פרץ ניב - מדינת ישראל, עירית מגדל העמק

ניתן להפיק דוחות מלאים על הצדדים בתיק זה

מצאנו עבורכם דוחות זמינים על הצדדים בתיק זה. יתכן שתאלצו להזין נתונים נוספים כגון ת.ז
פרץ ניב
 
פרץ ניב - מדינת ישראל, עירית מגדל העמק
תיקים נוספים על פרץ ניב | תיקים נוספים על מדינת ישראל | תיקים נוספים על עירית מגדל העמק |

3250/02 א     16/07/2006




א 3250/02 פרץ ניב נ' מדינת ישראל, עירית מגדל העמק






בתי המשפט
1

ת.א. 3250/02
ת.א. 4781/02
בית משפט השלום ירושלים
16/07/2006
תאריך:
כב' השופט אברהם רובין

לפני:
פרץ ניב

בעניין:
התובע בת.א. 3250/02 ובת.א. 4781/02
מירון קין

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
הנתבעת בת.א. 3250/02 ובת"א 4781/02
1 . מדינת ישראל

ע"י ב"כ עו"ד שמואל צור

2 . עירית מגדל העמק


הנתבעת בת.א. 3250/02
יעקוב אבימור

ע"י ב"כ עו"ד
פסק דין
חלקי

1. לפניי שתי תובענות שהדיון בהן אוחד.

2. התובע בשתי התובענות, יליד 1982, סובל ממחלה נדירה וקשה - נוירופאתיה סנסורית - אשר בעטייה הוא אינו חש כאב ומנגנון ויסות חום גופו פגום. מחלה זו גם מתאפיינת בכך שלחולה נגרמים במהלך השנים שברים רבים, רבים מאוד, מהם שברים מיקרוסקופיים, ומהם שברים ממש. השברים משני הסוגים יכולים להגרם עקב חבלה מינורית, ואפילו ללא חבלה כלל. ואכן, מחוות הדעת הרפואיות שהוגשו עולה כי גם לתובע שלפניי נגרמו במהלך חייו שברים רבים מאוד.

3. התביעה בת.א. 3250/02 הוגשה נגד מדינת ישראל
ונגד עיריית מגדל העמק. בתביעה זו טוען התובע כי ביום 4.5.89, בעת שהיה תלמיד כיתה א', הוא החליק בבית הספר ופרק את ירכו השמאלית. לטענתו, האחריות לתאונה זו רובצת לפתחן של הנתבעות, אשר לא השגיחו עליו כראוי, למרות שידעו את מצבו המיוחד, בעטיו כל נפילה מינורית ביותר גורמת לו לשבר. התובע אינו חולק על כך שבעקבות מצבו המיוחד העמידו לרשותו הנתבעות סייעת צמודה בבית הספר, אך לטענתו הסייעת התרשלה במילוי תפקידה, בכך שלא אחזה בידו בלכתו במסדרון בית הספר עובר לתאונה. כמו כן, טוען התובע כי הנתבעות אחראיות לנזקיו משום שמסדרון בית הספר בו החליק היה מלוכלך, רטוב וחלק.
4. התביעה בת.א. 4781/02 הוגשה נגד מדינת ישראל
בלבד, והיא מבוססת על פוליסת תאונות אישיות לתלמידים, אשר לפיה תלמיד שנגרם לו נזק גוף בתאונה זכאי לפיצוי כספי, אף אם נפגע בלי קשר לפעילות בית הספר בו הוא לומד. התובע טוען כי מלבד התאונה דלעיל, שגרמה לו לנכות ברגלו השמאלית, נגרמו לו במהלך השנים תאונות נוספות, אשר בעטיין הוא סובל מנכות במרפק שמאל. לטענת התובע, הפוליסה חלה על כל התאונות הללו, ומכאן זכותו לקבל לפיצוי לפי הפוליסה.

