המערער בע"א ‎4548/91: משקי עמק הירדן אגודה מרכזית חקלאית - המשיב: הספקה חברה מרכזית לחקלאים בע"מ בפירוק

ניתן להפיק דוחות מלאים על הצדדים בתיק זה

מצאנו עבורכם דוחות זמינים על הצדדים בתיק זה. יתכן שתאלצו להזין נתונים נוספים כגון ת.ז
המערער בע"א ‎4548/91: משקי עמק הירדן אגודה מרכזית חקלאית המשיב: הספקה חברה מרכזית לחקלאים בע"מ בפירוק
 
המערער בע"א ‎4548/91: משקי עמק הירדן אגודה מרכזית חקלאית - המשיב: הספקה חברה מרכזית לחקלאים בע"מ בפירוק
תיקים נוספים על המערער בע"א ‎4548/91: משקי עמק הירדן אגודה מרכזית חקלאית | תיקים נוספים על המשיב: הספקה חברה מרכזית לחקלאים בע"מ בפירוק

27070
4548/91 עא     01/01/2001












בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים


ע"א ‎4548/91
ע"א ‎1621/92
ע"א ‎767/93


בפני
: כבוד המשנה לנשיא ש. לוין
כבוד השופטת ד. דורנר
כבוד השופטת ד. ביניש



המערער בע"א ‎4548/91: משקי עמק הירדן אגודה מרכזית חקלאית
שיתופית בע"מ

נ ג ד

המשיב: הספקה חברה מרכזית לחקלאים בע"מ בפירוק


המערערת בע"א ‎1621/92: הספקה חברה מרכזית לחקלאים בע"מ (בפירוק)


נ ג ד

המשיב: משקי עמק יזרעאל, אגודה שיתופית
מרכזית בע"מ


המערערת בע"א ‎767/93: הספקה חברה מרכזית לחקלאים בע"מ (בפירוק)


נ ג ד







המשיב: משקי עמק בית שאן, אגודה חקלאית שיתופית
בע"מ



ע"א ‎4548/91
ערעור על

פסק דין
בית המשפט המחוזי
בתל אביב יפו שניתן ע"י כבוד השופט טלגם
בת.א. ‎226/87 מיום ‎25.7.91






ע"א ‎1621/92
ערעור על

פסק דין
בית המשפט המחוזי
בחיפה שניתן על ידי כבוד השופט ד. ביין
בת.א. ‎737/87 מיום ‎3.2.92


ע"א ‎767/93
ערעור על

פסק דין
בית המשפט המחוזי
בחיפה שניתן על ידי כבוד השופטת טובה
שטרסברג כהן בת.א. ‎191/87 מיום ‎29.12.92


בשם המערער בע"א ‎4548/91: עו"ד מ. בלטר

בשם המשיב בע"א ‎4548/91: עו"ד מ. וייצמן

בשם המערערת בע"א ‎1621/92: עו"ד ע. וינברג

בשם המשיב בע"א ‎1621/92: עו"ד ר. רוזנזפט


בשם המערערת בע"א ‎767/93: עו"ד מ. ויצמן

בשם המשיב בע"א ‎767/93: עו"ד ר. רוזנזפט










פסק דין


המשנה לנשיא ש' לוין:

‎1. שמעון חב סכום כסף לראובן. ראובן חב סכום כסף ללוי. נודע ללוי שראובן מצוי בקשיים כספיים. לוי ממחה את חובו לשמעון. ראובן פושט את הרגל. האם רשאי שמעון לקזז את החוב שהומחה לו כנגד תביעתו של הנאמן? אם תמצי לומר שכן, וראובן הוא חברה שנתפרקה, מה המועד הקובע להכרה בזכות הקיזוז: מועד בקשת הפירוק או צו הפירוק, או שמא מועד אחר? שאלות משפטיות אלו ועוד כמה שאלות, ובהן שאלות שבעובדה, הם הנושאים של שלשת הערעורים שלפנינו.
בשלשת הענינים נשוא הערעורים שלפנינו תבעה הספקה חברה מרכזית לחקלאים בע"מ, באמצעות המפרק, (להלן - הספקה), מהנתבעות סכומי כסף שהגיעו לה. בע"א ‎4548/91 ממשקי עמק הירדן אגודה חקלאית שיתופית בע"מ (להלן - משקי עמק הירדן) היא המערערת לפנינו; בע"א ‎1621/92 ממשקי עמק יזרעאל, אגודה שיתופית מרכזית בע"מ (להלן - משקי עמק יזרעאל), המשיבה בערעור; ובע"א ‎767/93 ממשקי עמק בית שאן, אגודה חקלאית שיתופית בע"מ (להלן - משקי עמק בית שאן), שאף היא משיבה לפנינו בערעור זה. בשני הערעורים האחרונים הספקה היא המערערת. משקי עמק הירדן, משקי עמק יזרעאל ומשקי עמק בית שאן, כשהן תאוזכרנה ביחד - תקראנה להלן - האגודות.

ביום ‎31.1.86 הוגשה בקשה לפירוקה של הספקה. ביום ‎8.5.86 ניתן צו לפירוקה של הספקה.

‎2. בשלשת הערעורים שלפנינו, שימשו האגודות כארגוני גג ליישובים וקיבוצים שבתחומי פעולתם הגיאוגרפיים. האגודות רכשו מהספקה תוצרת חקלאית עבור חבריהן, ומכאן חובן להספקה. לפי הטענה ליקטו האגודות חובות שהספקה חבה למפעלים שבישובים ובקיבוצים אלה (למעט מקרה אחד), כדי שיוכלו - אם ינתן צו פירוק - לקזז אותם כנגד חובן להספקה; אותה שעה הן ידעו שהספקה מצוייה בקשיים כלכליים. בכל אחד מן הערעורים כלולות טענות פרטיקולריות המתייחסות להמחאות, למועדיהן או לתוקפן; אך קיימות בערעורים שאלות משפטיות משותפות שההכרעה בהן עשוייה לייתר חלק מהדיון בסוגיות הפרטיקולריות. מצאתי לנכון לדון בשאלות אלו תחילה. ואלה הן השאלות:

(א) האם היה מקום לצרף את נושיה-הממחים של הספקה כבעלי דין בתובענה?

(ב) האם ההמחאות פסולות משום שהן הרעו את מצבה של הספקה כלפי האגודות לעומת מצבה כלפי נושיה המקוריים?

(ג) מהו הדין החל על הקיזוז: סעיף ‎74 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), התש"מ‎1980- (להלן - הפקודה), או סעיף ‎53 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג‎1973- (להלן - חוק החוזים). לענין זה יש לפסוק, מהו המועד הקובע לקיזוזים - מועד הגשת בקשות הפירוק או מועד צו הפירוק? ואם תמצי לומר שחל סעיף ‎53 האמור, האם מתקיימים התנאים להחלתו, בהתחשב בכך שמדובר גם בחיובים שטרם הגיע מועד פרעונם בעת הקיזוז?

