צור שפי ,צור שפי מסעדות בע''מ - עתידות חברה לפיתוח בערד בע''מ,יורם סהר

מידע על צור שפי    מידע על יורם סהר   



צור שפי ,צור שפי מסעדות בע''מ - עתידות חברה לפיתוח בערד בע''מ,יורם סהר

תיק אזרחי 2251/96     12/11/2001 (א)



תיקים נוספים על צור שפי
תיקים נוספים על צור שפי מסעדות בע"מ
תיקים נוספים על עתידות חברה לפיתוח בערד בע"מ
תיקים נוספים על יורם סהר




א 2251/96 צור שפי ,צור שפי מסעדות בע"מ נ' עתידות חברה לפיתוח בערד בע"מ,יורם סהר




בעניין:

74



בתי המשפט


בית משפט מחוזי באר שבע
א
002251/96


בפני
:
כבוד סגן הנשיא ידין טימור



12/11/01



בעניין:
1. צור שפי

2. צור שפי מסעדות בע"מ





התובעים

נגד



1. עתידות חברה לפיתוח בערד בע"מ

2. יורם סהר





הנתבעים


ישיבה מיום
מופיעים:
13.9.01
פסק דין
1.
התובעים הגישו תביעה לתשלום פיצוי בסך 2,902,589 ₪ כנגד הנתבעים, בטענה שהנתבעים הפרו הסכם שכירות להפעלת מסעדה, בקניון שהוקם ע"י הנתבעת מס' 1,
המכונה "קניון ערד" (להלן ייקרא "הקניון"). הסכם השכירות הוא מיום 17.3.94 (להלן ייקרא "ההסכם"). התובעים קיבלו זיכיון מאת רשת אפרופו להפעיל המסעדה תחת השם אפרופו. הסכם הזיכיון נחתם גם הוא ביום 17.3.94 (להלן ייקרא "הסכם הזיכיון").
התובעים מוסיפים וטוענים כי זכאים הם לפיצוי הנתבע בשל עוולה של רשלנות מצד הנתבעים, בכך שהציגו מצגי שווא, מסרו פרטים מטעים, ניהלו הקניון בחוסר מקצועיות איפשרו שירותים מתחרים למסעדה ועוד.
הנתבע מס' 2 נתבע בשל אחריותו האישית והנתבעת מס' 1 נתבעת גם כמעבידתו.

עקר טענות התובעים הן כדלקמן:
- הנתבעים הפרו התנאי בהסכם לפיו תינתן להם בלעדיות בהפעלת בית קפה ומסעדה שאינה בשרית, ואיפשרו בכך הקמת עסקים מתחרים, שהביאו להתמוטטות עיסקם;

- הנתבעים לא קיימו הבטחתם להקמת מלון ופארק זוחלים בקניון, שאמורים היו למשוך מבקרים לקניון;

- הקניון נוהל ושווק בצורה כושלת, והנתבעים לא עשו המוטל עליהם לעניין זה.

הנתבעים כופרים בטענות התובעים, והנתבעת מס' 1 הגישה תביעה שכנגד בו נתבעים התובעים (הנתבעים שכנגד) לשלם לנתבעת סך 943,234 ₪. נטען כי עפ"י ההסכם נותרו התובעים חייבים כספים בשל דמי שכירות, דמי אחזקה והוצאות בניה.


ביהמ"ש הורה על הגשת חקירה ראשית של העדים מטעם בעלי הדין בתצהירים (פרוטוקול 15.2.98). לאחר מספר קדמי משפט הודיעו ב"כ הצדדים:

"אנו מבקשים להבהיר כי הצדדים מסכימים להגשת התצהירים שהוגשו מטעם הצדדים, על נספחיהם, ללא כל הסתייגויות, למעט נושא של משקל ורלבנטיות, הצדדים יתנגדו לעדויות בתצהירים אשר הם בגדר סברה ועדות שמיעה..."

למען בהירות הדברים יכונו התובעים והנתבעים בכינוים זה, הן לגבי התביעה העיקרית הן לגבי התביעה שכנגד.


אין מחלוקת בין בעלי הדין לגבי הנסיבות שקדמו לחתימת ההסכם ועיקרן כדלקמן:

4.1
הנתבעת מס' 1 יזמה את
את הקמת הקניון סמוך לשנת 1990. חברת אשטרום חברה להנדסה בע"מ מחזיקה במחצית מניות הנתבעת.

4.2
במחצית השניה של שנת 1993 יזמה הנתבעת פניה למר נחי לאור, מנהלה של רשת המסעדות ובתי הקפה, הנושאים את השם "אפרופו" (להלן ייקרא בקיצור "נחי" ו – "אפרופו") בהצעה לפתיחת בית קפה ומסעדה בקניון. נמסר לידיו חומר פרסום המתייחס לעתיד הקניון והעיר ערד.

4.3
נחי פנה בעניין זה לחבר ילדות, הוא התובע מס' 1, אשר התגורר אותה עת בהולנד עם רעייתו, יעל שפי (להלן תקרא "יעל"), וילדיו. בני הזוג עסקו גם שם בעסקי מזון. נחי הציע לתובע לנהל את המסעדה בקניון, ומסר לידיו חומר הפרסום שניתן לו ע"י הנתבעת וכן תחזית עיסקית שערך בעצמו למסעדה המוצעת.
התובע ביקר בארץ בינואר 1994, אז נפגש עם הנתבע מס' 2 שפעל בשם הנתבעת מס' 1. בעקבות אותה פגישה החליטו התובע ורעייתו להיענות להצעה, להקמת המסעדה , ולשוב ארצה. המשך המו"מ, לעניין הקמת המסעדה, נוהל עם הנתבעת באמצעות נחי ומר מעוז שפי (להלן ייקרא "מעוז"), הוא אחיו של התובע. מעוז עצמו גם כן בעל נסיון בתחום המסעדנות והוא פעל בענין זה עפ"י יפוי כח שניתן לו מטעם התובע.

4.4
נחי ומעוז מפרטים בעדותם הראשית מהלך המו"מ עם הנתבעים, מטעם הנתבעים ניהל את המו"מ הנתבע מס' 2.
הן נחי הן מעוז מדגישים את החשיבות הרבה שייחסו למתן בלעדיות לבית הקפה והמסעדה שיוקמו על ידיהם.
מעיד נחי, כי הדבר היה במיוחד חשוב בעיניו במקרה הנדון, הואיל ומדובר היה בקניון קטן באיזור המוגבל מבחינת מספר התושבים (ראה ת/10 סע' 8-10). נערכה טיוטת הסכם בין הנתבעים לבין "אפרופו" שם נאמר:
"מוסכם כי לשוכרת תהיה בלעדיות בהפעלת בית קפה בקניון ערד, משך תקופת השכירת ותקופת האופציה , אם תמומש, למעט קפיטריה בחנות השק"ם" (ת/10 נספח א' סע' 8-3).

סעיף זה שונה מעט בהסכם הסופי שנערך בין התובעים לנתבעת מס' 1 כפי שיראה להלן.
טוען נחי, כי יש לפרש סעיף הבלעדיות כך שהנתבעת התחייבה שלא ייפתחו בתי עסק שימכרו מוצרים הנמכרים בבית הקפה והמסעדה של הרשת (ת/10 סעיף 9).
מסכים נחי כי לא היתה להם כל התנגדות לפתיחת בתי עסק בשיטת "מזון מהיר", שם יימכרו מוצרים שאינם מתחרים בהם,- דוגמאת בורגר ראנץ, פיצריה, סטקייה וכד' . דברים דומים מעיד מעוז בעדותו הוא (ת/1 סע' 21-14).

