עירית מגדל העמק - ביטון רפי, ל.ר. הובלות (1995) בע"מ

ניתן להפיק דוחות מלאים על הצדדים בתיק זה

מצאנו עבורכם דוחות זמינים על הצדדים בתיק זה. יתכן שתאלצו להזין נתונים נוספים כגון ת.ז
עירית מגדל העמק ביטון רפי ל.ר. הובלות (1995) בע"מ
 
עירית מגדל העמק - ביטון רפי, ל.ר. הובלות (1995) בע"מ
תיקים נוספים על עירית מגדל העמק | תיקים נוספים על ביטון רפי | תיקים נוספים על ל.ר. הובלות (1995) בע"מ |

1557/02 א     27/07/2006




א 1557/02 עירית מגדל העמק נ' ביטון רפי, ל.ר. הובלות (1995) בע"מ




1
בתי המשפט
א 001557/02
בבית המשפט השלום בנצרת
27/07/2006
תאריך:
כב' השופטת הלמן אסתר

בפני
:
עירית מגדל העמק

בעניין:
התובעת

נגד
1. ביטון רפי

2. ל.ר. הובלות (1995) בע"מ
הנתבעים
פסק דין
1. השאלה הדרושה הכרעה בתובענה שבפני
הינה למי נתונה הבעלות בדחסנית אשפה, המוחזקת על ידי הנתבעים או מי מהם.

2. התובעת, שהינה רשות מקומית (להלן:"העירייה"), טוענת כי רכשה ב - 27.6.93 את הדחסנית מסוג zrd-19מס' סידורי 1400 (להלן:"הדחסנית") מאת מפעל תעשיות זיטמן בע"מ והציבה אותה בתחנת המעבר בצומת אלון במגדל העמק, לשם רוכזה ונאספה האשפה מכל העיר על מנת לפנותה.

3. במועד כלשהו בשנת 1999 נעלמה הדחסנית, ולטענת העירייה, נתגלתה אותה הדחסנית בראשית שנת 2001 במפעל אינטרביוטי במגדל העמק, שאנשיו טענו כי קיבלו אותה מאת הנתבע מס' 1, רפי ביטון (להלן:"הנתבע").

על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 5.2.02 התברר לאנשי העירייה כי הנתבעים או מי מהם לקחו את הדחסנית חזרה לידיהם והיא מאוחסנת בביתו של הנתבע, שהוא קבלן לאיסוף אשפה.

4. בטענה כי הבעלות בדחסנית שייכת לה, עותרת העירייה להורות לנתבעים להשיב לידיה את הדחסנית וכן לשלם לה דמי שימוש ראויים, המוערכים בסכום של 50,000 ₪, עבור השימוש שנעשה בה.

5. הנתבעים ביקשו לדחות את התביעה כנגדם בהעדר כל יריבות וטענו כי הדחסנית נשוא התביעה נרכשה על ידי הנתבעת מס' 2 (להלן:"הנתבעת") במהלך עסקיה הרגילים, עוד בראשית שנת 1998 מאדם העוסק במכירת סוג זה של נכסים. הדחסנית נרכשה כגרוטאה ושולם עבורה סכום של 3,500 ₪.
הדחסנית עברה שיפוץ ומאז שימשה את הנתבעת לצורך עיסוקיה.

עוד טוענים הנתבעים כי ביום 1.10.99 נמכרה הדחסנית כנגד תמורה בסך 15,000 ₪ + מע"מ לאינטרביוטי בע"מ. עסקה זו בוטלה לבקשת אנטיביוטי והדחסנית הוחזרה לנתבעת, לאחר שהעירייה טענה כי נגנבה ממנה וכי מדובר ברכושה.

לטענת הנתבעים, פעלה אינטרביוטי על פי עצתו של מר רוזיליו, מטעם העירייה, ומיד לאחר שבוטל ההסכם, והדחסנית הועברה לידי הנתבעת הוגשה תובענה זו.

בכתב ההגנה טענו הנתבעים לשיהוי מצד העירייה בהגשת התביעה, מאחר שנודע לה עוד בראשית שנת 2001 כי הדחסנית נמצאת במפעל אינטרביוטי ובמקום לפעול להשבתה כבר אז, השהתה את פעילותה, ואף המליצה לאינטרביוטי לבטל את העסקה ולהחזיר את הדחסנית. שיהוי זה לטענת הנתבעים, גרם להם לנזקים, ובשל השיהוי יש לראות בתובעת כמי שזנחה את "זכותה".

