אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ - חנניה ביטון, חיבי יזום וניהול פרויקטים בע"מ, מגדל חברה לביטוח בע"מ

 
אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ - חנניה ביטון, חיבי יזום וניהול פרויקטים בע"מ, מגדל חברה לביטוח בע"מ
תיקים נוספים על אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ | תיקים נוספים על חנניה ביטון, חיבי יזום וניהול פרויקטים בע"מ, מגדל חברה לביטוח בע"מ

2537/99 א     27/11/2003




א 2537/99 אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' חנניה ביטון, חיבי יזום וניהול פרויקטים בע"מ, מגדל חברה לביטוח בע"מ




בעניין:

20



בתי המשפט


בית משפט השלום חדרה
א
002537/99


בפני
:
כב' השופט שאול מנהיים





בעניין
:
אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ





התובעת

נ ג ד


1. חנניה ביטון

2. חיבי יזום וניהול פרויקטים בע"מ
3. מגדל חברה לביטוח בע"מ




הנתבעים

פסק דין
א.
כ ל ל י

1.
זוהי תביעה כספית שהגישה התובעת (להלן: אריה) שהיא חברה לביטוח, לשיפוי בגין סכומים ששילמה למבוטחת (דור אנרגיה (1988) בע"מ – להלן: דור) על פי פוליסה שהוציאה, בגין נזקי שריפה מיום 26/07/97 בתחנת דלק בחצור הגלילית (להלן: "התחנה"). לטענת אריה הנתבעים 1 ו-2 אחראים לנזקים שנגרמו בשריפה ואילו הנתבעת 3 (מגדל) היא המבטחת של החבות הנ"ל.
2.
סכום התביעה המקורית הוא 253,046 ₪ ליום הגשתה (12/05/99). בשנת 2001 תוקנה התביעה כך שנוספה גם תביעה נוספת נגד מגדל בלבד בגין ביטוח כפל בסך 59,917 ₪ (ליום 16/02/98). בערכי קרן, מורכבת התביעה המקורית מהסכום ששילמה אריה למבוטחיה (דור) - 219,101 ₪, ומהסכום ששילמה אריה לשמאים מטעמה שטיפלו בשריפה - 6,920 ₪.
3.
הצדדים הסכימו לא לחקור את המצהירים ולסכם בכתב על-סמך התצהירים שהוגשו והמסמכים שצורפו אליהם. לאחר שהוגשו סיכומים ונמצאו לוקים בחסר, הוריתי על הגשת סיכומים משלימים בכתב.





4.
תמצית העובדות הצריכות לענין תפורט להלן. עובדות נוספות תובאנה בהמשך ככל שידרש במסגרת הדיון בשאלות השונות הצריכות הכרעה. העובדות המפורטות להלן אינן שנויות במחלוקת (אלא אם יאמר אחרת): אריה ביטחה בתקופה הרלבנטית את דור בביטוח "כל הסיכונים". בין השאר בוטחו בפוליסה של אריה מבנים, מכונות, ציוד, משאבות, השקעות במסופים, מלאי דלקים (ועוד) הנמצאים במקומות שונים בישראל (ובשטחים). סכום הביטוח לפי דו"ח השמאים "קיזלר" שנערך עבור ומטעם אריה והוגש מטעמה עמד על 20,000,000 $ סה"כ ותקרת הנזק המכוסה לכל תחנה הועמדה על 700,000 $. המבנים, המלאי והציוד המבוטחים בפוליסה של אריה כללו, בין השאר, את התחנה כהגדרתה לעיל.

ביום 18/10/94 נחתם חוזה להפעלת התחנה בין דור לבין הנתבע 1, מר חנניה ביטון
(להלן: "חנניה"). חוזה זה יקרא להלן "החוזה". פרק 14 לחוזה עוסק בנזקים ובביטוח, והוראותיו - ככל שהן צריכות להכרעה - תובאנה בהמשך.

מר חנניה ביטון
פעל, בתקופה הרלבנטית לעניננו, באמצעות חברה בע"מ שהיא הנתבעת 2 (להלן: "חיבי"). חברה זו ערכה בתקופה הרלבנטית ביטוח אצל הנתבעת 3 (מגדל). לתוכנה של הפוליסה שהוציאה מגדל אתייחס בהמשך.
5.
בשעות הקטנות של יום 26/07/97 פרצה שריפה בתחנה (להלן: "השריפה"). הצדדים אינם חלוקים על כך שהשריפה נגרמה כתוצאה מהצתה, שבאה בהמשך לפריצה לחלון חדר הדלקים. אין בפי אריה (או מגדל) כל טענה קונקרטית בה מיוחסת לנתבעים 1 ו/או 2 התרשלות מוגדרת, במעשה או במחדל, שגרמה לנזקי השריפה כולם או מקצתם (פרט להעדר מערכת התרעה וגילוי אש, ולכך עוד אשוב). גם אין מחלוקת שהנזק הוא כמתואר בחוו"ד השמאים "קיזלר" שניתנה לאריה, הן מצד טיבו והן מצד הערכים הכספיים, וכי אריה אכן שילמה לדור ולשמאים את הסכומים המפורטים בתביעה וזאת מכח הפוליסה שלה ובגין נזקי השריפה המתוארת.
6.
כפי שצויין בסעיף 2 לעיל, התביעה המקורית היא לשיפוי (הידוע גם כשיבוב או תחליף) והיא מופנית כלפי כל שלושת הנתבעים, ואילו התביעה החלופית, שנוספה במסגרת תיקון כתב-התביעה, מופנית רק נגד נתבעת 3 (מגדל) ומבוססת על טענת כפל ביטוח.





