פרל יוסף, פרל ליסה - טירניס ייזום וביצוע פרויקטים בע"מ, פליישר רן, ארז רן

 
פרל יוסף, פרל ליסה - טירניס ייזום וביצוע פרויקטים בע"מ, פליישר רן, ארז רן
תיקים נוספים על פרל יוסף, פרל ליסה | תיקים נוספים על טירניס ייזום וביצוע פרויקטים בע"מ, פליישר רן, ארז רן

7451/00 א     20/09/2006




א 7451/00 פרל יוסף, פרל ליסה נ' טירניס ייזום וביצוע פרויקטים בע"מ, פליישר רן, ארז רן






בתי המשפט

83
א 7451/00
בבית משפט השלום בירושלים
20/09/2006
תאריך:
כב' השופט יצחק מילנוב

בפני
:
התובעים
1 . פרל יוסף

2 . פרל ליסה

בעניין:

נגד

הנתבעים
1 . טירניס ייזום וביצוע פרויקטים בע"מ

2 . פליישר רן
, עו"ד
3 . ארז רן

4. מצפה יריחו אגודה שיתופית להתיישבות
קהילתית בע"מ - נמחקה
בשם התובעים : עוה"ד א' נודלמן

בשם הנתבעים 1-3: עוה"ד א' בראון
פ ס ק - ד י ן

1. 1. כללי
הנתבעת 1, חברה קבלנית לבנין, יזמה ובנתה 20 יחידות דיור ביישוב מצפה יריחו, בהתאם להסכם, שנחתם בינה לבין מצפה יריחו אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית בע"מ ביום 01/10/97 (להלן: "הסכם המסגרת", "היישוב מצפה יריחו"- לפי הענין).

ביום 29/10/98 נחתם בין התובעים לבין הנתבעת 1 הסכם מכר, בו התחייבה הנתבעת 1 לבנות עבור התובעים בית צמוד קרקע ביישוב מצפה יריחו, תמורת סכום כולל של 439,740 ₪ (להלן: "הסכם המכר" או "ההסכם").
הנתבע 2, עורך דין בעיסוקו, שימש בתקופה הרלבנטית כבא כוחה של הנתבעת 1 בכל הקשור להסכמי המכר שנחתמו בינה לבין הקונים, ובכלל זה התובעים. הנתבע 3 הוא בעל מניות ומנהל בנתבעת 1, ובעת החתימה על הסכם המכר החזיק ב-99 מניות (רגילות), מתוך 100 המניות שהונפקו לבעלי המניות, כאשר מניה אחת (רגילה) הוחזקה על ידי הנתבע 2.

ביום 07/05/00 הגישו התובעים את התביעה דנן, בה עתרו לחייב את הנתבעים 1-3 בסכום כולל של 200,000 ₪ בגין איחור במסירת החזקה בדירה לרשותם, בגין קיומם של ליקויי בניה בדירה בהתאם לחוות דעתו של המומחה מטעמם (מהנדס עזרא דואק), ובגין עלות בנייתו של קיר תמך בגבול שבין המגרש עליו מצוי ביתם לבין הכביש, עקב הפרש גבהים שנוצר, לטענתם, לאחר שהנתבעת הנמיכה את מפלס ביתם שלא כדין.
התובעים טוענים, כי בנסיבות הענין על בית המשפט להרים מסך ההתאגדות החוצץ שבין הנתבעת 1 לבין בעלי מניותיה- הנתבעים 2,3 - ולחייבם אישית בנזקים שנגרמו להם, עקב רשלנותם של הנתבעים 1-3 בביצוע הבניה, עקב מצג שווא מצדם בהציגם את הנתבעת 1 כחברה קבלנית מקצועית בעוד שבפועל היא איננה אלא חברה חובבנית ובלתי מקצועית, ועקב הימנעותם מלגלות לתובעים, שלנתבע 2 אינטרס אישי בביצוע העסקה - מחדל העולה, לדברי התובעים, לכדי עוולה של תרמית, חוסר תום לב בניהול משא ומתן וניהול עסק תוך ניגוד עניינים מצד הנתבעים 2-3, ואף הפרת חובותיו האתיות של עורך דין.

יוער, כי ביום 19/06/04 נמחק ,לבקשת התובעים, הנתבע 4 (הוא היישוב מצפה יריחו) מכתב התביעה (ע' 9 ש' 11), ומשכך יעסוק פסק הדין דנן בשאלת אחריותם של התובעים 1-3 בלבד.

2. 2. הסכמות דיוניות
ביום 11/06/00 הגיעו בעלי הדין להסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של

פסק דין
חלקי, לפיו הנתבעת 1 תמסור לתובעים את מפתחות הדירה, כנגד תשלום סך של 12,600 ₪ ע"י התובעים על חשבון חובם לנתבעת, וכנגד ויתור התובעים על טענותיהם בנוגע למדרגות החיצוניות, לחלון ממ"ד ולחלון גמלון, למטבח ולמערכת הגז. לפי הסכם הפשרה, הליקויים בפריטים אלו יתוקנו ע"י התובעים, ובגין כך יקוזז סך של 10,500 ₪ מיתרת חובם של התובעים לנתבעת 1 (הסכם הפשרה צורף כנספח 1 לתצהיר התובעת 2).
בהתאם להסכם הפשרה הנ"ל, ולאחר ששילמו התובעים לנתבעת, במעמד חתימת הסכם הפשרה, את הסכום של 12,600 ₪ - נמסרו מפתחות הדירה ע"י הנתבעת 1 לרשות התובעים.

בישיבת קדם משפט מיום 04/01/01 הודיעו ב"כ בעלי הדין לבית המשפט, כי הגיעו להסכמה בדבר מתן הזדמנות לנתבעת 1 לתקן את הליקויים, אשר פורטו בפרוטוקול המסירה מיום 07/06/00, בתוך שלושים ימים , במשך שלושה ימים רצופים (ע' 5 ש' 17-18). ביום 19/03/01 ניתנה לנתבעת 1 ארכה נוספת של שבוע ימים לתקן את הליקויים, לאור טענתה כי לא עלה בידה להשיג פועלים לביצוע התיקונים (ע' 8 ש' 14-15).
דא עקא, שבשלב זה נתגלעה מחלוקת עובדתית בין בעלי הדין- כאשר התובעים טוענים שהנתבעת לא תיקנה בדירתם מאומה, בעוד שזו טוענת, כי "בוצעו בבית התובעים תיקונים ככל שהם דרשו" (ע' 9 ש' 17). נוכח הגרסאות הסותרות של בעלי הדין בענין זה, מונה ביום 14/08/01 המהנדס אחי קליין, כמומחה מטעם בית המשפט, על מנת שיחווה דעתו בנוגע לליקויים המפורטים בחוות דעתו של המומחה מטעם בתובעים (מהנדס עזרא דואק) ובנוגע לעלות תיקונם (ע' 11-16). ביום 03/03/02 נתן המומחה קליין חוות דעתו, בה הועמדה עלות תיקון הליקויים על סכום כולל של 47,900 ₪ לא כולל מע"מ) לפי עלות תיקון לנתבעת, כאשר העלות לתובעים (באמצעות קבלן מזדמן בשוק החופשי) גבוהה בכ-35% . לאחר מתן חוות הדעת, ביצעה הנתבעת 1 - בהסכמת התובעים- תיקונים בדירה, ובסיומם ביקר המומחה קליין בדירה ונתן חוות דעת משלימה, בה הועמדה עלות תיקון הליקויים, שנותרו בדירת התובעים (עלות לנתבעת), על סך של 45,200 ₪ (לא כולל מע"מ) .
עלות זו, יש לציין, איננה כוללת את עלות הקמתו של קיר-תמך בחזית מגרש התובעים, סוגיה אשר בנוגע אליה חיווה דעתו המומחה קליין בנפרד, לאחר שהתקבלו הערותיהם של הגורמים המתכננים בנדון.

בשלב זה, נקבע התיק לשמיעת הראיות מטעם בעלי הדין, בארבע הסוגיות השנויות במחלוקת:
א. גובה הפיצוי הכספי לו זכאים התובעים חלף תיקון הליקויים;
ב. שאלת האיחור במסירת הדירה מצד הנתבעת 1;
ג. חובת הנתבעים לשאת בעלות הקמת קיר התמך ;
ד. שאלת אחריותם האישית של הנתבעים 2,3
סוגיות אשר יידונו להלן אחת לאחת, לאו דווקא לפי הסדר הזה.

3. דיון והכרעה
3.1 איחור במסירת החזקה בדירה
בהסכם המכר התחייבה הנתבעת 1 למסור את החזקה בדירה לרשות הקונים, תוך 18 חודשים מיום עריכת ההסכם, קרי עד ליום 29/04/00 (ס' 2, 14א. להסכם). עוד נקבע בהסכם, כי איחור במסירת החזקה בדירה לידי הקונים, יזכה את הקונים בפיצוי מוסכם של 500 $ לכל חודש איחור (ס' 14ג. להסכם) .

לטענת התובעים, מאחר וקיימים בדירתם ליקויים, אשר עד למועד זה טרם תוקנו ע"י הנתבעת 1- הרי שמסירת הדירה לרשותם לא מסירה היא, ומשכך- על הנתבעים לפצותם בסך של 500 $ כפול 12 חודשי איחור, קרי- בסכום של 6,000 $ (ס' 41-42 לתצהיר התובעת 2; ס' 42 לסיכומי התובעים).
פרט לכך, טוענים התובעים, כי האיחור במסירת הדירה מהווה הפרה יסודית, ועל כן בהתאם לס' 15 להסכם- על הנתבעים לפצותם, בנוסף לסכום הנ"ל, גם בפיצוי מוסכם וקבוע מראש בסך של 10,000 ₪ .

