ציון לוי, לוי שלומי - אינדקס העמק והגליל )1995( בע"ם, עמנואל בן סבו

ניתן להפיק דוחות מלאים על הצדדים בתיק זה

מצאנו עבורכם דוחות זמינים על הצדדים בתיק זה. יתכן שתאלצו להזין נתונים נוספים כגון ת.ז
ציון לוי לוי שלומי אינדקס העמק והגליל )1995( בע"ם עמנואל בן סבו
 
ציון לוי, לוי שלומי - אינדקס העמק והגליל )1995( בע"ם, עמנואל בן סבו
תיקים נוספים על ציון לוי | תיקים נוספים על לוי שלומי | תיקים נוספים על אינדקס העמק והגליל )1995( בע"ם | תיקים נוספים על עמנואל בן סבו |

2607/04 א     12/04/2007




א 2607/04 ציון לוי, לוי שלומי נ' אינדקס העמק והגליל )1995( בע"ם, עמנואל בן סבו




1
בתי המשפט
א 002607/04
בית משפט השלום נצרת
12/04/2007
תאריך:
כב' השופטת לילי יונג-גפר

בפני
:
1 . ציון לוי

2 . לוי שלומי

בעניין:
התובעים
חי דן

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
1 . אינדקס העמק והגליל )1995( בע"ם

2 . עמנואל בן סבו
הנתבעים
חלו הרצל

ע"י ב"כ עו"ד

פסק דין
1. 1. זוהי תביעה נגד המוציאה לאור של אינדכס העמק והגליל, עיתון שבועי (להלן: "העיתון" ו"הנתבעת") ונגד העורך והאחראי של העיתון (להלן: "הנתבע") בגין פרסום לשון הרע, עוולה לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק").

רקע עובדתי וטענות הצדדים
2. 2. התובע 1 (להלן: "ציון") הינו חבר מליאת המועצה אזורית גלבוע, והתובע 2 (להלן: "שלומי") הינו בנו של התובע 1 ועיסוקו - שחקן בקבוצת "אסי גלבוע", קבוצת כדורגל הפעילה בליגה א' - מחוז צפון, במסגרת ההתאחדות לכדורגל בישראל (להלן: "הקבוצה").
אין חולק כי ביום 16.1.04 פורסמה בעיתון, המופץ חינם בצפון הארץ בתפוצה של כ- 40 אלף גיליונות, כתבה שכותרתה "שחקנים באסי גלבוע נגד שלומי לוי" (להלן: "הכתבה").
בכותרת המשנה של הכתבה אשר צורפה לכתב התביעה כנספח א', נכתבו, בין השאר, הדברים הבאים:
"לא יאמן אבל קיים. לשחקנים באסי גלבוע נמאס מהשחקן שלומי לוי. לטענתם הוא אינו מתאמן באופן סדיר מתחילת השנה, ברמתו אינו מתאים אפילו לליגה ג', אבל בכל זאת הוא משחק בגלל שאביו ציון, הוא חבר מועצה ולוחץ על המערכת מבחוץ ומנצל את המומנטום של הבחירות הקרובות להשפיע על המועצה"
"איך קורה שילד בן 20 משגע מערכת שלמה של כדורגל? רק בישראל ורק ביזרעאל".
בגוף הכתבה נכתבו, בין השאר, הדברים הבאים:
"...הסיפור הבא מדהים בפני
עצמו מרתיח את דמו של כל אחד שמבין כי הספורט שאמור להיות דבר טהור ונקי משיקולים זרים מתערבב בביצה הפוליטית".
"מזה כחודש מופעלים על מאמן הקבוצה ציון מרילי לחצים כבדים לשלב שחקן מקומי ובן של חבר המליאה ציון לוי
, בהרכב הקבוצה המקומית, אסי גלבוע".
"קו השבר נוצר במשחק הצמרת בשבת מול חדרה, לוי לא שותף. ביום ראשון החל שוב מכבש של לחצים כנגד המאמן והחלטותיו".
"הוא מתהלך במגרש כמו איזה טווס ואומר לכולם שאבא שלו יפטר את ציון"
"...בקבוצה מנסים כל העת להשקיט את המפלצת שצומחת להם מיום ליום ומקווים לעבור את ה-27 לחודש, יום הבחירות, בשלום".

3. 3. התובעים טוענים כי הדברים שהובאו בכתבה הם דברים בוטים ומקוממים כנגד התובעים אשר אינם עולים בקנה מידה אחד עם האמת והמציאות, ומהווים לשון הרע נגדם.
הדברים עלולים, לטענתם, לפגוע במשרתו של ציון במליאת המועצה ובמעמדו כאיש ציבורי אמין וכן להקשות על תפקודו ולהזיק לקשרי עבודתו, וכן עלולים הדברים לפגוע בסיכוייו להיבחר בעתיד לתפקידים ציבוריים זהים.
אשר לשלומי, טוענים התובעים כי הדברים שפורסמו עלולים לפגוע בעיסוקו ככדורגלן, לפגוע בשמו הטוב ולהזיק לו בהמשך דרכו המקצועית, תוך הפחתת מעמדו בעיני אנשי מקצוע בענף הכדורגל ופגיעה בפרנסתו.
התובעים מעמידים את תביעתם לפיצוי כספי כולל בסכום של 250,000 ₪ .

4. 4. הנתבעים אינם חולקים, כאמור, על עצם הפרסום, אך טוענים כי עומדת להם טענת האמת בפרסום שכן תוכן הכתבה היה אמת והיה בו עניין לציבור. כן טוענים הנתבעים כי עשו את הפרסום בתום לב, כי היתה להם חובה חוקית, מוסרית וציבורית לעשיית אותו הפרסום, וכי הוא מהווה הבעת דעה על התנהגותם של התובעים, הנושאים בתפקיד רשמי או ציבורי.
הנתבעים מכחישים כי לנתבעים נגרם נזק כלשהו, וטוענים כי תוכן הכתבה אשר פורסם, כבר פורסם קודם לכן במקומון אחר בשם "ידיעות הגליל" (להלן: "המקומון") כעשרה ימים קודם לכן, ופורסם שוב באותו מקומון גם לאחר פרסום הכתבה בעיתון.

ראיות התביעה
5. 5. מטעם התביעה העידו התובעים, וכן מספר עדים נוספים מטעמם.
התובע 1, ציון, מסר בתצהיר העדות הראשית מטעמו, כי תוכן הכתבה הציגו באור שלילי, מעורר גיחוך, כעבריין כוחני ופורע חוק, כמחרחר מריבה וכעושה ככל העולה על רוחו לצורך קידום אינטרסים אישיים שלו ושל קרוביו, ובניגוד לטענות הנתבעים, נעדר התוכן כל שמץ של אמת, ומוכחש מכל וכל.
עוד טען ציון כי מעולם לא פנה אליו גורם מטעם הנתבעת לבירור הטענות טרם פרסום הכתבה, ומעולם לא ניתנה לו היכולת להביע דעתו על האמור בה.

6. 6. אשר לנזקיו מסר ציון כי על אף העובדה שנבחר שוב כחבר במליאת המועצה פגע בו תוכן הכתבה טרם הבחירות ועלול לשוב לפגוע בו בבחירות הבאות למליאת המועצה או לכל תפקיד ציבורי אחר. לטענתו אין כל קשר בין הכתבות אשר פורסמו במקומון לבין הכתבה בעיתון הנתבעת.

7. 7. בתצהירו המשלים הוסיף ציון כי כשנה טרם פרסום הכתבה, במסגרת שיחה בין הנהלת הקבוצה ליו"ר המועצה האזורית גלבוע, מר דני עטר, הועלו על ידי המשתתפים בשיחה טענות לגבי היעדרותו של הקהל ממשחקי הקבוצה, והוברר כי הסיבה להיעדרות הקהל הינה אי שיתופם של שחקנים מקומיים בהרכב הקבוצה, והבאת שחקני חוץ במקומם. לנוכח האמור, חזר וקבע יו"ר המועצה כי על קבוצה הממומנת מכספי המועצה לשתף ולטפח שחקנים מקומיים ולא שחקני חוץ, וכי יש להעביר הנחייה זו לראשי הקבוצה ומאמניה.
ציון מדגיש כי לאורך כל השיחות שנעשו בנושא (ובכללן גם שיחה עם חברי המועצה המקומית) נמנע במכוון להעלות את שמו של בנו שלומי כשחקן שיש לאפשר לו להשתתף במשחקי הקבוצה, וזאת על מנת למנוע ניגוד עניינים וכדי שלא ייווצר הרושם שהוא פועל על מנת לקדם את בנו ולא את הקבוצה.

8. 8. עוד טען ציון כי להפתעתו התברר לו כי למאמן הקבוצה, ציון מרילי (להלן: "מרילי") לא היתה בתקופה הרלוונטית כל תעודת מאמן מטעם ההתאחדות לכדורגל בישראל, והוא פעל בצוות המקצועי תחת התעודה שהיתה לעוזר המאמן שהיה לצידו וכלל לא היתה לו כל סמכות ליתן חוות דעת כמאמן מוסמך.
לטענתו, שלומי ניהל מו"מ עם קבוצת הכדורגל מכבי נתניה ואף הוגשה לו הצעה לחוזה למשחק במסגרתה, אולם לפני החתימה חזרה בה הקבוצה מהצעתה, ומבירורים שערך עלה כי על הקבוצה הופעלו לחצים מצד גורמים שונים אשר פעלו להכשיל את מעברו של שלומי לקבוצת מכבי נתניה.
9. 9. בחקירתו הנגדית העיד ציון כי נבחר לראשונה למועצה האזורית גלבוע לפני כ- 8 שנים, וזכה אז ברוב של כ- 70% מבין ארבעה מתמודדים. בבחירות האחרונות שהתקיימו, מסר כי זכה ברוב של בין % 50 ל- 60% ומלבדו היה עוד מועמד אחד בלבד.
כיום מוסר העד כי אינו מעורה בחיי הקבוצה, אולם בעבר, עם פרסום הכתבה, התקשר אליו בנו וסיפר לו על קיומה. ציון הצליח לאתר את מספר הפלאפון של העיתונאי אשר כתב את הכתבה, התקשר אליו אישית ושאל אותו לפשר הכתבה ומדוע לא ביקש ממנו כל תגובה לפרסומה. למשמע אזהרותיו של ציון כי יתבע את הכתב על הוצאת לשון הרע, השיב לו הכתב "תתבע, תעשה מה שאתה רוצה" ובכך תמה השיחה.

10. 10. ציון מספר על ישיבה שהתקיימה בין חברי המועצה ליו"ר המועצה מעיד ציון כי השתתפו בה ארבעה חברי מועצה: דניאל סבח, מנחם יעקב, אפרים אהרון, ודניאל שמשון. הרקע לישיבה היה הרצון לבקש מהנהלת הקבוצה לשתף שחקני בית נוספים במשחקים, מאחר ובאותה התקופה, למרות שהיו בקבוצה בין 6 ל- 7 שחקנים מקומיים בלבד, רק אחד מהם שותף במשחקים. העד מאשר כי בעת שהתנהלה השיחה היה שלומי שחקן בקבוצה, וכי בין חברי ההנהלה יש 4 קרובי משפחה. עם זאת, לטענתו, מהישיבה לא יצאה כל החלטה מסודרת אלא החלטה בעל פה בלבד.

11. 11. עוד מוסיף התובע כי במהלך משחק עונה, שוחח גם עם חבר ההנהלה והמועצה מר עמרם אפרים, המכיר את בנו שלומי, על נושא אי שיתוף השחקנים המקומיים במשחקי העונה. ציון מדגיש כי לא העלה את שמו של בנו, וכאשר אוזכר שמו של שלומי, נמנע מלהביע דעה. לטענתו השחקנים המקומיים היו טובים יותר מבחינת האיכות, אך למרות זאת הם לא שותפו במשחקים ומרילי העדיף שחקנים שהיו מקורבים אליו, ושלא היו בהכרח השחקנים הטובים ביותר.
למרות שהעד טוען כי היה זה מתפקידו של מרילי לקבוע את ההרכב שמשחק, ואל לאיש להתערב בשיקולים מקצועיים אלה, הרי שבמקרה זה סבר שהיתה הצדקה מקצועית להתערב בשיקולי המאמן, ועל כן דיבר עם חברי ההנהלה שוב על כך שהקבוצה צריכה לשתף יותר שחקני בית, מאחר והיא בנויה מלכתחילה על שחקנים אלה.
לטענתו העלה את הטענות בעניין זה זמן רב לפני שבנו החל לשחק הקבוצה, והוא מכחיש שלחץ על מישהו כדי לשתפו מאחר וכישוריו הטבעיים לא הספיקו כדי שמרילי ישתף אותו מיוזמתו.

