רדיוס (רדבינוביץ) ציוד משרדי בע''מ - ארטא ציוד לאומנות, גרפיקה ומשרד בע''מ




רדיוס (רדבינוביץ) ציוד משרדי בע''מ - ארטא ציוד לאומנות, גרפיקה ומשרד בע''מ

ערעור אזרחי 3224/00     18/11/2002 (עא)



תיקים נוספים על רדיוס (רדבינוביץ) ציוד משרדי בע"מ
תיקים נוספים על ארטא ציוד לאומנות
תיקים נוספים על גרפיקה ומשרד בע"מ




עא 3224/00 רדיוס (רדבינוביץ) ציוד משרדי בע"מ נ' ארטא ציוד לאומנות, גרפיקה ומשרד בע"מ




1
בתי המשפט
עא 003224/00
בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו
18/11/02
תאריך:

הרכב השופטים:
י' גולדברג
-סגן נשיא-אב"ד
ר' שטרנברג-אליעז שופטת
ע' פוגלמן
שופט
בפני
:
1 . רדיוס (רדבינוביץ) ציוד משרדי בע"מ

2 . שלמון שלמה
3 . שלמון לאה
בעניין:
מערערים
עו"ד רמי קרגולה ואח'

מרח' התע"ש 10, ת.ד 2041
כפר סבא 44425
ע"י ב"כ
נ ג ד
ארטא ציוד לאומנות
, גרפיקה ומשרד בע"מ
משיבה
עו"ד שמואל גורביץ

מרח' לבונטין 13
תל אביב 65112
ע"י ב"כ

פסק דין
1. ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום בת"א (כב' השופטת גרוסמן), אשר פסק כי ערבות שנתנו המערערים במסגרת התקשרות עסקית, חולטה כדין על ידי המשיבה.

בשנת 1987 רכשו המערערים 2-3 עסק לממכר ושיווק ציוד משרדי, "רדבינוביץ'". לימים התאגד העסק לחברה, היא המערערת (רדיוס "רדבינוביץ'" ציוד משרדי בע"מ). המערערת 1 התקשרה ב- 13.8.92 בחוזה זכיינות עם המשיבה והחלה למכור בחנותה את מוצרי המשיבה. חוזה זה הוארך פעמיים, ב- 8.2.94 וב- 28.7.95. (הסתיים ב- 31.12.95).
במעמד כריתת החוזה הראשון נתנה המערערת למשיבה ערבות בנקאית. תוקפה של הערבות, בסך 25,353$, הוארך בכל התקשרות מחודשת.
ב- 29.2.96 כרתו הצדדים חוזה זכיינות חדש.

עד שנת 1996 רכשה המערערת מהמשיבה סחורה שנמכרה ללקוחות העסק ואף קיבלה באופן סדיר בונוסים כספיים בגין הרכישות שביצעה.
בסוף שנת 1996 העתיקו המערערים את עסקם למרכז הקניות "שופינג" ברמת גן.
במחצית השניה של 1996 חלה ירידה במכירות, עקב המעבר לקניון, הרעה בבריאות מערער 1 ומחלתה הקשה של בתו. על רקע נסיבות אלה הפעילה המערערת את זכותה לפי סעיף 13 לחוזה והודיעה למשיבה על סיום ההתקשרות.
לאור האמור בחוזה ציפתה המערערת לקבל לידיה, תוך 60 יום, את הערבות הבנקאית שהפקידה כבטוחה. אולם המשיבה 1 חילטה את הערבות, על אף מחאות נמרצות מצד המערערים. המשיבה 1 הודיעה למערערים כי בבדיקת חשבונותיה התגלה שבשנת 1993 דרשה המערערת בונוס בסך 75,486 ₪ למרות שהסכום שהגיע לה עמד על 16,919 ₪. אי לכך שולמו לה כספים ביתר. לאור ממצא זה החליטה המשיבה לחלט את הערבות. הערבות חולטה במלואה ולאחר ביצוע חישוב סופי הוחזר סך 14,296.5 ש"ח.
כתוצאה מחילוט הערבות סגר הבנק את מסגרת האשראי של מערערים 2-3, הלוואות שנטלו הועמדו לפירעון מידי, ביטחונותיהם חולטו לרבות חסכונות אישיים.

