עפרה בונשטיין, מור זכרון בע"מ, שרה בשן, יואב בשן, אשל הירדן יזום ובנין בע"מ - המועצה המקומית בנימינה, ואח'

ניתן להפיק דוחות מלאים על הצדדים בתיק זה

מצאנו עבורכם דוחות זמינים על הצדדים בתיק זה. יתכן שתאלצו להזין נתונים נוספים כגון ת.ז
עפרה בונשטיין מור זכרון בע"מ שרה בשן יואב בשן אשל הירדן יזום ובנין בע"מ המועצה המקומית בנימינה
 
עפרה בונשטיין, מור זכרון בע"מ, שרה בשן, יואב בשן, אשל הירדן יזום ובנין בע"מ - המועצה המקומית בנימינה, ואח'
תיקים נוספים על עפרה בונשטיין | תיקים נוספים על מור זכרון בע"מ | תיקים נוספים על שרה בשן | תיקים נוספים על יואב בשן | תיקים נוספים על אשל הירדן יזום ובנין בע"מ | תיקים נוספים על המועצה המקומית בנימינה | תיקים נוספים על |

186745
1391/03 עתמ     26/04/2007




עתמ 1391/03 עפרה בונשטיין, מור זכרון בע"מ, שרה בשן, יואב בשן, אשל הירדן יזום ובנין בע"מ נ' המועצה המקומית בנימינה, ואח'




1


בתי המשפט

בימ"ש לעניינים מינהליים חיפה
עתמ 001391/03
עתמ 1308/03
עתמ 2028/04


בפני
כב' השופטת:
שושנה שטמר

תאריך:
26.4.07


בעניין:
עפרה בונשטיין

מור זכרון בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד גלעד איזנשטיין


שרה בשן

יואב בשן

ע"י ב"כ עו"ד גלעד איזנשטיין


אשל הירדן יזום ובנין בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד גבריאל רובנבך

העותרים בעת"מ 1391/03


העותרים בעת"מ 2028/04


העותרת בעת"מ 1308/03

נ ג ד


1. המועצה המקומית בנימינה

2. מר אריה זיתוני ראש המועצה המקומית בנימינה

3. מר זוהר כהן גזבר המועצה המקומית בנימינה

ע"י ב"כ עו"ד מ. נחליאלי


1. יפת דמתי
2. פיליפ וענת בינט
3. יורם ויעל הוד
4. מיכאל ויעל פק
5. יהודה ועליזה חזן

1. יואב ומיכל פז
2. אייל וגלית ישראלי
3. ציון ועידית לוי
4. אפרים ותמר פורמן

1. ערן וענת שריד
2. ירון ופרנה קריסי
3. שלומי ותומר בן משה
4. קלאודיר ודליה שטיין
5. דוד וחוה בלומנפלד
6. נחמיה צאל ועזבון דבורה צאל ז"ל
7. יעקב ומרגנית המר
8. מנחם וענת מיטלמן
9. פנחס ואיריס פרץ
10. רן ואיילה עמיאל
המשיבים בעת"מ 1391/03








משיבים פורמליים




המשיבים בעת"מ 2028/04








המשיבים בעת"מ 1308/03

פסק דין


מבוא והצדדים בעתירות
1. 3 עתירות מנהליות עומדות להכרעתי. המחלוקות בהן זהות, ולפיכך אוחד בהן הדיון.
להלן תמצית קצרה של העובדות המשותפות לכל העתירות:
העותרים הם קבלנים או בעלי מקרקעין יזמים, אשר ביקשו לבנות על אדמתם (להלן – "המקרקעין"), שבתחומי המועצה המקומית בנימינה
(להלן – "המועצה") בניה למגורים. שני הרחובות בהם נמצאים המקרקעין, הן רחוב המורג ורח' הגדיש.
המועצה דרשה וקיבלה מראש, כתנאי למתן היתרי הבניה ולפני שבוצעו עבודות הפיתוח, סכומי כסף לפיתוח המקרקעין ולהקמת תשתיות עליהם (כבישים, מדרכות וגינון). בד בבד עם התשלומים עבור הוצאות הפיתוח והתשתיות, מסרו הקבלנים ובעלי המקרקעין תרומות להקמת שצ"פ (שטח ציבורי פתוח, וכאן הכוונה לגן ציבורי, שהוקם בסמוך לשני הרחובות הרלוונטיים). על המקרקעין הוקמו יחידות דיור, אשר נמכרו לרוכשי הדירות.

2. לאחר סיום הבנייה, פנו רוכשי הדירות למועצה בבקשה לקבל ממנה אישורים על העדר חובות במטרה להמציאם לרשם המקרקעין כדי שיחידות הדיור יירשמו על שמם. המועצה סרבה (לאחר שמספר פונים כן נעתר) בטענה שעל בעלי המקרקעין להשלים לה את עלויות הפיתוח כפי שהיו בפועל ושעלו על הסכומים ששולמו מראש.

בעלי המקרקעין, העותרים, טענו שעלויות הפיתוח שולמו מראש וכי המועצה השקיעה בפיתוח כספים מרובים בלא הצדקה, שכן היא פיתחה את הרחובות הצמודים לדירות בחומרים ובשיטות יקרות ביותר וללא קבלת אישורם מראש. לפיכך, טוענים הם, שאינם חבים בתשלום התוספת שהמועצה דורשת מהם.

3. אקדים ואומר, ששתי שאלות עיקריות עומדות להכרעתי: כלום בחרה המועצה בחומרים או במתקנים מפוארים במיוחד כאשר סללה את שני הרחובות האלה על חשבונם של העותרים (והכוונה לחלקים של הרחובות, שכן יש ברחוב, ככל הנראה, בתים נוספים, ששייכים לאחרים), ואם כן - כלום זו התנהלות בלתי סבירה, או בלתי מידתית, או לוקה בפגם מינהלי אחר, או שיש בכך התנהגות חסרת תום לב, בניגוד לדיני החוזים (וראו סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג 1973, להלן – "חוק החוזים (חלק כללי)") או הפרת הסכם לפי אותו חוק. נראה כי משפט זה עוסק בתחום שבו נושקים דיני המשפט המינהלי עם המשפט הפרטי.

4. להלן על הצדדים בעתירות: העותרת 1 (להלן - "בונשטיין") היא הבעלים הרשומים של מגרשים לבניה בבנימינה. היא העבירה חלק מזכויותיה במגרשים לעותרת 2 (להלן: "מור זכרון"), חברה קבלנית, אשר בנתה על המקרקעין יחידות דיור ומכרה אותם למשיבים הפורמאליים 1-5.
העותרת 3 (להלן - "בשן") היא הבעלים הרשומים של חלק מחלקה מקורית מס' 2 בגוש 10162 בבנימינה. בשן מכרה חלק מהמגרשים, ועל חלקם הנותר בנתה דירות למגורים. דירה אחת העבירה בשן לבנה, העותר 4. האם ובנה מכרו את הדירות למשיבים הפורמאליים 6-9.
העותרת 5 (להלן - "אשל הירדן") היא חברה קבלנית, שרכשה מגרשים לבנייה למגורים בבנימינה. גם היא בנתה יחידות דיור על המגרשים, ומכרה אותן למשיבים הפורמאליים 10-19.
בכל מקום בפסק הדין בו נזכרים "העותרים" הכוונה לעותרים 1-5, שהם בוני הדירות והחייבים בתשלום הוצאות הפיתוח.

5. המשיב 2, הוא ראש המועצה המקומית בנימינה
(להלן - "ראש המועצה").
המשיב 3 שימש במועדים הרלוונטיים לעתירות דנן, כגזבר המועצה (להלן – "הגזבר").
המשיבים 1-3 ייקראו בפסק הדין בשם "המשיבים".
המשיבים הפורמאליים הם תושבי בנימינה שהתקשרו עם העותרים בחוזים לרכישת יחידות הדיור שהוקמו על המקרקעין נשוא עתירה זו.

הרקע העובדתי, שאינו שנוי במחלוקת
6. העתירות מתייחסות לחלקה 2 (לשעבר) וחלקה 6 (לשעבר) בגוש 10162 בבנימינה (להלן: "המקרקעין"). על המקרקעין חלות תכניות מתאר ש/23א' ו-ש/23ב' וכן תכנית הרחבת שטחים למגורים ש/במ/522 (להלן: "התכנית"), שהיוזמים שלה היו העותרים ושמטרתה היתה הפשרת קרקעות מהירה לבנייה למגורים בעקבות העליה הגדולה של תחילת שנות ה-90 ובמסגרת חוק הליכי תכנון ובניה (הוראת שעה) התש"ן-1990. על פי התוכנית, היה על היזמים של הקרקע לפתח את המגרשים כתנאי למתן היתר בניה.

7. בשנת 1996 ביקשו העותרים לבנות על המקרקעין, שייעודם שונה מחקלאות לבניה והיו, לכן, ללא תשתיות ופיתוח. הם יזמו הפשרת קרקעות חקלאיות. כדי להתחיל בבנייה, היו העותרים זקוקים להסכמת המועצה, שהיא תנאי לקבלת היתר בנייה בוועדה המקומית לתכנון ולבנייה. היתה אפשרות שהיזמים יפתחו בעצמם את המקרקעין, אולם מטעמיהם העדיפו כי המועצה תבצע את עבודות הפיתוח. המועצה הסכימה למתן היתרי הבנייה בתנאי שהעותרים ישלמו מראש על חשבון הוצאות הפיתוח והתשתיות וכן יחתמו על מסמך, בו יבקשו מהמועצה לפעול לפיתוח התשתיות (להלן: "מסמך ההתחייבות"). במסמכי ההתחייבות, המסומנים בתיק המוצגים ע/4ג' וכן ע/5ב', ע/5ג' ו- ע/5ד', התחייבו העותרים (כל אחד בנפרד) לשאת בהוצאות של פיתוח התשתיות שהמועצה תבצע ואף שילמו סכומים בהתאם למפורט במסמכי התחייבות.
בנוסף לסכום עבור הוצאות הפיתוח, "תרמו" העותרים סכום כסף נוסף, אשר מצוין אף הוא במסמך ההתחייבות. הצדדים חלוקים אם "התרומה" היתה מתוך אילוץ של המועצה ואם יש לייחס אותה כחלק מהתשלום על חשבון הפיתוח והתשתיות.
עוד התחייבו העותרים, שאם יהא פער בין הסכומים ששולמו מראש לבין הסכום הסופי של עלויות הפיתוח, הם ישאו בו ויהיה עליהם להחזירו למועצה.

8. לאחר החתימה על מסמך ההתחייבות, החלו העותרים לבנות את יחידות הדיור ולמוכרן.
אוסיף, כי בשנת 2000, חתמו בונשטיין ומור זכרון עם המועצה על הסכם פיתוח נוסף, לשם בניית שתי יחידות דיור נוספות, שהחליף את מסמך ההתחייבות מ-1996. אף המסמך מ-2000, הנוגע אך ורק לעותרים, בונשטיין ומור זכרון, יכונה כ"מסמך ההתחייבות".

9. לאחר שהסתיימו עבודות הבנייה, ביקשו העותרים להעביר את רישום הבעלות של היחידות על שם רוכשיהן. המועצה המציאה אישורים המופנים לרשם המקרקעין לחלק מבעלי יחידות הדיור (שבעה במספר מבין רוכשי הדירות מבונשטיין ומור זכרון), והדירות נרשמו על שמם בלשכת רישום המקרקעין. בשלב מסויים, עצרה המועצה את מתן האישורים וסירבה להמשיך ולהפיקם, בטענה שלעותרים חובות כספיים למועצה בגין עלויות פיתוח של המקרקעין ורק עם תשלומם היא תסכים להמשיך ולתת את האישורים.

10. עבודות הפיתוח ע"י המועצה כללה סלילת שני כבישים שמספריהם 18 ו- 19, שלב א' של עבודות הסלילה והפיתוח החל בסוף שנת 1996 והסתיים בשנת 1997. בערך באותה תקופה הסתיימה גם בניית הבתים על ידי העותרים. שלב ב' של העבודות החל בשנת 2000 והסתיים בשנת 2002, דהיינו זמן רב לאחר שבניית יחידות הדיור הושלמה, ולאחר שהדיירים כבר התגוררו במקום. יצויין כי המועצה הסבירה את העיכוב בכך שלאחר שהכבישים והמדרכות נסללו, לא היה מקום להניח את האבן שריצפה את הכבישים ואת המדרכות כל עוד לא הסתיימה בניית הבתים בשכונה, מחשש שהמשאיות עם חומרי הבניין, שנסעו בשכונה, יפגעו בריצוף.