ב.

התביעה לשיפוי/שיבוב נגד חנניה וחיבי (נתבעים 1 ו-2): שאלת החבות

7.
מעמדו של חנניה בתחנה נקבע בחוזה שבינו לבין דור. ההוראה העיקרית היא כי חנניה הוא "המפעיל" של התחנה ועליו לעסוק בה במכירת מוצרי דלק, שמנים ומוצרים נלווים של דור (ר' פרק 2 לחוזה ובמיוחד סעיף 2.1 שלו).

בכל הנוגע לזיקתו של חנניה למקרקעי התחנה (כולל מבנים), הוגדר מעמדו בחוזה כמעמד של "בר רשות" (סעיף 2.5 לחוזה). לגבי הציוד הוגדר המעמד כמעמד של "שואל" (פרק 4 לחוזה). בכל הנוגע לציוד המושאל נקבע בסעיף 4.2 לחוזה כי חנניה יהיה אחראי כלפי דור "לגבי כל אבידה ו/או נזק לכל חפץ מהציוד המושאל" ויפצה אותה באופן מלא עבור כל ציוד מושאל שאבד ו/או ניזוק.

בפרק 14 לחוזה, הנושא את הכותרת "נזקים וביטוח" חויב בין השאר חנניה, כדלהלן: לפעול "תוך שמירה קפדנית על כל אמצעי הזהירות והבטיחות הנדרשת עפ"י כל דין ועפ"י דרישות נוספות כפי שייקבעו ע"י דור" (סעיף 14.1); להציב מתקני כיבוי אש שיסופקו ע"י דור ולדאוג לתקינותם (סעיף 14.4); והוא יהיה אחראי כלפי דור לכל נזק שיגרם לתחנה ו/או למתקניה ואביזריה (סעיף 14.2), וכן יהיה אחראי כלפי דור לכל נזקים שיגרמו - בין היתר - לדור כתוצאה מכמה סיבות ובהן אש (סעיף 14.5 סיפא), ובכלל יהיה אחראי כלפי דור לכל נזק גוף ורכוש שיגרם לה (או לאחרים), בין אם הנזק נגרם על-ידו או על ידי מי מטעמו "ובין אם ע"י כל אדם אחר" (סעיף 14.5 רישא). עוד נקבע בסעיף 14.7 כי חנניה יערוך לתחנה ומתקניה, לרבות לציוד המושאל, ביטוח לפי ערך כינון מלא לצרכן הסופי נגד סיכונים המפורטים שם ובהם אש, גניבה ופריצה. על חנניה הוטל למסור את הפוליסות לאישור מוקדם של דור, וכן לדאוג לכך שהפוליסות תכלולנה קביעה של דור כמוטבת באופן בלתי-חוזר.
8.
בסיכומיה המקוריים (והלקוניים) של אריה נטען כי מקור חבותו של חנניה כלפי דור (שאריה באה בנעליה מששילמה לה תגמולי ביטוח) הוא בחוזה בין חנניה לדור, ובדין. בחוזה - לפי הוראות סעיף 14.2, 14.5 ו-14.7 לחוזה; ובדין - לפי הוראות חוק השומרים וכן מכח הגדרת מעמדו של חנניה בסעיף 4 לחוזה כ"שואל". בסיכומים המשלימים הורחב הטיעון, בעיקר לגבי מקור החבות שבדין.





החבות החוזית
9.
ככל שמדובר בחבות שמקורה בהוראות החוזה, נטענו בסיכומי הנתבעים 1 ו-2 כמה טענות. טענה אחת היתה כי נטל הראייה להתרשלות מוטל על התובעת והיא לא עמדה בו. לטענה זו אין יסוד במישור החוזי, שכן החוזה קובע את אחריות חנניה כלפי דור שלא על בסיס רשלנות (שאז לא היה כל צורך בהוראת החוזה שכן הדין ממילא קובע חבות מכח רשלנות). במסגרת זו נטען על ידי הנתבעים 1 ו-2 גם כי הנזק נגרם בהצתה בזדון שלא היתה צפויה, אך גם טענה זו אינה רלבנטית מאותה סיבה למישור החוזי, ור' גם סעיף 14.5 רישא לחוזה הקובע כי חבותו של חנניה כלפי דור חלה גם על נזק שנגרם "ע"י כל אדם
אחר" (ההדגשה שלי - ש.מ.).
טענה אחרת שטענו הנתבעים 1 ו-2 בסיכומיהם היא כי הוראות השיפוי שבחוזה אינן חלות במקרה זה משלושה טעמים. הראשון הוא שסעיף 14.1, שהוא הראשון בפרק 14, קובע כי חנניה מחויב לשמור על אמצעי הזהירות הנדרשים עפ"י כל דין, ומכאן שכל פרק 14 לחוזה צריך להתפרש כמטיל חבות רק אם יופרו דרישות הדין לגבי כללי זהירות; השני הוא כי הטענה שלא הותקנו אמצעי כיבוי נאותים דינה להידחות משום שלפי סעיף 14.2 על דור היה לספק אמצעים כאלו, ולפיכך דור הפרה את החוזה על כן אין היא זכאית להסתמך על הוראות השיפוי שבו; והשלישי הוא כי חנניה דאג - כאמור בתצהירו שלא נסתר - לערוך ביטוח ולהמציאו לדור לאישור כאמור בחוזה.
אין בידי לקבל אף אחד משלושה טעמים אלה. אשר לטעם הראשון לעיל, אין בו כל הגיון פרשני. אם נקבל טעם זה, כל הוראות השיפוי שבפרק 14 לחוזה תהפוכנה מיותרות שכן משמעות הטענה היא כי חבותו של חנניה כלפי דור מותנית בכך שחרג מכללי הזהירות הקבועים בדין, אלא שאם זה הפירוש של הסעיף אזי אין בו כל צורך. ממילא מי שחורג מחובות זהירות הקבועות בדין נושא בחבות בשל כך אם החריגה גרמה לנזק, אלא אם הוסכם על ויתור. כלל פרשני ידוע הוא שיש ליחס לצדדים כוונה כזו שתיתן נפקות ומשמעות להוראה שטרחו לכלול בהסכם, וחזקה שלא כתבו את המובן מאליו. לדעתי אין כל טעם וסיבה לקבוע שפרק 14 כפוף כולו לסעיף 14.1 שלו, והנתבעים 1 ו-2 גם לא הצביעו על טעם כזה. מכאן שסעיף 14.1 אינו "חולש" על פרק 14 לחוזה כולו, ועל כן אין מאום בכך שלא הוכח שהנתבעים הפרו את הוראותיו של ס' 14.1 זה.