המערערים הגישו תביעה כספית בסך של 793,823 ₪, בבית משפט שלום להשבת הסכומים נשוא הערבות הבנקאית, וכן פיצויים בגין הנזק שהסב לטענתם חילוט הערבות שלא כדין, לחברה ולבעלי המניות אישית.
פסק דין
קמא:

2. נפסק כי המערערים טעו בחישוב הבונוסים והגישו למשיבה חשבוניות זיכוי בסכום מופרז. זכותה הלגיטימית של המשיבה, שלא היתה ערה לאורך השנים לטעות בחישוב הבונוס, לדרוש החזר למרות חלוף השנים. הטענה כי המשיבה היתה מודעת לטעות החשבונאית אך וויתרה על ההחזר, נדחתה.
נקבע כי חוזה ההתקשרות הינו חוזה נמשך ומדובר באותה מסכת של התחשבנות שהערבות בגינה "גולגלה" מחוזה לחוזה. על כן תוקפה של הערבות עומד למן תחילת ההתקשרות ועד לסיום הסופי של הקשר, קרי עד למכתב המודיע על סיום ההתקשרות. משום כך, נהגה כדין המשיבה בחלטה את הערבות על אף שמקור החיוב בחוזה שתוקפו פג.

עוד נקבע כי העובדה שהערבות חולטה במלואה על אף שלא היה מקום לחלט את כל הסכום אינה מעידה על חוסר תום ליבה של המשיבה ביחסיה עם המערערים.
בית משפט קמא הגיע למסקנה כי הקשיים אליהם נקלעו המערערים אינם קשורים למחדלים של המשיבה אלא לכישלון הקניון אליו עברו המערערים ובריאותו הלקויה של המערער 2.

משנקבע כי בדין חולטה הערבות לא נידונה שאלת הנזקים שנגרמו למערערים, אולם השופטת ציינה למעלה מן הצורך, כי לשיטתה הסכום שדרשו מופרז ובלתי מבוסס.
טענות הצדדים:

3. טוענים מערערים 2-3 כי ערכאה קמא טעתה בראותה את חוזי ההתקשרות מקשה אחת. בין הצדדים נחתמו הסכמים חדשים, שונים מהותית מקודמיהם היוצרים סביבה משפטית חדשה. כך למשל בהסכם האחרון מ- 29.2.96 שונתה שיטת הבונוסים. אומנם היחסים העסקיים בין הצדדים היו יחסים מתמשכים, אולם היחסים המשפטיים השתנו עם חתימת כל אחד מהחוזים.
לטענת המערערים המשיבה נהגה בחוסר תום לב וחיפשה תואנה לחילוט הערבות מרגע הבקשה לסיום היחסים. לצורך כך יצרה יש מאין את החוב משנת 1993 אף שלא הופיע חיוב זה בכרטסת הנהלת החשבונות, במאזנים, בספרי המשיבה, בחוזי ההתקשרות החדשים או בכל מכתב אחר לגבי חובה של המערערת 1. מכאן מבקשים המערערים להסיק כי החוב נוצר בזמן הכנת התיק המשפטי. כמו כן אם המשיבה היתה מודעת לקיומו של החוב והיקפו סביר כי היתה מבקשת לחלט את החלק היחסי המגיע לה מהערבות ולא פועלת לחילוטה המלא טרם ביצוע חישוב מדוייק.

המערערים מוסיפים וטוענים כי אי השבת הערבות תוך 60 יום מהווה הפרה יסודית של ההסכם ועל כן זכאית היא לפיצוי המוסכם. כמו כן דורשים המערערים פיצויים בגין אובדן מוניטין בעסק ובגין נזקים ישירים שנגרמו לעסק ולהם.

לטענת המשיבה נסוב הערעור על קביעות עובדתיות של בית משפט קמא. המסקנה כי הערבות חולטה כדין מבוססת על קביעות עובדתיות ואין להתערב בהן. בית משפט קמא אף ביצע מחקר מעמיק ובצדק קבע כי היתה טעות בחישוב הבונוסים וכי המשיבה חוייבה בסכומים ביתר. הערבות ניתנה כבטחון לכל חובות המערערת לכל תקופת ההתקשרות, יהא מועד יצירת החוב אשר יהא. בדיקת המערכת החוזית מראה כי מדובר במערכת מתמשכת וכך אף קבע בית משפט קמא, ואין להתערב בקביעתו זו. כמו כן צדק בימ"ש קמא כי המשיבה זכאית לתבוע סכומים המגיעים לה ולצורך כך לחלט את הערבות.
לנוכח הקביעות העובדתיות צדק בימ"ש קמא כשדחה את תביעות הפיצוי של המערערים.
דיון

4. השאלה המתעוררת בערעור זה הינה, האם הערבות הבנקאית חולטה כדין. קרי, האם הערבות מתפשטת על כל מערכת החוזים שנכרתו בין הצדדים, או שהיא משמשת כערבות לחיובים מכוח החוזה מ- 1996, בלבד.

