בנק לאומי לישראל בע"מ - אתגר (1995) פרויקטים ותיירות בע"מ, שחף אורי, אייל רון

 
בנק לאומי לישראל בע"מ - אתגר (1995) פרויקטים ותיירות בע"מ, שחף אורי, אייל רון
10261/04 א     30/08/2007




א 10261/04 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' אתגר (1995) פרויקטים ותיירות בע"מ, שחף אורי, אייל רון




1


בתי המשפט
בית משפט השלום תל אביב-יפו
א 010261/04


בפני
:
כב' השופטת אביגיל כהן

תאריך:
30/08/2007



בעניין:
בנק לאומי לישראל בע"מ



ע"י ב"כ עוה"ד איילן שמעוני ויעל מולר


התובע

נ ג ד


1. אתגר (1995) פרויקטים ותיירות בע"מ

2. שחף אורי

3. אייל רון



הנתבע 3 ע"י ב"כ עוה"ד אהוד פורת ורוית פרינץ


הנתבע


פסק דין


1. בנק לאומי לישראל בע"מ
(להלן: "הבנק") הגיש תביעה נגד אתגר (1995) פרויקטים ותיירות בע"מ
(להלן: "החברה") וזאת בגין יתרת החוב של החברה לבנק בסניף לב דיזינגוף בחשבון מספר 385300/56 (להלן: "החשבון").

2. התביעה הוגשה גם נגד הנתבע 2 על פי כתב ערבות על מלוא סכום התביעה וכן נגד הנתבע 3 וזאת בגין ערבות מוגבלת בסכום של 50,000 דולר.
סמוך למועד שבו הוגשה התביעה (16/12/03), עמד סכום התביעה לגבי הנתבע 3 על סכום של 224,014.62 ₪. (ראה סעיף 11 לכתב התביעה).

3. הדיון בפני
התקיים רק באשר לתביעה נגד הנתבע 3 – רון אייל.

4. התביעה נגד רון אייל מבוססת על מסמך הנושא את הכותרת: "כתב ערבות מתמדת ושיפוי מוגבל בסכום (נקוב בדולרים של ארה"ב)" [להלן: "כתב הערבות"].
בסעיף 2 (2) לכתב הערבות נכתב סכום של 50,000 דולר. הערבות היא מיום 2/4/96.


5. תמצית טענות הנתבע:
א) הנתבע טען, כי כתב הערבות מתייחס לערבות ספציפית וייחודית שהוא חתם עליה וזאת כנגד העמדת ערבות בנקאית בסך של 50,000 דולר, שנדרשה כתנאי לקבלת אישור של תיירן מורשה מטעם משרד התיירות לחברה ואשר תוקפה פג זה מכבר.
לפיכך, הבנק לא היה רשאי לתבוע אותו מכוח כתב ערבות שתוקפה פג במהלך שנת 2000.

ב) הנתבע ציין, כי הוא יועץ עסקי בתחום הניהול והשיווק, ועל לקוחותיו נמנתה גם החברה.
במסגרת הייעוץ שנתן לחברה ולנתבע 2 – מר אורי שחף, הוא המליץ למר שחף להפוך למשרד נסיעות עצמאי שלא תלוי במשרדי נסיעות אחרים ולצורך כך טען מר שחף, כי יש צורך באישור של תיירן מורשה ממשרד התיירות והחברה תידרש להעמיד ערבות בנקאית בסך של 50,000 דולר לטובת משרד התיירות.
על כן פנה הנתבע למי שניהל בזמנו את הסניף של הבנק, מר שמואל אקר, וזה התנה את העמדת הערבות הבנקאית בחתימה של הנתבע על ערבות אישית וספציפית לאותו סכום, על כן, נתנה הערבות על סך של 50,000 דולר.

ג) הנתבע ציין, כי במהלך השנים 1996 – 1999 הוא קיבל הודעות מהבנק בנוגע לערבות, אך משנת 2000 – כאשר פג תוקפה של הערבות הבנקאית שניתנה לטובת משרד התיירות, הוא חדל מלקבל הודעות כאמור, והיה ברור לו שהערבות אינה בתוקף ורק כאשר קיבל מכתב התראה מבא כוח הבנק במהלך אוקטובר 2003 נודע לו על טענת הבנק, ולפיה הוא ערב לחובות החברה.