לטענת הנתבעים, מקור התביעה בסכסוך עסקי הקיים ביניהם ובין מר רוזוליו, אשר שימש כמנהל אגף שיפור פני העיר של התובעת בעת הרלוונטית.

6. השאלות העומדות על הפרק הינן לפיכך:

א. האם הוכחה בעלותה של העירייה על הדחסנית נשוא התובענה.

ב. בהנחה שהתשובה לשאלה הראשונה תהא חיובית, וכי הדחסנית הוצאה מרשותה שלא כדין, האם נרכשה הדחסנית על ידי הנתבעים, או מי מהם, והאם רכישתה נעשתה בנסיבות המקנות להם הגנה מפני השבתה לבעליה.

ג. האם זכאית התובעת לקבלת דמי שימוש ראויים ובאיזה סכום.

7. חובת ההוכחה:

חובת ההוכחה מוטלת כרגיל, על התובעת, המבקשת להוציא מחברה.

ב"כ הנתבעים ביקש לקבוע כי חלה בעניינו חובה מוגברת נוכח העובדה כי התובעת מייחסת לנתבע התנהגות פלילית - גניבת הדחסנית.

מבלי להיכנס לשאלה מהי מידת ההוכחה הנדרשת בכגון דא (השאלה האם הנטל הוא מוגבר בנסיבות מסוג זה הושארה בצריך עיון והדעות לגביה חלוקות - ראה ע"א 8482/01 - בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סנדובסקי אילנה , פ"ד נז(5), 776 וע"א 1680/03 - חנה לוי ואח' נ' אלי ואמירה ברקול ואח' , תק-על 2004(3), 800 ), משתוקן כתב התביעה והושמטו ממנו החלקים המייחסים לנתבע גניבה ממש של הדחסנית, מעורבותו של הנתבע בגניבה או במעשה פלילי אחר איננה עומדת עוד על הפרק בהליך זה, ואין צורך להיזקק לטענה. (קשה גם להבין כיצד יש בתוצאותיו של הליך זה כדי להשליך על חידושו או פתיחתו של הליך פלילי באותו עניין, כנטען).

8. הבעלות בדחסנית:

למען הבהרת התמונה, אציין כי אין מחלוקת שהדחסנית שנמצאת ברשות הנתבעים היא הדחסנית מושא התובענה, במובן זה שפרטי הזיהוי המוטבעים עליה תואמים את הדחסנית שתוארה בכתב התביעה.

על התובעת המבקשת להוכיח בעלותה בדחסנית להוכיח לפיכך כי הייתה בבעלותה בעת הרלוונטית דחסנית הנושאת אותם פרטי זיהוי.
בכדי לעמוד בנטל זה הביאה התובעת, ראשית, עדים שמטרתם להוכיח כי רכשה בשנת 1993 שתי דחסניות, שהאחת מהן עונה על הדגם המתואר בתביעה, וכי דחסנית זו עמדה בתחנת המעבר בראשית שנת 1999 ונעלמה ממנה באופן לא ידוע. ובנוסף, עדויות לגבי מספרן הסידורי של הדחסניות שנרכשו על ידה.

עדי התביעה, עובדי העירייה, לרבות העד רוז'ה בן אסייג, עד ההגנה, אישרו שהעירייה החזיקה באותה תקופה במספר דחסניות, שתיים מהן היו בעלות דגם זהה והוצבו ליד הסופר ובתחנת המעבר.

מר רוזיליו העיד כי בראשית 1999 כאשר נכנס לתפקידו כמנהל אגף השפע, הייתה הדחסנית בתחנת המעבר במקומה, ונעלמה משם זמן קצר לאחר מכן (עמ' 16 לפרוטוקול). עדותו נתמכה בעדותו של מר בן מויאל שלום, ששימש באותה עת כנהג פינוי אשפה.

בראשית שנת 2001 לערך, גילה מר רוזיליו, שבסמוך לתחנת המעבר, בחצרו של מפעל אינטרביוטי עומדת לה דחסנית זהה לזו שנעלמה, כשבינה ובין תחנת המעבר מפרידה גדר אחת בלבד.
בברור שערך עם אנשי אינטרביוטי נמסר לו כי הם רכשו את הדחסנית מאת הנתבע.

למרות שהנתבע עוסק אף הוא באיסוף אשפה ויש בבעלותו או בבעלות הנתבעת דחסניות משלהם, (ראה עמ' 19 לפרוטוקול בעדותו של מר רוזיליו), כבר באותו יום, לא לפני שצולמה הדחסנית לפי הזמנתו של מר רוזיליו (ת/4 ו - ת/5) הוגשה תלונה במשטרה כנגד הנתבע בחשד לגניבת הדחסניות.