על מנת להשיב על שאלה זו נידרש למהותה של ערבות בנקאית ולתניות החוזיות העוסקות בערבות.
הערבות הבנקאית שבפני
נו הינה התחייבות אוטונומית, לשיפוי הנושה על הפסדים שייגרמו לו בשל אי קיום חיובו של החייב. לפיכך כפופה הערבות לסעיף 16 לחוק הערבות תשכ"ז - 1967:

"16. התחייבות לשיפוי

התחייבות של אדם לשפות נושה בשל אי-קיום חיובו של חייב כלפי הנושה, כשההתחייבות אינה בבחינת ערבות, יחולו עליה סעיפים 11,9 ,3 ו-12, בשינויים המחוייבים לפי הענין".

(ע"א 255/89, 300 דניאל פרדו ואח' נ' מדינת ישראל, מו(5) 641, 650).

על מאפייניה של ההתחיבות לשיפוי, קרי, הערבות שבפני
נו נאמר:

"..חשיבותה של הערבות הבנקאית בחיי המסחר מבוססת על אמינות הפירעון של הערבות על ידי הבנק, שאין לפגוע בה.
...
אולם, יש לזכור כי ביטחון זה איננו רק מעניינו של מי שזכאי לגבות את כתב הערבות, אלא גם מעניינו של מי שהתחייב לפי עיסקת היסוד ונתן את הערבות - שלא יידרש לשלם במקרה שאינו חייב בכך לפי עיסקת היסוד. החלה דווקנית של כלל העצמאות תפגע בביטחון של מתקשר זה וממילא תפגע ביתרונות המסחריים שאותם אנו מבקשים להשיג." (ע"א 5717/91, מליבו ישראל בע"מ נ' אז דז טרום (1973) בע"מ (בפירוק) ואח', פ"ד נ(2) 685, 698.

מכאן, כי ראוי להיצמד אל סעיפי החוזה שבמסגרתו ניתנה הערבות הבנקאית ולא לנקוט בפרשנות לברחוזית, מרחיבה.

המשיבה חילטה את הערבות במרץ 1998, בטענה כי הערבות הבנקאית הופקדה בידה על ידי המערערים כבטוחה לביצוע התחייבויותיה למשך כל תקופת ההתקשרות בין הצדדים. לאמור, מן החוזה הראשון ועד לזה האחרון. הטיעון התקבל על דעת בית משפט קמא, אשר קבע כי אכן בדין חולטה הערבות, אף על פי שעילת החילוט מקורה בחוזה משנת 1992, אשר הסתיים ב-1994.

דעתנו שונה. אין חולקים כי בעת חילוט הערבות התנהלו היחסים בין הצדדים על פי החוזה משנת 1996, ואילו אי ההתאמה בהתחשבנות שהיוותה עילה לחילוט הערבות מקורה בשנת 1993.
אילו הסכימו הצדדים כי הערבות תשמש כבטוחה לביצוע חיובי המערערים לכל תקופת ההתקשרות, חזקה שהיו נותנים לכך ביטוי מפורש בחוזה, קרי בחוזה משנת 1996. בהעדר תניה מפורשת באים אנו לידי הצורך לדלות את כוונת הצדדים מתוך החוזה, על פי סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973:
"25. פירוש של חוזה
(א) חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות."

המקורות לפרשנות חוזה הם בראש ובראשונה לשון החוזה ומהות העסקה:

ההתחקות אחר דעתם של הצדדים נעשית תוך התחשבות במבנה החוזה, תוכנו, הקשר בין הוראותיו ובעיקר הגיון העיסקה ותכליתה, מנקודת ראותם הסובייקטיבית של הצדדים. (ע"א 3978/99 - אוליצקי כריה (1990) בע"מ נ' מנורה איזו,פ"ד נה(2) 565, 574 ; ראה גם - ע"א 5795/90, סקלי נגד דורען בע"מ ואח', פד"י מו(5) 811, 819 ; גבריאלה שלו, דיני חוזים - מהדורה שניה, עמ' 304))

בחוזה הראשון מ- 13.8.1992 נקבע כי הערבות שניתנה נועדה "לשמש כבטחון חלקי לביצוע התחייבויות הסוחר לפי חוזה זה" (סעיף 7 לחוזה).