4.5
ביום 17.3.94 הגיע התובע לארץ ונחתם הסם שכירות בינו לבין הנתבעת (ת/3 סע'

18 ונספח ד' שם). מעיד התובע:
"אציין כי עתידות לא העלתה מעולם כל טענה ביחס לכך שהסבתי את ההסכם ממני לחברה שהקמתי (היא התובעת מס' 2 – י.ט.), שכן היה לה ברור כי אני הייתי רק יזם. טענה על כך מצאתי לראשונה רק בכתב ההגנה מטעם עתידות" (ת/3 סע' 25).
יש לציין כי ההסכם מתייחס ל – "שוכרת"
אף שנחתם ע"י התובע. באותו יום בו נחתם ההסכם הנ"ל נחתם גם הסכם זכיינות בין "אפרופו" לבין התובע מס' 2
(ת/3 סע' 22). לא ניתן הסבר כיצד באותו יום נחתם ההסכם האחרון עם התובעת 2, בעוד ההסכם הנ"ל עם הנתבעת 1 נחתם דווקא ע"י התובע מס' 1 בלבד.
ההסכם המהווה בסיס לתביעות שבפני
נו הוא ההסכם שבין התובע לנתבעת מס' 1 מיום 17.3.94 (ת/3 נספח ד).

5.
כאמור, אחת הטענות המרכזיות בתביעתם של התובעים הינה הטענה , כי הנתבעים הפרו התחייבותם בדבר בלעדיות בית הקפה והמסעדה שהוקמו ע"י התובעים בקניון. לעניין זה נאמר בסע' 3.8 להסכם:
"השוכרת מצהירה כי ידוע לה כי המשכירה זכאית להעניק יחודיות לעסק, או עסקים מסויימים בקניון, בהתאם לשיקול דעתה הבלעדי…מוסכם כי לשוכרת תהיה בלעדיות בהפעלת "בית קפה" ומסעדה שאינה בשרית (למעט פיצריה) בקניון ערד, משך תקופת השכירות ותקופת האופציה, אם תמומש, למעט קפיטריה בחנות השק"ם. למניעת ספק, מודגש ומוסכם בזאת כי למשכירה שמורה הזכות להשכיר בקניון שטח למטרת ניהול פיצריה אחת ומסעדה בשרית אחת".

טוענים התובעים כי עפ"י הסעיף הנ"ל בהסכם נתנה להם בלעדיות למכירת מוצרים הנמכרים בבית קפה ומסעדה חלבית כגון משקאות חמים, דברי מאפה, סלטים וכד' (ראה ת/1 סע' 15 , ת/10 סע' 9 , ת/2 סע' 11).

יאמר כבר, כי בעדויות התובעים לא ניתנה כל רשימה של המוצרים, אשר בפועל נמכרו בבית הקפה והמסעדה, והדבר נשאר לפרשנות בבית המשפט מה סוג המוצרים הנמכרים בבית קפה ומסעדה מסוג זה. יותר מכך מעיד נחי:
"את התפריטים מחליפים אחת לשנה, בערך 30 – 20 אחוז משנים גם בתוכן. לא ידוע לי שמצרפים את התפריט להסכם השכירות".
לכאורה, איפוא, התובעים אינם מתייחסים לרשימה מוגדרת של מוצרים אלא ל– "סוגים" של מוצרים הנמכרים בדרך כלל בבית קפה ומסעדה חלבית. שוב יש להדגיש כי גם "סוגי המוצרים" הנמכרים בבית הקפה והמסעדה לא פורטו בהסכם.
הנתבעים מצידם טוענים, כי התניה בדבר הבלעדיות בהסכם לא העניקה בלעדיות למכירת מוצרים מסויימים, אלא בלעדיות להפעלת עסק מסוג מסויים – בית קפה ומסעדה חלבית – דוגמאת הרשתות הידועות האחרות "שרי" , קפולסקי" וכד'. כך להבדיל משירותים של מזון מהיר, שגם על פי עדויות התובעים ידוע היה כי יופעלו בקניון.

עלינו לבחון טענות הצדדים עפ"י הדין והפסיקה.

בסע' 25 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג 1973 נאמר :
"חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו – מתוך הנסיבות".
מבחן אומד הדעת הוא מבחן אובייקטיבי שלפיו נבחנת כוונת הצדדים עפ"י השתקפותה החיצונית. פירוש החוזה אינו תלוי באומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים. תהליך הפירוש נעשה באמצעות התחקות אחר כוונותיהם של שני הצדדים כאחד. אמונתו הסובייקטיבית של צד אחד לחוזה, שלא מצאה ביטוי בחוזה, אינה רלבנטית בתהליך הפירוש.
המקורות לקביעת אומד דעתם של הצדדים עפ"י החוק הם החוזה עצמו והנסיבות כאשר לשון החוזה מצביעה בבירור על דעתם של הצדדים, אין צורך ואין הצדקה
ללכת אל מעבר לה. הפנייה אל מה שמשתמע מתון הוראות החוזה, תיעשה , איפוא , רק כאשר לשון החוזה אינה מפורשת וברורה דיה. כאשר המילים כפשוטן אינן מייצגות את כוונת הצדדים, יש להתחקות
אחר מטרת החוזה. במקום לשון החוזה תבוא אז רוח החוזה, הווה אומר : תכליתו מטרתו העסקית, תוכנו והגיונו המשפטי והכלכלי (ראה ג. שלו "דיני חוזים" מהדורה שניה, תשנ"ה עמ' 303- 299- להלן ייקרא בקיצור "שלו"), באשר לתכלית החוזה נפסק:
"התכלית האובייקטיבית של החוזה היא המטרות האינטרסים והתכליות , שחוזה מהסוג, או מהטיפוס של החוזה שנכרת, נועד להגשים התכלית האובייקטיבית
מוסקת מתוך "אופיה ומהותה
של העיסקה שנקשרה בין הצדדים..."
(ע.א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ פד"י מט (2) 265 בעמ' 313).
באשר לסבירות הכלכלית של ההסכם, כאמצעי נוסף לפרשנותו, נפסק כי
אין ליתן פירוש מילולי להסכם כאשר הדבר יביא לתוצאה כלכלית בלתי מתקבלת
על הדעת (ראה ע.א. 6745/95 חברת העובדים השיתופית הכללית בארץ ישראל בע"מ נ' פסל בע"מ פד"י נב
(5) 542 בעמ' 555 – 554 וכן ע.א 4628/93 הנ"ל בעמ' 292).

אבחן עתה הראיות אשר הובאו לעניין פירוש ההתניה בדבר הבלעדיות , ואסיק המסקנות המתבקשות עפ"י הדין והפסיקה כפי שהובאו לעיל.


8.1
בעדותו הראשית מפרט התובע טענותיו לעניין הפרת התניה בדבר הבלעדיות. לדבריו, כבר בחודש יולי 1994 מכרה
"גלידריה פראן" משקאות חמים וב"פיצה טוקיו" נמכרו משקאות חמים וכריכים שונים. התובע התלונן על כך למנהל הנתבעת, מר דוד סקלר.
אף שלטענת התובע, הנתבעת התחייבה להסיר את התופעה הנ"ל, בפועל לא נעשה דבר ואף צצו עסקי מזון נוספים שהפרו הבלעדיות:
"מפגש 10" שמכר משקאות חמים, "מאפיית דורי" שמכרה דברי מאפה וקפה ו- "מעדנית לחיים" שמכרה מזון טבעוני ומנות חלביות. (ראה ת/3 סע' 45-34 והנספחים להם).
מנהלי הקניון בעבר מר סקלר דוד ומר מוטי ברנס מאשרים בעדויותיהם כי התובעים אכן התלוננו בפני
הם על הפרת התנאי בדבר הבלעדיות (ראה פרוטוקול 41, 46-45).

