ז'אן ז'אק ג'וסף גוטמן, מריה גוטמן - ו.א. הצפון חברה להשקעות ולמסחר (1995) בע''מ

מידע על מריה גוטמן   



ז'אן ז'אק ג'וסף גוטמן, מריה גוטמן - ו.א. הצפון חברה להשקעות ולמסחר (1995) בע''מ

תיק אזרחי 010885/97     30/05/2002 (א)



תיקים נוספים על ז'אן ז'אק ג'וסף גוטמן
תיקים נוספים על מריה גוטמן
תיקים נוספים על ו.א. הצפון חברה להשקעות ולמסחר (1995) בע"מ




א 010885/97 ז'אן ז'אק ג'וסף גוטמן, מריה גוטמן נ' ו.א. הצפון חברה להשקעות ולמסחר (1995) בע"מ





1. ז'אן ז'אק ג'וסף גוטמן

2. מריה גוטמן
התובעים

- נ ג ד -
1. ו.א. הצפון חברה להשקעות ולמסחר (1995)
בע"מ
- פס"ד פשרה 11/7/00
2. משה וייס
3. אדיס עיאס
4. יצחק עמר בע"מ
- פס"ד פשרה 11/7/00
5. יצחק עמר - פס"ד פשרה 11/7/00
6. יהודית עמר - פס"ד פשרה 11/7/00
7. עו"ד יוסף רוטמן - פס"ד פשרה 11/7/00
8. עו"ד דוד זמיר

9. לשכת רישום המקרקעין בחיפה - מחיקה
11/7/00
10. משרד האוצר - מס שבח - חדרה-דחיה
11/7/00
11. מועצה המקומית - פרדס חנה - כרכור -
מחיקה 11/7/00
12. ועדה מקומית לתכנון ולבניה שומרון - זכרון
יעקב מחיקה 11/7/00
הנתבעים

עו"ד אבוחצירה
, בשם התובעים
עו"ד מור
, בשם הנתבע 2
עו"ד וולף
, בשם נתבע מס' 3
עו"ד זמיר
, נתבע מס' 8 בעצמו
פסק דין
1. המחלוקת העובדתית העיקרית בתיק היא, אם התובע מס' 1 (להלן: התובע או גוטמן), שהינו תושב אזרח צרפת, חתם על הסכם מכר הנושא תאריך 23/11/95 (מב6/ (4) בתיק המוצגים של ת"ה 9/96, שהיה לחלק מן המוצגים בתיק העיקרי. על פי הסכם זה, התחייב גוטמן, להעביר את זכויותיו בחלקה 13/1 בגוש 10121 וכן חלקה 13/2 בגוש 10121, הכוללים בית אריזה ובית משאבה, לרבות הצמוד והמחובר אליהם, כולל החלקים היחסיים ברכוש המשותף, בחלקה מס' 13/3 בגוש 10121, בשטח כללי 105,166 מ"ר, באזור פרדס חנה (להלן: המקרקעין).
הסעד לו עתרו התובעים הוא, להצהיר כי הבעלות במקרקעין לרבות הרכוש המשותף הינם בבעלות התובעת, לאור העברת הבעלות שנעשתה מהתובע, שהוא בנה, אליה במתנה, וללא תמור
ה, בעסקה שיצאה אל הפועל ב- 4/95. כמו כן, עתרו התובעים, למתן סעד בו יוצהר כי הנתבעים פעלו בחוסר תום לב וכי מחדליהם הם כמפורט בתובענה, לגבי כל אחד מהם.
2. המחלוקת נותרה בין התובעים לבין הנתבעים 2, 3 ו- 8. בין התובעים לבין הנתבעים האחרים היו הסכמי פשרה שקבלו תוקף של פסק-דין, כאשר בחלקו הוא מותנה בתוצאות פסק-דין זה.

על-פי פסקי דין אלה, בוטלו עסקאות המכר שהיו, וכן בוטל הרישום בלשכת רשם המקרקעין שנעשה בעקבות אותם הסכמים. כמו כן הוצהר על מחיקת הערת האזהרה שנרשמה לטובת יהודית ויצחק עמר, וכן בוטל רישום הבעלות שנעשה בעקבות אותם הסכמים ורישום הבעלות על המקרקעין על שם התובעת (פש1/). לנתבע מס' 4, מר יצחק עמר, נתנה האופציה לרכוש את המקרקעין תמור
ת 3,000,000 ש"ח (פש2/). אופציה זו כפופה לתוצאות פס"ד זה.
פסק דין
זה, הוא איפוא

פסק דין
משלים המתייחס לנתבעים 2, 3 ו- 8 (להלן: הנתבעים).

3. להליך בתיק העיקרי קדם הליך של צו זמני, במסגרת ת"ה 9/96, במסגרתו אף הוגש תיק מוצגים. המוצגים שם מסומנים בכינוי "מב" ו"מש", בהבחנה מתיק המוצגים בתיק העיקרי, המאופיינים באותיות "ת" ו"נ".
בהחלטה שניתנה ביום 1/1/96 ניתן צו מניעה במעמד צד אחד, כנגד שינוי הזכויות במקרקעין, לרבות איסור זכות החזקה ו/או השימוש בו.

על פי הסכמת הצדדים היה תיק ההמרצה, לרבות הפרוטוקול והמוצגים בו, לחלק מהתיק העיקרי. ההפניות לעמודים בפרוטוקול, ככלל, הן לתיק העיקרי. בכל מקרה אחר יצוין מפורשות אחרת.

הנסיבות הצריכות לעניין:
4. התובעים הם בן ואם, תושבי אזרחי צרפת. הבעלות במקרקעין נרשמה על שם התובע ביום 22/4/83 (ראה נסח טאבו ת7/(1)-(2)).
בסוף חודש אפריל 95', או בסמוך למועד זה, חתם התובע על מסמכים לפיהם הוא מעביר את מלוא זכויות הבעלות במקרקעין, לתובעת מס' 2, שהיא אמו (להלן: התובעת). העסקה דווחה למס שבח ביום 27/6/95 (נספח ב2/ לת1/) (להלן: חוזה המתנה).

ההסכם שבמחלוקת, נושא כאמור
תאריך 23/11/95, ולפיו העביר התובע את זכויותיו במקרקעין לנתבע מס' 2 (להלן: מר וייס), תמור
ת 468,000 דולר, ששולמה במלואה במעמד החתימה על אותו מסמך (להלן: ההסכם שבמחלוקת).
ביום 26/11/95, כשלושה ימים לאחר מועד ההסכם שבמחלוקת, נרשמה הערת אזהרה לטובת וייס על פי אותו הסכם.