אשר לטעם השני דלעיל, הרי שהתביעה אינה מבוססת רק על אי-התקנת אמצעי כיבוי. גם טענת-המשנה לפיה משהפרה דור את חובתה החוזית לספק אמצעי כיבוי אין היא (וממילא גם אין אריה, הבאה בנעליה לענין זה) זכאית לדרוש שיפוי, אינה יכולה להתקבל. לא רק שלא הוכח שאמצעי כיבוי לא סופקו על ידי דור, אלא גם לא הוכח שלו סופקו והותקנו היה הדבר משפיע על תוצאות השריפה ובאיזו מידה (אם בכלל). גם אין בידי לקבל שהפרת החובה (אם אמנם הופרה) לספק אמצעי כיבוי מאיינת את התחייבויות השיפוי של חנניה כלפי דור. אין בלשון פרק 14 לחוזה כל התניה בין אספקת אמצעי כיבוי על ידי דור לחנניה לבין האחריות לנזקים שחנניה קיבל על עצמו. על כן טעם זה היה יכול להתקבל רק אם היה חנניה מוכיח כי לו סיפקה דור אמצעי כיבוי (אגב: בשום מקום לא נאמר באלו אמצעים בכלל מדובר), היה הדבר משפיע על תוצאות הארוע ע"י מניעת השריפה או הקטנת נזקיה, ובמקרה האחרון היה עליו להוכיח באיזו מידה היו הנזקים פוחתים. במקרה כזה הייתי קובע שהוכח כי דור אחראית לנזק, כולו או חלקו. משלא הוכחה השפעה כזו, אין לקבל את קו הטיעון הזה.
אשר לטעם השלישי, אין בו מאום. אחריות לנזקים וחובת שיפוי בגינם לחוד, וחובה לבטח לחוד. אכן לו נערך ביטוח המכסה את האחריות במלואה מבחינת גורם הנזק ומבחינת הרכוש המבוטח וסכומי הביטוח, היה הביטוח נותן מענה מלא לחבות ולא היה צורך, מהפן המעשי, לגבות כספים מחנניה; אך גם קיום ביטוח מלא מכל הבחינות אינו שולל את החבות ואינו בא להחליפה, אלא רק יוצר לניזוק מקור כספי להיפרע בגינה שלא מכיסו של מי שנושא בחבות. לכך אוסיף כי לכאורה ברור שחנניה לא ערך ביטוח התואם את הוראות החוזה, שאחרת היה מגיש אותו ומסתמך עליו כלפי מבטחיו. הצהרתו אין בה די במקרה כזה הן מכח ס' 54(2) לפק' הראיות [נוסח משולב] והן מכח הכלל בדבר אי-הבאת ראיה רלבנטית (הפוליסה הנטענת). אם כוונתו של חנניה היתה לפוליסה של חיבי, שהיא הפוליסה היחידה שעשה – לפי החומר שבפני
י – מי מהנתבעים 1 ו-2, הרי בעצם הטענה כי פוליסה זו היא הפוליסה שערך לפי חוזהו עם דור יש משום הודאה מצידו בכך שבעיני חנניה וחיבי (שיוצגו יחדיו והגישו סיכומים משותפים), אין להבחין ביניהם כלל. מטעם זה אין חיבי יכולה לטעון שהחוזה שבין חנניה לדור אינו חל עליה.





10.
המסקנה היא כי חנניה נושא לפי החוזה בחבות כלפי דור לשפותה על מלוא הנזקים שנגרמו לרכושה בשריפה, וממילא הוא נושא לכאורה בחבות כזו כלפי אריה ככל שאריה שיפתה את דור בגינם עפ"י פוליסת הביטוח שלה. ככל שביצע את החוזה שבינו לבין דור באמצעות חיבי, אין הדבר פוטר אותו מחבות אך גם חיבי אינה יכולה לצאת פטורה, ויש לראותה כמי שקיבלה על עצמה בדרך של התנהגות את חובותיו של חנניה כלפי דור על פי החוזה שביניהם. אם לא קיבלה על עצמה חיבי התחיבויות אלה דינה כדין מסיגת-גבול, ואחריותה אז חמורה ביותר.
הואיל וחיבי ומבטחיה מתנגדים בתוקף להגדרתה כמסיגת-גבול, אין היא יכולה להנות משני העולמות: לטעון כי החבות החוזית של חנניה אינה חלה עליה משום שאין היא צד לחוזה, אך לטעון גם כי החזקתה בנכס היתה בדין, שהרי אין בידי חיבי להצביע על מקור עצמאי לישיבתה בנכס, שאינו נובע מחוזהו של חנניה. כפי שהערתי לעיל, חיבי אינה יכולה לטעון שהחוזה עם דור אינו חל עליה, ואם כך גם מגדל, שביטחה אותה, אינה יכולה לטעון אחרת.