8.2
מר שמשון לוי מעיד כי סעיף הבלעדיות מתייחס לניהול עסק מסוג של בית קפה/ מסעדה שלא בשיטת המזון המהיר דוגמאת הרשתות "קפולסקי", "שרי" ואח'. לא היתה כוונה לבלעדיות באשר לפרטי מזון מסויימים. לדבריו שני סוגי עסקי מזון אלה פונים לקהלים שונים. בהסכם הזיכיון עצמו שמרה אפרופו לעצמה את הזכות לפתוח "עסקי מזון מהיר, פיצריות, אוטומטים, קונדיטוריות ומעדניות". (ראה עדותו ב- נ/6 סע' 4, 19, 20 וכן הסכם הזיכיון – נספח ו' לת/3 שם סע' 5 (ח)).
עומד על דעתו מר שמשון לוי כי בפועל פעל בקניון רק עיסקם של התובעים ורשתות של בתי קפה ומסעדות שפנו אליהם נידחו בשל סעיף הבלעדיות (נ/6 סע' 4 (י) ו
- (יד) ).
עוד טוען מר שמעון לוי כי אפילו יש בסיס כלשהו בדבר הטענה אודות הפרת תנאי הבלעדיות, הרי שהתובעים ויתרו על טענתם זו אחר שהסכימו לקבל הקלות שונות בתשלום
דמי השכירות (
ר
אה נ/ 6
סע' 29 ופרוטוקול 60 – 59). הסכמים אלה היו בע"פ.

8.3
מטעם הנתבעים העיד בעניין זה גם מר שמואל עטייה. הוא בוגר החוג לכלכלה ועוסק בייזום מרכזים מסחריים, ושווק שטחי מסחר בהם. העד מפרט בעדותו את המאפיינים של עסקי המזון המקובלים בקניונים ומרכזים מסחריים שונים . עדותו נושאת, איפוא, אופי של עדות מומחה, בגינה נכון היה להגיש חוות דעת מומחה ערוכה כדין, תחת התצהיר שהוגש. התובעים, עם זאת, לא התנגדו להגשת התצהיר על נספחיו ובכך הכשירו אותו כראיה קבילה, עקרי הדברים העולים מעדות עד זה הם כדלקמן:
- במרבית הקיונים קיימים הן עסקי מזון מהיר כדוגמאת מקדונלדס, פיצריות, גלידריות וביגלס כמו גם בתי קפה ומסעדות דוגמאת הרשתות "אפרופו" , "שרי" ואח'.

- נדרש מהקניון לספק מגוון של מוצרים ושירותים.

- מספר מאפיינים מבדילים בין עסקי מזון מהיר למסעדות. במסעדות נתנים שרותי מלצרות, ישיבה סביב שולחנות, שימוש בכלי אוכל איכותיים יותר, בהם עשה שימוש חוזר, הריהוט איכותי יותר, מגוון המנות רחב יותר, ותפריט המזון משתנה מעת לעת.
- הן בעסקי המזון המהיר הן במסעדות עשויים למכור פרטי מזון דומים.

- משנתנת בלעדיות לעסק של בית קפה ומסעדה, הכוונה לבלעדיות לאותו סוג של עסק, ולא למוצרים הנמכרים על ידיו.

- העד ביקר בקניון הנדון ביום 28.1.99 ומצא כי בית קפה ומסעדה בשם "קפולסקי" (שנכנס למקום תחת בית הקפה של התובעים, פועל במפלס אחד של הקניון ואילו עסקי המזון המהיר במפלס שונה, שם יש גם שטח ישיבה משותף לכולם.

-
הקהל הפונה לשני סוגי עיסקי המזון הוא שונה.

- העד צילם את שני סוגי עסקי המזון בקניון , ותמונותיו צורפו לתצהירו. (ראה התצהיר נ/2 ופרוט' 56-53).
העד מאשר כי ראה ש"בגלידה פארן" הגישו קפה בכלי חרס. עם זאת הוא גם ראה שאנשים הניחו חפצים על השולחנות המשותפים, דבר שאינו מקובל במסעדות (פרוטוקול 55).

8.4
מטעם התובעים נשלח חוקר פרטי ,
מר שלום בראון,
לבדוק אופן פעולתם של עסקי המזון בקניון. הוא ביקר במקום ארבע פעמים מ – 9.12.95 ועד 4.1.96 . ממצאיו פורטו בתצהירו ועיקרם כדלקמן:
- ב"גלידה פארן" נמכרו מיצים, מילקשייק, עוגות ופסטות, האוכל הוגש בכלי חרסינה וזכוכית ע"י מלצריות.

- ב"פיצה טוקיו"
נמכרה שתיה קרה וחמה בכוסות חד פעמיות וכך גם ב- "מפגש 10". העד גם צילם את אשר ראה במקום. (ראה תצהיר ת/4, קלטת וידאו, ת/6 וקלטת שמע ת/7 ופרוטוקול 25-24).
באשר לעדות זו של החוקר, אין להתעלם מדברי שמואל עטייה בחקירתו הנגדית, לפיהם לא היתה כוונתו כי כל אותם מאפיינים שמנה בעדותו חייבים לחול כולם במקרה מסויים. אין מדובר במדע מדוייק , יש צורות שונות של "מזון מהיר" ומסעדות (פרוטוקול 54).
בתמונות שהוצגו ע"י מר עטיה רואים כי גם האנשים המקבלים שירות ב"גלידה פארן אינם יושבים במתחם סגור ונבדל, דוגמאת מסעדה, אלא יושבים בשטח פתוח ומשותף לשאר עסקי המזון המהיר ובאותו מפלס .

8.5
התובעים מבקשים ללמוד משיחה שהוקלטה ביום 8.12.95, בה השתתפו מר צור שפי
, שמשון לוי, יורם סהר
ומנחם לוי, כי יורם סהר
(הנתבע מס' 2) למעשה מודה בהפרת סעיף הבלעדיות (ראה תצהיר ת/5 של החוקר בראון והתמליל המצורף -בטעות צויין התאריך 8.12.94).
מר סהר אכן מודה שם:

"אני מסכים איתך שב"פראן"
י
ש בעיה של גלישה מסוימת לתחום שלך"
(שם עמ' 13). הוא גם מסכים שניתנים שם שרותי מלצרות (שם עמ' 15).
עדיין חולק הוא על כמויות השתיה הנמכרות שם כפי שטוענים התובעים (שם עמ' 15). הוא גם טוען שם שאין ליתן פירוש דווקני לסעיף הבלעדיות, בכך שנצפה מאדם המקבל שירות "במזון מהיר", לעלות למסעדה במפלס האחר כדי לקבל שתיה חמה. גם מוסיף הוא שיש לאבחן בין מסעדה ל- "מזון המהיר" בשיטת ההגשה (שם עמ' 16), ובשני סוגי השירות מבקר קהל שונה (שם עמ' 17).
לכאורה נראה כי אין בדברי יורם סהר
משום הודאה בהפרת סעיף הבלעדיות, ובשיחה שנתקיימה מלבנים הצדדים דרך הפרשנות לסעיף זה. יורם סהר
כן מודה שב"גלידה פארן" נתנת שתיה חמה ואף מוגש האוכל ע"י מלצרים. לעובדות אלה נתייחס בהמשך הדברים.
יש לציין כי יורם סהר
, הנתבע 2, שפעל בשם הנתבעת ואף נכח בביהמ"ש במהלך הדיונים, מעולם לא נקרא להעיד ע"י מי מהצדדים.

