המועצה הדתית מגדל העמק - עמרם ביטון

ניתן להפיק דוחות מלאים על הצדדים בתיק זה

מצאנו עבורכם דוחות זמינים על הצדדים בתיק זה. יתכן שתאלצו להזין נתונים נוספים כגון ת.ז
המועצה הדתית מגדל העמק עמרם ביטון
 
המועצה הדתית מגדל העמק - עמרם ביטון
תיקים נוספים על המועצה הדתית מגדל העמק | תיקים נוספים על עמרם ביטון

2526/05 עב     07/06/2007




עב 2526/05 המועצה הדתית מגדל העמק נ' עמרם ביטון




1


בתי הדין לעבודה
בית הדין האזורי לעבודה בנצרת
עב 002526/05


בפני
:
כב' השופטת שפר ורד
- שופטת ראשית
נציג ציבור (מעבידים): מר לוי יוסי
נציג ציבור (עובדים): מר גבריאלי אילן

07/06/2007



בעניין:
המועצה הדתית מגדל העמק



ע"י ב"כ עו"ד
יצחק טיבי

המבקשת/הנתבעת


נ ג ד



עמרם ביטון



ע"י ב"כ עו"ד
אפרים גדיש

המשיב/התובע

פסק דין


1. בפני
נו בקשה למחיקת התביעה או לדחייתה על הסף או לחילופין להעברתה לבית המשפט המוסמך לדון בה, בנימוק של חוסר סמכות עניינית של בית הדין לדון בתביעה.

2. המשיב (להלן: "התובע") שימש כיושב ראש נבחר של המועצה הדתית המבקשת (להלן: "הנתבעת") עד למועד פרישתו לגימלאות בחודש מאי 1997, והיה זכאי לגימלה בשיעור של 70% ממשכורתו הקובעת האחרונה.
עד דצמבר 2003 קיבל התובע לטענתו את הגימלה כסידרה, אך החל מינואר 2004 ואילך החלה הנתבעת להקטין את שיעור הפנסיה של התובע בסכומים ניכרים (כ- 12,000 ₪ ברוטו לחודש). לאחר בירורים שונים וארוכים עם גורמי הנתבעת ועם גורמי עירית מגדל העמק, השיבה הנתבעת לתובע סך של 50,000 ₪ נטו, השווים בערכם ל- 100,000 ₪ ברוטו.
החל מחודש יולי 2005 ועד לחודש ינואר 2006 שולמה הגימלה כסדרה, אך לטענת התובע נותרה ייתרת חוב בגין הפרשי הגימלה שלא שולמה, והתובע עתר בתביעתו לתשלום ההפרשים וכן לפיצויי הלנה בגינם כמו גם לסעד הצהרתי בדבר גובהה.

3. בכתב הגנתה (המתוקן) טענה הנתבעת כי לבית הדין לא מוקנית הסמכות העניינית לדון בתביעה לאור היותו של התובע "נבחר ציבור" בהתאם לחוק שירותי הדת היהודיים (נוסח משולב), תשל"א-1971 (להלן: "חוק שירותי הדת") ולא "עובד", ומשכך מקום התביעה להתברר בבית המשפט המחוזי ולא בבית הדין לעבודה.

4. בדיון המוקדם שנערך בבית הדין, הוחלט כי בהתחשב בסוגיות נשוא המחלוקת בין הצדדים, ראוי ליתן הזדמנות ליועץ המשפטי לממשלה להודיע האם הוא מעוניין להתייצב כצד בהליך.
הפרקליטות, מטעם היועץ המשפטי לממשלה, הודיעה שאין בכוונתו להתייצב כצד הליך זה, הגם שהבהירה כי עמדתה הינה שאין מוקנית לבית דין זה הסמכות העניינית לדון בתביעה.
הצדדים הודיעו כי הם מבקשים להגיש סיכומים בכתב בשאלת הסמכות העניינית, ובפני
נו טיעוניהם בכתב בסוגיה זו, כמו גם עמדתה המפורטת של המדינה.

5. הנתבעת טענה כי בהתאם לסעיף 14 לחוק שירותי הדת, יש להחיל את הוראות חוק הרשויות המקומיות (גמלאות לראש רשות וסגניו), התשל"ז-1977 (להלן: "חוק הרשויות המקומיות") על ראש מועצה דתית וסגניו, ועל כן הרואה עצמו מקופח מהחלטה בדבר זכויות לגמלה ושיעורה או לתשלומים אחרים ושיעוריהם לפי חוק הרשויות המקומיות, רשאי לערער לבית המשפט המחוזי. לטענת הנתבעת יש לפרש את הוראת החוק בדרך מרחיבה המקנה לבית המשפט המחוזי את הסמכות לדון בכל תביעה לפיצוי בגין גמלה ששולמה שלא כדין ואין להיתפס ללשון ה"ערעור" בדווקא.