5. לאחר מועד, זה החלה השתלשלות נוספת של העברת זכויות, תוך תקופה קצרה, ליתר דיוק תוך מספר ימים, באופן הבא:
- ביום 5/12/95 נערך הסכם מכר בין וייס לבין הנתבעת 1 (להלן: חברת הצפון) (ראה נספח ז לתיק מוצגי התובעים), לפיו הועברו הזכויות שרכש וייס במקרקעין לנתבעת זו, בעבור אותה תמור
ה (468,000 דולר), ששולמה במלואה במזומן, במעמד החתימה (ראה סעיף 3(א) לאותו הסכם - עמ' ז(3)). בסמוך לאותו מועד (6/12/95) נרשמה הערת אזהרה לטובת אותה נתבעת.

- ביום 7/12/95 - יומיים לאחר החוזה הנזכר לעיל - נערכו שני חוזי מכר:
חוזה מכר אחד בין וייס ונתבעים 1 (חברת הצפון) ו- 3 (להלן: עיאס) מצד אחד, לבין נתבעים מס' 4 ו- 5 (להלן: חברת עמר ויצחק עמר) (נספח יב2/ למוצגי התובעים). על פי חוזה זה הייתה העברה מלאה של הזכויות במקרקעין לרבות מניות של חברת הצפון בקשר למקרקעין בגין תמור
ה של 600,000 דולר, ששולמה למוכרים במעמד חתימת החוזה, בשיק בנקאי (סעיף 5 לחוזה). בגין חוזה זה נרשמה הערת אזהרה לטובת יצחק עמר ויהודית עמר ביום 20/12/95.

חוזה נוסף שנערך באותו תאריך (7/12/95) (נספח יב1/) הוא בין חברת הצפון לבין חב' עמר בע"מ
, לפיו נמכרו 50 דונם מתוך המקרקעין, תמור
ת סכום של 500,000 דולר ששולמו במעמד חתימת החוזה. בגין עסקה זו נרשמה הערת אזהרה לטובת חברת עמר ביום 12/12/95.

6. הבעלות במקרקעין נרשמה על שם חברת הצפון ביום 24/12/95, ואולם רישום זה, כאמור
, בוטל בעקבות מתן פסק-דין שאישר את הסכם הפשרה (ביום 11/7/00). הבעלות במקרקעין נרשמה על שם התובעת ביום 27/12/00 (ראה ת7/ 1 ו- 2).

7. בשלהי דצמבר 1995, קיבל עו"ד אבוחצירה
, ב"כ התובעים, הודעה טלפונית מפקידת מס שבח, לפיה דווח למשרד על עסקאות סותרות בקשר למקרקעין (ראה עמ' 10, 88 ובעמ' 90 לפרוטוקול). ב- 24/12/95 פרסם עו"ד אברהם אבוחצירה
הודעה בעיתון אזהרה ל"קונה התמים" בדבר חשש לזיוף חתימותיו של בעל המקרקעין.

בעקבות הודעה זו, ולאחר איתור הנוגעים בדבר, נפתח הליך נגד הנתבעים, תחילה בדרך של בקשה על דרך המרצה (ת"ה 9/96) ולאחר מכן הוגשה התביעה העיקרית.

טענות הצדדים והבהרת המחלוקות:
8. לגרסת התובע, המשמש קרדיולוג במקום מגוריו בחו"ל, היו המקרקעין בבעלותו המלאה עד אפריל 1995, או בסמוך לאותו מועד, שאז חתם על המסמכים הדרושים לצורך העברה במתנה של זכויותיו במקרקעין לאמו, שהיא התובעת בתיק. העסקה אף דווחה למס שבח ביום 27/6/95.
כל הסכם אחר שנעשה כביכול בשמו או מטעמו בקשר להעברת זכויותיו במקרקעין לאחר, וכל מסמך הנחזה להיות הסכם כזה, בטלים בהיותם מסמכים מזויפים.
לטענת התובע, במועדים המצוינים על גבי המסמכים שכותרתם "חוזה מכר", ובכלל בחודשים נובמבר - דצמבר 95' לא היה בארץ ולא היה במשרד נתבע מס' 8 (להלן: עו"ד זמיר
). המסמכים שהוזכרו בקשר לעסקאות כביכול שנעשו מטעמו, הם מזויפים, חתימתו אינה מופיעה על גבי אותם מסמכים והם לא פעלו מטעמו.
בנוסף, אף לא נתקבלה כל תמור
ה בקשר למקרקעין ממי מן הנתבעים.
לעמדת התובעים, הנתבעים ידעו או שהיו צריכים לדעת, כאדם סביר, על היות המסמכים מזויפים ולכן לא רכשו כל זכות במקרקעין.
לסיבת העברת זכויותיו במקרקעין לאמו, טען התובע, כי ראה עצמו כמי ש"המאפיה" "התלבשה" עליו (עמ' 62-61 לפרוטוקול), ולאחר אירועים חוזרים, החליט בעצה אחת עם אמו, להעביר זכויותיו על שמה.
איש הקשר שלהם בארץ הוא מר ברנשטיין. ואולם בהעדר אישור של עורך-דין כי המסמך נחתם בפני
ו, לא ניתן היה לבצע את רישום הערת האזהרה בעקבות חוזה המתנה, בסמוך לאותו מועד, ורישום כזה נדחה עד הגיע מר גוטמן לארץ. בינתיים, עוד בטרם הגיע לביקור בארץ, נתקבלה, כאמור
, ההודעה ממשרד האוצר על עסקאות סותרות.