הנתבעים מצדם טוענים, כי כבר בסוף דצמבר 1999 , קרי- כארבעה חודשים טרם מועד המסירה החוזי, הודיעה הנתבעת 1 לתובעים, כי היא מוכנה להעמיד את הדירה לרשותם, ואולם התובעים הם שסירבו לקבל את החזקה בדירה לרשותם, בטענה שהדירה איננה ראויה למגורים. התובעים אף סירבו , לטענת הנתבעת 1, לשלם לה את יתרת חובם על חשבון מחיר הדירה , ומשכך ממילא קמה לה , לטענתה,הזכות לדחות את חיובה המקביל למסירת החזקה בדירה לרשות התובעים. רק במעמד החתימה על הסכם הפשרה ביום 11/06/00, מטעימים הנתבעים, סילקו התובעים את יתרת חובם לנתבעת 1, ואו אז נמסרו מפתחות הדירה לידם. עוד טוענים הנתבעים, כי התקיימו נסיבות נוספות שהקנו לנתבעת 1 הזכות לעכב את מסירת החזקה בדירה לתובעים, קרי: העובדה ש"מספר תשלומים בוצעו ע"י התובעים באיחור ובהתאם לסעיף 14(א) להסכם הדבר מקנה זכות לאיחור מקביל במסירת הבית", וש"נדרש זמן נוסף לבצע את התוספות והשינויים שהנתבעת 1 ביצעה עבור התובעים, ובפרט הזמן הזה נדרש לאור העובדה שהתובעים נטו לשנות את דעתם מפעם לפעם, על כן מועד המסירה נדחה" (ס' 40ג-ד לסיכומי הנתבעים) (ההדגשות, כאן ובהמשך פסק הדין, לא במקור-י.מ.).

לאחר שבחנתי הגרסאות והטענות של בעלי הדין, ולאחר שעיינתי, עיין היטב, בחומר הראיות ובעדויותיהם של בעלי הדין ושקלתי כל הנ"ל- הגעתי לכלל מסקנה, כי התובעים זכאים לפיצוי בגין איחור של חודש ו-12 ימים בלבד במסירת החזקה בדירה לרשותם. אבאר:
סעיף 4 להסכם המכר קובע, כי התמורה בגין הדירה (בסך כולל של 439,740 ₪) תשולם לנתבעת 1 ע"י התובעים בשנים-עשר תשלומים, בהתאם לקצב התקדמות הבניה, כאשר התשלום האחרון, בשעור של 5% מהתמורה - ישולם לנתבעת 1 "במועד מסירת החזקה בדירה". מכאן, כי חובת הנתבעת 1 להעמיד את הבית לרשות התובעים כשהוא "ראוי לשימוש...וכל האביזרים בו פועלים כתקנם ... וכשהוא ומחובר לרשת הביוב, לרשת המים החשמל והגז" , וחובת התובעים לשלם לנתבעת 1 את יתרת חובם על חשבון מחיר הדירה - הינם חיובים שלובים, דהיינו: חיובים שיש לבצעם בד בבד.

סעיף 43(א)(3) לחוק חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים) קובע, כי במקרה של חיובים שלובים- המועד לקיומו של החיוב האחד נדחה, כל עוד הצד האחר אינו מקיים את החיוב המוטל עליו. מאחר וחיובים שלובים הם חיובים שיש לבצעם, כאמור, בד בבד- נהיר, כי החלת העקרון המעוגן בסעיף 43(א)(3) לחוק החוזים כפשוטו (כלומר, שרק קיום בפועל של כל צד את חיובו הוא, יהא בו כדי לשכלל את חיובו המקביל של האחר) תביא למצב של "קיפאון" נצחי, היינו- למניעת כל אפשרות מעשית של מימוש החיובים ההדדיים. כדי למנוע, אפוא, יצירת מעגל-שוטה שכזה, התגבש העקרון, לפיו די בנכונות של הצד האחד לבצע את חיובו, על מנת להוליד את חובת הצד השני לקיים את חלקו הוא:
"מקום בו על שני צדדים או יותר, לקיים חיובים מקבילים, אין האחד יכול לתבוע את רעהו בשל הפרתו של החוזה אלא אם קיים - או לפחות היה נכון לקיים - את חלקו הוא בחיובים המקבילים... הנכונות לקיים חיוב, כמרכיב חלופי לקיומו של החיוב ממש, יוצרת, כאמור, את ההדדיות, שהיא תופעת לוואי הכרחית בחיובים כגון אלה... באה הצבתה של הנכונות לבצע, לצד הביצוע ממש, על-מנת למנוע היווצרותו של מעגל שוטה... הפיכת הנכונות לדרך קיום חלופית יכולה לשבור את המעגל ולהוציא את מערכת היחסים ההדדית מן המבוי הסתום..." (כב' הנשיא מ' שמגר ע"א 765/82 משה אלתר ואח' נ' יחזקאל אלעני, פ"ד לח(2) 701, 709-710 (1984)).
"... המבקש לטעון בהצלחה כי הצד השני הפר חיוב מקביל, צריך על כן, להיות מסוגל להצביע על כך כי הוא עצמו פעל לקיום החיוב המקביל החל עליו, או הראה לפחות נכונות לכך" (כב' השופט מ' שמגר ע"א 594/75 חיים ג'רבי נ' יפה הייבלום, פד"י ל(2), 673 , 681 (1976)). ראו גם: דברי כב' השופטת א' פרוקצ'יה ת"א (מחוזי-ירושלים) 912/92 אליעזר בן יעקב נ' מ.ב.י. מ.ה בע"מ, תק-מח 96(1)1035, 1038 (1996); ג' טדסקי, חיובים מקבילים, הפרקליט ל"ז (תשמ"ז) 293; א' זמיר, חוק המכר (תשמ"ז-1987) 506-507).
הנכונות של צד לחוזה לבצע את חיובו הוא - "חייבת להיות נכונות במלוא מובן המילה, "לא רק נפשית אלא גם מעשית, כלומר לפי כוונתו ולפי יכולתו גם יחד" (ג' טדסקי, שם, 318; כב' השופט מ' בייסקי ע"א 348/81 מנדל גלמן ובנו בע"מ, חברה קבלנית לבנין נ' הנלורה וג'ק טובול , פ"ד לח(3), 757 (1984); כב' הנשיא מ' שמגר ע"א 2702/92 אהרן גינזברג נ' יוסף בן יוסף, פד"י מ"ז(1)540 , 560 (1993)).

ומה בענייננו ?
מהתכתובת שנוהלה בין ב"כ בעלי הדין, עובר להגשת התביעה דנן- עולה, כי במועד בו ביקשה הנתבעת להעמיד את הדירה לרשות התובעים (24/12/99) - טרם היה בדירה מטבח, הדירה טרם חוברה למערכת הביוב העירוני, ואף היו בה ליקויים במערכת הגז. דירה בעלת ליקויים כגון דא (בייחוד הליקויים במערכת הגז ואי התקנת המטבח) - בכל הכבוד, איננה דירה הראויה למגורים. ודוק: למכתבה של ב"כ הנתבעת לתובעים מיום 08/03/00 צורפה טיוטה של "הסכם-מסירה" בו נכתב, מפורשות, כי "טרם הושלמה בנייתו של הבית בהתאם לאמור בהסכם" (ה"והואיל" השני לטיוטת ההסכם, נספח 4 לתצהיר התובעת 2) טיוטה עליה סירבו התובעים, בצדק, לחתום.
על כן, לא ניתן לומר שבמועד הנ"ל קיימה הנתבעת, או לפחות גילתה נכונות לקיים, את חיובה למסור את הדירה לרשות התובעים.

התקדמות נוספת על ציר הזמן מלמדת, כי ביום 23/03/00 ערכו הצדדים רשימה מוסכמת של העבודות, אשר נותר לבצע בדירת התובעים, הכוללת בין היתר: "בדיקת מערכת החשמל", "סיום הרכבת לוח חשמל", ו"התקנת 2 כיורי מטבח עם מערכת המטבח+ברזים +שיש", "תיקון צינור גז שבור" (צורפה כנספח לכתב התביעה).
משמע, כי אותם ליקויים שמנעו אפשרות של מגורים סבירים בדירה - עדיין היו קיימים בדירה גם במועד זה. מכאן, כי גם ביום 23/03/00 טרם היתה הדירה ראויה למגורים. יוער, כי הנתבעת 1 לא טענה, ומשכך ממילא לא הוכיחה - האם ואימתי ניתנו לדירת התובעים טופס 4 ו/או תעודת גמר (המאפשרים חיבור הדירה לרשת החשמל, המים והטלפון) שהינם, כידוע, בבחינת "תנאי סף" להיות הדירה ראויה למגורים .

