר אכן בטענת קיזוז שנטל הוכחתה על הנתבעים. דין הטענה להידחות. התובעת טוענת כי הדגם מעולם לא נמסר לה, אלא ניצב במלון מסוים באילת ממנו פעלה התובעת כאשר הדגם היה שם לפני שהתובעת החלה לעסוק בשיווק היחידות ונותר שם גם אחרי שחדלה מלפעול במקום. חיזוק לטענה ניתן למצוא בעובדה שנושא הדגם לא נכלל בחוזה שבין הצדדים ואף לא תועד בכתב בכל דרך אחרת – עובדה שקשה ליישבה עם הטענה שמדובר בדגם שערכו עומד, כטענת הנתבעים, על 25,000 $. הנתבעים כלל לא טרחו לחקור בנושא הדגם את העד היחיד מטעם התובעת, מר שלזינגר. הימנעות זו מחקירה נגדית פועלת לחובת הנתבעים. אם לא די בכך, לא הביאו הנתבעים ראיה כלשהי (!) לגבי שוויו הנטען של הדגם – מחדל שקשה להבינו משום שמדובר בדגם שהוכן לכאורה לפי הזמנת תאגיד החייב בניהול ספרי חשבונות, כך שעלות הדגם ניתנת להוכחה בקלות ובאמצעות מסמכים המלמדים ישירות על אותה עלות. אפילו היינו אומרים שמסיבה כלשהי לא ניתן להוכיח את עלות הדגם ויש להסתפק באמדן של שוויו, הייתי מצפה לא רק להסבר משכנע מדוע לא ניתן להוכיח את העלות אלא גם להוכחת ערך הדגם באמצעות חוות דעת של מומחה, אך גם חוות דעת כזו לא הוגשה.
המסקנה המצטברת היא שלא הוכח שהדגם נמסר אי פעם לתובעת; לא הוכח שלא הוחזר או לא הועבר על ידה; ולא הוכח הערך הכספי של הדגם. על כן, דין טענת קיזוז זו להידחות כליל.