6. לאחר עיון בטענות הצדדים ובסיכומיהם הגעתי למסקנה ולפיה דין התביעה להתקבל נגד הנתבע 3 מהנימוקים כדלקמן:



א) הנתבע לא חולק על חתימתו על כתב הערבות ועל סכום הערבות, אך טוען, כי למרות נוסחו של כתב הערבות, הרי שמדובר היה בערבות ספציפית להבטחת הערבות הבנקאית שהונפקה לבקשת החברה, אשר פקעה.
לפיכך, אין מקום לתבוע אותו מכח כתב הערבות.
עסקינן בטענה שהיא במהותה טענת "הודאה והדחה" והנטל הוא על הנתבע להוכחת טענותיו.

ב) הנתבע נחקר על תצהירו. מחקירתו עולה, כי כיום הוא עורך דין (במועד חקירתו הנגדית הוא היה מתמחה), ניהל בעבר שני סניפי בנק במשך שבע שנים, והוא עסק גם בייעוץ עסקי בתחום הניהול והשיווק.
הסכמתו לערוב לחובות מסוימים של הלקוחות שלו לא היתה הסכמה חד פעמית, וכראיה לכך הציג הבנק את המסמך ת/3 – כתב ערבות של הנתבע המופנה לחברת "יערית תיירות ונופש בע"מ" מיום 13/10/98 וכן הוצג

פסק דין
של כב' השופטת ד"ר דפנה אבניאלי במסגרת ת.א. 35966/03 (ת/4) ובו נכתב בין היתר:
"... הוכח, כי בנוסף לסכום ההלוואה, נוצר חוב שוטף של אתגר כלפי התובעת. הוכח, כי מר אייל ערב לתשלומו של חוב זה בערבות אישית נפרדת".

ג) הנתבע אישר, כי הוא חתום על כתב הערבות וכן על טופס הודעה לערב אשר נחתם במועד שבו נחתם כתב הערבות. (עמ' 21 לפרוטוקול).
אין גם חולק על כך, שבכתב הערבות לא נכתב ולו ברמז דבר על כך, שמדובר בערבות ספציפית לאותה ערבות בנקאית שהוצאה למשרד התיירות.
וכפי שהשיב מר אייל:
"אם הייתי יכול להראות לך אז לא היינו כאן עומדים. ואין". (עמ' 21 שורה 12 לפרוטוקול).
כלומר, אין חולק על כך, שעל פי המסמכים המצויים ברשות הבנק, אין כל ציון או הערה באשר לכך שהערבות היא ערבות ספציפית לחוב מסוים.


כל שניתן ללמוד מהמסמכים הוא, כי מדובר בערבות שסכומה לא עולה על 50,000 דולר קרן.

ד) עדי הבנק התייחסו לטענתו של מר אייל.
מר נחום הופמן אשר ניהל את המחלקה המסחרית של סניף לב דיזנגוף בבנק בתקופה הרלוונטית הצהיר, כי מר אייל חתם בפני
ו ביום 2/4/96 על כתב הערבות.
מר הופמן הצהיר, כי לא זכור לו כי הובטח ו/או הובהר למר אייל, כי ערבותו היא ערבות ספציפית וטופס הערבות היה טופס של ערבות מתמדת.
לטענתו, בעת החתימה על הערבות הוא מסר למר אייל את ההודעה לערב ובה מודגש, כי הערבות חלה על כל הסכומים מכל מין וסוג שהוא אשר מגיעים ו/או אשר יגיעו בעתיד לבנק מהחברה.
ומר אייל אכן חתום על טופס ההודעה לערב.
מר הופמן הצהיר, כי כאשר נחתמת בבנק ערבות ספציפית כנגד התחייבות מסוימת, הדבר מסומן ומתועד במסמכי הבנק, ובמקרה דנן לא נעשה כל סימון.

בחקירה הנגדית אישר מר הופמן, כי לא כתב ידו מופיע על כתב הערבות (עמ' 27 שורות 27 – 28 לפרוטוקול) ואישר, כי הוא חתום על טופס ההודעה על הערב.
אך במקום המיועד לחתימת פקיד בנק שמאשר את החתימה על הערבות, אין מדובר בחתימתו.
מר הופמן אישר, כי כתב הערבות לא נחתם בפני
ו. (עמ' 28 שורות 4 – 5 לפרוטוקול).

מר אייל טען, כי הוא לא קרא על מה הוא חותם (עמ' 21 לפרוטוקול), בטרם חתם על כתב הערבות, כיוון שהוא היה בן בית בבנק.
אך הוא מאשר, כי חתם בפני
פקידה (עמ' 21 שורה 22 לפרוטוקול), ובכל זאת לא מצא לנכון לבדוק, בטרם חתם על כתב הערבות (וגם סמוך לאחר החתימה), אם נוסח כתב הערבות תואם לסיכום הנטען על ידו, בינו ובין מר אקר.