יוצא אפוא, כי הנתבעת 1 ביקשה למסור לתובעים דירה שבנייתה לא הושלמה, ואשר לא היתה אותה עת ראויה למגורים. הנתבעת 1 אף לא טרחה לתקן את הליקויים שהיו קיימים בדירת התובעים, בהתאם לרשימת התיקונים המוסכמת מיום 23/03/00, ועל כן לא ניתן לומר שגילתה, ולוּ נכונות לקיים את חיובה למסור לתובעים את החזקה בדירה בהתאם להסכם. משכך, ממילא קמה לתובעים, לפי סעיף 43 לחוק החוזים- הזכות לדחות את חיובם המקביל לחיוב המסירה, קרי- את ביצוע התשלום האחרון על חשבון מחיר הדירה - עד שהנתבעת 1 תתקן, או לפחות תגלה נכונות לתקן, את הליקויים הקיימים בדירתם.
ויודגש: עצם קיומם של ליקויים בדירה אינו מקנה לקונים זכות אוטומטית לסרב לקבל את החזקה בדירה לרשותם, תוך דחיית חיובם המקביל לתשלום מלוא התמורה החוזית. כידוע, "דירה היא אובייקט גדול ומורכב, שבדרך הטבע עלולות להתגלות בו אי התאמות המצריכות תיקונים מאוחרים, וזאת גם אם הבניה נעשתה מחומרים מצוינים ובמיומנות גבוהה. לפיכך, איזון ראוי בין האינטרסים של המוכר והקונה דורש שלא לאפשר לקונה להימנע מקבלת הדירה בשל אי התאמות קלות, שאינן מפריעות לשימוש סביר בדירה ושתיקונן בעתיד אינו צפוי להכביד הכבדה יתרה על המשתמשים בדירה. איזון זה מושג באמצעות הדוקטורינה של 'זוטי דברים' בפרט ועקרון תום הלב בכלל. במקרים כאלה, עצם קיומן של אי אלו אי-התאמות בדירה אינו מצמיח לקונה זכות לדחות את הקבלה והתשלום" (א' זמיר, חוק המכר דירות, עורך: ג' טדסקי (תשס"ב-1002) 444).
"... מסירה של אובייקט הלוקה באי התאמה אינה נחשבת במשפטנו כאי מסירה... (א' זמיר, שם, 266). ... גם משקולי מדיניות משפטית אין לקבל הגישה שמסירת ממכר הלוקה באי התאמה איננה מסירה" (א' זמיר,שם, 237-238).

צא ולמד: אי-תשלום יתרת התמורה החוזית ע"י הקונה, במקרה בו הליקויים הקיימים בדירה אינם כאלו המונעים מגורים סבירים בדירה- עלול להוות הפרת חוזה מצד הקונה עצמו! . ואולם, לא זהו המצב בענייננו, בו במועד המסירה החוזי (29/04/00) היו קיימות בדירת התובעים, כאמור, אי-התאמות, שלא אפשרו שימוש סביר בדירה, ומשכך היו התובעים רשאים לסרב לקבל את החזקה בדירה לרשותם, תוך דחיית חיובם המקביל לתשלום יתרת המחיר החוזי.

עד מתי יש למנות, אם כן, את תקופת האיחור במסירה מצד הנתבעת 1?
התשובה לכך מצויה בהסכם הפשרה אשר נחתם, כאמור, בין הצדדים ביום 11/06/00: בהסכם הפשרה נטלו על עצמם התובעים את האחריות לכל הקשור במדרגות החיצוניות, בהתקנת המטבח (לרבות התקנת כיורים, שיש,ברזים), בחלון ממ"ד ובחלון גמלון ובמערכת הגז בדירה- תמורת קיזוז עלות העבודות הנ"ל (בסך של 10,500 ₪ ) מיתרת חובם לנתבעת 1. המדובר, למעשה, באותם ליקויים אשר מנעו מגורים סבירים בדירה. כנגד הויתור של התובעים, על טענותיהם בכל הקשור לליקויים הנ"ל - מסרה הנתבעת 1 לתובעים את המפתחות לדירה, והתובעים מצדם שילמו לנתבעת 1, באותו מעמד, סכום של 12,600 ₪ המהווה למעשה את התשלום האחרון ע"ח מחיר הדירה (5% ממחירה הכולל) .
ניתן לראות, אפוא, בהסכם הפשרה הנ"ל, משום ביצוע הדדי של החיובים השלובים של הצדדים, שכן ויתור התובעים על טענותיהם בנוגע לאחריות הנתבעת לליקויים הדחופים הנ"ל, אִיֵין למעשה את הטענה בדבר חוסר האפשרות להתגורר בדירה, ועל כן מסירת מפתחות הדירה לידי התובעים במעמד זה - יש בה משום מילוי חיוב המסירה מצד הנתבעת 1 בהתאם להסכם. אכן, במועד החתימה על הסכם הפשרה עדיין היו קיימים ליקויים לא מעטים בדירה, כפי שעולה מחוות דעתו של המומחה מטעם ביהמ"ש מיום 03/03/02. ואולם, אין המדובר, בכל הכבוד, בליקויים המונעים אפשרות של מגורים סבירים בדירה (כפי שניתן ללמוד גם מקביעתו של המומחה קליין בחוות דעתו, בדבר העדר הצורך בפינוי הדירה בעת ביצוע התיקונים).

העולה מן האמור הוא, כי עם החתימה על הסכם הפשרה ביום 11/06/00 - נעצר מירוץ הזמן, לענין מנין תקופת האיחור מצד הנתבעת 1 במסירת הדירה, על כן, בכל הכבוד, אין כל בסיס לטענת התובעים, לפיה עד למועד זה - הדירה טרם נמסרה להם כדין.

אשר על כן, על הנתבעת 1 לפצות את התובעים, בגין איחור של חודש ו-12 ימים (מיום 29/04/00- 11/06/00) במסירת הדירה.
טענת הנתבעת 1, לפיה מסירת הדירה לתובעים התעכבה בשל הפיגור מצד התובעים בביצוע חלק מהתשלומים החוזיים ע"ח מחיר הדירה, ובשל השינויים והתוספות שהזמינו התובעים מהנתבעת 1- נותרה, בכל הכבוד, בגדר טענה סתמית וכללית, שלא הובאה לה, ולוּ בדל ראיה. מה גם, שטענה זו אינה מתיישבת עם כך, שלשיטת הנתבעת הדירה היתה מוכנה למסירה כבר ביום 24/12/00, היינו- עוד טרם מועד המסירה החוזי.

אשר לגובה הפיצוי בגין האיחור במסירה:
על פי סעיף 14ג.להסכם המכר, איחור במסירת הדירה מצד הקבלן יזכה את הרוכש בפיצוי מוסכם וקבוע מראש של 500 $ עבור כל חודש איחור. מכאן, כי בגין איחור של חודש ו-12 ימים במסירת החזקה, זכאים התובעים לפיצוי בסך של 750 $, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום מסירת הדירה בפועל (11/06/00) ועד לפרעון.

התובעים טוענים, כי יש לפסוק להם, בנוסף לפיצוי החוזי הנ"ל בגין האיחור במסירה- גם את הפיצוי המוסכם בסך של 10,000 ₪, בהתאם לסעיף 15 להסכם המכר.
ואולם טעות היא בידם של התובעים:
בסעיף 15 להסכם נקבע, כי הצד הנפגע יהא זכאי לפיצוי מוסכם בסך של 10,000 ₪ במקרה של בגין הפרה יסודית בלבד. בסעיף 14ג. להסכם המכר, שעניינו איחור מצד הקבלן במסירת הדירה לקונים, קבעו הצדדים, מפורשות, שרק איחור של מעל 12 חודשים במסירת הדירה לקונים, ייחשב כהפרה יסודית של ההסכם ע"י הקבלן. מאחר והמדובר בענייננו באיחור של כחודש וחצי בלבד במסירת הדירה - הרי שבהתאם להסכמת הצדדים, אין הדבר מהווה הפרה יסודית מצד הנתבעת 1, ועל כן ממילא אין התובעים זכאים לפיצוי המוסכם בגין איחור זה.

3.2 ליקויי הבניה
בחוות דעתו המשלימה של המומחה מטעם ביהמ"ש מיום 21/03/05, הועמדה עלות תיקון הליקויים הקיימים בדירת התובעים על סכום כולל של 45,200 ₪ (לא כולל מע"מ).
הנתבעת 1 אינה חולקת, למעשה, על חבותה לפצות את התובעים בגין עלות תיקון הליקויים, בהתאם לחוות דעתו של המומחה מטעם ביהמ"ש, אלא שלטענתה יש להעמיד את הפיצוי הכספי המגיע לתובעים חלף תיקון הליקויים, לפי עלות ביצוע התיקונים לנתבעת, הנמוכה בכ-35% מעלות ביצוע התיקונים באמצעות קבלן חיצוני מטעם התובעים (קרי - לפי עלות התיקונים בשוק החופשי).

ואולם, דין טענה זו להידחות.
הסעד שמעמיד חוק המכר דירות לרוכשי דירה מקבלן, בגין קיומם של ליקויים בדירה - הוא תיקון בעין של הליקויים על ידי המוכר-הקבלן. סעד התיקונים "העצמי" (היינו- תיקון הליקויים באמצעות הקבלן המבצע) נחשב בעיני המחוקק לסעד ראשון במעלה, כאשר הענקת פיצוי כספי לקונים, חלף תיקון הליקויים- הינו סעד משני או חלופי, אשר נפסק על ידי בית המשפט, רק במקרה שהליקויים כלל לא תוקנו ע"י המוכר-הקבלן, חרף ההזדמנויות שניתנו לו, או שתוקנו על ידו באופן כושל. או אז, יהיו רוכשי הדירה זכאים לקבלת פיצוי כספי, בהתאם לעלות התיקונים באמצעות קבלן מזדמן, שכן אין כל טעם, היגיון, או צדק ב"הענשת" הקונים, בדרך של הפחתת הפיצוי הכספי והעמדתו על עלות תיקון למוכר-הקבלן, רק משום שהקבלן לא השכיל לתקן את הליקויים הקיימים בדירתם. הפחתת הפיצוי הכספי, שניתן לקונה חלף תיקון הליקויים, הינה סנקציה ה"שמורה" לרוכשי דירה, אשר מנעו או סירבו לביצוע הליקויים ע"י הקבלן, ללא כל סיבה מוצדקת. שיקולי הוגנות ותום לב הם שמובילים, במקרה שכזה, לפסיקת פיצוי כספי מופחת לקונים, היינו- פיצוי לפי עלות התיקון לקבלן, אשר נמוכה עד כדי 50% מעלות התיקון ע"י הקונים, באמצעות קבלן חיצוני.

