"יהב" תכנון ופיקוח הנדסי בע"מ,כהן אמנון,קרפף אריה ,יה"ב פרויקטים ומחשוב (1991) בע"מ,יה"ב ניהול הקמה בע"מ,יה"ב מרכז מחשוב והדרכה בע"מ - בנק לאומי לישראל בע"מ

 
"יהב" תכנון ופיקוח הנדסי בע"מ,כהן אמנון,קרפף אריה ,יה"ב פרויקטים ומחשוב (1991) בע"מ,יה"ב ניהול הקמה בע"מ,יה"ב מרכז מחשוב והדרכה בע"מ - בנק לאומי לישראל בע"מ
7062/99 בשא     20/12/2001




בשא 7062/99 "יהב" תכנון ופיקוח הנדסי בע"מ,כהן אמנון,קרפף אריה ,יה"ב פרויקטים ומחשוב (1991) בע"מ,יה"ב ניהול הקמה בע"מ,יה"ב מרכז מחשוב והדרכה בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ




בעניין:

13



בתי המשפט


בבית משפט השלום בבאר שבע
בש"א 007062/99

בתיק עיקרי: א
003793/99
בש"א: 002176/00
בתיק עיקרי: א 009436/99

ד י ו ן
מ א ו ח ד

בפני
:
כב' הרשם- אהרון בן יוסף
תאריך:
20/12/01



בעניין:
תיק אזרחי 003793/99: התביעה הראשונה-
1. "יהב" תכנון ופיקוח הנדסי בע"ם
.
2. כהן אמנון
3. קרפף אריה

כולם ע"י ב"כ עוה"ד רפי וינברגר

המבקשים

נגד
בנק לאומי לישראל בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד אהוד ערב


המשיב

תיק אזרחי 009436/99: התביעה השניה-
1. יה"ב פרויקטים ומחשוב (1991) בע"ם
2. יה"ב ניהול הקמה בע"ם
3. יה"ב מרכז מחשוב והדרכה בע"ם
4. גי-רון (עומר באר-שבע) 1989 בע"ם


ע"י ב"כ עוה"ד
רפי וינברגר
המבקשים


נגד



בנק לאומי לישראל בע"מ



ע"י ב"כ עוה"ד
אהוד ערב
המשיב


החלטה
1.
בפני
שתי תביעות אזרחיות, בכל אחת מהן בקשה למתן רשות להתגונן מצד הנתבעים השונים. ברור היה שיש לאחד את הדיון בשתי הבקשות וכך נעשה.

2.
המצהירים מטעם המבקשים בשני התיקים נחקרו חקירות נגדיות וחוזרות
על בסיס דיון מאוחד וב"כ הצדדים הגישו את סיכומיהם על בסיס זה. ההחלטה המסיימת נתנת בהתייחס לשתי הבקשות בנפרד אך תוך התייחסות למכלול העדויות.

3.
בתיק האזרחי 3793/99, (להלן: התביעה הראשונה), הבנק המשיב תבע את המבקשת מספר 1 (להלן: החברה), כשהיא החייבת העיקרית מול הבנק בשתי התביעות כאחת, וכן את שני ערביה לחובה בחשבון העו"ש בסניף כדי להחזיר חוב בגובה 461,400 ש"ח. החוב בתביעה הראשונה מורכב מיתרה שלילית בחשבון עובר ושב שמספרו 106600/05 וכן הפרשים של ריבית עד להגשת התביעה ביום 09.05.1999.

4.
בתיק אזרחי 9436/99, (להלן: התביעה השניה), הבנק המשיב תבע ארבעה תאגידים, חברות בערבון מוגבל, להחזיר סכום של 514,450 ש"ח היתרה השלילית באותו חשבון העובר ושב של החברה אך הפעם נכון ומעודכן לתאריך הגשת התביעה השניה ב- 23.11.1999. עילות התביעה כנגד המבקשות בתביעה השניה הינן כולן מכח ערבויותיהם של ארבעת התאגידים לחובות של החברה לבנק.

5.
על כן, באותו חוב מהותי מדובר בשתי התביעות אלא אחד מעודכן ונכון ליום פלוני, השני ליום פלמוני.

6.
הבקשות עצמן למתן רשות להתגונן הינן ארוכות מאוד וכמוהן התצהירים בתמיכה. בתביעה הראשונה ישנם שלושה תצהירים, - תחילה הוגשו על ידי המבקש מספר 2 והמבקש מספר 3 אך במהלך הדיון אפשרתי למבקשים להגיש תצהיר משלים, - דבר שנעשה (על פי ההחלטה בעמוד 2 שורות 13-31) ביום 24.01.2000. החקירה של שני המצהירים נמשכה והסתיימה בעמוד 12 ביום 21.02.2000 כאשר חקירתו של אמנון כהן נמצאת בעמודים 1 ובהמשך בעמודים 8-12 וזו של אריה קרפף נמצאת בעמודים 6 ו-7 לפרוטוקול.

7.
א.
מוסכם היה כי החקירות של שניים אלה ישמשו עדות מטעם כולם
שהרי גם הבקשה למתן רשות להתגונן בתביעה השניה נתמכת בתצהיר מאת אמנון כהן ככל שאין הוא נתבע אישית בתביעה השניה. הובהר כי אמנון כהן הינו היה מייסד , בעלים ומנהל כל החברות המעורבות כנתבעות כאן והיה מוסמך לדבר בשם כולן. בתצהירו מול התביעה השניה הוא חוזר על אותן הטענות הבסיסיות שהעלה בתצהירו בתמיכה לבקשת מתן רשות להתגונן בתביעה הראשונה, סעיף, סעיף ואף מילה, מילה, תוך שהוא מאמץ ומצרף את התביעה הראשונה על נספחיה כחלק מתצהירו על מנת לקשור בין כל אלה. איש לא התנגד לשיטה זו.
נהפוך הוא, הוסכם כי הוא מדבר בשם כולם כאשר אריה קרפף מוסיף את שלו בתביעה הראשונה בלבד.



ב.
בתצהירו בתביעה השניה אמנון כהן מוסיף "טענות נוספות" שלא
הועלו בתצהירו בתביעה הראשונה: סעיף 67-69 כולל. כל הטענות הנוספות האמורות הועלו מתוך ועל בסיס ייעוץ משפטי שקיבל המצהיר ולא יכולות לשמש טענות עובדתיות שישמשו בסיס למתן רשות להתגונן.

8.
א.
השוואת תצהירו הראשון של אמנון כהן עם זה של אריה קרפף יעלה
שגם אלה זהים בחלקם הגדול. רק בפרק המכותר: "הפרות התחייבויות המשיב" - [סעיף 21-27 אצל קרפף] אמנון כהן, כמנהל החברות, מוסיף פירוט. אצלו הפרק רחב יותר וכולל סעיפים 21 עד 34 ותנתן תשומת הלב נוספת לתוספות אלו.

ב.
מעמדו של אמנון כהן כערב אינו כזה של קרפף ואין הראשון טוען כך
ממילא. אך ברור שמעמדו יושפע תמיד מכח הטענות הטובות של החברה, כחייבת עיקרית, ומן הכלל שערב לא יחוייב ביותר מהנערב "ולא בחמור ממנו".

9.
א.
קרפף הכין תצהיר ארוך כאמור אך יש בו לפחות שני ליקויים
איכותיים, - האחד כי הוא נוהג לסייג חלק לא מבוטל מהצהרותיו בהקדמה כי מה שהוא עומד לומר הינו מתוך מידע "שנודע לי בדיעבד". ברור על כן כי אינו מצהיר מתוך ידיעה אישית ממשית. גרוע מזה, הוא אף פעם לא מפרט בסעיפים אלה מה מקור המידע או ממי נודע לו גם לא מתי נודע לו "בדיעבד". אמנון כהן, מאידך, נותן את אותן ההצהרות מידיעה אישית בתור בעלים ומנהלן של החברה וכל החברות הערבות לחוב.

ב.
הלקוי השני הינו כאשר הוא מקדים את הצהרתו בהסתייגות אחרת, אך הפעם שלא בהרבה מקרים. מה שהוא מצהיר הינו "מייעוץ משפטי שניתן לי". אני לא אתן משקל לאמירה המבוססת כל כולה על ייעוץ משפטי של פרקליט שהרי כאן המצהיר חייב להביא את עמדתו הוא על פי גירסתו הוא ולא מפי אחרים. כפי שראינו גם אמנון כהן מאמץ שיטה זו של הצהרות משפטיות, ובשני המקרים הדבר לא יועיל להם עובדתית.

