מאיר בן חיים, גלם עמוס, כהן אשר ואח' - הועדה המקומית לתכנון ולבניה מגדל העמק, עיריית מגדל העמק

ניתן להפיק דוחות מלאים על הצדדים בתיק זה

מצאנו עבורכם דוחות זמינים על הצדדים בתיק זה. יתכן שתאלצו להזין נתונים נוספים כגון ת.ז
מאיר בן חיים גלם עמוס כהן אשר
 
מאיר בן חיים, גלם עמוס, כהן אשר ואח' - הועדה המקומית לתכנון ולבניה מגדל העמק, עיריית מגדל העמק
תיקים נוספים על מאיר בן חיים | תיקים נוספים על גלם עמוס | תיקים נוספים על כהן אשר | תיקים נוספים על הועדה המקומית לתכנון ולבניה מגדל העמק | תיקים נוספים על עיריית מגדל העמק |

1028/06 עתמ     26/06/2006




עתמ 1028/06 מאיר בן חיים, גלם עמוס, כהן אשר ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה מגדל העמק, עיריית מגדל העמק




7
בתי המשפט

עת"מ 001028/06
בבית משפט לעניינים מינהלים נצרת
26/6/2006
תאריך:
סגן הנשיא, כב' השופט אהרן אמינוף

בפני
:
1. מאיר בן חיים

2. גלם עמוס

3. כהן אשר
4. גרסון אברהם
5. דוד אלגרבלי
6. יורם לוי
7. דוד מיארה
בעניין:
העותרים
נ ג ד
1. הועדה המקומית לתכנון ולבניה מגדל העמק

2. עיריית מגדל העמק
המשיבות
פסק דין
1. זו עתירה מנהלית שבה נתבקשו הסעדים הבאים:
א. ליתן צו המבטל את דרישת עירית מגדל העמק (להלן - משיבה 2) לתשלום "כופר חניה" מאת העותרים ולהצהיר כי לא ניתן לגבות מהעותרים אגרה/היטל (להלן - כופר חניה) כל עוד לא מולאו ע"י המשיבות התנאים הקבועים בתקנות התכנון והבניה (התקנת מקומות חניה), התשמ"ג - 1983, (להלן - תקנות מקומות חניה).

ב. להצהיר כי לא קיימת תוכנית להקמת חניון ציבורי, שהיא תנאי מוקדם להקמת חניון ציבורי מכספי קרן החנייה שטרם הוקמה ותנאי מוקדם לגביית כופר חניה.

ג. להצהיר כי אין אפשרות פיסית להקים חניון ציבורי, כמשמעותו בהוראות תקנות מקומות חניה, שישמש את העותרים ושתהיה לו זיקה לעותרים ולפיכך דרישת התשלום דינה להתבטל.
ד. לחילופין, לחייב את משיבה 2 לערוך ולהגיש תחשיב מפורט שיפרט את דרישת התשלום ואת הפריטים ששימשו יסוד לחישוב הדרישה ובכלל זה עלות הקמת חניון ציבורי, שישמש את העותרים, כתנאי לדרישה לשלמו.

2. רקע עובדתי:
א. העותרים הם בעלי חנויות ברחוב דרך העמק, אשר במגדל העמק, בתחום המרחב התכנוני של משיבה 1 ובתחומה המוניציפאלי של משיבה 2.

ב. מכוח הוראות תוכנית ג/9520 שפורסמה למתן תוקף ביום 16/11/1997, (להלן - התוכנית), ביקשו וקיבלו העותרים במועדים שונים היתר לשימוש מסחרי (חנויות). כתנאי להנפקת ההיתרים נהגה משיבה 1 להחתים את מקבלי ההיתר על טופס התחייבות שרירותי לפיו כל עותר ישא בתשלום כופר חניה בסך של 2,000$ (להלן - טופס התחייבות).

ג. ביום 7/3/2005 קיבלו חלק מהעותרים דרישת תשלום מהמשיבות על סמך טופס התחייבות הנ"ל.

לאחר קבלת דרישת התשלום הנ"ל החלו העותרים במשא ומתן ארוך עם נציגי המשיבות בדרישה להקפיא את הליך הגבייה עד למתן הסברים ונתונים, כאשר נציגי המשיבות התבקשו לתת דין וחשבון לגבי דרישת התשלום.