בענייננו, הנתבעת 1, ולא התובעים, היא שנמנעה מתיקון הליקויים הקיימים בדירת התובעים, חרף ההזדמנויות שניתנו לה ע"י התובעים במסגרת התביעה דנן. והזדמנויות הללו , מסתבר, היו רבות:
כבר בישיבת קדם המשפט הראשונה (ביום 20/11/00) הודיעו התובעים, כי הם מסכימים לתת לנתבעת הזדמנות לתקן את הליקויים הקיימים בדירתם. הנתבעת מצדה הודיעה ביום 04/01/01 , כי היא תתקן את הליקויים בתוך 30 ימים, כאשר התיקונים עצמם יארכו 3 ימים (ע' 5). דא עקא, חודשיים וחצי חלפו, מבלי שהנתבעת החלה אפילו בביצוע התיקונים. בישיבת קד"מ מיום 19/03/01 טענה הנתבעת, כי לא עלה בידה להשיג פועלים לצורך ביצוע התיקונים, אך הזדרזה להודיע, כי היא מוכנה לתקן את הליקויים כבר למחרת, בתוך 3 ימים (ע' 8). בהתאם להבטחתה, הנתבעת אכן הגיעה לדירת התובעים, על מנת לתקן את הליקויים, אלא שהתובעים טוענים, כי בפועל הנתבעת לא תיקנה בדירתם מאומה ! . לאור המחלוקת העובדתית שנתגלעה בין בעלי הדין בענין זה - מונה המהנדס אחי קליין כמומחה מטעם ביהמ"ש, ובחוות דעתו מיום 03/03/02 נקבע, כאמור, כי בדירת התובעים קיימים ליקויים, שעלות תיקונם עומדת ע"ס כולל של 47,900 ₪ (!)- קביעה שמן הסתם איננה עולה בקנה אחד עם גרסת הנתבעת, לפיה היא תיקנה את כל הליקויים כפי שנדרש.
כך או כך, ביום 02/03/04 הגיעו הצדדים להסכמה, בדבר מתן הזדמנות נוספת לנתבעת לתקן את הליקויים המפורטים בחוות דעתו של המומחה קליין (ע' 33), אך גם הפעם חלפו למעלה מ-6 חודשים, בלי שהנתבעת החלה בביצוע התיקונים. ביום 28/09/04 הודיעו התובעים לבית המשפט, כי הם מוכנים לאפשר לנתבעת, בפעם האחרונה, לבצע את התיקונים הדרושים בדירתם (ע' 35) , וביום 11/11/04 ביצעה הנתבעת, בשעה טובה, תיקונים בדירת התובעים. ברם, עיון בחוות דעתו המשלימה של המומחה קליין, שניתנה לאחר ביצוע התיקונים בדירה ע"י הנתבעת- מעלה, כי עלות תיקון הליקויים שנותרו - עומדת ע"ס כולל של 45,200 ₪. משמע, כי הנתבעת ביצעה בדירת התובעים תיקונים בערך של 2,700 ₪ בלבד...!!.

למקרא האמור, אין כל ספק, כי לנתבעת ניתנו שלל הזדמנויות ע"י התובעים לתקן את הליקויים הקיימים בדירתם בעצמה, וכי הנתבעת לא השכילה, למרבה הצער, לנצל הזדמנויות אלו.
אשר על כן, על הנתבעת לפצות את התובעים בגין עלות תיקון הליקויים בסך של 45,200 ₪ כפי שקבע המומחה קליין בחוות דעתו המשלימה, בתוספת 35% עלות התיקון באמצעות קבלן מזדמן , ובסך הכל בסכום של 61,020 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה (למדד תשומות הבניה למגורים) מיום מתן חוות הדעת המשלימה (13/09/05) ועד לפרעון , ובתוספת מע"מ כחוק. סכום זה אינו נושא ריבית, מאחר ולא הוכח חסרון כיס (קרי: תיקון הליקויים בפועל) על ידי התובעים (ראו בענין זה: ע"א 11254/02 בן אבו חברה לבנין ולפיתוח בע"מ נ' דני סלמן, תק-על 2004 (1) 296, 299 ).

3.3 קיר התמך
אין חולק, כי בתכנית ההיתר המקורית של מגרש התובעים, מצויין הפרש גובה של כ-2.5 מ' בין הכביש ובין המגרש, בעוד שבפועל ישנו הפרש גובה של כ-4.5 מ', עקב הנמכת מפלס המגרש ע"י הנתבעת.

הנתבעים טוענים, כי התובעים הם שביקשו מהנתבעת 1 להנמיך את המגרש, מאחר ורצו לבנות קומת מרתף לביתם, ורק לאחר שכבר בוצעה החפירה ע"י הנתבעת 1 חזרו בהם התובעים. על כל פנים, טוענת הנתבעת 1, כי גם אלמלא הונמך המגרש - עדיין היה צורך בבניית קיר תמך, בשל הפרש הגובה המקורי, שקיים בין מפלס הכביש למפלס ביתם של התובעים, ולפי הסכם המסגרת שנחתם בין הנתבעת 1 לבין היישוב מצפה יריחו - בניית קיר התמך היתה מוטלת על האחרון, במסגרת התחייבותו לבצע את כל עבודות הפיתוח בפרוייקט.
התובעים, מאידך, טוענים כי הנתבעת 1 החלה בחפירת המגרש לצורך הנמכתו, ללא ידיעתם ו/או הסכמתם, וכי הדבר התגלה להם באקראי, רק בעת החתימה על הסכם המכר, אז הביעו התנגדותם הנחרצת לביצוע העבודות, ודרשו מהנתבעת לבנות את הבית בגובה המקורי, כפי שהוסכם. הנתבעים, ממשיכים וטוענים התובעים - "הסכימו לא לבנות המרתף אך הגיבו כי ישתמשו בחפירה לצורך יסודות עמוקים יותר... אך למעשה הכל נשאר כך, בלי מילוי ובלי להחזיר המצב לקדמותו..." (ס' 31ד. לתצהיר התובעת 2 ).

ייאמר כבר עתה, כי במחלוקת עובדתית זו, מעדיף אני גרסת הנתבעת 1 על פני גרסתם של התובעים, וכי אינני נותן כל אמון בגרסת התובעים, לפיה הם הועמדו בפני
עובדה מוגמרת, בכל הקשור להפרש הגובה בין מפלס הכביש למפלס ביתם. למעשה, מעדותו של ע"ה/1 מנהל הנתבעת 1, רן ארז, עולה כי הסיטואציה העובדתית המתוארת ע"י הצדדים הינה זהה, ורק הפרשנות שניתנה לה ע"י כל אחד מהצדדים היא שונה. וכך העיד הלה:
"ש: שמעת את התיאור של הנתבעת כאשר נודע לה דרך אגב על ביצוע החפירות שמתבצעות במגרש שקנתה. אתה מסכים ... או לא ?
ת: מה שאני מסכים זה שהחפירה היתה בעיצומה וששאלנו אם רוצים לעשות בייסמנט, אז כשעושים בייסמנט אחרי שהמגרש נחפר, מעמידים את הבית על גבי עמודים. מכיוון שהתובעים לא שילמו ולא רצו לשלם עבור הבייסמנט , אלמנט העמודים נפסל והבית נותר על הרצפה" (ע' 70 ש' 11-18).

מכאן, כי המגרש היה נחפר בכל מקרה בגובה שבו נחפר בפועל, וענין המרתף היה רלבנטי רק לשאלת יציקת העמודים.
עדותו של ע"ה/1 רן ארז, יש לציין, הותירה רושם מהימן ומשכנע, מה שלא ניתן לומר על עדותה של התובעת 2.
כך או כך, אין למחלוקת הנ"ל למעשה כל רבותא, שכן גם בהנחה שהנתבעת 1 הנמיכה את המגרש ללא ידיעתם או הסכמתם של התובעים - השאלה היא, האם ניתן לחייב את הנתבעת, מבחינה משפטית, בעלות הקמת קיר התמך ?

בחוות דעתו הראשונה, קבע המומחה קליין לענין קיר התמך , כדקלמן:
"על פי התכנית שנמסרה לי, בחתך נראה הכביש גבוה ממפלס הבית כ-2.5 מ' בעוד שבפועל הפרש המפלסים הינו כ-4.5 מ'. השאלה הראשונה שיש לבחון היא האם נדרש מבחינה הנדסית קיר תומך . בנקודה זו יש לדעתי לחייב את הנתבעת להציג התייחסות מתכנן השלד ויועץ הקרקע מטעמה ... באם תשובת שני היועצים תהיה כי יש לבצע קיר תומך מבחינה הנדסית אזי יהיה צורך להתייחס לענין משפטית מבחינת ההסכמים בין הרשות העירונית לבעלי המגרש ולנתבעת לקביעת האחראי לביצוע" (ס' 1.4 לחוות דעתו) .

לאחר שקיבל המומחה קליין את תגובותיהם של המהנדס המתכנן מטעם הנתבעת 1 (מהנדס דן שפר) ושל האדריכלים מטעמה, השלים המומחה את חוות דעתו לענין קיר התמך, בה קבע כדלקמן:
"מעיון בשני המכתבים שבנדון עולה, כי לדעת המהדס המתכנן מטעם הנתבעת, מהנדס דני שפר, יש צורך הנדסי בבניית קיר תמך בקטע כלשהו לאורך הכביש שמעל לבית התובעים. מהנס שפר, למצער, לא סימן מהו אותו קטע שיש לתמוך. האדריכלים סימנו על גבי התכנית קיר תמך כפתרון אדריכלי הנדרש על ידם לכל אורך מגרש התובעים .... מכאן שיש צורך הן הנדסי והן אדריכלי בבניית קיר תמך לאורך קטע כלשהו לאורך הכביש ויש צורך אדריכלי בבניית הקיר לכל אורך המגרש...
עולה כי ישנה חובה לבנות קיר תמך וכי חובה זו היא פרי הנמכתו של המגרש ע"י הנתבעת. השאלה העומדת למבחן היא האם כטענת מהנדס שפר "...עבודה זו כלולה בחלק ומעבודת הפיתוח הכללי של הפיתוח הציבורי...", לשון אחר- עבודה שלא באחריות הנתבעת או שכטענת התביעה על הנתבעת לבנות הקיר. לשאלה היבט משפטי ולא הנדסי ... יש לבחון ההתחייבויות ההדדיות של הנתבעת והרשות העירונית.
ניתן לומר, כי כטענת מהנדס שפר, הנמכת המגרש, "חפירה" בלשונו, הביאה לצורך בבניית הקיר לפחות בחלק מהמגרש, אולם למצער מהנדס שפר אינו מציין מה היה המצב לולא הנמיכה הנתבעת הבית..." (מכתבו של המומחה א' קליין לב"כ בעלי הדין מיום 28/07/04).

