יצחק הראל, חברת צמרות הירדן יזום ובניה - מירי אופק

ניתן להפיק דוחות מלאים על הצדדים בתיק זה

מצאנו עבורכם דוחות זמינים על הצדדים בתיק זה. יתכן שתאלצו להזין נתונים נוספים כגון ת.ז
יצחק הראל חברת צמרות הירדן יזום ובניה מירי אופק
 
יצחק הראל, חברת צמרות הירדן יזום ובניה - מירי אופק
תיקים נוספים על יצחק הראל | תיקים נוספים על חברת צמרות הירדן יזום ובניה | תיקים נוספים על מירי אופק

321050
1866/05 א     08/06/2008




א 1866/05 יצחק הראל, חברת צמרות הירדן יזום ובניה נ' מירי אופק





לפני כב' השופטת אירית מני-גור
התובעים 1. יצחק הראל

2. חברת צמרות הירדן יזום ובניה
נגד

הנתבעת מירי אופק

פסק דין
1. מבוא ועיקר טענות הצדדים

א. השאלה אליה אני נדרשת בתביעה זו היא – האם אמירות של מתווכת דירות על חברה קבלנית למתעניינים ברכישת דירה, יש בהן כדי לענות על הגדרת "לשון הרע" כמשמעותה בחוק איסור לשון הרע תשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק") ואם כן – מהו הפיצוי הראוי והאם פוליסת הביטוח של המתווכת בעניין אחריות מקצועית מכסה זאת?

ב. התובע 1, יצחק הראל
(להלן: "התובע 1"), הינו קבלן המשמש כמנהל וכבעל מניות בתובעת 2 (להלן: "התובעת 2"), חברה הבונה מבני מגורים במרכז הארץ. הנתבעת, מירי אופק
(להלן: "הנתבעת") עוסקת בתיווך מקרקעין ומשרדה ממוקם ברמת השרון.

ג. התובעים בנו בניין ברחוב אברבוך 34 ברמת השרון (להלן: "הבניין"), לגביו הגיעו לאזני התובעים שמועות מפי רוכשי דירות פוטנציאליים, כגון: "התובעים פועלים כעבריינים, נותנים שוחד ועושים קומבינות", "התובעים נתנו פיצוי כספי לדיירים שרכשו דירה בבניין", "אין לבניין טופס 4".

ד. לטענת התובעים, הנתבעת סיפרה למתעניינים ברכישת דירה בבניין את הדברים הללו. על מנת להוכיח זאת השתמשו התובעים בשירותיה של חברת חקירות. חוקרים פרטיים שוחחו עם הנתבעת והציגו עצמם כלקוחות פוטנציאליים המחפשים לרכוש דירה. השיחות הוקלטו ותומללו והובאו כראיות בתיק זה. לגרסתם, לדברים שהפיצה הנתבעת (להלן: "אמירות הנתבעת") אין כל שחר והם נאמרו מתוך כוונה זדונית במטרה להכפיש שמם של התובעים ולפגוע בפרנסתם. חומרה יתרה יש לאמירות הנתבעת לאור העובדה שהם הופנו ללקוחות פוטנציאליים של התובעים, על מנת למנוע מהם להתקשר עם התובעים ולרכוש מהם דירה.
הדברים אשר נאמרו על ידי הנתבעת מהווים עוולה על פי חוק איסור לשון הרע. לאור זאת, יש להורות לנתבעת לפצות את התובעים בסך 500,000 ₪.
לחילופין, יש לחייב את הנתבעת לפצות את התובעים, גם ללא הוכחת נזק, עבור כל פרסום, על פי סעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע.

ה. לטענת הנתבעת, קמות לה מספר הגנות בחוק. ראשית, אמירותיה נאמרו לחוקרים שלא מיוזמתה, שנית, אמירותיה התבססו על פרסומים קודמים ושלישית – אמירותיה נאמרו מתוך חובה מוסרית, חוקית וחברתית ומכל מקום נאמרו בתום לבם ללא כוונת זדון.
לחילופין, הנתבעת דוחה טענות התובעים בדבר גובה הפיצוי וטוענת כי לא הוכח נזק וכי לא ניתן לאמוד את גובה הנזק ועל כן לכל היותר, יש לפסוק לתובעים פיצוי סמלי מתוך סך הפיצוי הקבוע בחוק.

ו. בעקבות תובענה זו, הגישה הנתבעת הודעת צד ג' כלפי הראל, חברה לביטוח בע"מ, אשר ביטחה את הנתבעת בביטוח אחריות מקצועית (להלן: "חברת הביטוח"). לגרסת הנתבעת, על פי לשון הפוליסה, קיים כיסוי ביטוחי במקרה הנדון. טענה זו מוכחשת על ידי חברת הביטוח כאשר לטענתה אין האמירות נופלות להגדרת "מקרה ביטוח" המצויה בפוליסה. ומכל מקום, הפוליסה מחריגה ארועי לשון הרע והסעיף שביטל זאת בטעות סופר מקורו.

2. דיון
א. אמירות הנתבעת
ניתן לחלק את אמירות הנתבעת השנויות במחלוקת לשלוש קבוצות: אמירות בדבר פיצוי אותו חוייבו התובעים לשלם לרוכשת דירה במסגרת משפט שהתנהל כנגדם, אמירות לגבי עבריינות, שוחד ורקיחת מזימות מצד התובעים, ואמירות בעניין העדר היתרים לתובעים, כגון טופס 4 וביטוח. אמירותיה של הנתבעת הוקלטו כאמור ע"י חוקרים ותומללו ולהלן נסקור את האמירות אשר התובעים משייכים להם את עוולת לשון הרע.

א.1. אמירות בנושא פיצוי:
בשיחה שהתקיימה בין החוקרת ענת להב, המכונה "נתי", בדמותה הטלפונית ג'ולי פרץ, לבין הנתבעת, סיפרה הנתבעת אודות פיצוי שניתן על ידי התובעים במסגרת משפט שהתנהל כנגדם:
"...אני טיפלתי בלקוחות שתבעו אותו, ואני יודעת את כל האינפורמציה, גם היתה בעיתונות, הם גם קיבלו החזר כספי, ופיצוי כספי מאוד גדול...
..
הם קיבלו את כל הכסף חזרה, עם עוד פיצוי כספי של רבע מיליון דולר."
תמלול שיחה מיום 23.9.02, עמ' 8, ש' 5-3, 19-18).

דברים דומים סיפרה הנתבעת בשיחות בינה לבין החוקר אלי שדה:
"אני פשוט טיפלתי בלקוחות שרכשו שם את הדירה מהקבלן על הנייר, והיה משפט שם... מי שתושב רמה"ש יודע משפט גדול נגדו ועם עורך דין, שילם להם רבע מיליון דולר פיצוי."