ה) מר זיו גרינשטין אשר לא עבד בסניף הבנק במועד שבו נחתם כתב הערבות, הגיש אף הוא תצהיר עדות ראשית בתיק, ולמעשה, לא יכל לתרום מידיעה אישית כל פרט באשר להבטחה זו או אחרת אשר ניתנה, אם ניתנה למר אייל מצד הבנק כאשר חתם על כתב הערבות. (ראה למשל עמ' 32 שורות 28 – 29 לפרוטוקול).

ו) מר יובל גביש, מנהל סניף דיזנגוף משנת 1997 הגיש אף הוא תצהיר עדות ראשית בתיק.
מועד זה הוא מועד שלאחר החתימה על כתב הערבות נשוא התביעה ואף הוא לא יכל לתרום לגופו של עניין, באשר למחלוקת העובדתית העיקרית השנויה במחלוקת.

ז) מר אייל ביקש לזמן כעדים מטעמו, עדים שונים מטעם הבנק.
כך למשל העיד מר בן ציון אקשטיין שהיה בשנים 2003 – 2004, מנהל אגף לחובות בעייתיים בבנק.
מר אקשטיין לא זכר את הפרטים המתייחסים לתביעה זו לגופו של עניין.
כמו כן זומן לעדות מטעם הנתבע, מר שאול רוסמן, האחראי על טיפול בחובות בעיתיים במחוז תל אביב בבנק.

ח) הנתבע טען, כי לאחר שהוא קיבל את דרישת הבנק לתשלום החוב, נערכה פגישה במשרדו של מר אקשטיין ונכחו בה בין היתר, גם עורך דין שמעוני ומר רוסמן.
לטענתו, באותה פגישה הוא ביקש להעביר תוכן פגישה שהיתה לו עם מר אקר ובאותה פגישה מר אקר אישר, כי אכן הערבות בסך 50,000 דולר היתה ספציפית לאותה ערבות בנקאית שהופקה על ידי הבנק באותו מועד לטובת משרד התיירות.
מר רוסמן השיב בחקירתו הנגדית:
"אני לא זוכר שמה שציטטת כאן אני לא זוכר שזה עלה. אמרתי לך כבר שאני לא זוכר שאמרת שהיתה לך פגישה עם אקר". (עמ' 13 שורות 26 – 27 לפרוטוקול).
מר רוסמן נשאל, האם זה נכון שאחרי אותה ישיבה עם מר אקשטיין, הוא התקשר למר אקר ודיבר איתו על הנושא של הנתבע, ומר רוסמן השיב, כי התקשורת עם מר אקר היתה


לאחר שהוגשה התביעה והוגשה בקשת רשות להתגונן. אז הוא שלח את העתק הבקשה למר אקר, ומר אקר השיב לו בכתב.
המכתב שנשלח למר אקר סומן נ/1 והתשובה של מר אקר היא במכתב מיום 29/4/04 ונכתב בה:
"הנדון: רון אייל.
במענה למכתבכם מ- 26.4.04 בק'ע תביעה נגד רון אייל, להלן תשובתי.
למרבה הצער אינני זוכר את פרטי המקרה (הוצאת הערבות) וכפועל יוצא את עניין הערבות האישית.
יחד עם זאת, העובדות שמציג רון אייל תואמות באופן כללי את דרך קבלת ההחלטות שלי למקרים כגון אלו...".

ט) שמיעת העדים בתיק למעט מר אקר הסתיימה עוד בחודש יוני 2006.
מר אקר עובד בארה"ב בבנק לאומי (ראה עדותו, עמ' 37 שורה 6 לפרוטוקול).
מר אייל לא קיבל את הצעת בית המשפט לכך שעדותו של מר אקר תשמע בדרך של שיחת ועידה ועל כן מטעמים הקשורים במר אקר, נשמעה עדותו רק בחודש מאי 2007.

י) עדותו של מר אקר:
עדותו של מר אקר היא עדות מפתח בתיק.

מר אקר היה מנהל סניף לב דיזנגוף בשנת 1996 כאשר נחתמה הערבות נשוא התביעה.
מר אקר ציין בעדותו, כי הוא לא זוכר את הפרטים המדויקים נשוא החתימה על הערבות ועל שיחות שהיו בינו ובין מר רון אייל באשר להיקף הערבות, וציין, כי צריך לקחת בחשבון שחלפו הרבה שנים. (ראה עמ' 38 שורות 1 – 14 לפרוטוקול).

עדותו של מר אקר נשמעה בחודש מאי 2007, והערבות נחתמה על ידי רון אייל בחודש יוני 1996.