5. הנתבעות כופרות בשתי התביעות.
אשר לתביעה הראשונה; הן טוענות כי הפיקוח על התובע היה הדוק, וכי התאונה ארעה עקב פעולה ספונטאנית ופתאומית של התובע, אשר עזב את ידה של הסייעת שהשגיחה עליו, רץ לכיתה והחליק. כמו כן, כופרות הנתבעות בכך שהיה מפגע כלשהו במסדרון שבו החליק התובע. בין הנתבעות לבין עצמן יש גם מחלוקת בשאלה על מי מהן לשאת באחריות לנזק, אם יקבע בית המשפט כי היתה רשלנות. אשר לתביעה השניה על בסיס פוליסת הביטוח; המדינה מודה כי באירוע ההחלקה הנ"ל נפגע התובע בירך שמאל, אך לטענתה פגיעה זו לא הותירה בו נכות כלשהי. אכן, המומחה מטעם בית המשפט קבע כי התובע סובל מנכות עקב קיצור רגל שמאל ועקב מצב ברך שמאל, אך נכויות אלו אינן קשורות להחלקה האמורה, ולכן טוענת המדינה כי התובע אינו זכאי לפיצוי על פי הפוליסה בגין אירוע ההחלקה.
אשר לנכות במרפק, המדינה טוענת שזו נגרמה עקב מחלתו הבסיסית של התובע ולא עקב תאונה ספציפית. לעניין זה מוסיפה המדינה וטוענת שאין זה סביר לפרש את הפוליסה כחלה על אדם כדוגמת התובע, אשר סובל מאין סוף שברים כתוצאה מכל חבלה מינורית, ואף ללא שנחבל.

דיון והכרעה בת.א. 3250/02 - תביעת הרשלנות
6. האחריות המושגית והקונקרטית
דומה כי לא ניתן לחלוק על קיומן של אחריות מושגית וקונקרטית במקרה שלפניי. הפסיקה עמדה לא פעם על כך ש:
"אין מחלוקת שמורים בבית הספר חבים חובת זהירות כלפי תלמידי בית הספר, וזאת גם שעה שנמצאים הם בהפסקה בין השיעורים בשטח בית הספר מיחוץ לכיתות הלימוד"
(ע"א 310/89 כהן נ. לנטוש פ"ד מו (1) 4,2, 405)
עוד נפסק, כי באופן עקרוני:
"חובתו של מורה לפקח על קטין המסור בידיו זהה לחובתו של הורה"
(ע"א 41/57 עידה נ. ששון פ"ד יא 1,100, 1,106)

בית המשפט עמד על כך שמהות החובה יכולה להשתנות לפי הנסיבות:

"אשר למהותה של החובה, הלכה למעשה, הרי ביטויה כאמור, בקיום פיקוח על הקטין כדי למנוע פגיעה בו ופגיעתו באחר. אך מובן הוא כי מימדיה והיקפה של חובת פיקוח זו משתנים בהתאם לנסיבותיו של העניין, ובהתאם לגילו ותכונותיו של מי שנתון לפיקוח".

(דברים שהובאו בע"א 715/79 דניאלי נ. אורט ישראל פ"ד לה (2) 764, 767).
כמו כן, נפסק כי בהתאם לנסיבותיו של כל עניין ועניין יקבע בית המשפט על מי מוטלת חובת הזהירות; על המורה, על מנהל בית הספר או על אחרים. (ע"א 311/89 הנ"ל בעמ' 405).
במקרה שלפניי אין חולק על כך, שכל המעורבים בעניין ידעו כי התובע סובל ממחלה קשה המחייבת לפקח עליו באופן הדוק וצמוד. כיוון שכך הועמדה לרשות התובע סייעת - הגב' ססיל קריספל - אשר השגיחה עליו באופן צמוד בכל זמן שהותו בבית הספר. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת, איפוא, בשתי שאלות: האחת - האם במסגרת הפיקוח נדרשה הסייעת להחזיק בידו של התובע כל אימת שקם ממקומו כדי לעבור מכיתה אחת לשניה, והשאלה השניה -האם הפרה הסייעת את חובת הפיקוח שהוטלה עליה. להלן אדון בשאלות אלה כסדרן.