הנתבעים סבורים, כי נטל הראיה להוכיח, כי לא התובע חתם על ההסכם שבמחלוקת, מוטל על התובעים והם לא עמדו בו.
הנתבעים מדגישים כי גרסתם אפשרית ועולה מן הראיות שהוצגו.
לתובע, שעל שמו היו רישום המקרקעין, היה אינטרס למכור זכויותיו לאחר, ולאחר מכן להתכחש לכך, מפני שבדרך זו, הצליח לקבל תמור
ה שנדרש לה, עקב כך, שעובר לאותו מועד נישא, עבר לדירה חדשה, ובשל הפרעות נפשיות מהן סבל, התקשה בתפקוד מקצועי, ובסופו של דבר, אף סגר את מרפאתו.
נסיבות אלה, לטענת הנתבעים, יש בהם כדי לבסס מניע למכירת המקרקעין, ככל שהדבר נוגע לתובע, וללא ידיעת אמו.
זאת ועוד, בהיות כל נושא הרכוש נשלט על-ידי התובעת, שהיא אמו, ומאחר שהמגמה בתוך המשפחה, על-פי תכתיב עוד מתקופת חיי האב, שאין למכור זכויות במקרקעין, אלא על-פי אישור התובעת, הרי שהיה אינטרס לתובע, שלא לגלות לאוזנה של האם, קיומה של העסקה האמור
ה, במיוחד כאשר מקובל היה במשפחה שהילדים, לרבות התובע, אינם יכולים לגעת בכספים, אלא על-פי אישורה של האם.
מה עוד, שמסמכי המתנה, לא הוכחו כאוטנטיים, ועוד הוכח, כי התובע נושא מספר דרכונים בעלי מספרים שונים, דבר שאפשר לו להציג עצמו במקומות שונים, תוך שימוש בדרכונים שונים.

הנתבעים מדגישים עוד, שבהיות הטענה של התובע לתרמית, היה על התובע לתת פירוט מלא ומדויק של העובדות, וכי המשקל הראיתי המוטל על הטוען כבד יותר.
לעמדתם, לא עמד התובע, באף אחת מן הדרישות.

9. ראוי להדגיש שהמחלוקות בין הצדדים מבוססות על שני חוזים, שמבחינת מועד כריתתם - ומבלי לבחון בשלב זה את תקיפותם - ישנה קדימות לאחד מהם: החוזה הראשון (אפריל 95') הוא חוזה המתנה, במסגרתו העביר התובע זכויות בעלות במקרקעין - ואין מחלוקת בין הצדדים, לגבי זכויות התובע במקרקעין, כבעלים באותה עת. החוזה השני הוא, ההסכם שבמחלוקת, שנערך גם לגרסת הנתבעים במועד מאוחר יותר (נובמבר 95').
מבחינת החזית שבין בעלי הדין, יש להבחין בין זו הקיימת בין התובע לנתבעים לבין זו הקיימת בין התובעת לנתבעים, ואין זהות בין שתי המערכות.

מעבר לשאלת תקיפותם של החוזים - שאלה המחייבת בדיקת תקיפותו של חוזה המתנה, וכן אם, התובע חתם על ההסכם שבמחלוקת, ובהנחה שתינתן תשובה חיובית, עדיין תשאל השאלה, אם זכות הנתבעים עדיפה על זכות התובעת.
במשולש היחסים - תובע כמוכר, מצד אחד, תובעת ונתבעים, כקונים, מצד שני, וקדימות חוזה המתנה - מתעוררת שאלת רכישת הזכות על-ידי הנתבעים, בתנאים המתחייבים על-פי סעיפים 9 ו- 10 לחוק המקרקעין, תשכ"ט1969- (להלן: חוק המקרקעין).

ראוי להדגיש, כבר בשלב זה, כי כל טענות הנתבעים מכוונות כנגד התובע, ואין בהן הגנה לכאורה כנגד טענות התובעת, למעט הטענה, כי מסמכי חוזה המתנה אינם אוטנטיים, טענה, שניתן לומר כבר בשלב זה, שלא הוכחה.
הפועל היוצא, שגם אם תתקבל טענתם שההסכם שבמחלוקת הוא אכן חוזה מחייב, עדיין יהיה עליהם להוכיח כי רכישת הזכות הייתה בתמור
ה ובתום לב, אשר נמשך גם בעת רישומה של הזכות.

נבחן איפוא את תקיפותם של החוזים, ובכפוף לתוצאה, נתייחס גם לשאלות הנוספות.
שאלה מקדמית שהתעוררה, עליה הרחיבו הנתבעים טיעוניהם היא, חובת נטל הראיה.

דיון ומסקנות:
10. אכן, המחלוקת העיקרית היא עובדתית. במחלוקת המשפטית-עיונית בין הצדדים על מי מוטל נטל השכנוע, לגבי כלל התביעה, יש לקבל את עמדת הנתבעים. ואולם, כאשר מדובר בנטלי ראיה, שהם מרכיביו של נטל השכנוע, הרי זה עובר מבעל הדין אחד למשנהו, על-פי מהות הטענה. כך, למשל, בהתייחס לשאלת תקיפותו של ההסכם שבמחלוקת, יש לקבל את עמדת הנתבעים, לא כן, לגבי שאלת תקיפות של חוזה המתנה, או בהתייחס לשאלות המתעוררות לקיומן של עסקאות נוגדות. במקרים האחרונים הנטל על הנתבעים.
ואולם אין צורך להידרש לשאלה נטל השכנוע, אלא אם כן, בתום הדיון כולו, בשלב של ניתוח הראיות לצורך קביעת ממצאים - ניתוח אשר ייעשה על בסיס כלל הראיות שהובאו בפני
, וללא קשר לשאלה מי מבעלי הדין הציג את הראיה - כאשר במסגרתו תהא התייחסות גם להערכת מהימנותן של העדויות לרבות הערכת משקלן של כלל הראיות - תתקבל תשובה מאוזנת (ראה ספרו של קדמי על הראיות, חלק שלישי, תשנ"ט 1999, עמ' 1301 לרבות הערת שוליים 104).

11. לעניין מהימנות העדים, אבהיר כבר בשלב זה, שאילו נדרשתי לקבוע ממצא רק על סמך עדותו של התובע, או על בסיס עדותם של הנתבעים או של מי מהם, כעדות יחידה, הייתי מתקשה לעשות כן.
ואולם, השאלה אינה אם ניתן לקבוע ממצא חד-משמעי, על בסיס עדותו של התובע או על בסיס עדותם של הנתבעים או של מי מהם, כעדות יחידה, אלא, אם די היה בראיות שהוצגו בפני
י, כאשר הנטל העיקרי מוטל על התובעים, בהיותם בבחינת "המוציא מחברו", כדי להוכיח תביעתם.
בנסיבות העניין, על השאלה בנוסח האמור
, יש בדעתי להשיב בחיוב. יש לומר, כי התובעים הוכיחו תביעתם, במידה הנדרשת בהליך אזרחי, וזאת על אף הסתייגות ביהמ"ש מחלקים מעדותו של התובע ו/או מאופן אמירתה.