החבות על-פי דין
11.
חוק השומרים, תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק השומרים") מכפיף עצמו למוסכם בין הצדדים במפורש ואפילו במשתמע (סעיף 14 לחוק השומרים). מטעם זה דומה שאין צורך להתעמק בהוראותיו בענייננו, בו כולל החוזה שבין דור לחנניה הוראות מפורטות החלות על המקרה כפי שנקבע לעיל, אך פטור בלא כלום אי-אפשר.
12.
לגבי כל פריט שחנניה מוגדר כ"שואל" שלו (ור' סעיף 1(ד) לחוק השומרים), חלה עליו אחריות שבדין לאבדן ולנזק "יהיו גורמיהם אשר יהיו", ובלבד שאחריותו לא תהיה חמורה מזו של מחזיק בנכס שלא כדין (סעיף 2(ג) לחוק השומרים). דעתי היא כי לענין זה "שואל" במיטלטלין כמוהו כ"בר-רשות" במקרקעין (כולל מבנים). לא ראיתי גם טיעון מנומק אחר בפי הצדדים. דומני שבר רשות תואם באופן מלא את הגדרת השאילה בס' 26 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971, ככל שמדובר ברשות שניתנה ללא תמורה ושלא לצמיתות.




13.
לגבי כל פריט שניזוק ושאין לומר עליו כי חנניה הוא בגדר "שואל" שלו, מודים גם הנתבעים 1 ו-2 כי מעמדו הוא של "שומר שכר". חנניה וחיבי טוענים, עם זאת, כי חלה עליהם הסיפא לסעיף 2(ב) לחוק השומרים, ולפיה אם לא התרשלו – הם פטורים מחבות.

במצב כזה האחריות מבוססת על רשלנות אולם נטל הראייה התהפך, ועל הנתבע להוכיח כי לא התרשל אלא אם הנזק נגרם "עקב תוצאות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן" (סעיף 2(ב) רישא לחוק השומרים) שאז פטור הוא מחבות.
בסיכומיהם שמים חנניה וחיבי את הדגש על הסיפא לסעיף 2(ב) האמור וטוענים כי לא התרשלו, וגם כאן חוזרים הם על הטענה כי את אמצעי הכיבוי התחייבה דור לספק ולא עשתה כן. עם זאת נתפסו נתבעים אלה לטעות בהבנת הסעיף כאשר טענו בסיכומיהם כי משמעותו היא שישאו בחבות "רק אם היתה רשלנות מצידם" (סעיף 12 לסיכומיהם), משום שטיעון כזה מתעלם מהוראות הסעיף בדבר היפוך נטל הראייה. לדעתי לא הוכיחו הנתבעים כי לא התרשלו. עצם העובדה שמדובר בהצתה אינה בהכרח שוללת קיום התרשלות, כפי שנאמר בין היתר בע"א 4473/93, פד"י נ(1) 866 (יער זאב בע"מ ואח' נ' הסנה) שהוא אסמכתא שהנתבעים עצמם הביאו.
אין אפשרות לקבוע פוזיטיבית כי הוכח בענייננו שההצתה והפריצה (שקדמה להצתה) היו כה בלתי-צפויים עד כי לא היה כל צורך להערך למניעתם. לענין זה אין ממש בנסיון להסתמך על האמור בעמ' האחרון של חוו"ד השמאים "קיזלר" עבור אריה, שם - בסעיף 1 – נאמר שלא היתה רשלנות מצד "המפעיל" (חנניה). לדעתי אין זו אלא אמירה שלא נמצאה רשלנות ספציפית שגרמה ישירות לשריפה. "רשלנות" היא מסקנה משפטית ממערכת עובדות, ומסקנות משפטיות הן ענין לבית-המשפט ולא לחוות דעת שמאי.
על הנתבעים על היה להוכיח העדר התרשלות, ובענייננו – העדר חובה לצפות את השריפה. הם לא הצליחו להוכיח זאת, וקיום הצתה לכשעצמו אינו מספיק.

התובעת טוענת גם לתחילת ס' 6(ב)(1) לחוק חוזה קבלנות, תשל"ד-1974. לענין זה הדין אכן עם התובעת וחל החלק החמור יותר, מבחינת הנתבעים, של ס' 3(ב) לחוק השומרים.
14.
בסיכומיהם מתיחסים נתבעים 1 ו-2 גם לשאלת תחולתו של סעיף 39 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. רק בסיכומים המשלימים של התובעת נזכר לראשונה סעיף זה, ואף זאת על דרך ההיקש בלבד. על כן אינני רואה צורך להכריע בשאלת תחילת ס' 39 לפק' הנזיקין בענייננו, לנוכח האמור לעיל.



15.
התוצאה היא שגם אלמלא הוראות החוזה היה עליי לקבוע שהוכחה חבותם של נתבעים 1 ו-2 כלפי דור לנזקים שנגרמו לה בשריפה. במאמר מוסגר אעיר כי התובעת, בסיכומים המשלימים שהגישה, ביקשה להבחין בין חנניה ל-חיבי ולטעון כי האחרונה היא מסיגת-גבול ולכן אחראית לנזק מכח ס' 2(ג) סיפא לחוק השומרים; ולחילופין – כי חבותה כ"ברת רשות" חלה כאן. אין לי צורך להכריע בענין זה, שכן עצם עריכת הביטוח שחיבי ערכה במגדל מלמדת על זיקתה למקרקעין ולציוד שבתחנה, ולא יתכן שאחריותה להם תהא פחותה מזו של חנניה (שהוא השולט בחיבי) רק משום שאין לה חוזה פורמלי עם דור.
כפי שכבר הערתי הרי לכל הפחות קיבלה עליה חיבי את זכויותיו וחובותיו של חנניה כלפי דור, שאם לא כן חלה עליה ממילא חבותו של "בר רשות" שכמוהו כשואל (ס' 2(ג) לחוק השומרים), או זו החמורה עוד יותר – של מסיג גבול.