ד. מאחר שהעותרים לא קיבלו מענה מנציגי המשיבות לשביעות רצונם, הגישו העותרים ביום 20/6/2005 ערר לועדת הערר המחוזית לתכנון ובניה.

ה. בדיון שהתקיים בועדת הערר ביום 6/9/2005, התברר כי לא הוקמה קרן למימון חניון ציבורי, לשם היו אמורים להיות מועברים כספי כופר חניה, וב"כ המשיבות התחייב לפתוח חשבון קרן למימון חניונים תוך הבטחה שהכספים שיתקבלו מהעותרים יופרדו מכספי העירייה ויופקדו בחשבון הקרן. בכפוף להצהרה זו של ב"כ המשיבות נמחק הערר.
ו. לאחר מחיקת הערר, התקיים משא ומתן בין העותרים לבין נציגי המשיבות, שכלל גם התכתבויות בין הצדדים, אולם הצדדים לא הגיעו לעמק השווה וביום 7/3/2006 הגישו העותרים את העתירה שלפנינו.

3. אלה בתמצית נימוקי העתירה:
א. כל עוד לא הוקמה קרן מיוחדת להקמת חניון ציבורי ולא אושרה התכנית להקימו, אין המשיבות רשאיות לדרוש תשלום כופר חניה, שכן דרישה שכזו מנוגדת לכל דין ונעשתה בחריגה מסמכות.

ב. אין זיקה בין דרישת תשלום כופר חניה לבין החניון הציבורי שהוקם במסגרת פרויקט הרחבת דרך העמק, היות וחניון זה לא נועד לשמש את העותרים. הרחבת דרך העמק מיועדת לשרת את צרכי התחבורה הכלליים בעיר ושינוי הסדרי החניה בתחום הדרך אין בהם כדי להרחיב את מקומות החניה ולחייב את העותרים בתשלום כופר חניה.

ג. לא קיימת עד עצם היום הזה תוכנית להקמת חניון ציבורי נוסף. הקמת קרן חניה כעת ובדיעבד אינה יכולה לרפא את הפגם המנהלי שבהטלת ההיטל מלכתחילה הואיל ואין כל זיקה בין חניונים שיכול ויקומו ברחבי העיר במרחק של למעלה מ- 350 מטר מנכסי העותרים, לבין קרן החניה המוקמת עתה ללא מטרה ספציפית ובניגוד להוראות החוק.

4. המשיבות מתנגדות לעתירה מהנימוקים הבאים:
א. הערר שהוגש מטעם העותרים לועדת הערר המחוזית נמחק בהסכמתם ביום 6/9/2005. לפיכך, בהתאם לתקנה 3(ב) לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א - 2000 (להלן - התקנות), המועד האחרון להגשת העתירה חלף כבר בחודש אוקטובר 2005 ואילו העתירה הוגשה ביום 7/3/2006, דהיינו באיחור ובשיהוי של כחצי שנה. כל זאת מבלי לנמק ומבלי לבקש מבית המשפט הארכת מועד ומבלי להצביע על נימוקים שיש בהם כדי להצדיק, כביכול, את השיהוי.
ב. אין כל בסיס לטענת העותרים כי לא קיימת תוכנית להקמת חניון ציבורי. שכן, לצורך הקמת חניון ציבורי, הופקעה קרקע ספציפית במרחק הנופל מ- 100 מטר מהחנויות של העותרים, נוסדה קרן למימון החניון וכן ישנה תוכנית מאושרת ובפועל החניון כבר הוקם לפני כשנה.

ג. ניסיון העותרים להתחמק מהתחייבותם לתשלום כופר חניה לאחר שבכפוף להתחייבותם קיבלו היתר לשימוש מסחרי בחנויות על פי תוכנית ג/9520, הוא ניסיון חסר כל בסיס, שלא כדין ובחוסר תום לב.

5. דיון
א. טענה מקדמית - שיהוי:
המשיבות טוענות כאמור לעיל כי העתירה נגועה בשיהוי וכי לו רק מן הטעם הזה דינה להידחות.

האם אכן לוקה העתירה בשיהוי?