8. האם הסייעת היתה חייבת לתת לתובע יד כל אימת שעבר מכיתה לכיתה?
העיון בעדויות העדים שהעידו לפניי מלמד שהתשובה לשאלה זו חיובית. מנהלת בית הספר הגב' שפרלינג-שושני העידה כי:
" ש. ההנחיה היתה שהולכים יד ביד עם ניב כשעוברים ממקום למקום ולכן דליה החזיקה אותו ביד?
ת. לא היה ספר חוקים שהיה כתוב בו שהולכים יד ביד, היה ברור שססיל צריכה לפקוח עין על ניב שלא ירוץ ויפול, אז פעם היא הרימה אותו ופעם הלכה עמו יד ביד.
ת. אילו הנחיות נתת לדליה? (המחנכת של התובע - א.ר.)
ת. עשינו ישיבת צוות בה נאמר למחנכת שצריך להשגיח על ניב שלא יפול.
ש. למה החזיקה אותו ביד?
ת. כי ידעה שצריכה להחזיקו ביד.
ש. האם את זוכרת שאמרת לדליה שצריך להחזיק את ניב ביד כשהולכים ממקום למקום?
ת. לא זוכרת אבל ההגיון שלי אומר שזה מה שהיה צריך לעשות".
(עמ' 23 ש' 12-2).

מדברים אלו אני למד, שלמרות שהמנהלת טוענת בראשית דבריה, שלא היה "ספר חוקים" אשר שבו היה כתוב שצריך ללכת עם התובע יד ביד, הרי שבפועל זה מה שהיה צריך לעשות, ואלו ההנחיות שניתנו על ידה למחנכת. ואכן, כך גם העידה הסייעת:
"ש. מה היה תפקידך?
ת. להשגיח עליו.... אמרו לי שאני צריכה להחזיקו ביד ושאני לא עושה שום דבר רק צמודה לילד. את זה אמרה לי המנהלת.....
ש. ידעת שניב נמצא בתנועה בבית הספר וממנו את צמודה אליו?
ת. עד שהאמא היתה באה לקחת אותו. מרגע שאני מקבלת אותו ועד שאני מחזירה אותו להוריו, אני צמודה אליו יד ביד".

(עמ' 26 ש' 119-10, ההדגשה שלי - א.ר.)

לאור האמור לעיל, מסקנתי היא שהסייעת היתה אמורה להחזיק בידו של התובע כל אימת שעבר מכיתה לכיתה.

9. האם הסייעת הפרה את חובתה?
שאלת ההפרה תוכרע בהתאם לנסיבות התאונה, ולעניין זה הובאו שלוש עדויות של מי שהיו עדים לתאונה; התובע, המחנכת דליה חן, והסייעת ססיל קריספל. יתר העדים לא ראו את התאונה במו עיניהם, ולכן הם לא יכולים להעיד על נסיבותיה.
אשר לעדותו של התובע; אינני יכול לסמוך עליה לצורך קביעת הממצאים, מן הטעם שהתובע עצמו העיד כי אינו זוכר את נסיבות התאונה (עמ' 11 ש' 10-13, עמ' 15 ש' 13 ואילך). ואכן, עדותו זו סבירה לנוכח גילו הצעיר בזמן התאונה והזמן הרב שעבר מאז.
אשר לעדות המחנכת; גם היא העידה כי אינה זוכרת דבר.
נותרה, אם כן, עדות הסייעת, אשר העידה בבהירות ובשטף, וזכרה את נסיבות התאונה לפרטי פרטים. עדותה של הסייעת עשתה רושם מהימן מאוד, ועובדה שלמרות שחלפו 16 שנה מאז התאונה, היא זכרה למנות לבקשת ב"כ מגדל העמק שמות של ילדים מכיתתו של התובע. לאור זאת, את ממצאי לגבי נסיבות התאונה אבסס על עדותה של הסייעת.

10. הסייעת העידה כי התאונה התרחשה לאחר שהתובע וחבריו לכיתה סיימו לראות טלויזיה בספריה, והחלו לשוב עם המחנכת לכיתתם הרגילה. לדברי הסייעת, התובע לא רצה להמתין לה, כיוון שהיא כבתה את הטלויזיה, והוא רצה ללכת עם המחנכת וכל שאר הילדים. כיוון שכך, נתנה המחנכת יד לתובע כאשר הילדים ירדו במדרגות הספריה. וכך מתארת הסייעת את אשר אירע:
"
ת. כשהם ירדו היא כן נתנה לו יד בגלל המדרגות ואח"כ עד לפרוזדור הוא השתחרר ממנה, אבל היו צפופים.
....
ש. וכשהם גמרו לרדת האחיזה ביניהם נותקה?
ת. אבל הם היו צמודים מאוד, היו 38 ילדים בכיתה.
ש. הם כבר לא החזיקו יד ביד בפרוזדור - איזה מרחק הם הלכו בפרוזדור עד שהתחיל לרוץ?
ת. הריצה עם כל הילדים אני חושבת בקושי שני מטר"