8.6
עולה מן האמור לעיל, כי אין בהסכם כל רמז לגירסת התובעים, לפיה נתנה בלעדיות למכירת מוצרי מזון מסויימים. אלה גם לא פורטו בהסכם.
ההסכם מתייחס לבית קפה ומסעדה חלבית, והכוונה היתה ליתן בלעדיות לעסקי מזון בעלי אופי זה.
בהסכם לא נתנה הגדרה למהות העסק של בית הקפה ומסעדה, ועלינו , איפוא, ליתן פרשנות למושגים אלה עפ"י הראיות שהובאו בפני
נו, ואלה בעיקרן ראיות שהובאו ע"י הנתבעים.
שני אלמנטים מרכזיים איפשרו אבחנה ברורה בין עסק בית הקפה והמסעדה של התובעים, לעומת עסקי המזון המהיר. המסעדה הנדונה נוהלה במפלס אחד ואילו המזון המהיר ניתן במפלס האחר. למסעדה היה שטח מותחם, נפרד ומוגדר ואילו במזון המהיר היה שטח ישיבה משותף. במסעדה הנדונה נתקיימו מרבית המאפיינים שנימנו ע"י העד מטעם הנתבעים – מר שמואל עטיה. ניתן במקום שרות מלצרות, נעשה שימוש בכלי אוכל רב פעמיים, הריהוט במקום היה איכותי יותר מזה שבעסקי המזון המהיר (ראה התמונות שהוגשו עם נ/2) וניתן תפריט ללקוחות.
הוכח כי ב "גלידה פארן" נתקיימו מספר מאפיינים של מסעדה. היה קיים שרות של מלצרות והאוכל הוגש בחלקו בכלים רב פעמיים.
עדיין, נכון לאמץ עמדתו של מר עטייה שמואל, לפיה האבחנה בין שני סוגי העסק איננה בבחינת מדע מדוייק. הקובע הוא המשקל המצטבר של המאפיינים השונים (ראה נ/2 סע' 6).
לפי הראיות שהובאו בפני
נו והמאפיינים שפורטו לעיל, דעתי היא שעסקם של התובעים אכן היווה בית קפה ומסעדה באופן מובהק ואילו "גלידה פארן", שנוהלה במפלס שונה בקניון, בצמוד לעיסקי המזון המהיר, לא מתאימה במובהק להגדרה זו. נכון שנתקיימו בה מספר מאפיינים של מסעדה - במתן שירותי מלצרות והגשה בכל אוכל רב פעמיים – אך לא די בכך על מנת שתכנס להגדרה של בית קפה ומסעדה עפ"י המשקל המצטבר של מאפיינים אלה. לא הוכח,איפוא, ע"י התובעים, כי היתה הפרה של ההתניה בדבר "בלעדיות" עסקם של התובעים.
אפילו האמינו התובעים סובייקטיבית כי הבלעדיות חלה לגבי המוצרים הנמכרים בעסקם, לאמונה זו אין כל רלבנטיות בבואנו לקבוע כוונתם האובייקטיבית של הצדדים. משלא ניתן פירוט לכוונת הצדדים בהסכם, מחוייב ביהמ"ש להתחקות אחר כוונתם עפ"י רוח החוזה – תכליתו, מטרתו העיסקית והגיונו הכלכלי. כל אלה מחייבים המסקנה אליה הגעתי לעיל, כי לא הופרה ההתניה בדבר מתן בלעדיות.
התובעים מעלים טענות אודות מצגי שווא מצד הנתבעים. כפי שכבר הוזכר לעיל, במהלך המו"מ עם התובעים, ומי מטעמם, נמסר להם חומר פרסום אודות הקניון והצפוי בו. (ראה נספח א' ל–ת/1, נספח א' ל-ת/3, נספח
ה' ל-נ/6).

נטען ע"י התובעים כי הוצג מצג שווא לפיו יוקם מלון בצמוד לקניון וכן יוקם פארק זוחלים ויקיימו אטרקציות שונות, כל זאת במטרה לעודד בואם של מבקרים, אך בפועל דבר לא נעשה.
אכן בדף מידע שפורסם ונושא את הכותרת "קניון ערד" (נספח א' ל – ת/3
ו – ת/1) נאמר בסייפא:
"בסמוך לקניון תתחיל בקרוב חברת עתידות, בבניית בית מלון ובו למעלה מ – 150 חדרים מלון זה ישתלב בקניון ויביא לתנועה נוספת בפריחתו".
בדף פרסום נוסף שכותרתו "ערד" נאמר:
"בערד משקמים את מלון מצדה ו – 3 בתי מלון נוספים, אחד צמוד לקניון".
בהסכם, לעומת זאת, אין כל התחייבות לעניין זה, ורק נאמר במבוא להסכם, כי באפשרות הנתבעת להקים מלון במקום.
במכתב מיום 12.5.94 מודה הנתבעת כי המכרז להקמת הקניון כלל גם הקמת מלון בו 150 חדר, ומלון זה בשלבי תכנון (ראה נספח ב' (1) בת/1).
מר שמשון לוי, מטעם הנתבעת, מסביר לעניין זה, כ בפועל נבנה מלון, כמעט צמוד לקניון, ע"י אדם אחר ולכן לא הקימו עדיין מלון מטעמם.(פרוטוקול 67).
פארק זוחלים, לעומת זאת, מוזכר לראשונה במסמכים, רק במכתב הנ"ל מיום 12.5.94 , כחדשיים אחר שנחתם ההסכם. הדבר גם מצויין בסוגריים בלבד, ונאמר רק שנערכת "עבודה כלכלית להקצאת שטח" בעניין.
העד מעוז מאשר, כי המכתב הנ"ל מטעם הנתבעת, נשלח אליו עפ"י בקשתו, על מנת לסייע בידו לקבל הלוואות (ראה ת/1 סעיף 13 ונספח
ב' שם).
בכל מקרה אין כל התחייבות מצד הנתבעת להקים בית מלון, או פארק לזוחלים, ואלה מוזכרים כאופציה בלבד. לו סברו התובעים כי הקמת הפרוייקטים הנ"ל חיונית בעיניהם, ותחזיתם הכלכלית הסתמכה על כך, צריכים היו לדאוג לכך שהתחייבות לעניין זה תופיע בהסכם. בפועל, דבר לא נעשה.
מראש היה ברור לתובעים, כי מדובר בקניון קטן, בישוב קטן, שבו כוח הקניה מוגבל (ת/10 סע' 9) ומכאן שלא היתה ציפייה להמוני מבקרים, אפילו היתה, מתממשת הציפיה להקמת הפרוייקטים הנ"ל.
הפרוייקטים הנ"ל נשקלו כאופציה בלבד, ללא הגדרת מועד להקמתם
וללא התחייבות מפורשת מצד הנתבעת. לפיכך לא הוצג מצג שווא לעניין זה.

טוענים התובעים כי הנתבעים לא עמדו בחובתם לנהל ולשווק הקניון כראוי, וכפי שהתחייבו בסעיפים 4.2 ו–11 להסכם הניהול המהווה נספח להסכם (ראה ת/3 סע' 49 והסכם הניהול נספח ה' שם). עפ"י הסכם הניהול התחייבה הנתבעת לדאוג לתחזוקתם של כל המתקנים בקניון וכן להמשיך ולדאוג לשווק הקניון במבצעי פירסום שונים.
התובעים העידו לעניין זה שני מנהלים אשר ניהלו את הקניון בעבר מטעם הנתבעים.