כלומר, עדותו נשמעה כ- 11 שנה לאחר החתימה על כתב הערבות ומעדותו עלה, כי לפני שנדרש להעיד, איש לא התייעץ איתו אם להגיש את התביעה או לא (התביעה הוגשה בשנת 2004), וגם לאחר הגשת התביעה, לא שוחחו עימו בעניין זה מטעם הבנק.
זאת למעט מכתב שנשלח אליו מהנהלת מרכז חובב של הבנק ביום 26/4/04, (חלק מ-נ/1) ושם נכתב:
"הנדון: רון אייל נגד בל"ל לב דיזנגוף
בעקבות תביעת חוב שהגשנו נגד חברת אתגר (1995) פרויקטים ותיירות בע"מ
והערבים בחברה, הגיש מר רון אייל בקשת רשות להתגונן, ובין היתר בתצהירו הוא מזכיר אותך כמנהל הסניף באותה התקופה.
נודה להתייחסותך בכתב לטענות המפורטות בתצהיר.
מאחר והדיון בבקשה קבוע לאמצע מאי, נודה על תשובתך בהקדם...".

מר אקר אישר, כי הוא קרא את התצהיר שנשלח אליו, ובתשובה לאותו מכתב שלח את תשובתו שאף היא חלק מ-נ/1.

י"א) מעדותו של מר אקר לא ניתן היה לצאת עם תשובה חד משמעית לשאלה – האם כאשר חתם רון אייל על כתב הערבות הדולרי, היה זה לאחר שהובטח לו כי הערבות תהיה רק להבטחת אותה ערבות בנקאית שהונפקה באותו מועד על ידי הבנק למשרד התיירות על סך 50,000 דולר.
מר אקר הסביר, כי יכול להיות שהוא זה שאישר את אותה ערבות בנקאית למשרד התיירות אך הוא לא זוכר את זה (עמ' 42 שורות 26 – 28 לפרוטוקול).
כמו כן השיב, כי יכול להיות שהוא זה שביקש מרון אייל לחתום על הערבות אך הוא לא זוכר את זה. (עמ' 43 שורות 1 – 4).

בחקירתו ציין, כי רון אייל ביקש להיפגש איתו אחרי המכתב נ/1, והוא אכן נפגש איתו בחיפה במשרד (עמ' 45 שורות 17 – 18).

מר אקר זכר שרון אייל ביקש ממנו לקרוא את התצהיר אשר הוגש לבית המשפט ושאל אם הוא יכול לסייע לו, וכאשר נשאל:
"אתה אמרת לו, שבנסיבות שהוא מסביר לך, סביר להניח שהכוונה היתה לערבות ספציפית.
ת. אני לא יכול לאשר, כי אני לא זוכר את זה". (עמ' 45 שורות 23 – 24 לפרוטוקול).
כלומר לא יכל לאשר או להכחיש ומר אקר הוסיף, כי במכתבו נ/1 כאשר כתב העובדות אשר מציג רון אייל תואמות באופן כללי את מתן ההחלטות שלו במקרים כגון אלו, הוא התכוון לכך, כי כאשר יש גוף לווה, שאין לו תחושת נוחות לגביו, כלומר, הוא לא חושב שמבחינה עסקית/כלכלית טוב ליתן לאותו גוף הלוואה, וכאשר יש גוף ממליץ על אותו גוף לווה, כמו במקרה דנן, מר רון אייל שהיה היועץ החיצוני והכלכלי של אתגר, (הגוף הלווה), אז הוא מבקש מאותו גוף ממליץ לחתום על ערבות לאותו גוף לווה.
ועל כן, כאשר הוא קרא את תצהירו של מר רון אייל, לגבי עניין זה הוא אישר, שכך הוא נהג לעשות בדרך כלל וזה תואם את דרך החשיבה שלו.
מר אקר לא טען, שהוא אישר, כי במקרה הספציפי הזה, אותה ערבות נשוא התביעה, נועדה רק לטובת ערבות בנקאית שיצאה לטובת משרד התיירות.

י"ב) בפני
למעשה שתי גרסאות שונות.
(1) גרסת הבנק ולפיה, המסמכים מדברים בעד עצמם ושום דבר מעבר לכתוב במסמכי ם, לא הובטח לנתבע.
לפיכך, יש לדרוש מרון אייל לשלם את החוב מכוח ערבותו.

(2) הגרסה השניה היא גרסתו של רון אייל ולפיה, למרות נוסח המסמכים, הובטח לו בטרם חתם על הערבות, כי מדובר רק בערבות ספציפית שנועדה להבטחת ערבות בנקאית על סך 50,000 דולר שהוצאה לטובת משרד התיירות וניתנה לחברת אתגר.



