עיריית הרצליה - חבס ח.צ. פיתוח (1993) בע''מ
ניתן לקבל מידע נוסף על הצדדים בתיק זה
חבס ח.צ. פיתוח (1993) בע"מ




עיריית הרצליה - חבס ח.צ. פיתוח (1993) בע''מ

ערעור אזרחי 2600/00     13/11/2002 (עא)



תיקים נוספים על עיריית הרצליה
תיקים נוספים על חבס ח.צ. פיתוח (1993) בע"מ




עא 2600/00 עיריית הרצליה נ' חבס ח.צ. פיתוח (1993) בע"מ




1

עא 002600/00
בבית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו
13/11/02

בפני
כב' הרכב השופטים:
יהושע גרוס
סגן נשיא שופט-אב"ד
אסתר קובו
שופטת
מיכל רובינשטיין
שופטת

עיריית הרצליה

בעניין:
המערערת

באמצעות באת-כוחה עו"ד גב' בראף-שניר
.
נ ג ד
1 . חבס ח.צ. פיתוח (1993) בע"מ

2 . עזרא הראל
3 . נורברט אורנר

המשיבים

באמצעות בא-כוחם עו"ד רובינשטיין
.

פסק דין
השופטת אסתר קובו
:

1. מבוא:
ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט קובי ורדי) בה"פ 176998/99, בו נתקבלה טענת המשיבים, לפיה גביית הארנונה מהם על ידי העירייה בעבור שטחי חניה הייתה בלתי חוקית.

2. העובדות:
למשיבים שטח חניה של כ - 3,700 מ"ר (להלן: "שטח החניה") בנכס המצוי ברחוב יד חרוצים 7 בהרצליה
פיתוח בגוש 6420, חלקה 46 (להלן: "הבניין"). שטח החניה כולל 109 מקומות חניה מסומנים, מרביתם מושכרים בשכירות חודשית לדיירי הבניין השונים ו- 15 מקומות בחניון ריקים וללא שימוש.

לטענת המשיבים חיובם בארנונה החל משנת 1999 אינו חוקי, בשל שני שינויים מהותיים ובלתי חוקיים שביצעה המשיבה בצווי הארנונה:

1. השינוי שבוצע בצווים החל משנת 1998, לפיו צומצמה תחולת סיווג "חניון בתשלום" (בין אם מקורה ובין אם לאו) באופן שיחול רק לגבי חניון "הפתוח לציבור הרחב".
2. השינוי שבוצע החל משנת הכספים 87/88 לפיו שטח "שרות" בבניין שאינו למגורים יחויב בארנונה כללית יחד עם השטח העיקרי באותו בניין ולפי אותו תעריף שחל על השטח העיקרי (סעיף 8 במבוא).

בצו הארנונה של עיריית הרצליה
לשנת 1999 נקבע כדלהלן:
"חניונים - חניון מקורה הפתוח לציבור הרחב אשר החניה בו נעשית תמורת תשלום - 29.85 ₪ למ"ר.
חניון שאינו מקורה הפתוח לציבור הרחב, אשר החניה בו נעשית תמורת תשלום - 29.89 ₪ למ"ר.
כל חניון, בין מקורה ובין שאינו מקורה, שמתקיימים לגביו התנאים הבאים: 1. פתוח לציבור הרחב כל ימות השבוע או בכל ימות השבוע למעט שבת 2. החניה בו נעשית חינם שלא תמורת תשלום, פטור".

מאחר וחניון המשיבים לא נכלל במסגרת ההגדרות הנ"ל, שכן אינו "פתוח לציבור הרחב" חויבו המשיבים לפי תעריף מבני תעשייה המשמשים בפועל לתעשייה, לפי תעריף של 91.43 ₪ למ"ר (זאת בהתאם לסעיף 8 הנ"ל במבוא). יש לציין, שבפועל הופחת תעריף זה לתעריף כפול מזה של חניון עסקי, דהיינו העירייה גבתה פחות ממה שרשאית הייתה לכאורה .

המשיבים טענו כי המדובר בחיוב לא חוקי, בניגוד לחוקי ההקפאה ותקנות ההסדרים במשק המדינה ובניגוד לפרשנות הראויה העולה מלשון החקיקה עצמה, מההגיון והסבירות. כן נטען כי החיוב נגוע באי סבירות קיצונית ואי הוכחה של ההגדרה בסעיף 8 לפרק המבוא בצו הארנונה לשנת 1999, תוך פרשנות לא ראויה ואי התייחסות במועצה של המשיבה ותוך סתירה למבחן "השימוש בפועל" ו"החזקה בפועל".

המערערת ביקשה מבית המשפט בקשה מקדמית לדחות או למחוק את התובענה על הסף לאור הסמכות הייחודית הנתונה למנהל הארנונה ולועדת הערר לדון בטענות המשיבים בתובענה, וכן בגין שיהוי, היות והתובענה הוגשה תקופה ארוכה ולאחר חלוף המועדים הקבועים בחוק להגשת השגה וערר ותקופה ארוכה לאחר שהעירייה חייבה את הנכס. השופט הנכבד דחה את הבקשה, תוך קביעה כי עיקר הטיעון מתבטא כנגד אי החוקיות של הסיווג, טענה שמנהל הארנונה וועדת הערר אינם מוסמכים לדון בה ומכל מקום לא נתונה להם סמכות ייחודית.
לגופו של עניין, המדובר במבנה תעשייה, שהחניות הנן חלק בלתי נפרד הימנו. אין המדובר בחניון הפתוח וחופשי לציבור הרחב, אלא שטחי החניה משמשים באופן קבוע את בעלי העסקים במבנה. השטח אינו מהווה "חניון מקורה שהחניה בו נעשית תמורת תשלום" כיוון שלא מדובר בחניון והחניה אינה נעשית תמורת תשלום. בנוסף, תוספת המילים "הפתוח לשירות הציבור" איננה תוספת אסורה אלא הבהרה מתחייבת ומותרת.