11. ביום 16.12.02, משסירבה המועצה להמציא את האישורים, קיבלה אשל הירדן מכתב דרישה לתשלום חוב בגין עבודות הפיתוח.
בתאריכים 12.1.03 ו- 3.3.03, קיבלו בונשטיין ומור זכרון מכתבי דרישה מהמועצה, לתשלום חוב בגין עבודות הפיתוח.
בתאריך 3.3.03 קיבלו גם שרה ויואב בשן
מכתבי דרישה כאמור.
החובות הצטברו בגין עבודות התשתית, אשר עלותן עלתה על ההערכה של המועצה בעת שהעותרים שילמו עבור עבודות הפיתוח. הסכומים לתשלום, חושבו לפי ההפרש בין עלויות הפיתוח בפועל לבין הסכום ששולם ע"י העותרים מראש.
המועצה סירבה לדרישת העותרים לראות ב"תרומות" חלק מהסכום ששולם על חשבון עבודות הפיתוח, והיא עומדת על כך שהם ניתנו כתרומה לשצ"פ.

12. על פי מסמכי ההתחייבות, שילמו בונשטיין ומור זכרון בע"מ
בינואר 1977 296,400 ₪ לפי תחשיב של 1,200 ₪ למטר רץ לאורך חזית המקרקעין וכן סכום של 66,000 ₪ כתרומה לפיתוח שצ"פ באיזור.
מאחר שהעותרות ביקשו לבנות יחידות נוספות הן חתמו, כאמור, על מסמך התחייבות נוסף, ושילמו ב-1/6/00 סכום של 60,000 ₪ נוספים כהוצאות פיתוח, וסכום של 24,000 ₪ כתרומה לשצ"פ.
ההפרש שנדרש מהן כתשלום עבור סלילת כבישים בינואר ומרץ 2003 היה 550,961 ₪.

13. אשל הירדן שילמה על חשבון 213,924 ₪ וכן 66,000 ₪ כתרומה. היא נדרשה להוסיף 197,571.41 ₪.

14. ביום 17.6.03 נפגשו נציגי העותרים עם גזבר המועצה. בפגישה זו הוסבר לעותרים שלפי התוכניות, הרחובות בהם מצויות יחידות הדיור רוצפו ב"ריצוף משתלב", המכונה "רחובות הולנדיים". עלות ריצוף משתלב כאמור, גבוהה יותר מהעלות שהוערכה שנים קודם לכן, עת שחתמו העותרים על המסמך ושילמו את עלויות הפיתוח מראש. העותרים הביעו באותה פגישה את טענותיהם באשר לחובות הנטענים, והגזבר הבטיח כי יתייעץ בעניין עם היועץ המשפטי של המועצה. לאחר הפגישה שלחו העותרים מכתבים לב"כ המועצה, בבקשה לבדוק אם טענותיהם מטופלות. פניות אלה לא נענו, למעט מכתב מב"כ המועצה לפיו הגזבר לא פנה אליו להתייעצות כאמור. תחת זאת, קיבלו העותרים מכתבי דרישה נוספים לתשלום החובות הנטענים בגין עבודות הפיתוח.
על רקע זה הוגשו העתירות.

טענות העותרים
15. העותרים טענו, כי המועצה התנהלה באופן לא ראוי, בחוסר תום לב ואי סבירות בכל הכרוך בתכנון ובביצוע עבודות הריצוף של הרחובות וקישוטם של רחובות אלה. הנטען מצא ביטויו בעילות העתירות כדלקמן:
הראשונה: העותרים חוייבו ואולצו, באילוץ וכפייה כלכליים, לחתום על המסמך משנת 1996, שכן ללא חתימתם לא היו מקבלים היתרי בנייה. על כן מסמך זה אינו בעל תוקף משפטי.
השניה, שנטענה לחילופין: גם אם המסמך תקף, הרי שהוא גילה את דעתה של המועצה על אמדן העלויות הצפויות, והעותרים הסתמכו על מצג זה. עלויות הפיתוח בפועל עלו קרוב לפי 2.5 מההערכה שניתנה ושלפיה שולמו הסכומים ע"י העותרים, והמועצה פעלה כך מתוך מחשבה להטיל עלויות מופרזות אלה על העותרים. המועצה לא יידעה את העותרים באשר לעלויות הפיתוח בפועל, אלא שנים לאחר שהדירות הועברו לרוכשיהן. כתוצאה מכך העותרים לא יכלו לגלם עלויות אלה בזמן שערכו את החוזים עם רוכשי הדירות ואף לא לגבותן מהם לאחר שנודע להם על העלות הגבוהה בהרבה מזו שהוערכה בזמנו ונגבתה מהם.
השלישית: המשיבים טרחו לכנס אסיפה של בעלי הדירות והתייעצו והציגו לפניהם את התוכניות לביצוע "רחובות הולנדיים", ואך מובן הוא שבעלי היחידות, אשר העלות לא הוטלה עליהם, יהיו מעונינים בפיתוח בסטנדרט הכי גבוה שניתן. לפיכך, מי שהחליט על הוצאות גבוהות אלה, העיריה או הדיירים, עליו לשאת בהפרש של עלותן. התנהגות זו אינה התנהגות סבירה או הוגנת.
הרביעית: אילו המועצה הייתה ממלאת תפקידה נאמנה, הייתה מפקידה את הסכומים ששולמו לה מראש ע"י העותרים בחשבון בנקאי נפרד הנושא הצמדה וריבית, והתשואה שהייתה מתקבלת היתה מספיקה לכיסוי העלויות ואף מעבר לכך. המועצה השתמשה בכספים אלה למימון פעילויות אחרות שלה, וכאשר באה לסלול את הכבישים ואת המדרכות ברחובות גדיש ומורג, היא נאלצה לשלם דמי מימון גבוהים שלא היו נחוצים אם היתה משתמשת בכספים שנמסרו לה כפי ייעודם. זאת ועוד: המועצה השתמשה לטענת העותרים, בכספיהם למימון חלקים אחרים של הכבישים ברח' המורג והגדיש, ורק אחר כך גבו מבעלי הדירות הגובלות את השתתפותם בהוצאות הפיתוח. לפיכך, לחילופין, יש לשלם לעותרים ריבית על הסכום שהופקד מיום הפקדתו, והריבית תכסה את התוספת הנדרשת.
החמישית: - המועצה אינה מורשית לגבות הפרשים כלשהם כיוון שהסלילה היתה שלא כדין, בניגוד לסעיף 4(ב) לחוק עזר לבנימינה (סלילת רחובות, תש"א-1950 [להלן: "חוק העזר"]) אשר מחייב החלטת מועצה, שלא ניתנה לגבי הרחובות נשוא הדיון.
השישית: המועצה איננה מורשית לגבות כספים לסלילת הרחובות אלא בסיום הסלילה.

16. הסעד המבוקש על ידי העותרים הוא להורות למועצה להמציא לרוכשי הדירות תעודות חתומות בידי ראש המועצה, המיועדות לרשם המקרקעין בחיפה, שיאפשרו העברת בעלות על יחידות הדיור למשיבים הפורמאליים בלשכת רישום המקרקעין.

טענות המשיבים
17. המשיבים פתחו טיעוניהם בהעלאת טענות מקדמיות וביניהן שיהוי, חוסר נקיון כפיים, העדר זכות עמידה ושימוש לרעה בהליכי משפט.
לגופו של עניין טענו המשיבים, שהעותרים ידעו והסכימו שעליהם לשאת בעלויות הפיתוח, וכי אם ייווצר הפרש בין ההערכה לבין ההוצאות בפועל, הוא יושת עליהם. העותרים 1-4 היו שותפים להכנת התכנית (תב"ע ש/במ/522), והתכנית אף הוצגה לכל דורש במשרדי המועצה ובמשרדי הועדה המקומית לתכנון ובניה שומרון (להלן: "הועדה המקומית"). בתוכנית הופיע מפורשות, שהרחובות יהיו משתלבים. לפיכך, אין ספק שהעותרים ידעו על התכנית, שכן הכניסות מהכביש לבתים תוכננו על פיה.
באשר לטענת העותרים, שהם אולצו לחתום על מסמך ההתחייבות כתנאי לקבלת היתרי הבנייה, טוענים המשיבים כי תכניות המתאר ותכנית הבניה למגורים (ש/23א', ש/23ב' ו- ש/במ/522) הן אלה שקובעות את התנאים למתן היתרי הבנייה. במסגרת תכניות אלה נקבע כי בטרם יוצאו היתרי הבנייה, יש להבטיח כי יבוצעו עבודות פיתוח ותשתיות, והדבר אף מעוגן בחוקי עזר. חוקי העזר קובעים את סמכות המועצה לסלול כבישים בתחומה ולחייב בעלויות את בעלי המקרקעין. מסמך ההתחייבות קובע מפורשות שהסכום ששולם מראש עבור עבודות הפיתוח אינו סופי וכי אם יתברר שעלויות הפיתוח יהיו יקרות יותר, יחול ההפרש על העותרים.
עוד טענו המשיבים כי סכומי התרומות שניתנו ע"י העותרים, הם אכן תרומה, ואין לראות בהם תשלום על חשבון הוצאות הפיתוח.
המשיבים טענו שהיה זה בסמכות מהנדס המועצה לקבוע את עלות העבודות, וכי ההוצאות שהוצאו בסלילת הכבישים והמדרכות, וברכישת אבני המרצפת והפריטים הדקורטיבים, היו סבירים. לפיכך על העותרים לשאת בהם, כפי שהתחייבו.

מהנימוקים המצטברים, ראו עצמם המשיבים כזכאים לעכב את האישורים ללשכת רישום המקרקעין, וזאת לפי פקודת המועצות המקומיות.

טענות מקדמיות של המשיבים - דיון

שיהוי
18. המשיבים טענו, כי העותרים הגישו עתירותיהם בשיהוי ניכר מיום שהומצאו להם הודעות התשלום הסופיות, בסוף שנת 2002 ובתחילת שנת 2003 (להלן: "הודעות התשלום"). כן נטען כי חלפו 8 שנים מיום שחתמו העותרים על מסמכי ההתחייבות, בהם התחייבו לשלם עבור עלויות הפיתוח וסלילת הכבישים, ועד שהגישו את העתירות.
המשיבים מפנים לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000) (להלן: "תקנות סדרי הדין המנהליים"), לפיהן עתירה מנהלית יש להגיש ללא שיהוי, ובית המשפט יכול לדחות עתירה מנהלית שהוגשה בשיהוי.

19. תקנות סדרי הדין המנהליים קובעות בסעיפים 3 ו- 4 מועד להגשת עתירה מנהלית, וכן סמכות לדחות עתירה מינהלית אם חל שיהוי בהגשתה.
על פי סעיף 21 לפקודת המועצות המקומיות (להלן - "הפקודה"), בסמכותה של מועצה לעכב מתן אישורים ללשכת רישום המקרקעין, כל עוד לבעל המקרקעין יש חוב למועצה. המועד להגשת עתירה לבית המשפט היה עם קבלת ההודעות על תוספת החיוב בהוצאות הפיתוח והתשתית, דהיינו בסוף שנת 2002 ותחילת 2003 ולא במועדים בהם סירבה המועצה להוציא הודעות חיוב. מהטעמים אותם אביא בדיוני בעניין השיהוי הנטען, החלטתי לדון בעתירה לגופה ולהאריך את הזמן להגשתה, עד להגשתה בפועל.

20. ההלכה קבעה שני מבחנים, אובייקטיבי וסובייקטיבי, לבדיקת קיומו של שיהוי בהגשת עתירה: המבחן הסובייקטיבי בוחן את התנהגות העותר מהמועד שניתנה ההחלטה המנהלית ועד שהוגשה העתירה. ניסיונות של עותר לנהל משא ומתן עם הרשות בטרם הגשת עתירה, לא ייחשבו במניין הזמן שעבר עד להגשת העתירה. עם זאת, מקום שהמו"מ הגיע לכדי מיצוי מבלי שיהיה פתרון, אין להשתהות מעבר לכך. לעניין זה התייחס השופט ברק (כתוארו אז) בבג"צ 453/84 איתורית שירותי תקשורת בע"מ נ' שר התקשורת, פ"ד לח(4), 617 בפסקה 5 לפסק הדין:

"לעתים חולף זמן בשל עצם המשא ומתן שבין העותר לבין הרשות השלטונית. זמן זה אינו פועל לרעת העותר, שכן יש לו לעותר "צידוק" (בג"צ 175/82), ובלבד שפנה במהירות לבית המשפט, לאחר שהמשא ומתן מוצה. 'במשא ומתן שכזה מגיע רגע מסוים, אשר ממנו ואילך מחד גיסא, פניות נוספות הן מיותרות ואינן מועילות מבחינת החובה הראשונית לפנות לרשות לפני פנייה לבית משפט זה, ומאידך גיסא, ממנו מתחילה לרוץ תקופת שיהוי שתעמוד בעוכרי העותר ברצותו לפנות לבית משפט זה' (בג"צ 410/78, בעמ' 272-273) ".