משמע - מיד לכשאותרה הדחסנית הסיק מר רוזיליו בוודאות כי מדובר באותה דחסנית שנעלמה.
כאמור, כל דחסנית נושאת פרטי זיהוי ייחודיים לה, שהם מספרה הסידורי המוטבע על גבי לוחית, (לוחית זו צולמה ותועדה בת/5). פרט לכך, הדחסניות זהות בצורתן החיצונית (למעט צבע הדחסנית הניתן לשינוי) וניתן להבחין ביניהן רק על פי מספרן (ראה עדותו של עד התביעה מר צבי בר גיורא בעמ' 32).

על סמך מה הסיק מר רוזיליו כי מדובר באותה דחסנית?
עדי התביעה אישרו כי לא בדקו את מספר הדחסנית קודם להיעלמותה, ובודאי שלא היה סביר לצפות מהם כי יזכרו פרט מסוג זה.
אפשרות אחרת לברר האם מדובר באותה דחסנית יכולה הייתה להיות באמצעות השוואת פרטיה לתיעוד המצוי בעירייה, אלא שלא הוצג בפני
אף לא מסמך אחד מרישומי העירייה שבו נרשמו פרטי הדחסנית.
לכשנשאל מר רוזוליו בחקירתו האם יש מסמך בספרי העירייה שמתעד את המספר של הדחסנית, השיב בתחילה "העירייה לא צריכה להוציא את המספר" ובהמשך: "יש חשבונית שלהם שנמצאת בעירייה". (עמ' 19 לפרוטוקול ש' 27-31).

מר רוזוליו פנה למשטרה לדבריו ביום בו גילה את הדחסנית במפעל אינטרביוטי ושמע שהיא נקנתה מהנתבע. לפי עדותו הוא פנה לזיטמן ימים ספורים לאחר מכן וקיבל את המכתב נ/10. משמע, כי בעת שהגיש את התלונה לא היה בידיו שום מסמך שבו היה רשום מספר הדחסנית כדחסנית השייכת לעירייה. למרות זאת העיד מר רוזוליו כי מיד לאחר שאינטרביוטי הציגו בפני
ו את חשבונית הקניה, הוא וידא שהמספר תואם והגיש תביעה (עמ' 20). לפי עדות זו צריך היה להיות בידי העד מסמך אחר, פרט לנ/10 שממנו למד על פרטי הדחסנית שנרכשה על ידי העירייה, אלא שמסמך כזה לא הוצג בפני
, ויש להניח כי לו היה קיים הייתה התובעת מקפידה להגישו.

מסמך כזה, שנערך על ידי העירייה או מצוי היה בתיקיה במועד הרלוונטי, בו מצויים פרטי הדחסנית ומספרה לא הוצג בפני
בית המשפט, וגם לא הזמנות, דוחות מצאי, או דוחות ספירת מלאי. התובעת הינה רשות מקומית, שחזקה עליה כי היא מנהלת ענייניה כדין, החלטותיה ומעשיה מתועדים ונשמרים ברישומיה, ומצויים בפיקוח פנימי וחיצוני. ככזו, להבדיל מאדם פרטי, ניתן לצפות כי תוכל לשאת בנטל ההוכחה לגבי רכישת ציוד והיקף המצאי שלה באמצעות רישומים מלאים ואוטנטיים, ביתר קלות.

התובעת מבקשת לקבוע כי למרות האמור, הוכיחה את בעלותה בדחסנית, בהסתמך על הראיות הבאות:

א. על פי תצהירו של מר טור, אשר שימש כמנהל חברות תעשיות זיטמן איכות הסביבה בע"מ וצבי כהן תעשיות (זיטמן) בע"מ, ממנו עולה כי המצהיר בדק בספרי חברת זיטמן ומצא שעירית מגדל העמק
רכשה מזיטמן את הפריטים הבאים:

(1) דחסנית אשפה דגם 19 zrd מס' סידורי 1400, שמועד האספקה שלה היה 20.6.93.

(2) דחסנית אשפה דגם zrd מס' סידורי 1510, שמועד האספקה שלה היה 22.11.93.

פרטים אלה נכללו במכתב ששלח מר טור לתובעת לפי בקשתה ( נ/10 ) ביום 11.2.01 .

המספר 1400 מוטבע על הדחסנית, ותואם על פי הנטען את תיאור הפריט הראשון.