3. פסק דינו של בית משפט השלום:
השופט הנכבד סבר, כי השינוי שנעשה בשנת 1998 בצווים של המערערת, לגבי ההבחנה בין חניון הפתוח לציבור הרחב, שרק לגביו יישאר התעריף המוזל, הוא שינוי וסיווג פסול בניגוד לחוקי ההקפאה, שאינו יכול לעמוד ולכן הוא בטל.
על פי ההגדרות בחקיקה הספציפית ועל פי הפרשנות הראויה, יש לפרש במקרה זה את המילה "חניון" כמקום המשמש להעמדת מכוניות לחניה, ולא כי הכוונה היא דווקא לחניון הפתוח לציבור הרחב.

"חניון" מוגדר בתקנות ההסדרים במשק המדינה "בין מקורה ובין שאינו מקורה, ואשר החניה בו נעשית תמורת תשלום", דהיינו אין כל קשר להיותו פתוח לציבור הרחב. המבחן היחידי הוא, האם מדובר בחניה שנעשית תמורת תשלום. נקבע, כי במקרה זה אכן החניה נעשית תמורת תשלום. מהסכמי השכירות שהציגו המשיבים בדיון עולה, כי השוכר משלם למשיבים סכום בש"ח השווה ל- 95$ לחודש בגין כל מקום חניה בודד אותו ישכור השוכר בבניין. מובהר בהסכמים, כי דמי השכירות עבור החניה באים בנוסף לדמי השכירות הבסיסיים עבור המושכר. לפיכך, הן פרשנות לשונית והן פרשנות תכליתית סבירה תביא למסקנה שמדובר בחניון בתשלום.

ניתן לראות מהתנהגות המערערת, כי היא עצמה הרגישה שיש אי סבירות בהחלטותיה: בשנת 2000 הוסיפה סעיף לגבי חניה לעובדים של חברות והמליצה להפחית את התעריפים לכפול מזה של חניונים הפתוחים לציבור הרחב, כלומר ל- 63.36 ₪ למ"ר, זאת מאחר והתעריפים היו גבוהים מדי. השופט סבור, כי לא רק אי סבירות הייתה בהחלטתה הקודמת של העירייה אלא גם אי חוקיות ולא בכדי נעשה השינוי ע"י העירייה עצמה בשנת 2000. העירייה אינה רשאית לסטות מהסיווג הקיים ולהטיל ארנונה על חניון בהתאם ל"הבהרה" שהיא למעשה שינוי מהותי. החלטה להטיל ארנונה בשיעור גבוה יותר מן ההעלאה המותרת בחוקי ההקפאה בטלה היא. רשות מקומית לא יכולה לקבוע קריטריונים חדשים לחישוב ארנונה לגבי נכס קיים, באופן שיביאו לכך שסכום הארנונה יגדל מעבר להעלאה המותרת על פי החוק.

אשר על כן, קבע בית משפט השלום כי על המערערת לחייב את המשיבים בגין שטחי החניון לפי הסיווג החל על חניון מקורה בתשלום לפי הצו של שנת 1999, כלומר ב- 29.89 ₪ למ"ר וכי התוספת של "הפתוח לציבור הרחב" בטלה ומבוטלת. כמו כן חויבה המערערת לשלם למשיבים ביחד ולחוד הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪.

4. הערעור:
טענות המערערת
אשר לבקשה לדחיית התובענה על הסף, טוענת ב"כ המלומדת של המערערת, כי השאלה היסודית והמרכזית, בה נתבקש בית המשפט להכריע היא, האם הנכס דנן הוא "חניון מקורה שהחניה נעשית בו תמורת תשלום", או שהוא חלק ממבנה, ולפיכך יסווג בהתאם לסיווג המבנה.
חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו - 1976 (להלן: "החוק"), קובע באופן בלעדי וייחודי דרכים להשיג על חיובי ארנונה, כאשר החייב טוען, בין השאר, כי נפלה טעות בהודעת החיוב בציון סוג הנכס או השימוש בו (סעיף 3(א)(2) לחוק). המועד להגשת השגה על חיובים אלה הינו 90 יום מהיום שהחייב קיבל את הודעת התשלום (סעיף 3(א) לחוק). במועד הגשת התביעה, חלף זה מכבר המועד להגשת ערר על החלטת מנהל הארנונה בהשגה לשנת 1999 שהוגשה על ידי המשיבים.
כעקרון ובאופן שיטתי המחוקק ייחד ערכאות לבירור והכרעה מקצועית בשאלות של חיובים כספיים המוטלים על התושב/המחזיק. ההכרה בצורך להרחיב את פעילותם של גופי הערר השונים גברה עם השנים עקב ריבוי המחלוקות בין האזרח לרשות. הוכר הצורך להוציא מחלוקות אלה בשלבן הראשון מתחום השיפוט של בתי המשפט הרגילים, ובית המשפט אינו מאפשר עקיפתה של דרך זו.
המשיבים טענו למעשה טענה של "סיווג מוטעה" ועל כן היה זה בסמכות מנהל הארנונה וועדת הערר לדון בכך. המשיבים השיגו על הסיווג האמור אל מנהל הארנונה והוא דחה את טענתם, אך הם לא ניצלו את זכות הערעור שניתנה להם. משכך אין הם יכולים לפתוח, בחלוף המועדים הקבועים בחוק, בהליך אחר חלופי.

בכל מקרה, גם אם הייתה סמכות לפנות לבית המשפט בהגשת התובענה עצמה חל שיהוי מוגזם, שיש בו עילה לדחיית התובענה על הסף. המשיבים הגישו תובענתם כשנה לאחר תחילת חיוב הנכס ב-1998 ולמעלה מחצי שנה לאחר חיובם ב-1999.