בית המשפט העליון העמיד את מבחן השיהוי על שלושה יסודות: השיהוי הסובייקטיבי, השיהוי האובייקטיבי וחומרת הפגיעה בשלטון החוק. כפי שנקבע בעע"מ 8723/03 עיריית הרצליה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, חוף השרון ואח'
, פ"ד נח(6) 728, בעמ' 734-733:

"השיהוי הסובייקטיבי עניינו אופן ההתנהגות של העותרים והשאלה אם חלוף הזמן מלמד שוויתרו על זכויותיהם. השיהוי האובייקטיבי עניינו שינוי המצב לרעה ופגיעה באינטרסים ראויים - של הרשות המינהלית, או של צדדים שלישיים - שנגרמה בעקבות האיחור בהגשת העתירה. חומרת הפגיעה בשלטון החוק עניינה הפגיעה בחוק, או בשלטון החוק המתגלה במעשה המינהלי שהוא נושא העתירה (ראו: בג"ץ 170/87 אסולין נ' ראש עיריית קרית גת [1], בעמ' 695-694; בג"ץ 2285/93 נחום נ' ראש עיריית פתח-תקווה [2], בעמ' 642-640; בג"ץ 7053/96 אמקור בע"מ נ' שר הפנים [3], בעמ' 204-201; עע"מ 7142/01 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, חיפה נ' החברה להגנת הטבע [4], בעמ' 679-678)".

על היחס בין שלושה יסודות אלה נאמר בעע"מ 7142/01 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, חיפה נ' החברה להגנת הטבע, פ"ד נו(3) 673, בעמ' 679:

"היחס בין שלושת היסודות הרלוונטיים לשיהוי ייקבע על-פי משקלו היחסי של כל אחד מהשיקולים בנסיבותיו של כל עניין. בבואו להכריע בשאלת השיהוי יפעיל אפוא בית-המשפט מערכת איזונים שעל-פיה יבחן בעיקר את היחס בין הפן האובייקטיבי של השיהוי, היינו מידת הפגיעה באינטרסים ראויים של היחיד, או של הרבים, לבין מידת הפגיעה בחוק ובערכי שלטון החוק..."

ב. באשר ליסוד הסובייקטיבי, מהתשתית העובדתית שנפרשה במקרה שלפנינו עולה כי הערר שהוגש ע"י העותרים לועדת הערר המחוזית נמחק בהסכמת העותרים ביום 6/9/2005. מייד לאחר מחיקת הערר, התקיים בין העותרים לבין נציגי המשיבות דין ודברים, שכלל גם התכתבויות בין הצדדים, אך משום מה וללא מתן הסבר סביר, בחרו העותרים להגיש את עתירתם רק ביום 7/3/2006. תקופה די ארוכה של שיהוי (כמעט 5 חודשים) בהגשת העתירה יש בה כדי להצביע על חלוף זמן ניכר מאז נולדה העילה המשמשת יסוד לעתירה.
על אף שמתקיים היסוד הסובייקטיבי של השיהוי, לא די בו, כאמור לעיל, כדי להכריע בשאלה אם לוקה העתירה בשיהוי. חלוף הזמן מאז נולדה העילה המשמשת יסוד לעתירה ועד להגשתה - אין בו כשלעצמו בלבד, כדי להוות שיהוי, המצדיק תמיד את דחיית העתירה.
נפסק לא אחת, כי לא חלוף הזמן כשלעצמו בלבד משמש יסוד לדחיית עתירה שהוגשה באיחור, אלא גם העובדה כי בשל חלוף הזמן עלולים להיפגע אינטרסים הראויים להגנה. כלומר, הרכיב החשוב יותר בבחינת טענת השיהוי הוא הרכיב האובייקטיבי הנוגע לתוצאה שנגרמה עקב השיהוי הסובייקטיבי.

בבחינת האינטרסים הראויים להגנה כתבה כב' השופטת בייניש בבג"צ 7053/96 אמקור בע"מ נ' שר הפנים ואח'
נג(1) 193, בעמ' 202 (להלן: פס"ד אמקור) כדלקמן:

"על פי הגישה שהסתמנה לאחרונה בפסיקתנו, אין טענת השיהוי נשענת בעקרה על מידת תום ליבן וטיב התנהגותן של העותרות אלא על מידת הפגיעה באינטרסים של העותרות אל מול הנזק הצפוי לאינטרסים אחרים כתוצאה משיהוי בהגשת העתירה. האיזון הראוי בין הפגיעות הצפויות לכל אחד מבעלי הדין כתוצאה מקבלת העתירה, או דחייתה, יכריע את גורל הטענה (ראו בג"צ 2285/93 נחום נ' ראש עיריית פתח-תקווה [4]; בג"צ 2632/94 דגניה א', אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' שר החקלאות [5]; בג"צ 816/98 רווח נ' השר לענייני דתות [6])".

