עיריית ירושלים - מגנום 88 ספורט סחר בינלאומי בע"מ, מגנום 2525 בע"מ, יהודה מזרחי ואח'

ניתן להפיק דוחות מלאים על הצדדים בתיק זה

מצאנו עבורכם דוחות זמינים על הצדדים בתיק זה. יתכן שתאלצו להזין נתונים נוספים כגון ת.ז
מגנום 88 ספורט סחר בינלאומי בע"מ מגנום 2525 בע"מ יהודה מזרחי
 
עיריית ירושלים - מגנום 88 ספורט סחר בינלאומי בע"מ, מגנום 2525 בע"מ, יהודה מזרחי ואח'

מידע על יהודה מזרחי   


22606-12/15 א     29/12/2019



תיקים נוספים על עיריית ירושלים
תיקים נוספים על מגנום 88 ספורט סחר בינלאומי בע"מ
תיקים נוספים על מגנום 2525 בע"מ
תיקים נוספים על יהודה מזרחי




א 22606-12/15 עיריית ירושלים נ' מגנום 88 ספורט סחר בינלאומי בע"מ, מגנום 2525 בע"מ, יהודה מזרחי ואח'








בית המשפט המחוזי בירושלים



ת"א 22606-12-15 ירושלים נ' מגנום ,88 ספורט, סחר בינלאומי בע"מ
ואח'






בפני

כבוד השופטת
חגית מאק-קלמנוביץ


התובעת

עיריית ירושלים
ע"י ב"כ עוה"ד מורין סימון
וחיים בן יעקב




נגד


הנתבעים

1.מגנום ,88 ספורט, סחר בינלאומי בע"מ

2.מגנום 2525 בע"מ

3.יהודה מזרחי

4.יצחק מזרחי

5.לבנה מזרחי

ע"י ב"כ עו"ד ד"ר ז'ק יצחק בר ששת







פסק דין


1.
לפני תביעה כספית לחיוב בחוב ארנונה בסך 5,207,995.15. התובעת מבקשת לחייב בתשלום את נתבעת 1, החייבת הפורמלית, את נתבעת 2, חברה שאליה הועברה פעילות הנתבעת 1 בתקופה הרלוונטית, וכן את נתבעים 3-5, מכוח דיני הרמת מסך ואחריות אישית של דירקטורים בתאגיד, בהיותם בעלי השליטה בחברות. לחלופין מבוקש לחייב את הנתבעים מכח דיני הנזיקין או עשיית עושר שלא במשפט. התובעת ביקשה לחייב את הנתבעים ביחד ולחוד, בסכום בתוספת ריבית והצמדה, מיום 9.12.15 עד למועד התשלום וכן בתשלום הוצאות.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת
2.
הנתבעת 1 חבה לתובעת חוב ארנונה חלוט על סך 5,207,995.15 נכון
ליום 9.12.15, בהיותה המחזיקה בשני נכסים ברח' ינאי 4 בירושלים. האחד, נכס מס' זיהוי 3000351090000073 בגינו חוב על סך 5,073,936.00 ₪ בחשבון מס' 9031873002. השני, נכס מס' זיהוי 300351090000123 בגינו חוב על סך 134,059.15 בחשבון מס' 220384007 (להלן: "חוב 1", "חוב 2" בהתאמה, וביחד:
"החוב" וכן "נכס 1", "נכס 2" וביחד: "הנכס"). החוב רובץ על הנכסים כאמור, המשמשים לצורך הפעלת עסק למכירת כלי נשק, חידוש רישיונות נשק ומטווח ירי (להלן: "העסק; בית העסק"). על שם נתבעת 1 חשבון נוסף מס' 9031873003 בגין נכס מס' 300351090000131 ששטחו 19 מ"ר (להלן: "נכס 3"), בגינו הסדירו הנתבעים את חוב הארנונה בהוראת קבע בשנת 2009.
3.
נתבעים 3-5 הינם בני משפחה אחת. הנתבעים 3 ו-4 הם אחים והנתבעים 4 ו-5 בני זוג (להלן ביחד: "הנתבעים"). נתבעות 1 ו-2 הינן חברות שהוקמו בישראל ובשליטת הנתבעים. כתובתן במרשם רשם החברות, בכתובת הנכסים נשוא התביעה. נתבעים 3 ו-4 הקימו בשנת 1988 ביחד עם אחיהם, דני מזרחי את החברה שהיא נתבעת 1, שפעלה בשם "מגנן". בשנת 1991 התקשרה נתבעת 1 עם עזרא בליליוס ז"ל להסכם שכירות הנכס לטובת הקמת מטווח ירייה לתושבי העיר. בשנת 1994 עזב דני את החברה והעביר את מניותיו לנתבע 4. נתבעים 3 ו-4 רשומים כבעלי המניות והדירקטורים של נתבעת 1. נתבע 4 מחזיק ב- 55% מהמניות ונתבע 3 ב- 45% מהמניות. שניהם ניהלו משנת 1991 את העסק. מניות הנתבעת 2 התחלקו בין נשותיהם של נתבעים 3 ו-4, באופן דומה לחלוקת המניות בנתבעת 1, כך שאשתו של נתבע 3, גילה, נרשמה כבעלת 45% ממניות נתבעת 2, ואשתו של נתבע 4, נתבעת 5, לבנה, נרשמה כבעלת 55% ממניות הנתבעת 2. נתבעת 5 רשומה כבעלת מניות יחידה בנתבעת 2 החל משנת 2010 ועד היום, ונתבעים 3 ו- 4 רשומים כדירקטורים שלה.
4.
ביום 14.11.91 נחתם הסכם שכירות בין בעל הנכס עזרא בליליוס ז"ל לבין נתבעת 1 (נספח ת/5 – לתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת). ביום 1.1.03 נחתם בין בעל הנכס, עזרא בליליוס ז"ל לבין נתבעת 2 הסכם שכירות למשך 10 שנים (נספח כ'
ו
בתוכו נספח א' - לתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת מיום 28.2.17). הנתבעים שילמו את חוב הארנונה בגין נכס 3, הרשום על שם הנתבעת 1. הנתבעים לא דיווחו על סיום פעילות הנתבעת 1 וסיום החזקתה בבית העסק בהתאם להוראת סעיף 325 לפקודת העיריות [נוסח חדש] והותירו את רישום הנכס בעיריה ואת חיובי הארנונה על שמה. ביום 31.1.13 נחתם הסכם שכירות נוסף בין נתבעת 1 לבליליוס (נספח כ' בתצהיר עדות התובעת מיום 28.2.17). באותה תקופה אף הוגשו השגות בעניין סיווג הנכס, וזאת מבלי לטעון או להזכיר בדרך כלשהי כי נתבעת 1 איננה מחזיקה עוד בנכס או העבירה את פעילותה לחברה אחרת. גם בתצהיר מיום 27.6.07 שהוגש במסגרת בקשת רשות להגן בת"א 710058/06, ציין נתבע 4 החתום על התצהיר כי הוא מנהל את נתבעת 1 ונותן תצהיר בשמה, גם זאת מבלי להזכיר כי נתבעת 1 אינה פעילה ואינה מחזיקה בנכס.
5.
בין השנים 1997-2001 הוגשו על ידי הנתבעת 1 השגות ועררים בקשר לחובות הארנונה. המחלוקות העיקריות היו בשאלת סיווג הנכס המשפיעה על גובה חיוב הארנונה. במהלך השנים 2005-2006 הגישו הנתבעים בשם נתבעת 1 השגה על חיובי הארנונה בגין נכס 1 באותן שנים, בטענה שיש לסווג את השומה כ"קרקע תפוסה" או "אולם באולינג" ולא כ"בית עסק". ההשגות נדחו והוגשו עררים 82/05 ו-200/06. במסגרת העררים הוסכם בין הצדדים שההחלטה בהם תתייחס גם לחיובים לשנים 2007-2008. העררים נדחו
בשנת 2001 וערר נוסף 182/09 שהוגש לגבי החיובים לשנת 2009, נדחה אף הוא. בנוסף, בשנת 2011 הוגשה השגה נוספת בשם נתבעת 1 באשר לחיובים לשנים 2010-2011 שהתקבלה ברובה. על החלטה זו לא הוגש ערר אך לא התקבל כל תשלום בגין החוב. על דחיית העררים לא הוגש ערעור מנהלי. בנוסף, עד שנת 2007, בעוד נוהלו הליכי ההשגה והערר, שילמו הנתבעים בשם נתבעת 1 תשלומי ארנונה בסכומים שנעו בין 1,500-2,250 ₪ מידי חודש, והיוו כ- 20% מחיוב הארנונה השנתי. תשלומים אלה נזקפו לטובת חוב הפיגורים שהיה רשום על שם הנתבעת 1, בהתאם לסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) התש"ם-1980 (להלן: "חוק הרשויות המקומיות").
6.
עד שנת 2010 חוייב שטח המטווח וחנות הנשק, תחת אותו חיוב של הנכס הראשון ותחת סיווג עסקים, בהתאם לצו הארנונה של העירייה. משנת 2010 שונה סיווג הנכס הראשון, המשמש את שטח המטווח וחנות הנשק יחד מ"סיווג עסקים" לסיווג של "באולינג, חדרי כושר ומתקני ספורט", שתעריפו נמוך מהסיווג שחויב בו עד לאותו מועד, ושטחו הוקטן לשטח המהווה את שטח המטווח בלבד. בעקבות שינוי הסיווג נוצר נכס שני, חנות הנשק בשטח של 79 מ"ר המסווג לפי "סיווג עסקים". חרף שינויים אלו, לא שולמה הארנונה ולא הוסדרו חובות העבר, מלבד התשלומים הבאים: ביחס לחוב 1 הוסדר ביום 27.2.13 חוב לשנת 2013 על ידי נתבע 4 ביום 27.2.13, הקרן בלבד. ביחס לחוב 2 הוסדר ביום 16.2.14 חוב לשנת 2014. החוב לשנת 2015 הוסדר באמצעות הוראת קבע. לנתבעת 1 נשלחו דרישות לתשלום והתראות בטרם נקיטת הליכי אכיפה.
7.
התובעת פעלה לגביית החוב על ידי הגשת תביעות כספיות לבית משפט השלום. ביום 15.7.98 הוגשה לבית משפט השלום בירושלים בת"א 13056/98 תביעה נגד הנתבעת 1 לגביית חובות הארנונה שהצטברו. בקשה של ב"כ הנתבעת 1 למתן רשות להתגונן נמחקה, וביום 20.12.98 ניתן נגדה