- מר דיוויד סקלר ומר מוטי ברנס. לשניים טענות , כי לא קיבלו הגיבוי הדרוש מאת הנתבעת וגם לא תקציבים מתאימים לשיווק הקניון (פרוטוקול 41-40 , 45). את מקומם של המנהלים הנ"ל תפס מר שמשון לוי שהוא בעל עניין במספר עסקים בקניון (פרוטוקול 61-60).
מר לוי דוחה טענות התובעים לעניין מחדלי הנתבעת בשווק ופירסום הקניון. טוען מר לוי כי ע"פ סעיף 7-5 להסכם הניהול , לא התחייבה כלל הנתבעת לבצע פעולות פרסום, אלא שמרה על זכותה לעסוק בכך, יאמר כבר , כי רוח דברים זו אינה עולה מסעיף 11 לאותו הסכם, בו הצהירה הנתבעת על כוונתה לעסוק בפירסום, תוך חיוב התובעים לעניין זה, לא נקבע שם שעור השתתפות התובעים. בפועל, מעיד לוי, הוציאה הנתבעת הוצאות נכבדות לצורכי פרסום ובשנת 94 בלבד הסתכמו ההוצאות בסך של כ – 270,000 ₪. (ראה נ/6
סע' 13 ונספח ז' שם ופרוטוקול 69) מר לוי מבסס דבריו על נתונים שנתקבלו מהנהלת החשבונות של החברה ולא הושמעה הסתייגות לעניין קבילות ראיות אלה. מר לוי, מצידו, מייחס כשלון המסעדה הנדונה לניהול רשלני של התובע ורעייתו. המזון לא היה באיכות המתבקשת ונגבו עבורו מחירים מופרזים. התובע החזיק צוות מנופח, והתבסס על מימון בנקאי יקר (ראה נ/6 סע' 23).
התובעים כמובן דוחים טענותיו של מר לוי ומציגים מסמכים שונים המעידים על השקעות בפרסום (ת/3 נספח יד'), ארוחות מוזלות (שם נספח טו'), ניהול ארועים שונים (שם נספח יז') ומכתבי הוקרה (שם נספח יח'). נראה שגם בטענה אודות איכות המזון אין ממש משמדובר בתפריטים הניתנים תחת פיקוח
רשת ארצית.
יחד עם זאת אין להתעלם מכך שהתובע עצמו הפסיק לעבוד במסעדה בחודש יוני 95', כשנה אחר כריתת ההסכם, וקיבל על עצמו עבודה בחברת שמירה. (ת/3 סעיף 57). רעייתו, יעל שפי , מצאה הזמן לסייע בהקמת קפטריה במתנ"ס וניהלה אותו תחת שם התובעת (פרוטוקול 13-12). התובע מתרץ עיסוקו בעבודה נוספת בכישלון המסעדה. ממכלול הראיות שבפני
נו עולה כי היו חילוקי דיעות בין הנתבעת לבין מנהליה בעבר, לעניין אופן ניהול הקניון ושיווקו.
עצם חילוקי הדיעות לא די בהן להוכיח טענות התובעים.
אין מחלוקת לגבי העובדה שהנתבעת פרסמה את הקניון ושיווקה אותו במידה זו או אחרת. בהסכם שנערך אין כל התניות לגבי שעור המימון בו מתחייבת הנתבעת בתחום זה, ומה שיטות הפרסום והשיווק הנדרשות ממנה. עפ"י סעיף 11 להסכם הניהול, הנתבעת אף היתה רשאית לחייב התובעים בהוצאות השיווק והפירסום, בהעדר התחייבות ברורה מצד הנתבעת והעדר ראיות לעניין הפרת ההתחייבות, אין לחייב הנתבעת בשל טענות אלה של התובעים.

נראה שהתובעים ביססו ציפיותיהם בדבר תוצאות פעילות המסעדה שתוקם על תחזית עסקית שנערכה.

מעיד לעניין זה התובע: "קיבלתי מרשת אפרופו תחזית עסקית למסעדה – בית קפה שיוקמו בקניון, בהסתמך על הנתונים והתוכניות שהוצגו ע"י מר סהר וכן קיבלתי תחזית של ההשקעה שתידרש... התחזיות אושרו וניבדקו ע"י נחי..." (ראה ת/3 סעיף 10 והתחזית נספח ב' שם).
נטען, איפוא, שהתחזית התבססה על נתונים ומצגים שהציג מר סהר.
מעדות נחי עולה, כי הוא רואה עצמו אחראי רק לשני העמודים הראשונים של תחזית זו.
אמדן ההשקעות (שני עמודים מתוך 20 שבמסמך זה). עמ' 4-20 לדו"ח נערכו ע"י רואה חשבון של התובעים.
עוד מעיד נחי:
"ערכתי תחזית עפ"י סדר הגודל של הפדיונות הצפוי וההוצאות המקובלות במשק"
(פרוטוקול 32).
ובהמשך:
"אני הערכתי את מספר הלקוחות שיכנסו למסעדה הנדונה עפ"י המספר הממוצע של לקוחות שנכנסים ליתר
הלקוחות שלנו שלא בקניונים" (פרוטוקול 35).
ובהמשך:
"ערכתי תחזית זהירה ולצורך התחזית לא הכנסתי בחשבון את העובדה שיבנה המלון" (פרוטוקול 34).
עולה מן האמור לעיל, כי התובע בעדותו העלים מאתנו העובדה שחלק נכבד מן התחזית נערכה ע"י רואה חשבון מטעמו, שלא העיד כלל.
באשר לתחזית שנערכה ע"י נחי, הרי שזו נערכה עפ"י פדיון הצפוי ממספר לקוחות ממוצע במסעדות ברשת אפרופו, ולא עפ" מצגים שהציג כביכול מר סהר, יותר מכך אפילו נחי לא בנה דבר על יסוד ההנחה שיבנה מלון במקום.
נחי מסכים שתחזיתו נמסרה לבנק הפועלים, כאסמכתא לקבלת מימון, ולשם מטרה שכזו, ברור שהתחזית חייבת לגלות מידה רבה של אופטימיות.
נחי מודה כי אינו בקי במקורות המימון של התובע ואינו יודע אם עלה בידו לגייס כל ההלוואות להן ציפה.
התובע מודה כי עלה בידיו רק לקבל 50% מן המימון הבנקאי לו ציפה (פרוטוקול 20) אין בפני
ביהמ"ש ראיות כיצד נסגר פער זה.
כעיקרון אמורים היו התובעים להשיב לעצמם השקעתם האישית תוך שנתיים שלוש (פרוטוקול 36) כאמור התובע חיפש לעצמו מקור הכנסה חילופי כעבור שנה בלבד.

סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א 1970 קובע כי:

"נפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה, ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה".
על התובע פיצוי להוכיח, איפוא, שהופר חוזה, שהפרה זו גרמה לנזק הנטען, וניתן היה לצפות לנזק זה עת נכרת החוזה (ראה "שלו" עמ' 578).
נקבע כבר לעיל כי לא הוכחה טענת התובעים בדבר הפרת ההסכם, ובמיוחד כך לגבי טענתם המרכזית אודות הפרת תנאי הבלעדיות. כך גם נדחתה טענתם בדבר הצגת מצגי שווא וניהול כושל של הקניון.
משזו היתה מסקנתנו הרי פטורים אנו מדיון בשאלת הנזק, משלא הוכחה הפרת ההסכם ממילא אין לטעון לנזק שנגרם. על מנת שלא נמצא חסרים בכל זאת נחייחס בתכלית הקיצור לנזקים הנטענים.

12.1
נתבעו הוצאות שנגרמו לתובעים לשם הקמת המסעדה. הוגש לענין זה דו"ח שיערוך נכסים ערוך ע"י המהנדס כצלנבוגן ישראל, מיום 30.3.95. הנכסים הוערכו כחדשים בסך 292,598 ₪, בערכם הריאלי בסך 266,174 $ ובערך למימוש מהיר בסך 105,632 ₪ (ראה ת/11).
התובע מודה בעדותו כי פינה המסעדה בליל 5.9.96
והציוד הועבר למסעדה במצדה בבעלות מ.ש מצדה בע"מ. שולמו להם דמי שימוש בשל הציוד בסך 15,000 ₪. הציוד נמכר ל – מ.ש. מצדה בע"מ גם ג'יפ שהיה ברשותם ונכלל בנכסי החברה נמכר על ידיהם.
היו חפצים שהיו מחוברים למבנה המסעדה ואלה נמכרו לנתבעת (כל האמור
ראה פרוטוקול 14-13 , 18-17).
אף שנתקבלה כאמור תמורה בעבור הציוד שבמסעדה, נתבע שווי הציוד במלואו. לא הובאו ראיות באשר לתמורה שנתקבלה ומכאן שלא ידוע מה הנזק לו טוענים.