(ד) האם יש לפסול את ההמחאות לפי סעיף ‎98 לפקודה או לפי סעיף ‎355 לפקודת החברות (נוסח חדש) (להלן - פקודת החברות)?
(ה) האם יש לפסול את הקיזוזים כפעולה משפטית שנעשתה שלא בתום לב?

לאחר שאכריע בכל השאלות האמורות, אעבור לדון בשלשת הערעורים הפרטיקולריים, על נסיבותיהם המיוחדות.

‎3. צירוף הנושים - הממחים

בע"א ‎1621/92 קבע בית המשפט המחוזי בחיפה כי שומה היה על הספקה לצרף את הנושים-הממחים כבעלי דין בתובענתה; לעומת זאת, בע"א ‎767/93 לא התייחס בית המשפט המחוזי בחיפה למשמעות העדר הצירוף מלכתחילה, אלא קבע כי הממחה נטל חלק במשפט שלפניו, גזברו מסר עדות, וההליכים היו ידועים לו, ואף על פי כן לא בקש להצטרף כבעל דין. לפיכך, כך נקבע, לא יהיה בהעדר הצירוף כדי להכשיל את התובענה.

צדק בית המשפט המחוזי בחיפה בקביעתו שצירופו של הנושה-הממחה כבעל דין בתובענה היה חיוני מלכתחילה, משום שמדובר בבעל דין דרוש לבירורה: ‎re indenden v. bateman (1970) 2all.e.r. 387 , כאן נקבע שבתובענה לביטול העדפת מרמה של נושה על ידי החייב, יש צורך לצרף את הערב לחייב כבעל דין והוא הדין במקרה שלפנינו; אך בדיעבד, לאור התוצאה אליה הגעתי, אין שאלת הצירוף מעלה או מורידה, מלבד לענין קיבוץ בית זרע בע"א ‎4548/91. הטעם לדבר הוא שצדקה השופטת המלומדת בע"א ‎767/93, בקביעתה שפלוני שהיה מודע להליך שבו זכויותיו יכלו להיפגע, ואף השתתף בו על ידי מסירת עדות, אך לא בקש להצטרף כבעל דין, יכול ויהיה מנוע מלהשיג על תוצאות אותו הליך: ע"א ‎570/74 פ"ד לט(‎4) 613. זהו המצב בהליכים שלפנינו גם בכלל וגם לענין קיבוץ בית זרע בפרט, שהוגש תצהיר מטעמו הנושא תאריך ‎31.10.90. יש איפוא לדחות את הטענה.




‎4. טענת פסלות ההמחאות עקב הרעת מצבה של הספקה

לענין זה טענה הספקה שתי טענות: האחת - כי עבירותן של הזכויות נשוא ההמחאות הוגבלו בגדר סעיף ‎1(א) לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט‎1969- (להלן-החוק), והאחרת - שהנושים-הממחים לא יכלו להעביר לאגודות בגדר סעיף ‎2(א) לחוק יותר ממה שהיה להן, לאמור את הזכות לקבל דיוידנד בשעת פירוק. בטענה אחרונה זו אין כל ממש: עצם הזכות שהומחתה היתה ללא פגם והתייחסה למלוא החוב. אותה שעה טרם החלו הליכי הפירוק, והעובדה שבדיעבד הביאה ההמחאה לגבייה יותר יעילה של החובות אינה פוגמת בכלל שאין הממחה יכול להעביר לנמחה יותר ממה שיש לו.

במגזר הראשון של טענותיה טענה הספקה כי מבחינתה קיימת חשיבות כלפי מי תבצע את החיוב, כי משהומחו החובות לאגודות נאלצה הספקה לשלם את חובה במלואו לאגודות בעוד שאלה שוחררו מחובותיהן להספקה; לעומת זאת, אלמלא ההמחאות היתה הספקה חייבת לשלם לנושים הממחים דיבידנדים בפירוק בלבד. לדעתי אין ממש בטענה האמורה, שכן אין היא, במידה רבה, אלא אותה הטענה בכסות אחרת, אותה דחיתי ברישת סעיף זה.







הכלל הוא שזכות ניתנת להמחאה מבחינת מהותה רק כאשר אין הבדל מבחינת החייב כלפי מי עליו לבצע את החיוב: מרים בן פורת, חוק המחאת חיובים, תשכ"ט‎1969-, פירוש לחוקי החוזים (ג. טדסקי עורך, תשל"ב) ‎14. הדוגמאות שהובאו במאמר זה להגבלת עבירות ההמחאה, מתייחסות בעיקר למצבים בהם קיימת חשיבות ליחסים האישיים בין הצדדים לעיסקה (עובד-מעביד, מבוטח-חברת ביטוח), וכמו שנאמר בע"א ‎261/84 פ"ד מ(‎4) 561, 573: "הזכויות האישיות, שרק בעל הזכות רשאי לממשן, הן זכויות נדירות" והגבלת העבירות לגבי חיובים כספיים נדירה שבעתיים; ראה: ‎g.h. treitel, the law of contract (london, 8th ed., 1991) 598: "it seems that the rule against assignment of 'personal' contracts does not apply where the creditor has an accrued right to a fixed sum of money"; במשפט האמריקאי נקבע כי לא ניתן לבצע המחאה שתביא לשינוי מהותי בחיוביו של החייב, שתגדיל משמעותית את הסיכון שלקח על עצמו, או שתפגע בסיכוייו לקבל את התמורה הנגדית (‎e. allan farnsworth on contracts vol. iii 1990 ,77 ). לענין זה נאמר: ‎when the obligor's duty is to pay money, a change in the person to whom the payment is to be made is not ordinarily material" (restatement second on contracts, sec. 317).