פסק דין
על מלוא סכום התביעה, שעוכב למשך 3 חודשים על מנת לאפשר לנתבעת 1 לבוא בדברים עם התובעת. פסקי דין שניתנו התייחסו לחובות שהתגבשו עד סוף שנת 2013. נתבעת 1 לא ערערה על פסקי דין אלו. בנוסף נפתחו נגד נתבעת 1 תיקי הוצאה לפועל בלשכת ההוצאה לפועל בירושלים (שלושה תיקי הוצל"פ: האחד, מס' 03-25803-13-9 השני, מס' 03-11099-14-0 והשלישי מס' 03-1153-13-2).
8.
ביום 25.3.15 ניסתה העירייה לבצע עיקול מיטלטלין בבית העסק, ובחודש אפריל 2014 הגישו נתבעים 3 ו-4 בקשה לפירוק מרצון של נתבעת 1. לבקשה צורף תצהיר, לפיו המבקשים בדקו את מצבה של החברה ויש ביכולתה לסלק חובותיה תוך 12 חודשים. כך נאמר על אף שבאותו זמן כבר היו תלויים ועומדים תיקי הוצאה לפועל נגד נתבעת 1, כך שהמבקשים ידעו כי האמור בתצהיר אינו אמת.


הניסיונות לגבות את החוב במסגרת תיקי ההוצאה לפועל כשלו, מאחר שהפעילות העסקית והנכסים של נתבעת 1 הועברו עוד בשנת 2007 לנתבעת 2, כפי שאפרט להלן.
9.
ביום 13.7.16 אושרה בקשת ב"כ הנתבעים לשעבר, לשחררו מייצוג, לאור חילוקי דעות שנתגלעו לגבי אופן הטיפול בתיק.

לאחר הגשת תביעה זו, חתמו הנתבעים על הצהרה בפני
בעל הנכס, עזרא בליליוס ז"ל, לפיה: "אנו חייבים ביחד ולחוד בתשלום הארנונה לעיריית ירושלים
בגין כל התקופה המתחילה בשנת 1991 ואילך" בליווי חותמת נתבעות 1 ו-2 (נספח כב' לתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת) (להלן: "ההצהרה").

טענות הצדדים
10.
התובעת מבקשת לחייב את נתבעים 2-5, ביחד ולחוד, בחוב הארנונה ולהורות על הרמת מסך ההתאגדות בין הנתבעות 1 ו-2 מכוח היותן חברות קשורות שקיימת ביניהן זהות מלאה. בנוסף היא מבקשת

פסק דין
נגד הנתבעת 2 המחייב אותה בתשלום החוב, החל מיום היווסדה, בשל היותה חברה קשורה לנתבעת 1 ומחזיקה בפועל בנכסים. בנוסף ביקשה התובעת להורות על הרמת מסך ההתאגדות של נתבעות 1 ו-2 כלפי בעלי השליטה בהן, נתבעים 3-5, ולחייבם בחוב ביחד ולחוד,
מכוח היותם בעלי השליטה בחברות וכמי שעשו שימוש לרעה במסך ההתאגדות של נתבעות 1 ו-2 על מנת להתחמק מתשלום החוב. לצד זאת ביקשה התובעת לחייבת את הנתבעים בהוצאות ושכר טרחה ראוי בהתייחס להיקף העבודה שנדרשה, וכן להפוך את העיקול הזמני לקבוע, לאחר מתן פסק הדין, עד להשלמת פרעון החוב.
11.
לטענת התובעת, הנתבעים העבירו את פעילותה העסקית של נתבעת 1 לנתבעת 2 מבלי להעביר את המוניטין ואת הנכסים כדין ובתמורה ראויה, הותירו את נתבעת 1 ריקה מנכסים וללא יכולת לפרוע חובותיה ואף המשיכו וצברו חובות על שמה. בנוסף, לטענתה, הנתבעים לא דיווחו לתובעת על העברת בית העסק מנתבעת 1 לנתבעת 2 ואף לא דיווחו כדין על העברת הפעילות העסקית לרשויות המס ולרשם החברות, והם אחראים לרישום כוזב ברישומי נתבעת 1 תוך שימוש פסול במסך ההתאגדות שלה, על מנת להתעשר שלא כדין ולהתחמק מתשלומי ארנונה.
12.
התובעת ציינה כי קיימת זהות מוחלטת בין הנתבעות 1 ו-2, במענן, באופי עיסוקן כמטווח ירי וחנות לכלי נשק, בשמן "מגנום", במנהלי החברות, בהיותן חברות משפחתיות ובמוניטין. מכאן, שהנתבעים עשו שימוש לרעה בעקרון הפרדת האישיות המשפטית של התאגיד, על מנת לקפח ולפגוע בנושי הנתבעת 1. התנהלות שלטענת התובעת, היא הבסיס להרמת מסך ההתאגדות, הן מכוח סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 להלן: "חוק החברות")
והן מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 (להלן: "חוק ההסדרים").

לחלופין טענה התובעת כי יש לחייב את הנתבעים בתשלום מכח דיני הנזיקין ודיני עשיית עושר ולא במשפט.
13.
הנתבעים ביקשו לדחות את התביעה ולחייב את התובעת בהוצאות המשקפות את היקף ההליכים וכתבי הטענות. הם ביקשו לקבוע כי נתבעת 1 חבה בתשלום ארנונה בהתאם לסיווג כ"באולינג" גם בשנים בהן חל סיווג שונה.
14.
הנתבעים לא הכחישו את חובת נתבעת 2 לשאת בחובות הארנונה, אך ביקשו לשלם "מס צודק" ונמוך מזה שבו חוייבו לאחר דחיית ההשגות. לטענת הנתבעים קבלת טענות התובעת תביא לפירוקן של נתבעות 1 ו-2 ולפשיטת רגל של נתבעים 3-5 ללא יכולת לשלם את החוב. הנתבעים אף העירו בסיכומיהם כי החוב התיישן. הם ביקשו לדחות את טענת התובעת כי לא ידעה על קיומה של נתבעת 2, וטענו כי אורגנים שונים של התובעת ידעו על שינוי בזהות המחזיקה בנכס. עוד נטען כי לא מתקיימות הדרישות שנקבעו בחוק להרמת מסך בין החברות לבין בעליהן הנתבעים, וכי התובעת לא הוכיחה, בין היתר, כוונת מרמה או עצימת עיניים ומימון דק. הנתבעים הפנו ל

פסק דין
שניתן בבית משפט זה בת"א 57216-11-13 עיריית ירושלים
נ' נחמיאס חנויות הלבשה בע"מ ואח'
(להלן: "פרשת נחמיאס") וביקשו להקיש ממנו לעניינם.

העדים
15.
במסגרת ההליך העידו העדים הבאים: שלושת הנתבעים; רו"ח של הנתבעת 2 מר שי פנחסי; מר משה לוי, מנהל אגף שומה וגביה ומנהל הארנונה בעיריית ירושלים
; עו"ד כפיר לוי, שאימת את הצהרתו של בעל הנכס, מר עזרא בליליוס ז"ל, טרם מותו; מר ליאור דון, חוקר פרטי מטעם התובעת, שערך חקירה כלכלית בקשר לנתבעות 1 ו-2 במסגרת הבקשה לצו עיקול זמני. בנוסף הוגשה חוות דעת של רו"ח שי פנחסי, שעניינה הערכת שווי של נתבעת 1 נכון ליום 31.12.00. התייחסויות נוספות לתוכן העדויות יובאו בהמשך בהקשרים המתאימים.

דיון והכרעה
16.
בטרם אדרש לסוגיה העיקרית של הרמת מסך בין החברות לבין בעליהן, יש להסיר מהשולחן נושאים אחדים שעלו בין הטיעונים:

כפי שהתברר במהלך ההליך החוב המדובר הינו חוב חלוט. אמנם הנתבעים העלו טענות שונות לגבי סיווג הנכס, וכתוצאה מכך לגבי גובה החוב וסבירותו, אולם טענות אלה אינן עומדות עוד על הפרק. הדרכים להשיג על חובות ארנונה קבועות בחוק, והנתבעים אכן פעלו והגישו השגות על חלק מהשומות. הנתבעים בחרו שלא להגיש ערעורים על ההחלטות בהשגות, ומכל מקום כיום חובות הארנונה לכל השנים הרלוונטיות חלוטים. לפיכך, גובה החוב כיום אינו נתון לשינוי, וטענות הנתבעים לפיהן עליהם לשלם סכום "צודק" או "הוגן" אינן טענות משפטיות ואין להן בסיס. מובן שאין באמור כדי למנוע הליכים לפנים משורת הדין, כגון הסדרי פריסת תשלומים, הפחתת תוספות פיגורים או כל הסדר אחר המתיישב עם מדיניותה של התובעת כמקובל במקרים דומים. אולם לא בכך ענייננו כאן.
17.
טענה נוספת של הנתבעים שאינה יכולה להתקבל נוגעת למועד ידיעת התובעת על העברת הפעילות מנתבעת 1 לנתבעת 2, וכפועל יוצא מכך גם לשאלת התיישנות החוב.