10.
באשר להצהרה הנסמכת על מה שנודע למצהיר "בדיעבד" כאמור, חייב אני לומר שיש בכך החלשה של ממש בנאמר והדבר עלול להיות למצהיר לרועץ
כמי המתיימר להצהיר ולתמוך בבקשת החברה למתן רשות להתגונן. אך במקרה של החברה, הצהרותיו של אמנון כהן עשויות לעשות את העבודה שקרפף לא היה ואינו מסוגל לעשות.

11.
קרפף פותח בהודעה כי בחודש ספטמבר, 1994, כשבתאריך זה חתם את כתב הערבות המתמדת ללא הגבלה בסכום מכוחו הוא נתבע, לא היה לו כל מעמד בחברה בתור מנהל או בעלים אלא חתם את ערבותו בתור עובד שכיר, - כנראה בכיר.
הודה שנתן את ערבותו מתוך מחשבה ותקווה [כנראה גם צפי] שיקודם במעמדו במסגרת התאגיד. מעדותו שבעל פה מסתבר כי היה למצהיר ענין מסויים בעתיד החברה כבעל מניות כדי 4% באחת מחברות הקבוצה, (כך הובאו ראיות בהמלך הדיון), אך לא היה לו מעמד או ענין משמעותי כל כך ולא שימש דירקטור.

12.
קרפף מודה כי חתם על ערבותו מרצון איפוא, אך מתלונן היום שתוכן הערבות לא הוסבר לו ובמיוחד לא ההוראה כי יישאר חייב לבנק גם לאחר שיפסיק את עבודתו בחברה ויחדול מלהיות מוערב בה. בהמשך לטענה זו, קרפף מצהיר כי ביום 11.3.98 הוציא הודעה למשיב בה הודיע על הפסקת ערבותו כפי שהדבר מותר היה לעשות על פי תנאי הערבות וגם על פי הדין הכללי.

13.
הבנק השיב להודעה זו ביום 26.3.1998 תוך ש- "רשמנו לפנינו מכתבך בנדון מיום 11.3.98" .
העיר הבנק למבקש כי תנאי הערבות דורשים מתן הודעת ביטול כזו בת 30 יום מראש. אכן יש בסיס לתשובה זו של הבנק.

14.
מה שהבנק לא עשה בתשובתו היה לציין בפני
הערב היוצא מה הוא לשיטתו של הבנק, גובה החוב של החברה שנערב עדיין על ידי המבקש בעת ביטול ערבותו. הודעה כזו באשר לסכום לא ניתנה לפי כל הראיות, לא לפי 11.3.1998, לא לפי מועד 30 יום ממתן הודעת הביטול - (10.4.1998 כי מכתב התשובה נכתב טרם חלוף 30 היום) - וכנראה גם לא חזר הבנק והודיע למבקש על יתרת חובו על פי תנאי הערבות בכל תאריך מאוחר יותר. עיון בנספח ט' לתצהירים יעלה כי בתאריך 11.3.1998 יתרת החוב הנערבת של החברה היתה 315,765 ש"ח וביום ביטול הערבות בפועל, לשיטת הבנק, היתה היתרה 359,094 ש"ח.

15.
כך או אחרת, יש טענה מבוססת באשר להעדר פעולה נאותה מצד הבנק באי-מתן הודעה או מידע באשר ליתרת חובו של הערב היוצא. הבנק היה צריך להעמיד אותו על יתרת חובו לפי אחד משני התאריכים האלה ובאמצעות מכתב שני אם לא בזה מה- 26.3.1998.

16.
אולי לא רק לכך התכוון קרפף בתצהירו כאשר התלונן על שלא הוסבר לו סיכונו לאחר שיפסיק לעבוד בחברה ויבטל את ערבותו אך יש כאן ראיה כי אכן לא העמידו אותו בשעה המכרעת על מידת סיכונו.

17.
בהקשר זה הדין מעניק יתרון לערב על פי הכללים של ניהול חשבונות עובר ושב בבנקים וכפי שהכלל קיבל ביטוי ידוע בהלכת אלתית בע"מ נגד בנק לאומי לישראל בע"מ
ע.א 323/80 [פד"י לז (2) 673].

כלל זה, המכונה "אחרון נכנס-ראשון יוצא", קובע שכל זיכוי לחשבון הנערב, (במקרה דנן), מסלק את החיוב הנותר הישן ביותר שעדיין קיים בלתי מכוסה בחשבון כך, שאם מאז 11.3.1998 או 10.4.1998 (לפי שיטת הערב או שיטת הבנק), היו מופקדים בחשבון הנדון 315,765 ש"ח או 359,094 ש"ח, (בתוספת הפרשי ריבית כמובן), היה הערב יוצא פטור מכל מחויבות כי בין לבין חובו על פי ערבותו סולק. אין חיובים לחשבון לאחר תאריך הביטול של ערבותו שישפיעו על גובה חובו שהועמד לפרעון סופית לפי תאריך הביטול, אך זה ענין של הוכחות מול הכלל.

18.
קרפף יכול היה להביא בפני
בית המשפט בתצהיר ובנספחיו, - [ואני מציין כי צורפו דפי חשבון רבים מחשבון העובר ושב, אך לא מעבר ל- 31.12.1998], - פירוט וכן תשתית ראייתית מינימלית כדי לסכם את הגירסה שמאז ביטול הערבות חובו ממילא ירד הודות לזיכויים כאלה. אך אין בפני
טענה לכיוון זה. ברם, - אם נעיין בדפי החשבון מאז תאריך הביטול ועד סוף הדפים שהובאו, לא נמצא כמעט אף זיכוי של ממש, - 10,905 ש"ח ב - 21.8.1998 ו- 3,380 ש"ח מה- 25.12.1998.

19.
אם היתי מאפשר לקרפף להינות מדין זה גם אם אשמש פה לאילם במידה מסויימת שהרי מדובר בכלל משפטי,
ניתן היה לומר במצב הכי הטוב מבחינתו של קרפף, כי הוא בעצמו מעמיד את חובו,
על סך 301,480 ש"ח נכון ל- 31.12.1998 [ 315,765 - 10,905 -3,380 ש"ח], ולפי שיטת הבנק באשר למועד הביטול של הערבות, על סך 344,809 ש"ח מול סכום התביעה שהוגשה ארבעה חודשים מאוחר יותר בגובה 461,400 ש"ח.

20.
נדמה לי איפוא שהטענה של ביטול ערבותו לא תועיל לקרפף במיוחד ככל שהיא טענה משפטית ראויה. תינתן לו רשות להתגונן מכח הטענה של ביטול הערבות,
(וכאמור במצב "הכי טוב"), בגין כל סכום התביעה העולה על הסך 301,480 ש"ח נכון ל- 31.12.98 אך כפי שהוא משוערך ליום 9.05.1999.

21.
באשר למעמדו של אמנון כהן בתור ערב לחוב החברה, מכח אותו כתב ערבות מה- 18.9.1994 נספח ד' לכתב התביעה, אין הוא מעלה טענות מיוחדות אישיות כנגד ערבותו אלא מסתפק בכללית זו, - שהבנק עשה את אשר עשה בריכוז חובות ארבעת התאגידים האחרים בקבוצה, [הנתבעות בתביעה השניה], מתוך אינטרס להיהנות מערבויות הערבים האישיים לחוב החברה כולל ערבותו של אמנון כהן עצמו כמובן. אני מתייחס לטענה זו, המשותפת גם לקרפף וגם לארבעת התאגידים, בהמשך, טענה של משום "הכשלה מכוונת של ערב".