12. 12. אשר להחתמתו המיועדת של בנו שלומי לקבוצת מכבי נתניה מוסר ציון כי לילה לפני שהיה אמור בנו לחתום בקבוצה החדשה, שוחח מרילי עם מאמנה של מכבי נתניה, וטירפד את המעבר של שלומי לקבוצה. לטענתו כל הפרשה עם מכבי נתניה היתה כשלושה או ארבעה חודשים לפני פרסום הכתבה.
כיום, מוסר ציון, אין משחק באף קבוצה.

13. 13. לשאלת ב"כ הנתבעים משיב ציון כי אין בידו להציג דוגמא אשר תעיד כי אכן ניזוק מעמדו כאיש ציבור בעקבות הכתבה, או דוגמא להשמצות ודברי דיבה נוספים שהושמעו כנגדו. עם זאת טוען הוא כי בכל מקום אליו מגיע, מסתכלים עליו בצורה אחרת, אף כי פרנסתו לא נפגעה.

14. 14. התובע 2, שלומי, מעיד בתצהירו כי כתוצאה מלשון הרע שפורסמה בכתבה, הוא אינו משחק עוד כדורגל באופן פעיל, וכי קודם לפרסום היה שחקן לגיטימי ומוערך ללא כל תדמית בעייתית. לטענתו הפגיעה בפרנסה הורגשה כעבור זמן מה ולא באופן מיידי\ וכי למרות ששיחק גם לאחר הפרסום בקבוצה, חש את הרוח הנושבת כנגדו, ותדמיתו נפגעה על לא עוול בכפו.
עוד הוא מוסיף כי מצעירותו נחשב לכדורגלן רציני ומסור, שתמיד השקיע את המירב האפשרי על מנת להצליח ולהתקדם מבחינה ספורטיבית ואישית, ועל כן תמוהה בעיניו הקביעה הלא מבוססת בכתבה לפיה הוא אינו רצינית באימונים.
שלומי מכחיש כי היה שחקן בעייתי וטוען כי מעולם לא נופף בקשרי משפחתו, ומעולם לא איים שידאג לפיטורי המאמן מרילי. למעשה, לאחר פרסום הכתבה, פנו אליו שחקנים מהקבוצה והביעו בפני
ו את תדהמתם לנוכח המתואר בכתבה.

15. 15. בתצהירו המשלים הוסיף שלומי כי מעולם לא שלח את חברי המועצה לפעול בשמו וכן לא איש מחברי ההנהלה מטעמו, לא אמר לאיש, ולא ניצל את קשריו לצורך הפעלת לחץ על גורמים בקבוצה, ואין לו כל קשר לרעיון שכביכול הוצע לצוות המאמנים.
לטענתו, תמוהה בעיניו הקביעה כי רמתו המקצועית אינה מתאימה לליגה א' שכן בעונת המשחקים 2002- 2003 היה בסגל הקבוצה, וברוב רובה של אותה עונה צירף אותו צוות המאמנים להרכב הראשון של הקבוצה, וגם במשחקים שבהם לא נכלל בהרכב הראשון, הוכנס כשחקן מחליף. על כך יעידו כתבות שונות שפורסמו בעיתון בזכותו, בין היתר בעיתון "חדש בעמק" שם כונה "האס של ציון מרילי".

16. 16. עוד מעיד שלומי כי לפני תחילת עונת 2002- 2003, בעודו מחפש קבוצה בהסכמת קבוצת הפועל עפולה, התאמן במסגרת הקבוצה הנ"ל על מנת לשמור על כושר משחק, וללא מו"מ בין הצדדים, כאשר היו אלה גורמים מהנהלת הקבוצה שניסו לשכנעו לחזור ולהתאמן בקבוצה המקומית.
לטענתו איש משחקני הקבוצה עימם שוחח לא טען בפני
ו כי חש שמופעל על ראשי הקבוצה לחץ פוליטי וכי הוא מבחינתו מעולם לא הפעיל לחץ על המאמנים .

17. 17. בחקירתו הנגדית מסר שלומי כי למרות שהוא מעוניין לשחק כדורגל בקבוצה, הוא אינו מועסק על ידי שום קבוצה כיום, וזאת מאחר ולא מצא קבוצה, ומאסי גלבוע לא קיבל כל הזמנה.
לדבריו, במשך שלוש עונות שיחק בקבוצת אסי גלבוע, כאשר את דרכו המקצועית החל במחלקת הילדים בעפולה, עובר למחלקת הנוער של הפועל בית שאן, ולאחר מכן עבר להפועל נצרת עלית ומשם לקבוצה אסי גלבוע.
לטענתו בשתי העונות הראשונות כלל לא היו לו טענות לגבי שיתופו בצוות, אולם בעונה השלישית חש כי הוא אינו משותף, אך יחד עם זאת לא זכורה לו דוגמא ספציפית לתחושת הקיפוח.
שלומי חש כי החלטת מרילי שלא לשלב אותו במשחק לא היתה החלטה מקצועית טהורה, למרות שאינו יכול לדעת בוודאות. לטענתו במשחקים בהם שותף הוכיח דווקא כי יש לו יכולת.

18. 18. אשר למכבי נתניה מספר שלומי כי הגיע בשולי טרום העונה, לאחר שהקבוצה זכתה במשחקים אירופיים. לשלומי נמסר טופס העברה, והוא אף היה אמור לנסוע איתם למשחקי אינטר-טוטו במסגרת חוזה מסודר אולם לא נסע בסופו של דבר, מאחר וקיבל טלפון ממנהל הקבוצה שהמאמן מוותר על שירותיו.
לדבריו לא עשה דבר כדי לברר מדוע לא התקבל לקבוצה, אך שחש שהיה זה מרילי אשר "שם לו רגל" בעניין, אולי משום שנפגע מכך ששלומי לא שיתפו בתכניותיו.

19. 19. שלומי מוסר כי חשוב לו להשתתף במשחקים, הן משום שהוא מקבל על כך פרמיות והן לשם קידומו המקצועי. הוא מכחיש ששטח טענות כלשהן בפני
חברי המועצה על קיפוח מצד מרילי, וטוען שלא ניגש למרילי לשאול אותו מדוע אינו משתף אותו במשחק.
לטענתו שוחח בעבר עם מרילי בעניין באופן כללי, ונענה שאינו מתאמן מספיק.
עם זאת הוא מודה שמרילי זימן אותו באופן אישי בעונה השניה והשלישית, שהיתה אחרי הפרשה עם קבוצת מכבי נתניה, וכי באי זימונו האחרון לקבוצה לא היה קשור מרילי אלא מאמן חדש, שאין הוא יודע מהם שיקוליו שלא לזמנו.

20. 20. לדברי שלומי, לאחר שלא קיבל זימון מקבוצת אסי גלבוע ומהמאמן החדש, החל את העונה בקריית אתא, שם קיבל זימון מהמאמן עופר גמליאל. לאחר שהקשר לא עלה יפה, פנה שוב לקבוצת אסי גלבוע, אך אז כבר חלף המועד לחידוש כרטיס הליגה שלו.

21. 21. העד מוסר כי אין בידיו העתק מכתבת העיתון בה כונה "האס של ציון מרילי" , ומציין את שמו של שינו, כשחקן אשר הביע בפני
ו תדהמה מהאמור בעיתון. לטענתו, בשתי העונות האחרונות חיפשו שחקני הבית בקבוצה קבוצות אחרות, בכלל היחס המקצועי שקיבלו מקבוצת אסי גלבוע, ונוקב בשמו של אחד השחקנים שלטענתו עזב את הקבוצה.

22. 22. עד תביעה נוסף היה עופר גמליאל (להלן: "עופר"), מאמן כדורגל אשר אימן בעבר את קבוצת הפועל בית שאן, קבוצת הילדים והבוגרים בטבריה, קבוצת בוגרים של הפועל קריית שמונה ואף אימן במשך שנתיים את הפועל קריית אתא בליגה הארצית.
העד מוסר בתצהירו כי הכיר את שלומי כבר בראשית דרכו במסגרת קבוצת הנערים בהפועל בית שאן, שם הוא התגלה כשחקן כשרוני מאוד, שעשה עליו רושם כי יש לו את הכשרון והיכולת לבוא לידי ביטוי ברמות הגבוהות ביותר בכדורגל הישראלי, אשר מעולם לא יצר יריבויות בינו לשחקנים עמיתים/מתחרים אחרים. גם כאשר לא שותף שלומי על ידי העד במשחקי הקבוצה, והושב על ידי ספסל המחליפים, מעולם לא התבטא כנגד החלטת העד כמאמן ולא הפעיל עליו לחץ כלשהו.

23. 23. עוד מספר העד בתצהירו כי נוכח כישוריו של שלומי, הציע לו לשחק בקבוצת קריית אתא, ושלומי מצידו הביע עניין בהצעתו והחל להתאמן במסגרת אימוני טרום העונה בקבוצה. בשלב מסוים, ביקש עופר ממנהלי הקבוצה לפנות אל שלומי בהצעה כספית לצורך שיתופו הרשמי במסגרת הקבוצה והצעה להסכם הועבר לידיו.
גם לאחר שנאמר לעופר על ידי מנהלי הקבוצה כי בתקציב הקבוצה לא נותר הסכום הדרוש המתאים לשחקן ברמתו של שלומי, הודיע לו שלומי כי מתוך הבנה שהאימונים תחת עופר במסגרת הקבוצה יקדמו אותו מבחינה מקצועית, הוא מוכן להתאמן גם ללא תמורה כספית, ועופר אכן הודיע זאת למנהלי הקבוצה, תוך שהוא מבקש לצרפו לסגל הקבוצה.

24. 24. בסופו של דבר, לא נכנס שלומי לסגל הקבוצה וזאת לאחר שיו"ר קבוצת קריית אתא שינה את דעתו באופן מפתיע והודיע כי הקבוצה אינה מעוניינת בשירותיו של שלומי בעונה הבאה.
בירור שערך עופר בעניין העלה כי מרילי הביא לפני יו"ר ומנהל קבוצת קריית אתא את דעתו על שלומי והודיע להם בצורה נחרצת וללא כל סיבה נראית לעין כי לדעתו, שלומי אינו בעל רמה מספקת לשחק בקבוצה ואף קבוצה מקבילה לקבוצה בליגה הארצית, ועל כן סירבו לשתף את שלומי בסגל הקבוצה. עם זאת, טוען עופר כי מבחינת מקצועית, אין לו צל של ספק ששלומי התאים, בתקופה הרלבנטית, לשחק באחת מהליגות הבכירות בישראל.

25. 25. בחקירתו הנגדית מסר העד כי אינו זוכר באילו שנים ראה את שלומי משחק, אולם יודע לומר כי בשנה שבה היה מאמן קבוצת קריית אתא, לא ראה אותו משחק בפועל, אלא ראה אותו שנה לפני כן, ואף ביקש לזמנו לקריית שמונה כדי להחתימו.
העד מודה עוד כי לא שמע ישירות ממרילי כי שוחח עם יו"ר הקבוצה, והוא מצידו כלל לא ניסה לברר האם הדבר היה נכון. לטענתו לכל מאמן יש את שיקול הדעת המקצועי שלו. עוד מסר כי מבחינתו שלומי יכול היה לשחק באחת מהליגות הבכירות בישראל בתקופה שטרם גיוסו, וכי בתקופה שהתאמן אצלו בקריית אתא, לא נפל מאף אחד מקבוצתו השייכת לליגה השלישית.

26. 26. שני עדי תביעה נוספים היו שחקני קבוצת "אסי גלבוע", אייל היימן ושניר שינו (להלן: "אייל", ו"שינו"), אשר העידו כי בתקופה בה שיחקו עם שלומי, הוא התגלה כשחקן כשרוני וחברותי, והיה ברור להם כי יש ביכולתו להשתלב בקבוצה הן מבחינה מקצועית והן מבחינה חברתית. עם זאת, מוסרים הם כי שלומי לא שותף במשחקי הקבוצה בעונת 2002- 2003 וקופח על ידי צוות המאמנים שבחר לשתף שחקנים אחרים הנופלים ביכולתם ובכשרונם משלומי.