לטענת התובעת, לאחר ניסיון לבצע עיקול מטלטלין בבית העסק ביום 25.3.15, הגישו נתבעים 3 ו-4 בחודש אפריל 2015 בקשה לפירוק מרצון של נתבעת 1, ובמועד זה נודע לה לראשונה על העברת חוזה השכירות מנתבעת 1 לנתבעת 2.

הנתבעים טענו כי לתובעת היתה, למעשה, ידיעה על החילוף, שכן במהלך תקופה זו בוצעו פעולות והתקשרויות שונות בין התובעת למגנום, ובהן הובא לידיעת התובעת כי החברה הפעילה היא נתבעת 2 ולא נתבעת 1. כך, לדוגמא, נטען כי התובעת ערכה במקום מטווחים ואימונים למחלקת הביטחון שלה, ביצעה רכש של שירותים שונים מהנתבעות, קיבלה חשבוניות והמחאות של נתבעת 2 והיה עליה להבחין בשמה המופיע על גביהן (ראו עדות נתבע 4 בעמ' 48 לפרוטוקול, וכן מסמכי הזמנות טובין – נ/1, נ/3, נ/4). עוד נטען כי הנתבעות הגישו בקשה לחידוש רשיון העסק בה נרשם שמה של נתבעת 2, והתובעת התרשלה בכך שלא בדקה מיהו המחזיק בנכס.
18.
אני דוחה את טענות הנתבעים.

סעיף 325 לפקודת העיריות [נוסח חדש] קובע:

"חדל אדם ביום מן הימים להיות בעלם או מחזיקם של קרקע או של בנין שהוא חב עליהם בארנונה לפי הוראות הפקודה, ימסור הוא או נציגו הודעה על כך בכתב לעיריה ולאחר מכן לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים; אין האמור גורע מחבותו בשיעורי הארנונה המגיעים מלפני מסירת ההודעה".


חובת ההודעה על שינוי זהות המחזיק בנכס מוטלת, איפוא, על המחזיק, דהיינו על נתבעת 1.
19.
במקרה זה, הנתבעים לא רק שלא דיווחו על השינוי, אלא שבמעשיהם והתנהגותם יצרו באופן פוזיטיבי מצג הפוך: הממונה על הגביה בעירית ירושלים, מר משה לוי, מסר בתצהירו כי לתובעת לא נמסרה הודעה על שינוי החזקה, והדבר לא עלה גם במסגרת ההליכים המשפטיים וההשגות שהתנהלו בין הצדדים בשנים 2005-2011. הוא הוסיף כי בשנת 2013 הגיש נתבע 4 בקשה לרשיון עסק בשם נתבעת 2, כשהוא מציין בבקשה כי אין כל שינוי בבעלות בעסק. רק לאחר הגשת התביעה בתיק זה ולאחר שבעקבות העלאת הטענות בכתב ההגנה העיריה פנתה אל בעל הנכס, השיב האחרון כי הנכס מושכר לנתבעת 2 וצירף העתקים מהסכמי השכירות משנת 2003 ו-2013. כהן הוסיף כי העיריה נקטה בהליכים רבים לצורך גביית החוב אך ללא הועיל, וכאשר נעשה נסיון לבצע עיקול הוצג בפני
המעקלים כי במקום פועלת נתבעת 2 ולא נתבעת 1 (תצהיר משה כהן ופרוטוקול עמ' 13, 25). נתבע 4 אישר אף הוא בעדותו כי לא הודיע לתובעת על שינוי החזקה וכי ההימנעות מדיווח היתה טעות (פרוטוקול עמ' 48, 49).
20.
עירית ירושלים היא גוף גדול, הפועל בתחומים שונים ומעסיק עובדים רבים. לא ניתן לייחס לעיריה ידיעה על שינוי זהות המחזיק לעניין הארנונה בשל כך שמי מעובדיה קיבל קבלה בגין רכש או תשלום עבור מטווח שבו נרשם שמה של נתבעת 2. במיוחד אמורים הדברים כאשר שמן של נתבעת 1 ונתבעת 2 דומה, ומקבל שירות שאינו מודע לכך באופן מיוחד אינו צפוי לתת את ליבו לשינוי.

באשר לידיעת מחלקת רישוי עסקים, העד משה לוי נחקר והשיב כי סנכרון בין מערכות רישוי העסקים לבין מערכת הארנונה קיים רק בשלוש-ארבע השנים האחרונות, ואף הוא עדיין אינו מלא (ראו עדות משה לוי בעמ' 14-15, ש' 22-4).

חובת ההודעה מוטלת, כאמור, על הנתבעים, ולא ניתן לראות בפרטים שהגיעו לידיעת עובדים של התובעת באקראי ושלא בהקשר של ארנונה משום ביצוע של חובה זו. על כן טענת הנתבעים לפיה התובעת ידעה או היה עליה לדעת על העברת החזקה בנכס במועד מוקדם ממועד מסירת ההודעה נדחית.
21.
קביעה זו משליכה גם על עניין ההתיישנות: הנתבעים טענו כי מאחר שהתובעת היתה מודעת לחילופין בין הנתבעות, הרי שהתביעה שהוגשה נגדם התיישנה. התובעת מצידה הבהירה, גם בהתייחסותה בטרם ניתן צו עיקול זמני, כי אין שיהוי או התיישנות לגבי החוב, וכי נבצר ממנה לגבותו באפיק מינהלי, נוכח היעדר פעילות הנתבעת 1 כנישומה הרשומה בפנקסיה.

טענת ההתיישנות נטענה על ידי הנתבעים באיחור ובשפה רפה, והועלתה לראשונה בתגובה לבקשת התובעת למתן

פסק דין
חלקי שהגישה התובעת ביום 25.12.16. די בעובדה שלא הועלתה בהזדמנות הראשונה, בכתב ההגנה של הנתבעים, אלא רק בשלב מאוחר יותר לאחר חילופי באי כוחם, כדי לדחות את הטענה, שאותה יש להעלות בהזדמנות הראשונה.
בנוסף, טענת ההתיישנות הועלתה בעלמא, מבלי לפרט מתי בדיוק נוצא החוב לטענת הנתבעים, ומאיזה מועד יש להתחיל למנות את ההתיישנות.

לגופו של עניין, לאחר שקבעתי כי לתובעת נודע לראשונה על העברת החזקה בנכס מנתבעת 1 לנתבעת 2 רק לאחר חודש אפריל 2015, ממילא התביעה לא התיישנה.
22.
הנתבעים הוסיפו וטענו בסיכומיהם כי התובעת לא הסבירה מדוע נעשה עיקול מטלטלין לראשונה רק בחודש אפריל 2015, 15 שנים לאחר תחילת צבירת החוב, וכי "עניין זה לבדו מקים את טענת ההתיישנות" (סעיף 61 לסיכומי ההגנה). אני דוחה גם טענה זו: כאמור, התובעת שלחה לנתבעים הודעות שומה מידי שנה.

הנתבעים היו מודעים לחובם ובחלק מהמקרים הגישו השגות וניהלו הליכים לתקיפת השומות. התובעת ביצעה הליכי גביה רבים נגד הנתבעות, ואף הנתבעים עצמם, הודו בסיכומיהם כי ננקטו "...מאות פעולות...במשך השנים..." אף שלטענתם,
"...אף אחת מהן אינה עיקול" (סעיף 61 לסיכומי ההגנה). במהלך השנים אף נעשו נסיונות להגיע להסדרים לתשלום החוב.
23.
מהאמור לעיל עולה כי הנתבעים היו מודעים לקיומו של חוב ארנונה ופעלו בנוגע לחוב זה. במהלך השנים בוצעו פעולות רבות לשם גביית החוב, כך שהתובעת לא שקטה על שמריה ולא נוצר מצג כאילו מחלה על החוב. ובאשר לביצוע עיקולים, כאמור, נעשה נסיון לעיקול מטלטלין בנכס, אולם לא ניתן היה לבצעו בשל העברת הזכירות מנתבעת 1 לנתבעת 2. בנסיבות אלו לא ניתן לקבל את טענות הנתבעים, אשר מחד גיסא נקטו בפעולות אשר סיכלו ולא אפשרו ביצוע עיקול בנכס, ומאידך גיסא קובלים על שלא בוצע עיקול ומבקשים להיבנות מכך.

אני דוחה, איפוא, את טענת ההתיישנות.

שינוי הגרסה העובדתית
24.
גרסת הנתבעים בכתב ההגנה, שנתמכה בתצהירו של נתבע 4 הייתה כי נתבעת 2 הוקמה בשנת 1999 בשל רצונם של חלק מהשותפים לעזוב, אך לבסוף הוחלט שניהול העסק והפעילות בו ימשיכו כשהיו. החברה נותרה ללא פעילות שנים רבות, אך בשנת 2013, כשהביע נתבע 3 את רצונו לפרוש מניהול החברה, וכדי להקל על מהלך השינוי בניהול הפעילות העסקית, העבירו הנתבעים את פעילותה העסקית של נתבעת 1 לנתבעת 2 (סעיף 22 לכתב ההגנה). בהתאם, הוסיפו הנתבעים וטענו, בחודש אוגוסט 2013 דיווח נתבע 4 למחלקת רישוי עסקים בתובעת על פעילות החברה החדשה, נתבעת 2, בבית העסק. עוד נטען, כי פעילות של נתבעת 2 נעשתה במנותק מנתבעת 1 ואף רואה החשבון של נתבעת 2, שי פנחסי, לא היה מודע לקיומה של נתבעת 1 (סעיפים 28 ו-69 לכתב ההגנה וסעיף 25 לתצהיר נתבע 4 בבקשה לביטול עיקול זמני).
25.
כאמור, ביום 13.7.16 אושרה בקשת ב"כ הנתבעים לשעבר לשחררו מייצוג, לאור חילוקי דעות שנתגלעו לגבי אופן טיפול התיק. בא כוחם לשעבר של הנתבעים הגיש את כתב ההגנה בתיק וכן את הבקשה לביטול צו עיקול זמני שניתן במעמד אחד, ביום 28.2.16.