ההלכות שעליהן הסתמכה הספקה לפנינו אינן יכולות לסייע לה. בד"נ ‎16/82 פ"ד לט(‎2) 757, 772 היתה עבירות הזכות מוגבלת לפי דין, ובע"א ‎64/80 פ"ד לח(‎3) 589, 602 נאמר, אגב אורחא, כי זכות לא תהיה עבירה אם המחאתה תפגע פגיעה מוחשית בסיכוייו של החייב לקבל מהממחה את התמורה הנגדית, וזאת לא רק כאשר הפגיעה ברורה בעת ביצוע ההמחאה, אלא גם כאשר הקושי נוצר לאחר שהזכות הומחתה, אך בטרם סולקה. הדוגמה שניתנה שם היתה של זכות לפי חוזה מכר שאינה בת המחאה, אם המחאתה תפגע פגיעה מוחשית בסיכוייו של החייב לקבל מהממחה את התמורה; ראה גם ש. לרנר: "הסכם האוסר המחאת זכות", מחקרי משפט ג' (תשמ"ד) ‎156, 158. אין למקרה זה ולא כלום למקרה שלפנינו, שלעניינו, כמו שציין השופט ביין בהליך נשוא ע"א ‎1621/92, בלשונו הקולעת:

"... במקרה שלפנינו הפגיעה אינה בחייב, קרי התובעת, אלא בנושים האחרים. לתובעת אין זה משנה אם מכלל ה"מסה" שבידה היא פורעת את כל החוב של חלק מהנושים או מהחוב של כלל הנושים. בכל מקרה, אין היא פורעת יותר ממה שהיא יכולה לפרוע בהתחשב בכלל הנכסים שנשארו בידה..." (ההדגשות במקור).


אכן, הפגיעה במסת הנכסים, שיכולה להשפיע על האינטרס של נושי הספקה, אינה נובעת מההמחאה אלא מהקיזוז. גם ה"פגיעה" כביכול בסיכוייה של הספקה לקבל את התמורה הנגדית אינה קיימת, שהרי את התמורה קבלה הספקה מהנושים-הממחים לפני שבוצעה ההמצאה. מערכת הנסיבות שהביאה להתדיינויות אלה לא נגרמה עקב הגבלת עבירות ההמחאות, אלא היא נובעת כולה מדיני הקיזוז.


‎5. הדין החל על הקיזוז, המועד הקובע שבו יש לערוך את הקיזוז והתנאים להחלתם של דיני הקיזוז לפי הדין הכללי.

שתיים הן הוראות הקיזוז הבאות בחשבון במקרה שלפנינו: הוראת סעיף ‎53 לחוק החוזים והוראות סעיף ‎74 לפקודה, ולא הרי זו כהרי זו: מטרת הסעיף הראשון היא למנוע תביעות הדדיות, ואילו מטרת הסעיף השני היא למנוע אי צדק העשוי להגרם עקב פשיטת הרגל, שאחד הצדדים לעסקה יזכה במלוא חובו, ומשנהו אך בדיבידנד על חובו הנגדי: ע"א ‎41/68 פ"ד כב(‎2) 19, 22; (אך ראה הערות הבקורת של השופט גולדברג בענין זה: ע"א ‎1226/90 פ"ד מט(‎1) 177). בהיות סעיף ‎74 לפקודה דין מיוחד דוחה הוא מפניו, כל אימת שהוא חל, את סעיף ‎53 לחוק החוזים; ע"א ‎4752/92 תקדין עליון, כרך ‎97(2) 154; ומאידך גיסא כל אימת שעמדה זכות קיזוז לפלוני לפני פשיטת הרגל, אין היא נשללת ממנו עם פשיטת הרגל: ע"א ‎522/72 פ"ד כז(‎2) 393. המועד הקובע לזכות הקיזוז לפי סעיף ‎74 לפקודה הוא, לענין דיני פשיטת הרגל מועד צו הכינוס; אך אין זה הכרחי שזמן פרעון החובות נשוא הקיזוז כבר יגיע ביום מתן צו הכינוס או שסכום החוב יהיה ידוע באותו יום. ע"א ‎41/68 הנ"ל; ע"א ‎393/69 פ"ד כג(‎2) 382. הוראות אלו טעונות התאמה לדיני הפירוק ונפסק שהמועד המקביל לצו הכינוס בדיני הפירוק הוא מועד צו הפירוק ולא מועד הגשת הבקשה לפירוק: ע"א ‎5005/90 פ"ד מט(‎3) 458, 463. אם בוצעה פעולת קיזוז לפני התאריך האמור חלה עליה איפוא הוראת סעיף ‎53 לחוק החוזים. לפי סעיף ‎53(א) לחוק החוזים ניתנים לקיזוז בהודעה של צד אחד למשנהו גם חיובים כספיים שלא מתוך עסקה אחת ובלבד שהם חיובים קצובים והגיע מועד פרעונם. אכן ביום שבו ניתן צו הפירוק נגד הספקה כבר הגיע מועד פרעונם של כל החיובים נשוא הקיזוז בשלשת הערעורים שלפנינו. מכאן שקודם למתן צו הפירוק, עמדה לאגודות זכות קיזוז על פי סעיף ‎53 לחוק החוזים, וזכות זו אינה נשללת על ידי סעיף ‎74 לפקודה.


‎6. האם יש לפסול את הקיזוזים שנעשו לפי סעיף ‎98 לפקודה או לפי סעיף ‎355 לפקודת החברות?

טענת הספקה בענין זה היא כי יש לפסול את ההמחאות על יסוד סעיף ‎98 לפקודה או על יסוד סעיף ‎355 לפקודת החברות.

סעיף ‎98(א) דן במעשים מסויימים שנעשו על ידי החייב "כדי" לתת עדיפות לנושה פלוני, כאשר עצם המעשה (התשלום לנושה) אינו פסול אלא הוא מפר את השוויון בין הנושים: ע"א ‎471/68 פ"ד כג (‎1) 651; ואילו המחאת זכות אינה טעונה הסכמת החייב והקיזוז עצמו אינו אלא פעולה משפטית חד צדדית המשתכללת עם משלוח הודעת הקיזוז. פעולות אלו בוצעו על ידי נושיה של הספקה. לענין זה אין זה מעלה או מוריד שהספקה אישרה את פעולת הקיזוז, שהרי גם בלעדי האישור היה תוקף לפעולה זו.

טענה נוספת של הספקה היא שענינה בא בגדר תיקונו של סעיף ‎98 לפקודה, בשנת תשמ"ג, לאמור שהפעולה נעשתה "מתוך אילוץ או שידול מצד אותו נושה או מטעמו". אכן התיקון האמור הרחיב את דיני העדפות המרמה בכך שהוא מאפשר לבטל גם פעולות העדפה בפועל שנעשו בלא כוונה של החייב להעדיף את הנושה. בדברי ההסבר להצעת החוק שהוסיף תיקון זה נאמר: "מוצע שהעברת רכוש מפושט רגל, שהשיג נושה שלא כדין תוך גביית חובו בדרכי כפייה או פיתוי, תושווה להעדפת נושה במרמה ותהיה גם היא בטלה כלפי הנאמן" (ה"ח תשמ"א ‎155-156). בצדק הדגישו השופטים ביין בענין נשוא ע"א ‎1621/92 ושטרסברג כהן בענין נשוא ע"א ‎767/93 את קיומם של שני יסודות הכלולים בפסקה האמורה: האחד - מדובר בפעולה שלא כדין, וקיזוז - בהנחה שנעשה כחוק - הינו דרך לגיטימית לפירעון חובות. האחר - כי גם כשהמדובר באילוץ, צריך החייב בעצמו לעשות מעשה ולא רק נושהו. טוענת הספקה כי הסעיף דן בכניעה להליך משפטי ובענין זה היא נכנעה לביצוע פעולות משפטיות על ידי האגודות, ומצב זה - כך נטען - הינו אנלוגי לאי הגשת הגנה בפני
תביעה. כמו כן, נטען כי תוצאת הקיזוז היא כי הספקה שילמה בעצם את חובה למפעלים ובכך ביצעה פעולה של העדפת מרמה. טענות אלו מתעלמות מאופייה החד צדדי של פעולת הקיזוז: אין דין אי הגשת כתב הגנה בפני
תביעה, או תשלום אקטיבי של חוב, כדין עמידה פסיבית של החייב בעת ביצוע פעולה של קיזוז.