6. הנתבעת הוסיפה וטענה כי אין לראות בתובע עובד אלא נבחר ציבור ועל כן אין להחיל עליו את הוראות חוק הגנת השכר, תשי"ח-1958. משכך, הוא אינו יכול לתבוע פיצויי הלנה בגין גמלתו. לגישתה, גם הלכת סרוסי (דנג"ץ 4601/95 סרוסי נ' בית הדין הארצי לעבודה תק-על 98(3) 1154) לא קבעה כי יש לראות בנבחר כעובד לכל דבר ועניין, וגם פסקי הדין שיצאו מבית היוצר של בית הדין הארצי לעבודה (ע"ע 1120/02 ועקנין – מועצה דתית אופקים (לא פורסם, 31.12.03)-להלן: "פרשת ועקנין"; ע"ע 1010/02 מדינת ישראל – רסמי, ארצי לג (95) 47) לא-להלן: "פרשת רסמי") תומכים בעמדה זו, באשר יש לאבחן בינם לבין המקרה מושא התביעה שבפני
נו בהתחשב בנסיבות העניין שם. הנתבעת הוסיפה וציינה כי על הלכת רסמי הגישה המדינה ערעור לבג"ץ ומשכך, וטרם הכרעת בג"ץ, אין ליתן

פסק דין
ויש לעכב את ההליכים בתביעה.

7. התובע חלק על טענות הנתבעת, על פרשנותה המורחבת לסעיף 5 לחוק הרשויות המקומיות ועל אבחנתה את המקרה שבפני
נו מפסקי הדין של בית הדין הארצי בפרשיות רסמי וועקנין. כמו כן התנגד התובע לדחיית ההליכים בתביעה עד לאחר קבלת פסק דינו של בג"ץ והביא לכך אסמכתאות שונות מפסיקת בתי הדין האזוריים לעבודה.

8. עמדת היועץ המשפטי לממשלה תמכה בדעתה של הנתבעת והוסיפה גם היא כי בכל הנוגע להלכת רסמי הוגשה עתירה לבג"ץ שטרם הוכרעה. גם על פסק דינו של בית הדין הארצי (ע"ע 509/05 בורובסקי – מועצה מקומית ביר אל אכסור (לא פורסם, 20.8.06) – להלן: "פרשת בורובסקי"), שבו קבע בית הדין כי הוא מוסמך לדון בתביעת הלנת גמלה של נבחר, מתכוונת המדינה לעתור לבג"ץ. ב"כ המדינה הבהירה כי זוהי הסיבה בגינה לא ראתה צורך להתייצב כצד להליך שבפני
נו.


הכרעה:

9. המחלוקת העיקרית הנטושה בין הצדדים לתביעה היא שאלת שיעור הגמלה לה זכאי התובע בגין תקופת היותו יו"ר המועצה הדתית.
המחלוקת סובבת סביב השאלה כיצד יש לחשב את שכרו הקובע של התובע. מאחר ולפי האמור בחוות דעתה של היועצת המשפטית של משרד ראש הממשלה, עו"ד רחל שרם (נספח ה' לכתב התביעה), נערכו בחודשים יוני עד אוקטובר 96' שינויים בשכר הנבחרים במועצות הדתיות, כך שעבור העברה למסלול צבירת פנסיה בשיעור 2% במקום 4% קיבלו הנבחרים תוספת שכר בשיעור של 40.5%, יש לבדוק אם משכורתו הקובעת של התובע, שפרש במאי 97' ואחוז הפנסיה לו הוא זכאי נקבע בהתאם למסלול שבו נצברו לזכותו 4% מידי שנה, צריכה להיקבע לפי ההסדר החדש של נבחרים מכהנים או לא.
המחלוקת המשפטית העיקרית אינה בעצם זכאותו של התובע לגמלה אלא בשאלה כיצד יש לחשב את משכורתו הקובעת לעניין קביעת שיעור גמלתו, וכתוצאה מכך לקבוע אם קיימים הפרשי גמלה ומהו שיעורם.
מחלוקת נלווית לשאלה האמורה הינה שאלת זכאותו לפיצוי בגין העיכוב בתשלום גימלתו.