22.
א.
קרפף מעלה טענה אחרת לגמרי באשר לערבותו והיא חריפה יותר
בהרבה.
אין היא נתמכת בפירוט מלא כפי שהייתי מצפה לראות בתצהירו ובנספחיו. הטענה היא, שבעת שהוחתם על ערבותו הבנק לא גילה בפני
ו כי לחברה כבר אז היו חובות קיימים בסניף. זוהי טענה הגנתית מוכרת. ראו: בנק המזרחי המאוחד בע"מ נגד ציגלר ע.א. 1570/92 פד"י מט (1) 369. בתמצית הדברים ובעמוד 388-389 נקבע:


"חובת גילוי מצב חשבונו של הנערב לערב כאשר
מחויבותו של הערב מתייחסת לאותו חשבון עצמו,

עולה לאין ערוך - באיזון בין שתי החובות, - על
חובת הסודיות כלפי בעל החשבון, השולח את הערב
לערוב לו".

במקרה זה, מה שידע קרפף באשר למצב החשבון או החוב ומה שהיה עליו לדעת בתור שכיר בכיר, וכפי שנראה בהמשך אף כבעל זכות חתימה בחברה לעדותו, - כל זה ענין של עובדה ולהוכחות.

ב.
ממשיך כב' בית המשפט:

"[הבנק] הפר, במקרה דנן, כלפי הערב את החובות

שהוטלו עליו מכח חוק הבנקאות (שירות ללקוח)

בכך שפקיד [הבנק] לא ציין באוזני המשיב את יתרת

החובה הגבוהה שבה היה מצוי החשבון של החייב
העיקרי וכן בכך שציין כי החשבון הוא חדש"

במילים אחרונות אלו: "שציין כ י החשבון הוא חדש" יש גם מקום
במקרה בפני
וכפי שנראה בהמשך בסעיפים 27 להחלטה זו למשל וכן עד וכולל סעיף 33.

ג.
במקרה זה שמענו מהמצהירים כי ב- 1994 הציג הבנק את החשבון
הנערב כ- "חדש" לפי טופס "תנאי ניהול חשבון חוזר דביטורי מה- 1.5.94, נספח א' לכתב התביעה. במהלך הדיון נתגלה טופס דומה לזה מ- 16.12.92, נשוא התצהיר המשלים של אמנון כהן.

ד.
מסיים כב' בית המשפט בהקשר זה-

"התוצאה היא שהמשיב מופטר לחלוטין מערבותו
ואין לחייבו באופן חלקי בחוב שצמח לאחר חתימתו "
-(שם בעמוד 389 אות א')

23.
אפשר לטעון כנגד שקרפף מעלה את הטענה אך אינו עושה כדי לבסס אותה ולו באמצעות פירוט מינימלית. אין לדרוש כאן שום מידה של "דרכי הוכחה" אלא טענה מפורטת מספקת (אף אולי בפירוט מוגבר לאור חריפותה של הטענה). כוונתי לכך שאין קרפף אומר מה היה הסכום שהחברה היתה חבה כבר לבנק בשעה שנתן את ערבותו ביום 18.9.1994. מה קושי היה לצרף לתצהיר דף חשבון בנק כדי לצטט את המספר הנחוץ מתוכו שיספק את הפירוט המינימלי כנדרש?

24.
א.
ברם, - ולהפתעתי, -
דפי החשבון שצורפו לתצהיר כאמור מתחילים
בתאריך 14.12.1994 אך לא מחודש ספטמבר, 1994. ומדוע?
אין זה מובן. יתרה מזו, כנספח א' לתצהירים הינו דף חשבון דווקא מתקופה קודמת, מה- 3.1.1993 ועד ל- 30.01.1993, אך גם הוא לא יועיל. מדוע לא הובאו דפי החשבון בין תאריך אחרון זה עד ל- 14.12.1994 וברצף דומה לכל יתר הדפים הרבים שהובאו? אני אומר שוב כי הדבר פשוט אינו מובן לי.
ב.
צורפו לתצהיר מאזני בוחן של החברה דווקא לשנת 1993 אך לאחר מכן רק עבור 1998 ו- 1999 כך שגם מקור זה, האמור לגלות ליושב בדין מה הייתה היתרה בבנק בתאריך כה חשוב לערב, לא הובא בפני
בית משפט ונשאר בגדר נעלם.
ג.
אך בעדותו בע"פ, (עמוד 7 שורות 32-35), הזדמן לו לקרפף לעמוד "איתן מאחורי טענותיו" באשר להפסקת ערבותו (לפי הטענה הקודמת), ובאשר לאי-גילוי כל מידע לו בעת ההחתמה. המעשה או המחדל מצד פקיד הבנק כפי שיוכח, אם יוכח, יפעל לטובתו של הערב או לרעתו אך כל זה יתברר במקום אחר.
ד.
על כן, אני רואה בכל זאת לתת רשות להתגונן לקרפף בגין טענה זו של אי-גילוי מצב החשבון בעת החתמתו על הערבות.

25.
אלו כל טענותיו המיוחדות של קרפף ביחס לערבותו. יתר הדברים בתצהיר מתייחסים ומתוך מה שנודע לו בדיעבד בדרך כלל, לעניניה של החברה עצמה. כמובן, אם החברה תחוייב בפחות מסכום התביעה גם קרפף ואמנון כהן יחוייבו בפחות לפי הכלל שערב לא יחוייב ביותר מחובו של החייב העיקרי.
טענות אלו דומות בשני התצהירים המקוריים בתוספת רק מצד אמנון כהן בסעיף 21-34 לתצהירו, (כמפורט בסעיף 8 (א) לעיל), "הפרות התחייבויות המשיב".

26.
מצדו של אמנון כהן אין כל הגנות מיוחדות כערב כאמור ועל כן, גורלו האישי תלוי כולו על הצלחתו להשיג עבור החברה עצמה, - (בעזרתו של קרפף כמובן), - רשות להתגונן.

27.
הטענה הראשונה של המצהירים בעניניה של החברה הינה באשר "לכפילות תמוהה" הנובעת מכך שכפי שהבינו ענין החברה כאילו לא חתמה בבנק על טופס "תנאי ניהול חשבון חוזר דביטורי" מ- 1.5.1994 כפי שזה צורף לכתב התביעה אלא לידיעתם החשבון נפתח בבנק עוד ב- 1992.

28.
כאמור, מסמך כזה משנת 1992 אכן הוצג בפני
אמנון כהן, - (עמוד 1 שורות 17-18),- שבעקבות כך הוריתי על הפסקת הדיון על מנת לאפשר למבקשים להתייחס להשלכות גילוי מסמך זה, (שלא נראה קודם לכן, לטענתם). כאמור, תצהיר משלים הוגש בנדון ביום 24.1.00 אך בכל הכבוד הראוי, לא מצאתי בתצהיר המשלים כל ממש.

השוואה בין שני הטפסים לא תעלה הבדלים מהותיים ביניהם אלא שמדובר במהדורה קודמת לעומת המאוחרת יותר של אותו טופס. אמנון כהן
הודה כי באותו שלב של החתמת הטופס המאוחר בשנת 1994 לבנק כבר היה אגרת חוב ושעבוד שותף על נכסי החברה (עמ' 1 שורה 8-13), כך שקשה להבין איך בחר לטעון כאילו הטופס מ- 1992 בגדר "נעלם" מבחינתו.

29.
שני הטפסים הינם בבחינת פניה לבנק ואישור תנאי ניהול חשבון כשיכנס ליתרות חובה באופן שיטתי וכשם החשבון, - חח"ד, - חשבון חוזר דביטורי. חשבון כזה הינו שונה במקצת בניהולו מחשבון עובר ושב רגיל והינו מיועד בדרך כלל ללקוחות מסחריים או לחשבונות "כבדים" יותר מאלה של האזרח מן השורה, האדם השכיר.

30.
המצהירים מסבירים עד כמה החברה לא היתה חייבת לבנק בראשית ניהול החשבון שנפתח ב- 1992. על כן, אינני מבין במה הם רואים "כפילות תמוהה".
אם נחתם הטופס הראשון המתיר שימוש החשבון כחשבון חח"ד ולא השתמשו בו לשם כך, (וזאת היא העדות הברורה שלהם), אזי מה רע ופסול היה, -
כאשר החשבון כן החל לשמש להם חח"ד בפועל, - שהבנק יחתים את החברה מחדש על טופס דומה אך מעודכן ומתאים למועדים החדשים?

ברם, - אם היו מנצלים את הטופס מ- 1992 ורק לראשונה בנסיבות שנוצרו רק ב- 1994, הייתי מבין טענה שהיה בכך ניהול לא נכון של הענינים מצד הבנק שלא התאים את המסמכים למציאות החדשה. כאן לעדותם של המצהירים, הבנק עדכן את התיעוד למצב השונה החדש.