יוצא אפוא שגם אם העותרים שבפני
נו השתהו בהגשת עתירתם עדיין יש לערוך איזון בין הנזק הנטען על-ידי העותרים אל מול הנזק הצפוי לרשות מנהלית ולצדדים שלישיים. כאן המקום לציין כי הפגיעה באינטרסים של העותרים והנזק שעלול להיגרם להם הוא ממשי וברור במידה ועתירתם תידחה. הרי כל אחד מהעותרים יחויב בתשלום כופר חנייה בסך של 2,000$ וזאת בניגוד לתקנות החלות בעניין וכאשר התנאים לגביית כופר חנייה טרם בשלו.

לעומת זאת, לא הוכח בפני
כי המשיבות שינו את מצבן לרעה או כי יגרם להן נזק, בעקבות איחור בהגשת העתירה. נהפוך הוא, מעיון במסמכים שהגישו הצדדים עולה כי המשיבות לא התנו את תחילת העבודות להכשרת החניון הציבורי במסגרת פרויקט הרחבת דרך העמק בתשלום בפועל של כופר חניה ע"י העותרים. כופר החניה נדרש כאשר משיבה 2 הייתה כבר בעת ביצוע הפרויקט (לפי דברי ב"כ המשיבות עצמה, החניון הוקם בערך לפני כשנה, ראה עמ' 4, שורה 8 לכתב תשובה מיום 15/5/2006) ואילו דרישת תשלום של כופר חניה קיבלו חלק מהעותרים ביום 7/3/2005 וחלקם במועד מאוחר יותר.
יוצא אפוא כי העתירה אינה לוקה בשיהוי אובייקטיבי ובאיזון הכולל נוטה הכף לטובת העותרים.

ג. באשר לשאלת פגיעתו של המעשה המנהלי, שהוא נושא העתירה, בעקרון שלטון החוק, נקבע בבג"צ 2285/93 נחום נ' גיורא לב, ראש עיריית פתח תקווה ואח'
, פ"ד מ"ח(5), 630, בעמ' 642:

"גם כאשר עתירה לוקה בשיהוי ומבחינת האינטרסים המעורבים בעניין יש מקום לדחות את העתירה, עדיין עשוי בית המשפט לדון בעתירה ולהכריע בה לגוף העניין, כדי להגן על שלטון החוק שהרי אפשר שדחיית העתירה בשל שיהוי תשאיר בתוקפה החלטה מנהלית שאינה כדין ואם פגיעתה של החלטה זאת בעקרון של שלטון החוק רעה וקשה, עשוי העיקרון של שלטון החוק, הדורש ביטול ההחלטה, לגבור על כל אינטרס אחר".

על מידת הפגיעה בשלטון החוק, קבעה כב' השופטת בייניש בפס"ד אמקור, בעמ' 202:

"בגדר השיקולים שייבחנו לעניין דחיית עתירה מחמת שיהוי, יביא בית המשפט גם את השיקול של מידת הפגיעה בעקרונות שלטון החוק. ההלכה שיצאה מלפני בית משפט זה, ואין בקרבנו עוררין עליה, הינה כי פגיעה חמורה בעקרון החוקיות יש בה בנסיבות מסוימות כדי להטות את הכף ולהביא לקבלת העתירה על אף השיהוי שבהגשתה".

לעניין זה רק אדגיש כאן (ארחיב בנושא הזה בהמשך פסק הדין) כי משהחליטה משיבה 2 לגבות כופר חניה מאת העותרים, היא פעלה בניגוד לסמכותה ובניגוד להוראות הקבועות בתקנות מקומות חניה ויש בכך כדי לראות את המעשה המנהלי הזה בגדר פגיעה מהותית בשלטון החוק.

סיכומו של דבר, נראה לי כי בבחינת היחס בין שלושת היסודות הרלוונטיים לשיהוי, על-פי משקלו היחסי של כל אחד מהשיקולים, בנסיבות המקרה שלפנינו נוטה הכף לעבר העותרים ויש לדון בעתירה על אף השיהוי הסובייקטיבי בהגשתה.

ד. כעת אדון בעתירה לגופה.