י"ג) לו היה מר אקר מאשר את גרסתו של מר רון אייל, כי אז למרות נוסח כתב הערבות והודעה לערב מהם עולה, כי לא מדובר בערבות ספציפית, ניתן היה לקבל את גרסתו של מר רון אייל.
אך במקרה דנן, מר אקר הדגיש, כי הוא לא זוכר את אותה ערבות נשוא התביעה ואת פרטיה.

מר אקר ציין, כי הערבות נחתמה כ- 11 שנים לפני עדותו בתיק. הסניף שבו נחתמה הערבות ושמר אקר ניהל אותו, היה סניף גדול שהיו בו כ- 10 מורשי חתימה ועשרות עובדים.
לטענתו, אצלו בחדר המנהל התקבלו לכל היותר החלטות עקרוניות אך הוא לא זה שאמר לפקידים, מה לסמן במסמכים ואיפה לסמן.
ממילא, לא יכל לזכור, איזה ערבות בנקאית הוצאה ביום מסוים, ביום 2/4/96.
ב"כ הנתבע קבל על בעיות הזיכרון של מר אקר, אולם אין כל מקום לקבול על בעיות זיכרון בנסיבות הקיימות.
מנהל סניף בנק ובייחוד בסניף גדול שיש בו חשבונות עסקיים רבים, לא צריך לזכור בחלוף 11 שנים בעל פה, איזה ערבות ניתנה לכל לקוח, ובאיזה יום, ועל איזה סכום, ובאיילו נסיבות.
קל וחומר, כאשר מדובר במי שהוא כבר שנים רבות לא מנהל את אותו סניף בנק.

י"ד) כאשר בודקים את גרסתו של הנתבע, יש לזכור, כי מלבד עדותו ולפיה הבטיח לו מר אקר, כי הערבות שלו תהיה ספציפית להבטחת הערבות לטובת משרד התיירות, הרי שבאותו יום שבו חתם על כתב הערבות, הונפקה הערבות הבנקאית על סך של 50,000 דולר וגם הערבות שלו היא על סכום של 50,000 דולר.
כמו כן, באותו יום או במועד אחר לא נלקחה הלוואה אחרת ו/או נוספת על סך 50,000 דולר מהבנק על ידי חברת אתגר.



ט"ו) הערבות הבנקאית נושאת את הכותרת: "כתב ערבות מתמדת ושיפוי מוגבל בסכום" (נקוב בדולרים של ארה"ב), ואין מדובר בערבות ספציפית.
בכתב הערבות עצמו אין כל אזכור לכך שמדובר בערבות ספציפית אלא ההיפך הוא הנכון.
בסעיף 1 שכותרתו: "הערבות והסכומים המובטחים" ניתן לראות מפורשות שאין מדובר בערבות ספציפית.
ביום שבו נחתם כתב הערבות, נחתם גם טופס ההודעה לערב.
טופס זה נושא את הכותרת: "הודעה לערב בגין ערבות מתמדת מוגבלת בסכום".

בהודעה לערב כתוב במפורש:
"ערבותך חלה על כל הסכומים, מכל מין או סוג שהוא, אשר מגיעים היום ושיגיעו בעתיד לבנק בכל אחד מסניפיו מאת החייבים והנובעים מ:
א. א. הלוואות, משיכות יתר, אשראים ושירותים בנקאיים שונים שהחייבים קבלו ו/או יקבלו מפעם לפעם מהבנק ו –
ב. התחייבויות וערבויות, מכל סוג שהוא, שחתמו/יחתמו החייבים כלפי הבנק או לטובת הבנק מפעם לפעם, ו-
ג. ג. שטרות בחתימתם, הסבתם או ערבותם של החייבים שהחייבים או אחרים מסרו או ימסרו לבנק מפעם לפעם,
ד. ד. ובגין כל חיוב אחר שלא נכלל בנ"ל של החייבים כלפי הבנק".

כלומר, כתוב במפורש בצורה הברורה ביותר, כי זו ערבות מתמדת להבטחת כל החובות של חברת אתגר הנוכחיים או אלו שיגיעו בעתיד וזאת עד לסכום של 50,000 דולר.
נוסח המסמכים מנוגד לחלוטין לגרסתו של רון אייל.
הנתבע טוען כי נוסח כתב הערבות אינו משקף את הסכמת הצדדים, ועל כן, לאור ההלכה הפסוקה, יש ללמוד מאומד דעת הצדדים והנסיבות החיצוניות לכתב הערבות כי מדובר בהסכמה בין הבנק ובינו, שלא באה לידי ביטוי בנוסח של כתב הערבות.