ג.

לשאלת חבותה של מגדל כמבטחת חבותם של נתבעים 1 ו/או 2 ולשאלת הויתור הנטען על זכות השיבוב

16.
מגדל טוענת בסיכומיה המקוריים כי אריה אינה יכולה לתבוע בתביעת שיבוב את "מבוטחיה". טיעון זה נותר סתום, ללא פירוט והסבר. אין בנוסח הפוליסה כל תמיכה לטענה כי מפעילי תחנות בכלל, או הנתבעים 1 ו-2 במיוחד, נכללו בהגדרת "המבוטח" בפוליסה של אריה. אציין כי לו היה ממש בטענה זו היה בה כדי לחסום לא רק את תביעת השיבוב נגד מגדל אלא גם נגד הנתבעים 1 ו-2.
17.
נראה שכוונת הטענה לעיל היתה להוראה שנכללה בפיסקה (
d
) 13 של הפרק
"
subrogation
" (שיבוב) בפוליסת אריה, בה נאמר כי לא תופעל זכות השיבוב כאשר הארוע ארע שלא בכוונה ע"י אדם שממנו מבוטח סביר לא יתבע פיצוי כתוצאה מהיות הנתבע "בשרות המבוטח או קבלן או קבלן משנה". הוראה כזו אמנם אינה הופכת את מי שחוסה בצילה ל"מבוטח", אך יש בה התחייבות שלא להגיש תביעות שיבוב נגד מי שההוראה האמורה חלה עליו. הוראה זו, אם אכן היא חלה על הנתבעים 1 ו-2, מגינה גם עליהם ולא רק על מגדל.




מגדל, בסיכומיה המקוריים, בחרה שלא להתיחס ישירות כלל ועיקר להוראה האמורה בפוליסה של אריה, פרט להערה שהובאה לעיל וכן להערה שבסעיף 17 לסיכומי מגדל, שם נטען כי חוזה ההתקשרות "בין חיבי בע"מ לאריה" קובע שאריה לא תתבע את חיבי. טענה זו היא בעליל בלתי נכונה; אין ולא היה כל חוזה בין אריה לחיבי. יש פוליסה של אריה, שהיא חוזה בינה לבין דור, וחיבי אינה צד לאותו חוזה. עם זאת נראה בעליל שכוונת הכותב אכן לפיסקה "
d
" של פרק השיבוב בפוליסת אריה, ואם פיסקה זו חלה על חיבי ועל חנניה אזי ברור שאין אריה יכולה לתובעם (וממילא אין היא יכולה לתבוע את מגדל בשל חבותם).
18.
בסיכומיה טוענת אריה כי ההוראה האמורה בפוליסה שלה אינה פוגעת בזכותה לתבוע את חנניה ו/או חיבי (וממילא את מבטחיהם).
במסגרת זו טוענת אריה כי לפי נוסח ההוראה אין היא חלה בענייננו. זאת משום שההוראה – כאמור בה במפורש – חלה רק על מי שמבוטח סביר לא היה תובע ממנו פיצוי, ואילו בענייננו מלמד החוזה בין הצדדים כי המבוטח (דור) בהחלט גילה דעתו כי בכוונתו לתבוע פיצוי מחנניה על כל נזק, מכל סיבה שהיא. בהקשר זה מוסיפה אריה וטוענת כי מדו"ח "קיזלר" עולה בעליל שדור אכן דרשה פיצוי מחנניה ומ-חיבי, ורק משלא הצליחה לקבלו פנתה לאריה ודרשה שיפוי על-פי הפוליסה.
נימוק זה מקובל עלי, לפחות בחלקו הראשון. נוסח ההוראה בפוליסת אריה מדבר אמנם לא על "המבוטח" הקונקרטי (דור) אלא על "מבוטח סביר", ולא על מי "שלא תבע" אלא על מי ש"לא היה תובע";
אלא שאין חנניה, חיבי או מגדל רשאיות לטעון כי דור אינה "מבוטח סביר". חוזה הביטוח שבין אריה לדור, לרבות הסעיף נשוא הדיון כאן, יפורש לפי אומד דעת הצדדים לחוזה שהם אריה ודור בלבד (מה גם שאין טענה ובוודאי שאין ראייה כי חנניה, חיבי או מגדל ראו בעבר את פוליסת אריה והסתמכו על הסעיף האמור). יודגש שגם בחוזה לטובת צד שלישי אין הצד השלישי הופך לצד לחוזה, אלא רק למי שרשאי לתבוע את ביצועו.
יהיה זה בלתי סביר ובלתי נכון בעליל לקבוע כי בידה האחת הקפידה דור, בחוזה שבינה לבין חנניה, להטיל אחריות מוחלטת על חנניה למבנים ולציוד בתחנה, ובידה האחרת הורתה למבטחיה (אריה) שלא להגיש תביעת שיבוב נגד חנניה. אין מקום לייחס לדור כוונה לערוך שני חוזים שתוכנם הוא דבר והיפוכו.