המסגרת הנורמטיבית שדרושה להכרעה בעניינינו נמצאת בתקנות מקומות חניה ובתוספת לתקנות אלה. תקנה 1 לתקנות מקומות חניה קובעת כדלהלן:

"במרחב תכנון מקומי שאין בו תכנית מתאר מקומית בדבר התקנת מקומות חניה, יחולו הוראות תקנות אלה והתקן למקומות החניה כמפורט בתוספת (להלן - התקן) כל עוד לא נקבעה תכנית מתאר כאמור".

הסעיפים הרלבנטיים בתוספת לתקנות מקומות חניה הם 2(א), 2(ב), 2(ג) ו-3 הקובעים כדלהלן:

"2. (א) היתר בניה יחייב להתקין באתר הבניה, או בסמוך לו, מספר מקומות
חניה כמפורט בתוספת זו.
(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א) רשאית ועדה מקומית לפטור מן החובה להתקין מקומות חניה לפי התקן, כולם או מקצתם, משיקולים שבתכנון, סביבה או תחבורה ולחייב מבקש היתר בניה להשתתף בהתקנתם של אותם מקומות חניה בחניון ציבורי שמחוץ לנכס נושא ההיתר, שלמימונו הוקמה קרן, ובלבד שהחניון מוקם בתוך עשר שנים ממועד מתן ההיתר ושהמרחק בין הנכס לבין החניון הציבורי, לא יעלה על 350 מטרים במרחק אווירי.
(ג) ועדה מחוזית לא תאשר תכנית כאמור המתייחסת לבניית מקומות חניה בחניון ציבורי, אלא אם כן שוכנעה כי הוקמה קרן למימון חניון ציבורי האמור.
...
3. הקמת חניון ציבורי תיעשה על פי תכנית מאושרת".

מקריאת הסעיפים הנ"ל בתוספת ניתן לסכם ולומר:

"מקור סמכותה של הרשות המקומית לגבות כופר חניה נעוץ אכן בתקנה 2 לתוספת, המאפשרת לועדה לפטור מהתקנת מקומות חניה, על-ידי אילוץ מבקש ההיתר להשתתף בהתקנתם בחניון ציבורי, המוקם לפי תוכנית מאושרת שלביצועה הוקמה קרן למימון החניון, כל עוד החניון מצוי במרחק הקבוע בדין" (ראה עו"ד דורית לוי-טילר נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ת"א ואח'
, תק-מח 2004(4), 3798, בסעיף 13 לפסק הדין).
ועוד נאמר בעניין זה:

"העולה מן האמור הוא, שתקנות החניה מאפשרות גבייתם של דמי השתתפות בחניון ציבורי ("כופר חניה") רק כאשר החניון הציבורי עומד לפני הקמתו או הרחבתו, כאשר ישנה תוכנית המאשרת, וכאשר הוקמה קרן למימונו" (ראה עת"מ 124/00 ועדת המשנה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים ואח'
נ' משה כהן ואח'
, תק-מח 2001(1), 11266, בסעיף 23 לפסק הדין).

ה. המשיבות טענו בתשובתן לעתירה, כי לצורך הקמת חניון ציבורי, הופקעה קרקע ספציפית במרחק הנופל מ- 100 מטר מהחנויות של העותרים (לעניין ההפקעה ראה נספח ד' לכתב התשובה) וכי קיימת תוכנית מאושרת להקמת חניון ציבורי (ראה לעניין זה נספח ג' לכתב התשובה) ובפועל החניון כבר הוקם לפני כשנה (ראה עמ' 4, שורה 8 לכתב התשובה) וכן כי נוסדה קרן למימון החניון הנ"ל. העותרים מצידם טענו כי המשיבות, במסגרת פרויקט הרחבת דרך העמק, ביטלו מקומות חניה קיימים (מדובר בכ- 50 מקומות חניה לאורך הכביש שהיו קיימים מאז ומתמיד ושימשו את העותרים) וצבעו את המדרכות באדום/לבן. תחת מקומות חניה אלה, הקימו המשיבות חניון ציבורי קטן המיועד ל- 8 חניות בלבד ובנוסף לכך הוקם חניון, סגור בשער, המיועד לעובדי משיבה 2 בלבד. לטענת העותרים, כאמור לעיל, אין זיקה בין דרישת תשלום כופר חניה לבין החניון הציבורי שהוקם במסגרת פרויקט הרחבת דרך העמק, היות והוא לא נועד לשמש את העותרים.