27. 27. עוד מעידים השניים כי במהלך תקופת השתתפותם בקבוצה, תחת אימונו של מרילי ניכר היה כי המאמן מעדיף לשתף במהלך המשחקים שחקני חוץ, והעדיפם על פני שחקנים תושבי המועצה, אשר גדלו בה. השניים טוענים כי מעולם לא נתקלו בלחץ ממי מהתובעים על הצוות המקצועי ו/או על האחרים לצורך שיתופו של שלומי במשחקי הקבוצה, ומעולם לא שמעו ששחקנים מאיימים לעזוב את הקבוצה עקב לחץ שכביכול הופעל על המאמנים.

28. 28. בחקירתו הנגדית סיפר אייל כי הוא משחק בקבוצה זו העונה השלישית, ובעבר שיחק עם שלומי במשך כשנתיים, תחת המאמנים מרילי ואלי מלדסי.
העד לא יודע להשיב האם מרילי קיפח את שלומי מבחינה מקצועית בכך שלא הכניס אותו להרכב ומוסר כי בעת ששלומי היה חלק מהקבוצה, רוב השחקנים בקבוצה היו שחקני חוץ, והיו מספר שחקני בית שלפעמים שיחקו ולפעמים לא, אולם ההרכב נקבע על פי היכולת של השחקנים.
העד מוסר כי לא שוחח עם שלומי על הכתבה, אולם שמע שמועות בין השחקנים במגרש אימוני הקבוצה , כי שלומי אינו משחק בהרכב מסיבות לא מקצועיות, כאשר הוא עצמו לא שמע ישירות על לחצים שהופעלו על מרילי כדי לשלב את שלומי בהרכב. הוא הוסיף כי היו"ר החדש, מר מנחם יעקב, אמר שהקבוצה אמורה להיות מבוססת על שחקני בית בתוספת שחקני חוץ.
עוד מספר אייל כי לדעתו, הפסיק שלומי לשחק משום שהכתבה פגעה בו, אך הוא מעולם לא דיבר איתו על כך ואינו יודע בוודאות את הסיבה לכך, או לאי חזרתו לקבוצה.

29. 29. שניר מספר בעדותו כי כיום הוא אינו משחק עוד בקבוצת אסי גלבוע, אולם בעת ששיחק הבחין שמשהו לא תקין בעובדה ששלומי אינו משחק, בפרט לאחר שבעונה קודמת שיחק בכל המשחקים או פתח בחילוף הראשון. לטענתו, למרות שהוא עצמו צורף להרכב בסיבוב השני, היה זה מאוד צורם שכל שחקני הבית לא שותפו במשחקים. הם מצידם לא דיברו על כך עם איש, והוא עצמו קיבל זאת כהחלטה מקצועית. לשאלת ב"כ הנתבעים משיב העד כי אם שחקן רוצה לשחק הוא צריך להיות טוב, ולא בטוח שהעדיפו את שחקני החוץ כי היו טובים יותר, וייתכן שלמאמן פשוט היה קשר טוב יותר איתם, והוא ביקש לקדמם.
עם זאת הודה העד כי בעת שכן צורף להרכב, לא הרגיש עוד תחושות קיפוח.

30. 30. עמרם אפרים (להלן: "עמרם"), מכהן כחבר במועצה אזורית גלבוע, ובעונה הנוכחית אף חבר הנהלת קבוצת הכדורגל אסי גלבוע.
בתצהירו מוסר העד כי לאורך השנים נתקל בתופעה מצד מאמנים אשר אימנו את הקבוצה והעדיפו להביא שחקנים אשר לא גדלו במועדון על פני שחקנים תושבי המועצה, כאשר לפני מספר שנים אף פוטר אחד ממאמני הקבוצה אשר העדיף שחקנים זרים ולא קידם שחקני בית.

31. 31. לדברי העד, בעונת המשחקים 2002-2003 אימנו את הקבוצה מרילי וסילקו אשר הביאו שחקנים זרים לקבוצה והעדיפו לשתף אותם במשחקי הקבוצה על חשבון שחקני הבית. לאור האפלייה שנוצרה, פנה עמרם יחד עם נציגים אחרים מתושבי המועצה למאמני הקבוצה פעמים רבות בדרישה שישתפו את שחקני הבית ולא יעדיפו שחקנים זרים אולם אלה לא שעו לבקשתם והמשיכו להפלות את שחקני הבית.
גם בהתבוננות באימוני הקבוצה ובמשחקיה, תמוהה היתה בעיני העד התנהלות המאמנים בכל הנוגע לשלומי אשר גדל בקבוצה ונחשב לשחקן כשרוני ומוערך, אולם למרות זאת, סירבו המאמנים לשתפו והעדיפו שחקנים אחרים על פניו, וכל זאת מתוך שיקולים שאינם ספורטיביים או מקצועיים.

32. 32. לטענת עמרם, באחד מאימוני הקבוצה בא בדברים עם המאמנים והפציר בהם לקדם את שחקני הבית שכן אם לא יעשו כן, יפגע הדבר בקבוצה ובאוהדים. בעקבות הפצרות העד, התעורר ויכוח שעלה לטונים גבוהים, אולם המאמנים לא קיבלו את טענותיו והשיבו פניו ריקם. עוד מעיד עמרם כי מעשיו נעשו על דעת עצמו ומתוך רצון לעזור לקבוצה ומעולם לא פעל בשם איש או מתוך אינטרסים זרים. הוא טוען שציון לא פנה אליו ישירות ו/או בעקיפין על מנת לגרום לו לפעול למען קידומו של בנו שלומי, וגם במהלך כל הדיונים שהתנהלו בענייני הקבוצה, נמנע ציון מלאזכר את שמו של בנו, לא במפורש ולא במרומז.

33. 33. העד מוסר בחקירתו הנגדית כי קבוצת הכדורגל הוקמה למען הנערים והילדים במועצה וקבוצת הבוגרים הוקמה כדי שיהיה לצעירים לאן להמשיך, ואין פה כל שיקול עסקי. עם זאת, מודה עמרם כי לא ייתכן כי כל הקבוצה תהיה רק משחקנים מקומיים, ולכן הובאו מספר שחקנים זרים, קרי שלא גדלו בקבוצה או שאינם גרים בשטח המועצה, כדי לקדם את הקבוצה ולעלות ליגה. לטענתו, המאמנים הם אלה שהביאו את השחקנים הזרים לקבוצה, עובדה אשר גרמה לכך שלמאמנים נוצרה התחייבות כלפיהם. על אף שההנהלה אישרה את קליטת השחקנים הזרים, לא הייתה כל כוונה מצידה שהדבר יבוא על חשבונם של השחקנים המקומיים.

34. 34. עמרם מעיד כי ההנהלה הנחתה את המאמן לשתף מקסימום שחקנים מקומיים, אולם אין כל מסמך לגבי המדיניות המוצהרת של הקבוצה. עם זאת טוען כי הובהר למאמנים כי ההנהלה מעדיפה שיוקדמו וישותפו שחקני הבית, גם אם לא נאמר לו את מי לשתף, אך אינו יודע האם הדברים נמסרו למרילי לפני שהחל לאמן את הקבוצה.

35. 35. העד אינו זוכר את שלומי משחק באחת מקבוצות הילדים או הנוער של קבוצת אסי גלבוע, ופגש אותו לראשונה כשחקן בקבוצת הבוגרים. עם זאת, הוא בטוח ששלומי גדל בקבוצה, והופלה לרעה אל מול הזרים.
לטענתו שוחח באחת ההזדמנויות עם המאמנים מרילי וסילקו בעניין הפליית המקומיים, ומעיד כי מלבד שלומי היו עוד שני שחקנים מקומיים אחרים שהופלו לרעה, אחד מהם היה שינו, והוא מצידו היה מאוד מוטרד מאי שיתופם, ואף אמר למרילי שאם שניהם ישחקו, אז הכל יהיה בסדר (עמ' 33, ש' 1).

36. 36. עמרם טוען שלא שוחח עם מרילי על המשך העסקתו, אולם מאשר כי בין חברי ההנהלה דובר כי אם לא ישתף מרילי את הנוער, לא יהיה לו מקום להמשיך ולאמן. העד מכחיש שאמר למרילי לאחר אחד המשחקים בהם לא שותף שלומי, שיוסקו כנגדו מסקנות.
עוד מוסר העד כי שוחח על העניין גם עם ציון, וטוען כי ציון לא טען בפני
ו שהוא רוצה שרק שלומי ישותף אלא שכל השחקנים המקומיים ישותפו, ומאשר כי היה לו ולציון אינטרס מובנה לדאוג לכך שדני עטר ילחץ על מרילי ששלומי כמו גם שאר השחקנים המקומיים ישחקו כי כך יקבלו שכר הגון.

ראיות ההגנה
37. 37. מטעם ההגנה העידו מרילי, עוזר המאמן מיכאל סילקו (להלן: "סילקו") ושני שחקני כדורגל נוספים של הקבוצה וכן כתב הספורט של העיתון, דודו בזק (להלן: "דודו"). בנוסף, הוגש תמליל שיחה שערך דודו בזק עם אלי מלדסי, מאמן הקבוצה אשר החליף את מרילי.

38. 38. בתצהירו מוסר מרילי כי שימש כמאמן קבוצת "אסי גלבוע" במשך כשנתיים וחצי ובין השנים 2002-2004 לרבות בתקופה הרלוונטית לתביעה בתיק.
לטענתו, דודו שוחח עימו מספר פעמים לצורך אימות העובדות והידיעות אשר הגיעו אליו בעניין הקבוצה ועל המתרחש בה, וכי הוא אישר בפני
ו כי הופעלו עליו לחצים כבדים, שעיקרם לחצים ממניעים פוליטיים, על מנת לשתף את שלומי במשחקי הקבוצה, אשר החלו כחודשיים לפני הבחירות המוניציפאליות שנערכו ביום 27.1.04 ונעשו על ידי עמרם וכן על ידי חברי הנהלת הקבוצה: דניאל סבח, זוהר כהן ומנחם יעקב שטענו בפני
ו כי הם נשלחו על ידי ציון.

39. 39. לדברי מרילי, חברי ההנהלה מסרו לו שציון מנצל את הבחירות ולוחץ על ראש המועצה כדי שיפעל לשתף את בנו שלומי במשחקי הקבוצה, ומאחר שראש המועצה זקוק לתמיכתו, חשוב מאוד ששלומי ישותף כמה שיותר במשחקי הקבוצה.
מרילי סיפר עוד על תקרית שהיתה לו עם עמרם, אשר הגיע באחד הימים לאימון הקבוצה, ודרש בתוקף את שיתופו של שלומי במשחקים. דוגמא נוספת אירעה במהלך הכנות למשחק הקבוצה נגד הפועל ריינה, אז פנו אל מרילי ואל סילקו חברי ההנהלה בטענה כי יש לחץ "מלמעלה, מהמועצה" לשתף את שלומי במשחק ואף אמרו לו שאם הוא (מרילי) אינו יכול לעמוד במשימה, יודיע כי הוא חולה וסילקו ינהל את המשחק ויתן לשלומי לשחק.
למרות כל הלחצים לעיל סירב מרילי להיענות לדרישותיהם של חברי ההנהלה וחבר המועצה עמרם.

40. 40. מרילי מוסר עוד בתצהירו כי הביע בפני
דודו את דעתו המקצועית כי שלומי אינו שחקן ברמה הדרושה לליגה א', שהוא אינו מתאמן באופן סדיר, אינו משקיע באימונים, אינו מתאמץ כדי לשחק, וחושב שהכל יבוא לו בקלות בזכות אביו וקשריו הפוליטיים. עוד מעיד מרילי כי שלומי עזב מספר פעמים את הקבוצה, וכאשר בירר מרילי על היעדרויותיו, מסרו לו חברי ההנהלה כי הוא רוצה לשחק במכבי נתניה או בבית שאן, שם הוא מתאמן.