בין בעלי הדין אין, למעשה, מחלוקת באשר לצורך ההנדסי שקיים כיום בהקמת קיר תמך, בגבול שבין מגרש התובעים לבין הכביש הנמצא במפלס שמעליו, והמחלוקת מתמקדת בשאלת האחריות להקמתו. לפיכך, קביעותיו הנ"ל של המומחה קליין, בכל הנוגע לבניית קיר התמך- אין בהן, למעשה, כדי להועיל בשאלת אחריותה של הנתבעת 1 להקמת קיר התמך, שכן הן מתייחסות לצורך ההנדסי שקיים כיום בתמיכת מגרש התובעים, ולא לצורך התכנוני וההנדסי בקיר תמך עובר להנמכת המגרש ע"י הנתבעת.

המענה לשאלה אחרונה זו טמון בחיובים ההדדיים שנטלו על עצמם הנתבעת 1 והיישוב מצפה יריחו, כאשר נקודת המוצא לבחינת חיוביהם אלה, היא הסכם המסגרת, שנחתם ביניהם ביום 01/10/97 . בסעיף 4(א)(1) להסכם המסגרת נקבע, כי "מצפה יריחו תבצע את עבודות הפיתוח לפי עקרונות כתב הכמויות המצ"ב ...". בסעיף 4(ב) להסכם אף נקבע, כי היזם (הנתבעת 1) ישלם ליישוב מצפה יריחו סך של 22,000 $, בגין הוצאותיו בקשר לעבודות הפיתוח, עבור כל בית שיבנה בפרוייקט.

גם בהסכם שנחתם בין התובעים לבין הנתבעת 1, בהתאם להסכם המסגרת הנ"ל, נקבע והודגש מפורשות, כי עבודות הפיתוח הסביבתי הן באחריותו הבלעדית של היישוב מצפה יריחו, וכי "לקבלן [קרי,לנתבעת 1-י.מ.] אין אחריות כלשהי לענין זה, מלבד התחייבותו לשלם את הוצאות הפיתוח" (ס' 5 להסכם. וכן : ב"והואיל" השמיני , ב"והואיל" התשיעי, ובסעיפים 14ה. ו-14ו.3 להסכם) .

מן האמור ברי, כי האחריות לביצוע עבודות הפיתוח הסביבתי היתה מוטלת אך ורק על שכמו של היישוב מצפה יריחו .

השאלה הבאה הדרושה, אם כן, מענה היא: האם בנייתו של קיר תמך, בגבול שבין מגרש התובעים לבין הכביש שמעליו, נכללת בגדר עבודות הפיתוח, שהיישוב מצפה יריחו התחייב ליטול על עצמו ?
מחוות דעתו של המומחה קליין בנוגע לקיר התמך, בהסתמך על דבריהם של הגורמים המתכננים והאדריכליים מטעם הנתבעת 1, עולה כי בתכנית ההיתר המקורית , המתארת את פני שטח המגרש בטרם הנמכתו ע"י הנתבעת 1- מצוין הפרש גובה של 2.73 מ' בין הכביש לבין מגרש התובעים .
במכתבם של האדריכלים מטעם הנתבעת 1, אשר היו אמונים על הביצוע האדריכלי של הפרוייקט נשוא התביעה, למומחה אחי קליין מיום 19/05/04 , נכתב כי "עקב יישור המגרש הנדון, שמבנהו הטופוגרפי המקורי היה תלול, יש צורך לתמוך באדמה, שאם לא כן, היא תידרדר. בבקשה להיתר הבניה הצענו פתרון של קירות תמך, בתיאום עם הועדה המקומית. הפתרון הניתן על ידנו, כאדריכלים הנו פתרון אדריכלי בלבד ולא הנדסי" (ס' 2-3 למכתב, נספח 21 לתצהיר התובעת 2) .
מכאן, כי בכל מקרה, ובלי כל קשר להנמכת מגרש התובעים ע"י הנתבעת 1, היה קיים צורך - בין אם צורך הנדסי ובין אם צורך אדריכלי- בבנייתו של קיר תמך בחזית מגרש התובעים , על מנת לתמוך את הכביש, הממוקם במפלס גבוה יותר. ברור, כי המונח "פיתוח סביבתי", על- פי משמעותו הרגילה והטבעית- חובק בגדרו גם הקמת קיר תמך לתמיכה במפלס הכביש, ומכאן כי החובה להקמת קיר התמך היתה מוטלת , לפי הסכם המסגרת, על הרשות המקומית , קרי: על היישוב מצפה יריחו, אשר למרבה הצער נמנע מלמלא חובתו זו.

די בדברים הללו כדי להוות ראיה לכאורה, לכך שהמצב התכנוני המקורי כלל בניית קיר תמך בחזית מגרש התובעים, וכדי להעביר את הנטל את התובעים, להוכיח היפוכו של דבר. בנטל זה , כך נראה , לא עמדו התובעים.
אמנם, בחקירתו הנגדית העיד המומחה קליין, כי "הנמכת המגרש החריפה את הבעיה. העמדת המבנה במפלס המקורי היתה מביאה לכך שהכביש היה ממוקם יחסית לא גבוה מעל המגרש והצורך בקיר תמך יכול שהיה מתייתר לחלוטין , או לחילופין שהיה נדרש קיר יותר קטן נקרא לזה, יותר נמוך, אולי פחות עבה..." (ע' 23 ש' 1-4). ואולם המדובר בספקולציה בלבד, שהתובעים לא השכילו לאמתה כדבעי, ולוּ ע"י העדת מי מטעם היישוב מצפה יריחו בנדון, או ע"י הגשת תכנית הקונסטרוקציה של המגרש. יתר על כן, גם אם נניח שהנמכת המגרש ע"י הנתבעת 1 הצריכה בניית קיר תמך גבוה ורחב יותר , ובכך הביאה לכאורה לייקור העלות של הקמת קיר התמך - הרי שהתובעים לא הוכיחו מהי "תוספת הייקור" לה תרמה הנתבעת 1, אם בכלל.

יש לזכור גם, כי כפי שציין המומחה קליין, כי בדרך כלל החובה לבנות קיר תמך מוטלת על בעל המפלס הגבוה יותר, מה שתומך במסקנה, לפיה האחריות לבניית קיר התמך לתמיכה בכביש- היתה מוטלת על היישוב מצפה יריחו.
עדו יש לציין, כי מעדותו של ע"ה/1 רן ארז בבית המשפט, אשר לא נסתרה ע"י התובעים , עולה כי בזמן חפירת מגרשם של התובעים, טרם נבנו הכבישים, המדרכות ודרכי הגישה הציבוריות, ועל כן ממילא לא יכולה היתה הנתבעת 1 לדעת אותה עת, מהו מפלס גובהם ביחס למפלס המגרש:
"ת:בזמן שהמגרש נחפר, עוד לא היו מפלסי גובה לכבישים ולמדרכות כך שלא היה מצב שיכולנו לדעת מה היחס בין מפלס המגרש לגובה הכביש. .. לנתבעת אין שום קשר לפיתוח הסביבתי על כל המשתמע ממנו. בנשוא גובה הכבישים, גובה המפלסים- זה נתון שהוא לא בשליטתי, לא בפיקוחי ולא באחריותי.
ש: אם לא הייתם חופרים כמו שעשיתם היה צורך בקיר תמך ?
ת: לא יודע. לא היינו אמורים להידרש לסוגיה הזאת לא עם חפירה ולא בלי חפירה... אני לא יכול להיות אחראי למשהו שאני לא מבצע " (ע' 67 ש'25- ע' 68 ש' 17).
ת: ... גובה הכביש היה נתון שלא היה קיים לא לחברה ולא ליישוב ולא למפקח, בזמן שהתובעים חתמו, ולכן להגיד גובה הכביש ולהשתמש במינוח הזה זאת הטעיה, כי גובה לא היה" (ע' 71 ש' 5-7).

הנה כי כן, האחריות להתאמה בין הפרש הגבהים הנקוב בתכנית ההיתר, לבין הפרש הגבהים בפועל - רובצת לפתחו של היישוב מצפה יריחו, אשר היה אמון על עבודות הפיתוח הסביבתי, ואשר בוצעו לאחר שהמגרשים כבר נחפרו.

לכל האמור יש להוסיף, שביום 30/01/05 ניתן ע"י כב' השופט א' רובין

פסק דין
בתביעה דומה שהוגשה נגד הנתבעת ע"י דיירים אחרים באותו פרוייקט , בו נדונה שאלת אחריותה של הנתבעת לבניית קיר תמך בחזית מגרשם של התובעים (ת"א (שלום-ירושלים) 4282/00 צור דניאל ורבקה נ' טירניס ייזום וביצוע פרוייקטים בע"מ ואח', פורסם באתר בתי המשפט). מקריאת פסק הדין עולה, כי באותו מקרה דובר, כפי הנראה, בקיר תמך מקורי, שהיה אמור להיבנות במגרש התובעים מלכתחילה (שכן, לטענה בדבר הנמכת מגרש התובעים- אין כל זכר בפסק הדין) , ותוצאת פסק הדין היתה, שהאחריות להקמת קיר התמך מוטלת על היישוב מצפה יריחו, אשר היה אחראי לביצוע עבודות הפיתוח הסביבתי. אמנם, המדובר, מן הסתם, במגרש שונה ובנסיבות עובדתיות שונות, ואולם- עצם העובדה שבית המשפט ראה את בניית קיר התמך כחלק בלתי נפרד מעבודות הפיתוח המקוריות- תומכת במסקנה, לפיה קיר התמך דנן אכן תוכנן ונדרש מלכתחילה במגרשים נשוא הפרוייקט.