(עמ' 29 ש' 24-16)

11. האם מתיאור זה ניתן ללמוד על רשלנות מצד הסייעת או המחנכת? לדעתי לא. מתיאור הדברים עולה כי העובדה שהסייעת לא נתנה יד לתובע נבעה מכך שהוא לא הסכים להמתין לה, אף לא לרגע קט, בעוד חבריו חוזרים לכיתה. כיוון שכך, הקפידה המחנכת לתת יד לתובע במקום הסייעת. אחיזת היד נפסקה רק בתום הירידה במדרגות, וזאת ביוזמתו של התובע, אשר רץ לכיתה. לדעתי, לא ניתן לצפות מהסייעת ומהמחנכת לעשות יותר ממה שעשו. אין זה הגיוני וסביר לדרוש מהן לאחוז בחוזקה בידו של התובע כך שהוא לא יוכל להשתחרר מאחיזתן. העובדה שהמחנכת לא הצליחה למנוע מהתובע להתנתק לרגע מאחיזתה אינה מהווה רשלנות, שכן היא לא יכולה היתה להכריח את התובע, אז ילד קטן בכיתה א', לאחוז בידה. עובדה היא, שגם הוריו של התובע לא תמיד השגיחו עליו באופן צמוד והדוק, כפי שעולה מעדות האם לגבי האירוע בו נפגע התובע בעת ששהו הוא ומשפחתו במלון, והוא הושאר לבד בחדר עם אחיותיו וקפץ מהמיטה, בעוד הוריו שהו בחדר סמוך (עמ' 3 ש' 20-12). ויודגש, כי דברים אלו לא נאמרים כביקורת, חלילה, על מידת ההשגחה של הורי התובע, אלא כדי להדגים שלא ניתן לדרוש מהסייעת והמחנכת רמת פיקוח גבוהה יותר מזו של ההורים.
כמו כן, אינני סבור שיש לפקוד לחובת הסייעת את העובדה שהשתהתה לרגע קט בספריה כדי לסגור את הטלויזיה, כיוון שמדובר בהשתהות קלה בלבד, ובמקומה נתנה המחנכת יד לתובע. כמו כן, אינני סבור שיש יסוד עובדתי להניח כי אילו הסייעת היתה נותנת יד לתובע, ולא המחנכת, אזי הוא לא היה מצליח להשתחרר מן האחיזה.
הנה כי כן, ההנחה המובלעת בבסיס התביעה היא שניתן היה לשלוט בתובע בכל עת, ולהחזיק את ידו כל הזמן. זוהי הנחת שווא. אכן, לנוכח מחלת התובע השאיפה היתה שבכל רגע ורגע יהלך עם התובע מלווה מבוגר כדי למנוע החלקה או נפילה, ברם, הלכה למעשה לא ניתן למנוע מילד להינתק, מעת לעת, מאחיזתו של מלווהו. לא ניתן לצפות לכך מההורים, ולא ניתן לצפות לכך מהמורים או מהסייעת. דברים אלו אמורים ביתר שאת לנוכח העדויות לפיהן התובע היה ילד שובב, ואף אלים מדי פעם (עמ' 19 ש' 20 עמ' 27 ש' 14-9). בנסיבות העניין כל שניתן היה לצפות הוא, שהסייעת או המחנכת ילוו כל עת את התובע וישתדלו לאחוז בידו, אך אם התובע סירב שיחזיקו בידו, או שניתק עצמו מאחיזת המלווה, אזי זהו סיכון בלתי נמנע, ואין לצפות מהמלווה שיחזיק בתובע בחוזקה עד כדי שהוא לא יוכל להשתחרר מן האחיזה. מן העדויות ששמעתי שוכנעתי כי הסייעת והמחנכת היו צמודות לתובע עובר החלקתו, והסיבה שלא החזיקו בידו נעוצה בכך שהוא ניתק ביוזמתו מאחיזת המחנכת. אשר על כן, אינני סבור שהסייעת או המחנכת התרשלו.