41. 41. לטענת מרילי, כשלושה שבועות לאחר תחילת האימונים, חזר שלומי לקבוצה לאחר שלא הצליח במכבי נתניה ובבית שאן ולאחר תקופה קצרה עזב שוב ועבר לשחק ולנסות את מזלו בקבוצת הכדורגל הפועל עפולה, אולם גם שם לא הוכיח עצמו וביקש לחזור לקבוצה בתקווה כי יינתן לו לשחק. חברי ההנהלה שוחחו עם מרילי בעניין החזרתו של שלומי לקבוצה וביקשו ממנו להיות רך עימו, ולתת לו צ'אנס נוסף. מרילי נפגש עם שלומי בנוכחותו סילקו, והסכימו לתת לו הזדמנות נוספת בתנאי שיתאמן כמו כולם.

42. 42. מרילי מאשר בתצהירו כי סיפר לדודו כי במשחק מול חדרה, שהתקיים לפני הבחירות לא שיתף את שלומי וכבר ביום ראשון החל מסע הלחצים. משראו חברי ההנהלה כי הם אינם מצליחים לשכנע את מרילי, החלו ללחוץ עליו בצורה של רמיזות על פיטורין או על המשך חוזה העסקתו, אולם למרות כל אלה עמד מרילי בלחצים שהופעלו עליו ודחה את בקשותיהם של חברי המועצה וההנהלה.
עוד מאשר מרילי כי סיפר לדודו על הרגשותיהם ותגובותיהם של השחקנים וכי היו ממורמרים ומודעים ללחצים שהופעלו עליו, ואף אמרו לו : "אל תכנע" "אל תשבר"... ועל מנת שלא לפגוע בשחקנים ובקבוצה אמר להם מרילי שזו בעיה שלו, ושהשחקנים יתרכזו במשחקם המקצועי בלבד.

43. 43. בחקירתו הנגדית הכחיש מרילי שנאמר לו עם תחילת העסקתו כי יש לקדם את שחקני הבית מהאזור כדי ליצור אווירה טובה יותר. לטענתו כשהגיע לאמן את הקבוצה, היא היתה מועמדת לרדת ליגה ולמעשה הוא הוצנח כחבל ההצלה האחרון, ודרישה שכזו כלל לא רלוונטית, ומכל מקום כלל לא הושמעה.
כמו כן, מכחיש הוא כי נאמר לו שאם יהיו יותר שחקני בית, יבוא יותר קהל, וכי פנה לעיתון רק כדי לפתור את בעיותיו הוא. לטענתו, דודו ניסה לאמת עימו את הדברים, אולם מרילי ניסה מצידו שהכתבה כמו גם הבעיות לא יצאו החוצה, ואמר לו שהוא לא מעוניין להגיב על הדברים.
(בחקירתו החוזרת הבהיר בעניין זה כי אמר לדודו שהדברים נכונים אולם הוא לא מעוניין להגיב לעיתון).

44. 44. מרילי מסר כי לא ידע מראש ששלומי עומד להבחן במכבי נתניה, וטוען כי נודע לו על כך רק מציון, אשר צלצל אליו ועדכן אותו, וביקש ממנו באותה ההזדמנותלגית מדוע לא לוקחים את שלומי למשחקי האינטר-טוטו בהם היתה אמורה מכבי נתניה להשתתף בחו"ל. לטענת העד, הוא דיבר על כך עם ראובן עטר, מאמנה של מכבי נתניה, ותשובתו היתה שהוא לא לוקח את שלומי לקבוצה. לאחר שהודיע מרילי לציון על כך, נגמרה מבחינתו הפרשה.
מרילי מציין כי לא כעס אלא הופתע בלבד, כיוון שלשיטתו כל מאמן צריך לדעת לפני ששחקן נבחן לקבוצה אחרת. הדבר לא הפריע לו, אולם לדעתו המקצועית, שלומי לא התאים לשחק בקבוצה בליגת העל כדוגמת נתניה.

45. 45. לשאלת שיתופו של שלומי במשחקים משיב מרילי כי שלומי היה שחקן מהסגל, וכאשר הוא התאים והיה בו צורך, הוא שותף בחלק מהמשחקים. העד מכחיש ששלומי שותף בעונה 2003-2002 בכל המשחקים ולטענתו היה שחקן בינוני ומטה.
עוד מעיד כי שלומי סבל מבעיות משמעת בתקופה הרלוונטית טרם הבחירות למועצה, עת איחר באימונים, גילה חוסר יציבות, לא התאמץ מספיק. עם זאת מרילי טוען כי הוא עצמו לא היה אמור לעשות דבר, וכי בגלל האווירה המתוחה ערב הבחירות, לא העלה אותו לוועדת משמעת, וכי המדובר בשיקול מקצועי לטובת הקבוצה.

46. 46. מרילי מאשר כי ציון לא פנה אליו אישית לגבי שלומי. לטענתו לא היתה לו כל סיבה לברר עם ציון בעניין הלחצים שהופעלו עליו על ידי חברי ההנהלה.
מרילי מכחיש את טענותיו של עמרם לפיהם דיבר איתו על שיתוף שחקנים אחרים מלבד שלומי, וטוען כי לא היה לו שום דבר מכוון נגד שלומי בעטיו לא שיתף אותו במשחקים. עוד מעיד כי הפסיק לאמן את קבוצת "אסי גלבוע" כיוון שנגעל, כלשונו, מהלחצים שהפעילו עליו חברי ההנהלה שביקשו ממנו לשתף את שלומי.

47. 47. עד הגנה נוסף היה סילקו, ששימש כעוזר מאמן קבוצת "אסי גלבוע" במשך שנתיים וחצי לערך, אף בטרם הגיע לשם מרילי.
העד חזר בתצהירו על הדברים אשר הזכיר מרילי, ומסר כי גם הוא אישר בפני
דודו כי הופעלו עליו ועל מרילי לחצים כבדים, שעיקרם ממניעים פוליטיים על מנת לשתף את שלומי במשחקי הקבוצה, לחצים אשר החלו כחודשיים לפני הבחירות המוניציפאליות בסוף ינואר 2004, ונעשו על ידי חברי ההנהלה ועל ידי עמרם.
חברי ההנהלה סיפרו לעד כי ציון פנה לעמרם והתלונן בפני
ו כי לא משתפים את בנו שלומי במשחקי הקבוצה וכי הוא לוחץ על ראש המועצה כדי שיפעל לשיתוף בנו.

48. 48. עוד סיפר סילקו כי חברי ההנהלה ששוחחו עימו ועם מרילי מספר פעמים בדרישה לשתף את שלומי במשחקים אמרו להם כי אם לא יעתרו לדרישותיהם, יהיה בלאגן בקבוצה, והביעו בפני
הם חשש כי הדבר עלול להגיע עד כדי פיטורין שלו ושל מרילי.
סילקו מעיד אף הוא על התקריות שהיו במשחק מול הפועל ריינה וכן בחדר ההלבשה עם עמרם, וכן מספר על עזיבתו של שלומי את הקבוצה מספר פעמים וחזרתו אליה, והבקשה להעניק לו הזדמנות נוספת. לטענתו הלך הרוח בקבוצה אצל השחקנים אשר היו מודעים למתרחש היה ירוד. הם הביעו בקול את מורת רוחם וטענו כי זו בושה וחרפה ששחקן שלא משחק צריך לחכות לחסדים של אחרים, וכי שמעו ששלומי כל הזמן מתרברב, ואףאמר לשחקן איטח ולשחקן נוסף כי אינו דואג ו כי מייד לאחר הבחירות אביו ציון ישלח את מרילי הביתה ועוד כהנה וכהנה ציטוטים שאוזכרו בכתבתו של דודו.

49. 49. גם עד זה טוען בחקירתו הנגדית כי מעולם לא הזכירו בקבוצה את המדיניות לקדם שחקנים מקומיים. לדבריו יצא לו לשוחח עם ציון מספר פעמים בעונות 2002 ו-2003, בין השאר גם על שלומי, אולם טוען כי היו אלה שיחות שאינן רלוונטיות לנושא התצהיר. עם זאת מדגיש העד כי ציון מעולם לא פנה אליו או למרילי כדי להפעיל לחצים, ומי שפנה היתה ההנהלה בשמו, אשר סיפרה להם שציון "משגע להם כל הזמן את השכל" (עמ' 43, ש' 30). העד לא מצא לנכון ללכת לציון לשאול אותו על כך.

50. 50. לשאלת ב"כ התובעים משיב סילקו כי עמרם שוחח בחדר ההלבשה עם מרילי על שיתופו של שלומי בלבד, וכי איתו אישית לא דיבר על שיתוף שחקנים אחרים. העד מזכיר מספר שמות של שחקנים אשר העלו את הדברים נגד שלומי המוזכרים בתצהירו. לטענתו שלומי שותף בכמה משחקים בעונת 2002-2003, אך לא ברובם, ומכחיש את טענת שלומי ששיחק כמעט בכולם.
גם סילקו מגדיר את שלומי כבינוני מבחינה מקצועית, וטוען כי לא המליץ להעמידו לדין משמעתי בתקופה בה היה בעייתי מאחר והיתה זו החלטה של המאמן.

51. 51. שני עדי הגנה נוספים היו שחקני הקבוצה בתקופה הרלוונטית, שלומי איטח (להלן: "איטח") ויניב בן מנשה (להלן: "יניב"), שאף שוחח עם דודו טרם הכתבה.
שני השחקנים מצהירים על תפקודו הבעייתי של שלומי במהלך האימונים, חיסוריו ואי השקעתו, כמו גם על עזיבותיו המרובות את הקבוצה. עוד מעידים השחקנים כי היו ערים ללחצים אשר הופעלו על מרילי כדי שישתף את שלומי במשחקים ואף היו נוכחים באימון בו עמרם הופיע וצעק על מרילי כיוון שלא שיתף את שלומי באחד משחקים והביעו דעתם כי זו התנהגות שאינה ראויה ואינה מקצועית. עוד סיפרו השניים כי שוחחו על העניין עם מרילי וביקשו ממנו שלא להישבר ולא להיכנע ללחצים ותכתיבים של הפוליטיקאים.

52. 52. שני השחקנים מדווחים על התרברבויותיו של שלומי כי אביו ידאג לפטר את המאמן ואת עוזרו וכי יעשה מה שהוא רוצה, וכי אינו דואג ולאחר הבחירות ידאג אביו לפטר את מרילי.
יניב מדווח כי ציין באוזני דודו את הרגשתם הרעה של השחקנים, המרירות שחשו בגין חוסר הצדק המשווע שנעשה בעניינו של שלומי שלמרות שמחסיר אימונים ואינו מתאמן בצורה סדירה דורש להיכנס להרכב המשחק רק בזכות אביו וקשריו הפוליטיים.

53. 53. בחקירתו הנגדית השיב איטח כי הוא אינו קורא את עיתון הנתבעת, למרות הפרסומים החיובים עליו בעיתון זה. לטענתו הוא מכיר את דודו מספר חודשים בלבד, שוחח עימו בטלפון מספר פעמים ואף נפגש עימו פעם אחת.
אשר לאירוע עם עמרם ומרילי מעיד כי לא ראה את עמרם צועק, אלא הבחין בו נכנס לחדר המאמנים, ותוך כדי החימום של השחקנים, נשמעו קולות רמים מכיוון החדר, אולם העד לא הצליח לשמוע את תוכן השיחה.
54. 54. איטח מספר עוד כי לפני שפורסמה הכתבה לא שוחח עימו דודו, ועד היום לא ראה את הכתבה ומה נאמר בה. למרות שלא היו לו יחסים קרובים עם שלומי, מוסר איטח ששלומי סיפר לו שהוא ממורמר בגין כך שאינו משותף במשחק, ובשלב מסויים בטרם הבחירות אמר לאיטח: "אל תדאג, עוד מעט הוא הולך הביתה, המאמן" (עמ' 41, ש' 15-16).
למרות שאינו מעורב בפוליטיקה המקומית הבין איטח משלומי ומאנשים אחרים בקבוצה שמשפחתו של שלומי חזקה מבחינה פוליטית במועצה. עם זאת, לא הכיר את ציון, אביו של שלומי.
עוד מוסר איטח כי לא שמע כלל שהכתבה פורסמה, וכי אם נידו את שלומי חברתית, היה זה כשבוע או שבועיים טרם הבחירות.