מוסיפה הספקה וטוענת כי אין להבחין בין מצב שבו החברה פורעת חוב לנושה שלה לבין מצב בו היא משדלת נושה וחייב שלה לבצע המחאת זכות לצורך קיזוז, אך לא זה המצב לפנינו: אין מחלוקת כי היזמה להמחאות ולקיזוז לא באה מהספקה אלא מהאגודות. אין בידינו לקבל את הטענה כי יש לתת לסעיף ‎98 פרשנות מרחיבה, המתמקדת במניעת התוצאה של העדפת נושים, ולא בזהות מבצע הפעולה וכוונתו. כך הדין אף במשפט האנגלי:

"‎the act of forbearance which is alleged to be a pereference must be that of the company, however, and not that of the creditor or surety without the concurrence or collaboration of the company... if the preference is not the result of a positive act of the company, it must at least be the consequence of the company suffering something being done, which means that the company must have authorised, permitted, or concurred in its being done, or collaborated in doing it. the mere fact that the company knows that an act is being done by its creditor which improves the creditor's... position will not be a preference if the company is powerless to prevent it". robert r. pennington, corporate insolvency law (london, 1991) 207-208.

וכן:


"‎where a debtor to an insolvent during the suspect period acquires from a creditor of the insolvent a debt owed by the insolvent with a view of setting off on the insolvency, the transaction may constitute a preference provided that the insolvent himself is involved in the transaction with preferential motive, as where his consent to the assignment is required". philip r. wood english and international set-off (london, 1989) 371. (wood - להלן )

‎7. טענה נוספת של הספקה היא כי מהכלל הקבוע בסעיף ‎98(ב) לפיו מוגן צד שלישי שקנה מנושה בתום לב ובתמורה, אפשר ללמוד שרכישת חוב שלא בתנאים אלה מנושה - ולא רק מחייב - כמוה כהעדפת מרמה. בטענה זו אין ממש. הסעיף דן ברכישה על ידי צד ג' מהנושה המועדף, דהיינו ההעדפה מבוצעת על ידי החייב כלפי נושה מסוים, אך צד שלישי שרכש מהנושה יהיה מוגן בתנאים מסוימים וההעדפה לא תבוטל. אין באמור בסעיף זה כדי ללמד שבעצם ההעברה מנושה לנושה יש משום העדפה הנפסלת מכוח הסעיף.

לבסוף, מסתמכת הספקה גם על לשון סעיף ‎355 לפקודת החברות, הדן בביצוע פעולות "בידי חברה או נגדה", וטוענת כי מתן משמעות למלים אלו - שאינן מצויות בסעיף ‎98 לפקודת פשיטת הרגל - מחייבת להתייחס לפעולה המבוצעת על ידי נושים נגד חברה כהעדפת מרמה פסולה. טענה זו נדחתה על ידי בתי המשפט המחוזיים, ובצדק. סעיף ‎355 בא להשוות את דיני העדפות המרמה בפירוק חברות לדיני העדפות מרמה בפשיטת רגל, ולא להוסיף עליהם. מסכים אני עם בתי המשפט המחוזיים שהכוונה בפעולות "נגד" החברה היא לפעולות המבוצעות על ידי החייב אגב הליך הננקט נגדו ושלא ניתן להרחיב את תחולת סעיף ‎355 כדי לכלול בו פעולות שבוצעו על ידי נושה, בהן לא נטלה החברה חלק.

‎8. האם יש מקום לפסול את ההמחאות כפעולות שלא נעשו בתום לב?

השאלה המשפטית המרכזית בערעורים שלפנינו היא האם יש לראות בהמחאת חוב לחייב של חברה לפני פירוקה, הנעשית לצרכי קיזוז, פעולה שנעשתה בחוסר תום לב? שאלה זו לא נדונה, עד כמה שידיעתי מגעת, בבית משפט זה, אך נדונה לפחות פעם אחת, לפני ההליכים נשוא הערעורים שלפנינו, בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו על ידי הנשיא וינוגרד: ת.א. ת"א ‎888/90, המר' ‎4035/91 (לא פורסם); נפסק שם שבהעדר הוראה מפורשת בענין זה בפקודה - התשובה לשאלה זו היא שלילית. אכן מחקר השוואתי קצר מגלה כי בארצות שונות הוסדר הנושא האמור על ידי חקיקה. כך, למשל, בארצות הברית נקבע בסעיף ‎553(a)(2) ל- ‎bankruptcy code, 1978 , בין השאר, כי זכות קיזוז לא תוכר אם הומחתה לאחר תחילת הליכי פשיטת הרגל (פסקה ‎a) או בתקופת ‎90 הימים שקדמו להגשת הבקשה כאשר החייב היה חדל פרעון (פסקה ‎b) או אם החוב לזכות הנושה נוצר בתקופת ‎90 הימים שקדמו לבקשה, כאשר החייב היה חדל פרעון, ולמטרת רכישת זכות קיזוז כנגד החייב: סעיף ‎553 (a)(3). מטרת סעיפים אלה היא, כך נפסק:







"‎to prevent debtors of the bankrupt from acquiring claims against the bankrupt for use by way of set off and reduction of their indebtedness to the estate". continental & commercial trust & savings bank v. chicago title & trust company, 33 s. ct. 829(1913).


