יהושע הדר - עוף העמק - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ

ניתן להפיק דוחות מלאים על הצדדים בתיק זה

מצאנו עבורכם דוחות זמינים על הצדדים בתיק זה. יתכן שתאלצו להזין נתונים נוספים כגון ת.ז
יהושע הדר עוף העמק - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ
 
יהושע הדר - עוף העמק - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ
תיקים נוספים על יהושע הדר | תיקים נוספים על עוף העמק - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ

2295/00 א     12/08/2002




א 2295/00 יהושע הדר נ' עוף העמק - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ




בתי המשפט
א 002295/00
בית משפט השלום עפולה
12/08/02
תאריך:
כב' השופט בנימין ארבל

בפני
:
1. יהושע הדר

2. שדה יעקב - אגודה חקלאית שתופית בע"מ
3. משק ירדנה ויהושע הדר
בע"מ
בעניין:
התובעים
פרי איקו
ו/או דוד סוסן
ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
עוף העמק - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ
הנתבעת
י. סלומון
ו/או א. בן שחר ואח'
ע"י ב"כ עו"ד

נ ג ד

שדה יעקב - אגודה חקלאית שתופית בע"מ

צד ג'
פרי איקו
ו/או דוד סוסן
ע"י ב"כ עו"ד


פסק דין
א. מבוא:
1. נחל בית-לחם הינו פלג איתן, הזורם לו משך כל ימות השנה, במורד, היורד מפאתי רמת-ישי, בואכה נחל הקישון. בדרכו, חולף הנחל ליד מפעלה של הנתבעת, שהינה אגודה שיתופית אשר בבעלותה משחטת בעלי-כנף, מפעל לעיבוד בשר, הכשרתו, אריזתו ושיווקו. בהמשך, במורד הנחל, מצויים מקרקעי מושב שדה יעקב, המאוגד כאגודה שיתופית - תובעת מס' 2 (להלן: "המושב"). במקרקעין אלה הותקן סכר, המסיט את מימי הנחל אל תוך מאגר תפעולי בנפח 50,000 מ"ק וממנו נשאבים המים אל שני מאגרי השקייה גדולים יותר השייכים למושב, האחד בנפח 650 אלף מ"ר והשני בנפח 350 אלף מ"ק. מי המאגרים משמשים להשקיית שדות המושב. בין חברי המושב מצוי אף תובע מס' 1 (להלן: "התובע"), שעיסוקו בגידול ירקות, והעוסק, בין היתר, בגידול ירקות המושקים מימי המאגרים.

2. כאמור, בין יתר עיסוקיה, עוסקת הנתבעת בהכשרת הבשר, המופק במפעלה. לשם הכשרת הבשר, יש להמליחו בכמויות ניכרות של מלח, ולשטפו לאחר מכן. מי השטיפה, הרוויי מלח בישול, מוזרמים אל בריכת מי תמלחת, המצויה בסמוך למפעל, ומשמשת לאידוי מים אלה.

הואיל ובשנים האחרונות הוגבר קצב תפוקת יצור הבשר במפעלי הנתבעת, נוצרו עודפי מי-תמלחת, אשר בריכת מי-התמלחת צרה מלהכילם. על-כן, נוצר צורך בריקון המים. לשם כך, הותקן צינור, המשתרבב מתוך הבריכה, ומוביל את מימיה אל תוך אפיק נחל בית-לחם. בקצה הצינור מצוי מגוף (המכונה על-ידי הצדדים "שיבר"). ידית ההפעלה של המגוף הוסרה ממקומה, כאשר הרוצה לפתוח את בית המגוף, חייב להביא ידית ולהתקינה במקום.

כאשר קיימת היתה סכנה של גלישת מי התמלחת, היו אנשי הנתבעת מזרימים את המים שבבריכת התמלחת, אל תוך אפיק נחל בית-לחם. זאת, רק לאחר שהיו מודיעים לרכזי ההשקיה שבמושבים הסמוכים - שדה יעקב וכפר יהושע, על הכוונה לעשות כך. זאת, למען יסכרו את בריכות האגירה שלהם בפני
חדירת מי תמלחת. לאחר הזרמת מי התמלחת, היו מוזרמים באפיק הנחל מים שפירים, על-מנת לשטפו. כך נהוג היה משך שנים רבות, בלא שצויינו כל תקלות (ראה סעיף 5 לתצהירו של עובד הנתבעת, מר רייז).

3. במחציתו השנייה של חודש נובמבר 1998, פתחה יד נעלמה את המגוף, כך שמי התמלחת זרמו לאפיק נחל בית-לחם. משם זרמו המים אל מאגריו של המושב. נראה, כי באותה עת, השקה התובע את שדותיו, כך שמי המלח גרמו לנזק בלתי הפיך ליבול המצוי בשדות, עד כדי כך שהתובע נאלץ "להפוך" את היבולים הרכים בחלקות, בצל, סלק אדום, לוף ושום, שהושקו ממימי המאגרים.