55. 55. יניב מספר בחקירתו הנגדית כי חש אי צדק לאחר שפיטרו את מרילי וכי ניסו להתערב בשיקוליו לגבי שיתוף זה או אחר של שחקן. לטענתו הבחין בציון מגיע מספר פעמים למגרש, משוחח, אולם ההנהלה "העיפה" אותו פעם אחת לאחר ויכוח בו נאמר לו לא להגיע יותר. העד מודה כי הוא עצמו לא שמע שהורו לציון שלא להגיע אלא ראה את כל ההתרחשויות שקדמו לויכוח.
גם יניב מספר כי שלומי היה מנודה מבחינה חברתית, וכי לא דיברו איתו בכלל. לטענתו במהלך החימום היו השחקנים משוחחים בינם לבין עצמם, כולל שחקני הבית, ונותן כדוגמא את השחקן אייל היימן שאמר שזו בושה שהוא רוצה לשחק בחסד ולא בזכות.

56. 56. עד ההגנה האחרון היה הכתב, דודו בזק (להלן: "דודו").
בתצהירו סיפר דודו כי הגיעו אליו ידיעות ממקורות שונים ובין היתר גם מכתבות שפורסמו במקומן נוסף, "ידיעות הגליל", על הנעשה בקבוצה. כמו כן, לצורך אימות העובדות המתוארות בכתבה, טוען דודו כי שוחח עם גורמים בקבוצה, עם חלק מהשחקנים, עם אנשי הצוות המקצועי וכן עם חברי ההנהלה של הקבוצה, אשר אמינים עליו ומתוקף תפקידם יודעים את העובדות , כאשר חלק מהשיחות אף הוקלטו.
כל הגורמים הנ"ל, ללא יוצא מהכלל, אישרו בפני
דודו את העובדות המתוארות בכתבה, והוא התרשם כי הם דוברי אמת.

57. 57. לטענתו היה בפרסום הכתבה עניין לציבור, הואיל והיא מהווה גם הבעת דעה על אופיים ו/או התנהגותם של התובעים בתפקיד רשמי או בשירות הציבורי, ותפקידו ככתב ועיתונאי להביע דעה כמו גם ליהנות מהחופש למתוח ביקורת. לדבריו, זכותו של הציבור לדעת על הלחצים שהופעלו על מרילי לקבל החלטות לא מקצועיות משיקולים זרים, והוא חש כי זו חובתו המוסרית והציבורית לפרסם את הכתבה, מה גם שמדובר בתופעה ארצית ושלילית ביותר של התערבות פוליטיקאים ואנשי ציבור בספורט. על תופעה שלילית זו של ערוב ספורט ופוליטיקה דאג להצביע כבר בראשית הכתבה, ולא ניתן לנתקה משאר הדברים שנאמרו בכתבה.

58. 58. עוד טוען דודו כי לא ניתן לפרש את הנאמר בכתבה או לייחס לתובעים תכונות או התנהגות כנטען בכתב התביעה. לדבריו לא היתה לו כל כוונה לפגוע בתובעים בכל דרך שהיא ו/או לעשותם ללעג ולבוז. העד מספר על שיחותיו עם מרילי, כפי שפורטו בתצהירו של האחרון, על שיחותיו עם סילקו, כמו גם על שיחתו עם יניב.
הדברים אשר עלו מהשיחות הוכיחו כי טענותיו של שלומי והצהרותיו כי הוא שחקן כדורגל ברמה טובה אין להן על מה לסמוך.
זאת ועוד. הנזקים עליהם מעיד שלומי בעקבות פרסום הכתבה כלל לא התרחשו, עת הוא מיוזמתו החליט לעזוב את הקבוצה, למרות שהמאמן אלי מדלסי זימנו, והוא אף שותף בחלק ממשחקי הקבוצה. כמו כן גם עובר לפרסום הכתבה ניסה שלומי להתקבל לקבוצות כדורגל כמו מכבי נתניה, בית שאן והפועל עפולה אך לא הצליח, ומכאן כי רמתו וכישוריו המקצועיים מתאימים לליגה נמוכה יותר.

59. 59. בטרם חקירתו הנגדית של דודו, ביקש ב"כ הנתבעים לראות בתמליל שהוגש לבית המשפט ביום 13.4.05 בעקבות החלטת ביניים שניתנה בתיק בנוגע לגילוי מסמכים כחלק מראיות התביעה.
לאור העובדה שהתמליל לא צורף לאף אחד מתצהירי העדות הראשית, ואף אינו מוזכר כלל בתצהירו של דודו, על אף שהוא אחד מהדוברים,לא התרתי את הגשתו, מאחר וסברתי כי היו לב"כ הנתבעים הזדמנויות רבות במהלך תשעת החודשים בהם נשמעו ההוכחות בתיק לצרף את התמליל, אולם מסיבותיו שלו בחר שלא לעשות כן.

60. 60. בחקירתו הנגדית הבהיר דודו כי לדעתו, למרות שקבוצת אסי גלבוע היא קבוצה מליגה א' במקום נידח יחסית, עדיין היתה מוטלת עליו חובה לדווח על התערבות פוליטיקאים ואנשי ציבור בספורט, מאחר ואלה הקבוצות שיש באיזור.
דודו מוסר כי למרות שלא ציין בכתבה את תגובתם של התובעים, הוא מצידו ניסה ליצור עימם קשר דרך מספר טלפון שהשיג אולם לא היה מענה. לטענתו לא יכול היה עוד להמתין ולדחות את מועד הפרסום כיוון שהיה מדובר בשבוע שלפני הבחירות, והיה חשוב מאוד להוציא את הפרסום. עוד הוסיף כי היו מעורבים נוספים בפרשה שסירבו להגיב.
61. 61. העד מכחיש שאמר לציון טלפונית לאחר הפרסום "לך תתבע" וטוען כי ציון התקשר אליו ממספר חסוי, ואמר לו שהוא ושלומי מאוד נפגעו בכתבה ושהוא עומד לתבוע אותו בבית המשפט, אך לא נתן לו את האפשרות להגיב מלבד לומר לו שיש לו קלטות של אנשים שאמרו את הדברים שצוינו בכתבה.

62. 62. דודו טוען כי בעקבות הדברים לא פרסם הבהרה כלשהי, אולם הציע לחברי ההנהלה אפשרות תגובה לכתבה, שאורכה כפול ומשולש מהכתבה עצמה.
לדבריו היה מגיע בתדירות של אחת לשבועיים לאימוני הקבוצה, ובמשך שלושה שבועות עובר לפרסום הכתבה ערך תחקיר מקיף עם השחקנים, מאמנים ובעיקר חברי ההנהלה. בשבועות אלה, לטענתו, כלל לא רצה לפרסם את הכתבה, כיוון שחברי ההנהלה מאוד חששו שהדברים יצאו טרם הבחירות החוצה והוא עצמו חשש לאבד את מקורותיו. לדבריו, ה"טריגר" לפרסום היה ביום ראשון של אותו השבוע, אז התקשרו אליו חברי ההנהלה ואמרו לו שמתחילים לאיים על מרילי שיפוטר, וכי הקבוצה השיגה תוצאה לא טובה באותה השבת, כאשר השחקנים טענו שהדבר משפיע על סיכוייה לעלות ליגה.

63. 63. דודו מעיד כי בדק את כל הרקע המקצועי של שלומי, והגדרתו כשחקן חלש אינה ניתוח מקצועי שלו אלא דיווח על מה שאמרו אחרים. לטענתו הציונים הגבוהים שקיבל שלומי מעיתוני ידיעות ומעריב אינם בהכרח משקפים את יכולותיו המקצועיות אלא יותר את מידת שיתוף הפעולה שלו עם העיתונים. עוד הוא מוסיף כי לא חשש ששחקנים מדווחים על דברים לא נכונים בהקשר יכולותיו ומעשיו של שלומי כיוון שמדובר בשחקן ספסל והם אינם מאוימים על ידו מקצועית. לדבריו, נוכח כי שלומי לא שיחק ברוב המשחקים בעונה הקודמת לפרסום הכתבה, מאחר ולא הכירו כלל על אף שנכח במשחקים ובאימונים.

64. 64. הנתבעים הגישו תמליל שיחה מיום 15.12.04 בין דודו לבין מר אלי מלדסי, (להלן:"מלדסי") מאמן קבוצת הכדורגל, אשר החליף את מרילי.
בשיחה בין השניים נשאל מלדסי באופן כללי לגבי הקבוצה ומיקומה בליגה, כמו גם לגבי סיכוייה בהמשך העונה.
בשלב מסוים, נדרש מלדסי לסיבות לאי שילובו של שלומי בסגל הקבוצה.
מלדסי משיב כי לשלומי היו עליות וירידות חדות ביכולת שלו, וכי הוא עצמו הבהיר לו שכרגע יש לו שחקנים טובים יותר לשתפם בסגל, והוא יצטרך להתמודד על המשך תפקידו בקבוצה. לטענת מלדסי, הוא הזמין את שלומי לתחילת השנה למבחנים, אך הלה החליט את החלטותיו ובחר באופן עצמאי שלא להיות בסגל (עמ' 6 לתמלול, ש' 1-6).
לשאלתו של דודו מי מבין שחקני הסגל יכול לשחק בליגות גבוהות יותר מזכיר מלדסי שמם של מספר שחקנים ששלומי אינו ביניהם.

דיון
65. 65. שלבי הדיון בתביעה בגין פרסום לשון הרע הם ארבעה: שליפת משמעות הביטוי מתוכו על פי אמות מידה אובייקטיביות ובהתאם להקשרו, בחינת השאלה אם מדובר בביטוי שהחוק מטיל חבות בגינו, בדיקת הוכחת קיומן של הגנות על פי החוק, ולבסוף קביעת גובה הנזק (ר' ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ ואח' נ' אילון (לוני) הרציקוביץ', תק-על 2004(1), 2091 ,עמ' 2095).

66. 66. נטל הראיה בשני השלבים הראשונים הוא על התובעים בעוד נטל הוכחת ההגנות מוטל על כתפי הנתבעים, על פי מידת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי.
הפסיקה ראתה, אמנם, צורך באיכות ראייתית גבוהה יותר ככל שרצינות הפרסום וחומרתו רבות יותר, ואולם כל זאת, לשם השגת מאזן ההסתברויות בנסיבות כאלו, ולא מתוך שינוי הכללים בדבר מידת ההוכחה הנדרשת (ר' ע"א 10281/03 אריה(אריק) קורן נגד עמינדב (עמי) ארגוב - פורסם בנבו).

67. 67. בענייננו עצם הפרסום, כמו גם תכנו, אינם שנויים במחלוקת ועל כן השאלה הראשונה הטעונה בירור, היא האם מהווה הפרסום "לשון הרע" כהגדרתו בחוק, והאם התכוון המחוקק להטיל חבות בגינו.
במידה והתשובה לכך תימצא חיובית, יהיה צורך לבחון אם עומדות לנתבעים ההגנות הקבועות בחוק, ובמידת הצורך - מהו גובה הנזק שיש לפסוק לתובעים.

האם הפרסום מהווה "לשון הרע"?
68. 68. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק") מגדיר מהי לשון הרע:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול:
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז, או ללעג מצידם;
(2)לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסות לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו; במשלח ידו או במקצועו;
(4)...".
ההגדרה שבסעיף 1(1) היא הגדרה רחבה המתארת את מהותה של לשון הרע כפרסום העלול לפגוע בשמו הטוב של אדם בעיני אחרים ולפגום בהערכתו בעיני הבריות (ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נ' חברת החשמל לישראל ,פ"ד לא(2) 281,293; ע"א 1104/00 אפל נ' חסון ואח', פ"ד נו(2) 607) שם אומר בית המשפט מפי כב' השופטת (כתארה אז) בייניש בעמ' 618-619:
"כבר נקבע בפסיקתנו כי המבחן בעניין זה הוא אובייקטיבי: מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום, והאם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך בה הובן הפרסום על-ידי הטוען לפגיעה בו (ראו: ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ הנ"ל, בעמ' 300-- 301 ,293; ע"א 334/89 מיכאלי ואח' נ' אלמוג, פ"ד מו (5) 562 ,555; וראו גם: m. brazier & j. murphy הנ"ל, בעמ' 446 ,435; וכן h. n. a. starte & . f. carter-ruckהנ"ל, בעמ' 42)".
ור' גם את ספרו של א. דיני לשון הרע, תשנ"ז - 1997, (להלן: "שנהר") בעמ' 122.
סעיפים 1(2) ו- 1(3) מתייחסים לפגיעה ספציפית, המתייחסת להתנהגות או תכונות מסויימים של נשוא הכתבה מבחינת הנושא, ולהשפעת הפרסום מבחינת התוצאה - משרתו, עיסוקו, משלח ידו או מקצועו.