12. קודם שאעבור לניתוח הראיות שהובאו בפני
י, ראוי תחילה למקד את המסקנות האפשרויות העולות על פני הדברים, מכוחן של אותן עובדות שאינן שנויות במחלוקת.
ההסכם שבמחלוקת נושא, כאמור
, תאריך 23/11/95, ואילו חוזה המתנה בין התובע לבין התובעת נחתם קודם לכן, באפריל 95', ועוד יש להדגיש, כי קיימת ראייה אובייקטיבית, כי הדיווח על העסקה לשלטונות מס שבח היה ביום 27/6/95.
המסקנה המתבקשת מן האמור
- וגם לא נטען אחרת - שהעברת הזכויות במקרקעין מהתובע על-שם התובעת, קדם להסכם שבמחלוקת, ולכן אינו יכול בשום מקרה להיחשב כחוזה למראית עין, הבא לשנות את התוצאות המשפטיות המתבקשות למקרה בו יוכח, כי ההסכם שבמחלוקת הוא חוזה תקף.
יתר על כן, אין בפני
הודעת צד ג', שיכלו הנתבעים או מי מהם לשלוח כנגד התובע, במסגרת התגוננות מפני תביעתה של התובעת כנגדם.

לצד הנחות אלה, ראוי גם לבחון את הראיות הנוספות שהובאו בתיק.

עדותו של התובע, והממצאים העולים מעדות זו:
13. כאמור
, עדותו של התובע, לא נאמרה בשטף, התשובות שנתן, לא תמיד היו עקביות ולעיתים קשה גם להסיק מסקנות חד-משמעיות מתוכנן. עוד אומר, שיותר משהצליחו עדי הנתבעים לסתור את גרסת התובעים (למעשה עדי הנתבעים ביססו את גרסת התובעים) הצליח התובע עצמו לעורר תמיהות, אם אכן מסוגל הוא למסור עדות מבוססת ורהוטה.
למרות האמור
, ותוך ערנות לכל הקשיים האמור
ים, ניתן לקבוע כמעט באופן חד משמעי, ומעבר למידה הנדרשת בהליך אזרחי, שגרסת התובעים הוכחה. המסקנה היא, שאכן חוזה המתנה הוא חוזה אוטנטי ומסמך משפטי מחייב, ואילו ההסכם שבמחלוקת הוא מסמך שלא נחתם על-ידו.
אעמוד על מספר תמיהות העולות מעדות התובע, כדי להמחיש את האמור
, תוך הדגשה שאין בתמיהות אלה כדי לערער את גרסת התובעים.

13.1 בשאלה אם אכן היה התובע בעלים של המקרקעין כבר משנת 1983, לא הייתה למעשה מחלוקת, מפני שעובדות אלה עולות מנסח הרישום, ובהתבסס על רישום זה נערך גם ההסכם שבמחלוקת. יחד עם זאת, כדי להצביע על אופן מתן עדותו של התובע ראוי להביא את עדותו בנושא זה.
על-פי עדותו של התובע (עמ' 59 ש' 25 ואילך) על אף שידע שיש למשפחה אדמות בישראל, לא ידע שיש מקרקעין על שמו אלא בשנת 1995 (שם, ש' 28-27). התובע לא זכר כי חתם על מסמכים לצורך העברתם על שמו, וכל זאת למרות שהינו יליד 18/12/55, כך שבשנת 1983 היה כבן 30 שנה.

זו אחת הדוגמאות, שאין לבסס ממצא עפ"י עדותו, ואולם אין בעובדה זו לכשעצמה, כדי לקבוע ממצא שלילי. כאמור
, אין מחלוקת שהתובע היה הבעלים של המקרקעין כבר משנת 1983.
13.2 מחלוקת עובדתית נוספת, שגם היא ספק אם היא רלוונטית בענייננו הייתה לגבי המניע שהביא את התובע להעברת זכויותיו במקרקעין לאמו.

התובע טען, כי החלו להיות מופעלים עליו לחצים. כדי לחזק את טענתו, כי קדם להליך העברת זכויותיו במקרקעין לאמו, אקט של "לחץ" או "כפייה" מצד גורם זר, העיד התובע, כי הוא חושש מ"המאפיה" וכי הגיע לביהמ"ש כשהוא מלווה בשומרי ראש (עמ' 73) ולגרסתו אף לבש אפוד מגן, מתחת לבגדיו.
עוד העיד, כי קדמו לכך אירועים של קשר טלפוני ופגישה בקליניקה שלו בפריז, שם נחקר גם לגבי המקרקעין - נשאל לשמו ואם יש לו פרדס בישראל, וכן להיותו יהודי (עמ' 63), ומאחר שאחד מן "המבקרים" התלונן על כאבים בחזה, חתם התובע, שהינו רופא על מרשם תרופתי. לדעתו עשו אותם אנשים שימוש באותו מרשם רפואי, לצורך זיוף חתימתו.
גרסה זו, אינה יכולה לשמש תשתית עובדתית בענייננו, בין היתר, מפני שהתובע הודה, כי היה תחת השפעה של תרופות הרגעה, בשל מצב דכאוני ממנו סבל (עמ' 68 ו- 72).
במהלך עדותו, בתשובות לשאלות שנשאל, למתן פרטים, נהג מדי פעם לומר, כי יש לו "בלאק אאוט" (עמ' 60 ש' 8 ועמ' 66 ש' 23), וכי הדברים מעורפלים לו (עמ' 62 ועמ' 78), וכי איננו יכול לזכור את הדברים בבירור.
התובע הוסיף והעיד, כי במרפאתו ביקר אדם, שפרטיו, לא הובאו בפני
ביהמ"ש (ומבלי שנטענה טענת חסיון, אלא בהמשך העדות עמ' 65 ש' 32-31).

עדות זו, כפי שתוארה לעיל איננה מאפשרת קביעת ממצא, לפיו אכן המניע למכר הוא כפי שנטען על ידו. ואולם דווקא מאופן ניהול החקירה על ידי הנתבעים, ניתן היה לבסס טענת התובע בנושא זה.
השאלה שהועמדה לתובע בחקירה הנגדית, בנושא זה (עמ' 65 ש' 4), מלמדת לכאורה, שלא הייתה מחלוקת, כי אכן אדם מסוים, ביקר במרפאתו בקשר למקרקעין, עוד קודם לחוזה המתנה. השאלה שהוצגה הייתה:
"ש. אם אגיד לך שאתה סירבת לבדוק אותו, מה יש לך להגיד"
ת. לא נכון" (עמ' 65, ש' 4 ואילך).