העתירות בענייננו הוגשו לאחר התדיינות ארוכה של העותרים עם המועצה. ההתכתבות החלה לאחר שהעותרים קיבלו את דרישות התשלום. בהמשך, ביוני 2003 העותרים נפגשו עם גזבר המועצה בעניין. גם לאחר פגישה זו, התנהלה חלופת מכתבים בין הצדדים. העותרים לא ישבו על השמרים והשתהו בלא מעש עד הגשת העתירה. הם ניסו, בפני
יה בכתב, להשיג מסמכים כדוגמת הצעות מחיר של קבלנים, תכניות פיתוח, המכרז והחוזה עם הקבלן הזוכה, שביצע את עבודות הפיתוח, ועוד כיוצ"ב, כדי לברר אם היה מן הנמנע שעלויות הפיתוח יהיו כה גבוהות. פניותיהם לקבל מסמכים כאמור, הושבו ריקם. העותרים ניסו ליישב את העניין ישירות מול המועצה, אולם הדבר לא צלח, ומשכך, הגישו את העתירות.
לפי סעיף 12 לחוק עזר לבנימינה (סלילת רחובות), תשי"א-1950, אם מתעוררת שאלה בדבר גובה ההוצאות לסלילת כביש, נדרש אישור בכתב של מהנדס המועצה, אשר יכריע בעניין. טוענים העותרים, ובצדק, כי סמכות זו שניתנה למהנדס המועצה, סמכות מעין שיפוטית היא, ולכן מחייבת כי ההליך כולו יתאפיין בשקיפות ובמילוי אחר כללי הצדק הטבעי. משכך, ניסו העותרים להבין את פשר החיוב הגבוה, וזאת, כאמור, בקבלה ובדיקה של מסמכים שהיו אמורים להנחות את מהנדס המועצה כשבא לאשר את החוב. אציין, כבר בשלב זה, כי ראוי היה לו המהנדס היה מעביר לעותרים את המסמכים לעיון עוד לפני ביצוע העבודות ואישורן. על כל פנים, שוכנעתי, שהסיבה לשיהוי בהגשת העתירה הייתה ניסיון של העותרים להגיע למוצא של הסכמה ופשרה, מבלי לערב את בית המשפט.

21. המבחן האובייקטיבי בוחן את תוצאות השיהוי - אם גרם השיהוי לנזק למי מהצדדים. כתב על כך השופט אור (כתוארו אז) בבג"צ 2632/94 דגניה א' נ' שר החקלאות, פ"ד נ(2) 715, 729:

"...במסגרת בחינתו של השיהוי האובייקטיבי, על בית המשפט לשקלל את האינטרסים השונים העלולים להיפגע עקב חלוף הזמן עד להגשת העתירה, מול האינטרסים של העותר (שם, בעמוד 642). על בית המשפט לבחון את עצמת הנזק הצפוי לאינטרס זה או אחר. בתוך כך, עליו לבחון האם השתהותו של העותר גרמה לנזק ממשי במישור האובייקטיבי, העשוי להצדיק דחייתה של העתירה".

במקרה דנן, לא שוכנעתי שנגרם נזק למועצה בשל הגשת העתירות במועדים בהם הוגשו. המועצות מתנהלות עפ"י תקציב שנתי מתוכנן, ולכן כל תביעה לחיוב המועצה, ראוי שתתברר מהר ככל האפשר על מנת שהתקציב השנתי לא ייפגע. אולם, במקרה דנן, המועצה לא שילמה את כל הסכומים מיד בתום עבודות הסלילה. לפי החוזה בין המועצה לבין הקבלן שביצע את שלב ב' של עבודות הסלילה, רק 30% מהסכום שולם תוך כדי העבודות, והיתרה, 70%, אמורה הייתה להשתלם ב-24 תשלומים שווים מיום גמר ביצוע העבודות. דהיינו, אם העבודות הסתיימו בשנת 2002, הרי שעד שנת 2004 לא שולם החוב לקבלן. העתירות הוגשו ברובן בשנת 2003, כך שניתן היה לתכנן כך את התקציב, שתישמר בו עתודה להשלמת הסכום מכספי המועצה, אם העתירות יתקבלו. בנסיבות אלה, המשיבים לא הצביעו על נזק ממשי שנגרם להם כתוצאה מהעיכוב בהגשת העתירות.

מנגד ייגרם לעותרים, לכאורה, נזק חמור אם לא יידונו עתירותיהם, שכן החוב הנטען יישאר בתוקפו, ללא יכולת בירור טענותיהם. לצד החובה בהתנהלות המועצה יש להוסיף כי היא הודיעה על התוספת לעלות רק בתום כ-5 שנים מאז שהסתיימה הבניה, ואפילו הסתיימה הסלילה של הרחובות והמדרכות רק בסמוך למסמכי הדרישה, מן הדין היה להודיע, כפי שאפרט להלן, שהמועצה עומדת לרצף את הרחובות בסטנדרט אשר יעלה את המחיר.
במאזן האינטרסים ועל פי המבחן הסובייקטיבי והאובייקטיבי, אינטרס העותרים עולה במקרה דנן על אינטרס המשיבות. לפיכך, אני דוחה את בקשת המשיבות לדחות את העתירות עקב שיהוי.

העדר ניקיון כפיים ושיבוש הליכי משפט
22. המשיבים טענו, כי פניית העותרים לבית המשפט נעשתה בחוסר ניקיון כפיים, שכן העותרים ידעו כי המועצה אינה מנפיקה את האישורים לרשם המקרקעין בשל חובותיהם למועצה בגין עבודות הפיתוח וסלילת הכבישים. לפיכך, הגשת העתירות תחת המסווה של אי מתן אישורים, כאשר היה עליהם להלין מיד עם הגשת הדרישות לתשלום, היא התנהגות שלא בתום לב ואף התנהגות המביאה לשיבוש משפט.

23. טיעון זה נדחה על ידי. אמנם העותרים הגישו את העתירה בסמוך למועדים בהם נדחו הבקשות למתן היתרים ללשכת רישום המקרקעין, וזאת כדי למלא התחייבויות העותרים לרוכשי הדירות להעביר אותן בלשכת המקרקעין על שמם. אולם אם היה בנדוננו שיהוי מסויים, הרי לא היה שיבוש הליכי משפט ואף לא חוסר תום לב.

24. עוד טענו המשיבים, כי העותרים חסרי תום לב שכן הם לא פעלו על פי הוראות סעיף 9 לתוספת השניה לפקודת המועצות המקומיות, הקובעת "חובת תשלום על אף הערעור".
אין לקבל טענה זו. על פי סעיף 9 רשאית היתה המועצה להמשיך בהליכי גביה על אף הגשת ערעור, אולם לא נקבע בסעיף זה או בכל חיקוק אחר, שאי התשלום של היטל הסלילה מונע הגשת ערעור או הגשת עתירה. זאת ועוד; העותרים לא שילמו אמנם את החוב הנטען למועצה, אולם קיימת מחלוקת אמיתית בין הצדדים: ניסיון העותרים להבין את פשר דרישת התשלום. זאת, לאחר שחלפו כ-7 שנים מאז ששילמו העותרים לראשונה עבור עלויות הפיתוח. לא הייתה התעלמות של העותרים מדרישת התשלום. קדמה להגשת העתירות התכתבויות, בניסיון להשיג מסמכים שיסבירו את העלויות הגבוהות ולברר את החוב הנטען, וכן התקיימה פגישה לבירור הדרישות בין העותרים לגזבר המועצה.

גידור המחלוקת שבסמכות בית המשפט לענינים מינהליים
25. העותרים טענו בסיכומיהם, שיש לתחום את גדר הדיון אך ורק לנושא סמכות המועצה לדרוש את התשלום שבגינו מותנית הוצאת התעודות לשם רישום היחידות בלשכת המקרקעין. דהיינו, אין עסקינן בעתירה זו, אליבא דהעותרים, בדיון משפטי שמטרתו להכריע לגבי גובה החוב ותקינות חישובו. לפיכך, גם אם העתירה תידחה, פסק הדין לא יהווה מעשה בית דין ואסמכתא לעניין גובה החוב.
המשיבים גורסים כי אין לקבל טענה זו של העותרים, אשר מעידה על חוסר תום לבם ועל ניסיונם להתחמק מתשלום החוב וכן על שימוש לרעה בהליכי משפט.

26. אין בכוונתי להתייחס לשאלה אם קביעות של

פסק דין
זה יהוו "פלוגתאות פסוקות" לענין החוב, אולם קשה לקבל עמדת העותרים בעניין זה, שכן על מנת לבדוק את טענותיהם של העותרים להעדר תום לב או סבירות או מידתיות, יהיה עלי לבדוק, בין היתר, לא רק אם היתה סמכות לחייב בסכומים הנוספים, אלא גם אם הסכומים הנוספים הם סבירים. לא יהיה מנוס, אם כן, להתייחס לגובה החוב הנתבע. העותרים ניהלו משפט ממושך, כאשר חלק גדול ממנו עסק בשאלות הנוגעות לחוב עצמו. בחקירות העדים, עלתה שוב ושוב סוגית החוב וגובהו. בנסיבות אלה, לא ניתן לקבל את עמדת העותרים, שאין לדון בגובה החוב (אעיר שאינני מבינה את עמדת העותרים גם מהסיבה, שבמילא, אם יידחו טענותיהם בעתירות, אינני רואה לאיזו ערכאה ובאיזו עילה יוכלו לפנות באשר לגובה החוב, שהרי הם איחרו את "דרך המלך" להלין בזמן על גובה החוב הנדרש מהם). תכלית חוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000 היא ריכוז הדיון בכל הטענות בנוגע להחלטות הרשות (ראו: רע"א 11224/04 המועצה המקומית פרדסיה נ' בלונדר (לא פורסם) לקוח מתוך הפדאור, וראו גם בג"צ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר, אגף המכס והמע"מ נב (1) 289, עמוד 289, בו חזר בית המשפט על ההלכה, כי אין הפרדה ברורה ונוקשה בין המשפט הציבורי לתחום הפרטי, ועד כמה לא יהיה עירוב בין שני תחומים אלה, תלוי במיהות הרשות ובנסיבות המקרה). עמדתי היא, שיש למצות את כל הסוגיות הקשורות בדרישת התשלום בדיון הנוכחי, כולל סוגיית גובה החיוב, לצורך בדיקת התנהלות הרשות המינהלית.

הרחבות החזית
27. המשיבים טוענים שלכל אורך הדרך, העותרים הרחיבו חזית פעם אחר פעם. לא מצאתי בטענות העותרים הרחבות חזית אשר מחייבות התעלמות מטענה מטענות העותרים. אמנם העתירות הוגשו בנפרד, ולכן סביר כי בעתירה מסוימת עלתה טענה שלא הועלתה בעתירה אחרת. אולם, משהוחלט לדון בכל העתירות במאוחד ואף נערך לגביהן דיון והובאו עדויות וראיות, וכן לאור העובדה שהעתירות מתייחסות לנושא אחד, אין חשיבות לכך שהועלו טענות מסויימות בעתירה אחת, אשר לא הועלו בעתירה אחרת (ראו בש"א 4332/05 נייר וקרטון הדרים (1996) בע"מ נ' אליהו שמעון, תק-על 2005(2) 2372; בש"א 2691/01 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' רויטל בצלאל, תק-עך 2001(2) 1195).
כמו כן, הוסבר ע"י העותרים, כי המועצה לא העבירה אליהם, אלא לאחר תחילת המשפט, מסמכים שהם דרשו והמתייחסים לעלויות הפיתוח. בשל כך ייתכן שעלו טענות נוספות העולות מתוך החומר העובדתי, ואין להתייחס אליהן כטענות מרחיבי חזית.
עד כאן הדיון בטענות המקדמיות. עתה נפנה לדון בטענות הצדדים לגופו של עניין.