69. 69. עיון בכתבה, החל מכותרתה הראשית, דרך כותרת המשנה וכלה בגוף הכתבה עצמו, מלמד כי מדובר במובהק בפרסום העונה מבחינת תכנו על שלוש החלופות הראשונות שבסעיף 1 לחוק.
הפרסום מתאר את התובעים כאב ובנו המנצלים לרעה, בדרך של השפעה בלתי הוגנת, לחצים ואיומים - כל אחד מצידו הוא - את מעמדו הציבורי של האב כחבר המועצה האזורית ובעל השפעה פוליטית על ראש המועצה ועל הנהלת הקבוצה, לצורך קידומו הבלתי מוצדק של הבן בקבוצת הכדורגל, שעה שהינו שחקן כושל שאינו ראוי כלל להימנות על שורות הקבוצה.

70. 70. בנסיבות אלה, ברור הוא כי כל אדם סביר, ובמקרה זה, הציבור במועצה האזורית גלבוע, ומאידך גם ציבור אוהדי הכדורגל הקוראים את מדורי הספורט בעתונים, ואף אנשי המקצוע בענף הכדורגל בארץ, יראה בדברים פגיעה קשה ביושרתו של ציון כנבחר ציבור ואף כאדם, באופן שיש בו כדי להשפילו ולבזותו, ואף לגרום לפגיעה במשרתו כחבר מועצה עד כדי אי בחירתו בשנית על ידי הציבור. מאידך יראה האדם הסביר בדברים פגיעה קשה במוניטין של שלומי כשחקן כדורגל מקצועי, כחבר בקבוצת כדורגל וכאדם, באופן שיש בו להשפילו ולבזותו ואף לפגוע בעיסוקו כשחקן כדורגל.
הטלת דופי במקצועיותו של אדם בתחום שבו הוא עוסק או ביושרו וטוהר מידותיו של עובד ציבור, יחשבו בדרך כלל כלשון הרע. ר' בענין זה את ע"א 3199/93 - יוסף קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ ואח' . פ"ד מט(2), 843, 864, ואת שנהר בעמ' 122.
המקרה שבפני
נו אינו יוצא דופן.

71. 71. יצויין כי התובע פטור מהוכחת מספר עניינים, ובאופן ההופך את הוכחת היותו של פרסום "לשון הרע" נוח יחסית.
הפגיעה בפועל איננה יסוד בהגדרת העוולה, ודי בכך שהדברים "עלולים" לגרום לאותה הפגיעה.
אין כל צורך להוכיח יסוד נפשי כלשהו ושעל התובע להוכיח רק את היסוד העובדתי, היינו: שהנתבע פרסם לשון הרע הפוגעת בתובע או שהוא נושא באחריות לפרסום כזה, ואין רלבנטיות למניעיו או לכוונותיו (ר' שנהר, עמ' 143 והאסמכתאות הנזכרות שם). אשר על כן, אין כל רלוונטיות לכוונותיהם של הנתבעים או לנורמות ההתנהגות של התובעים, ככל שהדבר מתייחס לשאלה האם יש בדברי הנתבעים הוצאת לשון הרע על התובעים, ואין גם רלבנטיות לשאלת אמיתות הפרסום (ר' ע"א 9462/04 בן ציון מורדוב נגד ידיעות אחרונות בע"מ - פורסם בנבו).

72. 72. הנורמה המקובלת בעיתוני הספורט איננה בידיעתו השיפוטית של בית המשפט ואיננה אמת המידה לצורך ההכרעה בשאלה אם מדובר בלשון הרע אם לאו. השאלה אם יש בדברים משום לשון הרע הינה שאלה עליה משיב בית המשפט, על פי פרשנותו את משמעותם האובייקטיבית כפי שהיא עולה מהפרסום נשוא הדיון .
זאת ועוד. העובדה כי המדובר בפרסום בעיתון מקומי, שתפוצתו נמוכה, אין בה כדי לסייע לנתבעים בעניין זה.
ר' את דבריה של השופטת סירוטה בת.א (ת"א) 1561/91 איסר הראל נ' "דבר" בע"מ עיתון פועלי ארץ ישראל ואח':
"עיתון הוא עיתון גם אם מס' מנוייו נמוך...מר הראל הדגיש בתצהירו ,כאמור, שהאיכות היא הקובעת וסוג הקוראים שהוא מחשיב את דעתם. זאת ועוד, דברי לעז ודיבה יש להם תהודה ותפוצתם אינה נמדדת במ' המינויים"

אשר על כן אני קובעת הפרסומים המיוחסים לנתבעים מהווים לשון הרע כהגדרתה בחוק.
האם מתקיימת חבות בגין הפרסום?
סעיף 11(א) לחוק קובע:
"פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת, ישאו באחריות פלילית ואזרחית בשל לשון הרע, האדם שהביא את דבר לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו, עורך אמצעי התקשורת ומי שהחליט בפועל על הפרסום, ובאחריות אזרחית ישא גם האחראי לאמצעי התקשורת".
כפי שהובהר לעיל הנתבעת 1 היא אמצעי התקשורת אשר פרסם את לשון הרע (ר' הגדרת "אמצעי תקשורת" בסעיף 11(ג) לחוק), והיא חבה ללא ספק בגין הפרסום שנעשה על ידה, ואילו הנתבע 2 הינו העורך האחראי של העתון, וממילא, נכלל הוא בין הגופים והאנשים שעליהם ראה המחוקק להטיל אחריות בגין פרסום לשון הרע.
תנאי זה, מתקיים, איפוא, אף הוא, ועל כן השלב הבא בבירור התביעה הוא בחינת קיומן של הגנות על פי החוק, כנטען על ידי הנתבעים.

הגנת אמת הפרסום - סעיף 14 לחוק
73. 73. הגנה זו היא ההגנה העיקרית שעליה מבקשים הנתבעים להתבסס בבקשתם לדחיית התביעה נגדם, והיא אכן הסוגיה המרכזית הטעונה בירור במסגרת

פסק דין
זה.

74. 74. הנתבעים טוענים, כאמור, כי עומדת להם הגנת אמת הפרסום המעוגנת בסעיף 14 לחוק. סעיף 14 לחוק קובע כך:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע, תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש"
שני יסודות מצטברים נדרשים, איפוא, להוכחתה של ההגנה: אמיתות תוכן הפרסום וקיומו של עניין ציבורי בפרסום.
ההכרעה בקיומו של היסוד הראשון היא הכרעה עובדתית הבוחנת את מידת ההתאמה בין הפרסום לבין המציאות האובייקטיבית כפי שהוכחה בראיות, בעוד היסוד השני הוא יסוד ערכי, הנבחן על ידי בית המשפט בהתחשב בכל הראיות והנסיבות שבפני
ו.

אמיתות הפרסום
75. 75. שאלה ראשונה המתעוררת בהקשר זה הינה האם הנתבעים, בתור כאלה שאך ציטטו אמרות של אחרים, יכולים ליהנות מהגנת אמת הפרסום באמצעות הטענה שהאדם אותו ציטטו אכן אמר את הדברים.
המלומד שנהר קובע בספרו כי הכלל בסוגיה אמיתות הפרסום הוא שגם המפרסם החוזר בלבד על דברי זולתו איננו פטור מאמירת האמת, עליו הנטל להוכיח את אמיתות תוכנם של הדברים לגופם, ולא די בהוכחת עצם אמירתם על מנת לחסות בתחום ההגנה שבסעיף 14. במקרה כזה, מפרסם של פרסום חוזר יהנה מהגנת אמת הפרסום רק אם יוכיח את אמיתות דברי ההשמצה שעליהם חזר .
אולם, כאשר עצם אמירת הדברים המשמיצים מהווה עובדה חשובה בפני
עצמה, והפרסום החוזר אינו מאמת את הדברים ואינו מוסף להם נופך של אמינות אלא מציגם כטענה גרידא של אדם מסוים, עשוי בית המשפט להסתפק בהוכחת העובדה שהדברים אכן נאמרו (ר' שנהר, שם, עמ' 218, וכן ר' ע"א 36/62 עוזרי נ' גלעד, פ"ד טז 1553,1559).
ר' לעניין זה גם את ת"א (חיפה) 664/81 בן עמי ואח' כלבו נ' עיתון חיפה ואח', פ"מ תשמ"ד (א) 326 ואת ת.א (ב"ש) 503/85 מדינה נ' יבין ואח', פס"מ תשמו (ב) 427 ,431 שם נאמר:
"עיתים, יש בעצם החזרה על דברי הדירה כדי להחמיר את הפגיעה, למשל, מקום שהמפרסם מעניק את כובד משקלו לדברים שהוא מביא. בעניין זה יש להבחין בין חזרה על שמועה לבין פרסום על דבר קיומו של חשד. חזרה על שמועה גרידא יש בה לעיתים כדי להוסיף לשמועה רובד של אמינות הנובע מסמכותו של המפרסם"

76. 76. במקרה שבפני
נו, עולה מקריאת הכתבה כי הנתבעים לא הסתפקו בציטוט דבריהם של שחקני הקבוצה, ולא רק הביאו דברים בשם אומרם, אלא הביאו עובדות בכל הנוגע למרילי וללחצים המופעלים עליו, ולמקצועיותו של שלומי.
בעוד כותרת המשנה מביאה כביכול רק דברים מפי שחקנים בקבוצה, הרי שגוף הכתבה אינו מנוסח כציטוט מדבריהם אלא כעובדות ממש. למשל: "מזה כחוד מופעלים על מאמן הקבוצה ציון מרילי לחצים כבדים...". וכן: "הוא מתהלך במגרש כמו איזה טווס ואומר לכולם שאבא שלו יפטר את ציון".
וכן: "בקבוצה מנסים כל העת להשקיט את המפלצת שצומחת להם מיום ליום ומקווים לעבור את ה-27 לחודש יום הבחירות בשלום, אבל מישהו מבטיח שסיפור לוי לא יחזור על עצמו בתחפושת אחרת?".

77. 77. אין, איפוא, ספק כי על הנתבעים מוטל להוכיח בנסיבות הענין כי תוכן הפרסום היה אמת, אם ברצונם לחסות מאחורי ההגנה.
האם הצליחו הנתבעים להוכיח את הדברים שפורסמו בכתבה?
78. 78. שני הנושאים עליהם הביאו הצדדים ראיות היו בשאלת הלחצים שהופעלו או לא הופעלו על ידי התובע 1 בעניינו של בנו, וכן בשאלת מקצועיותו של שלומי כשחקן בקבוצה ושיקולי המאמן מרילי שלא לשתפו במשחקים.
כידוע, שאלת אמיתות המידע הכלול בכתבה נבחנת לא רק מראיות ישירות לגבי סוגיה זו, אלא גם על פי ראיות חיצוניות וראיות נסיבתיות, שיקולים, ונסיבות. ר' לעניין זה את דברי השופטת דורנר בת"א (י-ם) 893/89 קליין נ' רון בן ישי ואח', תק-מחוזי 91(1), 393, 399:
"ניתן להוכיח עובדה השנויה במחלוקת (ואף לצורך קנה המידה המחמיר הדרוש במשפט פלילי) לא רק באמצעות ראיות ישירות אלא גם בעזרת ראיות נסיבתיות... ראוי לציין שאף במשפט פלילי, שבו נדרש להוכיח את אשמת הנאשם "מעבר לכל ספק סביר", אין הכרח כי הגרסה המרשיעה תהא בגדר ודאות מוחלטת... אלא די שתהיה בה דרגה גבוהה מאוד של מציאות והסתברות (ע"פ 38/49 קנדיל נ' היועמ"ש, פ"ד ד,832)
וכן ר' ת"א (ת"א) 818/93 אריאל שרון נ' עוזי בנזימן, תק-מחוזי 97(3) 93:
"זה מותיר את כל המבואות מן הישיבות שחלה עליהן חובת סודיות...בגדר 'עדות שמועה' ,ומתיר לעיתונאי רק את האפשרות להסיק על האמת מראיות נסיבתיות- ואינני רואה כל מניעה שהוכחת האמת בפרסום תוסק מראיות נסיבתיות".
וכן ראה שנהר, דיני לשון הרע, עמ' 246.