ו. שאלת החבות של אילונית ושל דיין
התובעת טוענת, בין שאר הטענות שהיא מעלה בנושא זה, כי מדובר ב"אשכול חברות" שנבנה במיוחד כדי לנשלה מזכויותיה ולהותירה מול שוקת שבורה. טענה זו אינה מבוססת כלל ועיקר. מבנה התאגידים השונים הוקם זמן ניכר לפני שהתובעת היתה בתמונה, ו-ד.ט. חדלה מפעילותה זמן ניכר לאחר שהתובעת בחרה להתנער מהחוזה שבינה לבין ד.ט., והוא הדין באשר להפסקת פעילות טד אנד אדם והעברת הפעילות ממנה ל-ד.ט.; כל אלה מהלכים שבוצעו מסיבות ולמטרות שאין בינן התובעת ולא כלום ואשר לא נועדו, ואף אין בהן מעצם טיבן, כדי לפגוע בנושים, ספקים, סוכנים, לקוחות וכו'. אין כל יסוד גם לטענה כי ההפרדה בין אילונית לבין ד.ט. נועדה לפגוע בתובעת, או בנושים בכלל. אותו דין חל על הטענה כי עושרו הנטען של דיין ועסקיו המרובים הם שהביאו את התובעת להיכנס להתקשרות כולה (תחילה עם טד אנד אדם ואחר-כך עם ד.ט.). חזקה על התובעת ומנהליה שהם יודעים היטב את ההבדל בין בעל מניות (לרבות בעל שליטה) לבין חברה בע"מ, ושעקרון האישיות המשפטית הנפרדת אינו זר להם ולא "נפל" עליהם במפתיע. אפילו אם אכן, כפי שהעיד מר שליזנגר, לא בדקו מנהלי התובעת דבר לגבי החברות איתן התקשרו אלא הסתמכו על עושרו של מר דיין, אין בכך כדי להטיל עליו אחריות אישית לחובות של ד.ט. כלפי התובעת. גם הטענה שמר דיין הבטיח שלא תהיה בעיה של תשלום כספים אינה, אפילו הייתה מוכחת כדבעי, מספיקה כדי להקים חבות אישית: ערבות אישית אינה נוצרת באמירה כללית מעין זו, מה גם שהעובדות הן שכל עוד פעלה ד.ט. וכל עוד קיימה התובעת את החוזה עימה, קיימה ד.ט. את חובותיה כלפי התובעת ללא דופי.
השאלה שנותרה היא האם המהלך של "סגירתה" (הפסקת פעילותה) של ד.ט. כפי שבוצע בשנת 1999 (ראה שאלה ותשובה 23 ב-ת/5) מצדיק הטלת חבות על אילונית, על דיין או על שניהם בגין חובה של ד.ט. כלפי התובעת.
כל הנוגעים בדבר ידעו היטב כי תשלומי אילונית ל-ד.ט. הם מקור ההכנסה היחיד של ד.ט., מקור שבלעדיו לא תוכל ד.ט. לשלם כספים שיגיעו ממנה לסוכניה בגין מכירות שביצעו טרם הפסקת פעילותה של ד.ט.. הם גם ידעו היטב, או לכל הפחות היה עליהם לדעת היטב, כי במועד שבו נפלה ההחלטה להפסיק את פעילותה של ד.ט. ולהפסיק לשלם לה כספים עבור שיוק יחידות שנעשה באמצעותה קודם לכן, היתה ד.ט. חייבת כספים לסוכנים שלה, או היתה צפויה להיות חייבת להם כספים. מכאן שהמהלך כפי שנעשה העמיד את ד.ט., ביודעין או לפחות ברשלנות, במצב של חדלות פרעון. דיין נשאל על כך בחקירתו, לרבות בשאלות של בית המשפט. תשובתו היתה שבעת סגירתה של ד.ט. נעשו חישובים של הכנסות שתגענה לה בעתיד מאילונית בגין קבלת כספים בעתיד ממי שרכשו יחידות לפני הסגירה, אילונית שילמה מראש את הכספים ל-ד.ט. שמצידה שילמה לכל מי שעמדה לזכותו יתרה בספרי ד.ט., לרבות מי שהיה צפוי להיות זכאי לכספים בעתיד (עמ' 33 ש' 1-14). הבעיה בתשובה הזו היא כפולה: ראשית, פרט לדברתו של מר דיין לא הובאה כל ראייה פוזיטיבית לעובדות הנטענות הנ"ל (לא הוצגו רישומים המעידים על הקדמת תשלום מצד אילונית ל-ד.ט., לא הוצגו ניירות עבודה המלמדים על חישוב משוער של חבויות עתידיות כלפי סוכנים ועל תשלומים מראש לאותם סוכנים). זאת אף שלכאורה לא היה כל קושי להביא ראיות כאלה. אי הבאתן פועלת לחובת הנתבעים באופן מכריע. שנית, העובדות מעידות שהתמונה שניסה מר דיין לצייר לגבי האופן בו הוחלט "לסגור" את ד.ט. בכל הנוגע למתן מענה לחבויות כספיות עתידיות (אך צפויות מראש) שלה אינה נכונה מלאה (לכל הפחות). מהסכמי הפשרה בתביעות של סוכנים אחרים, שהוגשו במסגרת נספחים י"ג ו-י"ד לתצהיר שלזינגר ת/1 עולה כי היו לסוכנים תביעות לעמלות לאחר תום פעילותה של הנתבעת 1, כי תביעות אלה הסתיימו בפשרות וכי אילונית היא ששילמה בפועל את סכומי הפשרות. יתרה מכך: התובעת עצמה זכאית לעמלה, כמבואר בפרק קודם של