בחוזה מ- 8.2.95, הנוגע להארכת תוקף ההתקשרות הראשונה, נקבע בסעיף 5 כי הסוחר מתחייב להאריך את תוקף הערבות הבנקאית לתקופה נוספת. בסעיף 6 נקבע:
"הערבים מצהירים ומאשרים בזה כי - שלושתם יחד וכל אחד מהם בנפרד - ממשיכים להיות ערבים, ללא כל הגבלה, לביצוע כל התחייבויות הסוחר כלפי החברה, על פי הוראות החוזה העיקרי, כאילו שהוא נחתם מלכתחילה עד ה- 31.3.95.
הוא הדין ביחס להתחייבויות הסוחר - וערבות הערבים - לפי החוזה הנוכחי."

הוראה דומה מציינו בחוזה השני להארכת תוקף החוזה המקורי, שנכרת בין הצדדים ב- 28.7.95.

ואולם, בחוזה מ- 29.2.96 בחרו הצדדים לנסח חוזה חדש ולא הסתפקו בנוסח ששימש אותם בעבר. אין מדובר עוד בחוזי הארכת תוקף אלא בחוזה חדש המזכיר, בשינויים מסויימים, את החוזה הראשון שנכרת בין הצדדים ב- 1992.
אשר לערבות, נקבע:

6.ב הצדדים מאשרים כי בידי החברה נותרה ערבות - מהתקשרות קודמת, ע"ס 25,000$ (עשרים וחמישה אלף) דולר - שתוקפה יפוג ב- 31.3.96 (להלן "הערבות הקיימת).

......

הערבות תתחדש או תוארך - מידי שנה בשנה - עד תום תוקפו של חוזה זה בתוספת 60 (שישים יום), כאמור.

.....


7. הערבות תשמש כבטחון חלקי לביצוע התחייבויות הסוחר לפי חוזה זה והיא לא תפגע במאומה בערבותם של הערבים או בזכותה של החברה לכל סעד או תרופה אחרים עפ"י כל דין או חוזה זה."

הכלל הוא כי חוזה אחרון, שבא להחליף חוזים קודמים הוא המחייב את הצדדים. במקרה שבפני
נו, אין ספק כי החוזה משנת 96, נועד לבוא במקום החוזים הקודמים ולא להשלים אותם.

לעובדה כי הצדדים הסכימו לחדש את אותה ערבות אין לייחס משמעות משפטית. ההסכמה הטכנית להארכת הערבות נועדה לחסוך טירחה והוצאות. עולה כי כוונת הצדדים היתה שתוקפה של הערבות תשמש כבטוחה לחיובים הצומחים מאותו חוזה חדש ואין כוחה יפה עוד בגין חיובי העבר. כאשר ביקשו הצדדים להעמיד את הערבות כבטוחה גם בעבור חיובי העבר עשו כן בתנייה מפורשת והנה בחוזה האחרון נמנעו מלעשות כן. מכאן אנו למדים על כוונת הצדדים לשנות את תנאי ההתקשרות החוזית. שינוי זה תוחם את הולדת העילות לחילוט הערבות. מכאן כי המשיבה לא היתה רשאית להיפרע מחיוב שמקורו בשנת 1993. חילוט הערבות על ידי המשיבה נעשה איפוא שלא כדין.
5. זה השלב לדון בתביעת המערערים לתשלום נזקים.
בכתב התביעה ביקשו המערערים כי יפוצו בגין הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מחילוט הערבות שלא על פי דין. מעבר לסכום הפיצוי המוסכם הקבוע בחוזה והשבת סכום הערבות הבנקאית, דרשו פיצויים בגין נזקים ישירים ועקיפים שנגרמו להם (סך של 387,680 ₪) ובגין בטחונות אישיים שנאלצו לפרוע (סך של 221,143 ₪).

לאור המסקנה בדבר חילוטה של הערבות כדין לא הכריע בית משפט קמא סופית בתביעת הנזקים. עם זאת נקבע כי הסכומים שתבעו המערערים מופרזים ובלתי מבוססים. כמו כן נקבע כי מקור הנזקים בהעתקת מקום העסק ונסיבות אישיות קשות ואינם קשורים לחילוט הערבות.

שאלה אחרת היא אם יש לזכות את המערערים בפיצוי מוסכם בגין הפרת החוזה. המערערים טענו כי על-פי סעיף 6.ב לחוזה על המשיבה היה להשיב את הערבות 60 יום מיום סיום תוקפו של ההסכם:

"6.ב. בתום 60 (שישים) היום הנ"ל תחזיר החברה את הערבות לסוחר וזאת בתנאי כי הסוחר הוכיח לחברה כי הוא סילק לה את כל חובותיו וביצע את כל התחייבויותיו כלפיה ובתנאי נוסף שהחברה לא מימשה את הערבות במועד מוקדם יותר."