אינני רואה צורך להכריע במחלוקת זו. גם אם נצא מנקודת הנחה כי החניון הציבורי שהוקם נועד לשמש את העותרים, השאלה המקדמית שצריכה להישאל בנסיבות העניין היא האם כלל פעלו המשיבות בהתאם להוראות התוספת של תקנות מקומות חניה?

נראה לי כי התשובה לכך היא שלילית. סעיף 2(ב) לתוספת של תקנות מקומות חניה, כאמור לעיל, מציב כתנאי להקמת חניון ציבורי דרישה כי למימונו של החניון הוקמה קרן ספציפית. סעיף 3 לתוספת אף קובע, כי ועדה מחוזית לא תאשר תכנית לבניית מקומות חניה בחניון ציבורי בלא ששוכנעה כי הוקמה קרן למימון חניון ציבורי.

ו. במקרה שלפנינו החניון הוקם לפני כשנה על-פי תוכנית מאושרת וזאת לפי טענת המשיבות עצמן. מנגד, אין עוררין על כך כי גם חודשים ארוכים לאחר הקמת החניון האמור, הקרן למימון חניון ציבורי עדיין לא הוקמה. לפי המסמכים שהוגשו מטעם המשיבות, אין כל אסמכתא כי הקרן למימון חניון ציבורי הוקמה בשנת 2005 ונמצא רק מסמך שמתוכו עולה כי הקרן הוקמה לא לפני 1/1/2006 ואזכיר כי עבודות להקמת החניון הסתיימו בסביבות חודש מאי 2005, כאמור לעיל. כמו כן, בדיון שהתקיים בועדת הערר המחוזית בחודש ספטמבר 2005, התחייב ב"כ המשיבות לפתוח חשבון קרן חניונים, ולהפריד את הכספים שיתקבלו מהעותרים מכספי העירייה ולהפקידם על חשבון הקרן הנ"ל וכל זאת כמובן, לאחר שהחניון כבר הוקם.

נראה לי כי הפרשנות הראויה והמתבקשת של סעיפים 2(ב) ו-3 לתוספת של תקנות מקומות חניה היא כי יש לדרוש מרשות מקומית שתקים קרן למימון חניון ציבורי, לפני שתאושר התוכנית להקמת החניון ולפני תחילתן של העבודות לבניית החניון. הקמת קרן בדיעבד, זמן רב לאחר הקמת החניון, כפי שקרה בעניינינו, נראה כדבר פיקטיבי שאינו משרת את תכליתן של תקנות מקומות חניה, שמטרתן בין היתר, לייעד את הכספים של כופר חנייה להקמת חניון ציבורי ספציפי, שמימונו נעשה מאותם הכספים שאמורים להגיע לקרן עוד לפני אישור התוכנית. הרי מה הטעם באישור התוכנית כשהקרן טרם הוקמה כלל ואין וודאות כי כספי כופר חניה יגיעו לשם.

בעניינינו, דרישת משיבה 2 כי הכספים של כופר חניה יועברו לאחר סיום הקמת חניון ציבורי רק מאששת את העובדה כי מימון של הקמת החניון הציבורי נעשה ממקור עצמאי אחר והכספים של "כופר חניה" נועדו להוסיף בעצם לקופה הכללית של רשות מקומית, אך לא זאת מטרתם של כספי "כופר חניה", כפי שהוסבר לעיל.

בהקשר הזה ראוי להדגיש שהעותרים טענו כי פרויקט הרחבת דרך העמק, שבמסגרתו הוקם גם החניון הציבורי, מומן מתקציב פיתוח מיוחד ולא מכספי הקרן שלא הוקמה במועד ביצוע הפרויקט הנ"ל. לעותרים אף נודע כי משרד התחבורה השתתף בהרחבת דרך העמק בשיעור שהגיע עד כדי 80%, כאשר הקמת החניון נעשתה במסגרת תקציב זה. הטענות הנ"ל לא נסתרו ע"י המשיבות.