ביום 23.12.16 הגישו הנתבעים תגובה לבקשה למתן

פסק דין
חלקי על ידי בא כוחם הנוכחי, מי שחתום גם על מסמכי ההקמה של נתבעת 2. בתגובה שהגישו לבקשה למתן

פסק דין
חלקי העלו הנתבעים גירסה חדשה ושונה מהותית בנוגע לנסיבות הקמתה של נתבעת 2 ומועד התחלת פעילותה. הנתבעים טענו כי נתבעת 1 סיימה את פעילותה בשנת 2000 והעבירה פעילות לנתבעת 2 בשנת 2001 ולא בשנת 2013, כנטען בכתב ההגנה. הנתבעים הבהירו כי הנטען בסעיפים 18-21 לכתב ההגנה אינו נכון עובדתית, וככל שיהיה צורך יעלו טענותיהם בע"פ בקדם המשפט.
26.
התובעת טענה, איפוא, בסיכומיה כי הנתבעים יצרו בכתב ההגנה גרסה עובדתית "מותאמת" לאירועים בשנת 2013, דיווח סיום כהונתו של נתבע 3 כמנהל בחברה החדשה ודיווח למחלקת רישוי עסקים בתובעת על פעילות החברה החדשה, נתבעת 2, בבית העסק, שנעשה באוגוסט 2014. בהמשך, לאחר חילופי הייצוג כאמור, גרסת הנתבעים, כפי שבאה לידי ביטוי גם בתגובת למתן פס"ד חלקי ובסיכומיהם, השתנתה כך שלטענתם נתבעת 1 סיימה פעילותה בשנת 2000 והעבירה פעילותה לנתבעת 2 בשנת 2001 ולא בשנת 2013.

הנתבעים טענו כי אין מדובר בשינוי גירסה אלא בטעות סופר של בא כוחם הקודם, והתובעת נתפסה לעניינים טכניים ולא מהותיים.
27.
העובדה שנתבעת 2 החלה את פעילותה בשנת 2001 ולא ב-2013 נתמכה בממצאי החוקר מטעם התובעת שבחן את נתוני החברות, והבהיר בתצהירו כי על פי דו"חות שהגישה לרשם החברות נתבעת 2 החלה בעיסוקה כבר בחודש ינואר 2001, ועסקה בפעילות של מסחר בכלי נשק והפעלת מטווח. דון הוסיף כי בביאורים לדו"חות הכספיים של נתבעת 2 לשנים 2009 – 2014 קיימת התייחסות לחובות הארנונה שלה. מר עזרא בליליוס, בעל הנכס שהושכר לנתבעות ושימש את העסק, הצהיר כי בשנת 2003 נחתם חוזה שכירות חדש עם נתבעת 2 מבלי שחל כל שינוי בפעילות העסק, וגם נתבע 4 העיד כי העברת הפעילות נעשתה בסביבות 1999-2000 או בתחילת שנות ה-2000 (פרוטוקול עמ'41, 47-48).
28.
כפי שפירטתי לעיל, הבעלות בשתי החברות היתה מוחזקת במהלך כל השנים בידי בני המשפחה, כשנתבעת 1 היתה בבעלות נתבעים 3 ו-4, ונתבעת 2 בבעלות נשותיהן (ולאחר מכן בבעלות נתבעת 5 בלבד). כך שהבעלות נותרה תמיד בידי בני המשפחה שהיו גם מנהלי החברות. גם הפעילות העסקית לא השתנתה, ואין מחלוקת על כך ששתי החברות פעלו באותו מקום ועסקו בפעילות זהה, תוך שמירת רצף וללא הבחנה ביניהן. כך שאין בנמצא ראיה אובייקטיבית הנלמדת מאופי ומהות פעילותן של החברות שיש בה כדי ללמד על מועד העברת הבעלות.
העובדה שמדובר בפער גדול של כ-12 שנים בין המועדים הנטענים בגרסאות השונות מעידה שאין מדובר בחוסר דיוק או חוסר תשומת לב, אלא בפער עובדתי משמעותי ובעל משקל. יתר על כן, בגירסה המקורית מועד העברת הפעילות הנטען לא היה מועד שרירותי, והוא נעטף בגירסה עובדתית מלאה ומפורטת בנוגע להחלטתו של נתבע 3 לפרוש מפעילות בחברה. לאחר שינוי הגירסה לא ניתן הסבר לקושי שנוצר בנוגע לעובדות אל
29.
טענת הנתבעים לפיה העברת הפעילות מנתבעת 1 לנתבעת 2 נעשתה רק בשנת 2013 עומדת בסתירה לראיות שפירטתי לעיל, היא אינה מתיישבת עם הגירסה העובדתית הראשונה שהעלו הנתבעים עצמם בכתב הגנתם, אלא עלתה לראשונה לאחר חילופי באי כח הנתבעים, ואינה אלא טענה בעלמא שאינה נתמכת בראיות כלשהן. למעשה, במשך למעלה מעשור התקיים מצב בו נתבעת 2 היא החברה המפעילה את העסק ומשמשת לכל צרכיו, ואילו נתבעת 1 היא חברה ריקה מתוכן ומכל פעילות עסקית או מעשית, ואינה משמשת למטרה כלשהי מלבד צבירת חובות הארנונה (ראו פירוט לעניין זה בעדות דון, עמ' 30). מכל האמור עולה כי נתבעת 2 "באה בנעליה" של נתבעת 1 ושימשה מסגרת לפעילות העסקית שנוהלה קודם לכן על ידי נתבעת 1 מראשית שנת 2001 או סמוך לאחר מכן, אולם דווח לתובעת רק בשנת 2013.


הרמת מסך בין נתבעת 1 לנתבעת 2
30.
סוגיה נוספת שלגביה לא נדרש דיון היא סוגיית הרמת המסך בין שתי הנתבעות – מנתבעת 1 לנתבעת 2. אמנם מלכתחילה ביקשו הנתבעים לקבוע כי החיוב בארנונה חל על נתבעת 1 בלבד, אך בהמשך הביעו לא פעם הבנה והסכמה לכך שיש להחיל את החיוב על נתבעת 2. כך לדוגמא נכתב בסעיף 62 לסיכומיהם: "התובעת מבקשת להרים את מסך ההתאגדות בין חברת 88 לחברת 25 .כאמור, חברת 25 לא מתכחשת לעובדה שעליה לשאת בחבות הארנונה (אולם היא מתעקשת לשלם רק מס צודק). לפיכך, דרישת התובעת באשר להרמת מסך בין החברות מיותרת. אין מדובר בחברה "משתמטת ממס", אולם אין סיבה שהיא תישא במחיר התרשלותה של העיריה...".

גם נתבע 4 הודה בעדותו באחריותה של
נתבעת 2 חייבת לחוב: "אני מודה שמגנום 2525 צריכה לקחת על עצמה את כל הסיפור הזה. והיא צריכה לשלם את זה. אם היא לא תשלם, אני לא ערב אישית, בשביל זה יש חברה" (פרוטוקול עמ' 52 שורות 24-26)

הנתבעים אף הפנו לפסק הדין בפרשת נחמיאס וטענו שיש להחיל עליהם את עקרונותיו,
וגם שם נקבע כי על החברה החדשה לשאת בחובות החברה הישנה.
31.
זאת ועוד, מלבד הכחשה כללית בכתב ההגנה, הנתבעים לא חלקו על טענת התובעת לפיה לא חל שינוי בפעילות העסקית שבוצעה במהלך השנים, כך שהמעבר בין החברות לא השפיע בדרך כלשהי על פעילות העסק, בין היתר בהיבטים אלו: שם בית העסק "מגנום" נותר כשהיה, מלבד המספר שנלווה אליו; נתבעים 3 ו-4 נותרו הרוח החיה מאחורי פעילות בית העסק; הפעילות העסקית בעסק נותרה פעילות מאותו סוג ועם אותו קהל לקוחות; מען בית העסק נותר באותה כתובת ובאותו מבנה; בית העסק של נתבעת 2 המשיך לפעול באמצעות רישיון עסק של נתבעת 1 עד לשנת 2013; תיק המע"מ של החברות דווח תחת איחוד עוסקים; הנתבעים המשיכו לשאת בכל יתר הוצאות וחובות הנתבעת 1, לרבות תשלומי השכירות.

לפיכך, המסקנה לפיה חובות הארנונה מוטלים גם על נתבעת 2 מבוססת גם לגופו של עניין, הן מאחר שהנסיבות מצדיקות הרמת מסך בין שתי החברות והן משום שנתבעת 2 היא שהחזיקה בנכס בפועל וניהלה בו את פעילותה.