התובע מעריך את נזקיו בגין פגיעה זו בסך 48,320 ש"ח. כמו-כן, הומלחו מי המאגרים. על-כן, נאלץ המושב לשפוך את מי המאגר התפעולי, שהסתכמו ב- 30,000 מ"ק ולהזרים למאגר ההשקיה 30,000 ק"ב מים שפירים, אשר נרכשו מחברת מקורות לצורך מהילת מי המאגר שהומלחו. המושב תובע מהנתבעת את דמי רכישת המים השפירים, בסך 23,700 ₪, בצירוף מע"מ (לפי מחיר של 0.79 ₪ למ"ק מים).
ב. המחלוקת:
4. טענות התובעים, בקצירת האומר, הינם כדלקמן:

א. כי הנתבעת הפרה את חובתה החקוקה על-פי סעיף 20 לחוק המים התשי"ט-1959. על-כן, חבה היא בגין עוולה של הפר חובה חקוקה, על-פי סעיף 62 לפקודת הנזיקין (נוסח-חדש).

ב. כי עקב הזרמת מי המלח למאגרי המושב, בין בכוונה ובין כתוצאה מרשלנותה ו/או התרשלותה ו/או מחדלה של הנתבעת, גרמו מי התמלחת נזקים לשדות התובע ולמימי המושב.

ג. כי הנתבעת לא נקטה בזהירות המתחייבת מעצם צבירתם של מי-התמלחת, כמו גם מן העובדה כי צינור הריקון והמגוף מצויים מחוץ לגדר שתחמה את הבריכה.

ד. כי צבירת מי-התמלחת על-ידי הנתבעת, מהווה עיסוק ב"דבר מסוכן, העשוי להימלט", וכי ההמלטות הינה מתכונותיו הבולטות. על-כן, על הנתבעת, בהיותה ממונה על "דבר מסוכן זה", המצוי במקרקעיה, לשאת בנטל, כי התרשלה בטיפולה בו, כמפורט בסעיף 38 לפקודת הנזיקין (נוסח-חדש)

5. הנתבעת מנסה להסיר מעל שכמה כל אחריות, ולהעביר את האחריות כולה, או רובה, על שכם המושב. על-כן, אף הגישה נגדו הודעה לצד שלישי.

טענותיה הינן כדלקמן:

א. המושב הותיר את הבריכה התפעולית פתוחה, חרף העובדה כי המדובר בשנה שחונה, בה טרם ירדו גשמים בכמויות צבירות. על-כן, המים שזרמו בנחל הינם מים מזוהמים מעצם טיבם.

ב. כי המושב המשיך להזרים את מי-התמלחת למאגרים משך 7 ימים, מיום 19/11/98, עת הודע לו על התקלה ועד יום 26/11/98, עת סכר מר יהושע שני, איש המים של המושב, את פתחי מאגרי המים. בכך גרם המושב לתובע להמשיך ולהשקות את שדותיו במים שנמהלו במי-התמלחת.

ג. כי רשלנותו של המושב כה גדולה, עד שהינה מהווה בבחינת "גורם מתערב זר", אשר הביא לכך כי אנשי הנתבעת לא יכלו לצפות את התרחשות הנזק.

ד. כי המלחת מימי הבריכה התפעולית נגרמה, לחילופין, באשמו התורם של המושב, אשר לא טרח לסכור מיידית את זרימת מי הנחל לתוך מאגריו.
מוסיפה הנתבעת וטוענת, בהסתמך על חוות-דעת מומחה מטעמה, כי המושב התרשל בכך שלא התקין אמצעי ניטור ואזעקה אוטומטית, המונעים זרימת מים מלוחים לתוך המאגרים.

ה. הנתבעת אף מוסיפה "הנחה עובדתית" לפיה לא הושקו שדותיו של התובע ממימי הבריכה התפעולית, אלא ממימי "אוגר מת" - שהינם שאריות מים אשר נותרו בתחתית המאגרים מן החורף שעבר, ואשר סובלים מרמת זיהום גבוהה.

ג. דיון - כללי:
6. שתי עובדות יסוד, שאין חולקין עליהן הינן, כי במועד התרחשות האירוע, אכן זרמו מי תמלחת מתוך בריכת התמלחת אל תוך אפיק נחל בית-לחם, וכי מימיה המליחים אינם ראויים לשימוש, והשפעתם רעה.

7. דווקא מעדותו של עד הנתבעת, מר אברהם רייז עולה הסיכון הכרוך בהזרמת מי-התמלחת לתוך ערוץ הנחל.

דומני, כי עדותו של מר רייז, יש בה משום מתן תיאור הולם להליך הזרמת המים לערוץ הנחל, על-כל מפגעיה והדרכים למניעתם.

מפאת חשיבותם של הדברים, אשר חלקם כמעט מובן מאליו, אצטט את תשובתו כמעט במלואה:

"אחרי שהורקנו המים והודענו לאנשי המים בשדה יעקב שעומדים להוריק מים, ושיומיים שלושה לא ישתמשו במי הנחל, הייתי מודיע להם, ופותח ל- 8, 10 שעות את השיבר של המים המטוהרים, יש בריכה גדולה של מים מטוהרים, ושוטף הואדי שהכל יתנקה לקישון ולא יישאר מלח בואדי בית לחם. לפני שהתחלתי לעבוד היו מכסות של עופות, וכמות המים היתה לפי המכסה, זה היה בערך 8 אלף טון לעוף העמק, לשנה. כאשר הפסיקו המכסות והכמויות עלו, עלו גם כמויות המים והיה צריך להזרים מים כדי לרוקן את בריכת המלח הזו שלא תגלוש. הפעם הראשונה שעשיתי זאת, היה עם איש המים של שדה יעקב, מר קישוני, שהיה אחראי למים בשדה יעקב. לקחתי אותו ליתר בטחון והוא שאב לי, לפני שהצינור עם השיבר היו, שאב לי עם משאבה וטרקטור לתוך הואדי עם מים, כדי שלא יגלשו, ואז שטפתי את הואדי. אחרי זה, פתחתי את הסוללה פעם אחת והכנסתי צינור עם שיבר זה, הידית של השיבר היתה בבגז' של רכבי כל השנים, הייתי גם האיש היחידי שיורד ועושה את זה. הודעתי לשאול בן שלום שהיה אחראי על המים בכפר יהושע, והאחראי למים בשדה יעקב, מר קישוני...." (עמ' 37 שורה 23 ועד עמ' 38 שורה 1).