"...והם במשפט יצאו מזה, והוא נתן להם פיצוי כספי, והם קנו דרכי נכס אחר, דירת גג אחרת."
(תמלול שיחה מיום 28.3.04, עמ' 8, ש' 6-4).

ואף בעדותה, מאשרת הנתבעת כי לידיעתה התובעים פיצו לקוחה שרכשה מהם דירה בבניין במסגרת הליך משפטי:

"ש. את אומרת לנו בסעיף 24 בתצהירך, שאחרי סוף ההליכים הבנת ששגם קיבלו פיצוי של רבע מיליון ₪ מהתובע....
ת. היא אמרה שהיא קיבלה את הכסף בחזרה מאת החברה פיצוי של רבע מיליון ₪. אתה מכיר מישהו שקונה דירה מקבלן ופתאום מקבל חזרה כספים? לא מקבלים חזרה כסף, זה אבוד..."
(פרוטוקול הדיון מיום 14/10/2007, עמ' 30, ש' 9-4).
מהאמור, אין כל ספק כי אמירת הנתבעת התייחסה לפיצוי כספי שבו חוייבו התובעת לשלם לצד ג' כלשהו.

בהמשך עדותה הודגש כי לא התכוונה הנתבעת להחזר כספי, אלא לפיצוי:

"...היא אמרה לי במפורש שהם קיבלו את הכסף חזרה כפיצוי. את הדקויות אם זה כפיצוי או ופיצוי, אני לא יכולה להגיד לך. ברגע שהיא אמרה לי את זה, הבנתי שהיא קיבלה פיצוי של 250 אלף ₪."
(פרוטוקול הדיון מיום 14/10/2007, עמ' 30 ש' 28-26).
מהאמור, אין כל ספק כי אמירת הנתבעת התייחסה לפיצוי כספי שבו חויבו התובעים לשלם לצד ג' כלשהו.

א.2. אמירות בנושא עבריינות, ורקיחת מזימות:
בשיחות בין החוקר אלי שדה לבין הנתבעת סיפרה הנתבעת אודות מעשי שוחד ומעשים בלתי כשרים אחרים מצד התובעים:

"...והוא משלם באיזה שהוא מקום כך שוחד, כאילו הוא הרס מה שהוא עשה, הוא הרס איזו קומה, חצי קומה, אבל צריך להרוס את היסודות."
(תמלול שיחה מיום 7.10.02, עמ' 6, ש' 21-19).

"...מתברר שהוא עשה קומבינה עם המועצה ושילם משהו, כאילו הרס את הבניין ושילם משהו, כאילו הרס את הבניין ושילם להם על זה, ואישרו לו את זה. לא יודעת איך."
(תמלול שיחה מיום 28.3.04, עמ' 8, ש' 9-8).

כך אף עולה מהשיחה בין החוקר גרשון לבין הנתבעת:

"...אני לא מטפלת בבניין הזה ואל בקבלן הזה. הוא עבריין, תסלח לי שאני אומרת לך את זה..."
(תמליל שיחה מיום 21.6.2005, עמ' 8, ש' 13-12).

בעדותה בבית המשפט תחילה הודתה הנתבעת באמירה בעניין השוחד, אולם לאחר מכן הסתייגה מכך מעט:

"ש. כשאמרת הוא נתן שוחד, למי הכוונה הוא?
ת. מי שטיפל בכל הדירה הזו, זה מה שאני מבינה מזה.
...
ש. האם הוא נותן שוחד?
ת. מה שאמרתי פה זה בהשפעת אינפורמציה שקיבלתי ואת זה אמרתי במהלך כל התמליל. אני לא השתמשתי במשפט הזה בוודאות שהוא נתן שוחד."
(פרוטוקול הדיון מיום 14/10/2007, עמ' 25, ש' 31-30, 6-4).

על אף ההסתייגות שהביעה הנתבעת בעדותה בדבר השימוש במונח "שוחד", אין ספק כפי שעולה מהשיחות המתומללות כי הנתבעת ייחסה לתובעים שוחד, עבריינות, ורקיחת מזימות.

א.3. אמירות בנושא היתרים:
בשיחות בין החוקר אלי שדה לבין הנתבעת סיפרה הנתבעת אודות היתרים שחסרים לתובעים לצורך בניית הבניין:

"...ולו לא היה ביטוח, אתה יודע שיש תזוזת קרקע."
(תמליל שיחה מיום 7.10.02, עמ' 5, ש' 20-19).

"היתה תזוזה של הקרקע, הבניין הזה הוא עקום, ובשביל לשנות את זה היה צריך להרוס את הבניין מהיסוד בשלבי הבנייה שלו ולקבלן לא היה כסף, הוא לא היה מבוטח."
(תמליל שיחה מיום 28.3.04, עמ' 7, ש' 18-15).

וכך גם סיפרה הנתבעת לחוקר גרשון:

"...שם לא קיבלו היתר על הבניין."
(תמליל שיחה מיום 21.6.04, עמ' 10, ש' 6-5).

"בבניין שאת מדבר באברבוך לא היה ביטוח, זה איש קטן שבנה בניין."
(תמליל שיחה מיום 21.6.04, עמ' 10, ש' 20-19).

אף מקסימה ראפ, רוכשת דירה בבניין, אשר הובאה לעדות מטעם התובעים, העידה כי הנתבעת הזהירה אותה מרכישת דירה בבניין בשל העדר היתרים:

"...אני באתי וסיפרתי לה אחרי שעשיתי זיכרון דברים ונתתי 50 אלף ₪ על החשבון, ושמחתי על זה שמצאתי דירה עם כל מה שרציתי, אז היא אמרה לי אוי ואבוי מה עשית, למה עשית?...אולי אין טופס 4, היא לא רצתה לפרט, היא רק אמרה לי, אוי ואבוי מה עשית. היא עשתה לי שחור..."
(פרוטוקול הדיון מיום 14/10/2007, עמ' 18, ש' 30-28, עמ' 19, ש' 2-1).
ובעדותה בבית המשפט, אישרה הנתבעת כי היא ידעה על העדר הביטוח לבניין:

"...בוודאי שהיא אמרה לי, שלבניין אין ביטוח."
(פרוטוקול הדיון מיום 14/10/2007, עמ' 28, ש' 33-32).