12. מצב המסדרון כגורם לתאונה
בפי התובע טענה חלופית, לפיה הוא החליק במסדרון כיוון שהמסדרון היה מלוכלך רטוב וחלק. דין טענה זו להידחות, משום שהיא לא הוכחה כלל. אשר לתובע, הוא העיד, כאמור לעיל, כי אינו זוכר את פרטי התאונה. אמנם לאחר מכן הוא העיד כי הוא זוכר בבירור שהרצפה היתה רטובה, אך עדותו זו היתה לחלוטין בלתי משכנעת, כיוון שאינני סבור שהתובע יכול לזכור היום שהרצפה היתה רטובה. זאת ועוד, המנהלת והסייעת הסבירו בעדותן כי לאור מיקום הכיתה הרחק מהשירותים, ולנוכח השעה המוקדמת, אין זה סביר שהרצפה היתה רטובה. זאת ועוד, במכתב תלונה ששלחה אמו של התובע למנהלת כשנה לאחר התאונה לא נזכרה הטענה שהרצפה היתה רטובה (ראו - נספח ב' לתצהיר פרץ עליזה). על כן, טענה זו נדחית.

התוצאה היא שהתובע לא הוכיח כי התאונה נגרמה עקב רשלנות של מי מן הנתבעות, ולפיכך דין תביעתו בת.א. 3250/02 להידחות.
ת.א. 4781/02 - תביעה על פי פוליסה
13. הפוליסה
תביעה זו הוגשה על סמך הפוליסות שצורפו כמוצגים נ/1 - נ/2. העיון בפוליסות מלמד כי כדי לזכות בפיצוי על התובע להוכיח כי נגרמה לו נכות זמנית או קבועה עקב תאונה (סעיף 4 לנ/1 וסעיפים 1 ו-2 לנ/2). בכתב התביעה המתוקן מבסס התובע את תביעתו על פגיעה שנפגע בידו השמאלית ביום 3.4.88, ועל הפגיעה שנפגע בבית הספר, ואשר נדונה לעיל.
הנתבעת בתביעה זו (להלן: "המדינה"), טוענת כי לגבי הפגיעה הראשונה לא הוכיח התובע כי היא נגרמה עקב תאונה, וכי לגבי הפגיעה השניה לא הוכח כי היא גרמה לנכות כלשהי.

14. הפגיעה הראשונה - הנכות במרפק שמאל
השאלה הנשאלת לגבי הפגיעה במרפק שמאל היא: האם פגיעה זו נגרמה עקב תאונה מיום 3.4.88, שבמהלכה נפל התובע בזמן משחק בבית מלון? אין חולק כי התובע סובל מנכות במרפק, ואין למעשה מחלוקת שאכן אירע אירוע תאונתי בבית המלון (סעיף 5 לתצהיר האם). השאלה היא, איפוא, האם הנכות במרפק היא תוצאה של אותו אירוע במלון, או תוצאה טבעית של מחלתו הבסיסית של התובע.
לעניין זה מונחות לפני שלוש חוות דעת רפואיות; של ד"ר קלצ'קו מטעם התובע, של פרופ' סלע מטעם המדינה, ושל פרופ' סגל אשר מונה על ידי בית המשפט. בתיק בית המשפט מצוייה גם חוות דעת של פרופ' שטיין, אשר מונה כמומחה מטעם בית המשפט בתביעה אחרת שהגיש התובע, אך חוות דעת זו לא צורפה לתצהירי הצדדים, אלא רק לכתב ההגנה, ולכן היא אינה ראיה קבילה. יוער כי איש מן המומחים לא נחקר בבית המשפט.
פרופ' סגל מתאר בחוות דעתו את הטיפולים הרפואיים שקיבל התובע בקשר עם מרפק שמאל, החל מיום לאחר האירוע התאונתי האמור. מחוות הדעת עולה כי לאחר האירוע התאונתי טופל התובע במספר בתי חולים, ועל אף שלא נמצא שבר במרפק הרי שמצב המרפק התדרדר ממצב תקין עם תנועות מלאות (ביקור במרפאה אורטופדית ביום 28.4.88), ועד דיסלוקציה כרונית של המרפק (אישפוז מיום 19.7.88). ומסכם פרופ' סגל את שאלת הסיבה לנכות במרפק בכותבו כי:

"הנכות האורטופדית הקיימת היא תולדה של הפציעות המתוארות לעיל בהקשר למחלתו הבסיסית" (של התובע - א.ר.)