79. 79. עיון בכתבה מלמד כי הנתבעים התנסחו בזהירות רבה בכל הנוגע למידע שהגיע לידיהם. כך, טוען הכתב דודו, כי ציון לוחץ את המערכת מבחוץ על מנת לשלב את בנו במשחקים, וכי על המאמן מרילי מופעלים לחצים כבדים כדי לשלב את שלומי.
נראה כי ניסוח זה תואם את העדויות שנשמעו בפני
, כפי שיובהר להלן, והמקובלות על כמהימנות.

80. 80. המאמן מרילי ועוזרו סילקו העידו מפורשות כי הופעל עליהם לחץ לשתף את שלומי במשחקים, וכי למרות שציון לא שוחח עימם אישית, היה הוא המקור ללחצים שהופעלו. עדויותיהם של השניים אמינות עלי, ודבריהם מחוזקים, למעשה, בעדותם של ציון ושל עמרם, אשר אישרו במפורש כי אכן נערכו ישיבות בעניין צירוף שחקני בית להרכב הקבוצה, ובנוגע לצורך להפעיל לחץ על המאמן מרילי בעניין זה (עמ' 6, ש' 13-15).
81. 81. השניים טוענים, אמנם, כי ציון לא עשה כל מאמץ למען בנו שלומי, וכי המטרה היתה ציבורית - קידומם של שחקנים מקומיים, אולם על פי עדותו של עמרם, המדובר הוא בשני שחקני בית בלבד שקופחו לדעתו, והם שלומי והשחקן שינו (עמ' 32, ש' 33-34).
אם אלה פני הדברים, הרי שהצהרותיו של ציון, לפיהן, מחד, היה מעורב בעצם שיתוף שחקני הבית במשחקים, ומנגד לא הזכיר במאומה את שמו של בנו, אינה יכולה לעמוד. האם יעלה על הדעת כי ציון דאג אך לשחקן בית אחד והוא שינו?
זאת ועוד. עמרם עצמו מודה כי הגיע למגרש ושוחח עם מרילי בעניין שיתוף שחקני הבית ושאר השחקנים אף הם העידו כי ראו אותו במגרש צועק על מרילי.
גם אם אקבל את עדותו של עמרם, לפיה הלחצים והתערבות בשיקול הדעת של מרילי לא היו רק כלפי שלומי אלא כלפי כלל שחקני הבית, (עדות הנסתרת מפורשות הן על ידי מרילי והן על ידי עוזר המאמן סילקו) הרי שיש בכך עדיין אמירת אמת מצידם של הנתבעים, בכל הנוגע לשלומי (עמ' 32, ש' 26-28).
מנגד, לא הביאו התובעים אף חבר הנהלה אשר יעיד כי הם, מרצונם, הפעילו לחצים על מרילי, ללא קשר לציון.

82. 82. טענותיהם של התובעים לפיהם לא משתף מרילי שחקני בית כעניין עקרוני וללא קשר ליכולתם המקצועית של השחקנים לא הוכחו, עת גם שינו, שחקן הבית הנוסף שלא שותף במשחקים, העיד כי לדעתו, לא שותף לא מתוך עניין עקרוני של מרילי, אלא משום שלא שיחק כראוי (עמ' 25, ש' 1, ש' 15-16), וגם שלומי עצמו אינו יכול להעיד על כך במפורש.

83. 83. חלקה השני של הכתבה נוגע לתפקודו של שלומי כשחקן, על התנהגותו במגרש ואמרותיו בנוגע להשפעתו של אביו, ונראה כי גם בעניין זה חוסים הנתבעים תחת הגנת אמת הפרסום.
ראשית, מרילי העיד כי שלומי אינו ראוי להיות שחקן הרכב לאור רמת המקצועיות שהפגין (עמ' 37, ש' 33), כאשר לצד זאת היה נוהג לאחר לאימונים, וגילה חוסר יציבות באימוניו. גם עוזר המאמן סילקו העיד כי שלומי היה בינוני מבחינה מקצועית באותה העונה.
עד התביעה אייל היימן לא ידע להשיב אם אכן קיפח מרילי את שלומי מבחינה מקצועית בכך שלא הכניסו להרכב (עמ' 21, ש' 18-19), ואף העיד כי בכל הנוגע לשאלת שיתופו של שלומי במשחקים היו שמועות רבות, אולם לא היתה שום ידיעה מבוססת, כי אכן מרילי אינו משתפו למרות שהוא משחק היטב (עמ' 22, ש' 14-15).
היימן מעיד עוד כי שלומי ניסה לשחק בקבוצות אחרות, וגם הן לא קיבלו אותו.
84. 84. אם לא די בכך, הרי שגם המאמן המחליף את מרילי, מלדסי, העיד כי לשלומי היו עליות וירידות וכרגע, מצויים שחקנים טובים ממנו בקבוצה (ראה תמליל).
בנוסף, השחקן שלומי איטח העיד כי שלומי אמר לו "שעוד מעט הולך מרילי הביתה" (עמ' 41, ש' 15-16) וזאת בסמוך למועד הבחירות, ואף הבין ממנו שיש למשפחתו השפעה כבדת משקל על המתרחש בקבוצה. דברים דומים לכך מוסר יניב בן משה בתצהירו.
גם טענותיו של שלומי לפיהן המאמן מרילי התנכל לו ולא שיתפו במשחקים רק מאחר ולא שיתפו בנסיונותיו להתקבל לקבוצת מכבי נתניה, לא הוכחו.

85. 85. שני ביטויים המופיעים בכתבה מצריכים התייחסות ספציפית.
האחד הוא כי שלומי אינו מתאים "אפילו לליגה ג'", והשני כי בקבוצה מנסים "להשקיט את המפלצת שצומחת להם מיום ליום".
לכאורה מדובר בשני ביטויים שיש בהם כדי להטיל דופי קיצוני ביכולתו המקצועית של שלומי, ולהשחיר את פניו כאדם וכחבר בקבוצה.

86. 86. את הטענה כי שלומי אינו מתאים אפילו לליגה ג' הביא הכתב מפי שחקני הקבוצה, וטענה זו כטענה עובדתית לא הוכחה כאמת. חרף זאת, אינני סבורה כי בנסיבות הענין יש לראותה כחורגת מן הטענה הכללית כי רמתו המקצועית של שלומי לא הספיקה לצורך שיתופו בכל משחקי הקבוצה.
יש לזכור כי מדובר בעתונות ספורט, שסגנונה מיוחד. היטיב להגדיר את הדברים כב' השופט סולברג בת.א. (י-ם) 23028/00 (פורסם בנבו):
"קוראי מדור הספורט, בקיאים בהוויה המיוחדת לו. ממאפייני הז'רגון המקובל במדורי הספורט, שנכרכים בו יחדיו עובדות והערכות, מציאות ודימיון, דברי חוכמה ודברים של הבל. מתובלים בו גוזמאות לרוב, גסויות, דימויים מעולמות אחרים, הומור, צעקנות, וולגריות וצבע. [ראו והשוו: מ' אלון וא' דורון, הוצא מהקשרו - משפטי המחץ של הספורט הישראלי (2002)]".

ב
87. 87. הביטוי "אינו מתאים אפילו לליגה ג'" לא נועד, להבנתי, אלא כדי להבהיר ולתאר באופן ציורי את הטענה כי רמתו המקצועית הכללית של שלומי אינה מספקת, ולאו דווקא כדי לקבוע את הדברים מילולית.
משקיבלתי את הטענה כי לפחות בעונה הרלבנטית לפרסום, היה אכן קושי ברמתו המקצועית של שלומי, אינני רואה בביטוי זה אלא המשכו של הקו כולו, ולא אמירה בפני
עצמה המחייבת הוכחה עצמאית. ר' בענין זה את הסיפא לסעיף 14 ולפיה "הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".
סבורני כי אמירה מסויימת זו, אינה אלא פרט לוואי שאין בו, כשלעצמו, פגיעה של ממש, מעבר לפגיעה שאכן התקיימה, והנוגעת לרמתו המקצועית של שלומי בכלל.

88. 88. אשר לאמירה בדבר "המפלצת שצומחת להם מיום ליום". כאן, ספק אם במלה "מפלצת" כיוונו הנתבעים בכלל לשלומי, או לאותה תופעה של לחצים שעליה העידו מרילי, סילקו והאחרים, אך גם אם הכוונה לשלומי עצמו, הלא אין איש מאמין ששלומי הוא "מפלצת", ואין מדובר, איפוא, אלא בביטוי ציורי, שאין לראות בו יותר מאשר המחשה של תיאורו של שלומי כמי שנוהג באופן בלתי ראוי כחבר בקבוצה. הפגיעה בשלומי כתוצאה מן הפרסום נובעת מתיאור התנהגותו השלילית, וביטוי זה, ככל שהוא נוגע אליו ישירות, אינו אלא המשכה של אותה פגיעה, ולא ענין עצמאי הטעון הוכחה ישירה.

89. 89. משום כך, ועל אף ששני הביטויים האמורים לא הוכחו על ידי הנתבעים, אינני רואה לשלול מהם את הגנת האמת בפרסום, שאתה הוכיחו כדבעי.

עניין ציבורי בפרסום
90. 90. התנאי השני לקיומה של ההגנה שבסעיף 14 לחוק הוא קיומו של עניין ציבורי בפרסום.
יסוד זה מחייב את בית המשפט לבחון האם מתקיים, בנסיבות הענין, אינטרס ציבורי בפרסום, דהיינו: האם הבאת המידע בפני
הציבור תתרום ליכולתו של הציבור לגבש דעתו בעניינים ציבוריים או להביא לשיפור באורחות חייו (ר' שנהר, עמ' 225 וכן ע"א 439/88 מ"י נ' ונטורה, פ"ד מח(3) 808,826 (1994). בחינה זו נעשית על דרך של איזון בין האינטרס של הפרט הנפגע שלא יפורסמו עליו פרטים פוגעים, גם אם הם נכונים, לבין חופש הביטוי והאינטרס של הציבור בידיעת הפרטים. ברי כי ככל שהפרסום נוגע לעניינים הקשורים במישרין לציבור הרחב, קטן באיזון הכולל משקל האינטרס של הנפגע וגובר משקלה של זכות הציבור לדעת (ר' שנהר, עמ' 227, 233).

91. 91. לפי מבחן התועלת הציבורית, פרסום אשר נוגע לבעלי תפקידים ציבוריים ייחשב לפרסום בעל חשיבות ציבורית רבה. בע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא ,פ"ד מג(3) 840,863 קבע בית המשפט כי בסוגיית העניין הציבורי יש לתת משקל רב לאינטרס הציבורי בהחלפה חופשית של מידע בענייני הציבור הנוגעים לאישי ציבור. במיוחד נכון הדבר כאשר הפרסום עצמו נוגע לאופן התנהלותו של איש הציבור במסגרת תפקידו הציבורי. עוד צוין בפסק הדין, כי דווקא לאיש הציבור הכלים, הידע והנגישות לאמצעי התקשורת ובכוחם של אלה היכולת- בידיו מאשר לאיש "הפרטי", להגן כראוי על שמו הטוב.