ב. עדותו של מר טור נתמכת בעדויותיהם של מר שאול זיטמן, גב' לילי עזרא ומר מוטי טוב, אשר העידו כי העירייה רכשה שתי דחסניות, האחת מדגם 19 zrd והשניה 20 zrd.

הגב' לילי עזרא, סגנית גזבר עירית מגדל העמק
, הצהירה כי הזמנת הציוד כללה שתי דחסניות ניידות מסוג 20 ממ"ק כל אחת, אך בסופו של דבר סופקו לעירייה שתי דחסניות ניידות 19 ממ"ק ו - 20 ממ"ק.

בתמיכה לאמור, צורפה הזמנת לקוח ת/7, מיום 29.10.92. מדובר בהזמנת לקוח שהוצאה ע"י החברה למשק וכלכלה של השלטון המקומי, לכבוד עירית מגדל העמק
.
הגב' עזרא הסבירה כי הרכישה בוצעה באמצעות חברת משק וכלכלה.

ג. התובעת טוענת כי גרסת התביעה בעניין זה נתמכת עוד בעדותו של עד ההגנה מר רוז'ה בן אסייג, ששימש מנהל מחלקת פינוי אשפה בעירית מגדל העמק
, בדבר רכישת הדחסניות.

ד. הנתבע לא שלל את הטענה כי הדחסנית 1400 נרכשה ע"י העירייה והייתה בבעלותה.

ב"כ הנתבעים מבקש לקבוע כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה, להוכיח בעלותה בדחסנית. התובעת לא המציאה חשבונית רכישה, תעודת משלוח, רשימת מלאי, ולא צילום מן העמוד הרלבנטי שבספרי זיטמן.

באשר לת/7 נטען כי הוא מהווה הזמנת לקוח, על נייר פירמה של משק וכלכלה שמופנית לעירית מגדל העמק
, אין שום פניה למפעל זיטמן או אזכור שלו, ולא מפורטים בה מספר רישוי או מספר זיהוי של הדחסנית.

ב"כ הנתבעים הסכים כי המסמך ת/7 יוגש לבית המשפט, מבלי לפגוע בטענותיו כנגד קבילותו (ישיבה מיום 16.6.05). כנגד קבילות המסמך, נטען כי העדה, הגב' עזרא, איננה יכולה להעיד על אמיתות תוכנו, שכן הוא נערך ע"י חברה שהיא אישיות משפטית נפרדת.

9. מן העדויות עולה בברור כי בשנים הרלוונטיות, לפני העלמות הדחסנית, היו בבעלות העירייה שתי דחסניות, אחת הוצבה ליד הסופרמרקט בעיר, והשנייה בתחנת המעבר.
בדחסנית שהוצבה בתחנת המעבר לא נעשה כמעט או בכלל, כל שימוש מאז הוצבה שם בשנת 1993 (עמ' 7 +17 לפרוטוקול).

על פי עדותו של מר בן מויאל, אשר שימש בתפקיד מנהל פינוי האשפה בעיריית מגדל העמק החל מאמצע שנת 2001, ולפני כן כנהג משאית במשך 10 שנים, צבע הדחסנית בתחנת המעבר היה תכלת. הדחסנית שהוצבה ליד הסופרמרקט הייתה במקור בצבע תכלת ונצבעה בצבע ירוק.

לפי עדותו של מר רוזוליו - בינואר 99, כאשר נכנס לתפקידו, היו ברשות העירייה 3 דחסניות. 2 זהות - פרט לצבע, זו שליד הסופרמרקט וזו שבתחנת המעבר. ודחסנית נוספת ליד הקניון (עמ' 1 שורות 26-27). הוברר כי הדחסנית שליד הקניון כלל איננה שייכת לעירייה (עמ' 36 בעדותו של מר טוב).
הדחסנית שהוצבה ליד הסופר, זוהתה ע"י מר רוזוליו בנ/6 תמונות המתארות דחסנית בצבע ירוק, עליה רשום שם היצרן זיטמן.

הגב' לילי עזרא הצהירה כי העירייה רכשה באמצעות חברת משק וכלכלה שתי דחסניות, בשנת 1999, האחת בנפח 20 ממ"ק והשניה 19 ממ"ק, למרות שמלכתחילה הוזמנו שתי דחסניות של 20 ממ"ק. רכישת הציוד הושלמה ב- 1993.