לאור האמור, אין כל בסיס לחייב את הנתבעת 1 לשאת בעלות הקמתו של קיר התמך בחזית מגרש התובעים, והתביעה בענין זה נדחית.

3.4 אחריות אישית של הנתבעים 2-3
התובעים טוענים, כי יש להרים את מסך ההתאגדות שבין הנתבעת 1 לבין בעלי מניותיה- הנתבעים 2,3 - ולחייבם אישית במלוא סכום התביעה, בשל עוולות של רשלנות, תרמית ומצג שווא שביצעו כלפי התובעים. לדבריהם, הנתבעים 2-3 , שאינם בעלי מקצוע ואינם רשומים כקבלנים, הקימו ביחד את החברה הנתבעת 1, על מנת "לעשות כסף קל" על גבם של קונים תמימים, ותוך שהם עושים יד אחת עם "היישוב מצפה יריחו". רשלנותם של הנתבעים 2-3, טוענים התובעים, היא שגרמה לקיומם של ליקויי בניה חמורים בדירתם, ולהנמכת המגרש בניגוד לתכנית ההיתר המקורית, וכפועל יוצא מכך- לנזקים שנגרמו להם במסגרת התביעה דנן.
לא זו אף זו, הנתבע 2, אשר שימש כעורך הדין של הנתבעת 1 וטיפל בהסכמי המכר שנחתמו בינה לבין רוכשים בפרוייקט- לא טרח, לטענת התובעים, לגלות להם, עובר לחתימת ההסכם בינם לבין הנתבעת, כי הוא אחד משני בעלי המניות של הנתבעת 1, ומשכך הינו למעשה בעל אינטרס אישי בעסקה. לדבריהם, הנתבע 2 פעל בשם הנתבעים 1,3 והיה מעורב בביצוע הבניה, ובד בבד טיפל בשם הנתבעת 1 בהסכם המכר, ואף גבה מהתובעים דמי השתתפות בשכר טרחתו, מה שמהווה ניהול עסק ע"י הנתבעים 2-3 במרמה, בחוסר נקיון כפיים ובחוסר תום לב.

טענותיהם הנ"ל של התובעים - הינן, בכל הכבוד, משוללות כל יסוד, עובדתי או משפטי, ומוטב היה אלמלא נטענו כלל.
בכתבי טענותיהם הפליגו התובעים בתיאור "מעלליהם" של הנתבעים 2, 3 ומעשי ה"רמייה" שביצעו, כביכול, כלפי התובעים - תיאור שאיננו אלא בְּלִיל של טענות תמוהות, עובדות בלתי מדוייקות, והאשמות שאין להן ידיים ורגליים.
מעדותם של הנתבעים 2,3 , כמו גם מתזכיר ההתאגדות של הנתבעת 1 ומתדפיס רשם החברות, שצורפו לתצהירי הצדדים- עולה, כי הנתבעת 1 הוקמה ביולי 1997 (היינו- כשנה טרם החתימה על הסכם המכר עם התובעים) ע"י הנתבע 3 (רן ארז) וע"י שותפו לעסקים דאז, טירן בניזרי. גם שמה של הנתבעת 1 "טִירָנִיס" שהינו מעין הכלאה של השמות "טִירָן ו-"רָן"- מעיד, מן הסתם, על האנשים שעמדו מאחורי הקמתה של הנתבעת 1. הנתבע 2 לא היה רשום, אותה עת, כבעל מניות או כמנהל בחברה, ולא היה לו כל קשר לנתבעת 1 , למעט הענקת שירותים משפטיים, בתוקף תפקידו כעורך הדין של החברה מימים ימימה.
ע"ה/1 רן ארז העיד :
"בעבר היה לי שותף בשם טירן בניזרי ויחד איתו הקמתי את הנתבעת.... היו לי 50% ממניות החברה ואף למר בניזרי היו 50% ממניות החברה .. מר בניזרי שהיה שותפי היה הנדסאי בנין והוא היה אמור לתרום מכישוריו לנתבעת 1. עו"ד פליישר [הנתבע 2- י.מ] סיפק לנתבעת שירותים משפטיים בלבד... בסופו של דבר אני ומר בניזרי החלטנו להיפרד והוא ביקש לעזוב את החברה. לאחר התייעצות עם עו"ד פליישר הובהר לי כי אני לא יכול להיות בעלים של כל מניות החברה. עו"ד פליישר הסביר לי כי מקובל במקרה זה שעו"ד מחזיק בנאמנות במניה אחת , והוא נאות להחזיק בנאמנות במניה אחת , מבלי כמובן שהוא יהיה בעלים בפועל ויזכה לטובת הנאה כלשהי מהחברה " (ס' 2,5,10 לתצהיר הנתבע 3).
בדומה העיד ע"ה/2 , הנתבע 2 , בתצהיר עדותו הראשית:
"כידוע, פקודת החברות בזמנו אסרה על כך שכל המניות בחברה פרטית יהיו בבעלות אדם אחד, ועל כן במקרים רבים , עורך הדין החזיק בנאמנות מניה אחת . כך גם במקרה הזה .. החזקתי במניה בנאמנות בלי שהייתי מנהל החברה ומבלי שהיה לי כל תפקדי בחברה... לא השתתפתי ברווחי החברה. אכן, במסגרת עבודתי קיבלתי שכר טרחה, בין היתר מהתובעים, אולם מדובר היה בשכר טרחה עבור עבודתי המקצועית, שכר טרחה שנהוג שרוכשי דירה משלמים לעורך הדין של הקבלן שעורך את ההסכמים עבור הצדדים... לא היה לי שום קשר לביצוע הסכם הבנייה נשוא תביעה זו מעבר לייצוג משפטי גרידא של הנתבעת 1 ובוודאי שלא פעלתי בשם הנתבעת 1 בכל הקשור לביצוע הסכם הבניה... אני לא הייתי שותף של הנתבע 3 בשום שלב שהוא... ולא היה לי כל אינטרס אישי בחוזה "(ס' 3-11 לתצהירו).

מעדויות אלו, אשר הותירו רושם מהימן ומשכנע, ואשר לא הופרכו כהוא זה ע"י התובעים- עולה, אפוא, כי הנתבע 2 שימש כעורך הדין של הנתבעת 1 בלבד, וכי לא היה לו כל אינטרס, אישי או עסקי, בנתבעת 1. אכן, בשלב כלשהו (לאחר עזיבתו של טירן בנזירי את הנתבעת 1) נרשם הנתבע 2 כבעל מניות בנתבעת 1 שבבעלותו מניה אחת רגילה (בעוד הנתבע 3 נרשם כבעלים של 99 המניות הנותרות) , ואולם המדובר ברישום פורמאלי בלבד, או בלשונו של הנתבע 2 - "החזקה בנאמנות" של מניה אחת לטובת הנתבעת 1- רישום אשר נבע מההגבלה הסטטוטורית, שחלה בזמנו על חברה פרטית בבעלות יחיד, והיה בבחינת נוהג נפוץ ומקובל, שנועד "לעקוף" את ההגבלה הנ"ל (בדומה לנוהג שהשתרש באותה תקופה, לרשום מניה אחת על שם בת הזוג/הילדים, למרות שאלו לא נטלו כל חלק בניהול החברה או ברווחיה). אין בכך, בכל הכבוד, כל פסול, וודאי שאין הדבר עולה לכדי תרמית או ניהול עסקים תוך ניגוד עניינים, כפי שמנסים התובעים לטעון.
על כן, אין גם כל פסול בעובדה, שהנתבע 2 לא יידע את התובעים, בעת החתימה על ההסכם, כי הוא מחזיק במניה אחת בנאמנות עבור הנתבעת 1. הנתבע 2 , יש לזכור- ייצג את הנתבעת 1 בלבד, בכל הקשור להסכם המכר- כפי שאף נכתב מפורשות בס' 19 להסכם , ועל כן לא היתה לו למעשה כל אחריות מקצועית או משפטית כלפי התובעים. השתתפותם של התובעים בשכר טרחתו של הנתבע 2 בגין הכנת הסכם המכר - מעוגנת מפורשות בסעיף 18 להסכם המכר, והיא בבחינת נוהג מקובל ושכיח בתחום עריכת הסכמי מכר דירה.
מקובלת עלי גרסתו של הנתבע 2, כי הוא לא שילם עבור המניה היחידה שנרשמה על שמו, כי מניה זו לא הקנתה לו כל זכויות/חובות בנתבעת 1, וכי הוא לא התערב בכל צורה שהיא בניהול הנתבעת 1, לא מילא כל תפקיד בה, ואף לא השתתף ברווחיה.