ההגבלה האמורה לובשת במדינות שונות צורות שונות ויש שהיא אינה קיימת כלל; יש והיא לובשת מעטה של העדפת מרמה, אך בענין זה נדרשת פעולה כלשהי מטעם החייב; יש והיא חלה במישור הזמן, למשל באוסטריה כאשר מקורו של הקיזוז בהמחאה שנעשתה במשך ששת החדשים שלפני צו פשיטת הרגל או לאחר מכן. כך, למשל, מונע סעיף ‎55 לחוק פשיטת הרגל בגרמניה טענת קיזוז אם הזכות או החוב נרכשו לאחר צו פשיטת הרגל או אם בעת רכישת הזכות היה הנמחה מודע לכך שפושט הרגל הפסיק לשלם את חובותיו או שהוגשה בקשה להכריזו פושט רגל; ראה: .‎wood 1200-2במחקר האמור מפרט המחבר גם הסדרים שונים במדינות אחרות. באנגליה אין קיימת הוראת חוק מיוחדת בענין זה, והטיפול בו נעשה במסגרת הסעיף המקביל לסיפת סעיף ‎74 לפקודה (ידיעה על מעשה פשיטת רגל שבוצע על ידי החייב), ראה ע. סבט: "דיני הקיזוז במשפט המשווה: הפרקליט טו, תשי"ט, ‎366,351, ואין ניתנת לנמחה זכות קיזוז כאשר בשעת ההמחאה ידע על מעשה פשיטת הרגל. סעיף ‎323(3) ל- ‎insolvency act, 1986 וכלל ‎4.90 (3) ל-‎olvency rules, 1986 קובעים כי במסגרת הקיזוז אין להביא בחשבון סכומים שכאשר נוצרו כבר ידע הנושה כי הוגשה בקשת פשיטת רגל, או



במקרה של חברה, כאשר כונסה אסיפת נושים לצורך פירוק מרצון או הוגשה בקשת פירוק. מטרת הוראה זו:

"‎the cut-off deters post notice collusive trafficking in claims whereby creditors of the potential insolvent are willing to sell their claims to debtors to the insolvent so as to create a set-off: the effect is that the purchasing debtor does not have to pay the insolvent". wood, at p. 354-5

במדינות אחרות המבוססות על המודל הבריטי שלפני ה- ‎insolvency act, 1986, נקבעה ההגבלה, בדרך כלל, בהתחשב בידיעה על ביצוע מעשה פשיטת הרגל או על אירוע מקביל בנוגע לחברות, כגון הודעה על כינוס אסיפת נושים או הודעה של החברה על הפסקת תשלום חובותיה והפיכתה לחדלת פירעון (‎wood, at p. 355-356, 1200 ) wood מגדיר כללים אלה כ- ‎rules preventing the preferential build-up of set offs in the twilight period, שעיקרם: "‎a party knowing of a looming insolvency should be prevented from acquiring a new set off at the expense of the other creditors of the insolvent (wood, at p.355) . על כן, זכויות שנרכשו לאחר נקודת הזמן הרבלנטית לא תותרנה לקיזוז (ראה למשל: ‎re eros films ltd: (1963) 1 all e.r. 383 , שם נקבע כי הואיל ובעת ההמחאה כבר פורסמה הודעה על כינוס אסיפה לצורך קבלת החלטה על פירוק מרצון, אין זכות קיזוז.

לעומת הדוגמאות האמורות לא אימץ המשפט המקובל בקנדה מודל המונע רכישת חובות על ידי חייבו של החייב בידיעה על חדלות פרעונו; (ראה ‎wood בעמ' ‎1203).

‎9. להבדיל מהמצב בארצות אחרות אין קיימת בארץ כל הוראת דין המונעת רכישת חובות על מנת שאלה יוכלו לשמש בעתיד נשוא לטענת קיזוז ועד כמה שידיעתי מגעת, הענין נשוא ע"א ‎4548/91 הוא היחיד שבו נזקק בית המשפט המחוזי (השופט טלגם) לטענת העדר תום הלב בנושא זה, על יסוד הדין הכללי וקבלה. בשני העניינים האחרים, נשוא ע"א ‎1621/92 וע"א ‎767/93 נדחתה הטענה. בספרות הובעה הדעה שנטיית בתי המשפט בישראל להימנע מלעשות שימוש בסוגיה שלפנינו בדוקטרינת תום הלב מקורה בשני טעמים: הרצון להימנע מלפגוע על דרך של פסיקה בחופש החוזים, והתחושה שקיימת מידה של לגיטימיות בנסיונות של נושים להציל את כספם על ידי רכישת חובות כאשר החייב נקלע לקשיים כלכליים: שלום לרנר: שעבוד נכסי חברה, עמ' ‎444; לדעתי קיימת סיבה שלישית המונעת שימוש בדוקטרינת תום הלב בסוגיה שלפנינו והיא שמדובר בנושא מורכב שראוי מטיבו להסדר בדרך של חקיקה. מההשוואה שנערכה בין הדינים בארצות שונות עולה שבארצות שבהן קיימת הגבלה על המחאת הזכויות, היא תוחמה במגבלות של זמן ושל ידיעת הנושה על מצבו של החייב; אל לנו לשכוח שעסקינן בסוגיה של שוויון בין הנושים, שלעניינה אף הדין הכללי אינו מטיל מגבלות רבות מדי על תשלומים שיש בהם העדפת נושים. כך, למשל, אין העדפת מרמה של נושה נפסלת לפי סעיף ‎98(א) לפקודה אלא אם נעשתה בתקופת שלשת החדשים שלפני הגשת בקשת פשיטת הרגל. העדפת נושים שנעשתה לפני כן אינה תופסת. לפי אלו קריטריונים יקבע בית המשפט את התקופה שמעבר לה המחאת החוב כבר תהיה פסולה? ומה טיבה של הידיעה שתידרש, אם בכלל, מחייבו של החייב על מצבו של זה האחרון, שדי יהיה בה כדי להפגיע את ההמחאה בחוסר תום לב? האם עצם כוונת הממחה והנמחה להקדים תרופה לאפשרות הפרוספקטיבית של פשיטת הרגל, די בה כדי לפסול את ההמחאה, ללא כל מגבלה של זמן ושל ידיעה (דבר שאינו קיים באף אחת מהשיטות המשפטיות אותן הזכרנו)? בדין כתב איפוא השופט ביין בענין נשוא ע"א ‎1621/92:

"...השאלה היא האם אמנם רצוי הדבר (לבטל המחאת חוב שנעשתה למטרת קיזוז)? האם באמת יש לבוא בטרוניה אל נושה המבקש לממש את זכותו בצורה האופטימאלית כאשר הוא יודע שהחייב נתון בקשיים? יתר על כן, מאחר ויש דרגות שונות של קשיים כלכליים בהם עלול חייב להמצא, מהי מידת ההסתבכות של החייב שתטיל על הנושה את החובה להמנע מהמחאת זכותו? האם לא ראוי לקבוע מגבלת זמן לביטול תוקף של המחאת זכויות כפי שנעשה הדבר בסעיף ‎98(א) לגבי העדפת מרמה? האם יש בכלל להטיל על הנושה את החובה לקחת בחשבון את האינטרסים של נושים אחרים? האם "חקיקה שיפוטית" מעין זו היא רצויה, או שמא צעד כה מרחיק לכת הוא ענין למחוקק לענות בו כפי שעשה המחוקק האמריקאי או הגרמני?