31.
א.
המצהירים טוענים שהטופס "הכפול" נחתם תחת לחצים מצד הבנק
אך בעצמם מודים שבאותו שלב החברה הייתה נכנסת ליתרות חובה. בסה"כ זה ברור מהעדות שכוונת הבנק הייתה שהחברה תיערך אחרת מבחינת התיעוד ותדאג לקו אשראי מאושר, מסודר וכמקובל בכל מוסד פיננסי. המצהירים בעצמם מאשרים זאת אך רואים בכך "לחץ". ברור שמנהל הסניף היה מתחיל להחזיר שיקים אם החברה לא הייתה מסדירה קו אשראי מתאים ומאושר. כך נוהגים בנקים ואין מה בכך.
ב.
אם אינך מסדיר קו אשראי מאושר, הינך ממשיך לשלם ריבית חריגה על האשראי. אם אתה מסדיר קו אשראי מאושר הינך משלם ריבית רגילה ונמוכה יותר, ובהרבה. לטובת מי פעל הבנק כאשר דרש שהחברה תסדיר קו אשראי מאושר איפוא?
ג.
בתצהיר המשלים שלו אמנון כהן מודה בסעיף 11- 12 כי הבנק אכן הקדיש מאמץ בהסדרת קו אשראי חדש מאושר, גם אם שיטתו הביורוקרטית אינה לרוחו של מנהל החברה. אם הבנק הקנה לעצמו זכות לגבות ריבית חריגה עד החתמת הטופס ב- 1994 והסדרת קווי אשראי חדשים, כאשר הטופס הראשון והחח"ד המקורי לא נוצלו לטענת המצהירים, איני רואה כל פסול במאמצי הסניף לעדכן את ההתקשרות בין הצדדים. לא הובא שמץ של ראיה או פירוט בתצהירים כדי להצביע על נקיטות צעדים אלה שלא בדרך מקובלת. מאשר אמנון כהן בעצמו בעמ' 8 שורות 47-49 בהקשר זה:


"אתה מפנה לסעיף 21 ואילך לתצהיר ראשון
ושואל מה הבנק עשה שלא היה צריך לעשות.
מעולם לא הייתה לנו מסגרת ברורה כזו או אחרת
של אשראי, עבדנו בהיקף של 2 מיליון ש"ח ואף
אחד לא בלם אותנו או לשמור על מסגרת ספציפית".

זאת, -
עד שמנהל הסניף החליט כבנקאי להביא סדר, וזאת עשה באוקטובר 1993- (שם שורה 49 עד עמוד 9 שרוה 6). כהן יכול לראות בדרישה למסגרת מסודרת "הפרה" מצד הבנק אך אפשר יותר, לעדותו, שהייתה זו פעולה בנקאית רגילה האמורה אף לחסוך לחברה ריבית חריגה. אף מודה כהן כי ייתכן שחלק מהחח"ד הומר בהלוואה, - גם פעולה בנקאית מקובלת. בשורות 8-10 כהן מצהיר עד כמה פעלו - ובהצלחה כנראה, [כי 2 מיליון ש"ח הוחזרו לבנק לבסוף], לשמור על המסגרת המצטמצמת.
ד.
בחרו המצהירים שניהם ולהביא פירוט דל ולא אחר בהקשר לטענתם ובכך כמעט וחסלו את נסיונו של אמנון כהן בתצהיר המשלים להצביע על מעשה שלא בדרך מקובלת מצד הבנק כאשר התשובה ברורה לעדותם: שעד 10/1993 לפחות/ראשית 1994 החברה לא היתה מנצלת יתרות חובה בסגנון חח"ד. ראו: את המוצהר בסעיף 2 לתצהיר של קרפף ובסעיף 1 לתצהירו של כהן באשר ליתרות זכות בחשבון עד אז.
לא הובאה טענה, פירוט או ראיה לכיוונן של יתרות חובה מאותה התקופה, - לשם מה להשתמש בטופס חח"ד הישן במקום להחתים מחדש לאור השינוי בנסיבות?

32.
א.
מתעוררת נקודה אחרת סביב החתימה על טופס תנאי ניהול החשבון
חוזר דביטורי מה- 1.5.1994. טוען קרפף שנסיבות יצירתו של טופס שני זה היו שלא בידיעתו בזמנו, - ראו סעיפים 3 ו- 4 לתצהירו. שני הסעיפים נהנים מההסתייגות כי הנאמר בהם נודע לו בדיעבד. בניגוד גמור לטענה עובדתית זו, הוא בעצמו חתום מטעם החברה על אותו טופס כפי שהוא אף חתום על הטופס הקודם מ- 1992. מה אם כן נודע לו "בדיעבד" - כלל אין זה ברור. אינני עוסק במהימנות אך הצהרה מסוייגת כפי שנהג המצהיר לסייג כאשר הסייג עומד בסתירה גמורה לעדויותיו
שלו ושל שותפו לבקשה, רק יכולה להפיל את שתי הטענות כאחד.

ב.
אמנון כהן מעיד בעדותו [עמוד 1 שורות 17-18]:

"אתה מציג בפני
טופס הניהול מתאריך

16.12.92,
[אותו טופס שני נשוא הטענה

א.ב-י]. זו חתימתי על המסמך בין החותמים

האחרים הם אריה קרפף ואני חושב שהשלישי
של הילל שימר".

33.
אחת מטענות העיקריות העובדתיות של
המבקשים הינה כי הבנק עשה לריכוז כל האובליגו של כל החובות של התאגידים האחרים בקבוצה,
(שגם נתנו בעצמם ערבות לחובות החברה כפי שמופיע בתביעה השניה), כשכולם בעצמם ראו בחברה "החייבת העיקרית".
ראו שוב את הנאמר על ידי כהן באשר לשמירה מצד מרכיבי הקבוצה על המסגרת
החדשה: (עמוד 9 שורות 8-10). יש לומר שמחוץ לטענה אפשרית של חוסר תום לב שבמעשה זה, במטרה ללכד ולהכשיל את הערבים, אין במעשה הבנק כל דופי כשהלקוח שיתף פעולה עמו במשך שנים כדי להשיג את הצימצום בחובות ובהדרגה.

34.
לטענת המצהירים הבנק, בראשית היחסים עם החברה עודד ודירבן לפיתוח והרחבה עד כדי כך שהקבוצה העסיקה מספר רב של עובדים, רכשה רכבים רבים (עבור הבכירים כנראה), נכנסה להתחיבויות בענין משכורות ורכשה ציוד רב. אכן התפתחה, השקיעה כספים רבים והרחיבה את פעילותה בבנק וכן בשוק ההיי-טק בו עסקה במהלך 1993. לא הבנתי את הנימה השלילית שבדברים אלה המועלים בתצהיר. חברה שאינה מתפתחת אמורה להתמוטט וזאת על פי כל כללי הכלכלה הבסיסיים. אינני רואה גם בתצהיר כל נימה כאילו החברה ואנשיה התנגדו או הסתייגו מאותו פיתוח מוצלח שכולם נהנו ממנו.

ברם, - אנו למדים שבהמשך היחסים, כאשר כבר לא היו אידיליים, הבנק הצליח לגבות והחברה הצליחה להחזיר יותר משני מיליון ש"ח להקטנת חובותיה של הקבוצה מול הבנק.

אמנם תביעות אלו מתייחסות ליתרת חוב של כחצי מיליון ש"ח נוספים, אך עצם הפיתוח והשבת הכספים אינם נראים לי, כשלעצמם, מעשים שליליים לאף כיוון. המצהירים שוב לא הצליחו להלביש על טענה שלילית מצבת עובדות מפורטת.

35.
אם לאחר הפיתוח באה הנסיגה הכלכלית כאשר החברה כבר לא הצליחה לשמור על הפעילות שהצליחה לפתח תחילה ואז הצטמצמו אפשרויותיה, יהיה על המצהירים לעמול כדי להניח מצב זה לרגלי הבנק. הם אמנם מנסים לעשות זאת בהמשך ונבחן את הטענות אך סיכומם של דברים כי נכשלו במשימתם.