הנה, כי כל "חטאו" של הנתבע 2 היה בכך ששימש כעורך דינה של הנתבעת 2, וסיפק לה שירותים משפטיים, בכל הקשור להסכמי המכר, שנחתמו בינה לבין רוכשי הדירות בפרוייקט. כלום יעלה על הדעת, כי יש בכך כדי להוות עילה להרמת מסך, ולחיובו של הנתבע 2 לשאת אישית בנזקיהם של התובעים, בגין ליקויי הבניה ובגין עלות הקמת קיר התמך ?!
הרמת מסך נעשית, כידוע, רק במקרים חריגים, כאשר בעלי המניות ניצלו לרעה את אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה כדי לממש מטרה בלתי כשרה, כגון הפקת טובות הנאה לעצמם בדרך של מרמה, "כשהם מבקשים להסתתר מאחורי המסך החוצץ כדי להינצל מחמת תביעתם של הניזוקים או "משבט זעמו של החוק" (ע"א 4606/90 תל מר בע"מ נ' איטה מוברמן ואח', פ"ד מו(5), 353)- מה שלא כן בענייננו. מה גם, שהנתבע 2 איננו, כאמור לעיל, בעל מניות במובן האמיתי, ועל כן אין כל צידוק "לרדת לכיסו" הפרטי, על ידי מסך ההתאגדות של החברה הנתבעת 1.

לא זו אף זו: בעת החתימה על הסכם המכר היו התובעים מיוצגים ע"י עורך דין מטעמם. התובעת 2 עצמה העידה, כי טרם התקשרותם בהסכם עם הנתבעת, עורך הדין מטעמם דאג לבדוק את ההסכם לפני ולפנים, ולערוך את כל הבדיקות הרלבנטיות:
"ש: כשאת התקשרת חתמת על הסכם עם התבעת 1, ידעת, בדקת, התעניינת, שאלת מי מעוד מאחורי הנתבעת 1 ?
ת: אני מיניתי עו"ד שיעשה את הבדיקות.
...
ש: שאלת אותו מי עומד מאחורי הנתבעת 1?
ת: לא זכור לי ששאלתי את השאלה המפורשת הזאת .." (ע' 49 ש' 13-23) .

כך, בהמשך חקירתה הנגדית הודתה התובעת 2, למעשה, כי כל טענותיהם בדבר מעורבותו כביכול של הנתבע 2 בהקמת הנתבעת 1 ובייזום פרוייקט הבניה- נעדרות למעשה כל ביסוס עובדתי:
ש: בתזכיר ההתאגדות כתוב שמקימי החברה הם רן ארז וטירן בנזירי. את עדיין שטוענת שהנתבע 2 הקים את החברה ?
ת: קודם כל אין לי שום דעה בענין... אני לא יכולה לומר האם עו"ד פליישר היה מעורב באיזו שהיא דרך בהקמת החברה " (ע' 49 ש' 4-9).
ש: בתצהירך את כותבת שהנתבע 2 היה מעורב בביצוע הסכם הבניה . במה הוא היה מעורב בדיוק ?
ת: שוב, אלו ראיות שעורך הדין שלי הציג בפני
.
ש: הם נמצאים פה בחומר ?
ת: אולי .
ש: את לא יכולה להצביע לי על מסמך מסוים שממנו למדת את העודבות האלה ?
ת: לא " (ע' 51 ש' 3-11).
ודוק: המידע הנוגע לנתבעת 1, לבעלי מניותיה ולמנהליה - הוא מידע הנגיש לכלל הציבור, שאין כל קושי בהשגתו, ועל כן ממילא לא היתה מוטלת על מי מהנתבעים חובת גילוי בנדון כלפי התובעים .
מכל מקום, אפילו נניח, כי אכן היה טעם לפגם בהימנעותו של הנתבע 2 לגלות לתובעים שהוא רשום כבעליה של מניה אחת ממניות הנתבעת 1- עדיין יש לשאול- מה ענין שמיטה להר סיני , שכן כלל לא ברור, מהו הקשר הסיבתי בין מחדלו זה של הנתבע 2 לבין הנזקים הנטענים על ידי התובעים במסגרת התביעה דנן.
גם טענת התובעים, לפיה הסכם המסגרת נחתם, כביכול, בעקבות קשריו של הנתבע 2 עם היישוב מצפה יריחו, קשרים אשר בגינם הצליח, כביכול, הנתבע 3 "לקבל" מגרשים ביישוב - היא בכל הכבוד, חסרת כל שחר. הנתבע 2 הכחיש כל קשר בינו לבין היישוב מצפה יריחו :
" לא היו לי כל קשרים עם היישוב מצפה יריחו, ובוודאי שלא אני זה שיזמתי את החוזה שבין הנתבעת 1 לבין היישוב... כאשר הנתבע 3 התקשר עם היישוב לא הייתי בעל מניות בנתבעת 1 , ברור שלא יזמתי ... כל הקשר שלי לחוזה היה קשר של עורך דין בלבד" (ס' 9,11 לתצהירו).
עדות זו לא נסתרה ע"י התובעים, ולו לכאורה, כפי שניתן להתרשם מעדותה הסתמית והתמוהה של התובעת 2 בענין זה:
"ש: מאיפה את יודעת שיש לנתבעת 2 קשרים עם היישוב ?
ת: אני יודעת רק מעדויות שעורך דיני הציג בפני
.
....
ש: את יכולה להפנות אותי ?
ת:תעיין בנספחים" (ע' 48 ש'13- 21).

התובעים אף לא השכילו להוכיח את גרסתם, לפיה הנתבע 2 היה מעורב בבנייה עצמה. המדובר בטענה כללית וסתמית ואף תמוהה, שכן - לא ברור מה לעורך דין ולבניית בתים ?!
היתלותם של התובעים בעובדה, שבהסכם המכר מצוינת כתובתו של הנתבע 2 ככתובת "הקבלן"- כראיה לקיומו של קשר עסקי לא כשר בין הנתבע 2 לבין הנתבעת 1- הינה, בכל הכבוד, טענה מגוחכת, ומוטב היה אלמלא נטענה כלל. כתובת הנתבע 2 מצויינת בהסכם ככתובת הקבלן (הנתבעת 1), לצורך משלוח הודעות בדואר רשום בלבד - דבר נהוג ושכיח בניסוח הסכמים משפטיים, כאלו או אחרים.

ואשר לנתבע 3:
עצם קיומם של ליקויי בניה בדירה שנרכשה מקבלן - אין בו, בכל הכבוד, כדי להעיד על רשלנות מצדה של החברה הקבלנית בביצוע הבניה, קל וחומר שאין בו כדי ליצור חבות אישית של בעלי המניות של החברה הקבלנית בגין רשלנותם בביצוע הבניה. קיומם של ליקויי בניה בדירה שנרכשה "על הנייר", הוא כידוע בגדר "תוצאת לוואי" טבעית ושכיחה, ואף בלתי נמנעת, של בניית הדירה. חוק המכר דירות עצמו טומן בחובו הנחת היסוד, בדבר קיומן של אי-התאמות בדירה שנרכשה מקבלן. אכן, קיומם של ליקויי בניה בדירה מהווה הפרת חיוב מצד המוכר-הקבלן, ואולם, הפרה זו מטופלת במישור ההסכמי, באמצעות סעד האכיפה (קרי: ביצוע תיקונים ע"י הקבלן) או סעד הפיצוי (קרי: תשלום פיצוי כספי חלף תיקון הליקויים). הסכם המכר דנן, נחתם בין התובעים לבין הנתבעת 1 בלבד. הנתבעים 2,3 אינם צד להסכם, ועל כן הנתבעת 1 היא שנחשבת כ"מוכר-הקבלן" לצורך חוק המכר דירות .
התובעים לא הוכיחו, כי הנתבע 3, כמי שעומד מאחורי האישיות המשפטית הנפרדת של הנתבעת 1 - קיים באופן אישי את יסודותיה של עוולת הרשלנות, בכל הקשור לביצוע הבנייה. הנתבע 3 פעל כאורגן של הנתבעת 1, ופעולותיו בקשר לביצוע הסכם המכר (קרי: בנושא תיקון הליקויים, קיר התמך והאיחור במסירת הדירה )- בכל הכבוד, אינן חורגות מגדר פעולותיו של מנהל סביר ואחראי. הנתבע 3 לא הטעה את התובעים, לא הציג בפני
הם מצג שווא ולא ביצע כלפיהם עוולה של תרמית - לא כאדם פרטי ולא בשם החברה-הנתבעת 1 , תוך ניצול אישיותה המשפטית הנפרדת לרעה.

גם העובדה שהנתבעת 1 לא רשומה כ"קבלן רשום", אין בה, בכל הכבוד, כדי לייחס לנתבעים 2,3 או למי מהם באופן אישי עוולה של רשלנות או תרמית . הנתבעת 1 רשומה אצל רשם החברות כחברה שעיסוקה ב"בניה , פיתוח ותשתיות". הנתבע 3 העיד, כי שותפו להקמת החברה, טירן בנזירי, הוא הנדסאי בנין במקצועו, והוא היה מופקד על הפן המקצועי בחברה. מכל מקום, העובדה שהחברה אינה רשומה אצל רשם הקבלנים אין בה, כשלעצמה, כדי ליצור חזקה בדבר בניה רשלנית, ואין בכוחה ליצור אחריות אישית של בעלי החברה בגין רשלנות לכאורה בביצוע עבודות הבניה. ברור הרי, שעבודות הבניה בוצעו ע"י בעלי מקצוע (חברת נ.ב.ע עופרים בע"מ) ולא ע"י הנתבע 3 בעצמו. התובעים לא טענו ומשכך ממילא לא הוכיחו, כי הקבלן שביצע את עבודות הבניה בפועל (חברת נ.ב.ע עופרים בע"מ) איננו קבלן רשום. הנתבע 3 אף העיד, כי באתר הבניה פעלו שני מפקחי בניה- שניים מטעמה של הנתבעת 1 (מהנדס דן שפר ומהנדס שי גד) ואחד מטעם היישוב מצפה יריחו (חברת שומרון שרותי הנדסה בע"מ), אשר בדקו ואישרו כל שלב ושלב בבניה. אכן, הימנעותה של הנתבעת 1 מלהירשם כקבלן רשום בפנקס המתנהל אצל רשם הקבלנים - מהווה, לכאורה, הפרה של חוק רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות, תשכ"ט-1969, על הסנקציה הפלילית הכרוכה בכך. ואולם, אין בכך כדי להוות עילה להרמת מסך ולחיובם של הנתבעים 2-3, או מי מהם, באופן אישי.