מכאן גם שאין לראות במי שחוזהו עם דור מטיל עליו אחריות מלאה כלפיה בגדר גורם שדור, כמבוטח "סביר", לא היתה תובעת ממנו דבר בגין נזק לרכושה שביטחה אצל אריה. משכך, אין צורך לדון בשאלה אם הוכח שדור דרשה פיצוי מחנניה ומחיבי.
ר' גם ע"א 9311/99 מנורה נ' נרות ירושלים אילום (1987) בע"מ ואח', פד"י נ"ו(2) 550, ובמיוחד – ס' 44 ו-46 לפסק הדין. שם אמנם נדון מצב הפוך, אך ההגיון אותו הגיון: יש, וצריכה להיות, התאמה פרשנית בין החוזה שבין המבוטח לצד ג' לגבי אחריות וסיכונים לרכוש לבין הוראות הפוליסה באשר לזכות השיבוב של המבטח כלפי אותו צד שלישי.
בנסיבות אלה אין צורך להיזקק לשאר טענות הצדדים כולם בענין ס' (
d
) 13


לפוליסת אריה.
19.
זאת ועוד: לטעמי, ס' 13 (
d
) לפוליסה של אריה אינו חל כלל על הנתבעים 1 ו-2. בין חיבי לדור לא היו יחסים חוזיים כלל, ועל כן אין חיבי יכולה להחשב כמי שפעלה בשירותה של דור או כקבלן או כקבלן משנה של דור. גם חנניה היה לא רק מי שפעל "בשירותיה" של דור או כ"קבלן" מטעמה, אלא גם בר-רשות במקרקעין ושואל של הציוד שבתחנה. אין לומר איפוא שס' 13 (
d
) לפוליסה חל על חנניה ו/או על חיבי, גם על פי נוסח הסעיף עצמו.
20.
ככל שירדתי לסוף טיעוניה של מגדל בסעיפים 8-1 לסיכומיה המשלימים, אין בידי לקבל את הנטען שם. זאת משום שקבלת טענות אלה פירושה שמגדל ערכה ביטוח לסיכון שאינו קיים ואינו יכול להתעורר כלל, לפחות ביחס למבנה. המבנה הוא רכוש דור ואם אין חיבי חבה בגין נזק לרכוש זה מה בכלל ביטחה מגדל כאשר ביטחה (בביטוח רכוש) את המבנה בפוליסה בה חיבי היא המבוטחת היחידה? ר' ס' 55 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, הקובע כי בביטוח רכוש (המכונה בחוק ביטוח נכסים) יכול הנכס המבוטח להיות של המבוטח או של זולתו, אולם הביטוח הוא לנזקים שיגרמו למבוטח או למוטב מחמת ניזקו או אובדנו של הנכס המבוטח. לו קיבלתי טענות חיבי היה עלי לקבוע שבהעדר רשלנות מצידה אין היא יכולה לשאת בנזק מחמת אובדנו או נזקו של המבנה, ואילו בכל הנוגע לרשלנות קיים ביטוח חבות ולא ביטוח רכוש. עצם עריכת ביטוח רכוש למבנה על ידי חיבי, נוסף לעריכת ביטוח לחבותה, מלמד שחיבי צפתה כי יגרם לה נזק אם ינזק או יאבד המבנה גם אם לא יגרם הדבר ברשלנותה. עוד ר' ס' 16 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 שממנו עולה כי אין לערוך ביטוח לסיכון שאינו קיים או שאינו אפשרי. מגדל וחיבי לא טענו שהביטוח שערכו למבנה אינו תקף, ומכאן שהן מודות שהסיכון קיים כלומר שחיבי עלולה להינזק אם ינזק המבנה גם בהעדר חבות בצידה על פי דיני הרשלנות.


21.
לטעמי, המסקנה היא (משלא נתעוררה כל מחלוקת על נכונות סכומי התביעה) שחיבי וחנניה, יחד ולחוד, צריכים לשלם לאריה את כל הסכומים הנתבעים כמפורט בתביעה (המקורית), וכי מגדל אחראית כלפי אריה לשלם לה את מה שחויבה חיבי לשלם לאריה, מכח פוליסת הביטוח שערכה מגדל לחיבי כמבטחת חבות (להבדיל מביטוח הרכוש שבפוליסה), בגבולות הכיסוי שבפוליסה של מגדל. הואיל וגבולות הכיסוי לביטוח חבות בפוליסה של מגדל עולים על סכום התביעה, חלה חבותה של מגדל על מלוא סכום תביעת השיבוב.

ד.
ביטוח כפל (ביחסי אריה ומגדל בלבד)

22.
לנוכח המסקנה אליה הגעתי אין עוד צורך לדון בשאלת ביטוח הכפל, אך מאחר והצדדים הרלבנטיים טענו לענין זה אזקק לו להלן.

אין מחלוקת אמיתית כי עובדתית יש ביטוח כפל בין פוליסת אריה לבין הפוליסה שערכה מגדל לחיבי לגבי ביטוח הרכוש הכלול בה, להבדיל מביטוח החבות הכלול בה (שבגינו חויבה מגדל כאמור בס' 21 ל

פסק דין
זה לעיל). המחלוקת היא בשאלה מה בדיוק בוטח בביטוח כפל וכיצד לחשב את החלוקה המתחייבת מכך בין שתי המבטחות, וכן בשאלה אם חלה התיישנות על התביעה לביטוח כפל.
23.
הכלל בענין זה קבוע בס' 59 (ד) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, ולפיו היחס של הנשיאה בנטל בין המבטחים יהיה כיחס בן סכומי הביטוח בכל אחת מהפוליסות.