10. בית הדין הארצי לעבודה נתן את דעתו לשאלות שונות הנגזרות מזכויותיו של נבחר ומשאלת מעמדו. בית הדין קבע כי יש להיזקק לבחינת החלתו של מעמד העובד על הנבחר לפי מבחן התכלית של כל חוק וחוק על פי "הקשר הדברים בנסיבותיו הספציפיות של המקרה, אל מול מטרות החוק אותו מבקשים ליישם ותכליתן. זאת על רקע ההלכה, לפיה בפרשנותו של דבר החקיקה בו אנו עוסקים, תעמוד לנגד עינינו, בין היתר, תכליתו של החוק והמטרה החברתית אותה בא המחוקק להגשים ועד כמה ניתן להחיל את הזכויות הנתבעות גם על מי שאינו 'עובד'" (פרשת צדקא, סעיף 21; פרשת ועקנין, סעיף 12).
11. חוק שירותי הדת היהודיים בסעיף 14 שבו מחיל על ראש מועצה דתית וסגניו את האמור בחוק הרשויות המקומיות.
המחוקק, בניגוד לזכויות אחרות ממשפט העבודה המגן וממשפט הביטחון הסוציאלי, הגדיר בצורה ברורה את קיומה של הזכות לקבלת גמלאות למי שכיהן כראש מועצה דתית, וזאת על אף היותו נבחר ציבור.
כלומר, אין לנו עניין בשאלה אם חלה זכות לנבחר לקבל גמלה בדומה לזכותו של עובד לקבל אותה (ככל שהיא אכן קמה מכח החוק או מכח מקור דין אחר). שאלה על זכאות לקבלת זכות עמדה בפני
בית הדין הארצי בפרשת ועקנין , שם לא הוקנתה זכות לקבלת פיצויי פיטורים ונדונה שאלת הענקת זכות זו לנבחר. כך גם בדנג"ץ סרוסי, נבחנה זכאותו של הנבחר לקבל גמלת אבטלה, שהמחוקק עצמו לא העניק לו אותה בפירוש והיה צורך לבחון את מעמדו כ"עובד", כן או לא, לעניין קבלת זכות זו.
בפרשת רסמי בחן בית הדין את זכאותו של התובע שם לקבל שכר בגין תקופת עבודתו ואת תחולת חוק הגנת השכר עליו בהיותו נבחר. הזכות לקבל שכר בפרשת רסמי לא הייתה ברורה כלל ועיקר כיוון שהמחוקק הכיר בתפקיד של סגן רשות מקומית שלא בשכר, והיה צורך לבחון את זכאותו על אף ההגדרה שבחוק.

12. ועדת העבודה והרווחה של הכנסת, מתוקף סמכותה לפי סעיף 14 לחוק שירותי הדת וסעיף 2 לחוק הרשויות המקומיות, קיבלה ביום 30.3.81 את החלטת שירותי הדת היהודיים (גמלאות לראש מועצה דתית וסגניו), תשמ"א-1981 (להלן: "החלטת שירותי הדת").
בהחלטה זו הגדירה הוועדה את ה"משכורת הקובעת" של הנבחר לצורך "חישוב גמלאות של זכאי ביום פלוני".
על יסוד החלטת ועדת העבודה והרווחה של הכנסת הותקנו תקנות שירותי הדת היהודיים (גמלאות לראש רשות)(סדרי קביעת גמלה, מתן הודעות, ביצוע והיוון), תשמ"א-1981 (להלן: "תקנות שירותי הדת").
תקנות 2 ו-3 לתקנות שירותי הדת מקנות למנכ"ל משרד הדתות את הסמכות לקבוע את זכאותו של נבחר לגמלה וכן את שיעורה.
חוק הרשויות המקומיות גמלאות קבע בסעיף 5ב(א), כי:
"הרואה עצמו מקופח בהחלטה בדבר זכותו לגמלה ושיעורה או לתשלומים אחרים ושיעוריהם לפי חוק זה, למעט החלטה לפי סעיף 5א, רשאי לערער עליה לפני בית המשפט המחוזי" (ההדגשה אינה במקור).
ההחלטה עליה ניתן לערער, היא ההחלטה המופיעה בסעיף 2 לחוק ולפיה:
"לראש רשות ולשאיריו ישולמו, מקופת הרשות המקומית גמלאות ותשלומים אחרים נוספים כפי שייקבע בהחלטות הכנסת והיא רשאית להסמיך לכך ועדה מועדותיה..." (ההדגשה אינה במקור).

13. ההחלטה על זכאותו של התובע לגמלה התקבלה על ידי מנכ"ל משרד הדתות, מר אבי בלושטיין, והוא הודיע עליה לנתבעת במכתב מיום 1.5.97 (נספח א' לכתב התביעה).

החלטה זו קבעה כי:
"הנדון: מר עמרם ביטון

בהתאם להחלטת שירותי הדת היהודיים (גמלאות לראש מועצה דתית וסגניו), התשמ"א-1981, זכאי הנ"ל לגמלה בגובה 70% ממשכורתו האחרונה הקובעת".