36.
הטענה הכללית נמצאת בסעיפים 21-27 לתצהירו של קרפף ובאופן מפורט יותר כאמור, בסעיפים 21-34 לתצהיר הראשון של אמנון כהן. הטענה היא שבסביבות חודש אוקטובר 1993, הבנק החל להפר את התחיבויותיו הכלליות באשר למתן תמיכה בחברה כבשלבי הפיתוח וההתרחבות. נטען שבאותו חודש שיק מסויים לא כובד ושהחברה נדרשה לחזור למסגרת מאושרת שלה בחשבון. לא הובאה כדי להצביע על מקרה כגון זה כשהיתה קיימת מסגרת בלתי מנוצלת שעה שהבנק סרב לכבד שיק כך שהיה עליו לכבדו. הנטען הינו בהכללה גסה שביום מסויים הבנק החל לפעול לשם "הורדת המטריה" של האשראי דווקא בשעת מצוקה ולדרוש שיובא סדר למסגרות החשבון כפי שכל בנק יעשה וכפי שהחברה עשתה והצליחה לעשות במידה רבה מאוד: כדי שני מיליון ש"ח ויותר.

37.
באותו שלב החברה נכנסה לחובות ולקשיים עם ספקים ואף עם עובדים. אין שמץ של מילה בתצהיר באשר לשינוי לרעה במצב הכלכלי של החברה מול שוק ההיי-טק בו פעלה. הובאו אמנם מסמכים כגון מאזן בוחן של
1993 אך מדובר כאן במתרחש בחודש אוקטובר 1993 ואין טענה מפורטת כאילו לא חל כל שינוי במצב החברה לעומת התקופות הקודמות המוצלחת יותר. בדיוק ההפך: מודים בקשיים שעה שהבנק דרש סדר וצמצום. לא ניסו להראות זאת בעובדות. דלגו המצהירים על העובדות הכלכליות שבידיהם: מאזנים הובאו ל- 1993, - מדוע נמנעו מלהביא אלה של 1994, שנת המשבר לטענתם, ואילך עד 1998? כך לא יבססו טענה כזו.

38.
א.
ממה שכן הובא עם התצהירים ושנוגע לטענות המצהירים אפשר לומר כי
באותו שלב הבנק החל לסרב שיקים כאמור וגרם לנזק מכל כיוון אפשרי
לחברה. עיון באותם דפי חשבון שכבר התייחסנו אליהם, (נספח ח'), יעלה כי מספר השיקים בסך הכל שלא כובדו בין חודש אוקטובר 1993, ועד חודש פברואר 1999, קרוב להגשת התביעה, לא עבר את המספר 60, או כ- 10 שיקים בשנה. מספר זה כולל שיקים שהוחזרו מטעמים של העדר כיסוי, סיבות טכניות, וביטולם. אין מספר זה מרשים כדי לתת בסיס לטענה כאילו הבנק החל להזיק בחברה. כנגד 60 שיקים אלה כובדו מאות רבות של שיקים באותה תקופה ארוכה ועל פי אותם דפי חשבון. מה יש כאן איפוא כדי לתמוך בטענה של המבקשים? הם בעצמם אינם מנסים לנתח את הנתונים שבעצמם הביאו באמצעות דפי החשבון. עליהם היה
לפרט את הטענה ולא משאיר ניתוח זה לבית המשפט.
ב.
ברם:
בחקירתו הנגדית בעמ' 9 שורה 15 עד 34, אמנון כהן נאלץ להשיב
בהכללה ולא ידע להתמודד מול הצגת הפירוט של ב"כ הבנק באשר לטיב השיקים תוך אלה שהוחזרו: מטעמים טכניים בלבד ולא בשל "חוסר כיסוי". הודה למעשה שלא בדק את הנתונים עליהם ביסס את טענתו הכללית והסתמית.

39.
א.
כל הטענות בפרק זה מנוסחות בהכללה גסה, - ראו סעיפים 23-24
לתצהירו של קרפף. במקרהו הדברים מובאים מפי אדם שלא היה מנהל החברה ולא בעלים עיקרי אלא עובד, אמנם בכיר, שלמד את אשר למד "בדיעבד". אך אותם דברים גסים מופיעים בתצהירו של אמנון כהן, מנהל ובעלים של החברה, וזה יכול להיות קטלני.

ב.
הנסיבות הנוספות המובאות כדי להסביר את התנהגות הבנק הינן בכך
שמנהל הסניף הוחלף והחדש לא המשיך במדיניות קודמו.
אין התחיבויות כאן מצד הבנק, על פי הכתובים או הסכמים מפורטים, כדי לבסס את הטענה שהמנהל החדש מנוע היה מלשנות מדיניות קודמו. אפשר לטעון כך תוך הצבעה על שינוי במדיניות בדרך לא מקובלת או בחוסר תום לב, (כפי שמנסים לומר). אך זה לצד כרגע כשמדובר בסתם הפרת התחייבות מצד הבנק. במקרה זה יש להצביע על התחייבות ברורה ומפורשת להמשיך במדיניות הקודמת יהא מה, - כאילו הבנק בעצמו נתן ללקוח ערבות על כך.

לפי מה שאני רואה בתצהיר עצמו, השינוי במדיניות היה מן הסתם. אין כל ניסיון לתקוף את מעשי המנהל החדש, בכל מידה של פירוט, על מנת להפגין במה פעל שלא כהלכה. הכל בהכללה מרובה כאמור והטענה לא תצליח כך.
אין די כפי שכהן עושה, - להביע דיעה שלא היתה סיבה עינינית לשנוי במדיניות. יש להצביע על מעשים שלא ייעשו, אחרת מה שנשאר הינם יחסים "לחם חוק" בין בנק ללקוח.
40.
א.
תוספת הסעיפים שבתצהירו של כהן לעומת נסיונו הכושל לחלוטין של
קרפף לפרט "הפרות ההתחייבויות של המשיב", דורשת התייחסות נוספת כמובן.
ב.
אמנון כהן מפנה אצבע מאשימה למינהל המחוז של הבנק באשר לשינוי במדיניות: על אחד כמה וכמה אומר לו אם מנהל סניף רשאי במסגרת סמכויותיו לשנות מדיניות האסור על מנהלת המחוז להורות לו לנהוג כך? התשובה ברורה בהקשר הנדון: מותר היה כן מותר אלא אם פעל שלא בדרך מקובלת אך גם כלפי המינהלת אין שמץ של טיעון עניני. בנק רשאי לצמצם את מעורבותו בענף עיסקי במשק כפי שהוא רשאי לצמצם את מעורבותו בלקוח פרטני. לשם כך קיימים בנקים אחרים המציעים את שירותיהם כתחליף.
ג.
כשכהן מעלה את חששותיו של מנהל הסניף בפני
פיקוח מינהלת המחוז הוא מצביע רק על ניהול תקין מצד הבנק ולא על מגמה או קנוניה להכשיל את החברה. המתואר בסעיפים 31 עד 34 באשר לדרישות שהועלו בפני
ו מצד הבנק אינו מסתכם, - גם כשהכל אמת ויציב, - במעשים שלא בדרך מקובלת אלא בבנקאות מקובלת וזהירה.
ד.
הטענה הכללית- שאושרה בעל פה על ידי אמנון כהן, - ששיקים לא נכתבו או נחתמו בשל הדרישה לצמצם בניצול המסגרת לא מפורטת בכלל אלא בהבאת ראיה שתביעות משפטיות הוגשו אך אין ללמוד מהן מה הנסיבות מאחוריהן. אין קביעות שיפוטיות באשר להכשלה מצד הבנק או ראיות מהליך אחר במעמד ההוכחות כדי לספק פירוט שלא נכלל בתצהירים.
הרי המצהיר שוב מתעלם מהמצב הכלכלי של החברה עצמה באוקטובר, 1993/ראשית 1994. הוא נמנע כאמור מלהביא מאזן 1994 האמור לתת ביטוי ואפשרות אפילו של השוואה בין שתיי השנים. בדרך זו היה יכול להצביע על כך שלא חל שינוי לרעה מהבחינה העיסקית או בנזילות החברה ומכאן לטעון על בסיס עובדתי שלא הייתה מעולם הצדקה לסרב שיקים ולו הראשון מבניהם.
ה.
כדי לסיים טענות אלו נותר רק לציין כי החברה ומנהלה ראו לנכון, הסכימו, הכינו וביצעו "תוכנית הבראה" לפי ינואר 1994 וכפי שצורפה לתצהירים. אם כן, במה פעל הבנק ללא הצורך? אומר למצהירים כי ראיות אלו משלהם ממוטטות את הטענה שמנסים לבנות אותה, -
טענה כללית וסתמית מצד ומאידך, - ולא רק זו, - הודאה ברורה ביותר בתוכנית ההבראה ששינויים במערכות החברה היו אכן נחוצים.