בכל הנוגע למבנה התחנה, סכום הביטוח במגדל עומד על 155,000 ₪ למועד עשיית הביטוח. לפי דו"ח השמאי "קיזלר", ערך הכינון למבנה עומד על 500,000 ₪, וסכום הביטוח במגדל ליום הארוע עומד על 162,690 ₪ (סכום שהופיע גם בחוות דעת השמאים "ארדן" עבור מגדל). הציוד של דור כלל לא בוטח בפוליסה של מגדל, וממילא אין בגינו תביעה לתשלום מחמת ביטוח כפל.






אשר לאריה, קביעת סכום הביטוח בפוליסה שלה ביחס למבנה הרלבנטי קשה הרבה יותר ומהווה את לב המחלוקת בנקודה זו. זאת משום שפוליסת אריה חלה על כל המבנים שבבעלות דור (וכמה חברות נוספות הכלולות בהגדרת המבוטח בפוליסת אריה). מכל מקום ברור שהסעיף הרלבנטי בפוליסה (וליתר דיוק ברשימה של הפוליסה) של אריה אינו סעיף "א", שהוא סעיף שיורי על-פי נוסחו, אלא סעיף "ה" לרשימה הדן בתחנות דלק (מבנה ותכולה גם יחד, כשהתכולה כוללת גם מלאי דלקים וגם ציוד, מיכלי דלק ומתקנים). בסעיף זה סכום הביטוח הכולל הוא 20,000,000 $ והסכום המירבי של הכיסוי לכל תחנה הוא 700,000 $.
24.
מהאמור לעיל נראה לי שלא ניתן לקבוע כלל 'סכום ביטוח' ספציפי למבנה התחנה הרלבנטית בפוליסה של אריה. זאת הן משום שברור ששווי המבנים, המלאי והציוד לסוגיו בכל תחנה אינו אחיד אף שגבול הכיסוי המירבי הוא אחיד (700,000 $), והן משום שאותו גבול כיסוי כולל לא רק את המבנה של כל תחנה אלא – כאמור – גם את מלאי הדלקים, הציוד, מיכלי הדלק והמתקנים שבכל תחנה. בנסיבות אלה דעתי היא שלא יהיה זה נכון לומר שבהעדר "סכום ביטוח" ספציפי בפוליסת אריה למבנה הרלבנטי, לא תוכל אריה להנות מהשתתפות מכח כפל ביטוח.
גם לא נכון יהיה לחשב את הסכום המגיע מכח כפל ביטוח על בסיס "סכום ביטוח" שאינו באמת סכום הביטוח למבנה שבוטח בכפל אלא סכום ביטוח מירבי למבנים ציוד, מלאי וכו' לתחנת הדלק כולה. הפיתרון הראוי במקרה זה, לדעתי, הוא כי יש לייחס לאריה – בהעדר ראייה לכך שגבול הכיסוי (למבנה, מלאי, ציוד וכו' גם יחד) של 700,000 $ שיקף "ביטוח חסר" כלשהו – סכום ביטוח למבנה השווה לערך הכינון שלו. לפי דו"ח קיזלר שלא נסתר, המדובר ב-500,000 ₪. כל חישוב אחר ייערך על בסיס "סכום ביטוח" שאין לו כל קשר לסכום שאריה באמת התחייבה לשלם בקרות נזק למבנה הספציפי, ועל-כן חישוב אחר כזה (כמוצע בסיכומי מגדל) לא יהיה הוגן ונכון ולא יתאם את הגיונו של הכלל הקבוע בס' 59 (ד) לחוק בדבר אופן החישוב של ההשתתפות בין המבטחים במקרי כפל ביטוח.
25.
נמצא שיחס סכומי הביטוח למבנה הוא 500,000 ₪ באריה ליום הארוע ביחס ל-162,690 ₪ במגדל, נכון ליום האירוע. הצדק עם מגדל כי חישוב חלקה שלה צריך להערך כך: הסכום ששולם למבוטח, כפול 162,690 ₪ לחלק ל-662,690 ₪ (תוצאת חיבור שני סכומי הביטוח הרלבנטיים). הסכום ששולם בגין נזקי המבנה, לפי דו"ח "קיזלר", הוא 149,278.82 ₪ (לפני השתתפות עצמית).


אם נבצע את החישוב לפי הנוסח דלעיל, נקבל את החישוב הבא:

36,647.80 ₪ =162,690
x
149,278.82


662,690

הסך הנ"ל הוא הסכום שמגדל חבה לאריה מכח כפל ביטוח למבנה, ועליו יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלומו על ידי אריה למבוטחיה ואילך.
26.
טענות אחרות שהעלתה מגדל (בחצי פה, יש לומר) נגד החיוב בביטוח כפל, דינן להידחות.

מכל מקום יש טענה אחת הצריכה התייחסות קצרה, והיא כי גם תביעה מכח "ביטוח כפל" היא תביעה ל"תגמולי ביטוח", המתיישנת בחלוף 3 שנים מיום קרות מקרה הביטוח. אין חולק שהוספת העילה של ביטוח כפל לתביעה היתה בחלוף יותר מ-3 שנים ממקרה הביטוח.