השאלות הן רבות וסבוכות, ולדעתי אין בית המשפט "בנוי" להערכת מלוא היקפן".


נמצא שיש להשיב בשלילה על השאלה שהוצגה בראש פרק זה.

הטענות העובדתיות

‎10. ע"א ‎4548/91.

משקי עמק הירדן היתה חייבת להספקה כספים בגין אספקת תוצרת חקלאית שהאגודה רכשה עבור חבריה.

קיבוצים שונים החברים באגודה (בית זרע, עמיעד, בית רימון, כנרת, דגניה ב') וקיבוץ אחד החבר במשקי עמק יזרעאל (קיבוץ גניגר) נשו בהספקה סכומי כסף שונים. הקיבוצים המחו לאגודה את חובותיה של הספקה אליהם. עקב כך נערכה התחשבנות בין הספקה לבין משקי עמק הירדן, שתוצאתה היתה שמשקי עמק הירדן מסרה להספקה שיק ע"ס ‎19,643.81 ש"ח שתאריכו ‎9.3.86. השופט המלומד (השופט טלגם) קבע כי הקיזוזים נעשו לאחר בקשת צו הפירוק על פי המחאות חוב שנערכו מקצתן לפני הגשת בקשת הפירוק (‎31.1.86) ומקצתן לאחר מכן. אין חולק על כך שכל ההמחאות הושלמו לפני צו הפירוק (‎8.5.86) והקיזוז נעשה לפני כן. גם אין מחלוקת שזמן פרעונם של החובות נשוא ההמחאות הגיע לפני המועד האמור. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי גם אם נעשו הקיזוזים לפני הגשת בקשת הפירוק, הרי מדובר בהעדפת מרמה; כי תנאי סעיף ‎74 לפקודה לא נתקיימו, הואיל ומשקי עמק הירדן ידעה שעה שהחובות הומחו לה, כי הספקה מצוייה במצב של אי סולבנטיות (אך אין ממצא שהיא ידעה כי הספקה עשתה מעשה פשיטת רגל) ומשקי עמק הירדן לא פעלה בתום לב; וכי המחאותיהם של הקיבוצים עמיעד, בית זרע וגניגר אינן תקינות.

הניתוח המשפטי שערכנו לעיל מצדיק בעקרון קבלת ערעורה של משקי עמק הירדן, שכן כל ההמחאות בוצעו לפני צו הפירוק. כאמור לעיל, אין הכלל של העדפת מרמה חל במקרה הנוכחי וגם אין צורך לבחון את תחולתו של סעיף ‎74 לפקודה שאף הוא אינו חל במקרה שלפנינו; יתירה מכך: לאור האמור לעיל גם אין מקום לפסול את ההמחאות כמעשה שלא נעשה בתום לב. לעומת זאת יש מקום לבחון את תקינות שלש ההמחאות שהשופט המלומד קבע שאינן תקינות. לא מצאתי לנכון לבחון את תקינותן של שאר ההמחאות מעבר לממצאי בית המשפט המחוזי, שלעניינן נראית לי טענתה של משקי עמק הירדן שהן תקינות.


(א) המחאת קיבוץ עמיעד. בית המשפט המחוזי קבע כי קיבוץ עמיעד המחה למשקי עמק הירדן סכום גבוה מיתרת הזכות שלו אצל הספקה (ההמחאה היתה על סכום של ‎12,226.60 ש"ח במקום יתרת הזכות בסך ‎2,113.39 ש"ח). משקי עמק הירדן טוענת כי בעת ביצוע ההמחאה (‎26.12.85) היה הסכום נכון ורק מאוחר יותר הוחזרה סחורה לקיבוץ עמיעד בסכום של ‎10,136.78 ש"ח ויתרת הזכות קטנה. טענה זו בדין יסודה לאור חוות דעתו המשלימה של רואה החשבון מר חנן (במ‎3/), בה נכתב כי ביום ‎27.1.86 הנפיקה עמיעד חשבונית זיכוי להספקה בסכום האמור.

בסכום טענותיה לא טענה משקי עמק הירדן מאומה לענין זה, ולאור סכומי תשובתה לטענותיה של הספקה נראה הדבר שהיא מסכימה שהיא רשאית לקזז בפריט זה רק ‎2,113.39ש"ח.







(ב) המחאת קיבוץ בית זרע בתצהירו של מר זמיר, מי שהיה גזבר קיבוץ בית זרע, נכתב שמקור ההמחאה למשקי עמק הירדן הוא בהלוואה שהקיבוץ קבל מבנק החקלאות, אותה המחה להספקה ביום ‎4.4.84 והיא לא הוחזרה לו. גירסה זו לא היתה מקובלת על השופט המלומד: על חשבון ההלוואה כבר שולמו שיעורים רבים, ובכל העת לא הוכח שהקיבוץ דרש מהספקה שזו תפרע את ההלואה. יתירה מזאת: באו ראיות לפני השופט המלומד שהספקה כלל לא קבלה את ההלוואה האמורה (עדות גב' פאפו בעמ' ‎12 לפרוטוקול וחוות דעתו של רואה החשבון חנן במ‎1/). בהעדר נתונים אחרים - שעוד נמצאו בבדיקה עת ניתן פסק הדין - יכול היה בית המשפט לקבוע שמדובר בהמחאה שאין להביאה בחשבון הקיזוז.

(ג) המחאת קיבוץ גניגר. בית המשפט המחוזי ראה לפסול המחאה זו, הן משום שנרשמה בשקלים חדשים (אף שההילך החוקי ביום חתימת ההמחאה היה בשקלים ישנים) והן מחמת העובדה שקיבוץ זה היה שייך לארגון קניות אחר - משקי עמק יזרעאל - ולא למערערת. כמו כן צויין שחוב הקיבוץ להספקה היה גבוה בכ‎55,000.- ש"ח מסכום המחאת החוב. לא הייתי זוקף לחובת משקי עמק הירדן את שני הטעמים הראשונים: לאור חוק מטבע השקל החדש, התשמ"ה‎1985-, אשר התיר בתקופת המעבר שימוש בשקל חדש וגם בשקל ישן, לא היה פסול בנקיבת ההמחאה (שנעשתה ביום ‎31.12.85) בשקלים ישנים. עם זאת הנימוק השלישי אומר דרשני, והוא מעורר את החשש שהקיבוץ פיצל באופן מלאכותי את עמודות הזכות שהיו לו בחשבון עובר ושב עם הספקה ואלה הומחו; לאחר שקראתי את עדותו של מר מרדכי איילת, מי שהיה מזכיר קיבוץ גניגר, נחה דעתי שאין עילה מספקת להתערב במסקנות השופט המלומד הפוסלת המחאה זו.