גם בנושא זה כאמור, לא יכולה להיות מחלוקת עובדתית כי האמירות של הנתבעת מייחסות לתובעים העדר ביטוח והעדר היתרים כחוק. אין ספק אם כן כי יש להתמקד בדיון במחלוקת המשפטית שבין הצדדים ולא במחלוקת העובדתית. דומה כי לא יכולה להיות מחלוקת שהאמירות משלושת הסוגים אכן נאמרו ע"י הנתבעת והינם מהווים לשון הרע כהגדרתם. יש לבחון את הגנות הנתבעת ואת הנסיבות בהם הדברים נאמרו.
3. הגנות הנתבעת

1. סירוב הנתבעת לדבר על התובעים מיוזמתה:
אחת מטענות ההגנה המרכזיות של הנתבעת, היא הטענה כי כל האמירות המיוחסות לה ושתומללו, הוקלטו בשיחות שלה עם חוקרים פרטיים שנשלחו ביוזמת התובעים, ואשר הציגו עצמם כלקוחות פוטנציאליים. אף אחת מהאמירות שנאמרה לא נאמרה באופן ספונטני ומיוזמת הנתבעת, אלא נאמרה לאחר שהחוקרים "משכו אותה בלשונה" בדרכם המיומנת והמקצועית, על מנת לתפוס אותה בקלקלתה.
מעיון בתמלילי השיחות עם החוקרים, עולה כי הדברים אינם כה חדים וחד משמעיים. יש פעמים שלא ניתן להתעלם מנסיון "השתדלות" מאומץ של החוקר על מנת להוציא אמירות שיש בהן לשון הרע, כמו לדוגמא הדברים שנאמרו לחוקר נתי כדלקמן:

"מירי אופק
: אני לא מטפלת בבניין הזה. אני לא רוצה להיות בתביעות משפטיות, אני מצטערת, אנחנו לא מתעסקים בבניין הזה.
נתי: למה?
מירי אופק
: ככה. אני לא יכולה לתת לך אינפורמציה, אנחנו לא מתעסקים. תקנו. מה, אנחנו לא מתעסקים עם הבניין הזה. פשוט מאוד.
...
נתי: תראי, פשוט אחי המליץ לי על הדירה הזאת, דירה שנראית יפה, ובניין יפה, אם יש איזה שהוא משהו שהוא לא נראה לך, בבקשה תגידי לי.
מירי אופק
: תבדקי. תבדקי לבד. תבדקי לבד. אני לא יכולה להגיד לך, וכל מי שיודע, כל מי שמכיר..."
(תמליל שיחה מיום 23.9.02, עמ' 7, ש' 6-2, 18-14).

יחד עם זאת, עיון מדוקדק בתמלילי השיחות מעלה כי במרבית השיחות החוקרים לא "שידלו" את הנתבעת, במהלך השיחות, אכן דובבו החוקרים בעדינות את הנתבעת לשוחח אודות הבניין והתובעים, אך לא מעבר לכך. המידע על התובעים נמסר בבירור מיוזמתה של הנתבעת ולעיתים אף נדמה כי הנתבעת נידבה את האינפורמציה ברצון רב.
כך לדוגמא בשיחה עם החוקר גרשון, הנתבעת כלל לא התנגדה לתת אינפורמציה על הבניין ומבלי שגרשון שאל דבר וחצי דבר אודות הבניין, אף סיפרה לו על תביעה משפטית הנוגעת לבניין וציינה כי התובע 1 הוא עבריין:

"מירי אופק
: אברבוך. אברבוך. אני לא מטפלת בבניין הזה, היה משפט על הבניין הזה, מרבית הדירות לא מכורות, הן מושכרות, היתה סטיה של שתי מעלות הבניין לא בסדר,
גרשון: מה?
מירי אופק
: אני לא מטפלת בבניין הזה ולא בקבלן הזה. הוא עבריין, תסלח לי שאני אומרת לך את זה."
(תמליל שיחה מיום 21.6.04, עמ' 8, ש' 13-5).

גם בשיחות עם אלי שדה לא התקשתה הנתבעת, בלשון המעטה, לספק מידע בנושא, ונדמה כי החוקר אף לא נזקק לכל פעולת דיבוב כלשהי על מנת לקבל מידע נרחב בנוגע לבעיות בבניין שבבעלות התובעים.
(לעניין זה ראה תמליל שיחה מיום 7.10.02 עמ' 5 שורות 16-6 וכן מתליל שיחה מיום 28.3.04, עמ' 6 שורות 18-9).

אם כן, עינינו הרואות כי ברוב הזמן הנתבעת דיברה על התובעים מבלי שהופעל עליה לחץ כלשהו. אמנם בשיחה עם החוקרת נתי היא הביעה התנגדות למסירת פרטים, אולם ביתר השיחות היא נידבה מידע מבלי שנתבקשה לכך ואף ללא הסתייגות בדבר מהימנות דבריה. ברוב השיחות תגובתה הראשונית היתה לנדב מידע אודות התובעים והיא אף נשמעה להוטה לדבר על כך. מאחר שבמרבית השיחות החוקרים לא לחצו על הנתבעת לספק את האינפורמציה ונהגו כלקוחות, כך יש להתייחס לשיחות אלה כאל שיחות אקראיות עם לקוחות פוטנציאליים לכל דבר ועניין. בנוסף, הודתה הנתבעת בעדותה כי סברה שהמדובר במתעניינים ברכישת דירה ועל כן, הדברים שנאמרו לחוקרים באותה מידה יכולים היה להאמר ללקוחות. מנימוקים אלה יש מקום לדחות את טענת ההגנה של הנתבעת על פיה היא סירבה לדבר עם התובעים מיוזמתה.

2. פרסום קודם:
לטענת הנתבעת, שלושה מקורות קדמו לידיעותיה אודות התובעים: לקוחה של התובעים שניהלה נגדם משפט – תמר שגם (להלן: "גברת שגם"), פסק הדין באותו המשפט ועיתונים. לגרסתה, אמירותיה הינן חזרה על דברים שהובאו לידיעתה ממקורות אלה ועל כן בבסיס דבריה עומדים אמת ותום לב.

גברת שגם:
גברת שגם רכשה מהתובעים דירה בבניין ובעקבות ליקויי בנייה בדירה הגישה נגד התובעים תביעה בבית המשפט המחוזי בתל אביב.
בעדותה מכחישה גברת שגם את אמירת הדברים לנתבעת. בעדותה מסתייגת העדה מהמילה "שוחד" בטענה כי "שוחד זו מילה קשה מאוד" (עמ' 22 שורה 27). ואיננה יכולה לאשר או להכחיש כי השתמשה במונח זה אי פעם בשיחותיה עם הנתבעת ביחס לתובעים. העדה אף לא יכולה לתמוך בגרסת הנתבעת בכל הקשור להיותה מקור מידע בדבר תשלום פיצוי ו/או העדר טופס 4 והעדר ביטוח. ניכר בעדה שפרשה זו של המשפט הייתה מאחוריה ואין לה כל רצון להכנס שנית לנבכי המשפט עם התובעים. כך או כך, מעדותה זו לא יכולה הנתבעת להיוושע ולהטיל יהבה על גב' שגם כמקור לידיעותיה. כאמור עדה זו הכחישה באופן נמרץ כל קשר למקור הידיעה לגבי "שוחד" "פיצוי" או "העדר ביטוח".
(ראה עדויותיה בעמ' 23 שורה 2-1 ובעמ' 23 שורות 15-8).