הנתבעת החלה לקזז מקצבתו של התובע לאחר שלדעתה הוא קיבל כספים בּיָתֵר בתקופה שמיום פרישתו ועד לדצמבר 2003.
השגתו של התובע אינה על עצם החלטתו של המנכ"ל על זכאותו של התובע לקבלת גמלה או על שיעורה. זכות זו אינה שנויה במחלוקת. השגתו היא על השאלה מהי "המשכורת הקובעת", שמהווה את הבסיס לשיעור גמלתו.
שאלה זו קשורה להחלטת המנכ"ל ונגזרת ממנה, כמו גם להחלטת שירותי הדת, שהגדירו את המונח "משכורת קובעת".

משכך, ולאור המסגרת הנורמטיבית הברורה שהתווה המחוקק בעניין החלטות המתקבלות בגין זכות לגמלה או לשיעורה, אנו סבורים כי אכן הסמכות המוענקת לפי חוק אינה מוקנית לבית הדין לעבודה אלא לבית המשפט המחוזי.
יודגש, כי אמנם הנתבעת היא זו שבפועל אינה משלמת וזאת בניגוד לעמדת המדינה, כפי שהובעה במכתביה של היועצת המשפטית של משרד ראש הממשלה, אך מחלוקת פרשנית זו שבין המועצה לבין המדינה, שהיא תורף המחלוקת שבפני
נו, בוודאי אין מקומה להתברר בפני
בית הדין.

14. לטענת התובע גמלתו הולנה ולא שולמה לו במועד ומשכך הוא תובע פיצויי הלנה.
ברם - לטענת הנתבעת אין לו כלל זכאות לקצבה בשיעור שניתן לו לכתחילה. משכך, עצם קיום הזכות שנוי במחלוקת וספק אם יש מקום לדון בשאלת פיצויי ההלנה, הנתונים לדעתנו לסמכותו של בית דין זה לאור הגדרת נבחר ציבור כעובד לעניין חוק הגנת השכר, שעה שכלל לא הוכחה זכותו של התובע לקבל את ייתרת הקצבה לה הוא טוען.
בהקשר זה מקבלים אנו את טענת הנתבעת והמדינה, לפיה שאלת הזכאות לפיצוי בגין תשלומים בחסר - דינה להתברר בערכאה המוסמכת לדון בזכאות לתשלומים עצמם.

תנא דמסייע לגישתנו זו ניתן למצוא בדבריה של כבוד השופטת נילי ארד בפרשיית ועקנין, שם השאירה השופטת ארד את קביעתו של בית הדין האזורי על כנה בכל הנוגע לתביעתו של ועקנין להגדלת המענק.
ואלו דבריה שם:
"התביעה להגדלת המענק
27. טוען המערער כי המענק שולם לו בגין 38 חודשים בלבד, וכי הוא זכאי לתשלום המענק עבור שתי תקופות עבודתו במועצה בהן שימש כסגן ראש מועצה בשכר ותקופת עבודתו בעמותה - בסך הכול תוספת מענק בגין 64 חודשים נוספים. דא עקא, שמקומה של טענה זו להתברר בבית המשפט המוסמך, הוא בית המשפט המחוזי.
כאמור לעיל, מתוקף הוראתו של סעיף 14 לחוק שירותי הדת היהודיים,חל על ראש מועצה וסגניו חוק הרשויות המקומיות (גמלאות לראש רשות וסגניו),תשל"ז – 1977 ולפי סעיף 5ב(א) הימנו:
"הרואה עצמו מקופח בהחלטה בדבר זכותו לגמלה ושיעורה או לתשלומים אחרים ושיעוריהם לפי חוק זה... רשאי לערער עליה לפני בית המשפט המחוזי ".
ההחלטה האמורה היא החלטתו של המנהל הכללי של משרד הדתות, במסגרת סמכותו לפי תקנות הגימלאות, להחליט ב"קביעת הגימלה" המגיעה. אי לכך, וכאמור, נכון פסק בית הדין האזורי, כי ההכרעה בדבר שיעור המענק המגיע למערער אינה בתחום סמכותו של בית הדין לעבודה".

13. לאור כל האמור לעיל אנו מקבלים את הבקשה ודוחים את התביעה על הסף בשל חוסר סמכות עניינית לדון בה.
יחד עם זאת אנו מורים על העברת הדיון בתובענה לבית המשפט המחוזי, על פי סעיף 39 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בשיעור 1,500 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.

ניתן היום כ"א בסיון, תשס"ז (7 ביוני 2007) בהעדר הצדדים.

________________ ______________ _______________
ורד שפר – ש. ראשית נציג ציבור (עובדים) נציג ציבור (מעבידים)








עב בית דין אזורי לעבודה 2526/05 המועצה הדתית מגדל העמק נ' עמרם ביטון (פורסם ב-ֽ 07/06/2007)












להסרת פסק דין זה לחץ כאן