12.2
12.2
עוד נתבע פיצוי בעבור הפסדי ניהול והפסדי רווחים צפויים. נטען כי נגרם הפסד בסך
851,491 ₪. עפ"י מסמכים שהוגשו ע"י יועץ המס
מר צבי ורד (ת/8) וכן הפסד רווח בסך – 783,061 ₪ עפ"י חוו"ד שהוכנה ע"י מנהל חשבונות, מר משה מזור (ראה ת/9), באמצעות מר צבי ורד הוגשו מאזן התובעת ליום 13.12.95, דו"ח רווח והפסד לאותו מועד, מאזן בוחן לאותו מועד, מאזן בוחן ליום 31.3.96 ודו"ח מבוקר של החברה ליום 31.12.94 .
מר ורד מודה בעדותו כי כל המאזנים למעט המאזן לשנת 94 אינם מבוקרים ע"י רואה חשבון וכך גם דו"ח רווח והפסד. הוא עצמו מנהל חשבונות מוסמך (פרוטוקול 27-26).
עפ"י חוות דעתו, מר מזור משה הינו מנהל חשבונות ובהשכלתו בוגר לימודי כלכלה וחשבונאות. לא צויין תוארו האקדמי ואין בפני
נו ראיה כי השלים לימודיו, כאשר מר מזור ערך הדו"ח, עסקם של התובעים עדיין פעל והוא ציפה שהם יהיו לקוחותיו בעתיד, אין, איפוא, מדובר בחוו"ד אובייקטיבית, אלא חוו"ד של בעל עניין (פרוטוקול 28). מר מזור ערך חוות דעתו עפ"י הנתונים שמסרו לו התובעים, בלי שבדק אותם כלל הוא גם הסתמך על דו"חות מר ורד שלא היו מבוקרים כלל. חווה"ד הודפסה ונערכה ע"י ב"כ התובעים עפ"י
מסמכים שמסר לו מר מזור (ב"כ התובעים לא העיד כלל).
בחקירה נגדית התברר, כי נפלו טעויות בדו"ח ומר מזור אינו יכול לאשר כי אין בדו"ח טעויות נוספות. בחווה"ד השווה מר מזור, בין ההפסדים בפועל, לבין הרווחים הצפויים, עפ"י התחזית העסקית שנערכה, הוא אינו יודע לציין מה המועדים לגביהם התייחס בתחזית. לגבי החודשים אפריל ומאי 1996 הוא לא קיבל כל נתונים מאת מר ורד והוא הסתמך על נתונים שמסרו התובעים (ראה פרוטוקול 30-28).
נראה כי לא ניתן להפיק מסקנות מחוו"ד מר מזור. הוא מתבסס בהערכותיו על התחזית העסקית שתוקפה כראיה נשלל כבר לעיל. מדובר, כאמור, בתחזית שבחלקה בנויה על הערכות של רואה חשבון, שלא העיד כלל בעניין. זו גם תחזית מגמתית שהוכנה במטרה לגייס הון מן הבנקים. אם תחזית זו מהווה בסיס להערכותיו של מר מזור, הרי שלא ניתן להתבסס על מסקנותיו.
סופו של דבר לא הוכחה הפרת ההסכם ע"י הנתבעת, ולא הוכחו הנזקים שנטענו. משהגענו למסקנות אלה, מתייתר הצורך לדון בחוו"ד נגדית שהוכנה מטעם הנתבעים, ע"י דר' יוסף בכר, אשר שולל תוקף התחזית העיסקית והמסקנות שניתן ללמוד ממנה (ראה נ/1 ופרוטוקול 52-48).
גם אם היתה מוכחת ההפרה של ההתניה בדבר ה"בלעדיות", גם אז, לדעתו, יש להעריך הנזק בסכום שאינו עולה על סך 125,000 ₪. כאמור, הפרה זו לא הוכחה.

כאמור, נדחו טענות התובעים לגבי מצגי שווא מטעם הנתבעת, או מי מטעמה ואף לא הוכח ניהול כושל של הקניון. בכך נופלת תביעתם של התובעים כנגד הנתבע מס' 2 בשל אחריותו האישית להפרת ההסכם ו/או לעוולות שבוצעו ע"י הנתבעת, כטענת התובעים.

אכן יש להתפלא על כך שהנתבע מס' 2 לא העיד כלל בענין זה, המנעותו מלהעיד יכולה היתה לחזק ראיות התובעים, אך משהתובעים לא הצליחו להוכיח טענותיהם, הימנעות התובע מס' 2 מלהעיד אין בה כדי ליצור ראיות לטובת התובעים. ההימנעות יכולה לחזק את ה-"יש" לא את ה- "אין".

לאחר שנפסק כי דין תביעת התובעים להידחות, יש להתייחס עתה לתביעה שכנגד, ובתחילה לטענות הנתבעת בדבר חובות התובעים בשל ביצוע עבודות בניה שונות.

עפ"י סעיף 1-2 , 11 ו- 12 להסכם היה על התובעים בעצמם לבצע עבודות בניה שונות במושכר, לרבות עבודות צביעה, תקרה אקוסטית, מזוג אוויר, ריצוף, חלוקה פנימית, חשמל, ויטרינה ובניית גלריה.
עם זאת, התובע עצמו פנה לנתבעת בבקשה לבצע עבודות באמצעות קבלנים העובדים למענה בקניון. באותה פניה התחייב התובע:
"אנו מתחייבים לשאת בעלויות הביצוע לפי חשבונות שיוגשו לנו ובהתאם למחירים שהוצעו לכם ע"י הקבלנים..." (ראה נספח ג' ל- נ/5).


הגב' יעל שפי מודה בחקירתה כי עובדים מטעם אשטרום ביצעו את הריצוף התקנת מזגנים, עבודות חשמל, אינסטלציה וביוב, והתקנת תקרה אקוסטית. לטענתה מעולם לא הוגשו להם חשבונות לתשלום עבור עבודות אלה (פרוטוקול 14).
לעניין זה מסתפקת הנתבעת בהגשת מסמך שכותרתו "ריכוז עבודות בחנות" (נספח ד' ל- נ/5). במסמך מפורטת רשימה של עבודות שונות שבוצעו ועלותן הכוללת 197,094 ₪. אין מחלוקת לגבי העובדה שמסמך זה נערך ע"י הגב' סבטלנה סוייבלמן שהיתה מהנדסת כמויות בפרוייקט (פרוטוקול 43). מסיבות שאינן ידועות לביהמ"ש, לא הוזמנה עדה זו לביהמ"ש, על מנת למסור גירסתה בדבר מסמך זה. לא די באיזכור רשימה זו כנספח לעדות מר שמשון לוי, על מנת לעמוד בעול ההוכחה, הנדרש להוכיח עלות העבודות, גם לא די בהצגת מכתבי דרישה מצד הנתבעת לתשלום עלות העבודות (נספחים יא (6) ו (7)
ל – נ/6).
כאמור, היתנה התובע תשלום הוצאות הבינוי בהצגת חשבונות בהתאם למחירים שהוצעו ע"י קבלנים. לא הוצגו בפני
ביהמ"ש כל חשבונות, או חוו"ד מומחה בעניין.
אין לצפות מביהמ"ש לחייב התובעים בשל הוצאות בנייה על פי רשימה בלבד, שערכה עדה שלא הוזמנה כלל להעיד בעניין.
לכן מן הדין לדחות תביעה זו של הנתבעת משלא הוכחה על ידיה.

התובעים נתבעים, בתביעה שכנגד, לשלם חובם בשל דמי שכירות ודמי ניהול וזאת על פי הסכם השכירות (נספח ג' ל – נ/6) והסכם הניהול (נספח ד' ל-נ/6) שני הסכמים אלה חתומים ע"י התובע מס' 1 מטעם התובעים, ונושאים שמו בלבד.