בהמשך, מציין מר רייז, כי הבריכה הותקנה לקצב התאדות מים על-פי קצב יצור של 8 אלף טון בשר. לאחרונה המפעל הגדיל את תפוקתו ל- 18 טון. על-כן, אין קצב התאדות המים משיג את קצב פליטת מי המלח לבריכה - דבר שייצר צורך בריקון עודפי מי התמלחת אשר נצברו בבריכה (שם, שורות 11, 12).

8. מעדותו של מר רייז נמצאתי למד, את אשר ברור מאליו, והוא: כי הנתבעת היתה מודעת היטב לסיכון הכרוך בריקון מי התמלחת לתוך ערוץ הנחל - וכי נקטה אמצעי זהירות בהתאם, על-מנת למנוע את זרימת מי-המלח באופן חופשי תוך יצירת מנגנון אזעקה הולם, אשר ימנע שימוש במים אלה.

אף מסכים אנוכי עם התובעת, כי מי-מלח אלה, אשר פגיעתם רעה, מהווים משום "דבר מסוכן", כמשמעו בסעיף 38 לפקודת הנזיקין, שדרכו להימלט, שכן מי-מלח אלה מדרכם להשמיד צמחייה המושקית על-ידם ובאשר להימלטותם - איני רואה צורך להרחיב הדיבור, לאור משטר זרימת המים בערוץ נחל בית-לחם, כפי שתואר לעיל.

על-כן, מסכים אנוכי כי הנטל להוכחת נקיטת אמצעי הזהירות ההולמים, רובץ לפתחה של הנתבעת.

9. הנתבעת הביאה את חוות-דעתו של המומחה, מר גדליה כהן, שכיהן כסגן נציב המים, והינו בעל סמכא בתחום. מר כהן חיווה דעתו על שני דברים. בפרק הראשון בחוות-דעתו, התייחס מר כהן לאיכות המים, שזרמו אל המאגרים, ואיכות מי "הרקע" קודם להמלחתם, תוך שהוא קובע כי מים אלה היו רוויים מלחים ברמה גבוהה ממילא, שכן הם סופחים אליהם כל מיני "מי שוליים" - שהינם מי נגר עיליים למיניהם, הזורמים באגן ההיקוות אל ערוץ הנחל.

על-כן, קבע המומחה כי איכות המים במאגר התפעולי, קודם לאירוע הנטען, היתה ברמת מליחות של כ- 1500 מ"ג כלור לליטר - איכות שאינה תואמת להשקיית ירקות.

אציין, כי קיבלתי את האמור, בהרמת גבה. שכן, כולי עלמא לא פליגי, כי מי הנחל והמאגרים שימשו, משך שנים, להשקיית השדות, מבלי שנטען כי לא תאמו לשימוש זה. בתצהירו של איש המים, מר שני, אף הופיעו נתונים באשר למליחות המים, אשר לימדו כי רק לאחר תקרית ההמלחה עלתה רמת המליחות הן בנחל (1584 מ"ג לליטר) והן במאגר התפעולי (6337 מ"ג לליטר) - כמות הגבוהה כמה מונים על המותר.

בחוות-הדעת הנגדית, שהגישו התובעים, מטעם המהנדס, ירדני, אשר ניכר בו כי הינו מצוי במשטר המים באזור, ואשר ערך בדיקות רוטינה דומות, נכתב, כי מליחות מי הנחל מגיעה כדי 600-550 מ"ג כלור בלבד - מליחות שהינה בתחום הערכים המתאימים להשקיה.

ואכן, בחקירתו המשלימה הראשית בעל-פה, הודה מר כהן, כי חוות-דעתו לקתה בטעות בכל הנוגע לחישוב שיעור מליחות המים (ראה עדותו בעמ' 46 שורה 8 ואילך). על-כן, אין לקבל את חוות-דעתו לעניין מליחות מי הרקע. אציין, כי מר כהן לא טרח להמציא חישוב מתוקן של מליחות מי הרקע).

10. על-כן, קובע אנוכי, כי הפגיעה במי המאגרים ובשדות התובע, נגרמה עקב זרימת מי תמלחת שדלפו ממאגר הנתבעת.

11. איני רואה מקום לדון בטענת התובעים באשר להפר חובה חקוקה. נכון אמנם, כי חוק המים אוסר על שפיכת מי שפכים ותמלחת למקורות מים, אולם, תובע הטוען כי נגרמו לו נזקים בגין הפר חובה חקוקה, חייב להיכבד ולפעול על-פי מצוות תקנה 74(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 , הקובעת:

"הועלתה בכתב טענות טענה של הפרת חובה חקוקה, יצויין החיקוק אשר הפרתו מהווה עילה לתובענה."