אשר לסיווג הנכון של השטח נשוא הערעור, על בית משפט קמא היה להבחין בין חניון לבין "שטחי החניה" עליהם מדובר בערעור זה. חניון במהותו, על פי הפרשנות המילולית ובלשון בני אדם, הוא מקום המשמש לחניה זמנית, מזדמנת ומתחלפת (מפנה להגדרה במילון אבן שושן) ומיועד בעיקרו לשימוש ציבור בלתי מסוים. חניון מהווה על פי הפרשנות הסבירה נכס נפרד ועצמאי תכנונית, הנדסית, קניינית ומסחרית. שטחי החניה נשוא הערעור דנן אינם עונים על אף אחד מהתנאים והקריטריונים הנ"ל.

טעה בימ"ש קמא כשקבע, כי דמי השכירות שמשלם בעל העסק בבניין תמורת החניות הצמודות למושכר מהווים "תשלום תמורת חניה", שכן דמי שכירות בגין חניות בבניין אינם מהווים תשלום תמורת הרשות לחנות בשטח אלא תשלום תמורת זכות חזקה ייחודית ובלתי מופרעת שהכניסה אליו מותרת רק למחזיק/השוכר.

אשר לתוספת המילים "פתוח לציבור הרחב", מנהל הארנונה העיד, כי גם על פי צווי הארנונה הקודמים, לפני 1998, שטחי החניה חויבו בארנונה, הלכה למעשה, על פי סיווג חניונים רק אם היו פתוחים לציבור. לפיכך, תוספת המילים בצו לשנת 1998 אינה מהווה קביעה של קריטריונים חדשים לחישוב ארנונה ולא הביאה הלכה למעשה להגדלת סכום הארנונה מעבר להעלאה המותרת על פי החוק.
הפרשנות שניתנה על ידי בית המשפט אינה סבירה באשר אינה עומדת בקנה אחד עם הוראות התקנות, מטרתן ויישומן. סיווג מיוחד וזול זה של "חניון" נועד לתת מענה לנכסים המהווים "חניון", קרי נכסים שמעצם מהותם והשימוש בהם, נועדו לשמש כחניה זמנית ובתשלום, לכל אחד.

על פי מסכת העובדות שהוכחה בבית המשפט שטחי החניה מהווים, הלכה למעשה, חלק אחד ובלתי נפרד מהעסקים שבמבנה, הם מוחזקים באופן קבוע ובלעדי על ידי בעלי העסקים ואינם פתוחים לציבור. בהתאם להגדרת שטח מבנה שבצווי הארנונה (סע' 8 למבוא) כלולים כל שטחי החניה הנ"ל במבנה, וסיווגם על פי הסיווג של המבנה עצמו (תעשייה או מסחר) הינו מחייב, נכון, ראוי וצודק. המבחן אינו רק פיסי הנדסי אלא גם מבחן פונקציונלי על פי השימוש שנעשה בו. חניון הפתוח לציבור הרחב הינו עסק עצמאי ונפרד וככזה אינו מהווה חלק מהבניין. שטחי החניה במקרה שלנו, לעומת זאת, הינם חלק ממבנה, הם אינם מהווים יחידה אוטונומית נפרדת, אלא להפך - הם מורכבים ממקומות חניה הצמודים לבתי העסק שבבניין ומשמשים לחניה רק לבעלי העסק השוכרים אותם ביחד עם המבנה.

טענות המשיבים
לעניין סמכותו העניינית של בית המשפט, טוען ב"כ המלומד של המשיבים כי התובענה שהוגשה מתבססת על שתי טענות עיקריות בדבר אי חוקיות ואי סבירות היורדות לשורשם של צווי הארנונה של המערערת, ואין המדובר בטענות סיווג. על בחינת טענות בדבר אי חוקיות או אי סבירות כאמור מופקד בית המשפט האזרחי בלבד. לגישתו, יהא זה חסר כל טעם הגיוני ומשפטי לפצל תביעות, באופן לפיו הטענות בדבר אי החוקיות ואי הסבירות תדונה בבית משפט זה, בעוד הטענה בדבר פרשנות הסיווג "חניון" תידון בפני
ועדת הערר.

בנוגע לטענת השיהוי, המשיבים החלו להתחייב בארנונה כללית מחודש 3/99 ועתירתם הוגשה באותה שנת כספים ובסך הכל תוך פחות משלושה חודשים מיום קבלת תשובת המערערת לטענותיהם.

אשר לתוספת "מקום הפתוח לציבור", יש לדחות כל פניה למקורות "זרים" כדוגמת מילון לצורך פירושו של מונח מסוים בשעה שיש לו הגדרות מפורשות בחקיקה העוסקת באותה מאטרייה. המחוקק מבחין בהגדרותיו באופן מפורש בין חניון "רגיל", שאינו פתוח לציבור הרחב (שאז הוא משתמש בביטוי "חניון") לבין חניון שפתוח לציבור הרחב (ואז הוא משתמש בביטוי "חניון ציבורי"). עולה מכך, שהתוספת של "פתוח לציבור הרחב" איננה בגדר "הבהרה" בלבד, כפי שטענה המערערת, אלא היא מהווה שינוי הסיווג וצמצום תחולתו בניגוד לחוקי ההקפאה.

בנוסף, המערערת לא חלקה בכתב תשובתה ובתצהיר התשובה בפני
בימ"ש קמא על עובדת היותו של החניון חניון בתשלום. לאור זאת כל טענה מצד המערערת בדבר היותו של החניון חניון שאינו בתשלום מהווה שינוי והרחבת חזית פסולה ואסורה, כפי שגם קבע בימ"ש קמא.

לטענת המערערת, שטחי החניה של המשיבים מהווים הלכה למעשה חלק בלתי נפרד מהעסקים שבמבנה. זאת לפי סעיף 8 לפרק המבוא שבצו הארנונה לשנת 99. אולם, סעיף זה בלתי חוקי בהיותו סותר את חוקי ההקפאה ואת "מבחן החזקה" ו"מבחן השימוש בפועל". המערערת למעשה מבקשת להשית על המשיבים בגין החניון תעריף החל על "תעשיה" (91.43 ₪ למ"ר) במקום את התעריף החל על חניון מקורה בתשלום, הנמוך במאות אחוזים והשווה ל- 29.89 ₪ למ"ר. זהו מצב בלתי סביר באופן קיצוני.