האם יש לבטל את ההתחייבות של העותרים במסמכי ההתחייבות בשל עושק וכפיה.
28. כאמור, על פי הכתוב במסמכי ההתחייבות, נטלו העותרים על עצמם לשלם את ההפרש, אם עלויות הפיתוח יעלו יותר. העותרים טענו, כי נוסח המסמכים לא היה נתון למו"מ ושהם חויבו להסכים לו, תחת כפיה ועושק, על מנת לקבל היתרי בניה. הועדה המקומית כתבה בהחלטותיה בתשובה לבקשתם לקבל היתר בניה, כי ההיתר יאושר בהתקיים מספר תנאים, וביניהם התנאי שהמועצה תיתן אישורה בדבר מערכות ותשתיות פיתוח (ראו מוצגים ע/9, ע/10 ו- ע/11). לכן, ומכיוון שדחק להם להתחיל בבניה, הם חתמו על מסמכי ההתחייבות.

29. המשיבים טענו, שטענה זו הועלתה רק בשלב העתירה ולא לפני כן בתלונותיהם למועצה. עוד טענו המשיבים, כי העותרים הם חברות קבלניות, מנוסות בתחום המקרקעין לבניה, שנעזרו בייעוץ משפטי. היה להן אינטרס ברור לחתום על ההתחייבויות - הבטחת ביצוע התשתיות, הסלילה והפיתוח, שבלעדיהם לא היו יכולים לבנות ואף למכור את הדירות בעת ששוק הנדלן היה בעלייה מתמדת. העותרים יכלו לבצע בעצמם את עבודות הפיתוח, כפי שאף נכתב בתוכנית, אולם הם העדיפו לשלם למועצה על מנת שזו תסלול את הכבישים והרחובות. המועצה הבהירה להם שאין לה באותו זמן כספים לביצוע הפיתוח במקרקעין שלהם, ולפיכך הפתרון שנמצא, לטובת כל הצדדים, היה שהעותרים יממנו את תחילת הסלילה, שתיעשה על ידי המועצה, ואחר כך ישלימו עד לכיסוי ההוצאות בפועל. כמו כן, לפי עדותו של גזבר המועצה, כתבי ההתחייבות נכתבו ביחד עם העותרים. באותו מועד שבו נחתמו מסמכי ההתחייבות, לא היה מהנדס מועצה במועצה, כך שלא היה מידע אודות עלות הריצוף המשתלב. עוד עולה מעדותו של גזבר המועצה, שברור היה בעת החתימה, כי הסכום ששולם מראש הוא סכום חלקי בלבד וכי העלויות אינן סופיות.

30. סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973, קובע "כפיה" מהי, וסעיף 18 מתייחס ל"עושק":
"17. כפיה
(א) מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחד מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה.
(ב) זהרה בתום-לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לענין סעיף זה.
18. עושק
מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה".

הפסיקה קבעה כי גם כפיה כלכלית או ניצול מצוקה כלכלית עלולה להיות עושק או כפיה כמובן בחוק החוזים (ראו ע"א 8/88 שאול רחמים בע"מ נ' אקספומציה בע"מ, פ"ד מג(4) 95; ע"א 1569/93 יוסי מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(5) 705).

31. בנדוננו לא לקתה ההתקשרות בכפיה או בעושק, שכן על פי הדין רשאית המועצה להתנות את מתן ההיתר בתשלום הוצאות הפיתוח במלואן. הועדה המקומית רשאית לסרב ליתן היתרי בנייה אם השטח אינו מפותח מבחינת תשתית עירונית (וראו תקנה 16(א)(6) לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל- 1970). בתכנית המתאר ש/23ב' נקבע כי מטרת התכנית היא ביצוע תשתיות ופיתוח מינימלי בשטח בטרם הוצאת היתרי בניה (סעיף 4 לתכנית ש/23ב', מוצג מש/12 נספח ה). התכנית אף קובעת כי הועדה המקומית רשאית לסרב להוציא היתרי בנייה כל עוד לא קיימים פיתוח ותשתית עירונית לשביעות רצון המועצה (ראו מש/12, נספח ה סעיף 5). כך גם נקבע בתכנית ש/במ/522 (סעיף 8 לתקנון התכנית, נספח ו' למוצג מש/12; לעניין זה ראה גם עדותו של נסים ברדוגו, מזכיר הועדה המקומית, ע"מ 6-9 לפרוט' מיום 10.1.05).

לפיכך, אינני רואה פסול כלשהו, כפי שמבקשים העותרים לקבוע, במסמכי ההתחייבות. העובדה כי המסמך היווה תנאי לקבלת היתר בנייה, אין בה, כעמדת העותרים, כדי לקבוע כי המועצה התנהלה באופן בלתי ראוי או בלתי סביר. העותרים היו מעוניינים לפתח את השטח באופן מיידי. העירייה יכולה היתה לחכות עדיין עם הפיתוח בשל העדר תקציב. למרות זאת, התגבש בין הצדדים הסכם, שבו קיבל כל אחד את מה שרצה: העותרים פיתוח מהיר, והמועצה מימון לתחילת העבודות. האילוץ קיים, מקום שלרשות לא היתה סמות חוקית לדרוש תשלום או תמורה עבור שירותיה. כך נקבע בע"א 412/54 עיריית ת"א-יפו נ' חברת "ארמון אהרונוביץ 3" בע"מ, פ"ד 1835, 1837:

" תחומי האילוץ לא נקבעו מעולם, אך בדרך כלל אפשר לומר, כי אילוץ פירושו שימוש בלתי חוקי או איום בלתי חוקי להשתמש בכח הניתן לו לאדם, כלפי גופו, או כלפי נכסיו או זכויותיו החוקיות של חברו, שעה שזה אין לו מוצא בלתי - אם למלא את הדרישה אשר הוא נדרש למלאה".

עוד לעניין זה ראו: ע"א 7664/00 אברהם רובינשטיין ושות' נ' עיריית חולון, פ"ד נו(4) 117; ע"א 1761/02 רשות העתיקות נ' מפעלי תחמ – בע"מ, תק-על 2006(ו) 2249).

בעניינו, כפי שכבר הובהר, למועצה היתה הסמכות בדין לדרוש מבעלי המקרקעין תשלום עבור הוצאות הפיתוח, ולכן אין בהסכם משום אילוץ.

32. זאת ועוד: כאמור, סעיפים 17 ו-18 לחוק החוזים אינם קובעים בטלות של חוזה, שנפל פגם של כפיה או של עושק בכריתתו, אלא הותר לצד הנפגע לבטלו. סעיף 20 קובע כי הביטול יהיה תוך זמן סביר לאחר שהודע לצד הנפגע על עילת הביטול:

"20.דרך הביטול: ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה - תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה".

אפילו ההתקשרות עם העותרים היתה פגומה בשל כפיה או עושק, פגמים נטענים אלה הופסקו עם סיום הבניה ולכל המאוחר בשנת 2000. עד הגשת התביעה, ובוודאי לא תוך זמן סביר לאחר החתימה על מסמכי ההתחייבות, לא פנו העותרים בדרישה לבטל את ההסכם. משום כך "נרפא" הפגם של כפיה או עושק, במובן זה שיש לראות את העותרים כמי שהסכימו להסכם זה ולו בדיעבד, לאחר שהחלו בבניה וניתן היה להודיע על ביטול מסמכי ההתחייבות בשל פגם של כפיה או אילוץ בכריתתם ((וראו לעניין זה ע"א 5806/02 אריאל ארביב נ' יעקב קרני, פ"ד נח(5) 193; ע"א 719/78 איליט בע"מ נ' אלקו בע"מ, פ"ד לד(9) 673).

"התרומות" במסמכי ההתחייבות
33. העותרים טוענים, כי הסכומים ששילמו למועצה כ"תרומה" עבור פיתוח שצ"פ, ניתנו באילוץ ובהעדר סמכות המועצה לגבותם. הטענה היא, שוב, כי בעת החתימה על המסמכים, המועצה לא הותירה לעותרים כל ברירה, אלא להסכים לתשלום "התרומה", וקבלת היתרי הבניה הייתה מותנית בכך. נטען כי התרמה זו לא היתה בסמכותה של המועצה, והיא מנסה "לרפא" את הפגם באומרה כי מדובר בגביית כספים "במסגרת התחייבות ברורה של העותרים למועצה, ומתוך התכלית של 'סגירת עסקה' ולשם מימוש האינטרסים הכלכליים המובהקים הקשורים במקרקעין" (סעיף 80 לתצהיר הגזבר - מש/12).
העותרים טוענים כי יש לראות בסכומי "התרומות" חלק מהסכום ששולם מראש עבור עבודות הפיתוח. הדבר מתבקש, לטענת העותרים, גם מכיוון שהגן שהוקם ברחובות דנן, הוא גן ציבורי המכונה "גן החושים", והקמתו מומנה מתרומה של זוג הורים, אשר הגן קרוי על שם בתם, וכן ע"י קבלן שביצע את עבודות העפר בגן. סביר, אם כן, להניח כי התרומות לא שימשו לפיתוח אותו גן.
המשיבים טוענים כי העותרים מנועים מלטעון להחזר התרומות. זאת, מאחר שלא העלו כל טענה בעניין מיד לאחר החתימה על מסמכי ההתחייבות, והמועצה הסתמכה על התחייבויותיהם לצורך פיתוח האזור. נטען כי בכל מקרה טענת העותרים בעניין התיישנה, מאחר שעברו 8 שנים מאז התשלום. כן נטענה, לחילופין, טענת שיהוי.

34. אכן טענת העותרים כי הם זכאית להחזר התרומות, או לייחסן על חשבון חוב הפיתוח, התיישנה. העילה קמה עם מתן התרומות, והם לא תבעו את ההחזר במשך קרוב ל-8 שנים, כאשר ההתיישנות של עילה כזו היא 7 שנים (וראו חוק ההתיישנות תשי"ח-1958, סעיף 5).

35. גם לגופה, דינה של טענת העותרים להדחות.
העותרים הפנו אותי לת"א 1910/91 חברת משולם לוינשטיין הנדסה וקבלנות בע"מ נ' עירית ראשון לציון, תק-מח 97(3), 1000, שם כתב השופט מ' אילן, כי תורת ההשתק ביחסים בין שני אנשים פרטיים איננה זהה לזו החלה ביחסים בין האזרח לרשות. בעוד שהרשות בעלת שררה הרי שהאזרח מצוי במעמד נחות, שכן אין לו רצון חופשי להחליט אם לשלם לרשות או לא, והוא נאלץ לשאת בתשלום באם הוא מעוניין בהיתר. זאת ועוד, נאמר בפסק הדין כי מצופה מהרשות לנהוג בהגינות יתרה, ואינה יכולה להיבנות מטענת המניעות. נסיבות פסק הדין הנ"ל, היו גביית כספים ע"י הרשות ביתר, ונקבע שם שאין המועצה יכולה להסתמך על טענת מניעות כאשר כעת היא מתבקשת להחזיר את התשלום ששולם ביתר.
אין המצב דומה בענייננו. לא מדובר בתשלום ביתר, אלא בכספי תרומה.

המשיבים הפנו לע"א 7664/00 אברהם רובינשטיין ושות' נ' עיריית חולון, פ"ד נו(4) 117, 132, שם נכתב לענייננו, כי:

"עינינו הרואות כי יכול שהסכם בין האזרח לבין הרשות, לפיו מקבל האזרח על עצמו לשלם לרשות תשלום שנדרש ממנו ללא הסמכה חוקית, ירפא את אי החוקיות. כמו כן, יכול שהסכם כזה ישלול את זכות ההשבה של האזרח, בין אם הושתתה הזכות להשבה על אי החוקיות ובין אם הושתתה על אילוץ. דברים אמורים בהסכם שנעשה מרצון, המבטא מפגש אמיתי של רצונות או אינטרסים ונעשה במטרה 'לסגור את העסקה'".