במקרה דידן, לא רק שהתובעים לא פעלו על-פי הוראת תקנה זו, אלא אף לא התייחסו כלל לעילה של הפר חובה חקוקה.

על-כן, לא אתייחס בפסק-דיני זה לטענת הפר חובה חקוקה.

ד. דיון - רשלנות:
12. בפרק זה לפסק-דיני אשאל עצמי, האם התרשלה הנתבעת. משאענה על שאלה זו בחיוב, אעבור לבדיקת טענת הנתבעת, לפיה נותק הקשר הסיבתי בין התרשלותה של הנתבעת לבין נזקי התובעים או מי מהם, עקב התרשלותו של המושב.

13. היקפם של אמצעי הזהירות שעל הנתבעת לנקוט בהם הינם תולדה של הסיכון הצפוי. ככל שהסיכון הצפוי גדול יותר, כך יש להרבות בנקיטת אמצעי זהירות (ראה ע.א. 576/81, אילן בן שמעון נ. אלי ברדה, פד"י לח' (3) 1).

במקרה דידן, משיודעים אנו מהו הסיכון העקרוני הכרוך בדליפת מי התמלחת, עלינו לשאול עצמנו, מהו הסיכון הצפוי הכרוך בזרימת המים לאפיק הנחל. יודעים אנו מפי העד מר רייז, בתצהירו, כי בריכת התמלחת גודרה. לשיטתו של מר רייז, על-מנת לפתוח את המגוף, היה צורך לעבור את הגדר (סעיף 10 לתצהירו). אלא שבמהלך שמיעת הראיות הסתבר מעדותו של מר טורטון והצילומים שצילם (מוצגים ת/1 - ת/5), כי המגוף היה מצוי מחוץ לגדר (ראה עדותו של מר רייז עצמו בעמ' 37). בנסיבות אלה, אף מר רייז מודה, כי מאן דהוא העובר באזור, יכול היה לפתוח את המגוף ולגרום לזרימת מי התמלחת לערוץ הנחל.

אמנם, אין לדעת הכיצד נפתח המגוף, אולם עובדה היא, כי המגוף מצוי היה ברשות הרבים - באופן שכל עובר אורח יכול להתקרב אליו ולטפל בו, באמצעי פשוט כגון מפתח שבדי.

כעולה מעדותו של מר טורטון, הגישה למגוף היתה קלה (עמ' 28 שורות 6-8).

עצם העובדה כי הבריכה גודרה, אך לא המגוף, יש בה, לטעמי, משום התרשלות מצד הנתבעת. רשלנות נוספת ניתן ללמוד מעצם העובדה כי לא הושמו כל שמירה, פיקוח, או ננקט אמצעי ניטור כלשהו לשם הגנה על המגוף. על-כן, משפרצו המים המליחים, אין לדעת כמה זמן זרמו, שכן זרימתם נתגלתה במקרה ביום 17.11.98 על-ידי חקלאי מכפר יהושע בשם חיים שילה, אשר פנה למר רייז, וזה דאג כי רק למחרת היום, ייגש העד מר ברעוז למגוף וייסוגרו. על-כן, נמשכה זרימת המים המליחים לפחות כל הלילה, חרף ידיעת הנתבעת על הנזק הכרוך בזרימה זו, כאשר כל אותה עת זרמו המים לבריכה התפעולית וממנה למאגר - כאשר יתכן כי באותה עת הושקו שדותיו של התובע במי מלח אלה.

14. ומכאן לשאלת רשלנותם של הצדדים וטענת ניתוק הקשר הסיבתי:
כידוע, אין די בכך כי מזיק, החב חובת זהירות כלפי פלוני, התרשל. תנאי לקביעת אחריותו בעוולת רשלנות הוא, כי התרשלותו היא שגרמה לנזקי התובע. הקשר המשפטי הנדרש בין ההתרשלות לבין הנזק, אמור להיות בעל שני פנים: הן עובדתי והן משפטי.

על-פי האמור בסעיף 64(2) לפקודת הנזיקין (נוסח-חדש), יכול שהקשר הסיבתי בין רשלנותו של המזיק לבין גורם נזקו של הניזוק ינותק, כאשר אשמו של האחד הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק. כמפורט בפסק-דינו של בית-המשפט העליון בע.א. 576/81 בן שמעון נ. ברדה, פד"י לח' (3) 1, בעמ' 7, נקבעה "הסיבה המכרעת" על-פי אמות מידה משפטיות, במרכזן שלושה מבחנים חלופיים: מבחן הצפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר.

סבורני, כי על-פי כל אחד משלושה מבחנים אלה מתקבלת תוצאה אחידה ולפיה עצם הזרמת מי תמלחת כשלעצמה לתוך מקור, המזרים למאגר מים שפירים, תגרום נזק הן למי המאגר, והן למשתמשים במים אלה.