5. דיון
טענות הסף של המערערת
שיהוי:
סבורים אנו כי לא היה שיהוי במקרה דנן. אין לראות במכתבם של המשיבים מיום 30.3.99 למנהל הארנונה משום השגה כמשמעה בחוק. הן כותרת המסמך והן תוכנו מצביעים כי המדובר במכתב המבקש הבהרה והסבר על אופן החיוב בארנונה. כך למשל בסעיף 4 למכתב נאמר כי "לא ידוע לי מדוע חויבו מרשי הנ"ל לשלם בגין שטח של 4,714 מ"ר הגדול במאות מטרים משטח החניה - מה נכלל בשטח החניה וכיצד בוצעה המדידה?" ובהמשך בסעיף 4 נאמר מפורשות כי "מרשי שומרים לעצמם, כמובן, את הזכויות לטעון כנגד אופי החישוב, לאחר שיקבלו לידיהם את ההבהרות המבוקשות"). כלומר, אין המדובר בהשגה פורמאלית למנהל הארנונה על פי ההליך הקבוע בחוק, אלא בשלב מקדמי, בו ביקשו המשיבים להבין כיצד ועל מה חויבו בשעורי הארנונה המסוימים דווקא. לכן, אין לראות באי הגשת ערר בהתאם לחוק, שיהוי, שכן המשיבים כלל לא נכנסו לגדריו של החוק. המשיבים חוייבו בארנונה כללית החל מחודש מרץ 1999, תשובת המערערת על מכתבם הנ"ל הוצאה ב-13.5.99 ומכאן שאין לראות בהגשת העתירה, שהוגשה באותה שנת כספים שבה החלו לחייב בארנונה כללית ותוך פחות משלושה חודשים מיום קבלת תשובת המערערת, כעתירה שהוגשה בשיהוי.

מכל מקום, העלאת טענת השיהוי במקרה בו עולה חשש לאי חוקיות בגביית המס על ידי הרשות אינה צריכה להכשיל תובענה בהעדר נסיבות מיוחדות: " ... שיהוי בהגשת עתירה אינו חייב להכשיל עתירה שעילתה אי-חוקיות ברורה של פעולת הרשות... מסקנתי היא, לכן, כי שיהוי אם חל בהגשת העתירה כנגד הטלתה וגבייתה של הארנונה החורגת מסמכותה של הרשות אינו צריך לשמש שיקול לדחיית העתירה, בהעדר סיבות מיוחדות במינן." (בג"צ 170/87 אסולין נ' ראש עיריית קרית גת, פ"ד מב(1) 687, 685).
סמכות בית המשפט האזרחי:
בית משפט השלום החליט לדחות את בקשת הדחייה על הסף בנימוק שעיקר הטיעון של המשיבים מתבטא כנגד אי החוקיות של הסיווג בניגוד לחוקי ההקפאה ותקנות ההסדרים במשק המדינה. בנוסף "בית המשפט פסק שבמקרים בעלי חשיבות עקרונית כגון במקרה של יצירת סיווג חדש לנכס על ידי רשות מקומית בגינו גבתה הרשות כספים יש סמכות ואפילו מקבילה גם לבית המשפט". אין דעתנו כדעתה של הערכאה הדיונית. בראש ובראשונה עמדה לפני בית המשפט השאלה, כיצד יש לסווג את השימוש שעשתה המשיבה בשטחי החניה שברשותה. רק לאחר שתיפתר שאלת הסיווג - תעלה סוגית חוקיות דרישת המס. אלה ואלה הם בתחום סמכותו של מנהל הארנונה וועדת הערר ובהתאמה, נכון ליום כתיבת פסק הדין - גם לבית המשפט המנהלי.

ככל שהדבר נוגע לאי חוקיות או אי סבירות לעניין סיווג נכס, מוסמכים מנהל הארנונה וועדת הערר לדון בהם. הדבר נתמך בחריג המופיע בסעיף 3(ב):
"אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א)"
(ההדגשה אינה במקור).

משמע, למנהל הארנונה ולועדת ערר הסמכות להחליט באי חוקיות ככל שזו נוגעת באחד מהפריטים המפורטים בפסקאות (1) - (3). החלק המודגש ראוי ומתחייב מן ההגיון שכן המילים "טעות בציון סוג הנכס" מעצם טיבן וטבען כוללת בתוכן גם טענה של אי חוקיות. בנוסף, כל קביעה אחרת הייתה מובילה לאבסורד במערך הקיים, שכן לא סביר כי 3 ערכאות: מנהל הארנונה (על דרך ההשגה), ועדת הערר (על דרך הערר) ובית המשפט המנהלי (על דרך הערעור המנהלי) ידונו אך ורק בשאלות טכניות מובהקות, כפרשנות המשיבה, בלא שתהא הסמכות לדון גם במשמעות ובהשלכות של אותה טעות טכנית לכאורה. פרשנות כזו נדחית אף מטעמים של מדיניות משפטית, שכן אין מקום להעמיס על המערכת המשפטית, העמוסה ממילא, בירור סוגיות שעילתן הוגדרה כאי חוקיות בעוד שמהותן קשורה בטבורה לסיווג הנכס הספציפי. יש להעניק לחריג המגביל את סמכות מנהל הארנונה וועדת הערר פרשנות מצמצמת וזאת לאור מגמת הפרשנות המרחיבה לסמכויות גופי הערר (ראה פסק דינה של כב' הש' פרוקצ'יה ברע"א 2425/99 עיריית רעננה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד (4) 481, וראה בייחוד ע' 490-496).