קטעי עיתונות:
גב' שגם הביאה לנתבעת קטעי עיתונות אודות תביעתה כנגד התובעים (פרוטוקול הדיון מיום 14/10/2007, עמ' 29, ש' 6-1). הדברים המופיעים בקטעי העיתונות הם הדברים שלטענת הנתבעת אמרה לה גברת שגם. לפיכך, קטעי העיתונות הנ"ל הם למעשה הסתמכות על אותו מקור מידע – גברת שגם. כך עולה מעדותה של הנתבעת (ראה לעניין זה עדותה בעמ' 29 שורה 25-7).

יתרה מזאת, מעיון מנספח ב' לתצהיר הנתבעת עולה כי הכתבה שפורסמה ביחס למשפט של גב' שגם נגד התובעים, לא העלתה מידע נוסף מלבד ציטוט מתוך כתב התביעה, ובניגוד לאמירות הנתבעת החד צדדיות אף פרסמה את עמדת התובעים ביחס לתביעה שהוגשה נגדם. עולה מהפרסום חד משמעית כי התביעה הינה רק בראשיתה, בשלב מקדמי, ותוצאותיה לא ברורות.

בנסיבות אלה, יקשה על הנתבעת לסמוך את שתי ידיה על כתבה זו כמקור לאינפורמציה מהימנה. גם הכתבה נספח ג' הינה כתבה שפורסמה במקביל להגשת התביעה ועוד בטרם הגשת כתב ההגנה.

פסק הדין בתביעתה של גברת שגם

לגרסת הנתבעת, בפסק הדין בעניינה של גברת שגם חוייבו התובעים לפצות את גברת שגם בסכום כספי. אולם מעדות הנתבעת עולה כי היא כלל לא קראה את פסק הדין והכיצד היא יכולה לבסס עליו את גירסתה ולטעון "אמת דברתי" וכן לטעון לתום לב.

"ש. את ביקשת מגב' שגם לקרוא את פסה"ד?
ת. לא ביקשתי שום דבר מיוזמתי. אני לא קראתי את פסה"ד ששגם קיבלה.
...
ש. לא רצית לראות את פסה"ד?
ת. אני ביוזמתי לא ביקשתי ממנה לראות את פסה"ד. היא לא הראתה לי את פסה"ד. לא עניין אותי כי לא טיפלתי בדירה...."
(פרוטוקול הדיון מיום 14/10/2007, עמ' 30, 13-12, 19-17).

עינינו הרואות כי גרסתה של הנתבעת בדבר פרסום קודם אינה מבוססת וקיים קושי רב להסיק כי בבסיס אמירותיה עומדים אמת ותום לב. הנתבעת לא הניחה תשתית ראייתית לביסוס גרסתה זו ועדותה בדבר מקורות ידיעתה מחזקת את המסקנה כי יש לדחות טענותיה בדבר פרסום קודם.

זה המקום לציין כי אף אם ניתן היה להסתמך על מקורות המידע הנ"ל, פרסומים קודמים יכולים להקל בפיצוי ואינם יכולים לשמש בסיס לטענת הגנה (ראו תא(חי') 664/81 בן עמי נ' כלבו – עיתון חיפה פ"מ תשמ"ד(1) 326).

3. חובה חוקית, מסורית וחברתית לאמירת הדברים

טענת הגנה נוספת שמעלה הנתבעת היא כי אמירת הדברים נעשתה מתוך הרגשת חובה להגן על לקוחות פוטנציאליים או מתוך מחשבה שאם הבניין מסוכן הרי שיש בכך עניין לציבור הגובר על עניינו הפרטי של מי מהתובעים.

סעיף 15 (2) לחוק עוסק בחובה מוסרית, חוקית או חברתית לעשות פרסום:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
...

(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום".

הגנה זו נקראת בחוק ובפסיקה "הגנת תום הלב" והיא מורכבת מסעיף 15(2) ומסעיף 16(ב) לחוק.

בע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ פ"ד נה(5) 865 (להלן: "פרשת חלוץ") מוזכר המבחן לזכייה בהגנה, על פי סעיף 15(2) לחוק:

"נתבע יכול שיזכה בהגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15(2) לחוק אם יוכחו לבית משפט שני אלה, ובמצטבר: אחד, כי פרסם את לשון הרע בתום-לב, ושניים, כי היחסים בינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה לעשות את הפרסום: חובה חוקית, חובה מוסרית או חובה חברתית."

כאמור, על מנת לזכות בהגנת תום הלב האמורה לא מספיק לעמוד בדרישות סעיף 15(2) ויש לעבור גם את משוכת סעיף 16(ב) לחוק:

"...ואולם תובע יכול שיסתור את החזקה העומדת לזכות הנתבע בהעלותו את חזקת היעדר תום-לב שבסעיף 16(ב) לחוק. וכך, אם תוכח לבית המשפט אחת מן הנסיבות המנויות שבסעיפים 16(ב)(1) עד 16(ב)(3), תיעלם ואיננה חזקת תום-הלב הקבועה בסעיף 16(א), ותקום על חורבותיה חזקת אי-תום-לב לחובתו של המפרסם. כך למעשה – הגם שלא להלכה – תעלם ואיננה הגנת הנתבעת לפי סעיף 15 לחוק".
(להלן, פרשת חלוץ).

על פי סעיף 16(ב)(2), כדי לזכות בהגנת תום הלב, יש לעמוד בקריטריונים הבאים:

(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:

(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;

(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;

(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במדיה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15.

ומן הכלל אל הפרט.

בכדי לבחון האם בענייננו חלה על הנתבעת חובה חוקית, מוסרית וחברתית לומר את הדברים, יש לבדוק אם נסתרת החזקה העומדת לזכות הנתבעת בהוראת 15(2) באמצעות דרישות סעיף 16(ב).

סעיף 16(ב)(1) – אמון באמיתות הדברים:
לגבי דרישת סעיף 16(ב)(1) תהה כבוד השופט מ' חשין בפרשת חלוץ:

"...כיצד ניתן להעלות על אדם כי "האמין" באמיתות של דבר שעה שחומר הראיות שהוא מסתמך עליו אינו מעלה אמיתותו של אותו דבר?"

וכך אף בענייננו. הנתבעת לא הניחה תשתית ראייתית מבוססת לאמירותיה אודות התובעים. כאמור, הגברת שגם הכחישה שסיפרה לנתבעת את הדברים הללו, קטעי העיתונות שהציגה הנתבעת התבססו על דבריה של גברת שגם והציגו עובדתית רק את פרטי כתבי הטענות, והנתבעת מעולם לא קראה את פסק הדין בתביעה שהגישה גברת שגם כנגד התובעים. אף אחד מהמקורות לא דיווח באופן מדויק לגבי הפיצוי הכספי או אודות השוחד והעדר טופס 4, לפיכך קשה לי בנסיבות אלה לייחס לנתבעת אמונה בדבר אמיתות דבריה.