למרות פניות ומחאות המערערים חילטה המשיבה את הערבות ובכך הפרה הפרה יסודית את החוזה. על פי סעיף 25 לחוזה, הפרת הוראות סעיף הערבות (סעיף 6), הינה הפרה יסודית ועל כן זכאים המערערים לפיצוי המוסכם בסך 30,000$ כקבוע בסעיף 12(א) לחוזה. סכום זה שנקבע בהסכמה מגלם את הסיכונים הכרוכים בהפרת החוזה על ידי מי מהצדדים. בית משפט קמא לא נתבקש להפחיתו מכוח סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשנ"א - 1970. אף לא הובאו ראיות מטעם המשיבה כי הסכום נקבע ללא יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה.

"העיקרון הוא כי תניה בדבר פיצויים מוסכמים מחייבת, באשר היא מהווה ביטוי לרצון הצדדים, ואת רצונם זה יש לכבד. משחתמו הצדדים על החוזה, חזקה עליהם ששקלו והסכימו לאמור בו, לשבט או לחסד (ע"א 748,798/80, גולדשטיין נ. גוב ארי, פ"ד לח(1) עמ' 309). אכן, לבית המשפט מסורה הסמכות להפחית את הפיצוי, מקום שהוא מגיע למסקנה כי זה נקבע "ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה" [סעיף 15 של חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה)], אך לפתחו של העותר להפעלת סמכות זו, רובצת גם חובת ההוכחה שראוי ונכון לנהוג כך. לעניין זה טענה המערערת, שהפיצוי אינו עומד ביחס סביר לדמי השכירות השנתיים אותם שילם המשיב עבור המושכר. בית משפט זה חזר ופסק כי "כלל היסוד בהפעלת הסמכות הקבועה בסעיף 15(א) לחוק התרופות הוא, כי הפחתת הפיצוי נעשית רק במקרים חריגים, בהם לא נמצא יחס סביר כלשהו ולו בדוחק בין שיעור הפיצוי המוסכם ובין הנזק שניתן היה לחזותו בעת כריתת החוזה" (ראה ע"א ע"א 18/89, פד"י מו(5) 264 ,257) וכן ע"א 539/92, פד"י מח(4) 89, 95; ע"א 3846/98, טרם פורסם). (ע"א 7070/98, יעקוב אסטפאן שופאני נ' לור ג'רייס אבו עוקסה, תק-על 2000(3), 2158 ,עמ' 2160).

נוכח ההפרה ונסיבותיה ועל יסוד ההלכה הפסוקה אנו מקבלים את תביעת המערערים לתשלום הפיצויים המוסכמים בסך 108,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.
לא מצאנו לראוי, מטעמיה של הערכאה הדיונית ובנסיבות העניין, לחייב את המשיבה בתשלום פיצויים נוספים.

6. התוצאה הינה כי המשיבה תשלם למערערים 77,000 ₪ (הסכום שחולט באמצעות הערבות הבנקאית) וכן 108,000 ₪ (פיצויים מוסכמים), בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין, מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. בנסיבות העניין מצאנו לראוי לפסוק הוצאות למערערים על הצד הנמוך בסך 10,000 ש"ח כולל ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין. הפיקדון יוחזר לידי ב"כ המערערת.

ניתן היום 18 בנובמבר 2002, בהעדר.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לבאי כוח הצדדים.
ע' פוגלמן
,
שופט

ר' שטרנברג אליעז,
שופטת

י' גולדברג
, שופט
סגן נשיא









עא בית משפט מחוזי 3224/00 רדיוס (רדבינוביץ) ציוד משרדי בע"מ נ' ארטא ציוד לאומנות, גרפיקה ומשרד בע"מ (פורסם ב-ֽ 18/11/2002)











תיקים נוספים על רדיוס (רדבינוביץ) ציוד משרדי בע"מ
תיקים נוספים על ארטא ציוד לאומנות
תיקים נוספים על גרפיקה ומשרד בע"מ




להסרת פסק דין זה לחץ כאן



הוספת מידע משפטי למאגר
שתפו אותנו במידע משפטי שנוכל להוסיף למאגר שלנו. פסקי דין, כתבי תביעה ו/או הגנה, החלטות וכו' יוספו למערכת ויוצגו באתרנו ובגוגל.


הוסף מידע משפט