הנתבעת 1 מעולם לא הצהירה או התחייבה בפני
התובעים, או בפני
כל גורם אחר, כי היא רשומה אצל רשם הקבלנים. בהסכם המכר לא מצוין בשום מקום שהנתבעת 1 היא חברה קבלנית הרשומה אצל רשם הקבלנים, ועל כן ממילא אין כל הטעיה של התובעים בענין זה. גרסת התובעת 2, לפיה נאמר לה, מפורשות, מפי הנתבע 3, שהמדובר בקבלנים רשומים- איננה מהימנה כלל וכלל, כפי שניתן להיווכח מעדותה של התובעת 2 בענין זה , אשר מדברת בעד עצמה:
"ת: פניתי אישית לרן ארז, שאלתי אותו אם הוא רשום כקבלן, התשובה שלו היתה לפי הזכרון שלי שהוא לקוי, או שהוא במפורש קבלן, או שטירן בניזרי הוא קבלן או שרן ארז הוא קבלן, אך בפירוש שאחד משניהם או שניהם קבלנים רשומים" (ע' 50 ש' 22-25).

יש לזכור גם, שהתובעים היו מיוצגים, כאמור, על ידי עורך דין, אשר בדק את הסכם המכר על כל היבטיו, וכי בשום שלב טרם הגשת התביעה דנן -לא העלו התובעים בפני
הנתבעת 1 את הטענה בדבר אי היותה "קבלן רשום" במובן חוק רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות, תשכ"ט-1969 . נראה, אפוא, כי המדובר בטענה, שלא נולדה אלא לצורך התביעה דנן, ואשר נועדה להעצים את גרסת התובעים, בדבר רשלנות ותרמית מצדם של הנתבעים. לא זו אף זו, במהלך הדיון בתביעה דנן, הגיעו בעלי הדין כאמור להסכמה דיונית בדבר תיקון הליקויים ע"י הנתבעת 1. הסכמה זו , בכל הכבוד, איננה עולה בקנה אחד הטענה בדבר אי היות הנתבעת 1 "קבלן רשום".
עוד יוער, בהקשר זה, כי התובעים כלל לא טענו ולא הוכיחו, כי חוק רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות, תשכ"ט-1969 , חל על הבניה נשוא הסכם זה, שכן המדובר בהסכם שנועד לביצוע, ואשר בוצע בפועל, ביישוב "מצפה יריחו", שמחוץ לשטח מדינת ישראל.

אשר לטענת התובעים, בדבר ההטעיה והתרמית הטמונות, כביכול, בכך שבהסכם המסגרת מכונה הנתבעת 1 בשם "יזם", ואילו בהסכם המכר שנחתם עם התובעים היא מכונה בשם "קבלן" - המדובר, בכל הכבוד, בטענה מגוחכת, שאיננה מחזיקה מים. בהסכם המסגרת התחייבה הנתבעת 1 לבנות 20 יחידות דיור, וברור מהוראות הסכם המסגרת, שעבודות הבניה נמסרו לנתבעת 1 בתור קבלן מבצע של הפרוייקט. המדובר, בעליל, בהסכם למסירת עבודה קבלנית לנתבעת 1 , ולא בייזום עבודות הבניה בלבד , והכינוי בו בחרו הצדדים לכנות את הנתבעת 1 אינו מעלה ואינו מוריד: לא הכותרת הטכנית שבהסכם היא הקובעת את מהות העסקה, כי אם ההתחייבויות המהותיות שנטלו על עצמם בגוף ההסכם. לפיכך, אין כל הטעיה ואף לא נסיון הטעיה, בעובדה שהנתבעת 1 כונתה "יזם" בהסכם המסגרת. לא זו אף זו, אילו הנתבעת 1 אכן ניסתה להסתיר את העובדה שהיא כביכול איננה "קבלן", בכך שכינתה עצמה "יזם"- מדוע, אפוא, בהסכם המכר שנחתם עם התובעים- מכונה הנתבעת 1, מפורשות, בשם "קבלן" ולא בשם "יזם" ?!
נראה, כי בדֵי עמל ניסו התובעים לתוּר אחר "ראיות" לתרמית מצד הנתבעים, ולקיומה של קנוניה בינם לבין היישוב מצפה יריחו, דא עקא שראיות כאלו לא הצליחו התובעים להניח בפני
בית המשפט, מן הטעם הפשוט שה"תרמית" ו"הקנוניה" לא היו ולא נבראו.

העולה מן המקובץ הוא, כי אין כל עילה לחיובם של הנתבעים 2,3 או מי מהם, לשאת באופן אישי בסכום הפיצוי שנפסק לטובת התובעים בגין ליקויי הבניה ובגין האיחור במסירה , כמפורט לעיל , ועל כן התביעה נגדם נדחית.

4. סוף דבר
4.1 4.1 התביעה נגד הנתבעים 2,3 נדחית.

4.2 4.2 התביעה נגד הנתבעת 1 מתקבלת חלקית. כפועל יוצא מכך מחייב הנתבעת 1 לשלם לתובעים 1-2 , כדלקמן:
750 $ בגין האיחור (של חודש ו-12 ימים) במסירה, כערכם בש"ח לפי השער היציג של הדולר (ארה"ב) במועד מסירת הדירה בפועל לרשות התובעים (11/06/00) בתוספת הפרשי הצמדה (למדד הכללי של המחירים לצרכן) וריבית ממועד זה ועד לפרעון.

61,020 ₪ בגין עלות תיקון ליקויי הבניה (העלות שנקבעה ע"י המומחה מטעם בית המשפט בחוות דעתו המשלימה בתוספת 35% עלות תיקון באמצעות קבלן מזדמן) בתוספת הפרשי הצמדה (למדד תשומות הבניה למגורים) מיום מתן חוות הדעת המשלימה ( 13/09/05) ועד לפרעון, ובתוספת מע"מ כחוק.
סכום זה אינו נושא ריבית מאחר ולא הוכח חסרון כיס (קרי: תיקון הליקויים בפועל) ע"י התובעים (ראו בענין זה : ע"א 11254/02 בן אבו חברה לבנין ולפיתוח בע"מ נ' דני סלמן, תק-על 2004 (1) 296, 299 ).

4.3 4.3 בשים לב להוראות תקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 בשים לב לכלל נסיבות הענין, בין השאר לסכום התביעה ולתוצאה, מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובעים , כדלקמן:
1,500 ₪ בגין חוות דעתו של המומחה מטעם התובעים (מהנדס עזרא דואק) בצירוף הפרשי הצמדה (למדד הכללי של המחירים לצרכן) וריבית מיום מתן חוות הדעת (24/01/00) ועד לפרעון, ובצירוף מע"מ כחוק.

3,510 ₪ חלקם של התובעים בהוצאות המומחה מטעם בית המשפט
בגין חוות דעתו הראשונה בצירוף הפרשי הצמדה (למדד הכללי של המחירים לצרכן) מיום מתן חוות הדעת (03/03/02) ועד לפרעון. סכום זה כולל מע"מ.

875 ₪ חלקם של התובעים בהוצאות המומחה מטעם בית המשפט
בגין חוות דעתו המשלימה בתוספת הפרשי הצמדה (למדד הכללי של המחירים לצרכן) מיום מתן חוות הדעת (21/03/05) ועד לפרעון. סכום זה כולל מע"מ.

1,180 ₪ בגין עדותו של המומחה מטעם בית המשפט בצירוף הפרשי הצמדה (למדד הכללי של המחירים לצרכן) וריבית מיום התשלום (13/11/03) ועד לפרעון.

2,661 ₪ אגרת משפט (מחצית ראשונה בלבד) בצירוף הפרשי הצמדה (למדד הכללי של המחירים לצרכן) וריבית מיום התשלום
(07/05/00) ועד לפרעון.

7,500 ₪ שכ"ט עו"ד בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד הפרעון, ובצירוף מע"מ כחוק. חרף דחיית התביעה כנגד הנתבעים 2-3, ובנסיבות הענין אין צו בדבר שכ"ט עו"ד לטובת הנתבעים 2-3.

5. 5. ניתן היום, כ"ז באלול תשס"ו (20 בספטמבר 2006) בשעה 09:17 במעמד ב"כ התובעים עוה"ד א' נודלמן
וב"כ הנתבעים 1-3 עוה"ד א' בראון
.
מותר לפרסום מיום 20/09/06.

יצחק מילנוב
, שופט

007451/00א 130 גלית טובינה








א בית משפט שלום 7451/00 פרל יוסף, פרל ליסה נ' טירניס ייזום וביצוע פרויקטים בע"מ, פליישר רן, ארז רן (פורסם ב-ֽ 20/09/2006)










דוחות מידע משפטי על הצדדים בתיק זה
דוח מידע משפטי כולל את כל ההחלטות ופסקי הדין עפ"י שם הנבדק (אדם או חברה) או לפי מספר ח.פ
דוח מידע משפטי על פרל יוסף, פרל ליסה      דוח מידע משפטי על טירניס ייזום וביצוע פרויקטים בע"מ, פליישר רן, ארז רן

דוחות בדיקת רקע וקרדיטצ'ק על הצדדים בתיק זה
דוחות בדיקת רקע, בדיקת נאותות ובדיקת אשראי צרכני על הצדדים לפי שם, ת"ז או ח.פ
דוחות בדיקת רקע על פרל יוסף, פרל ליסה      דוחות מידע עסקי על טירניס ייזום וביצוע פרויקטים בע"מ, פליישר רן, ארז רן


להסרת פסק דין זה לחץ כאן