סעיף 16(ב)(2) – נקיטת אמצעים סבירם לבירור אמיתות הדברים:
בפרשת חלוץ הוסבר מהם האמצעים הסבירים הנדרשים בסעיף 16(ב)(2):

"הוראת סעיף 16(ב)(2) לחוק קובעת כי חזקה על נתבע כי עשה פרסום "שלא בתום לב" אם "הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא." התשובה לשאלה אם נקט הנתבעת אמצעים סבירים" אם לאו, תיגזר גם מנסיבות העניין הכלליות גם מתוך ההגנה הספציפית שלה טוען הנתבע; שלא הרי אמצעים סבירים בגדריה של הגנה אחת כהרי אמצעים סבירים בגדריה של הגנה אחרת. אשר לאמצעים הסבירים לגופם, השאלה היא אם הנתבע גילה ערנות מספקת לזכותו של הנפגע והיה זהיר למדי בבדיקת האמת שבחומר הפרסום, ובבחירת נוסח הפרסום".

במקרה שבפני
י, העידה הנתבעת כי כלל לא בדקה את נכונות המידע אודות התובעים:

"ש. איזה בדיקה עשית כדי לאשש את המידע שמסרה לך שגם?
ת. לא עשיתי שום בדיקה, התבססתי על דברי שגם ועל קטעי העיתונות שהבניין לא בנוי על יסודות."
(פרוטוקול הדיון מיום 14/10/2007, עמ' 29, ש' 25-23).

אני מוצאת כי אי בדיקת הנתבעת את המידע הנ"ל היא בבחינת אי נקיטת אמצעים סבירים מצדה. כאמור, הנתבעת לא קראה את פסק הדין בתביעתה של גברת שגם. מדובר בדרישה בסיסית מאוד, במיוחד כשמדובר במתווכת מקרקעין מנוסה. מעבר לכך, ביכולתה היה לבצע בירורים נוספים אודות המקרה עם גורמים המעורבים בפרשה, אך היא בחרה שלא לעשות כן. הנתבעת הסתמכה אך ורק על דבריה של גברת שגם, המוכחשים על ידי גברת שגם, וכן על קטע העיתונות המהווים ציטוט דבריה של גברת שגם, ולא טרחה לנקוט אמצעים לבירור העניין המצופים מאדם סביר בכלל וממתווכת מקרקעין מנוסה בפרט.

סעיף 16(ב)(3) – מידתיות הפגיעה:
באשר לנדרש בסעיף 16(ב)(3) כתב כבודה שופט מ' חשין בפרשת חלוץ:

"הוראת חוק זו מהווה שלוחה לעיקרון המידתיות המקובל, והרי היא כאומרת לנו: גם אם – כהוראת סעיף 15(2) לחוק – חבו הנתבעות חובה חברתית או מוסרית כלפי קוראי העיתון לעשות את הפרסום שעשו, גם אז היה עליהן למלא את חובתן כהילכתה ולא מעבר לכך. ואם נתכוונו הנתבעות על ידי הפרסום לפגוע במערער במידה גדולה משהיתה סבירה, תקום לחובתן חזקת אי-תום-לב. על כוונת הנתבעות ניתן ללמוד מן הפרסום. הפרסום מלמד על כוונתן, שכן חזקה על אדם כי "מתכוון" הוא לאשר הוא אומר וכותב."

לאור האמור לעיל, ספק אם בענייננו קיימת לנתבעת חובה חוקית, מוסרית או חברתית כלפי רוכשי דירות פוטנציאליים בנוגע לבניין הנידון. בנוסף, הנתבעת לא טיפלה בבניין כמתווכת ועל כן קיים קושי לקשור בין הנתבעת לבין חובה מהחובות המנויות לעיל כלפי מתעניינים ברכישת דירה.

כך אף העידה הנתבעת בבית המשפט:

"ש. האם היית חייבת להגיד לאותם חוקרים על הליקויים?
ת. מיוזמתי לא, בדירה שאני לא מטפלת אני לא חייבת להגיד פרטים."
(פרוטוקול הדיון מיום 14/10/2007, עמ' 26, ש' 26-25).

אולם אף אם נניח כי לנתבעת היתה חובה חוקית, מוסרית או חברתית, קשה להתרשם כי היא מילאה אותה כהלכה. אמירותיה של הנתבעת המיוחסות לתובעים, כגון, שוחד, עבריין, קומבינות ועוד, אינן מתיישבות עם המידתיות הדרושה כלפי התובעים. מדובר באמירות קיצוניות למדיי שכזכור, לא הוכח לגביהן בסיס במציאות ועל כן, יש ביכולתן לפגוע בתובעים באופן שאינו מידתי ולפיכך, הן אינן צולחות את דרישת סעיף 16(ב)(3).

לאור בחינת סעיפי החוק הנ"ל, אני דוחה את טענת ההגנה של הנתבעת בדבר חובה מוסרית, חברתית או חוקית לאמירת האמירות דנן.

4. כוונה לפגוע

בין הצדדים מצויה מחלוקת משפטית נוספת המתייחסת לכוונת הנתבעת באמירותיה. האם אמירות הנתבעת הינם בגדר דברי רכילות סתמיים או שמא יש בהם כוונת זדון מתוך כוונה לגרוף רווח כלכלי, או מתוך כוונה אחרת.

בסעיף 6 לחוק נקבע:

"המפרסם לשון הרע, בכוונה לפגוע, לשני בני-אדם או יותר זולת הנפגע, דינו מאסר שנה אחת."

על דרישת הכוונה לפגוע, נכתב ברע"פ 9818/01 ביטון נ' סולטן (להלן: "פרשת ביטון"):

"דרישת ה"כוונה לפגוע" בסעיף 6 לחוק איסור לשון הרע אינה מכוונת ליסוד הנפשי של "כוונה", באשר יסוד נפשי זה נסב על "תוצאות המעשה", ואילו עבירת לשון הרע אינה עבירה תוצאתית. זוהי דרישה לקיומו של יסוד נפשי מיוחד אצל העושה, בעת קרות ההתנהגות האסורה.
...
אין לסטות מן ההלכה הקיימת, ולפיה הלכת הצפיות אינה חלה בעבירת לשון הרע שכן מדובר בהגבלה באמצעים פליליים של חופש הביטוי, וזו הגבלה חריפה וקיצונית שיש לתחמה לגבולות המדויקים של התכלית שלשמה היא נוצרה. פרסום לשון הרע בהעדר כוונה לפגוע עשוי להיות פסול ומגונה, אך אין בכך כדי להכניסו לתחומה של העבירה הפלילית לפי סעיף 6 לחוק."