נראה, כי אף בנדוננו, היה מפגש אמיתי של רצון הצדדים, כאשר המטרה של העותרים היתה "לסגור עסקה" ולקבל היתר בניה, שאחרת היה מתעכב כדין (עוד בעניין מימון שצ"פ ע"י בעלי מקרקעין ראו בספרו של ע' שפיר אגרות והיטלי פיתוח ברשויות מקומיות כרך א' (מהדורה שניה תשס"ה-2005) 64-69) שם נאמר כי בהעדר פתרון מימון ייעודי לשצפ"ים ומבני ציבור, חלק ניכר מהם ממומן במסגרת הסכמים בין הרשויות המקומיות לבין המדינה או בעלי המקרקעין ויזמים.
המועצה רשאית הייתה לסמוך על העובדה שהמסמכים נחתמו ושהכספים שולמו. היא אף תכננה את התקציב שלה לפי סכומים אלה. שמונה שנים ישבו העותרים ושתקו בנוגע למסמכים בכלל ולכספי התרומות בפרט. המועצה הסתמכה על המצג, לפיו הם מסכימים לתשלומים ואין להם טענות לגביהם. לכן, אני סבורה כי בנסיבות העניין טענת המניעות והשיהוי אכן עומדת למועצה (וראו גם בע"א 415/59 דוידוב נ' עיריית תל אביב, טז(1) 650, 655).

36. גם בתחום המשפט הפרטי, נגיע לאותה התוצאה: אפילו הרימו העותרים את התרומה עקב כפייה מטעמים כלכליים, הרי סעיף 20 לחוק החוזים יקבע אף בעניין זה: העותרים לא פנו תוך זמן סביר לאחר שקיבלו את היתרי הבניה בתובענה להחזיר להם את התרומות. יש להניח כי הרשות, על פי "חזקת התקינות", אכן השתמשה בתרומות לצרכי שצ"פ, שהיא המטרה, לה ייועדו התרומות. לפיכך גם הטענה שיש לבטל את "מעמדם" של הסכומים ששולמו כתרומה, כך שהם ילקחו בחשבון כחלק מתשלום הוצאות הפיתוח, דינה להידחות.

האם היה מצג במסמכי ההתחייבות כי העיריה תסתפק בסכומים שפורטו בהם
37. במסמכי ההתחייבות, נכתב כי:

"ברור לנו כי עלויות הפיתוח חלות על הגובלים ב-100% ולשם כך הננו מפקידים בידכם סכום של .... ₪ המהווה מכפלה של אורך חזית מגרשנו ב-1,200 ₪ ... הסכום הזה מיועד אך ורק לפיתוח התשתיות וישמש את המועצה למטרה זו במועד שהמועצה תמצא לנכון. בגמר עבודות הפיתוח תערוך המועצה חשבון מדוייק של עלות הביצוע ותגיש לנו חשבון סופי לעלויות. במידה וחלקנו בעלות הביצוע תהיה גבוהה מהסכום הנ"ל הננו מתחייבים לשלם את ההפרש תוך 30 יום מגמר הביצוע. הסכום נושא הפרשי הצמדה על פי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה 1980). ידוע לנו כי המועצה מקומית בנימינה עושה כמיטב יכולתה להכנת תשתיות מים וביוב וכי מועד גמר העבודות עדיין אינו מוסכם. כמו כן הננו תורמים סכום של 12,000 ₪ לפיתוח שצ"פ באיזור.
הננו מצהירים בזאת כי לא יהיו לנו כל תביעות למועצה בגין מועד סיום עבודות התשתית" (נספח ב' לעתירת בונשטיין).

ההסכם הנוסף שנחתם בשנת 2000 עם מור יוסף (נספח ד' למוצג ע/5), היה בנוסח דומה, אם כי מפורט יותר: ובו נכתב כי הקבלן ישלם "השתתפות" על חשבון הוצאות ואחר כך ישולמו ההפרשים.

באשר להתחשבנות נכתב בסעיף 3(ד)(2) כי:

"יתרת סכום ההוצאות כאמור תשולם ע"י היזם למועצה עם גמר ביצוע עבודות הסלילה ולא יאוחר מ-30 יום ממועד קבלת דרישת המועצה בה יפורט חשבון הוצאות עבודות הסלילה וסך השתתפות היזם בהוצאות עבודות הסלילה (להלן:"סכום השתתפות היזם").

עוד צויין בהסכם שאם סכום עלויות הפיתוח יעלה על הסכום ששולם כדמי קדימה, הוא יהיה צמוד למדד מהיום שבו שולם, ואף חלקו העודף, אם יתברר כי שולם ביתר, יוחזר בצירוף הפרשי הצמדה. כן נרשם בסעיף 11 "שתעודה חתומה ע"י המהנדס בדבר עלות הסלילה .. תהא הוכחה מכרעת לגבי סכום עלות הסלילה".

סעיף 12.2 קובע כי ליזם ידוע שהתוכניות הסופיות לא הוכנו.

38. עולה מפורשות מלשונם של מסמכי ההתחייבות, כי הסכום שנגבה אינו סופי אלא הוא מוערך בלבד וכי יש למועצה זכות לגבות את ההוצאות בפועל, לכשיוצאו. אולם לשונו של ההסכם אינה חזות הכל, ויש לרדת לאומד דעתם של הצדדים (ראו לעניין זה דברי השופט דורנר בע"א 5597/90 כהן נ' תקליטי סי.בי.אס בע"מ, פ"ד מז(3) 212, 217: "העיקר בפירוש החוזה היא התחקות אחר אומד דעתם של הצדדים". עוד ראו ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) פ"ד מט(2) 265).

39. העותרים אינם מכחישים שעליהם להשתתף בשיעור 100% בעלויות הפיתוח. הם טוענים כי הצדדים למסמכי ההתחייבות ראו בסכום הנקוב בהם, כסכום קובע וסופי, בהסתייגות שייתכנו סטיות קלות ממנו וזאת על אף לשונם הברורה. העותרים טוענים כי לא מדובר בהערכות בלבד, אלא בסכום מדויק, ולראיה, הסכומים הנקובים במסמכים מדויקים עד כדי עשרות שקלים (44,040 ₪ ב- ע/5ב', 252,360 ₪ ב- ע/5ג'). גם הנתונים בדבר אורך המגרשים של העותרים וכן הסכום למ"ר, 1,200 ₪, אשר צוינו במסמכי ההתחייבות, מצביעים לדעת העותרים, על היות הסכומים סופיים ולא חלקיים. לא מדובר בתשלום חלקי גם עקב כך, שהמסמך מפרט מה יקרה אם עלויות הפיתוח תהיינה זולות יותר מהסכום ששולם. העותרים מסיקים מכך, כי אם היה מדובר בתשלום חלקי, לא הייתה אפשרות שהעלות תהיה נמוכה יותר מהסכום ששולם בפועל.
המשיבים טוענים, כי הסכום שהועבר למועצה ב-1996 היה סכום שאינו סופי, המיועד לכיסוי חלקי של העבודות. לעמדת המשיבים, עצם העובדה כי עבודות הפיתוח טרם החלו, ובוודאי שלא הסתיימו כאשר נחתמו המסמכים, מראה שהסכום ששולם היה חלקי בלבד. אף נטען כי העותרים הותירו בידי המועצה את שיקול הדעת המלא והבלעדי בכל הנוגע לאופן פיתוח סלילת הכבישים.

40. לאחר בדיקת הטענות והראיות, השתכנעתי, כי לשונו של הסעיף כאומד דעתם של הצדדים, דהיינו שהיה מדובר בתשלום על פי הערכה, כאשר הצדדים התחייבו שאם ההערכה תהיה מוטעית, העותרים ישלימו את החסר או לחילופין, המועצה תחזיר את היתרה. כאשר נחתמו המסמכים, עבודות הפיתוח טרם החלו. עובדה זו עולה מעדות גזבר המועצה (בעמ' 36-37 לפרוט' מיום 10.1.05), לפיה נקבעו הסכומים בשיתוף עם בונשטיין, ובהסתמך על עבודות פיתוח ושיפוץ רחוב אחר בבנימינה:

"ש: ומה היה היסוד למספר הזה, מה הביא את שניכם להסכמה שהמספר הזה הוא המספר שמקובל על שניכם?
ת: תראה, באותו זמן לא היה לי מהנדס מועצה ולא היה לי שום אינפורמציות ולא היה לי שום ידע כמה יכול לעלות הכביש הזה. סמוך לאותו אירוע, לאותו תאריך, גמרנו לשפץ רחוב אחר בבנימינה, את רחוב כרמל... לשפץ אותו עלה משהו בסביבות 1,100, 1,200 שקל... ואז תוך כדי שיחה נאמר שאתה יודע מה, בוא נשלם בינתיים את ה- 1,200, תתחילו לעבוד ככתבו וכלשונו... אנחנו רוצים שתתחילו לעבוד כבר, אנחנו רוצים לבנות, כשיגמרו לבנות תגישו לנו חשבון ואנחנו נשלם".

דבריו אלה נראו אמינים בעיני.

זאת ועוד, החלטה 201 מפרוטוקול ישיבת המועצה מיום 30.5.96, שניתנה בטרם נחתמו מסמכי ההתחייבות (נספח ז' לתצהיר הגזבר שסומן מש/12), תומכת בעמדת המועצה:

"הוחלט לאשר הדברים הבאים: לחייב כל בעל מגרש בבנימינה הבונה ברחוב שאינו סלול, להפקיד בקופת המועצה, בעת הגשת תוכניות הבנייה למועצה, סכום כסף בהתאם לתחזית עלות הכביש והמדרכה המתוכננים (לחלקו היחסי בהתאם לאורך חזית המגרש). לאחר גמר הפיתוח, יוגש חשבון מדוייק לדייר הבונה והתשלום שהפקיד... יקוזז מהתשלום שיהיה עליו לשלם בגין סלילת הכביש והמדרכה".

41. גם לאחר קביעתי זו, לפיה המועצה היתה רשאית על פי מסמכי ההתחייבות לדרוש הפרשים בגין העלויות בפועל, נשאר להכריע, אם העיריה היתה בלתי מוגבלת בהחלטתה באילו חומרים לסלול את הכבישים והמדרכות ואילו מתקנים (עמודי חשמל, פריטי קישוט) להציב בהם, הכל על חשבון העותרים. במילים אחרות, האם העברת ביצוע הפיתוח לעיריה, הקנתה לה סמכות לבחור בחומרים שעלותם גבוהה במיוחד, ומקדימה לה שאלה אם אמנם המועצה בחרה בעלויות גבוהות במיוחד. אהפוך את הסדר ההגיוני, ואדון בשאלה הראשונה שהצבתי.

האם, בנסיבות, היתה המועצה רשאית להחליט מה יהיה סטנדרט הסלילה, מבלי להיוועץ בעותרים או ליידעם מראש

42. המועצה שואבת סמכותה לסלול רחובות מחוק עזר לבנימינה (סלילת רחובות), תשי"א-1950 (להלן - "חוק העזר"). סעיף 4 לחוק, שכותרתו סלילת כביש, קובע כי:

"4. (א) המועצה רשאית לסלול כביש באופן שייקבע על ידי המהנדס ויאושר ע"י המועצה...
(ב) נתקבלה החלטה במועצה בדבר סלילת כביש ברחוב, יודיע ראש המועצה בכתב לבעלי הנכסים הגובלים אותו רחוב על החלטה כזו".

מחד גיסא נותן הסעיף שיקול דעת למועצה (באמצעות מהנדס המועצה) לבחור את הכביש, מאידך גיסא, מאפשרת ההודעה מראש לבעלי המקרקעין הגובלים להגיב מראש על הכביש המיועד להבנות.

גם מסמכי ההתחייבות שעליהם חתמו העותרים, משאירים למועצה את הסמכות לפעול בנושא סלילת הכביש:

"...מבקשים בזאת מהמועצה המקומית בנימינה
לפעול לפיתוח התשתיות בקטע הכביש שליד מגרשנו".

השאלה הצריכה לענייננו, היא אם המועצה הפעילה כראוי את חובותיה כמתקשרת בהסכם וכרשות מינהלית באשר לסטנדרט של הריצוף והמתקנים ברחובות הנדונים.

43. מסמכי ההתחייבות הן הסכמים בין המועצה לבין העותרות. אינני סבורה כי אומד דעת הצדדים היה שהמועצה רשאית לבחור איזה סוג חומרים שתרצה. כך להדגים על דרך ההפרזה, אם היתה המועצה בוחרת שיש שחור, שמיובא מדרום אפריקה ועלותו יקרה ביותר הן בשל נדירותו והן בשל הוצאות הובלתו, לא היתה מחלוקת כי המועצה פעלה בניגוד לחובת תום הלב על פי סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי).
זאת ועוד: אם נישאר בתחום דיני החוזים, הרי מסמכי ההתחייבות חסרים קביעה באשר לסוג החומרים שייעשה בהם שימוש בסלילה ובהקמת המדרכות. למצב מעין זה קובע סעיף 45 לחוק החוזים (חלק כללי):

"45. קיום בבינונית
חיוב למתן נכס או שירות שלא הוסכם על סוגם או טיבם, יש לקיים במתן נכס או שירות מסוג ומטיב בינונים".