דמי השכירות שהיה על התובעים לשלם הוא כמפורט בסעיף 2.1 ו- 8 להסכם עפ"י ההסכם היה על התובעים לשלם "דמי שכירות יסודיים" בסכום בשקלים השווה
ל- 5,000$ , ו"דמי שכירות נוספים" ככל שאלה יעלו על דמי השכירות היסודיים מחושבים לפי 8% מן הפדיון.
עפ"י סעיף 9 להסכם הניהול נדרשו התובעים לשלם חלקם היחסי בהוצאות הכרוכות
באחזקה ותפעול של הקניון בתוספת 10% מהוצאות אלה כדמי ניהול, התובעים נדרשו לשלם דמי אחזקה ותפעול חודשיים מראש, על בסיס של 7$ (לפי השער היציג בתשלום הראשון בצמוד למדד המחירים לצרכן) למ"ר לפי שטח החנות, לא כולל הפודיום והגלריה –
דהיינו 105 מ"ר.
בתום כל שנה אמורים היו התובעים לשלם הפרשים בגין דמי אחזקה ותפעול עפ"י ההוצאות בפועל.

עפ"י הראיות שהוגשו לביהמ"ש עולה כי התובעים לא יכולים היו להתמודד עם חיוביהם על פי ההסכמים ובשל כך נעשו הסדרים שונים בין הצדדים כמפורט להלן:


16.1

בחודש נובמבר 1994 הסכימה הנתבעת לפטור התובעים מתשלום דמי שכירות
ודמי ניהול עבור החודשים ספטמבר ואוקטובר 1994, בהתחשב בכך שבית הקפה החל לפעול רק בתחילת נובמבר, אף שהקניון נפתח ביום 23.8.94 (ראה ת/2 סע' 10, ת/3 סע' 31 ונספחים כא' שם). בין הצדדים היו חילוקי דיעות לגבי הסיבות שהביאו לעיכוב בפתיחת בית הקפה (ראה נ/6 סע' 16 ונספח י' שם).

16.2

ביום 2.12.94 פנתה התובעת
לנתבעת וביקשה אותה להכיר בתקופת הרצה של שישה חודשים שתסתיים ביום 30.4.95 בשל הקשיים בהפעלת בית הקפה והפעילות הדלה בקניון. בתקופה זו ביקשו את הנתבעת להסתפק בתשלום דמי שכירות לפי אחוז מן הפדיון נטו בלבד – בשלב זה התובעים כבר לא עמדו בהתחיבויותיהם לגבי
תשלום דמי השכירות (ראה נ/ 5 סעיף 11 (ב) ונספח ה' שם). הנתבעת נעתרה
לבקשה זו והסכימה לתשלום דמי שכירות לפי 10% מן הפדיון (נספח ו' ל – נ/5). גם בהסדר זה לא עמדה התובעת (ראה אותו נספח ו').

16.3
ביום 7.5.95 מפנה התובעת מכתב תלונה לנתבעת בו נטען כי אין הקניון מופעל כראוי, טרם נפתחו עסקים נוספים ואין שילוט ופירסום ראויים. התובעת מבקשת לפטור אותה מתשלום דמי שכירות עד שבית הקפה יראה מחזור של 150,000 ₪ לפחות
(ראה נ/5 סעיף 12 ונספח ז' שם). יש לציין שגם בשלב מאוחר זה טרם מעלה התובעת כל טענות אודות הפרת תניית "הבלעדיות" שנידונה לעיל.
ביום 9.7.95 מודיעה הנתבעת למר נחי לאור, בעקבות פגישה שנערכה ביום 2.7.95כי היא מקבלת הצעותיו למתן הקלות נוספות לתובעת. הוסכם על הקטנת דמי שכירות ל –8% מן הפדיון החל מ – 1.10.95 (מינימום 3,000$ לחודש) דחיית חובות ופריסת תשלומים, הסכם נוסף זה הותנה במתן ערובות שונות

(ראה נ/5 סע' 13 ונספחים ח' – ט' שם). התובעים לא עמדו בהסדר זה לא סיפקו הערבויות ולא שילמו דמי השכירות.

16.4
נשלח מכתב התראה נוסף לתובעת על אי קיום ההסכם ביום 27.11.95, בו נטען כי לא שולמו דמי שכירות והוצאות בניה. (ראה נ/5 סעיף 14 ונספח י' שם).
בעקבות מכתב זה נתקיימה פגישה בין הצדדים ביום 8.12.95
שתוכנה הוקלט ע"י התובע. התובעת מעלה כאן טענה לעניין הפרת תניית הבלעדיות ואילו הנתבעת עומדת על תשלום החובות. (ראה ת/3 נספח ט').
ב- 10.12.95 נערכת פגישה נוספת בה נוכחים התובע, יורם סהר
ומנהלי הנתבעת. הצדדים מגיעים להסדר חדש לפיו "אפרופו" מתחייבת לשלם דמי שכירות בסך 2,000$ לחודש מחודש אוקטובר 95 וכן הוסכם על תשלום 8% מן הפדיון, ככל שיעלה על 2,000$ (
ר
אה נ/5 סע' 14 (ג) ונספח יא'). שוב לא קויים ההסדר ושולם תשלום אחד בלבד בסך 2,000$ (ראה נ/5 סע' 14 (ג) ונספח יא' שם). שוב נשלח מכתב התראה בשל אי קיום ההסדר (נ/5 נספח יב'). בהסדרים הנ"ל שהושגו אין כל התיחסות להפרת ההסכם ע"י הנתבעת.

16.5

ביום 17.3.96 פונה התובע עצמו, דווקא, באמצעות ב"כ, לנתבעת ומתרה בה כי היא אשר מפרה
ההסכם וזאת בשל הפרת סעיף הבלעדיות בהסכם (ראה נ/5 סע' 17 נספח יג' שם). הנתבעת מגיבה בדרישה לתשלום מלא החובות לאלתר (שם נספח יד'). חשבון מפורט נוסף נשלח לב"כ התובע ביום 4.6.96 (נספח טז' שם).
אף שלתובע טענות כנגד הנתבעת, כי הפרה ההסכם עימו, עדיין הוא מודיע במכתב מיום 17.7.96 , כי הוא מבקש להפעיל האופציה שבהסכם להארכת תקופת השכירות. אין במכתב זה כל התייחסות לחובות התובעים לנתבעת

(ראה נ/5 נספח יח').
הנתבעת מצידה דוחה בקשת התובע ודורשת פרעון החובות. גם נטען שתוקף ההסכם פג ביום 22.8.96 לעומת טענת התובע כי התוקף פג בנובמבר 1994
(נ/5 נספח יט').
ביום 4.9.96 מודיעים ב"כ התובעים לב"כ הנתבעת כי ההסכם הופר ע"י הנתבעת ולפיכך התובעים מבטלים ההסכם עמה. הטענות מופנות כנגד הפרת סעיף הבלעדיות וניהול לקוי של הקניון (נספח כב' שם).
בלילה שבין ה 5.9.96 ל- 6.9.96 פינו התובעים את המושכר ללא כל הודעה מוקדמת. לאחר יומיים הוגשה תביעתם. (ראה פרוטוקול 14-13 , 18-17).
לעניין תקופת השכירות, נקבע בסע' 2.1 להסכם כי תחול למשך שנתיים מיום פתיחת הקניון. אין מחלוקת כי הקניון נפתח ביום 23.8.94 ולפיכך השכירות תמה ביום 23.8.96 .
התובע נשאל בחקירתו החוזרת, כיצד ביקש לממש סע' האופציה בהסכם ותשובתו היא כי עשה כך בתחבולה, בשל מצבו הנואש.

16.6
בהסדרי הביניים שנעשו, כפי שפורט לעיל, סטו הצדדים מן התנאים שנקבעו
בהסכם השכירות והסכם הניהול.
נקבע כבר, כי לא הוכחה הפרת ההסכם ע"י הנתבעת. עדיין ברור מן ההסדרים הנ"ל שנעשו כי שני הצדדים היו ערים לכך שציפיותיהם מן הקניון לא התממשו.
בשל כך, בין היתר, נקלעו התובעים לקשיי מימון, והנתבעת, תוך גישה מעשית, הכירה בעובדה שיש להתחשב במצב הקיים.
הנתבעת לא הודיעה על ביטול
הסדרי הביניים. במצב דברים זה נראה שאין להתעלם מהסדרי הביניים ויש לחשב חובות התובעים על- פיהם.