בפרשת ביטון נקבע המבחן לזיהוי "כוונה לפגוע":

"הכוונה לפגוע יכולה, עקרונית, להילמד מתוכן הפרסום עצמו. לשם כך אין הכרח שהפרסום ייועד כולו לפגיעה בלבד. אפשר שתהיה לו תכליות נוספות. מקום שמן הפרסום עצמו נלמד קיומה של כוונה לפגוע מעבר לספק סביר – די בכך כדי לבסס את דרישת היסוד הנפשי. אם לא די בפרסום עצמו, יהיה על המאשים (או הקובל) להביא חומר ראיות נוסף, ככל הדרוש לביסוס הכוונה לפגוע ברמת ההוכחה הנדרשת בפלילים."

בענייננו, העידה הנתבעת לא אחת כי לא אמרה את הדברים מתוך כוונה לפגוע. לדוגמה:

"את כל מה שעשיתי עשיתי בתום לב, לא התכוונתי לפגוע באף אחד."
(פרוטוקול הדיון מיום 14/10/2007, עמ' 31, ש' 26).

עדותה של הנתבעת בעניין זה משכנעת בעיניי. על אף שבענייננו קיימת תחרות כלכלית בין התובעים לבין הנתבעת ויש להניח גם כי דבריה של הנתבעת פגעו בתובעים, הטענה כי הנתבעת התכוונה לפגוע בתובעים באמצעות דבריה היא מרחיקת לכת בעיניי. מטבע הדברים בשוק תחרותי כשוק הנדל"ן כל גורם רוצה לקדם את עסקיו ולצבור יתרון על מתחריו הישירים ועל מתחרים אחרים ובהקשר זה יש להבחין בין קידום עסקי הנתבעת לבין כוונה לפגוע בתובעים. כפי שקבעתי, אני סבורה כי באומרה את הדברים הנ"ל הנתבעת נהגה בחוסר תום לב, אולם סבורני כי לא היתה לה כוונה לפגוע בתובעים. על אף שלא טרחה לבדוק את דבריה ולהצליב מידע עם גורמים שונים וכן אמירותיה לא היו מידתיות, לא השתמע בשום שלב של השיחה כי מטרתה של הנתבעת לפגוע בתובעים, הן מבחינה כלכלית והן בכל דרך אחרת.
מהשיחות שניהלו החוקרים עם הנתבעת השתמע כי הנתבעת רוצה לקדם את עסקיה וכן להזהיר לקוחות פוטנצאיליים מרכישה לא נבונה.
כוונתה של הנתבעת לקדם את עסקיה מתבטאת בשיחתה עם החוקר גרשון:

"אני לא מציעה לך שום בניין אחר, אני נותנת לך בניין שבונים אותו, תלך תבדוק אותו. תביא מומחה, אני יכולה להגיד לך איזה אנשים קנו שמה. הבניין הזה, אנחנו לא מטפלים בו, אפילו שישלמו לי מיליונים אני לא אטפל.
...
אני משווקת לך בניין בבנייה. שם לא קיבלו היתר על הבניין.
...
הסחורה שלי, אז אני אסביר לך שאני לא הייתי מטפלת, זו חברה רצינית שבונה שמה עם ביטוח, שאם קורה משהו מיד הביטוח מכסה. בבניין שאתה מדבר באברבוך לא היה ביטוח, זה איש קטן שבנה בניין."
(תמליל שיחה מיום 21.6.2004, עמ' 8, ש' 21-18, עמ' 10, ש' 6-5, 20-17).
כוונתה של הנתבעת להזהיר את המתעניינים ברכישה בפני
רכישה לא מוצלחת עולה מתוך עדותה בבית המשפט:

"ש. האם אמרת את מה שאמרת, מתוך זה שיש לך חובה לומר?
ת. כן, אני חושבת שזו חובתו המוסרית של כל אדם.
ש. את הרגשת שיש לך חובה למסור את המידע לחוקרים הפרטיים, נכון?
ת. הרגשתי באותו רגע כשהבן אדם דיבר איתי, למה אני לא מטפלת. למעטים שדיברו איתי על הדירה, הרגשתי שיש לי חובה חוקית לדבר על זה. הדברים גם נכתבו בעיתון. חובה של מתווך לומר את האמת.
ש. היתה לך חובה חוקית ומוסרית לומר את זה לחוקרים?
ת. כן, אני צריכה לתת את האינפורמציה שידועה לי."
(פרוטוקול הדיון מיום 14/10/2007, עמ' 26, ש' 33, עמ' 27, ש' 7-1).

בניגוד לטענות ב"כ התובעים סבורני שעדות הנתבעת הותירה רושם של אישה מקצועית ובלתי מתוחכמת. השמצת הפרויקט של התובעים לא נעשתה תוך כדי גרם הפרת חוזה אלא נעשה הן מתוך תחושה של חובה מסירת פרטים והן מתוך יצר רכילותי גרידא. מעיון בכל התמלילים ומשמיעת הנתבעת, לא שוכנעתי כי בדברי ההשמצה הייתה כוונת זדון לגרום לקריסת החברה או לגרום לאי מכירת דירת הגג של התובעים. בשום שיחה לא נמצאה הנתבעת מנסה לשדל את בני שיחתה שלא לרכוש דירה זו אלא אמירותיה מסתכמות בדרך כלל בהוראה של "לך תבדוק".
התרשמתי כי אכן אמירותיה נאמרו במסגרת עבודתה בפן הרכילותי ויתכן על מנת להאדיר שמה כמי שלא תטפל בפרויקט "מפוקפק" וכמי שאפשר לסמוך על המלצותיה.
5. גובה הפיצוי

1. לצורך קביעת פיצויים בתביעת לשון הרע יש להתחשב במתח בין ערכים שונים – מחד, הזכות לשם טוב, ומאידך, הזכות לחופש הביטוי:

"האיזון החוקתי בין הזכות לשם הטוב ולפרטיות לבין הזכות לחופש הביטוי משתרע הן על קביעת האחריות (בנזיקין ובפלילים) בגין לשון הרע, והן על קביעת הסעדים הננקטים כאשר מתגבשת האחריות."
(רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף) (להלן "פרשת אמר").

הפיצוי בגין לשון הרע ניתן לא רק בגין הנזק הרכושי שלשון הרע גורמת, אלא גם בגין הנזק הלא רכושי (פרשת אמר, לעיל).

בפרשת אמר התייחס בית המשפט לאחת ממטרות הפיצויים – השבת המצב לקדמותו:

"מהן אמות המידה לפסיקת פיצויים? על שאלה זו לא ניתן להשיב בלא לקבוע את מטרתם של הפיצויים.
...
מוסכם על הכל כי אחת המטרות העיקריות של ה"פיצויים"(compensation) בדיני הנזיקין היא תרופתית. הפיצויים נועדו להסיר את הנזק ולהטיבו. הם באו לשלול את התוצאות של העוולה. הם מכוונים להעמיד את הניזוק באותו מצב בו הוא היה נתון ללא ביצוע העוולה.
...
גישה זו חלה גם בפיצויים בגין לשון הרע..."