יפים לעניין זה דברי כב' הנשיא שמגר:
" ... לטעמי יש לפרש את האמור בסעיף 3 הנ"ל באופן רחב ככל האפשר, שהרי יש לפתוח פתח לקיום זכות ההשגה, הערר והערעור ולא לצמצמה (השווה בג"צ 87/85 ארגוב, פ"ד (מב(1) 353). מן הנכון לאפשר לאזרח ככל האפשר, ובמידה והדבר יכול להתיישב עם דבר החקיקה הרלבנטי, הגשת השגה, ערר וערעור לגבי חיובו בתשלום מס או ארנונה לרשויות השלטון, שהרי אחרת יימצא האזרח במבוי סתום מבלי יכולת לשטוח טענותיו בפני
ערכאה שיפוטית היכולה להעביר את החלטתה של הרשות המינהלית בשבט הביקורת. על אחת כמה וכמה שאין מקום לפירוש המצמצם את משמעות המילה "גודל" אשר בסעיף 3(2), וזאת בניגוד לפרשנות הלשונית כפשוטה וללא הצדקה לפי ההקשר המשפטי הענייני.
אגב, לו הייתה נשמעת דעתו של בית משפט זה, היה גם מקום להוסיף ולהרחיב בדרך החקיקה את הזכות להשגה, ערר וערעור מעבר לתחומים שהותוו כיום בסעיף 3 לחוק הנ"ל, כדי לאפשר השגה, ערר וערעור בכל מקרה של חיוב בארנונה ולא רק במקרים הספציפיים שהוגדרו במיוחד בשלוש פיסקאותיו של סעיף 3 הנ"ל."
(בג"צ 351/88 טית בית בע"מ נ' עיריית פתח-תקוה, פ"ד מב(3) 441, 446-447).

אשר על כן, כבר מטעם זה היה מקום לדחות את תביעתם על הסף מה גם שהמשיבים פתחו בהליכי בירור לפני מנהל הארנונה ובחרו שלא להמשיך בדרך של השגה על פי החוק, אלא לפתוח חזית נוספת בבית המשפט.

סיווג שטחי החניה
גם לגופו של עניין, דין הערעור להתקבל מהטעמים שיפורטו להלן.

תקנות ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות) (להלן: "התקנות"), הקובעות את שיעורי הארנונה המזעריים והמרביים לסיווגים שונים, מגדירות חניון בהאי לישנה:
""חניון"- בין מקורה ובין שאינו מקורה ואשר החניה בו נעשית תמורת תשלום"

אשר על כן, מוטלת עלינו משימת הפרשנות, לבחון האם שטח החניה בבניין המשיבים נכנס לגדר ההגדרה הנ"ל ובהתאם, האם שינתה אותה המערערת בצווי הארנונה שלה וצמצמה את תחולתה.

ראשית נבחן האם שטחי החניה מהווים "חניון". הטענה לפיה חניון מהווה, על פי פרשנות סבירה, נכס נפרד ועצמאי מבחינה תכנונית, הנדסית, קניינית ומסחרית, הינה נכונה. אכן, חניון במהותו נועד לשמש לחניה זמנית ומתחלפת ואילו שטחי החניה נשוא המחלוקת משמשים באופן קבוע את דיירי הבניין בלבד, אשר שכרו את מקומות החניה יחד עם עסקיהם. למעשה, מקומות החניה הינם חלק בלתי נפרד מהנכס. חשוב להדגיש כי תיק הבניה מורה כי שטחי החניה ומספר החניות נקבעו על ידי יועץ התנועה של העריה בהתאם לתקני החניה המחייבים באזור. במילים אחרות, רוב רובן של החניות חייבות לשמש את בעלי העסקים בבניין (ר' סעיף 13 בתצהירו של מר יעקב וידר, מנהל ההכנסות בעריית הרצליה
וכן את נספח ג' לו).

סעיף 1 בתקנות מגדיר את המונח "סיווג נכס" כ"קביעת סוג הנכס בהתאם לשימוש בו". על מנת ששטח החניה ייחשב כ"חניון" במובן של התקנות, אין די בכך שאחת מתכליותיו הינה כי הוא משמש לחניה. סיווגו של נכס נעשה על פי תכליתו והלכה היא, כי נכס שתכליתו היא אחת, וכל חלקיו מכוונים והכרחיים למימוש תכלית זו, יסווג לפי מהותו העיקרית. במקרה דנא, לנוכח העובדה כי שטחי החניה חייבים לשמש על פי היתר הבניה ומשמשים בפועל את בעלי העסקים בבניין בלבד, הרי שהם בבחינת "כלי שרת" של הבניין ותו לאו. מבחינה זו אין לשטחי החניה קיום עצמאי והם מהווים חלק בלתי נפרד מהבניין, חלק אינטגרלי מהיחידות העסקיות (ר' ע"ש 122/00 מנהל הארנונה בעריית תא"-יפו נ' טחנות קמח ישראליות בע"מ (ניתן ביום 14.8.01), בעמוד 4).
אופן תשלום התמורה בגין השימוש אינו יכול במקרה דנא לשמש כלי להגדרת המושג "חניון", שכן באותה מידה יכול היה זה להיות כלול בדמי השכירות ליחידה עסקית.