פסק דין
זה, גם לשיטת הנתבעים. לטעמי היה על הנתבעים לקחת בחשבון שטענות הקיזוז שלהם לא תתקבלנה, או לפחות לא תתקבלנה במלואן (ולמותר להעיר כי לא ראיתי שנשלחה אי פעם הודעת קיזוז). היה עליהם לדאוג לא לרוקן את ד.ט. מנכסיה (הכוללים לא רק את המשך פעילותה אלא בראש ובראשונה את התקבולים להם היא זכאית מאילונית בגין מכירות של יחידות, מתוך תקבולי הרוכשים) טרם שהבטיחו באופן סביר קיומם של מקורות כספיים לסילוק חבויות צפויות כלפי התובעת, בהנחה שטענות הקיזוז לא תגרומנה לאיפוס כל יתרת זכות צפויה. אפילו אם נבחר להאמין לטענה שכל העמלה המגיעה מאילונית בעתיד בגין מכירות שנעשו עד סגירת ד.ט. שולמו על ידי אילונית מראש, עדיין נוצר מצב בו היו נושים עתידיים שקיבלו מראש את כל כספם ובצידם היתה גם התובעת, שלא נותרו עבורה מקורות כספיים כלשהם.
הניתוח האמור מביא למסקנה ש"סגירתה" של ד.ט. בהחלטה רצונית, אשר כללה לא רק את הפסקת פעילותה בשיווק יחידות מאותו מועד ואילך אלא גם את הפסקת תשלומי אילונית ל-ד.ט. בגין מכירות שכבר נעשו אך זרם התקבולים בגינן טרם הושלם, נעשתה לכל הפחות תוך נטילת הסיכון שאם יגיעו בעתיד כספים לתובעת - לא יהיו בידי ד.ט. מקורות כלשהם כדי לשלמם. יש לזכור שבכל רגע נתון שלאחר שהתובעת חדלה מלפעול בשיווק היחידות ניתן לחזות מראש מתי וכמה עמלות צפויות עדיין להגיע לה לכל היותר. מהתחזית הזו יכולה החבות כלפי התובעת רק לקטון, שהרי מכירות חדשות כבר לא תהיינה. לכל היותר יהיו ביטולים, זיכויים ועיכובים בקבלת חלק כזה או אחר מהתקבולים מהרוכשים. מכאן שהיתה אפשרות לדעת מהו הסכום המירבי שתחוב ד.ט. לתובעת, אך איש לא דאג להותיר מקורות לכיסוי החבות.

בנסיבות אלה, ולנוכח העובדה שדיין הוא בעל שליטה (במישרין ו/או באמצעות תאגידים בשליטתו) הן ב-ד.ט. והן באילונית (באילונית - יחד עם קיבוץ אילות), והיה גם דירקטור באילונית, אני סבור שיש לחייב את דיין ואילונית לשלם לתובעת את הכספים שנפסקים לזכותה בתביעה זו. לגבי דיין נובעת חבותו מאחריותו כנושא משרה לכך ש-ד.ט. חדלה מלפעול ומלקבל כספים מבלי שדאג אכן לקבל (מראש או בעיתם) את כל הכספים שהיו צפויים להגיע לה ומבלי שדאג להתנהל כך שלא יישארו נושים שיוותרו ללא מענה. לגבי אילונית נובעת חבותה מכך שאיני מאמין ששילמה ל-ד.ט. את כל העמלות שהיו מגיעות לה ולדעתי נותרו בידיה כספים שאלמלא "נסגרה" ד.ט., היו מגיעים לה מאילונית.

ז. סוף דבר
מהטעמים האמורים לעיל אני מחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעת את הסך של 120,095 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/11/2002. ככל שכיום חייבים תשלומים לתובעת במע"מ, יתווסף לסך הנ"ל מע"מ כנגד חשבונית כחוק. יתרת התביעה, כמו גם טענות הקיזוז, נדחים.

בנסיבות הענין אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת מחצית מהאגרות ששילמה בהליך דנן בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הוצאת כל סכום אגרה על ידי התובעת; וכן - לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום, ובתוספת מע"מ על שכר הטרחה.

המזכירות תשלח לב"כ הצדדים את פסק הדין באמצעות פקסימיליה וכן בדואר רגיל.

ניתנה היום י"ב בניסן, תשס"ו (10 באפריל 2006) בהעדר הצדדים.
שאול מנהיים
, שופט










א בית משפט שלום 3768/02 פרוייקטס l.d.y בע"מ נ' ד.ט.טד שווק תיירות בע"מ, אילונית פרויקטים תיירותיים בע"מ, דיין יצחק (פורסם ב-ֽ 10/04/2006)










דוחות מידע משפטי על הצדדים בתיק זה
דוח מידע משפטי כולל את כל ההחלטות ופסקי הדין עפ"י שם הנבדק (אדם או חברה) או לפי מספר ח.פ
דוח מידע משפטי על פרוייקטס l.d.y בע"מ      דוח מידע משפטי על ד.ט.טד שווק תיירות בע"מ, אילונית פרויקטים תיירותיים בע"מ, דיין יצחק

דוחות בדיקת רקע וקרדיטצ'ק על הצדדים בתיק זה
דוחות בדיקת רקע, בדיקת נאותות ובדיקת אשראי צרכני על הצדדים לפי שם, ת"ז או ח.פ
דוחות מידע עסקי על פרוייקטס l.d.y בע"מ      דוחות מידע עסקי על ד.ט.טד שווק תיירות בע"מ, אילונית פרויקטים תיירותיים בע"מ, דיין יצחק