וגם בע"א 802/87 נוף נ' אבנרי פ"ד מה(2) 493 נכתב אודות מטרות הפיצויים בתביעת לשון הרע:

"הפיצויים אשר אותם מוסמך בית משפט לפסוק למי שנפגע מעוולת לשון הרע מגמתם כפולה: ראשית, ליתן סיפוק לנפגע, הן על ידי שיוכל לדעת כי מכירים בכך שנעשתה כלפיו עוולה בכך שפגעו ללא הצדקה בשמו הטוב, והן על ידי כך שסכום הפיצוי שישולם לו יוכל לשפר במשהו את מצבו ולקרבו במידת האפשר – עד כמה שכסף יכול לתרום לכך – למצב שהיה נתון בו קודם התרחשות העוולה. שנית – כפי שנאמר כבר בפסיקת בית משפט זה – נועדו הפיצויים הנקבעים בגין עוולת לשון הרע גם כדי 'שיחנכו את הקהל ויחדירו לתודעתו כי שמו הטוב של אדם, בין אם הוא איש פרטי, ובין אם איש ציבור, אינו הפקר, וכי יש ממש במה שנאמר בספר 'קוהלת': "טוב שם משמן טוב"... הווה אומר: פיצויים אשר יש בפסיקתם משום מגמה עונשית ומגמה מחנכת ומרתיעה כאחד..."

בפרשת אמר פורטו הקריטריונים בהם יתחשב בית המשפט בבואו לפסוק פיצוי בגין לשון הרע:

"בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב והסבל שהיו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיבידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה, יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשוי להוות אמצעי בעזרתו ניתן לעמדו על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך, למשל, התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים (ראו סעיף 19 לחוק). חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב, נמדדת לעיתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק."

הדברים האמורים לעיל מתייחסים למקרים בהם הוכח נזק. במקרים שלגביהם נפסק כי המדובר בדברי לשון הרע, אולם לא הוכח בהם נזק, נקבעה בסעיף 7א(ב) לחוק דרך לפיצוי, ללא הוכחת נזק:

"במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק."

בענייננו יש להניח כי הביטויים בהם השתמשה הנתבעת עלולים להשפיע לרעה על עסקי התובעים וניתן אף להניח כי יש בהם בכדי לפגוע במוניטין עסקי ויכולת למכור דירות. יחד עם זאת, מדובר בהשערות בלבד. אין המדובר בנזק מוכח. התובעים לא הניחו תשתית ראייתית לנזקים להם טוענים בתביעתם.

מעבר לכך, התובעים לא הצביעו על קשר בין אמירותיה של הנתבעת לפגיעה כלכלית משמעותית שנגרמה להם. כך למשל, התובעים לא הביאו לעדות מתעניינים ברכישת דירה בבניין שהתחרטו בשל אמירותיה של הנתבעת. לגרסת התובעים, בין המתעניינים שהתחרטו בעקבות האמירות הנ"ל היה איש מחשבים, אולם הוא לא הובא לעדות ואף לא הובאה כל ראיה אודות המשא ומתן עמו.

"ת... אני נפגשתי עם איש המחשבים והסברתי לו והראיתי לו את פסה"ד ואמרתי לו שהכל זה עלילת שווא, ושהכל לא נכון רשעות וזדוניות. הוא השתכנע עוד איך ממה שאמרתי, והוא אמר לי שליתר בטחון הוא לא רוצה לקנות את הדירה הזו לאור ההערה ששמע.
ש. מדוע לא זימנת את איש המחשבים לעדות?
ת. תאמין לי שניסיתי לזמן את כולם, אף אחד מהם במדינת ישראל לא רוצה לבוא להעיד.
...
ש. מדוע אם כן לא ביקשת מאותם חוקרים פרטיים שיקליטו את אתם שיחות עם אותם אנשים?
ת. כי אני לא העליתי על דעתי לעשות דבר כזה, על עד שאני רוצה שיבוא להעיד להקליט אותו."
(מתוך עדות התובע 1, פרוטוקול הדיון מיום 14/10/2007, עמ' 14, ש' 15-1).

כמו כן, קיים קושי לקשור בין אמירות הנתבעת לבין פגיעה כלכלית בתובעים, לאור העובדה כי אמירות הנתבעת לא פורסמו ברבים, לא נאמרו ללקוחות פוטנציאליים של התובעים בזמן אמת, אלא נאמרו בשיחות עם חוקרים בלבד. מי יתקע כף לידינו כי אמירות כאלה בדיוק היו נאמרות ללקוחות פוטנציאליים בשיחה שאיננה שיחה בין חוקר מיומן לנחקר.

מחד, אמירותיה של הנתבעת נאמרו במהלך תקופות שונות ועל כן ניתן להניח כי מדובר בתפוצה רחבה, ומאידך, הובאו בפני
ראיות מוצקות אודות מספר מצומצם של אנשים אליהם הופצו דברי הנתבעת. בנוסף, לא הוצגו בפני
י ראיות המצביעות על הבעת התנצלות הנתבעת בפני
התובעים טרם הגשת התביעה. התנצלותה של התובעת בעדותה אינה מהווה בעיניי שיקול בקביעות גובה הפיצוי.
בהתחשב בכל מכלול השיקולים דלעיל, אני קובעת כי יש לראות את פיצוי התובע והתובעת (החברה) במאוחד, מאחר ומדובר בחברה משפחתית, ויש לפסוק את פיצוי במסגרת הפיצוי הסטטוטורי ללא הוכחת נזק. לפיכך אני מחייבת את הנתבעת לפצות את התובעים בהתאם לפיצוי הקבוע בסעיף 7 א (ב) לחוק – פיצוי ללא הוכחת נזק, בשיעור של 50,000 ₪.
6. אחריות חברת הביטוח

1. הנתבעת הגישה הודעת צד ג' כלפי חברת הביטוח אשר ביטחה אותה בביטוח אחריות מקצועית כמתווכת מקרקעין החל משנת 2002.

בסעיף 5 לנספח לפוליסה נקבע כי הפוליסה אינה כוללת כיסוי למקרה של הוצאת דיבה:

"המבטח לא יהא אחראי לפי פוליסה זו עבור מקרה ביטוח שנגרם במישרין או בעקיפין על ידי:
...
5.1.14 השמצה, הוצאת דיבה או הוצאת שם רע, או פגיעה בפרטיות."
(נספח ג' להודעה לצד שלישי).

עם זאת, בעמוד הראשון לפוליסה מבוטל סעיף 5.1.14:

"מוצהר ומוסכם בזה כי סעיף 5.1.14 מרשימת הסייגים לחבות המבטח מבוטל."
(נספח ד' להודעת צד שלישי).

לפיכך, על פי לשון הפוליסה, הוסכם בין הצדדים כי חברת הביטוח תשפה את הנתבעת במקרה של נזק בתביעת לשון הרע.