השופט הנכבד דוחה את הסתמכותה של המערערת על ההגדרה המילונית של "חניון" באומרו כי: "... גם בהגדרה זו במלון אבן שושן נאמר שטח שהוקצה להחנות בו רכב לחניה זמנית לנופשים, למטיילים וכדומה, ובהחלט ניתן להוסיף במסגרת ו"כדומה", לטעמי גם חניה לאנשי עסקים או בעלי עסקים בנכס" (עמוד 6 לפסק הדין). מסקנת השופט הנכבד מתעלמת מהרישא של ההגדרה המדברת על חניה זמנית. בנוסף, אין מקום להוסיף במסגרת ו"כדומה" אנשי עסקים שהם שוכרים יחידות במבנה, שכן הדוגמאות שהובאו בהגדרה המילונית, "נופשים ומטיילים", מעצם טיבם מהווים ציבור בלתי מסוים, של חונים זמניים.
ב"כ המשיבים טוען כי יש לדחות כל פניה למקורות "זרים" כדוגמת מילון, שעה שיש למונח הגדרות מפורשות העוסקות באותה מאטריה. גם אם יש מקום לקבל טענה זו, אין בה כדי להועיל למשיבים בטענותיהם, שכן אין במקורות אותם הציגו כדי לשכנע כי סיווג המונח "חניון" חל גם על שטחי החניה נשוא המחלוקת. הגדרת המונח "חניון" בחוקי ההקפאה השונים אינו ברור דיו וזו הסיבה למחלוקת שנתגלעה כאן. החקיקה אליה מפנה ב"כ המשיבים אינה מסייעת בהקשר זה, הואיל ואינה עוסקת באותה מאטריה של ארנונה.
מכל מקום, הלכה היא כי "... ככלל, רצוי כי ביטויים המופיעים בחיקוקים שונים, ולא-כל-שכן באותו חיקוק עצמו, יהיו בעלי פירוש זהה או למיצער דומה. ניתן אף להניח כי למונח המופיע בהוראות שונות באותו חיקוק יש אותו פירוש. עם זאת, הנחה זו ניתנת לסתירה. בין השאר, ההנחה עשויה להיסתר מקום בו לכל אחת מן ההוראות שבהן מופיע המונח יש תכלית נפרדת ושונה. השוו דנג"ץ 4601/95 סרוסי נ' בית הדין הארצי לעבודה (טרם פורסם), בסעיף 8 לפסק-דינו של הנשיא ברק; בג"ץ 7029/95 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד נא(2) 63, בע' 98-97." (ע"א 9368/96 מליסרון בע"מ נ' עיריית קרית-ביאליק, פ"ד נה(1) 156, 161). אם כך הוא הדבר באותו חיקוק, קל וחומר שבחיקוקים שונים.

לנוכח כל האמור לעיל, אנו מוצאים כי אין שטחי החניה מהווים "חניון" כהגדרתו בתקנות.

מעבר לדברים האמורים, שטחי החניה אינם עומדים בתנאי נוסף המופיע בהגדרה הנ"ל, לפיו "...החניה בו נעשית תמורת תשלום". בית משפט השלום קבע, כאמור, כי המדובר בחניה שנעשית תמורת תשלום בהסתמך על העובדה שהשוכר משלם למשיבים דמי שכירות חודשיים בגין שכירת מקומות החניה בנפרד מחישוב דמי השכירות של המושכר. אולם, אין לייחס לנתון זה משמעות, מקום בו שטחי החניה מושכרים ביחד ובאופן בלתי נפרד, מבחינה מהותית, עם העסקים השונים. למעשה, הסכמי השכירות בין המשיבים לבעלי העסקים השונים רואים את היחידה העסקית ואת שטחי החניה יחדיו כ"מושכר", דהיינו כיחידה בלתי נפרדת (ר' למשל סעיף א בנספח ב' להסכם השכירות עם אינטרביט טי. אנד סי בע"מ: "המושכר הינו חלק מהבנין הממוקם בקומה ב' של הבנין ... וכן 5 (חמישה) מקומות חניה המצויים במרתף החניה שבבנין ...").

כוונת המחוקק במלים "תמורת תשלום" אינה לתשלום דמי שכירות חודשיים על ידי משכירים מסוימים בלבד, אלא תשלום חד פעמי עבור הזכות להשתמש בשטח לצורכי חניה זמנית ומזדמנת. במקרה דנא המדובר בתשלום תמורת זכות חזקה מסוימת, רצופה ונמשכת, ייחודית ובלעדית למחזיק ספציפי בלבד.
אם היינו מקבלים כי המונח "תמורת תשלום" חל גם במקרה מסוג דא, הרי שהדבר היה מוביל לתוצאות בלתי סבירות, שאינן תואמות את מטרת המחוקק, שכן מה לי תשלום דמי שכירות חודשיים עבור שטח חניה למחזיק בלעדי ומה לי מכירת אותו שטח חניה לאותו מחזיק בלעדי.

נציין כי אין לקבל בהקשר זה את טענת המשיבים, לפיה המערערת שינתה חזית לעניין התשלום. מכל מקום, אף שהשופט הנכבד ציין כי המדובר בהרחבת חזית, הוא הכריע בטענות המערערת בפרשנות הראויה של "תשלום" והסתמך על הכרעה זו בקביעתו. לפיכך, אין למנוע מהמערערת לערער על נימוק שהיווה חלק מפסק הדין וטעם לקבלת התובענה.
כך או כך, "... זכאי תובע לסעד המבוקש על-ידו אם העובדות שבכתב התביעה מגלות עילה משפטית המוכרת על-ידי הדין - ואין נפקא מינה מהי אותה עילה משפטית, ואיזו היא, או אם אותה עילה נטענה במלים מפורשות על-ידי התובע או לאו. לשון אחרת: אם התובע מבקש סעד פלוני על סמך נימוק משפטי מסויים ובית-המשפט מוצא את תביעתו צודקת, לאור אותן העובדות הכלולות בכתב התביעה, אך מנימוק משפטי אחר, רשאי הוא לקבל את התביעה, ואין זה בבחינת פסיקה על יסוד עילה אחרת" (ע"א 767/77 בן חיים נ' כהן, פ"ד לד(1) 564, 573). בהתאמה למקרה דנא, הואיל והעובדות לעניין "התשלום" היו מונחות בפני
בית משפט השלום ונתונות ללא מחלוקת עובדתית, ניתן היה להכריע בנקודה זו.

השופט הנכבד מציין את העובדה כי בשנת 2000 הוסיפה המערערת סעיף לגבי חניה לעובדים של חברות והפחיתה את התעריף הגבוה לתעריף הכפול מזה של חניונים פתוחים לציבור הרחב. מכאן נקבע "שניתן לראות מהתנהגות המשיבה שהיא עצמה הרגישה שיש אי סבירות בהחלטותיה...". סבורים אנו כי רצונה של המערערת להקל עם הנישומים אינו צריך להיזקף לחובתה. החלטת המערערת להקל, מטעמים שלא פורטו, לא מביאה בהכרח למסקנה כי זו באה מתוך מחשבה שהשומה המלאה אינה סבירה. חזקה כי אם הייתה חושבת כך, אזי הייתה פועלת לשינוי הסיווג לגופו ולא נוקטת בדרך של הפחתה.