הנתבע הפנה לעניין זה לע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום, פ"ד מט (2) 265, דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך עז, 914 וע"א 898/03 בנק לאומי לישראל בע"מ
נ' גניה חזן, פ"ד נט(3) 266. כמו כן הפנה לע"א 5717/91 מליבו ישראל בע"מ נגד אז-דז טרום (1973) בע"מ פ"ד נ(2) 685, שם נקבע כי גם ערבות בנקאית ניתן לפרש על פי עקרונות הפרשנות החוזיים.

אין חולק מבחינתי על העקרונות הפרשניים שנקבעו בפסק הדין הנ"ל ובפסק הדין בעניין ארגון מגדלי ירקות הדגיש כב' השופט ריבלין בפסקאות 11 ו 12 לפסק הדין את החשיבות שיש ליתן ללשון החוזה עצמה וכדבריו :
"....הנה כי כן, לשונו של החוזה הינה כלי הקיבול של אומד דעת הצדדים, ומשכך, היא מהווה ראייה – לעיתים הראייה המרכזית – בדבר כוונתם המשותפת. כאמור לעיל, לא ניתן לייחס לחוזה פרשנות שאינה עולה בקנה אחד עם לשונו. אי לכך, על בית המשפט לבחון הלוך ושוב את לשון החוזה ואת נסיבותיו החיצוניות, ובכפוף לחזקה הניתנת לסתירה כי תכלית החוזה היא זו העולה מלשונו הרגילה של החוזה, לאתר את אומד דעתם של הצדדים. עוצמתה של החזקה עשויה להשתנות, כאמור, בין קטגוריות שונות של חוזים שונים ולפי נסיבות העניין. "לאחר שהפרשן גיבש את אומד דעתם (המשותף) של הצדדים, הוא בוחן אם אומד דעת זה משתמע – כלומר, יש לו עיגון – מתוך החוזה. אם התשובה היא בחיוב, יפורש החוזה על-פי אומד דעת זה, שבגיבושו שימשו בערבוביה נתונים הבאים מהחוזה ומחוצה לו" (עניין אפרופים הנ"ל, בעמ' 312; כמו כן ראו שם, בעמ' 314)....
על בית המשפט לעשות כל שביכולתו על מנת להתחקות אחר כוונתם המשותפת של הצדדים ולקבוע מה הייתה תכלית ההתקשרות ביניהם מבחינתם-הם, קרי, מה היה רצונם המשותף.



כאשר הצדדים מגיעים לאולם בית המשפט, לאחר שכבר נפלה ביניהם מחלוקת, טוען כל אחד מהם, מטבע הדברים, שתכליתו המשותפת של החוזה הייתה שונה. בסופו של המשפט, על השופט להכריע בין הצדדים, ולקבוע מה הייתה כוונתם המשותפת במועד כריתת החוזה ביניהם. במקרים בהם לא ניתן, בשום אופן, לברר את התכלית הסובייקטיבית, לא נותר לבית המשפט מנוס מלפנות לתכלית האובייקטיבית של החוזה....
...אל לו לשופט למהר לקבוע שלא ניתן לאתר את תכליתו הסובייקטיבית של החוזה. על בתי המשפט להימנע מליצור "תחושה או 'אוירה' שלפיה אף חוזה אינו ברור, הכל פתוח, וכל תוצאה ניתנת להשגה באמצעות פרשנות" (פרידמן וכהן, בספרם הנ"ל, בעמ' 245; כמו כן ראו: שלו, בספרה הנ"ל, בעמ' 410-406; רע"א 3128/94 אגודה שיתופית בית נ' סהר חברה לביטוח, פ"ד נ(3) 281, 304). אין זה תפקידו של בית המשפט ליצור עבור הצדדים חוזה סביר יותר מזה שהם יצרו לעצמם. הבחינה האובייקטיבית תעשה רק כאשר איתור כוונתם המשותפת הסובייקטיבית של הצדדים אינו אפשרי....".

יש לבדוק אם הנתבע הוכיח (שכן, נטל ההוכחה עליו!!!), כי במקרה דנן, אומד דעת הצדדים היה מנוגד ללשון המפורשת של המסמכים.

(ט"ז) מר רון אייל טען, כי כשהוא חתם על המסמכים הוא לא קרא אותם כיוון שהוא סמך על מה שהובטח לו.
וכדבריו: "אני חתמתי בעמידה ולא קראתי והלכתי..." (עמ' 21 שורות 22 – 23 לפרוטוקול).
במקרה דנן, אין מדובר בערב רגיל שהוא הדיוט בעניינים פיננסיים ובעניינים הקשורים לבנק.
הנתבע שהוא כיום גם עורך דין, היה בתקופה הרלוונטית יועץ כלכלי של חברות והוא אישר, כי הוא עצמו ניהל שני סניפי בנק שונים במשך שבע שנים והוא יודע כבנקאי את ההבדלים בין סוגי הערבויות השונים (עמ' 21 שורות 13 – 14 לפרוטוקול).