2. לגרסת חברת הביטוח, ביטול סעיף 5.1.14 נעשה עקב טעות סופר שנפלה באופן גורף בכל הפוליסות וכי במקום לבטל או לשנות את סעיף 5.1.15 לנספח לפוליסה, התייחסה הפוליסה לביטולו של סעיף 5.1.14 (סעיף 14 לתצהירה של חנה ביטון, עובדת בחברת הביטוח) (להלן: "חנה ביטון"). לפיכך, לא היה בכוונתה של חברת הביטוח להרחיב את הפולסיה לכיסוי נזקים שנגרמו עקב הוצאת לשון הרע על ידי הנתבעת.

3. עיינתי בטענות הצדדים ואני סבורה כי טענת טעות סופר לא תוכל לעמוד. ראשית, טענות הסופר התגלתה על ידי חברת הביטוח רק בעקבות הודעת הצד השלישי שהגישה הנתבעת כלפיה (מתוך עדותה של חנה ביטון, פרוטוקול הדיון מיום 14/10/2007, עמ' 35, ש' 31-30). בפועל, עד לגילוי הטעות, הנתבעת היתה מבוטחת בפוליסה שכללה כיסוי כנגד תביעות לשון הרע והסתכמה על תנאי הפוליסה הללו ולפיכך אף סברה כי היא מבוטחת בפוליסה המכסה תביעות כנגד לשון הרע. יש לציין כי אף חברת הביטוח הניחה כי כך סברה הנתבעת. במכתב שנשלח מטעמה אל הנתבעת נכתב סעיף 9:

"בשל כך שהרשימה המתוקנת נשלחה אליך לאחר קבלת התביעה שבנדון אצלך, אנו יוצאים מתוך נקודת הנחה שהיית רשאית לסבור כי הפוליסה מכסה תביעות הנוגעות לעילת לשון הרע, עם קבלת התביעה אצלך."

בע"א 1148/00 (חי') קרקליס נ' הלברשטיין נקבע כי לאחר תחילת ביצוע חוזה באופן מוטעה אין לתקן את הטעות:

"שעה שמדובר בחוזה שכבר הוחל בביצועו או אף שביצועו באופן מוטעה, כמבקרה דנן, כבר הושלם. ניתן לומר שמניעות או עקרון תום הלב, יכולים להביא במקרה המתאים לידי מסקנה, שאף שנפלה טעות, היא לא תתוקן והנזק יפול על הצד המפסיד."

שנית, במסמך המתוקן שנשלח ללקוחות חברת הביטוח עקב גילוי טעות הסופר (נספח ד' לכתב ההגנה מטעם חברת הביטוח) כלל לא התייחסה חברת הביטוח לביטול הטעות האמורה. חברת הביטוח רק הוסיפה הוראה המתייחסת לסעיף 5.1.15 לנספח לפוליסה, שאינו רלוונטי לעניין לשון הרע ונמנעה מלהתייחס לסעיף 5.1.14. לאחר גילוי טעות כזאת מצופה מחברת הביטוח שתצטיין בבירור בפוליסה המתוקנת כי הפוליסה אינה חלה על תביעות לשון הרע או שלכל הפחות תדאג להפניה למסמך בנושא. כמו כן, מצופה מחברת הביטוח שתשלח ללקוחותיה מכתב מפורט המודיע על השינוי בפוליסה, אולם דבר מהאמור לא נעשה.
יש לציין, כי אף אם התיקון היה מנוסח כנדרש, איני רואה כל הצדקה להחילו באופן רטרואקטיבי.

מעבר לכך, יש לזכור כי ביחסי מבטח ומבוטח אין המדובר ב"כוחות שווים". לחברת הביטוח יתרון על פני המבוטח: היא מנסחת הפוליסה והיא זו שמחזיקה בידע המקצועי בנושא הביטוח ואילו המבוטח – הוא נותן מבטחו בחברת הביטוי. על כן, מצופה מחברת הביטוח להיות ערה לכל סעיף וסעיף הקיים בפוליסה, ובייחוד לסעיפי ההחרגה והפטור, או סעיפי תיקון המתייחסים לחריגים אלה.

עוד טוענת חברת הביטוח כי אמירותיה של הנתבעת אינן נכללות במסגרת הגדרת "מקרה ביטוח" המצויה בפוליסה, משום שאמירות הנתבעת נאמרו במתכוון.

"מקרה ביטוח" מוגדר בפוליסה כך:

"אירוע שנגרם בשל היפר חובה מקצועית, אשר מקורו במעשה רשלנות, טעות או השמטה שנעשו בתום לב על ידי המבוטח..."

כזכור, מצאתי כי אמירות הנתבעת לא נעשו מתוך כוונה לפגוע בתובעים, דהיינו, ללא זדון. אי לכך, אין בידי לקבל טענה זו של חברת הביטוח. הנני סבורה כי במקרה זה אמירות הנתבעת נאמרו מתוקף עבודתה כמתווכת מתוך רשלנות ואדישות ועל כן, אני מוצאת כי אמירותיה נופלות בהגדרת "מקרה ביטוח" בפוליסה.

לאור כל זאת, אני מוצאת כי בענייננו קיים כיסוי ביטוחי מלא לאמירותיה של הנתבעת, בפוליסה נשוא התביעה.
7. סוף דבר:

הוכח מעל לכל ספק כי הנתבעת אמרה את האמירות המשייכות לה והמהוות לשון הרע. הנתבעת לא הרימה את הנטל המונח על כתפיה בדבר ההגנות הקבועות בחוק. יחד עם זאת, לא שוכנעתי כי אמירותיה נאמרו בזדון ובכוונה לפגוע, אלא נאמרו כדברי רכיל ברשלנות ובאדישות. התובעים לא הוכיחו נזק ממשי שנגרם מאמירות הנתבעת, לפיכך מצאתי לנכון לחייב הנתבעת במלוא הפיצוי הסטטוטורי בסך 50,000 ₪ לשני התובעים גם יחד.

כמו כן אני מקבלת את הודעת צד ג' וקובעת כי קיים כיסוי ביטוחי במקרה דנן.
אני מחייבת את הנתבעת בסך 50,000 ₪ + מע"מ בתוספת החזר הוצאות האגרה, הוצאות שכר העדים ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ + מע"מ.

אני מקבלת כאמור את הודעת צד ג' ומחייבת את צד ג' בהוצאות הנתבעת בסך 10,000 ₪ + מע"מ. כל הסכומים ישאו ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

ניתן היום, ה' סיון תשס"ח, 08 יוני 2008, בהעדר הצדדים.
אירית מני-גור
, שופטת

בית משפט השלום בהרצליה
ת"א 05-1866 יצחק הראל
ואח' נ' מירי אופק
08 יוני 2008








א בית משפט שלום 1866/05 יצחק הראל, חברת צמרות הירדן יזום ובניה נ' מירי אופק (פורסם ב-ֽ 08/06/2008)













להסרת פסק דין זה לחץ כאן