41.
בשני התצהירים, כיוון חדש להגנה. המתייחס לפעולות שבוצעו בחשבון הנדון שהיו אלו פעולות בנק חד צדדיות מצד הבנק ללא רשות או הסכמת הלקוח. הטענה מבוססת יותר מטענות קודמות.

42.
בנספח ב' לתצהירים רשימה די ארוכה של פעולות בחשבון שהן מייצגות העברות של כספים מחשבון החברה לטובת החשבונות של חברות אחרות בקבוצה, - המבקשות בתביעה השניה.
אלו בוצעו בין התאריכים 27.12.1994 ועד ל- 22.12.1998 כשסוף 1998 מהווה כנראה סוף היחסים בין הצדדים: התביעה הראשונה הוגשה ב- 09.05.1999. ההעברות ברשימה נמנות 61 פעולות כאלו במשך 4 שנים בדיוק או 15 פעולות בשנה ואם תרצו, בממוצע של פעולה אחת בחודש.
אין זו מטרה מצידי להחליש את העוצמה של הפעולות כביכול על ידי קביעת ממוצעים כאלה, כי גם פעולה בלתי מוסמכת אחת כזו - תועיל לחברה.

אך כדאי להשאר בפרופורציות נכונות מול מאות הרבות של שיקים שכן כובדו ופעולות אחרות שבוצעו בחשבון במהלך אותה התקופה.

43.
א.
בחלק האחרון של 1994 הועברו סכומים שהסתכמו ב- 35,265 ש"ח; ב-
1995 הם הסתכמו ב- 121,687 ש"ח; ב- 1996 הסתכמו ב- 338,463 ש"ח;1997 הסתכמו ב- 148,871 ש"ח וב- 1998 הסתכמו ב- 34,584 ש"ח. בסה"כ העברות כאלו שהמבקשים מסתייגים מהן הסתכמו ב- 678,870 ש"ח.
ב.
מכאן ישנה טענה באשר לתוצאות ההעברות "מחשבון לחשבון".
נטען מפורשות בסעיף 33 לתצהירו של קרפף שריכוז חובות של החברות האחרות בקבוצה, -
שאת חובותיהם מעולם לא ערב,
- ריכוז חובותיהן בחשבון של החברה שאת חובה כן ערב, - פגע בו ולשם כך יש לאפשר לו להתגונן בפני
התביעה. סך כל הפעולות לפי הפירוט שהפעם הובא עולה על סכום התביעה ממילא.
ג.
לעניות דעתי הגנה זו חייבת לעמוד לרשותו של אמנון כהן כפי שאפשרות צויינה בסעיף 8 (ב) ומפורטת יותר בסעיף 21 להחלטה זו. אני ער לכך שאמנון כהן שימש מנהל החברה ושהמעמד יכול לקבוע באשר למהימנותו, רשלנותו, ידיעותיו וכו' אך בשלב זה אני מתייחס אליו כאל ערב הזכאי להגנות החברה על פי הדין.
ד.
בכל הכבוד לב"כ המשיב, מאמציו להקטין את הסך 678,870 ש"ח לגירסת המצהירים, (סעיף 43 א' לעיל), ככל שעלו יפה כדי סך 202,850 ש"ח לכאורה, - ראוי עמוד 10 שורות 1-12, - לא הפחיתו את הפעולות הפסולות לטענת המבקשים דים. הסכום שלא הותקף עדיין נותר כדי 476,020 ש"ח, נומינלית משנים קודמות, ועדיין יש בו לעלות על סכום התביעה למאי 1999.
ה.
אמנון כהן, בסופו של ענין, ראו עמוד 10 שורות 14-25, לא נסוג מהטענה בכלל.

44.
מבחינת החברה עצמה ואף אולי מבחינת הקבוצה, אין בעצם הפעולה של ריכוז חובות בחשבון של החברה המובילה, כפי שהיא נחשבת על דעת כולם,
כל פסול. הענין של כלכלה נכונה או ראיית חשבון כאשר חולקים על הדרך הטובה ביותר לנהל את הקבוצה ביעילות. אך זה אינו הנושא בפני
כשלבסיס הטענה עובדה לכאורתית שלא החברה, לא מנהלה ולא ערביה הסכימו לפעולות שבוצעו כשלעצמן. השאלה נותרת: מהי התוצאה הכספית ומידת הפגיעה בחברה עצמה ולכן גם בערבים בשל הפעולות האמורות אם הכל יוכח ?

45.
א.
משום מה, ושוב הדבר לא מובן, קרפף מציין את גירסתו החשבונאית
הסופית בסעיף 34 לתצהיר בו הוא קובע שאחרי "ניטרול" ההעברות הפסולות בעיניו,
כולל התחשבות בהפרשי ריבית, תוותר יתרת חובה נומינלית לחובתה של החברה ועל כן לחובתו הוא כערב לה. הסכום שהחברה נשארת חייבת בו לגירסה זו הינו 88,353.38 ש"ח. זוהי גירסתו החשבונאית בניגוד למה שהייתי בעצמי רואה כקו נכון יותר של טענה: התנגדות למלוא סכום התביעה. ראינו שסך כל ההעברות הפסולות עובר את סכום התביעה. אך אל לי להתערב ולהעניק למבקש את מה שבעצמו לא ביקש או יותר ממה שביקש.
ב.
בסעיף 41 לתצהירו של אמנון כהן הוא הולך בעקבות חברו, הן כערב ובעיקר כמנהל ובעלים של החברה, וקובע תוצאה דומה, - ומה היא? שיש לפסול לא את כל סכום התביעה אלא רק בחלקה מהטעם הזה.

46.
א.
על כן, אני מקבל את הטענה עקרונית לטובת החברה ושני הערבים
בתביעה הראשונה אך הרשות להתגונן תנתן כנגד כל סכום התביעה מלבד סך 88,353.38
ש"ח נכון להגשת התביעה. זהו הסכום שעל אף הכל מודים בו עדיין בהקשר זה כי החברה נשארת חווה לבנק לאחר ניכוי כל הפסול.
ב.
כאשר המצהירים מנסים להפחית מסכום זה
בטענה שבסעיף 34 סיפא ובסעיף 41 לתצהיריהם לפי הסדר -

"....בהפחתת החיוב בריבית עודפת, סכום החוב אף נמוך יותר", -
עלי לדחות את הניסיון הזה כי אין בו שום תרגום מספרי ואין כל ניסיון להביא גירסה חשבונאית גרידא על מנת שבית המשפט ידע באיזה סכום נוסף מדובר לשיטתם.
איזה סכום, לשיטתם של המבקשים יש להפחית אף יותר.

47.
אני ער לכך שמה שהבנק עשה מול החברה נעשה אולי בהקשר ובמסגרת תוכנית ההבראה שגם החברה היתה שותפה לה כמובן, אך אין בכך לפגוע בה או בערב לכאורתית כשנטען כי הדברים בוצעו בפועל שלא על דעת הנפגעים, ללא רשותם. קרפף אישית, בתור עובד שכיר, לא היה אמור להיות צעד לתוכנית ההבראה אולי, מבחינת בנייתה, - (הבנק יכול להוכיח אחרת במעמד ההוכחות), - וכהן רשאי להפריד בין מעמדו כערב לבין זה של מנהל בשלב ראשוני זה. הגירסה עומדת שהמעשים פגעו בכולם ובזה ידון כב' בית המשפט.

48.
המצהירים מעלים בהמשך טענה
אחרת, המבוססת על זאת שהבנק הבטיח לחברה חיוב החשבון לפי שיעורי ריבית בתור לקוחה עיסקית מועדפת, - ריבית בשיעור מועדף, -
אך נהג אחרת. לאורך כל התקופה עד 1999 לקח הבנק, לטענתם, ריבית הגבוהה ביותר השוררת בבנק לאומי לישראל בע"מ
כפי שהבנק היה לוקח מכל לקוח החורג מקו האשראי בחשבון חוזר דביטורי.