דהיינו, שלדעת פרופ' סגל יש קשר סיבתי בין הנכות לבין האירוע התאונתי, אם כי ברור למדי מדברי פרופ' סגל, שלא היתה נגרמת נכות צמיתה אלמלא מחלתו הבסיסית של התובע.

15. לאור האמור בחוות דעתו של פרופ' סגל טוענת המדינה שהפוליסה אינה מכסה נכות שנגרמה גם כתוצאה ממחלתו הבסיסית של התובע, ולא רק כתוצאה מהאירוע התאונתי. לפי טענת המדינה, מדובר בפוליסת ביטוח קולקטיבי, אשר לגביה לא נעשה חיתום פרטני של כל מבוטח ומבוטח, ולפיכך יש לפרש את הפוליסה לפי תכליתה העסקית, ולא ניתן לייחס לצדדים כוונה שהפוליסה תחול על תובע שנכותו נובעת בחלקה הגדול ממחלה בסיסית.
טענה זו אינה מקובלת עלי.
נקודת המוצא לפרשנות הפוליסה היא לשונה של הפוליסה. לעניין זה יש לשים אל לב, כי בפוליסות שלפניי לא נאמר שתגמולי הביטוח ישולמו רק בגין נכות שנגרמה באופן בלעדי עקב תאונה, וזאת בשונה מן הפוליסה שנדונה בפרשת שלו, שאוזכרה בסיכומי ב"כ המדינה, שם נעשה שימוש במילים "אך ורק" (ע"א 779/88 שלו נ. סלע חברה לביטוח בע"מ פ"ד מח (1) 221, 226). לשון הפוליסה אינה תומכת, אם כן, בטענת המדינה. זאת ועוד, דווקא העובדה שמדובר בביטוח קבוצתי, שבו מוותרת המבטחת על זכותה לחיתום פרטני של כל מבוטח ומבוטח, מלמדת על כך שהמבטחת הסכימה ליטול על עצמה לבטח גם תלמידים בעלי מאפיינים מיוחדים כדוגמת התובע שלפניי. אילו בקשה המבטחת לסייג את אחריותה, הרי שהיה עליה לעשות כן באופן ברור בפוליסה, ואת זאת היא לא עשתה. מסקנתי זו אינה נוגדת את תכליתה העסקית של הפוליסה, שכן בצד האחריות שנוטלת על עצמה המבטחת ללא חיתום, היא נהנית מקבלת דמי ביטוח מציבור רחב מאוד של מבוטחים אשר רובם, יש להניח, לא יסבלו מנכות כלשהי.

16. הפגיעה השניה - הנכות ברגל שמאל
התובע טוען כי נכותו ברגל שמאל נגרמה עקב החלקתו בבית הספר, החלקה שנדונה לעיל במסגרת התביעה הראשונה. טענת המדינה היא שלא נותרה נכות כלשהי עקב אירוע זה, וכי הנכויות מהן סובל התובע ברגלו השמאלית הן תוצאה של מחלתו בלבד.
בקשר עם הנכות ברגלו השמאלית של התובע כותב פרופ' סגל כך:

"מהתיעוד הקיים בפני
י אי אפשר לקבוע מתי קרה השבר באיזור עצם הירך הדיסטלית, אשר יחד עם השבר באיזור השוק תרמו להתפתחות מפרק שארקו בברך. הקיצור של הגפה השמאלית הינו שילוב של תת נקע בפרק הירך השמאלי המדגים "עליה" של ראש עצם הירק השמאלית יחד עם הפציעה בחלק הסיסטלי של השוק, אשר פגעה במרכז הצמיחה."