מעצם הצגת השאלה, כפי שהובאה לעיל, עולה כי למעשה לא הייתה מחלוקת כי אדם כזה אכן ביקר במרפאה של התובע. המחלוקת צומצמה לשאלת הבדיקה קודם לרישום המרשם. גם מהמשך השאלות בחקירה הנגדית, מתחזקת המסקנה, כי אכן היה ביקור במרפאה של התובע, שלא בהכרח למטרות בדיקות רפואיות.

13.3 גם בהנחה שאכן ניתן להגיע למסקנה שהופעלו איומים על התובע בשלב מסוים, התעוררה מחלוקת נוספת והיא לשאלת המועד בו הושמעו אותם איומים. בדיקת עדותו של התובע מור
ה, כי זכרונו אינו מדויק, כי תאריכים הנמסרים על-ידו, אינם עקביים. בדיקה זו תואמת את טענתו כי עקב השפעת תרופות אין הוא זוכר דברים ברצף. לענייננו, ניתן היה להסיק לכאורה, שמאחר שעדותו אינה בהירה ואינה מדויקת לגבי אזכור תאריכים, שיש לדחות את גרסת התובעים בנושא זה. אין זו מסקנתי כאמור
, על אף שמקובלת עלי הטענה שלא ניתן להסתמך על עדות זו בלבד.

לגבי עצם קיומם של האיומים, אין להתעלם מן העובדה, כי התובע מסר גם תלונה לגבי "הביקורים המאיימים" שהיו אצלו בקליניקה, כאשר הנושא שם היה עסקת מכר אפשרית. ואולם, בהתייחס למועד בו הוגשו התלונות, העיד התובע שהתלונות הוגשו בשנת 96', שהיא כשנה, לאחר התאריך הנקוב בהסכם שבמחלוקת.
אם אמנם היו איומים, ואם אלה נתקבלו בשנת 1996, בסמוך למועד בו אירעו האיומים בפועל, הכיצד יכולים אלה להיות הסיבה לחוזה המתנה, כאשר המסמך האחרון נחתם ב- 23/11/95.
בעדותו בעל-פה מסר התובע שהאיומים היו בשנת 95 (ראה עמ' 65 לפרוט'). בעמוד לאחר מכן (עמ' 66 לפרוט') אומר התובע שמדובר באירוע שהיה בשנת 96.

ועוד, בחקירה הנגדית לעו"ד וולף
, לא זכר התובע אם עסקת המתנה קדמה להסכם שבמחלוקת (ראה עמ' 76) וכן לא זכר אם חתם בפני
עו"ד אליאב אבוחצירה
, או אם הוא או אמו העבירו לאחרון את המסמכים החתומים (עמ' 78). אי הזכירה, הוא נדבך נוסף, בעדותו של התובע, אשר נמסרה בצורה הססנית מסוימת.

על פי בחינת עדויות אלה, יכולות היו להתקבל אחת משלוש האפשרויות הבאות:
האחת, שהאיומים היו בפועל, והתובע, שכאמור
, לא ידע להקפיד בציון תאריכים, שגה, וטעה לגבי מועד האיומים;
האפשרות האחרת, שהאיומים היו, לאחר שנת 1996, ובמקרה כזה, לא הם היו הסיבה לעריכת חוזה המתנה;
האפשרות השלישית היא, שכלל לא היו איומים.
בבחינת הראיות, נראות לי יותר אחת משתי האפשרויות הראשונות, ואני נוטה לקבל את גרסתו, כי היו איומים, וכי הם היו הסיבה לחוזה המכר.

התובע חזר על גרסתו, כי האיומים קדמו לחוזה המתנה, וכי הנימוק לחוזה המתנה היו אותם איומים (עמ' 83 ש' 20-17), וכי עצת אמו כדי להתגבר על האיומים הייתה לעריכת חוזה מתנה (שם, ש' 21). אי הדיוק בתאריכים, הוא כנראה פועל יוצא מהשפעת התרופות עליו.
ואולם אין צורך בקביעת ממצא בנושא המחלוקת הנ"ל.
אין חשיבות, לדעתי, לקבוע ממצא בנושא זה. בין אם היו איומים ובין אם לאו, ובין אם אלה היו המניע לחוזה המתנה, ובין אם לאו, די בראיות שהוצגו, ובמיוחד במסמך הדיווח למשרד מס-שבח, כדי לקבוע, שחוזה המתנה הוא חוזה אוטנטי, וכי עריכתו קדמה להסכם שבמחלוקת.

13.4 מחלוקת עובדתית נוספת, שעלתה כבר מתחילת הדיונים, ואשר באה לבחון אם אכן היה התובע בארץ עובר למועד החתימה על ההסכם שבמחלוקת, התייחסה למספרי הדרכון השונים, שהופיעו במסמכים שונים.

אחת העובדות שנדרש לה בית המשפט היא שאלת מספר הדרכונים שהיו לתובע במועדים הרלוונטיים ומספר הדרכון הנקוב בו. בהעדר אפשרות לקבוע ממצא חד משמעי על סמך העדויות שהושמעו, עלה משקלן של הראיות האובייקטיביות, בכלל, ושל מסמכים שהם בגדר של "תעודה ציבורית", בפרט (ראה סעיף 29 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א1971-, להלן: פקודת הראיות).

ככלל, יש לומר כי גם בנושא זה אין התאמה חד ערכית, בין הדרכון שהוצא לתובע בכל אחד מן המועדים, לבין המספרים של אותו דרכון, במסמכים שהיו בסיס לעריכת ההסכמים השונים. גם כתבי בית הדין שהוכנו על ידי ב"כ התובע, אינם נושאים את מספר הדרכון הנכון.

על-פי מסמך הנהלת המשטרה הכללית של צרפת, הונפקו עבור התובע מספר דרכונים.
דרכון אחד הונפק לתובע ב- 22/12/78, שמספרו: 7517028-16.
בנסח הרישום כמו גם בהסכם שבמחלוקת הופיע אותו מספר של הדרכון - 7517028-16.
יש הגיון שמספר זה יופיע בנסח לגבי הקניית בעלות לתובע ב- 1983, ואולם אין כל הסבר, כיצד מופיע אותו מספר של דרכון בהסכם שבמחלוקת, שנערך על-פי הנטען ב- נובמבר 1995. עובר ל- 13/7/83 כבר הונפק לתובע דרכון אחר, שמספרו היה 75312985, ועובר לנובמבר 95' כבר הונפק דרכון נוסף שמספרו היה 751095156931.