הרמת מסך בין החברות לבעלי המניות
32.
פירטתי בפתח פסק הדין את פרטי הבעלות על החברות השונות במהלך השנים. אחזור בקצרה על העובדות הרלוונטיות לנושא הנדון עתה: בשנת 1988 הקימו נתבעים 3 ו-4 יחד עם אחיהם, דני מזרחי, את חברת "מנגן", שהפכה לימים לנתבעת 1. בשנת 1994 עזב דני את החברה והעביר את מניותיו לנתבע 4. נתבעים 3 ו-4 רשומים כבעלי המניות והדירקטורים של נתבעת 1. נתבע 4 מחזיק ב- 55% מהמניות ונתבע 3 ב- 45% מהמניות. שניהם ניהלו משנת 1991 את העסק. מניות הנתבעת 2 התחלקו בין נשותיהם של נתבעים 3 ו-4, באופן דומה לחלוקת המניות בנתבעת 1, כך שאשתו של נתבע 3, גילה, נרשמה כבעלת 45% ממניות נתבעת 2, ואשתו של נתבע 4, לבנה (נתבעת 5), נרשמה כבעלת 55% ממניות הנתבעת 2. החל משנת 2010 רשומה נתבעת 5 כבעלת מניות יחידה בנתבעת 2, ונתבעים 3 ו- 4 רשומים כדירקטורים שלה.
33.
התובעת מבססת את טענתה בדבר הרמת מסך על שני מקורות בדין: הרמת מסך מכח חוק ההסדרים והרמת מסך מכח חוק החברות. באשר לחוק החברות, הסעיף הרלוונטי, סעיף 6 לחוק תוקן בשנת 2005, אולם גם התובעת הסכימה בסיכומיה כי הנוסח המחייב הוא הנוסח המקל יותר כפי שתוקן בשנת 2005 ולפיכך אין צורך להידרש לטענות לגבי הנוסח הקודם של החוק.
34.
לעניין הרמת המסך מכח סעיף 6 לחוק החברות, לטענת התובעת הנתבעים מנהלים עסק משפטי לאורך השנים כשהם מסתתרים מאחורי אישיותה המשפטית של נתבעת 1, צוברים חובות בשמה, ומאידך מנהלים באמצעות נתבעת 2 את העסקים. לטענתה, הקמת נתבעת 2 בשנת 1999 והחלת השימוש בה בשנת 2001, נעשתה כתוצאה מכשלנו של נתבע 4 למזער את חוב הארנונה שהוטל על נתבעת 1, והחשש מחרב הנשייה של התובעת, תוך ריקון נתבעת 1 מנכסיה, מבלי שיש בכך רציונל כלכלי או עסקי. תובעת הוסיפה כי נתבע 4 הוא שפעל מול העיריה, אך נתבע 3 אפשר את הדבר, בין במודעות ובין בעצימת עיניים. רק בשנת 2013 הציגו הנתבעים את החברה החדשה, ובכך פעלו תוך ניצול מסך התאגדות, כדי לחמוק מתשלום ולהביא לקיפוח נושים.

התובעת טענה עוד כי הנתבעים לא ערכו הפרדה בין החברות גם בחשבונות הבנק שניהלו וגם בדיווחיהן לרשויות המס, כששתי החברות דיווחו תחת תיק מע"מ משותף עובר להגשת הבקשה לפירוק מרצון, וגם נתונים אלה תומכים במסקנה שיש להרים את המסך בין החברות.
35.
באשר לאחריותם של הנתבעים אישית טענה התובעת כי נתבעים 3 ו-4 היו מנהלי החברות, נושאי משרה ובעלים בנתבעת 1, וכי נתבעת 5 אמנם לא שימשה כמנהלת בנתבעת 2 אולם אף היא, כיתר הנתבעים, נהנתה מהכנסות העסק מבלי לשלם את הארנונה המוטלת עליו.

בנוגע להרמת מסך מכח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, סעיף זה קובע הסדר ספציפי של הרמת מסך כלפי בעלי שליטה בחברה שהעבירה את נכסיה לחברה אחרת והותירה, במועד הפסקת פעילותה, חוב מס שלא שולם. החוק קובע שישה תנאים שבהתקיימותם ניתן להרים את מסך ההתאגדות. להלן יפורטו ויידונו תנאים אלה.
36.


הנתבעים טענו כי יש לפרש את הוראות סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים בצמצום ובאופן דווקני, כחריג לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת, וכי פרשנות התובעת פוגעת בעיקרון זה. לטענתם הם בעלי שליטה "תמימים" שלא ניצלו לרעה את מסך ההתאגדות של החברות ולא קיבלנו נכסים של הנתבעת 1, ולפיכך אין להרים את המסך ולחייבם באופן אישי. הנתבעים טענו כי הוכיחו שהעברת הפעילות בין נתבעת 1 ל-2 נעשתה בשנת 2001 וכי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים תוקן רק בשנת 2004 ותחילתו רק ביום 1.1.04 והוא אינו חל בעניינם.
עוד טענו הנתבעים כי בענייננו אין מתקיימים התנאים שנקבעו בסעיף 8(ג) לחוק, וכן לא חלים סעיפים 119א(2) ו-119א(3) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] אשר "אומצו" כחלק מתנאי סעיף 8(ג), טענו כי במועד העברת הנכסים לא היה כל שווי לפעילות נתבעת 1 כך שאין ללמוד דבר מבכך שהיא הועברה ללא תמורה לנתבעת 2.
37.
לעניין הרמת מסך מכח חוק החברות טענו הנתבעים כי השינויים שעבר סעיף 6 לחוק החברות, ובעיקר תיקון 3, נועדו לצמצם את האפשרות להרמת מסך כך שתיעשה במקרים חריגים בלבד, ויש להוכיח שימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה על מנת להונות אדם, לקפח נושא באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע חובותיה. לטענתם דרישות אינן מתקיימות בעניינם.


הרמת מסך מכוח סעיף 8(א) לחוק ההסדרים
38.
מאחר שהוראת חוק ההסדרים קובעת הסדר סטטוטורי ספציפי למצב של הרמת מסך כלפי בעלי חברה שהותירה חובות ארנונה במועד הפסקת פעילותה, אפתח את הדיון בדיון בהסדר זה.

סעיף 8(א) לחוק ההסדרים קובע:
"מועצה תטיל בכל שנת כספים ארנונה כללית, על הנכסים שבתחומה שאינם אדמת בנין; הארנונה תחושב לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו, ותשולם בידי המחזיק בנכס".
סעיף 8(ג) לחוק הסדרים מוסיף וקובע:
"על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (בסעיף זה – עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים; בסעיף זה –"חוב ארנונה סופי" – חוב לתשלום ארנונה, שחלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, לפי הענין (בסעיף זה – הליכי ערעור), ואם הוגשו הליכי ערעור או תובענה אחרת – לאחר מתן

פסק דין
חלוט או החלטה סופית שאינה ניתנת לערעור עוד; "חברה פרטית" – כהגדרתה בחוק החברות, התשנ"ט-1999; "בעל שליטה" – כהגדרתו בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה".
סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה קובע:
(1)
היה לחבר-בני-אדם חוב מס ונתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו ממי שקיבל את הנכסים בנסיבות כאמור.
(תיקון
(2)
היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר, שיש בו, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם (בפסקה זו – החבר האחר), בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מהחבר האחר.
(תיקון מס' תשס"ג-2003
(3)
בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה.
39.
כפי שעולה מהוראות החוק, ואף נקבע בפסיקה,
"
סעיף 8(ג)

לחוק ההסדרים מאפשר לרשות מקומית לגבות חוב ארנונה הרובץ על נכס שאינו משמש למגורים ישירות מבעל שליטה בחברה פרטית, כאשר החברה רשומה כמחזיקה בנכס. הסעיף נועד להקל על רשויות מקומיות הנתקלות בקשיים לגבות חובות ארנונה מחברות פרטיות שמפסיקות את פעילותן..."
(רע"א 4532/19 מריאן רמוס נ' עיריית תל אביב יפו (31.10.19)).
עוד נפסק כי תכליתה של חקיקת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים היא לצייד את הרשויות המקומיות באמצעי לגביה יעילה של חובות הארנונה, וכי אחד האמצעים לכך היה אימוץ
"חזקת ההברחה" שבפקודת מס הכנסה, כך שבהתקיים הנסיבות שבחוק, עובר הנטל אל בעל החברה לסתור את החזקה. כמו כן נקבע בפסיקה כי סעיף 8(ג) לחוק מאפשר הרמת מסך וירידה לקניינו הפרטי של אדם בנסביות החורגות מהאפשרויות הרגילות המוקנות בדין. אולם פגיעה זו היא לתכלית ראויה, ואין לראותה כבלתי מידתית.
באשר לסתירת החזקה נפסק כי אין די באמירות כלליות או בהתייחסות כוללנית, ועל בעל השליטה להציג תשתית עובדתית ממשית לכך ששולמה תמורה מלאה כנגד הנכסים שהועברו.
(ראו, לדוגמא:

עת"מ (ת"א) 1311/07

רובינשטיין נ' עירית רעננה
(16.10.07);
ע"א (מחוזי ת"א) 2139/08

הלל נ' מועצה מקומית כפר שמריהו
(22.6.10); ת"א (י-ם) 56424-07-12, עירית ירושלים נ' שמוליק בודי פרפקט בע"מ (31.8.18); גדעוני ת"א (י-ם) 40931-06-13 עירית ירושלים נ' שרותי מזון מוכן ל.ר. בע"מ (פורסם ביום 27.8.15)).
40.
בע"א (ת"א) 23647-03-11 עיריית יהוד-מונוסון נ' רומנו (28.8.12) (להלן: "עניין מונסון") נקבע:
"הנה כי כן, צדק בית משפט קמא בנימוקיו בהחלטתו לדחיית הבקשה לסילוק התביעה על הסף. העירייה אינה חייבת להוכיח כי הוברחו נכסים, אלא
די בהתקיים שני התנאים הראשונים, דהיינו כי מדובר בחוב ארנונה סופי וכי החברה הפסיקה את פעילותה, ללא תשלום החוב, על-מנת שהחזקה קמה וגם ניצבה. מכאן, על בעל השליטה לסתור חזקה זו. הסתירה יכול ותהא בעת שיוכח על-ידי בעל השליטה, כי לא היו לחברה נכסים או בהוכחת אשר נעשה בהם. כמובן שלצורך סתירת החזקה, לא די באמירה כללית, אלא בהצבת תשתית עובדתית ראויה כי אכן ככל שהיו נכסים לחברה, אלו לא הועברו לבעל השליטה שלא בתמורה או בתמורה חלקית. לא למותר להוסיף, כי ככל שבעל השליטה טוען כי נכסים אלו או אחרים נמכרו, עליו להוכיח כי אכן שולמה תמורה מלאה בגין מכירה זו".
בבית המשפט העליון נדחתה בקשת רשות לערער על