לעניין מבחן הצפיות, נקבע (שם) האם המזיק אמור היה לצפות, נורמטיבית, את התוצאה אשר תנבע מהתרשלותו בשמירה על מאגר מי התמלחת, גם אם תהא מעורבת בדרך רשלנותו של גורם שלישי. מבחן הסיכון בודק האם התוצאה המזיקה היא בתחום הסיכון שיצרה התנהגות המזיק ומבחן השכל הישר שואל האם כל התכונות המציינות את הרשלנות שבהתנהגות המזיק, תרמו בפועל להתהוות התוצאה המזיקה.

כל אחת משאלות אלה, מובילה לטעמי, בנסיבותיו הקורנקרטיות של המקרה, לתוצאה זהה.

15. במקרה דידן ברור, כי הנתבעת לא רק שאמורה היתה לצפות את עצם הנזק, העלול לנבוע מהזרמת מי התמלחת לאפיק הנחל, אלא שאף צפתה זאת בפועל, כעדותו של מר רייז, בעמ' 37, לפי עדות זו, ברור היה לעד כי המים עלולים היו "לקלקל" את השדות.

אף השיטה אותה נקטה הנתבעת בפועל, של מתן הזהרה מוקדמת בטרם הזרמת מי התמלחת, לבל ישקו החקלאים את השדות ולא ישתמשו במים, מלמדת על-כך שהנתבעת ערה היתה לסיכון ולתוצאותיו. על כן אף יצרה הנתבעת מנגנון התרעה, אשר היה בו כדי למנוע נזק אפשרי - כאשר ברור כי המושב רשאי היה להסתמך על מנגנון זה.

על-כן, איני מקבל את טענת הנתבעת, באשר לרשלנותו של המושב, אשר יש בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין רשלנות הנתבעת לתוצאה המזיקה.

16. מוסיפה הנתבעת וטוענת, כי יש להשית אף על המושב אחריות בגין כך שלא טרח להתקין מתקני ניטור ומגוף חירום, אשר ימנעו זרימת מי תמלחת למאגריו. מערכת מעין זו פורטה בחוות-דעתו של המהנדס מר גדליה כהן, שהופיע כמומחה מטעם ההגנה.

לטענת הנתבעת, עלותה של מערכת מעין זו, זניחה, ומסתכמת באלפים ספורים של שקלים/דולרים. על-כן, משלא התקין המושב מערכת כאמור, יש לראותו כמי שגרם באחריותו לנזק, שהתבטא בחדירת מי התמלחת למאגריו.

17. איני מקבל את טענות הנתבעת.
הצדדים פיתחו בינם לבין עצמם, במהלך השנים, נוהל עבודה ראוי ותקין, אשר הביאו למניעה מוחלטת של נזקים משך עשרות בשנים כל עוד הופעל מגוף הריקון, בהתראה מוקדמת. בנוהל העבודה שנקוט היה בין הצדדים, היה כדי למנוע התרחשות כל נזק כאמור. (ראה עדות העד הדר בעמ' 13 שורה 1).

על-כן, בשיטה שהונהגה בין הצדדים די היה, לטעמי, כדי למנוע את הנזק. הנזק נגרם כתוצאה מפעולתו הבלתי מבוקרת של המגוף. אין לדעת האם המגוף נפתח במכוון על-ידי אנשי התובע, או על-ידי עובר אורח. עם זאת, נמצאנו למדים, כי המגוף הותקן מחוץ לגדר הבטחון וללא השגחה, בניגוד לעולה מתצהירו של מר רייז.

על-כן, איני רואה כל רשלנות בפעולתו של המושב. זה לא היה אמור לצפות, לטעמי, לפתיחת המגוף באופן פתאומי וללא שיקבל התראה מראש על-כך.

על-כן, איני רואה כל התרשלות בהתנהגות המושב במקרה דידן, בכך שלא התקין מערכת ניטור ומגוף חירום.

18. שאלה נוספת שהועמדה לבחינתי הינה השאלה, האם איש המים של המושב לא דאג לסכור מיידית את מוצא המים מאפיק הנחל אל המאגרים, ולא הורה לחקלאים להפסיק לאלתר את השקיית השדות, כמפורט בסעיף 19 לתצהירו של מר רייז.

לטענת הנתבעת, הנסמכת על-פי האמור בסעיף 9 לתצהירו של מר שני, הודע למר שני ביום 19.11.98, כי נתגלתה דליפת מי תמלחת. חרף זאת, הוא טיפל בנושא רק לאחר ביקורו באתר עם מר רייז ביום 26.11.99.

19. בעדותו בעל-פה, הכחיש מר שני טענה זו. יוצא, איפוא, כי קיימת לנו, לכאורה, הודעת בעל-דין, אשר נמסרה בתצהיר עדות ראשית. עם זאת, עיון מדוקדק בחומר הראיות, ובמיוחד במוצג נ/2, שהינו מכתב המושב לנתבעת, ובחינת עדותו של מר שני בעל-פה,