אשר על כן ולאור האמור לעיל, אין לראות בשטחי החניה "חניון" על פי ההגדרה בתקנות. לאור קביעה זו, מתייתר הצורך לדון בשאלה האם הוספת המילים "פתוח לציבור הרחב" מהווה שינוי וסטייה מהגדרת התקנות, כקביעת בית משפט השלום, או שעסקינן בהבהרה בלבד. יחד עם זאת, מצאנו לנכון לדון גם בשאלה זו מאחר וסבורים אנו כי הוספה זו נעשתה כדין וזאת ממספר טעמים.

ראשית, הואיל ומצאנו כי שטחי החניה אינם עונים על הגדרת סיווג ה"חניון" המופיע בתקנות, אין לראות בתוספת "פתוח לציבור הרחב" משום שינוי ההגדרה, אלא הבהרה בלבד. בנוסף, גם על פי צווי הארנונה הקודמים חויבו שטחי חניה, הלכה למעשה, על פי סיווג חניונים רק אם הם היו פתוחים לציבור. "פתוח לציבור הרחב", משמע כי אין המדובר בכל שטח חנייה שהוא אלא, פשוטו כמשמעו, שטח שהציבור הרחב יכול לחנות בו. נראה לנו כי תוספת זו עומדת לכן בהתאם לכוונת המחוקק בהגדירו את המונח חניון.
אין למצוא פגם ענייני בהבחנה בין שטחי חניה הפתוחים לציבור הרחב, שאז לפנינו חניון, לבין שטחי חניה שאינם פתוחים לציבור הרחב ושאינם משמשים לחניה זמנית תמורת תשלום (ר' עת"מ 1037/01 חב' גוש 6420 בע"מ נ' עירית הרצליה
(ניתן ביום 16.5.01) בפסקה 3).

פרשנות זו אף ראויה וסבירה, שכן מטרת המחוקק הייתה כי הסיווג הזול של "חניון" ייתן מענה לנכסים המהווים חניון, נכסים שמהותם והשימוש שנעשה בהם הינו של חניה זמנית ומזדמנת ופתוחה לכל, דהיינו עסק עצמאי ונפרד והטעם לכך - כפי שפסק כב' הש' ביין בת"א (חיפה) 776/00 עמ"נ 410/01 גולדהמר נ' עירית חיפה (ניתן ביום 3.7.02):
"לא נראה לי שיש אי סבירות מהותית באבחנה בין חניה הנועדת למחזיקים, לבין ניהול עסק של "השכרת שטחי חניה". רצון המסווג היה ליתן תמריץ לחניה בתשלום, וזאת מאחר ועסק מסוג זה מסייע בצורה משמעותית לפתרון מצוקת החניה...יוצא, שחניה בתשלום משרתת ציבור רחב בהרבה מאשר חניה פרטית..." (שם, בעמוד 14)

טוען ב"כ המשיבים "מה נפקא מינא לענין חניתו של רכב בחניון כדוגמת חניון המשיבים או בחניון הפתוח לציבור הרחב. הרי בשני המקרים תופס הוא את אותו מקום חניה". אלא שמשפט זה מבטא את השוני בין שטחי החניה לבין "חניון". באחרון אין מקומות חניה קבועים לציבור מסוים ובלעדי, אלא המדובר כאמור בחניה זמנית ומזדמנת ומקום שמתפנה נתפס על ידי אחר. גם אם ניתן לרכוש מנוי "לתקופת זמן" אין קשר קבוע בין מקום חניה ספציפי מוגדר למנוי, והוא יוכל למצוא את מקומו בכל מקום פנוי בחניון.

נעבור לבחינת השאלה, האם השינוי שביצעה המערערת החל משנת הכספים 1987/88, לפיו שטח שירות בבנין שאינו למגורים יחוייב בארנונה כללית יחד עם השטח העיקרי באותו בנין ולפי אותו תעריף שחל על השטח העיקרי, הינו כדין. הערכאה הדיונית לא דנה בשאלה זו לאור הקביעה כי הסיווג של שטחי החניה הוא חניון ו"מה שקובע זה הקביעה הספציפית לגבי חניונים שחלה ותופסת גם לגבי החניון דנן" (עמוד 11 לפסק הדין). מאחר וקבענו כי הקביעה הספציפית אינה חלה, שבה ועלה שאלת חוקיות סעיף 8 למבוא.

סעיף 8 הנ"ל קובע כדלקמן:
"שטח מבנה שאינו משמש למגורים כולל כל השטח הבנוי של המבנה... בכל הקומות, לרבות מעברים, מסדרונות, מחסנים, סככות, מרפסות, חדרי שירותים וכל מבנה עזר המשמש את המחזיק, בין אם אלה מהווים מבנה אחד או מספר מבנים ובין שהם מצויים במפלס אחד או במספר מפלסים..."

הואיל ומצאנו כי שטחי החניה אינם מהווים "חניון", אין להחיל עליהם את הסיווג שנקבע בצו ל"חניון מקורה בתשלום" במסגרת סעיף 11 לצווי הארנונה. לפיכך, אין כל מניעה לסווג את שטחי החניה על פי סעיף 8 בפרק המבוא. המדובר בשטחי חניה המסופחים למבנה העסקי, המהווים מרכיב חיוני של העסקים שמנהלים המחזיקים ואין כל פסול בסיווג שניתן על ידי המערערת.