הפועל היוצא מהאמור לעיל שיש לקבל את הערעור בע"א ‎4548/91 כפוף להבהרה לענין קיבוץ עמיעד (כאמור בפסקה (א) לעיל) ולפסילת הקיזוזים שבוצעו על יסוד המחאת הקיבוצים בית זרע וגניגר.

‎11. ע"א ‎1621/92

משקי עמק יזרעאל היתה חייבת להספקה כספים בגין אספקת תוצרת חקלאית שהאגודה רכשה עבור חבריה. קיבוצים שונים החברים באגודה (דליה, גבת, גלעד, משמר העמק וגניגר), ספקו להספקה סחורות שונות. בגין אספקה זו נשו הקיבוצים בהספקה סכומי כסף שונים. הקבוצים המחו למשקי עמק יזרעאל את חובותיה של הספקה אליה. חובה של משקי עמק יזרעאל להספקה היה ‎47,708.08 ש"ח ומשקי עמק יזרעאל קיזזו לעומת הסכום האמור את סכומי המחאות החוב בסכום כולל של ‎43,195.20 ש"ח. כך, לטענתה, חובה להספקה הוא ‎4,512.88.- ש"ח בלבד. כמו בשאר הערעורים שלפנינו, המחלוקת הנטושה בין בעלי הדין היא אם משקי עמק יזרעאל היתה רשאית לקזז את סכומי ההמחאות מחובה להספקה.

הניתוח המשפטי שערכנו לעיל מצדיק בעקרון את דחיית ערעורה של הספקה. השופט המלומד קבע כי ההמחאות בוצעו לפני הגשת בקשת הפירוק וממצאיו מבוססים היטב בחומר הראיות (אך כפי שנאמר בחלק המשפטי של חוות דעת זו - המועד הקובע הוא יום צו הפירוק). ביום ‎21.1.86 הודיעה האגודה להספקה על קיזוז הסכום האמור (‎26,410.56 ש"ח במזומן ו‎16,784.64.- ש"ח לתאריך ‎15.2.86) ובקשה את אישור הספקה. ביום ‎27.1.86 השיבה הספקה כי פעלה בהתאם לבקשה. אין ספק בדבר שהקיזוז התגבש לכל המאוחר ביום ‎27.1.86 לפני צו הפירוק. המחאת זכות אינה טעונה הסכמת החייב, והיא משתכללת עם משלוח הודעת הקיזוז. אין זה מעלה או מוריד לענין תקפו של הקיזוז שהספקה אישרה אותו, שהרי גם בלעדי האישור היה תוקף לפעולה זו.

לפיכך יש לדחות את ערעורה של הספקה בע"א ‎1621/92.

‎12. ע"א ‎767/93

משקי עמק בית שאן היתה חייבת להספקה כספים בגין אספקת תוצרת חקלאית. היא מאגדת תחת כנפיה קיבוצים שונים, וביניהם קיבוץ שדה נחום. קיבוץ שדה נחום היה נושה של הספקה בגין סחורה שסופקה לה. ביום ‎29.12.85 המחה הקיבוץ את חובו למשקי בית שאן, וזו קיזזה את החוב נשוא ההמחאה מחובה להספקה. ביום ‎21.1.86 אישרה הספקה את הקיזוז על ידי פקיד מטעמה, מר חיימזון. ביום ‎30.1.86 חזרה בה הספקה מאישור הקיזוז. השופטת המלומדת הכירה בקיזוז וחייבה את משקי בית שאן לשלם להספקה סכום של ‎2,631.53 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, שיסודו בטעות שנפלה ברישומים.

הניתוח המשפטי שערכנו לעיל, מצדיק דחיית ערעורה של הספקה. לענין זה אין צורך להכריע במחלוקת בין בעלי הדין אם מר חיימזון היה מוסמך לאשר את הקיזוז מטעם הספקה אם לאו, ואין גם צורך לפסוק בשאלה אם המחאות וקיזוזים כדוגמת אלה שנערכו במקרה דנן, היו נוהג מצוי בין בעלי הדין. אין ספק בדבר שבמקרה שלפנינו בוצעה פעולה של קיזוז לפי הדין הכללי, והפעולה היא תקפה משום שבוצעה במועד בו התיר הדין לבצעה.

לפיכך יש לדחות את הערעור אף בע"א ‎767/93.

‎13. התוצאה

(א) אנו מקבלים את הערעור בע"א ‎4548/91, כפוף להבהרה לענין המחאת קיבוץ עמיעד, כאמור בסעיף ‎10(א) לפסק הדין ובנתון לפסילת הקיזוזים שבוצעו על יסוד המחאות הקיבוצים בית זרע וגניגר.

הספקה תשלם למשקי עמק הירדן את שכר טרחת עורך דין והוצאות בשתי הערכאות בסכום כולל של ‎30,000.- ש"ח.

(ב) אנו דוחים את הערעור בע"א ‎1621/92. הספקה תשלם למשקי עמק יזרעאל שכר טרחת עו"ד והוצאות בסכום כולל של ‎50,000.- ש"ח.

(ג) אנו דוחים את הערעור בע"א ‎767/93. הספקה תשלם למשקי עמק בית שאן שכר טרחת עו"ד והוצאות בסכום כולל של ‎50,000.- ש"ח.

המשנה לנשיא


השופטת דורית ביניש:








‎1. מצטרפת אני לתוצאה אליה הגיע חברי המשנה לנשיא, ולנימוקים המפורטים בחוות דעתו.

התוצאה אליה הגענו בערעורים שלפנינו, על פיה יש בידי נושים וחייבים של חברה הנמצאת ערב פירוק, לשפר את מצבם, על חשבון נושים אחרים של החברה, באמצעות עריכת פעולות משפטיות חד צדדיות של המחאת זכות וקיזוז, איננה מניחה את הדעת. הפעולות שבוצעו במקרים שלפנינו פוגעות בנושיה האחרים של הספקה, בשל הקטנת מסת הנכסים העומדים לחלוקה בעת הפירוק. לו היתה תוצאה זו מושגת באמצעות פעולתה של הספקה עצמה, אפשר שהיתה נפסלת לאחר כניסתה של הספקה לפירוק בשל העדפת מרמה (לתנאים לפסילת עסקה בשל העדפת מרמה ראו: ע"א ‎6/89 בנק דיסקונט בע"מ נ' יורם גרוס ואח', טרם פורסם). אלא שבמקרים שבפני
נו הושגה תוצאה זו באמצעות ביצוע פעולות משפטיות שהספקה איננה צד להן, ועל כן אין הן כפופות לדיני העדפת המרמה.