אם לא די בכך, ואם ניתן היה לייחס אי תיאום זה, לפעולת הנתבעים שנעשתה שלא בהרשאת התובע ושלא בהסכמתו, הרי שגם בתצהיר בקשר לחוזה המתנה, הוזהר התובע לאחר שנרשם מס' דרכון 7517028-16, ואותו מספר דרכון (7517028-16) מופיע גם בייפוי הכוח עליו חתם התובע לצורך העברת זכויותיו במקרקעין במתנה לתובעת.

יוצא שהן הנתבעים והן התובע עצמו השתמשו באותו מספר דרכון בהסכמים בשנת 1995, למרות שבאותו מועד, לא היה דרכון זה, שהונפק לתובע ב- 1978 עוד כל תוקף.
ב- 1995 הוצא לתובע, כאמור
, דרכון אחר, והדרכון הנ"ל אינו יכול להיות עוד בתוקף (עמ' 81). לתובע לא היה כל הסבר בנושא. טענתו כי כאשר נסע לאלג'יר הוציא דרכון חדש (עמ' 82 ש' 3-1) אינה תשובה, כי התאריך הרלוונטי לפעולות אלה היו עוד בשנת 1977. השאלה אם עורכי הדין שייצגו את התובע באותה עת, ושהם גם עורכי הדין הנוכחיים, טעו במספר הדרכון או נקטו פעולה רשלנית, בכך שלא בדקו את מספר הדרכון הרלוונטי, לא התבררה.

הדיוק במספרי הדרכון, נמצא רק בפירוט ברור פרטים על התובע במשרד הפנים בישראל. שם מופיעים המספרים הבאים:
בתאריך 2/5/91-21/4/91 - מספר 751656652
בתאריך 27/12/92-20/12/92 - מספר 751656652
על-פי אישור הנהלת המשטרה הכללית של צרפת, מספר זה הוא מספר הדרכון שהונפק לתובע ב- 12/10/89. מספרים אלה תואמים למועד הנפקת הדרכון.

המסקנה המתבקשת מן האמור
, שממספרי הדרכון המופיע בהסכם שבמחלוקת אין להצביע בהכרח על היות המסמך מזויף.

13.5 לעניין ביקוריו של התובע במועד הרלוונטי, עולה, בשנת 95' הגיע התובע לארץ על אף
שדרכנו באותו מועד לא הוחתם (עמ' 79 ש' 31-30), ועל אף שבאותה עת היה נגדו צו איסור כניסה לארץ. במהלך העדויות שהיו במסגרת הבקשה לצו מניעה התברר כי התובע היה בארץ ב- 21/5/95 ויצא מן הארץ ב- 28/5/95, כניסה נוספת ב- 21/4/91 ויציאה ב- 2/5/91 (עמ' 35 לפרוטוקול בתיק ההמרצה). התובע הודה כי ב- 21/5/95 היה בישראל (עמ' 67, ש' 30), וכי באותו ביקור היה עם אשתו השניה ובתו מאותם נישואים (עמ' 69, ש' 24-23), וזאת על-אף שבאותו מועד היה נגדו צו איסור כניסה, בשל אירוע בעבר שהיה קשור להתנהגותו של התובע (עמ' 69, ש' 11-10).
ועוד, בנובמבר 95' היה כבר בידו דרכון חדש, למרות זאת באותו הסכם מתנה מופיע מס' הדרכון שהיה ברשות התובע בשנת 1978 (עמ' 81).

עדות בנושא זה ברורה. למרות שהתובע ביקר בארץ בשנת 1995, במועד הרלוונטי לא היה בארץ. מסקנה זו עולה גם מן התשובות הנוספות שניתנו.
לשאלה הישירה, אם ראה את עו"ד זמיר
, או את מר משה וייס, בסמוך לחודש נובמבר 95', השיב:
"אני זוכר את זמיר
ולא את וייס. אני זוכר אותו מהדיון שהיה לנו בפעם האחרונה, וזאת הפעם השניה שאני רואה את עו"ד זמיר
, ואני מכיר את משה וייס, אבל בצורה מעורפלת. מעולם לא הייתי ב- 11/95 וב- 12/95 בישראל".

בהמשך עדותו סיפר התובע כי גם על-פי יומנו (שם צויין התאריך של היום והחודש, ללא השנה, עמ' 72 ש' 30), טופל אחד מן הלקוחות שלו במרפאה.
לשאלה הישירה אם בסוף שנת 95' מכר את המקרקעין, השיב התובע: "זה לא נכון בכלל" (עמ' 74 ש' 1), אך הוסיף ואמר: "כל החתימות מזויפות וזה הוכח ע"י גרפולוג, עו"ד זמיר
במשך 3 ימים לא יכול לצלם את הדרכון שלי כהוכחה, זה שקר, זה גניבה." (שם, ש' 3-1). גם אם ניתן היה לצפות לתשובה בנוסח אחר - יותר הכחשה, פחות טיעון משפטי - הרי בסופו של דבר ישנה הכחשה ברורה לעצם המפגש ו/או לפעולת המכר.

המסקנה היא, שלמרות התמיהות העולות מאופן השימוש בדרכונים השונים, הוכח במידה הנדרשת בהליך אזרחי, ואפילו בטענת תרמית, כי התובע לא היה בארץ במועדים הרלוונטיים (נובמבר 1995).

עוד יובהר, כי מכלל העדויות והראיות שהובאו, עולה מסקנה ברורה כעדותו של התובע על אף התמיהות הנלוות לה, היא עדות נכונה. מסקנות אלה מתבססות גם לאור הראיות הנוספות.

14. בנוסף למסקנות האמור
ות, יש להזכיר, שהתובע מעולם לא היה "הרוח החיה" לגבי נכסי התובעת ובני המשפחה (עמ' 84). העד יוסף ברנשטיין, המייצג את המשפחה בעסקאות שונות מאז 1983, ושעל עדותו ניתן להסתמך, העיד, שהתובע לא ניהל את העסקים. חיים גוטמן האב, נהג לקנות נכסי מקרקעין על שמות בני ביתו (עמ' 87). כבר במרס 1995 פנתה אליו התובעת בבקשה לדאוג להעברת רישום הזכויות במקרקעין מהתובע על שמה. כדי לבצע העברת רישום בטאבו, נדרשה נוכחות התובעת ולכן נערכו והוכנו המסמכים מראש, עד שהודע להם ממס רכוש, על מכירה כביכול מהתובע על שמם של הנתבעים האחרים (עמ' 88).