דרישה זו לפיה היה על העיריה להשתמש בחומרים נהוגים, מהסוג הבינוני, ואף להודיע לעותרים שברצונה לחרוג מהעלויות המוערכות באופן משמעותי, מקורה גם בדרישת הסבירות וחובת ההגינות המוטלת על הרשות (וראו דיון בחובת ההגינות של הרשות, כמו גם של האזרח כלפיה, בבג"צ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר, אגף המכס והמע"מ, שהזכרתיו לעיל, בעמ' 319ב-ז).

אם אמנם הוצאות הסלילה היו גבוהות מהממוצע והסביר, היה על המועצה להודיע לעותרים מראש על כוונתם זאת.

האם הוצאות הסלילה בפועל חרגו מהסביר
44. העותרים טענו כי עת שחתמו העותרים על מסמכי ההתחייבות בשנת 1996, מחירי הפיתוח והסלילה הנהוגים תאמו את האומדן שלפיו שולמו הסכומים מראש. זאת, לפי תכנית הביצוע לכבישים 18 ו- 19 (ראו מש/6). התכנית היא מתאריך 03/09/1996, וממנה למדים כי המועצה בחרה בריצוף משתלב, כאשר סוג האבן, לפי מקרא מבנה השכבות, הוא אבן משתלבת "בעובי 6 ס"מ דגם ריבועי 20/20 בצבע אפור מתוצרת אקרשטיין או שוות ערך". מדובר בסטנדרט רגיל ומקובל, כך לפי טענות העותרים. עם זאת, בשנת 1999 בתכנית המכרז לשלב ב' של הסלילה (ראו: מש/7), שונתה המגמה, ולפי המקרא, האבן שנבחרה היא אבן משולבת מ"דגם 'נטורה' בעובי 7 ס"מ במידות 16/16 ס"מ בגוון כהה או בהיר לפי בחירת אדריכל נוף מתוצרת 'איטונג' או שווה ערך". אבן נטורה, היא ככל הנראה יקרה יותר מאבן אקרשטיין, והשינוי הנ"ל העלה את הוצאות הפיתוח, לטענת העותרים, בהרבה לעומת שתוכנן לכתחילה.
העותרים אף טוענים כי גם לפי עדות הגזבר, אין עוד רחוב באזור, שבו יש ריצוף ברמה כה גבוהה מבחינת המחיר והיוקרה. הוגשה חוות דעת מומחה מטעם העותרים (ראו ע/1), של האדריכל אמיר בלום, ובה טען המומחה כי על אף עיסוקו בפרוייקטים דומים, מעולם לא תכנן, או נדרש לתכנן פיתוח סביבתי ברמה כה גבוהה. עלות כבישים שנסללו בשטחים סמוכים למקרקעין, הייתה פחותה אף יותר מהאומדן לפי מסמכי ההתחייבות מ-1996. הכוונה היא לכביש 31 וכביש 29, שעלותם למטר אורך, כך עולה ממסמך ע/4ז', הייתה 1,106.74 ₪ ו-1,193.71 ₪, בהתאמה. כבישים 29 ו- 31 הם כבישי אספלט רגילים, בעוד שכבישים 18 ו- 19 הם כבישים משולבים. בהשוואה בין כבישים 31 ו- 29 (להלן: "כבישי האספלט") לבין הכבישים בענייננו, 18 ו- 19 (להלן: "הכבישים המשולבים"), עולה כי עלויות תקורה, ניהול, פיקוח, תכנון ועוד גורמים, לא נלקחו בחשבון העלויות של כבישי האספלט, בעוד שעלויות אלה כן נלקחו בחשבון עבור הכבישים המשולבים. נטען עוד, כי עלויות כאמור אינן משתנות בין כביש לכביש, ואין זה משנה אם מדובר בכביש משולב או בסלילה רגילה, ולכן דרישת המועצה בעניין זה, שחייבה רק את העותרים בגין עלויות אלה, היא בלתי הוגנת ושרירותית.

45. לעניין שלב ב' של העבודות, טוענים העותרים לפער של 1,028% בין החיוב הממוצע של כבישי האספלט לבין החיוב הממוצע של הכבישים המשולבים (מוצג ע/4ז'). לעמדתם, אין בעובדה שהכבישים הם משולבים, כדי להצדיק את מחירם השערורייתי לעומת כבישי האספלט. לטענתם, במוצג מש/7 ניתן לראות כי החתך הטיפוסי של הכבישים המשולבים דומה במבנה השכבות שלו כמעט לחלוטין, למבנה השכבות של כבישי האספלט, למעט שכבת החיפוי העליון. לאחר חישוב שנעשה ע"י העותרים, שהסתמך על החשבון הסופי של הקבלן יצחק אברהם משנת 1998, אשר ביצע את שלב א' של הכביש, נטען כי ההפרש בין עלות של מ"ר אחד של אבנים משתלבות לבין מ"ר אחד של אספלט, הוא בערך 14.63 ₪. מכאן, שההפרש במחיר מטר אורך בין הכבישים, אינו צריך לעלות על 200 ₪, ומאחר והעלות מתחלקת בין הגובלים בכביש משני צידיו, הרי שעל העותרים היה לשלם 100 ₪ יותר למטר אורך, בסה"כ. עם זאת, מציינים העותרים, מי שביצע בפועל את העבודות בשלב ב', היו האחים פרטוש, והסטנדרט שלהם היה גבוה בהרבה. בעוד שכבישי האספלט נבנו במחיר של כ- 1,150 ₪ למטר אורך, הרי שהכבישים המשולבים נבנו במחיר של כ- 2,800 ₪ למטר אורך. דהיינו, הבדל של כ- 1,650 ₪ למטר אורך. העותרים אף מציינים, כי כבישים 29 ו-31 בנויים אספלט רק במיסעה, ואולם המדרכה מרוצפת אבנים משולבות. דהיינו, ההפרשים בעלויות בין שני סוגי הכבישים היו אמורים להיות פחותים אף יותר.
גם בעניין הוצאות התכנון, הניהול והפיקוח, טענו העותרים כי חויבו הרבה מעבר למקובל (5% עבור התכנון ו- 3% עבור ניהול ופיקוח).
לסיכום טענותיהם בנושא זה, העותרים מדגישים כי לא ניתנה להם הזדמנות להשמיע דעתם בכל הנוגע לסטנדרט הסלילה, כאשר המועצה ללא ספק יכולה הייתה להסתפק בסטנדרט צנוע יותר, כפי שנעשה ברחובות סמוכים.

46. טענות המשיבים בעניין זה הן כדלקמן: האבנים שרוצפו, אינן יקרות כלל לעומת פרויקטים דומים, וחוות הדעת של המומחה מטעם המשיבים, אדריכל נוף יצחק חיל, מבססת הנחה זו. כעולה ממנה, האבנים שרוצפו הן במחיר סביר, וזוהי רמת ריצוף ממוצעת. עדות מהנדס המועצה אף היא מאשרת כי האבנים והמתקנים שהותקנו ברחוב, אינם חורגים מהממוצע מבחינת המחירים.
נטעו אף, כי להבדיל מגוף פרטי, המועצה מחויבת לקיים הליך מכרזי על מנת לבחור את הקבלן שיבצע את העבודות, וכך פעלה. ועדת המכרזים בחרה את ההצעות הנמוכות ביותר (ראו מוצג מש/5ג'). אולם טענה זו אינה במקומה, שכן השאלה מה היו הדרישות במכרז.
המשיבים אף טוענים כי העותרים, או לפחות חלקם, ידעו מהו סוג האבנים שייסלל. הם סומכים טענה זו על עדות המהנדס, לפיה העותרים נפגשו עמו מספר פעמים במהלך העבודות, ואף הביעו הערכתם על הבחירה באותן אבנים. המהנדס העיד כי העותרים מעולם לא פנו אליו בטענה כי השתמשו בחומרים יקרים מדי.
המשיבים טוענים כי כיום העותרים מנועים מלהעלות את הטענות הללו, משהיו להם הזדמנויות רבות להשמיען.
עוד נטען כי טעות היא להשוות בין עלות כבישי האספלט לבין עלות הכבישים המשולבים שכן נלקחים בחשבון גם תנאי האדמה של הכבישים. כל כביש מצריך התייחסות מיוחדת, והמועצה הפעילה שיקולים מקצועיים באופן ראוי. זאת ועוד, ריצוף משולב מעלה את ערכם של הבתים ברחוב. מכאן, שהעותרים, שידעו כי הרחובות ירוצפו בריצוף משולב, היו אף מודעים לכך שהריצוף שנבחר ובוצע על ידי המועצה, מעלה את ערך הדירות, וללא ספק גילמו זאת במחירים שדרשו עבור כל יחידת דיור. המשיבים מפנים להנחיות משרד התחבורה מסמך מש/8), לפיהן עלויות הפיתוח לרחוב משולב עשויות להגיע עד פי שניים מעלות רחוב רגיל.
יתרה מזו, עלות מטר אורך אינה הנתון היחיד שנכלל בעלויות הפיתוח של הכבישים. דהיינו שהסך של 1,200 ₪ לערך, שעלה מטר אורך בכבישי האספלט, אינו מהווה סכום סופי לעניין עלות הפיתוח של אותם הכבישים.
לסיכום נטען ע"י המשיבים כי המועצה פעלה כראוי, וכי העלויות לא חרגו ממתחם סביר ואף היו מידתיות.

47. העותרים הרבו להשוות בין הכבישים המשולבים (מס' 18 ו- 19) ברחובות מורג וגדיש נשוא עתירות אלה, לבין כבישי האספלט (מס' 29 ו- 31) הסמוכים למקרקעין נשוא דיוננו. אין מחלוקת, כי כבישים משולבים יקרים יותר מכבישי אספלט רגילים. אף הוכח שהעותרים ידעו מראש על הכוונה כי רחובות מורג וגדיש יהיו רחובות משולבים, ולכן היה באפשרותם לגלגל את ההוצאות היקרות יותר של הכבישים המשולבים, על רוכשי הדירות. עם זאת, לפי תכנית הביצוע מיום 3.9.96 (מש/6), האבן שנבחרה הייתה בסטנדרט מקובל. העותרים סמכו על תכנית זו, וככל הנראה כאשר באו לקבוע את מחירי הדירות, התחשבו גם בנתון זה. אולם, בשנת 1999, לאחר שהדירות כבר נמכרו, שונתה האבן הנבחרת, ומתכנית המכרז לשלב ב' של הסלילה (מש/7) עולה כי נבחרה אבן אחרת, אבן נטורה, שהיא יקרה יותר מהאבן שנבחרה ב-1996. בשלב זה, כבר לא היה בידי העותרים לגלגל את עלויות הריצוף על קוני הדירות. למרות זאת ראוי להזכיר כי העותרים מעורים בעסקי הבנייה, והיה עליהם לדעת שזהו תחום דינאמי, והעלויות עלולות להשתנות.
ברור כי כבישים משולבים יקרים יותר מכבישי אספלט. לא הובאה בפני
חוות דעת של מומחים עד כמה כביש משולב יעלה יותר מכביש אספלט, ולכן נאלצת אני להסתמך על טיעוני הצדדים לעניין. העותרים, כפי שהובהר באריכות לעיל, הסתמכו על החשבון הסופי של יצחק אברהם (שביצע את עבודות שלב א' של הסלילה), אשר לפיה ההפרש בין עלות מטר אורך של אבנים משתלבות לבין עלות מטר אורך של אספלט, הינו כ-15 ₪, ולכן ההפרש למטר אחד אינו צריך לעלות על 200 ₪. דהיינו, שאם כבישי האספלט עלו בממוצע 1,150 ₪ למטר אורך, הרי שעל הכבישים המשולבים לעלות לא יותר מ- 1,350 ₪. כזכור, לפי מסמך ההתחייבות שילמו העותרים 1,200 ₪ למטר אורך. ההפרש שנותר להם לשלם, לפי חישובם, הוא תוספת של 150 ₪ למטר אורך. לעומתם, טוענים המשיבים כי ההבדל בין האבנים לבין האספלט אינו הגורם היחיד שיש לערוך בעניינו השוואה. הסלילה עצמה של רחוב משולב שונה במהותה ובכמות העבודה שהיא כוללת, מסלילה של אספלט, והדבר אף הגיוני. מהנדס המועצה אף העיד בעניין זה, ועדותו נמצאה אמינה בעיני (עמ' 12-13, 44 לפרוט' מיום 4.1.05). זאת ועוד, לפי הנחיות משרד התחבורה, הרי שעלות כביש משולב לרוב עולה פי 2 מעלות כביש אספלט (מש/8, עמ' 24 סעיף 2(א). מכאן, שאין באפשרותי לקבל את טענת העותרים, לפיה ההפרש היחיד בין כביש אספלט לכביש משולב, היה צריך להסתכם בכ- 150 ₪ למטר אורך.