פרופ' סגל מציין בחוות דעתו כי בעקבות ההחלקה בבית הספר, פרק התובע את ירך שמאל, והוא אף מציין פעמיים נוספות בהן פרק התובע את ירך שמאל. ואולם, בסיכום חוות דעתו לא קובע פרופ' סגל נכות כלשהי בגין מצבו של מפרק ירך שמאל, אלא רק נכויות בגין מצב ברך שמאל ובגין קיצור הגפה השמאלית. בתשובה לשאלות ההבהרה הסביר פרופ' סגל כי אין מקום לקביעת נכות בגין מפרק ירך שמאל, כיוון שהפריקות לא גרמו לנזק קבוע כלשהו. כמו כן, מבהיר פרופ' סגל כי קיצור הגפה אינו נובע מפריקת ירך שמאל, אלא משילוב של שברים, פגיעה במרכזי הצמיחה וזיהומים בעצמות. ולבסוף, מתשובות ההבהרה עולה כי גם הנכות בברך נובעת מאירועים שאינם קשורים בהחלקה בבית הספר, אלא בפגיעות מאוחרות יותר מהשנים 1990 ועד 1997. העולה מן המקובץ הוא, שהתובע נפגע בבית הספר בפרק הירך, אך פגיעה זו לא גרמה לנכות צמיתה. ומאידך, נכויות אחרות מהן סובל התובע בקשר עם רגלו השמאלית, אינן נוגעות להחלקה בבית הספר. לפיכך, ההחלקה בבית הספר אינה יכולה להצמיח לתובע עילה לפי הפוליסה, ככל שהדבר נוגע לנכות צמיתה.

17. ואולם, על פי הפוליסות עשוי תלמיד להיות זכאי, בתנאים מסויימים, לפיצוי גם אם נגרמה לו נכות זמנית עקב תאונה, בתנאי שכתוצאה מכך הוא היה רתוק למיטתו. (סעיף 2 (א) (4) לפוליסה נ/2). מן הראיות שהובאו אני למד כי יתכן שעקב ההחלקה בבית הספר נגרמה לתובע נכות זמנית, אשר בעטייה הוא היה רתוק למיטתו. לפיכך, אני קובע שככל שהתביעה מבוססת על נכות זמנית שנגרמה לתובע עקב ההחלקה, הרי שהתובע זכאי לפיצוי על פי הפוליסה ובלבד שהנכויות הזמניות ותקופות אי הכושר יוכחו בהמשך הדרך.

18. סיכום
התוצאה היא, איפוא, שהתביעה בת.א. 3250/02 נדחית, משום שלא הוכחה התרשלות מצד הנתבעות. מאידך, התביעה בת.א. 4781/02 מתקבלת בחלקה במובן זה שהתובע זכאי לפיצוי על פי הפוליסה בגין הנכות ממנה הוא סובל במרפק שמאל בשיעור של 20%, כאמור בחוות דעתו של פרופ' סגל, וכן הוא זכאי לפיצוי בגין אירוע ההחלקה אם יוכיח את התקיימות התנאים המנויים בסעיף 2 (א) (4) לפוליסה נ/2.

19. התובע והמדינה יגישו תחשיבי נזק לגבי הפיצוי לו זכאי התובע לפי הפוליסה נכון להיום. לתחשיבים יצרפו הצדדים כל תצהיר או ראייה שבדעתם להגיש לביסוס טענותיהם.התובע יגיש תחשיבו עד ליום 22.10.06, והמדינה עד ליום 22.11.06.

21. ישיבת קדם משפט תתקיים ביום 6.12.06 בשעה 10:10.
22. התובע ישא בהוצאות עירית מגדל העמק
, וכמו כן ישא בשכ"ט ב"כ מגדל העמק בסך של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.
ההוצאות שביחסים שבין התובע למדינה יפסקו בתום ההליך ובהתאם לתוצאותיו.

ניתן היום כ' בתמוז, תשס"ו (16 ביולי 2006) בהעדר הצדדים.

אברהם רובין
, שופט








א בית משפט שלום 3250/02 פרץ ניב נ' מדינת ישראל, עירית מגדל העמק (פורסם ב-ֽ 16/07/2006)












להסרת פסק דין זה לחץ כאן