תוצאה זו איננה מתיישבת עם שיקולי מדיניות משפטית ראויה. היא איננה עולה בקנה אחד עם עקרון השוויון בין הנושים בפירוק; היא מאפשרת פגיעה בעקרון זה על ידי בנייה מלאכותית של זכות קיזוז, אשר איננה משקפת מציאות של מהלך העסקים הרגיל בין הצדדים לקיזוז; היא מעניקה יתרון לנושים "קרובים" של החברה, שיש בידיהם מידע בדבר קשייה הכלכליים של החברה החייבת וחוסר יכולתה לשלם את חובותיה; היא חושפת צדדים שלישיים, שאין באפשרותם לדעת על גיבושה של זכות הקיזוז כתוצאה מפעולת ההמחאה, לפגיעה קשה (השוו: פסק דינו של השופט א' גולדברג בע"א ‎1226/90 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' הסתדרות הרבנים דאמריקה ואח', פ"ד מט(‎1) 177). על רקע זה, ראו שיטות משפט רבות לאסור על קיזוז שנעשה על בסיס זכות שהומחתה למקזז ערב הפירוק על-ידי נושה של החברה (ראו: ש' לרנר שעבוד נכסי חברה, ת"א - תשנ"ו, ע'מ ‎443; p.r. wood english and international set-off, london, 1989, p. 355; p.r. wood title finance, derivatives, securitisations, set-off and netting, london, 1995, p.91-93).

‎2. על רקע התוצאה הבלתי רצויה בחנתי את טענת המפרק של הספקה, לפיה נגועות פעולות ההמחאה והקיזוז שביצעו האגודות והקיבוצים בחוסר תום לב, שיש בו כדי להצדיק את ביטול העסקאות, אך לא ראיתי כי יש לקבלה.

אכן, עקרונית כפופות פעולות ההמחאה והקיזוז לעקרון תום הלב מכח הוראות סעיף ‎39 לחוק החוזים (חלק כללי) התשנ"ג‎1973-, והוראת סעיף ‎61(ב) לחוק זה.

אינני רואה להרחיב בסוגייה הנכבדה של יישום עקרון תום הלב ביחס לאפשרות ביטול עסקאות של קיזוז ערב פירוקה של חברה, תוך פגיעה באינטרסים של נושים אחרים של החברה; אציין רק כי קביעת מהותו של תום הלב הנדרש במצבים אלה מורכבת היא. המדובר במערכת היחסים שבין נושים שונים, הזרים זה לזה, שאין ביניהם קשר משפטי ישיר, ובנסיבות של פעילות עסקית בעלת אופי תחרותי. בנסיבות אלה, קביעת רף התנהגות שמשמעותו "המנעות" נושה מביצוע פעולות משפטיות "כשרות" על פי הדין, שנועדו לשיפור מצבו הכלכלי, בשל הפגיעה הכלכלית העלולה להגרם לנושה אחר, היא קביעה של סטנדרט התנהגות גבוה שאין הצדקה לחייב בו ללא סייגים ברורים ומוגדרים. עם זאת, אפשר כי התנהגות אחרת מזו שנפרשה לפנינו, כגון התנהגות הכרוכה בהטעיית נושים אחרים, יהיה בה בנסיבות מתאימות, משום התנהגות שלא בתום לב המצדיקה את ביטול העסקה.

‎3. ההכרעה בסוגייה זו מורכבת היא בשל שיקולים כבדי משקל אשר ניתן להעלות לתמיכה באפשרות של ביטול קיזוזים מסוג זה גם ללא חקיקה, ומנגד מצויים שיקולים, נכבדים אף הם, הנעוצים בצורך לאפשר פעילות מסחרית וכלכלית בתנאים של בטחון וודאות משפטית ככל שניתן. בנסיבות מן הסוג שאנו דנים בהן נראה כי הכף נוטה לטובת הוודאות והיציבות העסקית.
צודק חברי המשנה לנשיא בעמדתו, כי בתחום המורכב של פירוק חברות ופסילת עסקאות, רצוי שייקבעו כללים ברורים בשל החשש מפגיעה ביציבות המסחרית ובודאות המשפטית המתחייבת בתחום משפט זה. נכון יהיה, איפוא, למקם את ההתייחסות הכוללת להסדרת הסוגייה שלפנינו במסגרת דיני הפירוק המאפשרים פסילת עסקאות לאחר הכניסה לפירוק.

ראוי, כי הסדרת הסוגייה שלפנינו תעשה תוך ראיית תמונת דיני הפירוק בכללותם, ושאלת בטלות עסקאות בפרט. בדרך זו ניתן יהיה גם להתמודד עם שאלות מרכזיות, כגון קביעת "היום הקובע" או "התקופה הקובעת" לצורך פסילת הקיזוז (או ההמחאה והקיזוז אם זו הדרך שתבחר), בדומה לאופן בו הסדיר המחוקק סוגיות של פסילת סוגי עסקאות אחרים עקב כניסת חברה לפירוק.

לעניין ההסדר החל על פסילת קיזוזים כגון אלה שבוצעו במקרים שלפנינו, נקטו המחוקקים בשיטות משפט שונות בטכניקות שונות, הכל לפי ההשקפה המועדפת בדבר קביעת האיזון הראוי.

בקביעת מהות ופרטי ההסדר אשר יחול על סוגייה זו יש להביא בחשבון את מכלול השיקולים והאינטרסים המעורבים, תוך עריכת איזון ביניהם. קביעת נקודת האיזון הראויה בסוגייה של פסילה רטרואקטיבית של עסקאות עקב כניסתה של חברה לפירוק, וגיבוש פרטי ההסדרים בתחום זה, הינה מלאכתו של המחוקק.

בהתחשב בשיקולים הנזכרים לעיל, ראוי כי המחוקק יתן דעתו לסוגייה המתעוררת בענייננו, תוך הגבלת כוחם של נושים וחייבים של חברה, הנמצאת ערב כניסה לפירוק, לשפר את מצבם על חשבון האינטרסים של שאר הנושים באמצעות "בניית" אופציית קיזוז.

אשר על כן מצטרפת אני לפסק דינו של המשנה לנשיא.
ש ו פ ט ת

השופטת ד. דורנר:

אני מסכימה לפסק דינו של חברי, המשנה לנשיא, ולהערות חברתי, השופטת ביניש.
ש ו פ ט ת





החלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיא ש. לוין.

ניתן היום טו באב תשנ"ט (‎28.7.99).







המשנה לנשיא ש ו פט ת ש ו פ ט ת
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
דו/


‎91045480.b01
























להסרת פסק דין זה לחץ כאן