ז. מעבר לדרוש, אוסיף כי על אף טענתן של המשיבות על הקמת הקרן למימון חניון ציבורי לאחר סיום הקמת החניון, לא שוכנעתי כלל כי אכן הקרן הוקמה כדין. במה דברים אמורים? המשיבות צירפו לכתב תשובתן כרטסת הנהלת חשבונות של משיבה 2 (ראה מוצג "ב") שלכאורה מהווה אסמכתא לפתיחת חשבון של קרן למימון חניון ציבורי, המכונה בכרטסת בשם "קרן השתתפות בחניה - כופר" ושמשקפת תנועות שנעשו בקרן מיום 1/1/2006 עד 15/3/2006. מעיון במסמך זה עולה כי בתוך הקרן נעשתה בכל שנת 2006 פעולה אחת בלבד של חיוב בסך של 4,280.50 ₪. אם כך, לא ברור כלל להיכן הופנו כספי העותר 3 שהפקיד בקופת משיבה 2 סכום העומד על 9,180 ₪ ביום 22/12/2005 בגין "השתתפות בהתקנת מקומות חניה" (ראה נספח ב' לתגובת העותרים).

זאת ועוד, כרטסת הנהלת חשבונות שהופקה ע"י עובדת של משיבה 2, אינה יכולה להוות אסמכתא לפתיחת קרן למימון חניון ציבורי שעליה להיות מנוהלת בחשבון בנק מיוחד, שאמור להיות חשבון סגור ושם אמורים להיות מנוהלים הכספים שנגבים בשל כופר חניה, בצורה נפרדת ומיועדים לנושא ספציפי של הקמת חניון ציבורי.

סעיף 213א לפקודת העיריות מורה כדלקמן:

"(א) בסעיף זה "תקציב בלתי רגיל" - תקציב של עירייה המיועד לפעולה חד-פעמית, או לתחום פעילות מסוים, הכולל אומדן תקבולים ותשלומים לאותה פעולה או לאותו תחום פעילות, וכספים שיועדו על פי דין למטרות שאינן תקציב רגיל.

(ב) כספים של תקציב בלתי רגיל ינוהלו בנאמנות בידי ראש העירייה והגזבר, בנפרד מכספי חשבון התקציב שאינו בלתי רגיל; לא ייעשה כל שימוש בכספים של תקציב בלתי רגיל שלא למטרה שלשמה נועד, ובכלל זה לא ייעשו כל פעולות קיזוז בין כספים של תקציב בלתי רגיל לכספים של תקציב שאינו בלתי רגיל, זולת בתום כל פעולה שלה יועד התקציב הבלתי רגיל; כספים של התקציב הבלתי רגיל אינם ניתנים לשעבוד שלא לטובת הפעולה שלה מיועד התקציב הבלתי רגיל.
(ג) שימוש בכספים בניגוד להוראות סעיף קטן (ב) - בטל".

מכאן אנו למדים כי חשבון של הקרן הוא חשבון סגור שכספיו ייעודיים לשימוש מיוחד. מטעם המשיבות לא הומצא חשבון קרן בבנק ובאין אסמכתא כזו אין כל הוכחה שהוקמה קרן.

6. לאור כל האמור לעיל אני מקבל את העתירה וקובע כי אין למשיבה 2 סמכות לגבות כופר חניה מן העותרים ומצווה על משיבה 2 להחזיר כספי כופר חניה שנגבו מן העותרים, לכל מי ששילם אותם וזאת תוך 30 יום מהיום ולא יאוחר מיום 26/7/2006.

למען הסר ספק, יובהר כי אין ב

פסק דין
זה כדי למנוע בעתיד מהמשיבה 2 לדרוש מהעותרים תשלום כופר חניה, על-פי התחייבויותיהם, במידה ויוחלט על הקמת חניון ציבורי נוסף, אך על משיבה 2 לעשות זאת בהתאם להוראות תקנות מקומות חניה והתוספת של התקנות, כפי שהדברים מצאו ביטוי ב

פסק דין
זה.

7. אני מחייב את המשיבות לשלם לכל אחד מן המבקשים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪. סכום זה ישולם תוך 30 יום מהיום ולא יאוחר מיום 26/7/2006 שאם לא כן ישא הסכום ריבית והפרשי הצמדה החל מהיום.

8. המזכירות תשלח העתק מ

פסק דין
זה לב"כ הצדדים.

היום ל' בסיון, התשס"ו (26 ביוני 2006).

סגן הנשיא, אהרן אמינוף
- שופט

ח.ד. 001028/06עתמ064








עתמ בית משפט לעניינים מנהליים 1028/06 מאיר בן חיים, גלם עמוס, כהן אשר ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה מגדל העמק, עיריית מגדל העמק (פורסם ב-ֽ 26/06/2006)












להסרת פסק דין זה לחץ כאן