פסק דין
זה, תוך שהובהר כי

"...בהינתן קיומו של חוב מס סופי והפסקת פעילותה (או פירוק) של חברה פרטית, אין על המועצה להוסיף ולהוכיח כי נכסי החברה הועברו לבעל השליטה. במילים אחרות, החזקה על פי הסעיף, דהיינו: העובדה שלכאורה הוכחה (בהיעדר הוכחה לסתור), מתייחסת הן לעצם ההעברה לבעל השליטה, והן לכך שזו נעשתה שלא בתמורה או בתמורה חלקית. כפי שציין בית המשפט המחוזי, אף אני סבור כי כל מסקנה אחרת תסכל למעשה את הטעם הטמון בהעברת הנטל אל בעל השליטה על פי ההסדר" (רע"א 7392/12 רומנו נ' עירית יהוד מונסון (25.10.12)).
41.
מן הכלל אל הפרט: בענייננו, אין מחלוקת לגבי העובדה שמדובר בנכס שאינו משמש למגורים, שהמחזיקה בו אינה דיירת מוגנת לפי חוק הגנת הדייר, ושהמחזיקות בנכס, הן נתבעת 1 הן נתבעת 2 הן חברות פרטיות.

באשר לסופיות חוב הארנונה, כפי שפירטתי לעיל, כל חובות הארנונה של הנתבעות הם חובות חלוטים, לאחר שהסתיימו הדיונים בהשגות שהוגשו וחלפו המועדים לנקיטת צעדים נוספים לתקיפת השומות.
42.
בהתייחס לדרישה שהנתבע הוא בעל השליטה כהגדרתו בפקודת מס הכנסה, בעל שליטה מוגדר בסעיף 3(ט)(1)(ג) לפקודה כ"מי שמחזיק או זכאי לרכוש, במישרין או בעקיפין, לבדו או ביחד עם קרובו, אחד מאלה: (1)5% לפחות מהון המניות שהוצא; (2)5% לפחות מכוח ההצבעה בחברה; (3)זכות לקבל 5% לפחות מרווחי החברה או מנכסיה בעת פירוק; (4)זכות למנות מנהל".


בעלי המניות בנתבעת 1 היו נתבעים 3 ו-4, בחלוקה של 45% ו-55% בהתאמה, כך שתנאי של "בעל שליטה" מתקיים לגביהם. בנוסף, אין מחלוקת על כך שנתבעים 3 ו-4 היו בפועל מקבלי ההחלטות ומנהליה של נתבעת 1. נתבע 3 טען אמנם כי עם הצטברות החובות צמצם את מעורבותו בחברה והפך לשכיר בלבד בתמורה לשכר של 6,663 ₪ ברוטו. אולם הדיווח לרשם החברות אודות הפסקתו לכהן כמנהל הועבר רק ביום 4.11.13. זאת ועוד, מעדותו של נתבע 3 (פרוטוקול עמ' 42, 44, ובפרט עמ' 45 שורות 12-25) עולה כי היה מודע לחובות הארנונה, המשיך לבצע את התפקיד שביצע בנתבעת 1 והותיר את קבלת ההחלטות המשמעותיות בידי אחיו, נתבע 4, כך שגם מבחינה אפקטיבית היה נתבע 3 בעל שליטה בחברה, גם אם בחר להותיר את קבלת ההחלטות בידי אחיו, שהיה הדומיננטי (ראו עדות נתבע 3 בעמ' 40-47 לפרוטוקול). כך שנתבעים 3 ו-4 עונים על הגדרת בעל שליטה כאמור.
43.
באשר לנתבעת 5, נתבעת זו היתה בעלת מניות בנתבעת 2 בלבד, תחילה בעלת 55% מהמניות ומשנת 2010 בעלת 100% ממניות נתבעת 2. ברור, איפוא, שנתבעת 5 היא בעלת שליטה בנתבעת 2, אולם שאלת אחריותה נבחנת בנוגע לחובותיה של נתבעת 1. מדובר, למעשה, בהרמת מסך כפולה, בשלב הראשון בין נתבעת 1 לבין נתבעת 2, ובשלב השני בין נתבעת 2 לבין בעלת המניות בה. אציין כי הנתבעים עצמם לא העלו טענה זו ולא הבחינו בין הרמת המסך כלפי נתבעת 5 לבין הרמת מסך כלפי הנתבעים האחרים, כך שהדיון כאן הוא בבחינת למעלה מן הצורך.

אני סבורה שהוראות סעיף 119א(א) מטילות גם על נתבעת 5 אחריות לחובות נתבעת 1: החלופה הראשונה, ס' 119א(א)(1) מאפשרת גביית חובות בנסיבות הנדונות בסעיף "ממי שקיבל את הנכסים בנסיבות כאמור". דהיינו, עצם קבלת הנכסים בפועל היא המקימה את זכות התביעה, ומאחר שנתבעת 5 היתה בין הנהנים מהעברת הבעלות בין הנתבעות, בין ישירות ובין באמצעות בעלה, הרי שניתן להיפרע ממנה.

מסקנה דומה עולה גם מהוראות החלופה הנוספת שבחוק, סעיף 110א(א)(2), המאפשר
גביית החובות מחברה אליה הועברו נכסי החברה בעלת החוב. בנוסח הוראת זו נוקט הלשון בשני ביטויים שיש בהם כדי להרחיב את האחריות, תוך דגש על הזיקה המהותית שבין החברות ובעליהן ולא על הקשרים הפורמליים ביניהן. כך, נכתב כי ניתן לגבות את החובות מחברה אחרת שיש בה "במישרין או בעקיפין" אותם בעלי שליטה, וכן מדובר על אותם בעלי שליטה "או קרוביהם". לנוכח גישה מרחיבה זו יש לראות גם בנתבעת 5 אחראית לחובות נתבעת 1, בהיותה בעלת שליטה בעקיפין, באמצעות בעלה, הן בנתבעת 1, ובעצמה בנתבעת 2.
44.
תנאי נוסף להרמת המסך מכח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים הוא העדר אמצעים לסילוק החוב. למעשה אין ספק ממשי באשר להתקיימות תנאי זה, שכן העדר אמצעים לתשלום החוב הוא העומד ברקע האירועים שהביאו להגשת התביעה, ולהעברת הפעילות לנתבעת 2, כפי שעולה מעדויותיהם של נתבעים 3 ו-4. כך, לדוגמא, תיאר נתבע 4 בתצהירו כי נתבעת 1 "הייתה בקשיים כלכליים לאורך כל שנות פעילותה...בשלהי שנות ה-2000, פניתי ליהודה אחי (הוא הנתבע 3 בתיק), בהצעה שנקים חברה חדשה, נשעבד את בתינו, נכניס את התמורה לקופת חברה חדשה שנקים. כך הייתי סבור שנשלם את כל חובות מגנום 88 (נתבעת 1), ונוכל להתחיל דף חלק". הנתבעים הקימו, איפוא, את נתבעת 2, אולם לאחר התייעצות של נתבע 3 עם משפחתו, החליט שאין בכך תועלת שכן העסק מפסיד. לדבריו הוא ניסה למכור את העסק, אך הניסיון נכשל לאחר שהרוכש נחשף לנתונים העסקיים.

נתבע 3 הצהיר אף הוא כי על רקע הקשיים הכלכליים הציע לו אחיו, נתבע 4, להקים חברה חדשה על מנת "להתחיל מאפס", ואף הציע לו לשעבד את בתיהם. לאור התנגדות המשפחה ומשום שהעסק "הפסיד כל הזמן...מבחינתנו הכי פשוט היה לנסות למצוא קונה ולמכור את העסק". עוד הצהיר כי "אני יודע שאחרי שמגנום 2525 התחילה לעבוד, יצק (נתבע 4) באמת הכניס לחברה הרבה כסף, שדי מהר הלך לאיבוד".
45.
ראיה נוספת לעניין זה מעוגנת בחוות דעתו של מר ליאור דון, החוקר שערך חקירה כלכלית מטעם התובעת בנוגע לנכסי נתבעת 1 ובעלי המניות בנתבעות 1 ו-2. דון הצהיר על סמך עיון בתיק נתבעת 1 ברשם החברות כי הנתבעים "... הגישו ביום 15/4/2015 תצהיר כושר פרעון לפיו מבקשים לפרק את החברה ואף הצהירו שיש בידי החברה...לסלק את חובותיה בתוך 12 חודשים". זאת על אף שבאותו מועד נתבעת 1 לא היתה פעילה עסקית, תיקיה ברשויות המיסים היו סגורים, ועמדו נגדה תיקי הוצאה לפועל פתוחים. בתצהיר מיום 30.12.15 שהגיש דון במסגרת במסגרת בקשה למתן צו עיקול זמני הצהיר כי בחקירה לגבי נתבעת 1 "...לא נמצאו נכסים הרשומים על שמה ולא...אינדיקציה לזכויות כלשהן המגיעות לה.....חברה חסרת כל פעילות ונכסים, נכון לשנת 2015". ואילו נתבעת 2 "...מנהלת את פעילותה העסקית בחשבון המתנהל בבנק מזרחי-טפחות בע"מ. ע"ש החברה לא איתרתי נכסי מקרקעין ו/או נכסים מניבים ו/או זכויות בנכסים מניבים, מלבד הנכס בו פועל בית העסק". ועוד, "בדוחות כספיים שהוגשו לתיק רשם החברות...מדווחת נכון לשנת 2013 על הפסדים בסך של כ-1,314,260 ומייחסת לעצמה חובות ארנונה לעיריית ירושלים
, על אף שאינה רשומה כאמור כמחזיקה בנכס כלשהו ולא רשומים על שמה חובות ארנונה כלשהם". בנוסף, לאחר סקירה מפורטת של נכסים בבעלות הנתבעים השונים סיכם דון בסעיף 7 לתצהירו את המסקנה לפיה "על פי ממצאי החקירה בדבר יכולתם הכלכלית של המשיבים 2-5, הנני סבור, כי לכל אחד מהמשיבים 2-5 אין די נכסים כדי לכסות את גובה החוב הנתבע, אשר עולה על סך של 5 מיליון שקלים חדשים".
46.
על כל האמור יש להוסיף את הודאת בעלי הדין בסעיף 2 לסיכומיהם: "התובעת בצורה בעמדותיה, חרף העובדה כי אף אם תתקבלנה טענותיה במלואן, הרי שהדבר יחטיא את מטרתה, שכן מצב כזה יביא לפירוקן של חברת 88 וחברת 25, ולפשיטת רגל של הנתבעים 5-3 ובוודאי לא לתשלום הסכומים האסטרונומיים להם היא טוענת, הרחוקים ממס האמת כרחוק מזרח ממערב".