20. לעניין זה אציין, ראשית, כי איני משוכנע כי גם אם אכן היה מחדל מצד המושב, או מצד מר שני, כפי שמייחסת לו הנתבעת, היה למחדל זה השפעה כלשהי על הנזק. שכן, כעולה מעדויותיהם של מר רייז ובר-עוז מטעם הנתבעת, נתגלתה התקלה עוד ביום 17/11/98 (סעיף 7 לתצהיר רייז). רק למחרת יצא מר ברעוז לסגור את מגוף החרום (ר' תצהירו של מר ברעוז). יוצא איפוא, כי דליפת מי התמלחת נמשכה לפחות כ- 12 שעות לאחר גילוייה, כאשר המים זורמים למאגרי המושב. רק בבוקרו של יום המחרת, התקשר מר רייז למר שני - איש המים - והודיעו על התקלה (סעיף 11 לתצהירו). יוצא, איפוא, כי חרף העובדה שהנתבעת ידעה בוודאות כי מי תמלחת מסוכנים הוזרמו לערוץ נחל בית-לחם - היא סכרה פיה, ונמנעה מלהודיע על כך לנפגעים העיקריים - משך 24 שעות נוספות, כאשר כל אותה עת קיים היה חשש כי המים, אשר הוזרמו למאגר התפעולי, משמשים כבר להשקייה, שכן הזרמת המים מהמאגר התפעולי למאגר נעשתה באופן אוטומטי (ראה עדות שני בעמ' 31, שורה 25).

עוד ברור, כי ביום 18.11.99 נסגר המגוף. כך שסביר, כי לאחר מועד זה לא הוזרמו מי תמלחת למאגרים, כך שהנזק אשר התרחש - התרחש במשך 36 השעות בהן היה המגוף פתוח, ובשעות בהן טרם הודע על כך לנציגי המושב.

21. עם זאת, מעדותו של העד שני, ואף מנוסח תצהירו, עולה תמונה שונה - תמונה של פעולה מהירה. אמנם בסעיף 9 מעיד העד, כי מיד לאחר פגישתו עם רייז, הפסיק את הזרמת מי המאגר התפעולי והודיע למנהלים ולממונים עליו על התקלה שקרתה, אך בעדותו בעל-פה מסתבר, כי ניטשטשו לו לעד כמעה לוחות הזמנים. כעדותו:

"אני זוכר שהוא התקשר אליי והוא נפגש עימי".
(עמ' 20 שורה 9).
וכן:
"סביר שנפגשנו מיד, אך איני יכול לזכור בדיוק."
(עמ' 22 שורה 21).

ובהמשך:

"ת. לא סביר. אלא שהדבר חשוב, היה להפסיק מיד את התקלה ואת זה עשיתי מיד, עד כמה שאני מכיר את עצמי, גם אם היה אומר לי זאת באמצע הלילה, הייתי עושה זאת מיד."
(עמ' 20, שורות 16, 17).

ובהמשך:
"ברגע שהיתה תקלה, הודעתי להם".
(לחקלאים - ב.א. - עמ' 22 שורה 14).

וכן:
"ת. אני סגרתי מיד. אני לא מעלה על דעתי, שאקבל מרייס הודעה על תקלה, וכל התמלחת הוזרמה, ולא אסגור מיד, זה לא עולה על דעתי."
(עמ' 24, שורות 3 ו-4).

כן העד מעיד, כי ב- 24 לחודש כבר היו נזקים ידועים (עמ' 23 שורה 21), כך שסביר, כי הוא טיפל בנושא עוד קודם לפגישה, אשר ידוע כי התרחשה רק לאחר שהמכתב נ/2, שנכתב ביום 24.11.98, נשלח.

עדותו זו של מר שני, ובמיוחד האמור בשורות 3 ו-4 לעמ' 24, זכתה לאמוני. הדברים עולים אף בקנה אחד עם שורת ההגיון והסבירות, שכן לא סביר כי אדם יקבל הודעה על גרימת נזק, וימתין שבעה ימים בטרם יפעל. אף המכתב נ/2 שנשלח ביום 24 לחודש, מלמד כי הפעולה נעשתה קודם לכן.

גם מר רייז מטעים בתצהיר עדותו הראשית (סעיף 14), כי מר שני אמר לו, מפורשות, שמאז יום קבלת הודעתו - 19/11 - לא מועברים מים מן המאגר התפעולי, וכל ההשקייה נעשתה ממים שהוזרמו למערכת ההשקייה ישירות ממקורות.

על-כן, אני מקבל דווקא את עדותו בעל-פה של מר שני וקובע, כי הוא אכן פעל מיידית להפסקת הזרמת מי התמלחת למאגר התפעולי ולהשקיית השדות.

סבורני, רק ניסוח לקוי של תצהירו של העד, או טעמים הנוגעים לאופיו של הזיכרון האנושי, אשר מעצם טיבו מתעמעם עם חלוף הזמן, הם אשר הביאו לכלל המסקנה, כי לא נעשה דבר על-ידי המושב למנוע גרימת נזק בין הימים 19/11 עד 26/11, וכי הנכון הוא, כי נעשה טיפול מיידי, עם גילוי התקלה.

22. טענה נוספת שבפי הנתבעת הינה, כאמור, כי מי מאגר א' היוו משום מי "אוגר מת", שממנו עוברים מים ישנים ומזוהמים שנותרו בתחתית המאגר - ומשום כך נגרמו הנזקים לתובע.
איני מקבל טענה זו.
יודעים אנו, מפי מר רייז, כי חרף העובדה שהשנה היתה שחונה, היתה שפיעת מים בערוץ נחל בית-לחם. עובדה היא, כי חקלאי ממושב כפר יהושע, מר חנן שילה, שאב מים ישירות מאפיק הנחל (ראה סעיף 7 לתצהירו).