עדות זו יש בה להסביר - לפחות במידה מסוימת - מדוע לא היה התובע ער לזכויותיו במקרקעין.

מר ברנשטיין הבהיר עוד, שללא רשות של התובעת, לא היה מוכר, גם אם פורמלית רשומים היו המקרקעין ע"ש התובע. ובהמשך אומר העד: "בלי אישור שלה (התובעת - ש' ו') לא הייתי מוכר את זה." (עמ' 88 ש' 29). ובהמשך: "... היא מנהלת את הכל." (שם, בעמ' 88 ש' 32).
טענת הנתבעים, כי ביקש "להעלים" קיומה של העסקה מאמו, אין לה על מה שתסמוך.

בנסיבות אלה, על-פי הראיות המצטברות שהובאו בפני
, יש לקבוע, כי הוכח, שבמועד הרלוונטי לא היה התובע בארץ, וממילא יש לדחות טענת הנתבעים בדבר חתימתו ע"ג ההסכם.

15. המסקנה המתבקשת מן האמור
היא, שעל אף שלא ניתן לקבוע ממצא חד-משמעי, הרי די באמור
, כדי לומר שהתובע הצליח, באמצעות ראיות אלה, להעביר את נטל הראיה לכתפי הנתבעים, ויש לקבוע, כי לפחות לכאורה, הוכח, כי התובע לא היה בארץ במועד הרלוונטי, וממילא לא יכול היה לחתום על ההסכם באותו מועד.

16. מסקנה זו מתחזקת, דווקא בהסתמך על ראיות שהוצגו מטעם הנתבעים.
על-פי גרסתו של עו"ד זמיר
, ב- 20/11/95 הופיעו במשרדו שני אנשים, ושאלו היכן נמצאים אנשי משרד התיווך הסמוך. משיחה שניהל איתם הסתבר שאחד מהשניים היה אזרח צרפתי, שהוא התובע ואליו התלווה אדם נמוך שמנמן ומקריח. הסתבר כי התובע מבקש למכור את הפרדס ועו"ד זמיר
הציע לאחרון את שירותיו. על-פי אותה גרסה שימוש עו"ד זמיר
גם בגדר "מתווך" פרסם עבורו מודעה בעיתון ובעקבות המודעה התעניין בעיסקה מר וייס. על-פי גרסה זו היה התובע במשרדי עו"ד זמיר
, לפחות שלוש פעמים. עו"ד זמיר
, ניסה גם להיבנות מן העובדה, שמסר תיאור של התובע, שתאם למראהו, וזאת עוד קודם שראה אותו בביהמ"ש. הטענה כי לא יכול היה לצלם את הדרכון, דינה אף היא להידחות, במיוחד כאשר על-פי גרסתו של עו"ד זמיר
היה התובע במשרדו יותר מפעם אחת.

קשה לקבל את טענת עו"ד זמיר
, שעל אף היותו עורך דין קפדן הנזהר בפעולותיו, לא צילם את דרכנו של התובע, לא ערך תרשומת לגבי זהות שמצא בין הדרכון לנוכח בפני
ו, במיוחד כאשר מדובר בתושב חוץ, ובמיוחד, כאשר על-פי אותה עדות הופיע התובע במשרדו מספר פעמים (20/11/95, 21/11/95, 23/11/95 וב- 5/12/95), וכי בכל המועדים הנ"ל לא צילם את הדרכון, לא מפני שאינו נוהג לעשות כן, אלא מפני שמכונת הצילום הייתה מקולקלת. יש להניח, שאם אמנם היה צורך בתיקונה, ניתן היה להשיג חשבונית בקשר לתיקון שבוצע.

לכך, יש להוסיף את חווה"ד של השמאית הגב' דגנית יצחקי, אשר קבעה כי התמור
ה המוסכמת אינה מייצגת נכונה את שווי המקרקעין. על-פי חוות דעתה, מחיר הקרקע בדצמבר 95' היה כ- 4,100,000 $, לא כולל מע"מ. חוות דעת נגדית לא הוגשה.

כמו כן, הוגשה חוו"ד של גרפולוג (מר רון ישי) מיום 26/3/96, והמסקנה הייתה, כי החתימות הרלוונטיות אינן של התובע. אמנם גם מטעמו של מר וייס הוגשה חוות דעת גרפולוגית, נגדית (מר משה בן חנן) ואולם בהשוואה בין חוות הדעת, יש בדעתי להעדיף את הראשונה.

17. לכך יש להוסיף תמיהות העולות מעדויות שהובאו מטעמם של הנתבעים. מר וייס העיד (בתצהירו) כי ערך ביקור במקרקעין עם מר מהנא (המודד) ביום 21/11/95, והשאלה העולה, ממי קיבל פרטים על המקרקעין, וכיצד ידע כבר באותו מועד, אם יש בכוונת הבעלים למכרם. בנוסף, גרסה זו עלתה לראשונה בחקירתו הנגדית.
לעניין מהימנות עדותו של מר מהנא, יש לזכור, כי לפי גרסת התובעים, מר מהנא הועסק כסטודנט ע"י וייס, והוא אף מימן את שכר הלימוד שלו.

לצד עדותו של התובע, כי לא קיבל כל תמור
ה עבור רכישת המקרקעין, עדות שבנושא זה די היה בה, כדי להעביר את הנטל לצד השני, לא הוכיחו הנתבעים או מי מהם, מה המקורות הכספיים שהיו בסיס למימון החיוב

חברת ו.א. הצפון הוקמה עוד ב- 27/11/95.
וייס - בחוזה הרכישה מ- 23/11/95 אינו מאזכר שהוא רוצה לקנות זכויות במקרקעין, באמצעות החברה, שלא הייתה קיימת עוד, באותה עת.

תמיהות נוספות העולות לגבי עדותו של מר וייס, בהשוואה לעדויות האחרות שהיו בפני
הן למשל, כיצד הספיק מר וייס לראות את המודעה שפורסמה בבוקר 21/11/95, כאשר עפ"י גרסתם של עו"ד זמיר
ווייס, היה התובע במשרדו של עו"ד זמיר
ב 20/11/95 בשעות אחה"צ, ואילו את מר גוטמן חזר מר וייס ופגש במשרדו של עו"ד זמיר
, כבר ביום 21/11/95, כאשר עפ"י גרסתו של עו"ד זמיר
היה צריך מר גוטמן ליצור עמו קשר טלפוני, והוא עצמו למעשה לא ידע היכן מר גוטמן נמצא ומה מספר הטלפון שלו.