48. אפנה כעת לבחינת חוות דעת המומחים, שעסקו בסוג האבנים המשולבות שנבחרו, ובסבירות העלויות שלהן, על מנת לבדוק אם ניתן ללמוד מהם אם מחיר הסלילה היה חורג ובלתי סביר.

חוות דעתו של המומחה מטעם העותרים, אדריכל אמיר בלום
49. האדריכל בלום ערך השוואה בין הרחובות נשוא העתירה לבין רחובות סמוכים להם ואף צירף צילומים. מסקנותיו מהשוואות אלה הן, כי רמת הפיתוח ברחובות מורג וגדיש אינה נהוגה ברחובות משולבים ועולה בהרבה על הרמה הנדרשת בישובים אחרים. עוד חיווה דעתו, כי האלמנטים בהם השתמשו בפיתוח הרחובות דנן, עולה בעשרות ואף מאות אחוזים מהאלמנטים בהם משתמשים בפיתוח רחובות דומים. אולם הוא לא קבע בכמה מתייקר הכביש עקב שימוש במוצרים אלה ואף לא ירד לפרטים כגון בכמה מתקני תאורה, יקרים לעמדתו, השתמשו.
מחקירתו הנגדית התברר, כי הרחובות אליהם השווה בלום את הרחובות דנן, נסללו בתחילת שנות ה- 90. המומחה הסביר שאכן המחירים יכולים להיות שונים, כי ככל שפס הייצור של האבן חדש יותר, כך היא יותר יקרה. עוד עולה מחקירתו, כי המחירים שהציג בחוות דעתו, אינם לפי מחירי קטלוג היצרן, אלא לפי יכולת המיקוח של הקבלן לדעתו (עמ' 8, פרוט' מיום 25.11.04). בלום הסביר, כי המחירים שמשלמים הקבלנים בפועל, נמוכים בעשרות אחוזים מהמחירים שבקטלוג היצרן. הוא לא הסתמך על מחירי הקטלוג, אלא על מחירים משוערים.
באשר לעמודי התאורה שהותקנו ברחובות נשוא הדיון, העיד בלום כי עלותם כפולה מעלות עמודי תאורה ברחובות אחרים בבנימינה, אם כי הוצבו בעוד רחובות עמודי תאורה כמו ברחובות מורג וגדיש.
לאחר שקראתי את חוות דעת המומחה מטעם העותרים, וכן לאחר שבחנתי את פרוטוקול עדותו, אני סבורה כי ההבדלים שהציג בין עלויות מרכיבי הביצוע של הרחובות בענייננו לבין העלויות של הרחובות הסמוכים שבדק, אינם משקפים את המציאות. כפי שהעירו ב"כ המשיבים, לפי חוות הדעת של בלום העלויות של החומרים תלויות במו"מ שמנהל הקבלן מול החברה המייצרת. אמנם המחיר בקטלוג אינו המחיר הסופי, וניתן להתמקח. אולם אין להסתמך על ההנחות המשוערות והעלומות שאותן הציג בלום, כמחיר שאין עליו עוררין. לא מדובר בסכומים מדויקים, נהפוך הוא. לכן אני מוצאת את חוות דעתו בעייתית בנקודה זו.
עם זאת, ההשוואה שערך בין הרחובות דנן לבין רחובות סמוכים, והתמונות שהציג להמחשת העניין, הראו, כי המועצה השתמשה באבן יקרה יותר מאשר ברחובות אחרים בבנימינה, וייתכן שניתן היה להסתפק באבן הזולה יותר, שאינה נראית, למצער בצילומים, יפה פחות.
חסר בחוות דעתו מה היה צריך להיות המחיר של הסלילה ובמה חרג מחיר הסלילה של הכבישים והמדרכות לעומת כבישים אחרים, משולבים.

חוות דעת המומחה מטעם המשיבים, אדריכל יצחק חיל
50. האדריכל חיל ציין בתחילת חוות דעתו כי ניתן להשתמש בשני סוגי מוצרים כאשר מדובר בריצוף: מוצרים טבעיים, שהינם יקרים יותר, ומוצרים טרומיים תעשייתיים, שהם זולים יותר. במקרה שלפנינו, מוצרי הריצוף היו טרומיים תעשייתיים. עוד כתב חיל, כי רמת הפיתוח ברחובות המשולבים היא ממוצעת לחלוטין. מהטבלה מס' 1 בעמ' 5 לחוות דעתו, בה כל אבן מדורגת לפי רמת המוצר, עולה כי אבן נטורה, היא ברמה 3 (רמה 1= רמת מוצר נמוכה, רמה 7= רמת מוצר גבוהה), דהיינו מחיר הנמצא למטה מהממוצע.
באשר לעמודי התאורה, העיר חיל כי במספר רחובות בבנימינה, חלקם משולבים וחלקם עשויים אספלט, קיימים אותם עמודי תאורה.
חיל אף התייחס למכסי שוחות הביוב, אשר לטענת העותרים, גם בעניין זה היו מוגזמים. הוא מציין, כי מכסי ביוב יצוקים מברזל עם סמל הרשות מוטבע עליהם, כפי שקיים ברחובות המשולבים בעניינו, הותקנו ברחובות רבים בכל רחבי הארץ. הוא אף טען שקיים הגיון מאחורי הבחירה ביציקות אלה, שהן מרובעות, משום שהמכסה המרובע מתאים יותר לרחוב המשתלב, ואינו דורש חיתוכים מיוחדים ויציקות מאולתרות סביב השוחה, כפי שדורש מכסה בטון עגול.
חיל מנתח בעמ' 8 לחוות דעתו, את חוות דעתו של האדריכל בלום, מטעם העותרים, ומפנה לעובדה שהמחירים שהציג ברחובות הסמוכים לרחובות נשוא העתירות, הם משוערים, כאשר לא ברור מהיכן שאב את השערתו. אף לא ברור מחוות הדעת, אם המחירים בהם נקב כוללים, בנוסף לחומר, אף את העבודה ואת הרווח הקבלני.
חיל השווה בחוות דעתו את הרחובות דנן, לרחובות אחרים ברחבי הארץ, בין היתר בעכו ובת"א, והראה כי בכל המקומות הללו השתמשו בחומרים שווי ערך לאלה שהשתמשו ברחובות המורג והגדיש.
עוד הוסיף חיל וכתב כי בשל עליית רמת החיים, אך טבעי ומתבקש הוא שגם בתחום הקבלני יעשו שימוש בחומרים מתקדמים יותר. זאת ועוד, קיימים חומרים שבחלוף השנים כבר לא מייצרים אותם יותר, וזהו שיקול נוסף, שיש לקחת בחשבון- הקבלן מסתמך על חומרים שקיימים בפועל בשוק, ברגע נתון. כך, הרחובות הסמוכים שבחן המומחה מטעם העותרים, נבנו בתחילת שנות התשעים, כאשר ייתכן כי כיום חומרים אלה כבר אינם קיימים בשוק.
בחקירתו הנגדית העיד חיל כי האבן שנבחרה היא ממוצעת, אבל אבנים שבהם השתמשו ברחובות סמוכים היו זולות יותר (עמ' 22 לפרוט' מיום 10.1.05). כאשר נשאל האם יש עוד רחוב בבנימינה, שיש בו אבנים זהות לאלה הקיימות ברחובות דנן, ענה שלא (עמ' 25 לפרוט' מיום 10.1.05).

51. העותרים טענו, כי חיל לא השווה בין רחובות היין ועינב בבנימינה, לבין הרחובות מורג וגדיש, השוואה שנעשתה ע"י אדריכל בלום. אני סבורה כי השוואה זו לא נעשתה, בין היתר משום שרחובות היין והעינב נבנו בתחילת שנות התשעים, וספק אם האבנים ששימשו אז, מיוצרות גם היום. העותרים אף מפנים את תשומת הלב לכך שהמחירים שקיבל חיל לצורך עריכת חוות דעתו, מאנשי המכירות בחברות אקרשטיין ואיטונג, ניתנו לו מלכתחילה כמחירים לצורך עריכת חוות דעת ולא כהצעת מחיר. לכן, ברור כי מדובר במחיר גבוה יותר מכפי שקבלן משלם בפועל. אני מקבלת טענה זו, בייחוד בבוחני את מוצג ע/2, הצעת מחיר מחברת איטונג שניתנה לאשל הירדן. הגיוני בעיני כי קיים הבדל בין מצב בו מתבקש מחיר לשם עריכת חוות דעת, לבין מצב בו מתבקשת הצעת מחיר לשם עבודה. המחיר המתאים לענייננו, הוא זה אשר ניתן לקבל בפועל, דהיינו לא לפי מחירון. הצעת המחיר של איטונג מספקת צורך זה, ולכן אני מוצאת לנכון להסתמך עליה. מדובר ב-45 ₪ למ"ר לאבן נטורה קובית שחורה. זוהי הצעת מחיר קונקרטית, שאינה מסתמכת על השערות או שניתנה לצורך חוות דעת. זוהי הראיה האובייקטיבית ביותר בעניין שלפנינו. היא אף מהווה איזושהי נקודת אמצע בין המחיר שנקב בו אדריכל בלום בחוות דעתו (כ- 38 ₪ למ"ר, עמ' 7 לחוות הדעת) לבין המחיר בו נקב אדריכל חיל (כ-50 ₪ למ"ר). שוכנעתי, כי אבן נטורה ששימשה לריצוף הרחובות דנן, הינה אבן ממוצעת. הרשות לא בחרה באבן היקרה ביותר, ועל כן החלטתה בעניין סוג האבן אינה מהווה שיקול דעת הנגוע בחוסר סבירות. ברור שקיימות אבנים זולות יותר, אולם כפי שכתב חיל בחוות דעתו, יש להתחשב ברמת החיים שעלתה. השכונה יועדה להיות שכונת יוקרה, העותרים ידעו זאת מבעוד מועד, ואין ספק כי לקחו זאת בחשבון גם כאשר קבעו מה יהיו מחירי הדירות. על כן אני קובעת כי הבחירה באבן הייתה סבירה, וכי עלותה צריכה הייתה להיות לפי 45 ₪ למ"ר.

יצוין, כי למיטב הבנתי, המחירים הנקובים הן בחוות הדעת והן בהצעת המחיר של איטונג, הם מחירי חומרי הריצוף בלבד, מבלי שנלקחו בחשבון עלות העבודה והרווח הקבלני.

כאמור, גם אם אחליט כי מן הדין היה להשתמש באבן זולה יותר, הרי ההפרש לאורך הסלילה לא יתבטא בסכומים גדולים. כך למשל, אשל הירדן חוייבה בסלילה לאורך של 176.27 ₪, ולכן ההפרש עבור האבן למטר רץ יהיה בהתאם.

משמע מכאן כי התוספת נובעת מעלות הכביש, ואולי חלק מבחירה של עמודי תאורה, מכסי ביוב ואלמנטים דקורטיבייים נוספים. המומחה מטעם המשיבות, יצחק חיל, הראה בטבלה בחוות דעתו, כי האבנים בהם רוצפו המדרכות והכבישים הם בתחום המחירים הסביר. נאמר כי מדובר ברמת ריצוף ממוצעת. גם בחדרה וביפו עשו שימוש באותן האבנים. מחירי האבנים המשתלבות הן לפי מחירי משרד השיכון. המהנדס העיד כי ההבדל הוא לא בין האבנים לבין אבנים אחרות, אלא בעצם הסלילה של כביש משולב ואף משום שנדרשה תאורה משני צידי הדרך בשל היותו של הכביש כביש משולב.