שנית, כעולה גם כן מתצהירו של מר רייז, נאמר לו על-ידי מר שני, כי רק מאז יום 19/11 הופסקה הזרמת מי המאגר התפעולי לבריכות האגירה (סעיף 14), ומכאן שמי בריכות האגירה היו מים שהוזרמו בצורה שוטפת ממי הנחל.

שלישית, עובדה היא כי השקיית השדות נעשתה כל העת ממי המאגר, ללא שנגרמו נזקים לגידולים. סמיכות המקרים בין אירוע הזרמת מי התמלחת, לנזק שנגרם לשדות, מלמדת כי אכן השדות נפגעו מימי התמלחת.
ראוי לציין לעניין זה את עדותו של מר גיטלין בתצהיר עדותו, כי זיהה באותו מועד תופעה של התנוונות והעלמות צמחי הבצל הצעירים, אשר לא דמתה לכל תופעה של מזיק או מחלה בשדה (סעיף 5 לתצהירו).

ורביעית, אף בחוות-דעתו של המומחה מטעם הנתבעת, מר גדליה כהן, לא הועלתה סברה זו.

על-כן, איני מקבל טענה זו של הנתבעת, אשר זכרה הועלה לראשונה רק בסיכומיה.

ה. אשם תורם:
23. שני מבחנים מרכזיים הותוו בפסיקה לקביעת מידת האשם התורם מצד התובע:

"א) מבן האדם הסביר - היינו, האם אדם סביר היה נזהר יותר;
ב) מבחן חלוקת האשמה: בהנחה שבית המשפט ימצא כי הייתה התרשלות מסוימת גם מצד הניזוק, ישקול בית המשפט את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק, בהצבתם זה מול זה, כדי להעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד בגרימת התוצאה המזיקה. "
(ע"א 2904/92, עירית תל-אביב נ. עזבון המנוח לטרהויז ואח', פד"י נ (1) 754, 763).

לפי ניתוח הדברים שהובאו לעיל בפרק הקודם לפסק-דיני זה, הרי יישומם של שני הכללים מוביל לתוצאה אחידה, כי לא היה כל אשם תורם מצד מי מהתובעים.
לגבי התובעים 1 ו-3, ברי, כי אין לקבוע כל דרגת אשם גביהם. ואילו לגבי המושב, הרי כפי שתיארתי לעיל, הותוותה שיטת פעולה יעילה ובטוחה, אשר הוכיחה עצמה משך 20 שנה לפחות, ואשר היה בה כדי למנוע כל נזק. אלמלא רשלנותה של הנתבעת, לא היה מתרחש כל הנזק דידן. הנזק דידן התרחש עקב נסיבות שהיו כולן בשליטת הנתבעת, מבלי שהתווסף אליהן כל מעשה או מחדל מצד אנשי המושב.

ו. נזקי התובעים:
24. המושב ציין כי רכש, במקום 30 אלף המ"ק מי השקיה שהומלחו בבריכה התפעולית, 30 אלף מ"ק מים חליפיים ממקורות תמורת סך 0.79 ₪ למ"ק. עלות המים הינה 23,700 ₪ בצירוף מע"מ. הנתבעת מציינת, כי קיימות אפשרויות לרכוש מים זולים יותר, אולם לא הוכח כי מים כאמור היו זמינים אותה עת. כפי שנמצאנו למדים מתצהירי שני ורייז, הושקו שדות המושב, באופן מיידי, החל מיום 13/11 ממימי מקורות. על-פי המפורט בחוות דעת השמאי מירה, המדובר במים מעבר לתכנון ולמכסה. על כן המחירים גבוהים.
אף השמאי שפירא לא חלק על סכום זה בחוות-דעתו. ידוע כי הנתבעת שילמה למר שילה שנפגע, פיצוי גבוה בהרבה בגין מחיר המים.

על-כן, הנני מאשר את הסך האמור, כסכום הנזק שנגרם למושב.

25. ובאשר לנזקי התובעים 1 ו-3:
תובעים אלה צירפו את חוות-דעתו של השמאי האגרונום מר מירה, אשר העריך את הנזק שנגרם לשדות התובע בסך 184,320 ₪. מנגד, העידה הנתבעת את השמאי, האגרונום מר אייל שפירא, אשר העריך את הנזקים בסך 102,746 ₪. עוד הוסיף מר שפירא וטען, כי ניתן היה לזרוע גידולי אביב קיץ (חציל, מילון, פלפל חריף, קישואים) ולהפיק מהם סך 87,725 ₪, ובכך למזער את הנזק.

26. השמאי מירה ערך את חוות דעתו לפי הקריטריונים הבאים:

"פרק הערכת הנזקים בחוות דעתנו מבוססת על פוטנציאל יבול נורמטיבי לגידולים השונים. תוך התחשבות בעובדה שהחקלאי יהושוע הדר הינו חקלאי ותיק ומנוסה אשר תוצאות הגידול בשטחי העיבוד שלו הינם הרבה מעבר לממוצע האזורי והארצי.
התחשיב מבוסס על פוטנציאל יבול ממוצע על פדיון צפוי עפ"י מחירים שהיו במועד השיווק המתוכנן ובקיזוז כל הוצאות הגידול, הקטיף והשיווק (כולל עמלות) בהן לא עמד המגדל עקב השמדת הגידולים".