92. 92. שאלה נוספת אשר עולה בהקשר זה הינה מהו המבחן המקובל לקביעה האם אדם הוא בבחינת אישיות ציבורית. הגישה הרווחת היא כי הגדרה זו הינה הגדרה רחבה ביותר, אשר מכניסה בחובה כל אדם שיש בו למקד התעניינות ציבורית מסויימת. המלומד ד"ר ז. סגל כותב במחקרו בעניין זה:
"בגדר דמות ציבורית ייחשב מי שנמצא מכוח הכרעתו שלו, בעמדה חברתית כזו אשר יש בה כדי למקד בו התעניינות ציבורית טבעית שיסודה בהשפעתה של אותה דמות על עניינה של החברה. בגדר "דמות ציבורית" יכולים להיכלל נבחרי ציבור, נושאי משרות ציבוריות בכירות, שחקנים, ספורטאים וכו' (ז' סגל, "חופש העיתונות בין מיתוס למציאות, תשנ"ו-1996, 120).
בע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2), 607, מביאה כב' השופטת בייניש חלק מהשאלת שצריך בית המשפט לשאול את עצמו בטרם יקבע האם מדובר בעניין ציבורי.
"עד כמה עוסק הפרסום בדמות ציבורית ובקשר לנושא המעורר עניין ציבורי, מהי התועלת הציבורית שבפרסום, עד כמה הפרסום ברבים תוך פגיעה בשמו הטוב של הנתבע היו רלוונטיים ונחוצים להשגת התועלת הציבורית, והאם התועלת הציבורית שבפרסום גוברת על הנזק הצפוי לשמו הטוב של הנפגע"

93. 93. בענייננו, סבורני כי שני התובעים - ובמיוחד התובע מס' 1 - ציון, נכנסים תחת ההגדרה של "אישיות ציבורית". התובע 1 מכהן כחבר המועצה האזורית גלבוע, וככזה, הוא איש ציבור לכל דבר ועניין, אף אם ברמה המקומית, ואילו בנו, בתפקידו כשחקן כדורגל, נכנס גם הוא תחת הגדרה רחבה של אישיות ציבורית. ר' את דברי כב' השופט אור ברע"א 3614/97 דן אבי יצחק עו"ד נ' חברת החדשות הישראלית ,פ"ד נג(1), 26 ,עמ' 80-81:
"המבחן המקובל לקביעה האם אדם הוא בבחינת אישיות ציבורית הוא, האם מדובר במי שזוכה לפרסום רב, באופן שפעולותיו והתבטאויותיו מעוררים ענין ציבורי רב. לענין זה נאמר, כי אישיות ציבורית הוא
".....a 'celebrity' - his name a 'household word' - whose ideas and actions the public in fact follows with great interest" (waldbaum v. fairchild ublications, inc. 627 f. 2d 1287 (1980) at p. 1292).
באופן כללי ניתן לומר, על רקע זה, כי למסגרת של "אישיות ציבורית" נכנסים מי שנושאים במשרות בכירות במוסדות הציבור, כמו שרי ממשלה, מנהלים כלליים של משרדי ממשלה וכו'. בכך אין כדי למצות את הקטגוריה האמורה. המדובר בקטגוריה רחבה יותר, הכוללת כל מי שבתחום כזה או אחר של החברה - תרבות, חברה, תקשורת, כלכלה - הגיעה לעמדה, אשר מביאה אותו לאור הזרקורים. יצויין, כי המעמד של אדם כאישיות ציבורית אינו בהכרח מעמד כללי, היפה לכל דבר וענין. לעתים, מעמד זה עשוי להיות כרוך בפרשה או בענין מסויימים, אשר ביחס אליהם "השליך" עצמו אותו אדם אל חזיתה של מחלוקת ציבורית, מתוך מטרה להשפיע על ההכרעה בעניינים שעל הפרק, ובכך "הזמין" תשומת לב וביקורת ציבורית על פעולותיו או התנהגותו (ראו ענין gertz הנ"ל, בעמוד 3009). במקרים כאלה, המעמד של אישיות ציבורית יהיה מוגבל לאותם פרשה או ענין מסויימים, ולא יחרוג מהם. כדוגמא אפשרית לכך, ניתן להביא את המקרה בו נקבע כי מאמן של קבוצת כדורגל, אשר נטען לגביו כי "סידר" מראש תוצאה של משחק, הוא אישיות ציבורית בהקשר של אותה פרשה (ראו ublishing co. v. butts 87 s.ct. 1975 (1967) at p. 1991). curtis"

94. 94. מכל מקום, מאחר והדברים שנאמרו בכתבה נוגעים הן לציון והן לשלומי, והם שלובים זה בזה באופן שאינו ניתן כלל להפרדה, די בכך שאחד מן השניים הוא "איש ציבור", על מנת להחיל על הענין את הכללים הנוגעים לפרסום ביחס לאנשי ציבור.
גם אם נאמר, איפוא, כי רק ציון הוא "איש ציבור" בענייננו, ובכך אין כל ספק - די בכך.

95. 95. הדברים שפורסמו הם כשלעצמם בעלי חשיבות ציבורית, שכן אין הם נוגעים הן לתובעים באופן פרטי, אלא המדובר במידע המתייחס לפעילותם, למעמדם ולעיסוקם של השניים המסגרת אותן פונקציות ציבוריות: לתובע 1, שהינו נבחר ציבור, אשר עמד אותה עת לבחירה מחדש, מיוחסת פגיעה בטוהר המידות וניצול לרעה של מעמדו הציבורי והפוליטי לתועלת אישית, ואילו לתובע 2, שהינו שחקן בנבחרת המקומית, מיוחסת רמה מקצועית נמוכה, וכן ניצול מעמדו של האב לקידום מעמדו בקבוצה.

96. 96. אני מקבלת את טענת הנתבעים כי מקום שעל פי הנטען יש בהתנהגותם של התובעים, שאחד מהם משמש כנבחר ציבור והשני שחקן בנבחרת כדורגל, מחד, כדי לפגוע באמון הציבור בנבחריו, ואף ביכולתו של הגוף הנבחר לתפקד באופן מקצועי ונטול פניות, ומאידך כדי לפגוע, לשבש ולחבל באימוניה, במשחקיה ובהישגיה בכוח של הנבחרת המקומית. בדברים אלו יש עניין ציבורי רב, וממילא יש גם ענין ציבורי רב בפרסומם. ובהבאתם לידיעת הציבור המקומי, ואף מעבר לכך.

97. 97. נקיון כפיהם, אמינותם וענייניותם של נבחרי הציבור, והישגיה של נבחרת הכדורגל הינם מטרות ציבוריות חשובות, ופרסום בנוגע לאלה הינו פרסום שיש בו להביא לקהל היעד הרלוונטי מידע שיסייע בידו בגיבוש עמדתו באותם עניינים.

98. 98. באיזון שבין חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת לבין הזכות לשמם הטוב של התובעים, אני קובעת כי הפרסומים בכתבה אשר עסקו בעניין טוהר מידותיו של ציון, והתנהלותו בתפקיד של שלומי במגרש הכדורגל, הינם פרסומים אשר היתה לגביהם חשיבות ותועלת ציבורית רבה להבאתם לכלל הציבור ובפרט לציבור אוהדי הספורט. בנסיבות מקרה זה, הרי שידו של חופש הביטוי תהיה על העליונה.

99. 99. לאור האמור לעיל, אני קובעת כי הנתבעים הוכיחו גם גם את קיומו של היסוד השני בהגנת "אמת הפרסום" - יסוד הענין הציבורי שבפרסום.

סעיף 15 לחוק
100. 100. למעשה, נוכח קביעותי דלעיל, ולפיהן חוסים הנתבעים תחת הגנת סעיף 14 לחוק, מתייתר הצורך לדון גם בהגנות סעיף 15 לחוק וחזקת תום הלב אשר בסעיף 16 לחוק.
עם זאת, מעבר לדרוש, אדון בקצרה גם בעניינים אלה.

101. 101. הנתבעים טוענים להגנת תום לב על פי סעיפים 15(2) ו-15 (4) לחוק, הקובעים כך:
"15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע, תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
(2) היחסים שביו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;
(4)הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות התובע בתפקיד שיפוטי רשמי או ציבורי או בקשר לעניין ציבורי או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה ההתנהגות"

102. 102. סעיף 15(2): הכלל הוא שביחסים הרגילים שבין עיתון לקוראיו, אין על העיתון חובה מיוחדת לפרסם דברים בעלי עניין ציבורי, אלא במקרים בהם הפרסום נועד להתריע כי קיימת סכנה לחיים, לגוף, לבריאות או לרכוש, אם הסכנה עלולה לפגוע בבני אדם בתור יחידים ,אולם לא יבואו בגדרו מקרים בהם מדובר בסכנה למדינה או לציבור כולו (ראה לעניין זה ע"א 213/69 שאוזכר לעיל). עוד נקבע כי עצם קיומו של עניין אצל הציבור הרחב בקבלת המידע שבפרסום אינו מלמד כשלעצמו על קיום חובה לעשות את הפרסום, וכי אין חובת פרסום במקרה של "פרסום בו שוללים את כשרם ואת ישרם של אנשי ציבור בהתנהגותם בפני
הציבור" (ר' ע"א 213/69 חברת החשמל בע"מ ואח' נגד הוצאת עתון "הארץ" בע"מ (נבו), וכן א' שנהר, שם, עמ' 288).
במקרה זה, ובהתאם לאמות המידה שנקבעו בפסיקה, לא הוכחה חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעדכן את הציבור בנושאים שבכתבה.

103. 103. סעיף 15(4): החוק מבחין בין פרסום עובדה, פרסום האמור לשקף מציאות אובייקטיבית (אשר יכול ויהיה מוגן בהתאם להוראת סעיף 14 לחוק והמבחנים שנקבעו שם), לבין פרסומה של דעה, המשקפת הליך מחשבתי סובייקטיבי. על פי ההלכה הפסוקה, הבעת דעה אינה מוגבלת למתן ביטוי ערכי לדברים מסויימים, והיא יכולה לתאר גם מצב אובייקטיבי, ובלבד שתנוסח כדעה ("מסקנות") (ר' שנהר, עמ' 309-310, ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל ואח' נגד הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ ואח', פ"ד לב(3) 337, 353).
האבחנה בין תיאור עובדתי גרידא לבין הבעת דעתו של הכותב תעשה על פי כללי השכל הישר וההגיון, על פי המובן הטבעי והרגיל של הפרסום, כפי שאדם רגיל היה מבין אותו. הסיווג יגזר מהרושם הכללי שיוצר מרקם הכתבה בעיני הקורא הסביר, תוך מתן הדעת לאופן ניסוחה של האמרה, מקומה בפרסום כולו ומבנה הפרסום בכללותו, כולל חלקי הפרסום בגינם לא הוגשה התביעה (ר' שנהר, עמ' 310-312).

104. 104. איני סבורה גם כי הנתבעים הוכיחו כי הפרסום הפוגע הינו בגדר "הבעת דעה" בלבד. עיון בפרסום מעלה, כי הנתבעים הציגו כעובדה את דברי השחקנים ואת דבריו של מרילי, לפיהם מופעל עליו לחץ כבד מצידו של ציון וחברי המועצה.ו
כידוע, על מנת להבחין בין הבעת דעה לבין קביעה עובדתית:
"יש לתת משקל לאופן בו היא (האמירה, ל.י.ג ) נתפסת בעיניו של הקורא הסביר. רוצה לומר, האם סובר הוא כי הוא מוזמן לשפוט את האמרה, או שמא מתבקש הוא לאמצה כעובדה, וללא ביקורת עצמאית".
(ע"א 3199/93 קראוס נ. ידיעות אחרונות בע"מ שאוזכר לעיל)
בהתאם למבחן זה, ובעיני הקורא הסביר של עיתון הנתבעים, אין ספק שהנתבעים התיימרו להציג כעובדה את דבריהם של מרילי והשחקנים כנגד שני התובעים.

105. 105. יתכן שבפרסום נשוא תביעה זו נוצר מצב של הבעת דיעה שלתוכה השתרבבו גם עובדות, ואולם על פי ההלכה הפסוקה שנקבעה בד.נ. 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' נגד הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ (אוזכר לעיל) מפי כב' המשנה לנשיא לנדוי, חייבת להיות הפרדה ברורה בין קיבעות עובדתיות והבעת דיעה, ובכך די כדי לשלול מן המפרסמים את תחולת ההגנה.

106. 106. שאר החלופות שבסעיף 15 לחוק אינן נוגעות לענייננו, ומשלא התקיימה אף אחת מן החלופות שבסעיף זה, אין גם צורך לדון בשאלת קיומו של תום לב, שהוא רלבנטי, כידוע, רק בהתקיים אחת החלופות של סעיף 15.

לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי הנתבעים הרימו את נטל הוכחת הגנת האמת בפרסום, לפי סעיף 14 לחוק, ועל כן אני דוחה את התביעה.

התובעים ישלמו לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ בצירוף מע"מ, בתוך 30 יום מיום פסק הדין.
לאחר מועד זה ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום המלא בפועלן.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר.

ניתן היום כ"ד בניסן, תשס"ז (12 באפריל 2007) בהעדר הצדדים.

לילי יונג-גפר
, שופטת









א בית משפט שלום 2607/04 ציון לוי, לוי שלומי נ' אינדקס העמק והגליל )1995( בע"ם, עמנואל בן סבו (פורסם ב-ֽ 12/04/2007)












להסרת פסק דין זה לחץ כאן