49.
אפשר לשאול מיד: מה פסול בכך שהרי שמענו לא אחת על שהחברה היתה ביתרות חובה חריגות רציניות ביותר, - הקבוצה כולה הגיע לחובות שמעל לשני מיליון ש"ח ללא מסגרות אשראי מסודרות.
גם שמענו כי בשלבים המאוחרים יותר ולקראת התביעה, מדובר היה בדרישת הבנק באופן עקבי כי החברה תחזור ותנהל את חשבונה בתוך המסגרת. מכאן יש הודאה מצד המצהירים כי החברה חרגה ממסגרתה שאם כן מדוע שלא תשלם ריבית חריגה במקום ריבית מועדפת? לשאלה בנקאית זו- אין כאן תשובה מצד המצהירים.

50.
אך חשוב מכך ובהרבה, אין ניסיון לפרט תקופה - תקופה, מתי החברה היתה בתוך המסגרת ולכן היתה זכאית להנות מהבטחת הבנק כי תשלם ריבית "מועדפת" ומתי היה המצב שונה וגרוע מזה? סה"כ הובאה חוות דעת מאת "שגיא" חישובי ריבית וייעוץ כלכלי בע"מ מה- 22.7.1999 לפיה, - וזוהי הקביעה הענינית היחידה בה בעצם, - אכן חוייב החשבון "בריבית הגבוהה ביותר שבנק לאומי מחייב את לקוחותיו בחשבונות מסוג חח"ד". אמנם חברת שגיא מפרטת שיעורי הריבית האלה ומרכבי הריבית אך אין תרגום עניני של כללים אלה באשר להשפעתם במקרה הנדון או לחשבון הנדון. על כן, לחוות הדעת אין כל ערך מלבד לקבוע עובדה חלקית סתמית לגבי פן אחד בלבד של השאלה.


כנאמר, המומחה לא יקבע את הטענות המפורטות של הלקוח אלא תפקידו לתרגם בפעולות אריטמטיות גרידא טענות אלו. כשהלקוח אינו מוסר את שיעורי הריבית שהיו צריכים להיות ואין המומחה בעצמו רושם אלה בחוות הדעת שלו, לא יצא דבר מחוות הדעת, - בכל הכבוד הראוי.

51.
כדי לבסס את ההפרה, על המצהיר היה לפרט שיעורי חיוב לתקופות מסויימות לעומת המוסכם ובעיקר להדגיש מה לשיטתו היה המוסכם? כפי שהיה להביא, והביא המומחה, שיעורי ריבית "הגבוהים ביותר" ששררו בבנק המשיב יכול היה וצריך היה המצהיר להביא את שיעורי הריבית, מאותו המקור, שהיו "הריבית המועדפת". לא עשו כן כך, שלא היה בפני
המומחה חומר גלם לעיבוד. כל זה מחדל בנוסף על העדר פירוט תקופות, סכומים וחישובים מלאים באשר להפרש שבין מה שחוייבה החברה לבין מה שהיו צריכים לחייבה לשיטתם של המבקשים.

אני מפנה כאן לכללים הידועים בהלכת "רלפו", - ע"א 2418/90 פד"י מז' (5) עמוד 133 ובמיוחד באשר לתפקיד
המומחה בעמוד 139 באות ד' עד עמוד 140 באות א'.

באשר לחובה להביא פירוט מוגבר דווקא בטענה של ריבית מופזרת ראו שם בעמ' 138 באות א-ד.

52.
אמנם המצהיר מציין בהמשך כי "נודע לי" שההפרש בריבית מופזרת כזו מסתכמת ב - 75,000 ש"ח אך זו לא גירסה חשבונאית נגדית כדרושה כאשר אין מאחוריה שמץ של פירוט לא מוגבר ולא בכלל. על כן, טענה זו נדחית בשל העדר פירוט מוגבר או פירוט בכלל.

53.
מכאן המצהירים עוברים לטענה הענינית לפני האחרונה והיא טענה כללית מאוד של
העדר תום לב מצד הבנק בניהול החשבון והיחסים עם החברה. גם כאן הפירוט הנדרש חסר, -
לא כללי ולא פירוט מוגבר נמצא בתצהירים. אמנם יש פירוט לא מעט באשר ליחסים בין הבנק לחברה אך אין בכל הפירוט הזה גם יחד להצביע על חוסר תום לב. הפירוט מצביע על וויכוח שהמצהיר מעלה, מצביע על הדרדרות מסויימת ביחסים שפעם היו אידליים והגיעו לבסוף לתביעה כספית,
אך אין מכך שום נימה של חוסר תום לב מצד הבנק. כישלון מסחרי הינה גם אפשרות, - מי יכול לדעת כאשר אין המצהירים אומרים מה בפרוטרוט היה? איפה נתנו פירוט ניתנה רשות להתגונן.

54.
שני דברים הובאו כמצדיקים העלאת טענה זו. הראשון נמצא בעובדה שהחברה החזירה לבנק שני מיליון ש"ח ויותר שהקבוצה היתה חייבת לו אך נשארה חייבת בחצי מיליון ש"ח בערך, סכום התביעה הנדונה. הנימה בטענה זו הינה כאילו על הבנק היה להסתפק או לנקוט עמדה הרבה יותר סלחנית כלפי החברה בשל מה שהוחזר מול מה שעוד היא חייבת. בכל הכבוד, אני לא יכול לקבל טענה שהבנק החליט לתבוע, מאידך ,
מעשה אף לכאורתי של חוסר תום לב. יש לראות בו, בשל חוסר הפירוט לטענה, פעולה בנקאית רגילה וטבעית, פעולה מצד מוסד פיננסי הרוצה לסיים יחסים עם הלקוח ולקבל חזרה את כספו.

55.
אני גם לא מבין מדוע המצהיר לא מגלה או מפרט בתצהירו, - אם החברה הוכיחה יכולת פרעון חובות כדי שני מליון ש"ח, - מדוע לא עברה לבנק אחר כדי שהוא יממן אותה תוך יצירת יחסים חדשים עם מוסד פיננסי חדש. בדרך זו אפשר היה אולי לסלק בהדרגה את יתרת החוב לבנק לאומי. אינני קובע זאת כמובן אך חייב אני להצביע על העדר התייחסות לאפשרות, - אפילו כדי להסביר למה לא פעלו כך אם באמת לא פעלו כך. ואם פעלו כך היו עליהם לגלות זאת בתצהירים. אם החברה נשארה לקוחה של המשיב ולא החזירה את 20 האחוזים האחרונים של חובה למשיב, נראה לי שהמשיב זכאי לתובעה.

56.
הדבר השני שהועלה כמצדיק הטענה של העדר תום לב מצד המשיב הינו טענה שהבנק גרם לחברה להיות מוגבלת בחשבונות הבנק שלה על פי ומכח הוראות חוק השיקים ללא כיסוי תשמ"א- 1981. התגובה של הנפגע ממעשה כזה נקבעת באותו חוק והנה בערעור בפני
כב' בית משפט השלום. אם החברה לא פעלה כדי לתקן את מה שראתה כעיוות במעשה זה מצד הבנק, קצרות ידי לסייע לה. הדין מעמיד את התרופה והחברה כנראה לא ניצלה תרופה זו. אם כך ניצלה, - לא גילו זאת המצהירים בתצהיריהם. כבר ראינו שבכל התקופה המופיעה בדפי החשבון שהובאו , הוחזרו 60 שיקים של החברה כך שעל פני הדברים יתכן והיה מקום להגביל את חשבונותיה על פי החוק האמור. אך אין זה מתפקיד בית משפט זה לשמש סמכות לדון בערעור או בכלל במעשה, לנטרל את השפעתו ולהעניק לחברה סעד כאשר בעצמה לא הצליחה או לא טרחה לנסות לבטל את העיוות בעיניה.
לכן טענה
זו נדחית אף היא.