מאידך, ערך מר שפירא את חוות-דעתו על-פי נתונים נורמטיביים של משרד החקלאות ומחירי שוק כפי שפורסמו על-ידי משרד החקלאות.

27. בבואי לבחון את נזקי התובעים, עליי לציין, כי מקובלת עליי טענת ב"כ הנתבעת והשמאי מטעמה, כי התובעים לא ביססו את חוות-הדעת מטעמם על נתוני אמת. התובעים אף נמנעו, בצורה עקבית, לספק את הנתונים, אשר חזקה כי היו ברשותם, לגבי תפוקות, עלויות ומחירים. התובע מס' 1 הודה בחקירתו, כי הוא, הינו הגורם היחיד, אשר באפשרותו לספק נתוני אמת (ראה עמ' 15 לפרוטוקול). התובע אף לא טרח להביא נתונים על גידולים ותפוקות שהפיק בשנים קודמות, או בשנים שלאחר האירוע.

ובאשר להקטנת הנזק, ציין התובע, כי אינו יודע לגדל את סוגי הירקות החליפיים שהציע השמאי שפירא. טיעונו זה עומד בניגוד להנחה, המונחת בבסיס חוות-דעתו של השמאי מירה, כאילו המדובר בחקלאי ותיק ומנוסה, אשר תפוקותיו עולות על הממוצע. על-פי חוות-דעתו של השמאי שפירא, גידל התובע קישואים ומלון בשנת 94, וכי אין מניעה כי יגדל את שאר הגידולים (ר' עמ' 26).

השמאי מירה אף לא בחן את אפשרות הגידולים האלטרנטיביים.

28. אציין, כי אין בדעתי להטיל דופי במקצועיותם של מי משני השמאים, אשר שניהם מקובלים, כמומחים המעידים חדשות לבקרים בבתי-משפט. עם זאת, לנוכח האמור בפיסקה 27 לפסק-דיני זה לעיל, וכאשר כל הנתונים הרלוונטיים היו זמינים, מן הראוי היה שהתובע ימציאם לשמאי מטעמו. בנסיבות אלה, הנני מחליט להעדיף את חוות-דעתו של השמאי שפירא באשר לגובה הנזק, חוות-דעת הנסמכת על נתונים נורמטיבים טהורים.

29. שונה הדבר לגבי הגידולים החילופיים. ראשית, יצוין, כי התובע ביצע שתילה חוזרת בשטח בן 6 דונם לוף. שנית, אציין, כי חרף העובדה שהתובע יכול היה לזרוע ירקות קיץ אביב, הרי עדיין ניצב היה בפני
בעיה בעונה הבאה.

כאשר נחקר השמאי מר שפירא, האם לא יכול היה ממילא התובע לזרוע את שדותיו בירקות אביב-קיץ לאחר איסוף יבול החורף, ענה, כי אין זה מקובל לזרוע גידול חדש מיד לאחר האסיף, מסיבות של הכנת שטח ומחלות (עמ' 35 שורה 27). על-כן, סבורני כי יש לגזור גזירה שווה אף לגבי זריעת סתיו חורף לאחר איסוף יבול האביב-קיץ. כך, שבכל מקרה, לא ניתן להקטין הנזק במלואו.

בנסיבות אלה, ומשלא הובאו נתונים מדויקים לגבי עונות הזריעה, אך ברור כי לא היה מקום להעמיד את השדות בשיממונם, שעה שאלה נהפכו כבר בתחילת החורף, ועובדה כי התובע ידע לשתול מחדש 6 דונם שומר, ובכך להקטין נזקיו, הנני קובע כי יש לחשב רק מחצית מן הרווח הצפוי לגבי 49 דונם יבולים (בניכוי 6 דונם שומר) ובסך הכל, בהתאם לתמורה הצפויה, לפי חוות-דעת שפירא, 2 : (1595 x 49 ) = 39,077 ₪.

בהתאם, הנני קובע את נזקי התובעים 1 ו-3 בסך 63,667 ₪ בצירוף עלות שתילת שומר מחדש בסך 5,520 ₪, ובסך הכל 69,187 ₪.

30. התובע טען לנזקים בגין "הוצאות שונות" בסך 50,000 ₪. התובע לא הביא כל פירוט לנזקים אלה, פרט לנקיבה סתמית בתצהירו על סכום הנזק האמור. איני מאשר נזק זה בהעדר נתונים.

ז. סוף דבר:
31. לנוכח האמור בפסק-דיני זה לעיל, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים 1 ו-3 פיצויים בסך 69,187 ₪, ואילו לתובע 2 פיצויים בסך 23,701 ₪ בצירוף מע"מ.

כל הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (בהעדר מועד להערכת הנזקים בכתבי הטענות וחוות-הדעת של התובעים) ועד לתשלום המלא בפועל.

ההודעה לצד שלישי, נדחית.
כמו-כן, הנני מחייב את הנתבעת לשאת בהוצאות התובעים ובנוסף בשכר טרחת פרקליטם בסך 10,000 ₪, בצירוף מע"מ ועליהם הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

ניתן היום ד' באלול, תשס"ב (12 באוגוסט 2002) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

בנימין ארבל
, שופט

002295/00א 115 נטלי שמכלר








א בית משפט שלום 2295/00 יהושע הדר נ' עוף העמק - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ (פורסם ב-ֽ 12/08/2002)












להסרת פסק דין זה לחץ כאן