עד התביעה מוטי טוב, שימש כמנהל אגף חזות העיר בעירייה בין השנים 1993 ועד יולי 1995. לפי תצהירו, במהלך תקופה זו נרכשו ע"י העירייה שתי דחסניות ניידות, 19 ממ"ק ו- 20 ממ"ק. אחת הוצבה ליד אולמי ורסאי או הסופרמרקט ואחת בתחנת המעבר.
מר טוב לא ביצע את ההזמנה לדחסניות, לא ידע לומר מי ביצע אותה, ולאיזה צורך הוזמנה דחסנית נוספת, פרט לזו שהוצבה ליד אולמי ורסאי (עמ' 36 לפרוטוקול).

מר טוב העיד כי בפרק הזמן שהוא שימש בתפקידו לא נעשה שום שימוש בדחסנית שהוצבה בתחנת המעבר (עמ' 37 לפרוטוקול ש' 31-33).

מר שאול זיטמן, מי שהיה אחד הבעלים של חב' זיטמן ידע לומר בתצהירו כי עירית מגדל העמק
רכשה מהחברה שתי דחסניות 20 zrd + 19 zrd וכן דחסן נייח.
מר זיטמן הסביר כי זכר את סוגי הדחסניות לפי סוגי כלי הרכב של העירייה, אך בחקירתו הוברר כי דחסניות בנפח 19,20 ו- 24 כולן מתאימות לאותו גודל רכב, והעד איננו זוכר אלו מבין הגדלים האלו נמכרו (עמ' 31).

מר צבי בן גיורא שימש כמנהל אגף חזות העיר עד 1.1.99, והצהיר כי עד למועד זה היו שתי הדחסניות ברשות העירייה, זו שליד הסופרמרקט וזו שהוצבה בתחנת המעבר.

מי שהיה מופקד בפועל על תחנת המעבר בתקופה הרלוונטית, הוא רוז'ה בן אסייג, עד ההגנה. מר בן אסייג שימש בתפקיד מנהל מחלקת פינוי האשפה משנת 1986 ועד יוני
2000. החליף אותו בתפקידו שלמה בן מויאל.

מר רוז'ה בן אסייג מאשר כי העירייה רכשה שתי דחסניות, האחת הוצבה ליד הסופרמרקט והשנייה יועדה לשוק העירוני אך מעולם לא הוצבה שם. במקום זאת, הוצבה הדחסניות שנשארה בתחנת המעבר, בין גרוטאות ברזל, שנערמו סביבה ומעליה.

מר רוזה בן אסייג מאשר למעשה בתצהירו כי הדחסנית שהייתה מונחת בתחנת המעבר נעלמה משם בשלב כלשהו, במועד ובדרך שאיננה ידועה לו.

לגרסתו בינואר 2001 כשהיה בחופשה בחו"ל דאג רוזוליו לפנות את כל הגרוטאות מתחנת המעבר. (העד לא פירט בתצהירו מה הקשר בין אמירה זו ובין העלמות הדחסנית).
לפי תצהירו, עוד קודם לכן, בשנת 1998 כשנפגעה הדחסנית שהוצבה ליד הסופר, היא הוחלפה עם מכולה השייכת לנתבע, ולא ע"י הדחסנית הנוספת.

מר בן אסייג נחקר בחקירה נגדית, הפגין חוסר רצון בולט להשיב על השאלות שהופנו אליו, נמנע מלהשיב מפורשות לשאלות שהוצגו לו, וטען בחקירתו הנגדית כי הדחסנית היחידה שהייתה בתחנת המעבר, הייתה הדחסנית שהוצבה קודם לכן בסופר, בזמן שלא הייתה תקינה, וזאת בסתירה מפורשת לאמור בתצהירו וליתר העדויות שהובאו.

לגרסת הנתבע, הדחסנית שנמכרה לאינטרביוטי נרכשה על ידו עוד ב- 18.2.98 מאדם בשם האשם אלחאתר. הדחסנית נרכשה כגרוטאה ושולם עבורה סך של 3,500 ₪. את המוכר פגש הנתבע, לטענתו, בתל עדשים, אמר לו שהוא מעוניין לרכוש ציוד עבור החברה והשאיר בידיו את פרטיו כדי שיודיע לו כאשר יזדמן לו ציוד מתאים לעסקו של הנתבע.

ביום 18.2.98 יצר מר האשם אלחאתר קשר עם הנתבע, הודיע לו כי יש לו דחסנית למכירה ולאחר שסוכמו תנאי העסקה, שילם עבורה הנתבע במזומן וקיבל את הדחסנית.