אין, איפוא, ספק באשר לחוסר יכולתה של נתבעת 1 (כמו גם יתר הנתבעים) לפרוע את חובה לתובעת.
47.
התנאי הנוסף והאחרון שיש לבחון את התקיימותו הוא האם העברת הפעילות בין החברות נעשתה ללא תמורה או בתמורה חלקית.


עמדת הנתבעים בעניין זה מבוססת על חוות דעתו של רו"ח שי פנחסי שהוגשה כראיה מטעמם. בחוות הדעת הוערך שוויה של נתבעת 1 ביום בעברת הפעילות, 31.12.2000, וזאת בהתבסס על מתודולוגיה של הערכת שווי על יסוד אמדן תזרים המזומנים הצפוי בחברה. מסקנתו של רואה החשבון היתה כי "מדובר בחברה מפסידה שאינה דינמית אינה מפותחת ובעלת סיכון גבוה, אחד הדברים הבולטים הוא המשכורות הנמוכות המשולמות לבעלים והירידה המתמשכת ברווח הנקי. למעשה כל הפרמטרים שהובאו לעיל מצביעים על חברה שהיא "חולה" אז העברת הפעילות מחברה לחברה לא שינה במאומה את מצב העסק. הרווח שמניב העסק הינו אפס. על כן שווי הפעילות שהועברה בין החברות הינה אפס!!!" (ההדגשות במקור).
48.
חוות דעת המומחה מעוררת קושי מניה וביה. שכן עולה ממנה כי החברה מקיימת פעילות עסקית ומשלמת לבעליה משכורות, גם אם נמוכות. במצב כזה, יתכן שצפי ההכנסות הנמוך גורם לכך שערכה של החברה יהיה נמוך, אולם קשה לקבל את הקביעה ששוויה של חברה המקיימת פעילות ומשלמת שכר הוא אפס.

חקירתו הנגדית של המומחה העלתה קשיים נוספים: רואה החשבון העיד כי חוות הדעת ניתנה בהסתמך על מסמכים חסרים, על סמך דו"חות רווח והפסד שלא היו שלמים ושלא כללו את הביאורים לדו"חות (פרוטוקול עמ' 31 שורות 23, 25-26, 30-31). בנוסף לא הייתה בחוות הדעת התייחסות לעניין המוניטין של החברה. המומחה העיד כי לא היה מודע לקיומה של נתבעת 2, ולאחר מכן כשהוצג לו מכתב עליו הוא חתום, שינה את גרסתו וטען כי לא היה מודע לפעילות הכספית שלה (עמ' 33-34).
49.
הנתבעים טענו כי מאחר שהתובעת מצידה לא הגישה חוות דעת, יש לקבל את חוות דעת המומחה מטעמם. לא ניתן לקבל טענה זו. כאמור, בהתקיים יתר התנאים שנקבעו בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, לאחר שהוכחה העברת הפעילות מחברה לחברה במצב בו לא שולמו חובות מס, הנטל להוכיח שההעברה לא נעשתה ללא תמורה או בתמורה חלקית מוטל על הנתבעים. כפי שפירטתי לעיל, נפסק כי על מנת לעמוד בנטל על החברה להעמיד תשתית עובדתית ממשית. אני סבורה שחוות הדעת מטעם הנתבעים אינה עומדת בדרישה זו.

לאור האמור אני סבורה שבמקרה זה מתקיים סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה על חלופותיו השונות, ולפיכך חל גם סעיף 8(ג) לחוק התקציבים. מכחם של אלה יש לראות את נתבעים 2-5 כאחראים יחד ולחוד לחובות הארנונה של נתבעת 1.


הרמת מסך מכוח סעיף 6 לחוק החברות
50.
סעיף 6(א) לחוק החברות קובע כדלקמן:
"(א)(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;

(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד".

51.
השימוש בהליך של הרמת מסך, במיוחד לאחר תיקון חוק החברות בשנת 2005, אינו עניין שבשגרה והוא שמור לנסיבות חריגות המצדיקות זאת. בע"א 313/08
עזמי נשאשיבי נ' איהאב רינראוי, פ"ד סד(1) 398 (2010)

נאמר:
"78. לאחר תיקון מס' 3, העילה להרמת מסך, מקום בו מצא בית המשפט כי בנסיבות הענין הדבר "צודק ונכון", שוב לא עומדת כעילה עצמאית לבדה, אלא נדרש בנוסף, כי יתקיים אחד המצבים המתוארים בסעיף 6, קרי, שהשימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה נעשה כדי להונות אדם, או לקפח נושה של החברה; או באופן הפוגע בתכלית החברה, ותוך נטילת סיכון בלתי סביר ביחס ליכולתה לפרוע את חובותיה. בנוסף, קובע סעיף 6 לאחר התיקון כי השימוש בהרמת מסך יעשה במקרים חריגים בלבד.... כמו כן, נוספה בסעיף 6 לחוק החברות דרישה ליסוד נפשי, לפיו נדרשת מודעות של בעל המניות, כאשר גם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, אך הימנעות מלבררם, ייחשבו למודעות, למעט אם מדובר ברשלנות בלבד (ראו: גרוס, לעיל, בעמ' 70; עניין משמר העמק, שם). כן נקבע, כי בית המשפט יתחשב באחוז אחזקותיו של בעל המניות ובמילוי חובותיו כלפי החברה בהתאם לסעיפים 192 ו-193 לחוק החברות ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה."
ובאופן ספציפי יותר, בנסיבות קונקרטיות נפסק בע"א 9586/09 יורשי המנוח איזו לייזר ז"ל נ' איזו לייזר זיווד אלקטרוני (1992) בע"מ (17.1.12):
"7.
כפי שנקבע על ידי בית משפט קמא, המערערים פעלו באופן הפוגע בתכלית החברה, תוך נטילת סיכון בלתי סביר לגבי יכולתה לפרוע את חובותיה, ובכך נופל עניינם לתנאים האמורים בס"ק
6(א)

לחוק החברות.
עסקת עומר נחזית על פניה כעסקה "מפוקפקת", אשר נועדה לרוקן את החברה מנכסיה ולהותירה כקליפה ריקה מתוכן. זאת, במטרה לסלק את חוב החברה לבנק דיסקונט - חוב לו ערבו המערערים באופן אישי ועבורו שעבדו נכסים אישיים - תוך העדפתו של בנק דיסקונט על פני נושים אחרים....
לכך יש להוסיף קביעות עובדתיות נוספות המעמידות באור שלילי את התנהלותם של המערערים עובר לפירוק ולאחר מכן: ..... תוכניתם של המערערים להעביר את כלל נכסי החברה לחברה החדשה שהוקמה ונרשמה על שם בתם...."
52.
אני סבורה כי במקרה זה מתקיימות נסיבות המצדיקות הרמת מסך גם מכח הסדר זה שבחוק החברות, שכן בנסיבות שתוארו העברת הפעילות לחברה החדשה, נתבעת 2, נעשה תוך ריקון נתבעת 1 מכל נכס, פעילות והכנסה שהיתה לה, באופן המותיר אותה כ"קליפה ריקה מתוכן" זולת צבירת חובות הארנונה.

הנתבעים טענו כי לא ניתן לייחס להם כוונת מרמה. אולם החוק קובע חלופות שונות כך שכוונת מרמה אינה תנאי הכרחי להרמת מסך, ונראה שדי בעובדות שהוכחו עד עתה כדי לענות על תנאי החוק. כאמור, קבעתי כי פעילותה העסקית של נתבעת 1 הועברה לנתבעת 2, כאשר נתבעת 1 נותרה ללא כל פעילות מלבד צבירת חובות הארנונה. מדובר בעסקה מלאכותית שאין לה תכלית כלכלית כלשהי, והתוצאה היתה העדר יכולת גביה של חובת הארנונה על ידי התובעת. די בעובדות אלו כדי לקפח את זכויותיה של התובעת כנושה. על פי נוסח החוק די בהוכחת הונאת נושה ואין צורך בהוכחת מרמה, אולם גם אם זו נדרשת, נראה שהתנהלות הנתבעים, העברת הפעילות העסקית לחברה אחרת וצבירת החובות על ידי חברה שאין בה תוכן אמיתי כלשהו; חברה שאינה בעלת נכסים ואין לה יכולת לשלם את החוב, מצביעה גם על כוונה להונות את התובעת. אני סבורה שבנסיבות אלו, יהיה זה נכון וצודק לאפשר הרמת מסך, על מנת למנוע עשיית שימוש לרעה בזכות ההתאגדות כדי להתחמק מתשלום מס. די באמור עד כה כדי לקיים את תנאי סעיף 6(א) לחוק החברות, ולאפשר הרמת מסך.
לאור כל האמור אני סבורה שהתובעת הוכיחה כי במקרה זה ניתן להרים את המסך מנתבעות 1 ו-2 אל בעלי מניותיהם גם על פי הוראות חוק החברות.