מדובר בשאלה שטרם הוכרעה על ידי בית המשפט העליון, ויש בפסיקת בתי-משפט השלום והמחוזיים דעות לכאן ולכאן. דעתי היא שתביעה בגין ביטוח כפל אינה תביעה ל"תגמולי ביטוח" אלא תביעה נפרדת מכח דיני עשיית עושר, שבה לא המבוטח הוא התובע אלא מבטח אחר שנשא לבדו בנזק שבוטח על ידי שני המבטחים.
אני ער לעמדתו של כב' השופט א. שילה בענין זה (ת.א. ראשל"צ 6336/01) ולנימוקיה, אך אני ער לכך שישנן גם דעות נוגדות (שאת חלקן אזכר כב' השופט שילה בפסק-דינו הנ"ל).
לדעתי תביעות בגין ביטוח כפל מתיישנות בחלוף 7 שנים מעילתן ולא חל בענין זה ס' 31 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981. אני ער לכך שפירוש הדבר כי כוונת המחוקק לאפשר לחברת הביטוח להחזיק רזרבות לתקופה קצרה של 3 שנים בביטוחים שאינם ביטוחי חבות – כוונה זו לא תוגשם במלואה, אך סבורני שאין די בנימוק זה כדי להרחיב את תחולת ס' 31 לחוק חוזה הביטוח על תביעות שאינן כפופות לו על-פי נוסחו של הסעיף. לצמצום תחולת ס' 31 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, לתביעות תגמול ביטוח בלבד, ר': בר"ע (מחוזי ב"ש) 543/03, מנורה נ' לוי (טרם פורסם). כן ר' – ד' ששון, דיני ביטוח (מהד' 2, מ. יפרח ור. חרל"פ, עורכים) עמ' 95; י' אליאס, דיני ביטוח, כרך ב', עמ' 753.
מכל מקום הדיון דלעיל הינו – כולו – בגדר אימרת אגב בענין שבפני
י, משום שכל ענין ביטוח הכפל בתיק זה הפך לאימרת-אגב משנקבע כי חנניה, חיבי ומגדל חייבים בשיפויה של התובעת בגין סכום התביעה כולו ללא קשר לשאלת ביטוח הכפל.




ה.
הערות נוספות לפני סיום

27.
טענות מסוימות של הצדדים דינן להידחות ללא צורך להיזקק להן כלל. כך, בין השאר, לגבי הטענה (של מגדל) שקבלת תביעתה של אריה (תביעת השיבוב) תהיה בגדר מתן פטור לאריה מהכיסוי הביטוחי שנתנה. זה כמובן אינו נכון, אחרת יש לבטל כליל את האפשרות להגשת תביעות שיבוב או תביעות בגין ביטוח כפל. הוא הדין – למשל – בטענה שמשנמנעה חיבי מלתבוע את מגדל אין אריה יכולה לעשות כן. טענה כזו עומדת בסתירה חזיתית לעריכת ביטוח חבות על ידי חיבי בנוסף לביטוח הרכוש עצמו. אותו דין חל על טענות נוספות של כל אחד מהצדדים שלא מצאתי צורך להידרש להן.
28.
בשולי הדברים נטען שאין זכות שיבוב לגבי סכומים ששילמה אריה לשמאים מטעמה. סבורני שהטענה אינה יכולה לעמוד לזכות חנניה וחיבי, שכן כמי שאחראים לנזק חלה אחריותם גם על הוצאותיו הסבירות של הניזוק (או מבטחו), והוצאות אלה כוללות גם שכ"ט שמאי. ככל שמגדל חבה בכיסוי לחבותה של חיבי, חלה חבותה גם בגין חלק זה של התביעה.

ו.
סוף דבר

29.
(א)
חנניה וחיבי, יחד ולחוד, מחוייבים בזה לשלם לתובעת את מלוא סכום התביעה
בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתאריכי התשלומים על ידי התובעת.

(ב)
מגדל חבה בחבות זהה לאמור בפיסקה "א" לעיל, יחד ולחוד עם חיבי.

(ג)
פסק-הדין כולל גם חישוב הסכום שהיה מגיע ממגדל לתובעת מכח ביטוח כפל, אילו הופטרה מגדל מחבות כלפי התובעת כאמור בפיסקה "ב" לעיל.






(ד)
בנוסף ישלמו כל הנתבעים, יחד ולחוד, לתובעת את הוצאות המשפט בגובה סכומי האגרה ששולמו (בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק), וכן – בנוסף – שכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק, וסכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל. בקביעת סכום זה לקחתי בחשבון את הויתור על שמיעת הוכחות, ואציין כי לו נשמעו ההוכחות היה סכום ההוצאות גבוה בהרבה.

מזכירות בית המשפט השלום בחדרה
תישלח פסק-דין זה בדואר לב"כ הצדדים.


ניתן היום ב' בכסלו, תשס"ד (27 בנובמבר 2003) בהעדר הצדדים.


שאול מנהיים
,
שופט
002537/99א
118 עינת שי






א בית משפט שלום 2537/99 אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' חנניה ביטון, חיבי יזום וניהול פרויקטים בע"מ, מגדל חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 27/11/2003)










דוחות מידע משפטי על הצדדים בתיק זה
דוח מידע משפטי כולל את כל ההחלטות ופסקי הדין עפ"י שם הנבדק (אדם או חברה) או לפי מספר ח.פ
דוח מידע משפטי על אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ      דוח מידע משפטי על חנניה ביטון, חיבי יזום וניהול פרויקטים בע"מ, מגדל חברה לביטוח בע"מ

דוחות בדיקת רקע וקרדיטצ'ק על הצדדים בתיק זה
דוחות בדיקת רקע, בדיקת נאותות ובדיקת אשראי צרכני על הצדדים לפי שם, ת"ז או ח.פ
דוחות מידע עסקי על אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ      דוחות מידע עסקי על חנניה ביטון, חיבי יזום וניהול פרויקטים בע"מ, מגדל חברה לביטוח בע"מ


להסרת פסק דין זה לחץ כאן