יש לציין בהקשר זה כי לעירייה שיקול דעת רחב בבואה לקבוע את אמות המידה להטלת חיובי ארנונה והנטייה היא לאי התערבותו של בית המשפט:
"הלכה היא כי לעיריה שיקול דעת רחב בבואה לקבוע את אמות המידה להטלת חיובי ארנונה; ממילא מצומצמת התערבותו של בית המשפט בשיקול דעתה בנימוק של אי סבירות. כך נאמר לענין היקף שיקול הדעת:
"היקף שיקול הדעת הנתון לעיריה, ביחס למהות המבחנים שעליהם תבסס את חיובי הארנונה של בניינים כאלה ואחרים שבתחומה, הוא נרחב. הנחת היסוד היא, שהעיריה מוחזקת כמי שמיטיבה לדעת את כלל צרכי העיר, ואת היקף השירותים העירוניים הנצרכים על ידי חלקי האוכלוסיה השונים, וכן את מידת יכולתם היחסית של מחזיקי הנכסים לסוגיהם לשאת בנטל הארנונה.". (דברי השופט א' מצא בבג"צ 1355/93 ....) וכך נאמר לענין ההתערבות בשיקול הדעת מחמת אי סבירות: "- - - בית המשפט יראה מקום להתערב, אם, מבחינת המידה, מגיעה החלטה של הרשות לידי אי-סבירות קיצונית, אשר נושאת עימה תכונה של אי-צדק בולט הגורם עוול בולט, או, כדברינו בבג"צ 156/75 הנ"ל, אם ההחלטה בלתי צודקת בצורה משוועת ובלתי נסבלת, עד שאדם בר-דעת לא יעלה על דעתו, שניתן היה לקבל החלטה כאמור.". (דברי של הנשיא מ'
שמגר בבג"צ 397/84...).
(ע"א 565/00 עיריית קרית אתא נ' חרס, פ"ד נו(3) 784, 786-787).

אשר על כן והיות והמשיבים לא שכנעו את בית המשפט כי קיים חוסר סבירות קיצוני באמות המידה שנקבעו על ידי העיריה, אל לנו להתערב בהן.
בקשת המערערת לצרף ראיות חדשות
בשולי הדברים נציין כי המערערת הגישה בקשה להוספת ראיות בערעור וליתן לה רשות להוסיף למוצגיה את החלטת שר הפנים ושר האוצר מיון 31.12.01 וכן את הבקשה של העיריה, על בסיסה ניתנה ההחלטה, כראיות חדשות מטעמה. בקשה זו נדחתה בהחלטתנו מיום 5.9.02 ולהלן נימוקינו.

תקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, קובעת:
"(א) בעלי הדין בערעור אינם זכאים להביא ראיות נוספות, בין בכתב ובין בעל פה, לפני בית המשפט שלערעור, ואולם אם בית המשפט שבערכאה קודמת סירב לקבל ראיות שצריך היה לקבלן, או אם בית המשפט שלערעור סבור שכדי לאפשר לו מתן

פסק דין
, או מכל סיבה חשובה אחרת, דרושה הצגת מסמך או חקירת עד, רשאי בית המשפט שלערעור להתיר הבאת הראיות הנוספות.
(ב) התיר בית המשפט שלערעור הבאת ראיות נוספות, ירשום את הטעמים לכך ויפרש את הענינים שבהם יש לצמצם את הראיות."

הכלל הוא "שאין להתיר הבאת ראיות נוספות בערעור, אם הייתה קיימת אפשרות להגישן לפני בית המשפט בערכאה הקודמת...ובעל הדין אינו נותן טעם משכנע על שום מה לא גילה את הראיה כאשר ניהל את המשפט בערכאה הראשונה. המבקש נדרש להוכיח כי אי הבאת הראיה נבעה מסיבות שאינן תלויות בו, ועליו לשכנע את בית המשפט ולהרחיק מלבו כל חשד בדבר תום הלב בהגשת הבקשה..." (ע"א 4272/91 ברבי נ' ברבי, פ"ד מח(4) 689, בפסקה 11).
הואיל ובמקרה דנא לא מצאה לנכון המערערת לציין בפני
נו על פנייתה לועדת השרים, אלא כבשה זאת בליבה עד הגיעו התוצאות, אין אנו מוצאים מקום להיעתר לבקשה זו. מה גם כי צודק ב"כ המשיבים כי הראיה החדשה אינה יציבה, הואיל והאישור הותקף בבג"צ על ידי המשיבים. "אין ספק שבית המשפט לערעורים מוסמך להיזקק לראיות שנולדו לאחר מתן פסק הדין בערכאה הראשונה, אך בדרך כלל הוא ירתע מלעשות כן, ביחוד באותם המקרים שהנתונים שהובאו בפני
ו אינם יציבים והם עשויים להשתנות בעתיד, כך שלהתדיינות לא יהיה סוף" (ד"ר י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית 1995) 852. במקרה דנא לא הובא טעם משכנע לסטות מן הכלל האמור.
7. סוף דבר
הערעור התקבל. המשיבים יישאו יחד ולחוד בהוצאות המשפט ושכ"ט בסך 20,000 ₪ +מע"מ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה החל מיום מתן פסק הדין.

_______________
אסתר קובו
, שופטת

השופט יהושע גרוס
, ס"נ - אב"ד:
אני מסכים.

_______________
יהושע גרוס
, אב"ד
סגן נשיא
השופטת מ. רובינשטיין:
אני מסכימה.

___________________
מיכל רובינשטיין
, שופטת

לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של כב' הש' קובו.

ניתן היום 13.11.2002 בהעדר.
המזכירות תשלח העתק פסק הדין לבאי כוח הצדדים.
מיכל רובינשטיין
, שופטת

אסתר קובו
, שופטת

יהושע גרוס
, שופט
סגן נשיא








עא בית משפט מחוזי 2600/00 עיריית הרצליה נ' חבס ח.צ. פיתוח (1993) בע"מ (פורסם ב-ֽ 13/11/2002)











תיקים נוספים על עיריית הרצליה
תיקים נוספים על חבס ח.צ. פיתוח (1993) בע"מ




להסרת פסק דין זה לחץ כאן



הוספת מידע משפטי למאגר
שתפו אותנו במידע משפטי שנוכל להוסיף למאגר שלנו. פסקי דין, כתבי תביעה ו/או הגנה, החלטות וכו' יוספו למערכת ויוצגו באתרנו ובגוגל.


הוסף מידע משפט