הוא אישר, כי למרות שהסיכום בעל פה היה מול אקר, הוא חתם על כתב הערבות לא בפני
שמואל אקר (עמ' 21 שורות 17 – 18 לפרוטוקול).
כך שלפחות בתור מי שמתמצא בענייני בנקים היה עליו להסתכל ולו באופן שטחי במסמכים ולראות, אם בצורה כלשהי שונה הנוסח הסטנדרטי של כתב הערבות שהוא חותם עליו, באופן שיכלול את הסיכום בעל פה אשר היה מול מר אקר.
הרי תוקף הערבות הבנקאית למשרד התיירות היה אמור להיות למשך מספר שנים.
הבנק מורכב מפקידים שונים וממנהלים שונים אשר באים והולכים ומתחלפים (כשם שמר אייל היה מנהל סניפי בנק וכיום כבר לא מנהל את אותם סניפים).
התחייבויות הבנק לא אמורות להינתן בעל פה על ידי איש מסוים מבלי שיהיה לכך כל סימוכין בספרי הבנק או במסמכים אחרים שניתנים ללקוח.
הסיטואציה העובדתית היא, שזמן רב לאחר החתימה על הערבות, הוגשה התביעה נגד חברת אתגר והנתבעים הנוספים.
כך נוצר מצב שבו שנים רבות לאחר החתימה על כתב הערבות, טוען הערב להבטחות בעל פה שסותרות את המסמכים בכתב.

אדם מוחזק כמי שיודע את תוכנו של מסמך שעליו הוא חותם.
ראה לעניין זה: ע"א 2119/94 לנדאו נ' ויין, פד"י מט (2) 77.
וכן גם ע"א 779/87 נח בליט בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ
, פ"ד מד (3) 304 אשר בו נקבע בעמ' 310 לפסה"ד:
"הכלל הוא (ע"א 413/79 אצל נ' מנצור, פ"ד ל"ד (4) 29, 38), שהטענה האמורה אינה עומדת... למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם ומה תוצאותיה של החתימה.
רק מקום בו הונע החותם לחשוב כי המסמך הוא בעל מהות בסיסית שונה ממה שהוא לאמיתו של דבר, יהיה בית המשפט נכון להסיק כי החתימה והמסמך עליו היא מובאת – הם בטלים".

במקרה דנן, כאשר עסקינן בערב אשר ניהל במשך מספר שנים סניף בנק בעצמו.


ערב לחברה שהוא היה יועץ העסקי שלה. כלומר – בעל הבנה כלכלית ולא לקוח שאין לו כל מושג במהות המסמכים שהוא חותם עליהם, יש בכך משום חיזוק לגרסת הבנק הנתמכת במסמכים עצמם ובעדויות של עובדי הבנק השונים ולפיה – המסמכים ותוכנם הם אלו שקבעו את המסגרת בין הצדדים ולא הבטחה בעל פה זו או אחרת.

(י"ז) לסיכומו של עניין זה:
עסקינן במשפט אזרחי וטענת הנתבע היא למעשה טענת "הודאה והדחה" על כן גם הנתבע 3 הוא זה שהתחיל בהבאת ראיותיו והגשת סיכומיו בתיק. (ראה פרוטוקול דיון מיום 3/11/04).
בנסיבות אלו, כאשר נטל ההוכחה הוא על הנתבע, הרי שלאחר שמיעת העדויות בתיק, שוכנעתי כי הוא לא עמד בנטל המוטל עליו ולא הוכיח, כי בין הצדדים היתה הסכמה שלא עולה בקנה אחד עם נוסח המסמכים עליהם חתם. ולפיכך יש לקבל את התביעה.