אולם, העותרים לא הצליחו להראות כי בסלילה היתה חריגה כלשהי. על מנת לערוך השוואה כזו, היה על העותרים להביא חוות דעת על עלות של אבן ממוצעת עם עלות סלילה לכביש משתלב באותה תקופה בה נסלל הכביש ולהראות כי ההפרש בין הנדרש על ידי המועצה לבין העלות המוצעת היה בלתי סביר. משלא נהגו כך העותרים, ולאור העובדה שההפרש בין המחיר של האבנים בפועל לבין המחיר שאמור היה להיות (לפי קביעתי - 45 ש" למ"ר) אינו גבוה, אני קובעת שהשימוש באבן נטורה וכן המחיר ששולם ע"י המועצה עבור אבן זו, אינם חורגים ממתחם הסבירות. לכן אין מקום להתערבות בית המשפט בעניין זה.

52. על אף האמור לעיל, מוצאת אני פגם בהתנהגות המועצה. כעולה מהצילומים, הריצוף והמתקנים ברחוב הם יוקרתיים. אך סביר הוא להניח כי ההפרש במחירים בין מה שנגבה בזמנו על פי מסמכי ההתחייבות לעומת מה שבוצע בפועל, הוא הפרש גדול. ניתן להניח כי חלקו נבע מבחירה במתקנים יוקרתיים, כמו עמודי תאורה, מכסי ביוב ואלמנטים לגינון. העיריה הביאה לבחירת תושבי המקום מספר סוגי אבנים ונתנה להם לבחור. בשום שלב לא נשלחה הודעה בכתב לעותרים על המחירים הצפויים ועל כך שהם עומדים לרצף באבן יקרה יותר. כן לא הוצע לעותרים כי העלות תיהיה הרבה יותר גבוהה מההערכה הראשונית, והרי הממנים היו העותרים. לעומת זאת, העיריה כן הציגה מספר סוגי אבן לבעלי הבתים, שלא היו הממנים, ונתנה להם לבחור. ברור שלהם היה אינטרס לבחור ביקר מבין האבנים. לעמדתי, משידעה המועצה כי מי שישלם, ולאחר שנים, את העלות הנוספת, היה עליה לזמן את העותרים ולהציג להם את התוכנית בשלב השני, שבו היו העלויות המאסיביות.

חוקיות החלטתה של המועצה לסלול את הכביש
53. העותרים טוענים כי בהתאם לחוק העזר, המועצה מחויבת לקבל החלטה בדבר סלילת כביש בתחומה, כולל התקציב שלו. נטען כי לא התקבלה החלטה כאמור, ובוודאי שלא החלטה ספציפית לעניין כבישים 18 ו- 19.

סעיף 4(ב) לחוק העזר קובע כדלקמן:

"נתקבלה החלטה במועצה בדבר סלילת כביש ברחוב, יודיע ראש המועצה בכתב לבעלי הנכסים הגובלים אותו רחוב על כל החלטה כזו".

המשיבים טוענים, כי פרשנות העותרים לפיה יש לקבל החלטה כאמור באופן ספציפי לכל כביש וכביש, היא מאולצת ובלתי מבוססת. לטענתם, ניתן להסתפק בהחלטה לגבי סלילת כבישים בתב"ע ש/במ/522 באופן כללי. הגזבר הפנה בתצהירו להחלטה מס' 203 של המועצה המקומית, שניתנה ביום 30.5.96 (ע/4ז1), לפיה הוחלט לאשר תב"ר בסך 6 מיליון ₪ למטרת פיתוח בתחום תב"ע ש/522. העותרים טוענים כי אין להחלטה זו כל בסיס, מאחר והיא אינה מאזכרת כלל את רחובות מורג וגדיש.

בעניין זה מסכימה אני עם המשיבים. סעיף 4 לחוק העזר, כפי שצוטט לעיל, אינו מציין כי חייבת להיות החלטה פרטנית בנוגע לכל רחוב. בעיני, די בכך שהמועצה החליטה לפתח את תכנית ש/במ/522 ואין צורך באזכור ספציפי של הרחובות. לגבי שלב ב' של הבניה, הרי שיש החלטה ספציפית המאזכרת את הרחובות בענייננו, וצורפה כנספח ז' לכתב תגובת המשיבים לעתירת בשן. בהחלטה מס' 116 מנספח ז' כאמור, בעמ' 81, נאמר כך: "הוחלט לאשר תב"ר בסך 1,500,000 ש"ח למטרת סלילת כבישים והתקנת מדרכות של רחובות המורג, הגדיש והברוש (בעד הצעה זו הצביעו 5 חברים, נגד 4 חברים)". אם כך, קיימת החלטה המאזכרת את הרחובות באופן ספציפי.

54. למעלה מכך, ברור שהעותרים ידעו על הכוונה לסלול כביש ברחובות דנן. מסמכי ההתחייבות אף מדברים על כך. העותרים ביקשו מהמועצה, במפורש, כי תפעל למען סלילת הכבישים במסמכי ההתחייבות. לא היה צורך בהודעה נוספת מטעם המועצה כי בדעתה לסלול כביש באזור, שכן כאמור האחרונה התבקשה במפורש לפעול לשם כך ע"י העותרים. מכאן שלא ניתן לקבל טענה של העותרים, הגובלת בהעדר תום לב, שיש לבטל את חיובם בעלויות הכביש, כיוון שלא ניתנה, לעמדתם, החלטה כדין לסלול את הכביש.

חשבון בנק נפרד עבור הסכומים שגבתה המועצה מהעותרים מראש
55. העותרים טוענים כי היה על המועצה לפתוח חשבון בנק נפרד לסכומים שגבתה עבור עלויות הפיתוח. כך, הסכומים היו צוברים הצמדה וריבית, ובמועד התשלום בפועל לקבלן הזוכה במכרז, לא היה צורך לפנות בשנית לבעלי המקרקעין, והיה די בסכומים שהצטברו בבנק. העותרים אף מפנים לישיבת הנהלת המועצה מיום 21.3.96, שסומנה ע/4ז2. בסעיף 4 לפרוטוקול הישיבה הוחלט כי יש לפתוח חשבון בנק נפרד לסכומים שהמועצה תגבה עבור פיתוח השכונות החדשות. מטרת פתיחת חשבון הבנק הנפרד היא מניעת שימוש בכספים לצרכים שוטפים של המועצה. בישיבה מיום 30.5.96 (ע/4ז1) נתקבלה החלטה דומה.

העותרים טוענים כי בפועל חשבון כאמור לא נפתח, וגם אם כן, הרי שהכספים ששילמו לא הופקדו בו. עוד נטען כי המועצה לא הציגה כל ראיה הסותרת את טענת העותרים.

56. בתשובה לטענות אלה, טוענים המשיבים כי הכספים שנגבו מהעותרים בסוף שנת 1996 שולמו לכיסוי ההוצאות של תכניות הסלילה וכן לכיסוי עלויות עבודות הסלילה, שנעשו בשלב א', ע"י הקבלן אברהם יצחק. גזבר המועצה אף העיד על מועד תחילת העבודות ומועד סיומם בכל הנוגע לשלב א', ולפי עדותו העבודות החלו בסוף 1996 והסתיימו ב- 1997. זאת ועוד, טוענים המשיבים כי המועצה אישרה פתיחת חשבון בנק מיוחד לצורך הפקדת הכספים שם, ולכן יש לדחות את טענת העותרים לפיה הסכומים שנגבו מהעותרים הופקדו יחד עם כספים אחרים. הגזבר מסר בעדותו, כי החשבון אכן נפתח, אך הכספים יצאו ממנו באופן מיידי עבור עבודות הסלילה (עמ' 66 לפרוט' מיום 10.1.05).

יש לציין כי לא הוצג לפני כל מסמך המאשר טענה זו של הגזבר. יש להצר על כך שהמועצה לא מצאה לנכון, גם על פי עקרון השקיפות, להביא מסמכים של חשבון זה, לפיהם ניתן היה לבדוק מתי הוכנסו הכספים ומתי הוצאו ולאיזה צורך.

עוד טענה המועצה, כי החוזה עם אברהם יצחק, הקבלן שהיה אחראי לשלב א' בעבודות הסלילה, נחתם כבר באוגוסט 1996, והסכומים שנגבו מהעותרים הועברו לקבלן בסמוך לגבייתם.

עפ"י החוזה שנחתם בין המועצה לבין הקבלן אברהם יצחק (נספח ג' למש/5), אופן התשלום נעשה לפי חשבון חלקי שהוגש למועצה בתום כל חודש קלנדרי. המהנדס היה אמור לאשר את החשבון, ולאחר האישור, היה על המועצה לשלם לקבלן 90% מהחשבון החלקי תוך 30 יום מיום שאושר. נקבע בהסכם, כי היתרה בשיעור 10% תשולם במועד הקבוע לתשלום, עפ"י החשבון הסופי. מכאן, שאם העבודות החלו בסוף 1996, הרי שהכספים אכן הועברו לקבלן בערך באותו זמן. על אף הביקורת שיש לי, ככתוב לעיל, על כך שלא הוצגו מסמכי חשבון הבנק והתנועות בו, מהימנה עלי עדותו של הגזבר, כי הסכומים שנגבו מהעותרים, שולמו כמעט מיידית לקבלן וכי הם לא יכלו, לכן, לצבור ריבית ורווחים בחשבון הבנק.

יצויין ויודגש, כי המועצה, בבואה לחשב את הסכום הסופי, כן שיערכה את הסכום שהעותרים שילמו לה בזמנו.

57. העותרים מוסיפים וטוענים כי היה על המועצה לחשב להם ריבית על הסכום ששילמו, כיוון שהסכומים שימשו לתכנון כל הפרוייקט, בעוד שבאותו שלב האחרים לא שילמו על חשבון הפרוייקט. טענתם זו לא הוכחה. אמנם המשיבים הודו כי הסכומים שימשו מיידית לתכנון, אולם לא הוכח מתי שילמו האחרים ואם, כאמור, הם עשו שימוש בכספי העותרים, לתכנון הפרוייקט כולו ולא לחלקם היחסי של העותרים בפרוייקט. אף החלטה מס' 201, שצוטטה לעיל (נספח ז' למש/12) קבעה כי כל בעל מקרקעין הבונה בכביש לא סלול יפקיד בקופה סכום בהתאם לתחזית העלות על מנת לקבל היתר בניה. עוד טענו העותרים כי יתר בעלי המקרקעין שילמו לעיריה את עלויות הסלילה והפיתוח רק במהלך שנות הפיתוח. גם טענה זו, כמו קודמתה לא פורשה ולא הוכחה ולא ניתן לקבוע כי היתה הפליה כאשר לא הוצבו כל התנאים להשוואה.

אוסיף כי אם היו העותרים הראשונים שהחלו בבניה, ועניין זה לא הוכח, הרי הם ידעו שעל מנת לסלול תשתמש העיריה בכספים שלהם לצורך התחלת הפרוייקט, והם היו מעוניינים כי העיריה תבצע את הפרוייקט על מנת לקבל אישורי בניה. בנסיבות אלה, לא ניתן לטעון כי העיריה השתמשה שלא בידיעתם בכספים לשלב הראשון של התכנון, מה גם שהכספים שהעותרים שילמו שוערכו בעת שנעשה חשבון סופי של המופקד לעומת ההוצאות בפועל.

סיכום
58. על פי מסקנותי דלעיל, אני דוחה את העתירות.

בהתחשב בשני פגמים שמצאתי בהתנהלותה של העיריה – האחד, העדר פניה לעותרים לפני סלילת החלק השני, שגרם להוצאות העודפות, על מנת להודיעם על סוג הריצוף והמתקנים ועל התוספת הגבוהה שיהיה להוסיף על מה ששולם, והשני בכך שלא הובאו מסמכי הבנק להראות מה נעשה בחשבון, שלטענת המועצה נפתח ושבו הופקדו הכספים ששילמו העותרים, החלטתי להורות כי כל צד יישא בהוצאותיו, על אף שהעתירות נדחו.

המזכירות תמציא עותק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום ח' באייר, תשס"ז (26 באפריל 2007) בהעדר הצדדים.


שושנה שטמר
, שופטת

א.א








עתמ בית משפט לעניינים מנהליים 1391/03 עפרה בונשטיין, מור זכרון בע"מ, שרה בשן, יואב בשן, אשל הירדן יזום ובנין בע"מ נ' המועצה המקומית בנימינה, ואח' (פורסם ב-ֽ 26/04/2007)













להסרת פסק דין זה לחץ כאן