נושאים נוספים
53.
בטרם סיום אתייחס למספר נושאים נוספים שעלו בטיעוני הצדדים:

התובעת ביקשה כסעד חלופי להטיל על הנתבעים אחריות לתשלום החוב גם מכח דיני הנזיקין ועשיית עושר ולא במשפט. הנתבעים התנגדו והעלו טענות שונות. לנוכח המסקנות אליהן הגעתי וקבלת התביעה על יסוד הרמת מסך, לא מצאתי צורך להידרש לעניין זה ולא ארחיב לגביו.
54.
התובעת טענה כי התנהלותם של הנתבעים מצביעה על חשש ממימוש חוב הארנונה ועל נסיון להברחת נכסים. היא ציינה כי בשנת 2010 העבירה אשתו של נתבע 3 את מניותיה בנתבעת 2 אל נתבעת 5, כי בשנת 2014 הועברו זכויות בדירה ברח' לבונה שהיתה רשומה על שם נתבע 4 אל נתבע 3 וכי נתבעים 4 ו-5 (שהם בני זוג) העבירו את זכויותיהם בדירת מגורים במודיעין שהיתה בבעלותם ורשמו אותן על שם בנותיהם.
הנתבעים הכחישו את המניעים שיוחסו להם. לטענתם המניות הועברו פורמלית לנתבעת 2 בשנת 2010, אולם ההחלטה על כך נעשתה חמש שנים קודם לכן. באשר לזכויות בדירה במודיעין טענו הנתבעים כי הדבר נעשה כאשר בני הזוג עמדו על סף גירושין, ובאשר לדירה ברח' לבונה טענו כי ההעברה בוצעה עוד בשנת 2003, וללא קשר להפסקת כהונתו של נתבע 3 כדירקטור בחברה.
55.
כך, נתבע 4 הצהיר בתצהיר עדותו הראשית כי הדירה הועברה מנתבע 3 אליו בתחילת שנות ה-90, ורק בשל רשלנות שגרמה לעיכוב בהסדר הטאבו, הועברו הזכויות בפועל רק בשנת 2014. הוא הוסיף כי העברת הדירה במודיעין בשנת 2008 לשלוש בנותיו, נעשתה על רקע המתיחות עם אשתו. גם נתבעת 5, אשתו, הצהירה כי על רקע קשיים כלכליים של החברות של בעלה (נתבע 4), הגיעו חיי הנישואין למשבר, שבעקבותיו בעלה הציע לאחיו, נתבע 3 לקבל משכנתא על דירותיהם לכיסוי החובות. משסירב, היא פנתה להוריה בתחילת שנת 2001, וקיבלה הלוואה בסך כ- 285,000 ₪ ומשכנתא נוספת על דירת מגורים, וכך הפקידו את הסכומים בחברה. להצהרתה "כך שולמו החובות". על רקע אותה מתיחות בחיי הנישואים וכוונתם להתגרש, ביקשה כי הדירה שבבעלותם תירשם על שמה ומשבעלה סירב, "...לבסוף החלטנו בחודש נובמבר 2008 להעביר את הדירה במתנה לשלוש בנותינו.. בחלקים שווים".

עם זאת, בעדותה העידה נתבעת 5 על חשש מהצטברות החוב ועל קשר בינו לבין העברת הנכסים. היא אישרה שהיתה מודעת לחששות עקב הצטברות חובות הארנונה ולא יכלה לשאת מצב זה (פרוטוקול עמ' 39 שורות 7-29, עמ' 40 בראש העמוד).

בנוגע לדירה ברחוב הלבונה העיד נתבע 3 כי בתחילת שנות התשעים הועברו אליו ואל אשתו הזכויות בדירה זו מאחיו ואשתו - נתבעים 4,5, אולם בשל רשלנות התעכב רישום העסקה והעברת הזכויות נרשמה רק בשנת 2014. הוא חזר על גרסה זו והוסיף פרטים בעדותו בעמ' 43 שורות 13-29. נתבעת 5 העידה בעניין זה בעמ' 40 שורות 4-7.
56.
לנוכח ההסברים שניתנו לא ניתן לקבוע כי הנתבעים אכן פעלו להברחת נכסים שלא כדין, אם כי נראה שבמקביל להצטברות ותפיחת חובות הארנונה, הנתבעים מצאו לנכון להסדיר את המצב המשפטי של נכסים שבבעלותם, ככל הנראה תוך צפיית אפשרות שהצטברות החובות עלולה להעמיד בסכנה גם את רכושם הפרטי.
57.
ההלוואה מהורי נתבעת 5:
נתבע 4 הצהיר כי על רקע המשבר ביחסים עם אשתו והקשיים הכלכליים, פנתה אשתו, הנתבעת 5, להוריה לקבלת הלוואה בסך 285,000 ₪ ומשכנתא נוספת על דירת מגורים "...והפקדנו את הסכומים במגנום 2525. כך שולמו כל החובות".
נתבעת 5 אישרה בעדותה את קבלת ההלוואה, הבהירה כי היא לא התערבה בענייני העסקים של בעלה, והוסיפה כי ההלוואה ניתנה ללא חתימה על חוזה, במזומן ומבלי לצפות להחזר ההלוואה, כך שלמעשה מדובר במתנה. עוד העידה כי אביה התנה את מתן הסיוע בכך שהיא עצמה תהיה בעלת החברה, כך ש"כלכלית זה יישאר במשפחה". היא הוסיפה כי הכסף שימש להחזר חובותיה של נתבעת 1 (פרוטוקול עמ' 38-39, ש' 25-12).
58.
טענה זו של הנתבעים מבוססת על עדויות שעלו לראשונה במשפט, ולא נתמכה בראיות חיצונות או אובייקטיביות, או בתיעוד מ"זמן אמת". מדובר בסכומי כסף גדולים ואין זה סביר שהועברו כולם במזומן ללא כל עקבות בנקאיים או דיגיטליים, כך שהגירסה כולה אשר אינה מבוססת אלא על דברי הנתבעים עצמם מעוררת ספק באשר לאמינותה. מכל מקום, כל עוד מדובר בהעברות כספיות שלא נרשמו ולא תועדו בשתי החברות, אשר לא ברור אם בכלל בוצעו ובגין מה, אני סבורה שאין בטענה זו של הנתבעים כדי להשפיע על המסקנות ועל תוצאות ההליך.
59.
הנתבעים מבקשים להסתמך על פסק הדין הנ"ל בעניין נחמיאס, שניתן בנסיבות דומות, ובו לא התאפשרה הרמת מסך אל בעלי המניות. על תיק זה תלוי ועומד ערעור בבית המשפט העליון.
לגופו של עניין, על אף דמיון מסויים בעובדות העיקריות בין אותו מקרה לבין התביעה שבפני
, מבחינה משפטית קיים שוני רב: בעניין נחמיאס הועברה השליטה בין החברות בתמורה כספית ובידיעת העיריה, על אף שלא נמסרה לעיריה הודעה פורמלית על השינוי. לא הוטלה אחריות אישית על בעלי החברה לאחר שלא הוכחו התנאים להרמת מסך. ובאשר לתשלום הריבית על החוב, נקבע כי הנתבעים אינם חייבים בתשלום ריבית בהתאם לסעיף 2 לחוק הרשויות המקומיות עד מועד הגשת התביעה, לנוכח מחדליה של העיריה כמפורט בפסק הדין. עובדות אלו אינן מתקיימות בענייננו, כאשר טענת הנתבעים בדבר ידיעה של התובעת על שינוי המחזיק בנכס עובר להגשת התביעה.
60.
לאור כל האמור החלטתי לקבל את התביעה נגד הנתבעים. על הנתבעים יחד ולחוד לשלם לתובעת את סכום התביעה. כמו כן ישאו הנתבעים בהוצאות התובעת בסך 40,000 ₪.
אין בפסק הדין כדי למנוע מהצדדים להגיע להסדר אחר, ובין היתר הסדר לגבי פריסת תשלומים, הפחתת תוספות הפיגורים וכדו'.


ניתן היום,
א' טבת תש"פ, 29 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.













א בית משפט מחוזי 22606-12/15 עיריית ירושלים נ' מגנום 88 ספורט סחר בינלאומי בע"מ, מגנום 2525 בע"מ, יהודה מזרחי ואח' (פורסם ב-ֽ 29/12/2019)











תיקים נוספים על עיריית ירושלים
תיקים נוספים על מגנום 88 ספורט סחר בינלאומי בע"מ
תיקים נוספים על מגנום 2525 בע"מ
תיקים נוספים על יהודה מזרחי




להסרת פסק דין זה לחץ כאן



הוספת מידע משפטי למאגר
שתפו אותנו במידע משפטי שנוכל להוסיף למאגר שלנו. פסקי דין, כתבי תביעה ו/או הגנה, החלטות וכו' יוספו למערכת ויוצגו באתרנו ובגוגל.


הוסף מידע משפט