לכן נראה שלוח הזמנים, צפוף קמעא, ואינו סביר, במיוחד כאשר עפ"י תצהירו של מר וייס חזר אליו עו"ד זמיר
, לאחר מספר שעות והודיע לו כי יש כבר תיאום של פגישה (סעיף 5 לנ4/).

עוד ראוי לציין כי בעוד שעו"ד זמיר
תאר את מר גוטמן כאדם בעל גוון עור בהיר עיניים בהירות ושיער חלק המסורק הצידה, הרי שמר וייס תאר אותו כאדם בעל שיער כהה, אך לא שחור (סעיף 7 לנ4/). לגבי שני התיאורים יש לומר שלא נמסרו פרטים מזהים באופן אשר יש בהם לייחד אדם ספציפי.

יש עוד לציין כי מר וייס הזכיר בתצהיריו כי פנה לעו"ד יעקוב סלומון, לברר לו פרטים לגבי המקרקעין. לעניין זה יש להעיר שתי הערות: אם אכן ראה וייס, כפי שהבהיר בעדותו, נסח מקרקעין, ויש להניח שמדובר היה בנסח מקרקעין מעודכן, לשם מה היה צריך את שירותיו של עו"ד סולומון.
הערה אחרת היא, אם אכן נבדקו הפרטים על ידי עו"ד סולומון, יתכן שראוי היה, במיוחד בהיות המחלוקת עובדתית, לזמן את האחרון כעד מטעמו.
משלא עשה כן, הרי יש בכך ליצור חזקה לרעתו.
18. התוצאה מן האמור
היא, ותוך שאני ערה לאופן מתן העדות על-ידי התובע, הרי שממרקם הראיות שהוצגו, אני קובעת, כי התובעים הוכיחו במידה הנדרשת בהליך אזרחי, כי גוטמן העביר זכויותיו במקרקעין במתנה לאמו, שהיא התובעת, וכי לא הוא חתם על ההסכם שבמחלוקת.
הפועל היוצא, שכל הסכם אחר, להוציא חוזה המתנה, הנטען כהסכם עליו חתם התובע, אינו תקף וכל עסקה סותרת שנעשתה לגבי אותם מקרקעין, בטלה.

לאור התוצאה אליה הגעתי, אין עוד צורך לדון בשאלה של רכישת זכות בתום לב, או קיומן של עסקאות נוגדות, מאחר שלא נותרה עוד אלא עסקה אחת.

הוצאות:
19. לעניין קביעת שיעור ההוצאות, יש, מצד אחד, לקחת בחשבון שהייתה הארכת דיון מצד ב"כ התובעים באופן ניהול התיק, ומצד שני, יש לקבוע, כי הפעולות שנעשו לצורך העברת המקרקעין משמו כביכול של התובע, ושלא על ידו או על-פי הרשאתו- נעשו על-ידי עו"ד זמיר
ומר וייס. חלקו של מר אדיס עיאס פחות מחלקם של אלה. האחרון היה בעיקר שותפו של מר וייס, אך לא הרוח החיה.
בנסיבות אלה, יישאו הנתבעים 2 ו- 8 כל אחד בהם בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד בסכום של 20,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק, ואילו הנתבע מס' 3, ב- 6,000 ש"ח, בצירוף מע"מ כחוק, נכון למועד מתן פסק-הדין.

התוצאה:
20. אשר על כן, אני מור
ה כמפורט להלן:
א. ניתן בזה פסק-דין הצהרתי, לפיו:
(1) מסמכי חוזה המתנה הם בגדר של חוזה משפטי תקף והתובעת זכאית להירשם מכוחם (4/95) כבעלים של המקרקעין, שהם חלקה 13/1 בגוש 10121 וכן חלקה 13/2 בגוש 10121, הכוללים בית אריזה ובית משאבה, לרבות הצמוד והמחובר אליהם, כולל החלקים היחסיים ברכוש המשותף בחלקה מס' 13/3 בגוש 10121, בשטח כללי 105,166 מ"ר, באזור פרדס חנה (להלן: המקרקעין).
(2) ההסכם שבמחלוקת - מסמך ההסכם מיום 23/11/95 בקשר למקרקעין וכל מסמך שכונה הסכם מכר, לגבי אותם מקרקעין לפיו הקנה התובע זכויותיו במקרקעין לאחר - למעט חוזה המתנה המפורט לעיל - אינו מסמך משפטי מחייב.
(3) כל רישום סותר להעברת זכויות במקרקעין במתנה לתובעת, בטל.
במסגרת הליך זה, אין צורך במתן הצהרות נוספות אותן ביקשו התובעים לתת.

ב. התוצאה האמור
ה, אין בה לשנות את הסכמי הפשרה שאושרו.

ג. אני מחייבת את הנתבעים 2 ו- 8, כל אחד בהם, לשלם לתובעים ביחד, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 20,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק, ואת הנתבע מס' 3, לשלם לתובעים ביחד סכום של 6,000 ש"ח, בצירוף מע"מ כחוק. הסכומים הם למועד מתן פסק-הדין.

המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים.

ניתן היום י"ט בסיון תשס"ב, 30 במאי 2002 בהעדר הצדדים.

ש' וסרקרוג
, שופטת

מירי+ל / d01088597a.1
6
בתי המשפט
בית המשפט המחוזי בחיפה

תא 010885/97

בפני

כב' השופטת ש' וסרקרוג








א בית משפט מחוזי 010885/97 ז'אן ז'אק ג'וסף גוטמן, מריה גוטמן נ' ו.א. הצפון חברה להשקעות ולמסחר (1995) בע"מ (פורסם ב-ֽ 30/05/2002)











תיקים נוספים על ז'אן ז'אק ג'וסף גוטמן
תיקים נוספים על מריה גוטמן
תיקים נוספים על ו.א. הצפון חברה להשקעות ולמסחר (1995) בע"מ




להסרת פסק דין זה לחץ כאן



הוספת מידע משפטי למאגר
שתפו אותנו במידע משפטי שנוכל להוסיף למאגר שלנו. פסקי דין, כתבי תביעה ו/או הגנה, החלטות וכו' יוספו למערכת ויוצגו באתרנו ובגוגל.


הוסף מידע משפט