7. ב"כ הנתבע טען לראשונה בסיכומיו כי יש להפטיר את הנתבע בסכום ההפטר, שלו זכה מר שחף אורי
, בהתאם לסעיף 55(ג) לחוק החוזים [חלק כללי].
צודק ב"כ התובע בטענה, לפיה מדובר בטענה שנטענה לראשונה בסיכומים ולא ניתנה בגינה רשות להתגונן והיא מהווה הרחבת חזית אסורה. אינני מקבלת את טענת ב"כ הנתבע ולפיה טענת הבנק נטענת בחוסר תם לב, בהתחשב בכך שהסכם הפשרה בין הבנק ובין הנתבע 2 הושג לאחר שהוגשו כתבי הטענות. הרי ב"כ הנתבע מאשר כי הסכם הפשרה נחתם עוד בחודש אוקטובר, 2005 (סעיף 14 לסיכומי התשובה) ומה פשוט היה מלבקש תיקון כתב הגנה, לו אכן היה רצון להרחיב את החזית ולטעון גם טענה זו?!
אין כל הצדקה בנסיבות אלו, לאפשר העלאת טענה מסוג זה לראשונה בסיכומים.

8. באשר להוצאות העד מר אקר:
א) עדותו של מר אקר היתה חיונית, ונחוצה ביותר על מנת לאפשר לנתבע לנסות ולהוכיח את גרסתו.



הצעתי למר אייל לשמוע את עדותו של מר אקר באמצעות שיחת ועידה אך הוא לא הסכים לכך.
לא היתה סיבה מוצדקת לכך, שמר אקר יובא לישראל על מנת להעיד ובהחלט ניתן היה להסתפק בשמיעת עדותו באמצעות שיחת ועידה.
במהלך העדות הוצגו למר אקר שני מסמכים בלבד (שני המסמכים המרכיבים את נ/1) ומתוך שני המסמכים, אישר מר אקר, כי הוא עיין באחד מהם עוד לפני הדיון.

כלומר – עדותו בדרך של שיחת ועידה היתה אמורה להיות עדות פשוטה ביותר.
הרי ניתן להציג לעד מסמכים גם דרך המסך ולא רק על ידי הצגת המסמכים בדוכן העדים באופן פיזי.

בנסיבות אלו, ובהתחשב בכך, שהבנק מימן למר אקר את הוצאות הנסיעה, וניכה לו שלושה ימי עבודה, ישא הנתבע בהוצאות עדותו של מר אקר באופן שבו ישולם לבנק סכום של 1,500 דולר (החזר הוצאות של כרטיס טיסה, אש"ל ומוניות עבור מר אקר), וכן ישולם למר אקר סכום של 1,638 דולר – הסכום שצוין בהודעה מיום 25/3/07 כי הוא סכום עבור אובדן שלושה ימי עבודה. (וכן ראה עדותו בעמ' 46 שורה 8 לפרוטוקול).

ב) המזכירות תשלח לב"כ הבנק סך 3,138 דולר (כשווים בשקלים) וזאת מתוך סכום הפיקדון אשר הופקד ביום 30/4/07 בסך 14,000 ₪.

ג) ב"כ הבנק ישלח מתוך סכום זה למר אקר את הסכום השווה ל- 1,638 דולר.

9. לסיכום:
א) לאור האמור לעיל, דין התביעה להתקבל.


ב) הנתבע 3 ישלם לתובע סך 224,014.62 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 16/12/03 ועד התשלום בפועל. (ראה לעניין זה סעיף 11 לכתב התביעה).
כמו כן, ישא הנתבע בהוצאות עדותו של מר אקר, (בהתאם לסעיף 8 לפסק הדין דנן) ובתשלום אגרות בית המשפט לתובע וכן בשכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ + מע"מ.
לסכום האגרות יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלום האגרות ועד התשלום בפועל. שכ"ט עו"ד ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק הדין ועד התשלום הפועל.

ג) פסק הדין ישלח לצדדים בדואר.

ניתנה היום, ט"ז באלול, תשס"ז (30 באוגוסט 2007), בהעדר הצדדים.

אביגיל כהן
, שופטת









א בית משפט שלום 10261/04 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' אתגר (1995) פרויקטים ותיירות בע"מ, שחף אורי, אייל רון (פורסם ב-ֽ 30/08/2007)










דוחות מידע משפטי על הצדדים בתיק זה
דוח מידע משפטי כולל את כל ההחלטות ופסקי הדין עפ"י שם הנבדק (אדם או חברה) או לפי מספר ח.פ
דוח מידע משפטי על בנק לאומי לישראל בע"מ      דוח מידע משפטי על אתגר (1995) פרויקטים ותיירות בע"מ, שחף אורי, אייל רון

דוחות בדיקת רקע וקרדיטצ'ק על הצדדים בתיק זה
דוחות בדיקת רקע, בדיקת נאותות ובדיקת אשראי צרכני על הצדדים לפי שם, ת"ז או ח.פ
דוחות מידע עסקי על בנק לאומי לישראל בע"מ      דוחות מידע עסקי על אתגר (1995) פרויקטים ותיירות בע"מ, שחף אורי, אייל רון