מאחר והדחסנית נרכשה כגרוטאה היא הועברה לשיפוץ ברמת דוד, ולאחר מכן שימשה את החברה בעיסוקיה, עד שביום 1.10.99 נמכרה לאינטרביוטי תמורת 15,000 ₪ + מע"מ. לאור טענת התובעת לזכותה בדחסנית, בוטלה מכירת הדחסנית והיא הוחזרה לנתבע.

10. ממכלול הראיות עלה כי אף שהתובעת יכולה הייתה לכאורה להביא ראיות טובות יותר לבעלותה בדחסנית, הראיות שהובאו משכנעות במידה מספקת לצורך הליך זה, כדי לקבוע שהדחסנית נשוא התביעה, שמספרה 1400 נרכשה בשנת 92-93 ע"י חברת משק וכלכלה, עבור העירייה, סופקה לה בשנת 1993 והונחה כמעט כאבן שאין לה הופכין בתחנת המעבר.

לא התעלמתי מכך שהעדות היחידה הקושרת את מספר הדחסנית עם הדחסנית הנדונה הובאה מפיו של מר טור, אשר למד עליה מתוך ספרי החברה, מבלי שהומצא אף העתק מרישומי החברה. עם זאת, הובא הסבר מדוע לא הובא הרישום עצמו, ועדותו של מר טור שנשמעה ללא התנגדות, מלמדת על רישום אוטנטי בספרי החברה לגבי מכירת הדחסניות. רישום זה עולה בקנה אחד עם העדויות לגבי רכישת שתי הדחסניות ומועד הספקתן לעירייה, ומקבל חיזוק מעדותו של עד ההגנה מר בן אסייג, אשר אישר כי הדחסנית שנרכשה מזיטמן והונחה בתחנת המעבר נעלמה מן התחנה בשלב כלשהו, שאיננו ידוע לו.

מכאן, ניתן להסיק ברמה מספקת של ודאות כי הדחסנית שנמכרה מאוחר יותר ע"י הנתבע לאינטרביוטי הינה אותה הדחסנית שהייתה ברשות העירייה במשך שנים, ואשר הוצאה מרשותה בנסיבות שלא הובררו.

11. מועד העלמה של הדחסנית

עדי התביעה העידו כי הבחינו בדחסנית בתחנת המעבר, במועדים מאוחרים לינואר 99, והיא נעלמה משם רק חודשים ספורים לאחר מכן, בערך ביולי - אוגוסט 99 (עדותו של מר רוזוליו). עדויות אלה עומדות בסתירה לגרסת הנתבע כי הנתבעת מס' 2 רכשה את הדחסנית בפברואר 98.

הנתבע ביקש להציג גרסה שלפיה בין ספטמבר 98 ועד ספטמבר 99 לערך, ואף מאוחר יותר, עמדה בתחנת המעבר הדחסנית השנייה, אשר הייתה זקוקה לתיקון.
לפי גרסה זו, יכלו עדי התביעה לטעות ולחשוב כי הדחסנית שנמצאת בתחנת המעבר היא הדחסנית נשוא התובענה.

גרסת הנתבע נסמכת על תצהירו של מר בן אסייג, ונתמכת בתצהירו של יצחק לוזון, גיסו של הנתבע. לפי גרסה זו, במהלך שנת 1998 ניזוק וו ההרמה של הדחסנית שעמדה ליד הסופר, והיא הושבתה למשך למעלה משנה. במהלך תקופה זו הוצבה במקומה מיכלית של הנתבע, והדחסנית המקולקלת הוצבה בתחנת המעבר. לגרסתו של מר בן אסייג, הדחסנית תוקנה כעבור כשנה ביוזמתו של מר רוזוליו.

מר לוזון העיד כי במשך 3-4 חודשים בהם החליף את הנתבע הבחין במכולה שהוצבה שם.

התובעים מכחישים כי נזק כזה ארע לדחסנית, ומכל מקום טוענים כי כל נזק שארע לדחסנית תוקן תוך זמן קצר, ושוללים את האפשרות שהדחסנית (המוצבת כרגיל ליד הסופר) עמדה כשנה בתחנת המעבר.

מר צבי בר גיורא, שהיה מנהל אגף חזות העיר בשנת 98 הכחיש ושלל את האפשרות שנגרם נזק לוו הרמה של הדחסנית והנזק לא תוקן במשך שנה, הוא גם הוסיף כי היה זוכר נזק כזה, לו ארע, בכל מקרה, התיקון היה מתבצע לטענתו, ברמת דוד.

כשמר רוזיליו נכנס לתפקידו, בינואר 99, לפי עדותו ערך סיור עם קודמו בתפקיד והוצגו לו הדחסניות. לפי עדותו, ליד הסופר עמדה באותה עת הדחסנית הירוקה.