17.
בהתחשב באמור לעיל יש לחשב חובות התובעים לנתבעת כדלקמן:

17.1
התובעים הופטרו מתשלום דמי שכירות לתקופה ספטמבר ואוקטובר
1994 (סע' 16.1 לעיל) .

17.2
מ – 1.11.94 ועד 1.10.95 , יש לחשב דמי השכירות לפי 10% מן הפדיון (ראה סע' 16.2 ו – 16.3). נתונים אודות הפדיון נתנו ע"י התובע (נספח כב' ל- ת/3). הפדיון הכולל לתקופה זו מסתכם בסך : 1,045,159 ₪ . לכן דמי השכירות:
104,515 ₪ על דמי השכירות שנקבעו לעיל. יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.4.95 ועד יום מתן פסה"ד וכן מע"מ כחוק.

17.3
עפ"י ההסדר מיום 10.12.95 , נדרשים התובעים לשלם
דמי שכירות לפי 2,000$ לחודש או 8% מהפדיון מחודש
17.4
אוקטובר 1995. הוגשו דוחות פדיון עד פברואר 1996
בסכום כולל של – 496,848 ₪ לתקופה זו דמי השכירות
בשעור 8%, סה"כ -
39,748 ₪
על סכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מיום
15.12.95 ועד יום מתן פסק הדין וכן מע"מ כחוק.

17.4.
התובעים לא הגישו לביהמ"ש דפי פדיון אחר פברואר 96
ולפיכך יש לחשב דמי השכירות לתקופה פברואר –
אוגוסט 96' לפי 2,000 $ (לפי השער 3.1197 לדצמבר 1995)
מינימום לחודש. סה"כ –
43,673 ₪
על סכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מיום


15.5.96 ועד ליום מתן פסק הדין וכן מע"מ כחוק.

17.5
סה"כ הסכומים הנ"ל ללא הפרשי ריבית והצמדה
ומע"מ כחוק
כנ"ל - :

187,936 ₪


מסכום זה יש לנכות דמי שכירות ששולמו

ע"י התובעים (נספח כג' ל – ת/3) סה"כ - :

30,060 ₪
על סכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית

מיום 15.5.96 ועד ליום מתן פסק הדין.
יתרת דמי שכירות לתשלום ללא חישובי
הצמדה וריבית כנ"ל סה"כ - :

157,876 ₪.

18.
התובעים נתבעים גם לשלם יתרת דמי ניהול בגין תפעול ואחזקת הקניון כבר ניתן פירוט לעיל כיצד יש לחשב דמי הניהול עפ"י הסכם הניהול: -7$ למ"ר כפל שטח החנות 105 מ"ר (ראה סע' 15 לעיל). יש לחשב הסכום עפ"י השער היציג של הדולר בנובמבר 1994 , בתוספת הפרשי הצמדה.
מעדות התובע עולה כי שולמו דמי ניהול עד דצמבר 1995, לפיכך על התובעים לשלם דמי ניהול ליתרת התקופה עד תום אוגוסט 1996, זאת יש לחשב כדלקמן:
חודשים 8
x

(שער יציג) 3.0155 ₪
x
105 מ"ר
x

7 $ = 17,731 ₪.
על הסכום ה נ"ל על התובעים להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.96 ועד ליום מתן פסק הדין.

19.
מנהל הנתבעת מר שמשון לוי מעיד כי ההסכמים נערכו בין הנתבעת לבין התובע והוראות ההסכם – סע' 3.11 ו – 26 אסרו על העברת הזכויות לאחר ללא הסכמת הנתבעת. לטענתו הנתבעת מעולם לא נתנה הסכמתה (ראה נ/6 סע' 14).

לעומת זאת, אנו רואים כי הנתבעת מודעת לקיומה של התובעת ובחלק מההתכתבויות פונה אליה ומתרה בה בשל אי קיום הוראות ההסכם (לדוגמא נספח יב' ל – נ/6, שיקים הערוכים ע"י התובעת לטובת הנתבעת נספח ו' ל – נ/6).
התובע מצידו טוען בעדותו כי חתם על ההסכמים כיזם והנתבעת מעולם לא התנגדה להסבת ההסכמים לטובת החברה. בפועל לא הוצג כל פרוטוקול של התובעת לעניין זה.
התובעת פנתה פעמים רבות בשמה היא לנתבעת, בטענות שונות (ראה נ/5 נספח ז', ת/3 נספח י', נספח כא' נספח כב').
הצדדים בחרו להתעלם מסוגייה זו בסיכומיהם.
בסעיף 13 (ב) לחוק החברות תשנ"ט 1999 נאמר:

"אישרה החברה את הפעולה – אין היזם חייב או זכאי עוד בשלה".
עם זאת תחולתו של החוק הנ"ל רק מיום 1.2.00.
עד לחקיקת החוק ניתן היה רק להסתמך על סעיף 6 (ג) לחוק השליחות , לפיו יכול תאגיד לאשר פעולה שנעשתה למענו לפני היווסדו, אלא שאין בכך לשחרר
היזם מאחריותו, כל עוד לא היתנה שאחריותו תפקע עם הקמת החברה (ראה לעניין זה ע.א 583/88 ברנע נ' ארקיע קווי תעופה ישאליים בע"מ, פד"י מה (5) 670 בעמ' 684). משהחברה טרם קמה בעת שנחתמו ההסכמים, התובע יכול היה לחייב עצמו בלבד.

20.
לא ניתן לסיים הדיון בתיק זה ללא מספר הערות נוספות. בסופו של יום, החזיקו התובעים במושכר מלא תקופת השכירות עפ"י ההסכמים, לא ניסו לבטל ההסכם, ואף ניסו בתום התקופה לנצל סעיף האופציה, בדבר הארכת תקופת השכירות , כל זאת בלי ששילמו עקר שכר הדירה, רק בתום המחצית של תקופת השכירות, העלו לראשונה, בע"פ, טענות אודות הפרת תניית הבלעדיות.
בתום תקופת השכירות הבריחו נכסיהם מן המושכר באישון לילה, מן החשש כי נכסיהם יתפשו ע"י הנתבעת להבטחת תשלום חובות התובעים. אין הדבר מלמד על תום לב מצד התובעים.

21.
סוף דבר, איפוא, הנני מחליט לדחות תביעתם של התובעים.
הנני מקבל התביעה שכנגד ומחייב התובעים יחד ולחוד לשלם לנתבעת הסכומים אשר פורטו בסע' 17 ו – 18 לעיל.
הנני מחייב התובעים בתשלום הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בתביעה ובתביעה שכנגד בסך 80,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.
על הנתבעת להגיש בקשה מפורטת לאישור עיקולים זמניים שהוטלו ומימוש ערובות שהופקדו.

ניתן היום (13 בספטמבר 2001) במעמד הנ"ל.




ידין טימור
– סגן נשיא








א בית משפט מחוזי 2251/96 צור שפי ,צור שפי מסעדות בע"מ נ' עתידות חברה לפיתוח בערד בע"מ,יורם סהר (פורסם ב-ֽ 12/11/2001)











תיקים נוספים על צור שפי
תיקים נוספים על צור שפי מסעדות בע"מ
תיקים נוספים על עתידות חברה לפיתוח בערד בע"מ
תיקים נוספים על יורם סהר




להסרת פסק דין זה לחץ כאן



הוספת מידע משפטי למאגר
שתפו אותנו במידע משפטי שנוכל להוסיף למאגר שלנו. פסקי דין, כתבי תביעה ו/או הגנה, החלטות וכו' יוספו למערכת ויוצגו באתרנו ובגוגל.


הוסף מידע משפט