57.
הטענה האחרונה בתצהירים מתייחסת לקיזוז בשל אובדן רווחים והפסדים אחרים שנגרמו לה בשל מעשי הבנק. זוהי כמובן טענה שיש להוכיח אותה דרך החיוב כלומר, - היא טענה של תביעה שכנגד יותר מאשר טענה הגנתית. כך מסתבר מעיון בטענה כאשר לא הובאה אף ראיה בראשיתה לבסס את הסכומים הנקבעים בתצהיר. אם החברה תגיש את תובענתה כנגד הבנק תזדמן לה הזדמנות אחרת להוכיח את הדברים, - בתנאי שאז היא תפרטה לפחות כפי שמפרטים כתב תביעה, מה שלא נעשה כאן כאמור. אך לא כאן בהליכים אלה צריך הבנק להתמודד מול תביעה שכנגד כזו. אמנם יש כאן מידה מסויימת של פירוט הנזק אך אין מידה מספקת של פירוט המעשים ובזה כישלון הטענה כעת. טענות דומות הועלו בסעיף 48 לתצהיר כדי לפרט נזק מסוג אחר אך כל זה גם בתובענה אחרת מצד החברה כשעליה להוכיח את דבריה בדרך החיוב.

הלכה הידועה היא, שאין ליתן רשות להתגונן בשל רצונו של המבקש להגיש תביעה שכנגד, ככל שתביעה שכנגד אפשרית מבוססת יכולה כשלעצמה להוות תוספת שיקול
בהחלטה ליתן רשות להתגונן מטעמים אחרים העומדים בפני
עצמם כמספיקים. בכל הכבוד למבקשים, אין להם צורך לגבי חלקם ולא יעזור הדבר לגבי האחרים להעביר דחיית טענה לקבלתה שהרי אילו אשר דחיתי, דחיתי מכל וכל ואילו שקיבלתי ממילא נתקבלו ואין צורך בטענות אלו.

58.
מכאן איפוא אפשר לסכם את ההגנות האפשריות של קרפף ושל כהן כערבים, של החברה כחייבת עיקרית כנגד התביעה הראשונה ולפי הפירוט להלן. אני רושם כמובן את הטענות שלגביהם נתנת רשות להתגונן ובאיזה סכום או נסיבות. כל יתר הטענות שבתצהירים נדחות כפי שמנומק לעיל.

59.
באשר לחברה החייבת העיקרית:
ניתנת רשות להתגונן כדי כל סכום התביעה הראשונה מלבד הסך 88,353.38 ש"ח
נכון להגשת התביעה מכוח הטענה של
פעולות חיוב לחשבון החברה שלא על
דעתה וכפי שמפורט בסעיפים 41-46 להחלטה זו.
הרשות להתגונן ניתנת על סך 373,046.62 ש"ח עפ"י טענה זו.

60.
באשר למבקש מספר 2 אמנון כהן:


ניתנת רשות להתגונן כדי כל סכום התביעה הראשונה מלבד הסך 88,353.38 ש"ח נכון להגשת התביעה מכוח הטענה של פעולות חיוב בחשבון החברה הנערבת שלא על דעתו - [גם אם אוסיף "כביכול"] - וכפי שמפורט בסעיפים 41 עד 46 להחלטה זו.

הרשות להתגונן ניתנת על סך 373,046.62 ש"ח על פי טענה זו.

61.
באשר למבקש מספר 3 אריה קרפף:
א.
נתנה
רשות להתגונן כנגד כל סכום התביעה בטענה של אי-גילוי מצב החשבון הנערב בעת החתמתו על ערבותו - סעיף 22-24 להחלטה זו.
ב.
ניתנה
רשות להתגונן כנגד כל סכום העולה כדי סכום התביעה ומעל הסך 301,480 ש"ח נכון ל- 31.12.1988 המשוערך, לפי הריבית ששררה בבנק, עד 09.05.1999 וכפי שכל זה מנומק בסעיפים 12-20 להחלטה זו.
ג.
בנוסף ל- (ב) לעיל, ניתנת לו רשות להתגונן כנגד כל סכום קרן אשר יוכח בהמשך כי הופקדה לחשבון הנערב ולזכותו באמת מאז 01.05.1999 ועד ל- 09.05.1999, בסכום קרן המשוערך ליום הגשת התביעה.
זאת, - על פי הכלל של "אחרון נכנס- ראשון יוצא", - סעיפים 17-19 להחלטה זו.
ד.
ניתנת רשות להתגונן כדי כל סכום התביעה הראשונה מלבד הסך 88,353.38 ש"ח נכון להגשת התביעה ומכוח הטענה של פעולות חיוב לחשבון החברה הנערבת שלא על דעתו: סעיפים 41-46 להחלטה זו.

הרשות להתגונן ניתנת ע"ס 373,046.62 ש"ח על פי טענה זו.

62.
כאן אני פונה לתביעה השניה שם המבקשות רשות להתגונן הינן כולן תאגידים
הקשורים לחברה שהיוו ומהוות חלק מקבוצת החברות שניהלו את החשבונות הקשורים בבנק המשיב.
דווקא מפעולות ההעברה של 61 הסכומים, (סעיפים 42-43 לעיל), נהנו כל אלו כי הרי חשבונותיהן זוכו אם לא אופסו. אך ברור מאידך, וכטענתם, שנוצרו חובות מקבילים על פי עילה חדשה,
במישור אחר ועל פי ערבויותיהן.

הטענה מבוססת מהצד המספרי, כפי שראינו,
ומבקשות אלו זכאיות להינות מהגנת החברה עצמה ככל ערב אחר, - רק שתוכח. ברור לי כמובן שאם תצלחנה כאן הן עלולות להתבע על פי עילות אחרות בתובענה אחרת אך זה לא ענינינו היום.

63.
ערבותן של ארבע אלו נמצאת אף היא בכתב הערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום מה- 1.5.94, נספח ד' לכתב התביעה השניה. סכום התביעה שם בסך 514,450 ש"ח ומאחר ולא הובאו חישובים או טענות מצידן המעדכנים כביכול את הסכום שמודים בו שלא מכוסה על ידי טענת הפסילה הנדונה, ומאחר ואין אני יכול לעדכן אותו בעצמי לתאריך הגשת התביעה השניה, הרשות להתגונן תנתן בכל סכום התביעה מלבד אותו סך 88,353.38 ש"ח נכון ליום הגשת התביעה השניה.
הרשות להתגונן נתנת איפוא לארבעת המבקשות בתביעה השניה בסך 426,096.62 ש"ח.

64.
הוצאות הבקשה נקבעות בסך 5,000 ש"ח בכל תיק ותיק אך בנפרד כמובן, בתוספת מע"מ צמוד ועם ריבית מהיום ועד לתשלום בפועל לפי התוצאות.

65.
העתק לב"כ הצדדים באישור מסירה.

נתנה בלשכתי 20.12.2001
אהרון בן-יוסף - רשם
007062/99בשא134 בתיה כהן






בשא בית משפט שלום 7062/99 "יהב" תכנון ופיקוח הנדסי בע"מ,כהן אמנון,קרפף אריה ,יה"ב פרויקטים ומחשוב (1991) בע"מ,יה"ב ניהול הקמה בע"מ,יה"ב מרכז מחשוב והדרכה בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (פורסם ב-ֽ 20/12/2001)










דוחות מידע משפטי על הצדדים בתיק זה
דוח מידע משפטי כולל את כל ההחלטות ופסקי הדין עפ"י שם הנבדק (אדם או חברה) או לפי מספר ח.פ
דוח מידע משפטי על "יהב" תכנון ופיקוח הנדסי בע"מ,כהן אמנון,קרפף אריה ,יה"ב פרויקטים ומחשוב (1991) בע"מ,יה"ב ניהול הקמה בע"מ,יה"ב מרכז מחשוב והדרכה בע"מ      דוח מידע משפטי על בנק לאומי לישראל בע"מ

דוחות בדיקת רקע וקרדיטצ'ק על הצדדים בתיק זה
דוחות בדיקת רקע, בדיקת נאותות ובדיקת אשראי צרכני על הצדדים לפי שם, ת"ז או ח.פ
דוחות מידע עסקי על "יהב" תכנון ופיקוח הנדסי בע"מ,כהן אמנון,קרפף אריה ,יה"ב פרויקטים ומחשוב (1991) בע"מ,יה"ב ניהול הקמה בע"מ,יה"ב מרכז מחשוב והדרכה בע"מ      דוחות מידע עסקי על בנק לאומי לישראל בע"מ