מר מירון קרניאל, מנהל התיקונים של מפעל המתכות ברמת דוד, העיד כי בספטמבר
1999 אכן בוצע תיקון עבור עיריית מגדל העמק, אך לא ביחס לוו הרמה של דחסנית , אלא תוקן מיכל קסטה של דחסן 32 קוב. מדובר בעד ניטראלי, המקיים קשר עסקי עם שני הצדדים ואין סיבה לפקפק במהימנותו.

לפי עדויות אלה, לא ניתן לקבל את גרסת ההגנה שלפיה הדחסנית של הסופר עמדה בתחנת המעבר במשך שנה. עדויות התביעה היו מהימנות ועדיפות עלי מעדויות ההגנה, בפרט עדותו של מר בן אסייג, אשר כאמור, הפגין עוינות רבה כלפי גורמי העירייה, סתר עצמו מהותית בחקירתו הנגדית, ולמעשה לא אפשר חקירה נגדית על הגרסה שהשמיע בתצהירו.

עדותו של מר לוזון לעומת זאת, גם אם נקבלה כמהימנה, יכולה להתייחס לתקופה של 3-
4 חודשים ולא לפרק הזמן עליו דיבר בן אסייג.
לכך יש להוסיף כי מדובר בדחסניות שצבען שונה, לכן קשה לקבל אפשרות של בלבול בינהן.

ככל שמטרת הדברים נועדה להראות כי בפרק הזמן שהדחסנית הייתה מקולקלת, כבר לא הייתה דחסנית חלופית בידי העירייה, גם גרסה זו מעוררת תהיות.

ראשית, אם נעלמה הדחסנית עוד בשנת 1998 כיצד זה לא עשה מר בן אסייג דבר כדי לעדכן את הגורמים המופקדים עליו וכיצד הוא טוען כי איננו יודע באיזה תקופה היא נעלמה. בנוסף, אם אכן נעלמה הדחסנית לפני 1998 - מה הרלוונטיות של פינוי הגרוטאות בשנת 2001?

12. הנסיבות שבעקבותיהן הוצאה הדחסנית מרשות העירייה התובעת לא הובררו. מכל
מקום, ברור מן העדויות כי לא הייתה כוונה למכור אותה לאחרים.

לגרסת ההגנה יתכן והיא סולקה מן המקום יחד עם גרוטאות שהיו סביבה.
עדי התובעת שוללים אפשרות זו, הם ידעו להצביע בבירור היכן עמדה הדחסנית בתחנת המעבר, ולפי עדותם היא עמדה במקום שבו אוחסן ציוד שהעירייה עשתה בו שימוש לעיתים רחוקות, ולא בין הגרוטאות שהיו מיועדות לפינוי, מכל מקום, היא נעלמה בערך במחצית שנת 1999, לפני מועד פינוי הגרוטאות אליו מתייחס מר רוז'ה בן אסייג בתצהירו, בינואר 2001.

תאוריית ההגנה מבוססת על ניחוש, שכן מר בן אסייג מצהיר כי איננו יודע מתי נעלמה הדחסנית ולא הובאה כל עדות של מי ממפני הגרוטאות אשר יאשרה. בעוד עדי התביעה יודעים לספר כי היא נעלמה במחצית השניה של שנת 1999 והנחה זו מתיישבת יותר עם העובדה שמר בן אסייג, המופקד על הציוד בתחנת המעבר ותואר כמי שיודע היטב היכן מצוי כל פריט בתחנה, לא דיווח לאיש על העלמותה, ולא עשה דבר כדי לנסות ולברר היכן היא.

על השערותיו של מר בן אסייג לא ניתן לסמוך, לא רק מאחר ומדובר בהשערות, אלא גם משום עדותו בבית המשפט, אשר עמדה בסתירה מוחלטת לתצהירו, ניסיונו לשלול לגמרי את האפשרות שהדחסנית נשוא התובענה הייתה מוצבת בשלב כלשהוא בתחנת המעבר, בסתירה לתצהירו, ותשובותיו המתחמקות, אשר לא אפשרו למעשה לקיים חקירה נגדית משמעותית.

13. המסקנה היא כי הדחסנית הוצאה מרשות העירייה, בדרך כלשהיא שלא בידיעתה, ואם נמכרה לנתבע לאחר מכן, הרי היה זה ע"י מי שאינו זכאי למוכרה. בנסיבות אלה, טוענים הנתבעים כי רכשו את הדחסנית בתנאי תקנת השוק, בתום לב ובתמורה, מאדם העוסק בממכר גרוטאות ברזל.

משהוברר כי הדחסנית הרלוונטית עמדה באתר עד סמוך לאחר ינואר 99, נסתרת גרסת הנתבע בנוגע לרכישתה ב- 2/98.

הנתבעים מפנים ונסמכים על החשבונית נ/12, כאסמכתא לרכישת הדחסנית. לטענתם, אין לזקוף לחובתם את העובדה שהמוכר לא הוזמן להעיד, שכן מדובר בתושב עזה, שלא ניתן היה לזמנו (נ/13).
החשבונית שהוצגה בתמיכה לטענה בדבר רכישת הדחסנית איננה מפרטת את פרטי הדחסנית, ואיננה קשורה בהכרח לרכישת הדחסנית נשוא התובענה.
גם אם יש בפי הנתבע הסבר לאי זימונו של עורך המסמך, לא ניתן להתעלם מכך שהקשרו של מסמך זה להליך הנדון, מבוסס על עדותו בלבד.

גרסת הנתבע כי הדחסנית נרכשה בסכום של 3,500 ₪ ומיד שופצה במפעל ברמת דוד ונמכרה כעבור תקופה לאינטרביוטי בסכום של 15,000 ₪, שהוא פי 5 מערכה ביום הרכישה, נסתרה בעדותו של מר קרניאל, שהוא עד ניטראלי, ואין סיבה להטיל דופי בעדותו.
מר קרניאל מסר כי על פי זכרונו, וגם על פי בדיקה שערך בספרי ההזמנות והתיקונים משנת
1998, לא בוצע כל תיקון או שיפוץ לדחסנית עבור מי מהנתבעים. העד זכר, עם זאת, כי הדחסנית הוכנסה לצביעה חיצונית, בספטמבר 99.

הדחסנית נצבעה אם כך במועד הסמוך לאחר שנתגלה חסרונה אצל התובעת, וזה המועד הראשון שבו הוכנסה על ידי הנתבעים לתיקון ברמת דוד.

העלאת האפשרות שבוצעו תיקונים זניחים ללא רישום על רקע חברי, לא מסייעת רבות לנתבע, שכן טענה כזו לא הועלתה על ידו מלכתחילה, מה גם ששיפוץ דחסנית שהייתה קודם גרוטאה והבאתה למצב שערכה מוכפל פי 5 לא מעיד על תיקונים זניחים ופעוטים שבוצעו בה.

גם למועד הצביעה של הדחסנית, בספטמבר 1999, ולא סמוך לרכישתה ולשיפוצה, אין הסבר בפי הנתבע. הנתבע יכול היה גם להביא ראיות לביצוע השיפוץ ומועד ביצועו, מתוך ספרי חשבונותיו, אך לא עשה כן.

14. הנתבע טוען כי תובענה זו הינה תולדה של סכסוך בינו ובין רוזוליו, על רקע נושא אחר, שהצדדים מצאו לנכון להרחיב בו. גם בנסיבות הנטענות, על רקע סכסוך בין השניים, המסקנה כי התובעת הוכיחה את זכותה בדחסנית, איננה נסמכת רק או בעיקר על עדותו של מר רוזוליו.

15. מכל האמור, שוכנעתי כי יש לקבל את התובענה בכל הנוגע להחזרת הדחסנית לחזקת העירייה, לאחר שהעירייה הוכיחה את זכותה בדחסנית וכי הדחסנית הוצאה מרשותה שלא בידיעתה וללא הסכמתה.

לעומת זאת, לא הוכיחה העירייה את גובה דמי השימוש הראויים, בגין השימוש שנעשה בדחסנית, ובהעדר ראיות יש לדחות את דרישתה לחיוב הנתבע בדמי שימוש ראויים.

16. סיכומו של דבר הדחסנית עליה נסובה התובענה תוחזר לידי עריית מגדל העמק, התובעת לאלתר.

הנתבעים ישלמו לתובעת הוצאות משפט בסך 2,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסכום של 8,000 ₪ + מע"מ כדין. סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
ניתן היום, ב' באב, תשס"ו (27 ביולי 2006), בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתק מ

פסק דין
זה לצדדים.
הלמן אסתר
- שופטת
חנה








א בית משפט שלום 1557/02 עירית מגדל העמק נ' ביטון רפי, ל.ר. הובלות (1995) בע"מ (פורסם ב-ֽ 27/07/2006)












להסרת פסק דין זה לחץ כאן