בעניינ - המשיבים על החלטות בית המשפט לעניינים מקומיים בת"פ 585/88

ניתן להפיק דוחות מלאים על הצדדים בתיק זה

מצאנו עבורכם דוחות זמינים על הצדדים בתיק זה. יתכן שתאלצו להזין נתונים נוספים כגון ת.ז
בעניינ המשיבים על החלטות בית המשפט לעניינים מקומיים בת"פ 585/88
 
בעניינ - המשיבים על החלטות בית המשפט לעניינים מקומיים בת"פ 585/88



389/91 עפ     01/01/2001



תיקים נוספים על בעניינ
תיקים נוספים על המשיבים על החלטות בית המשפט לעניינים מקומיים בת"פ 585/88









בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים

ערעור פלילי מס' 389/91
מדינת ישראל
נגד
.1ישראל ויסמרק ז"ל
.2רפאל שבח

לפני הנשיא א' ברק
והשופטים ג' בך, א' מצא



פסק-דין

השופט ג' בך:נ .1זהו ערעור על פסקי הדין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בע"פ 1024/90וע"פ 396/90, שבהם הוחלט, ברוב דעות, לקבל את ערעור המשיבים על החלטות בית המשפט לעניינים מקומיים בת"פ 585/88, 586ות"פ 944/88, ולזכותם מאשמת שימוש חורג במבנה ללא היתר, עבירה לפי סעיף 204(א) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה- 1965(להלן - חוק התכנון).

.2אלו הן העובדות הצריכות לעניין:ב
ויסמרק ישראל (המשיב 1) היה בעל מבנה הממוקם בסמטת עובד 18בתל-אביב, באזור המסווג כאזור מגורים, לפי תכנית בניין ערים שאושרה ופורסמה כחוק. וא ניהל במקום נגרייה מאז .1936ניהול הנגרייה היה על-פי היתר שניתן למשיב 1על-ידי עיריית תל-אביב-יפו, על-פי בקשתו, לפי פקודת המלאכות והתעשיות (הסדרתן), ואחר כך לפי חוק רישוי עסקים, תשכ"ח- 1968(להלן - חוק הרישוי). תחילה הוצאו רישיונות מדי שנה, ובשנת 1975ניתן רישיון בלתי מוגבל בזמן לצמיתות, לניהול הנגרייה. בשנת 1984השכיר המשיב 1צריף, שמהווה חלק מהמבנה האמור. שוכריו השתמשו בו גם כן כנגרייה, ואף הם קיבלו רישיון לניהול נגרייה במקום לצמיתות.
ביום 2.5.88הודיע מינהל ההנדסה של העירייה למשיב 1, שהשימוש במבנה כנגרייה הוא שימוש חורג, ולפיכך עליו להפסיקו, או להשיג היתר לשימוש חורג בתוך 30יום. במקביל הוגש נגדו כתב-אישום בגין שימוש חורג במבנה ללא היתר, בהתאם לסעיף 204(א) לחוק התכנון. המשיב 1הובא לדין בבית המשפט לעניינים מקומיים (ת"פ 585/88, 586, לפני כבוד השופטת ר' אלקבץ). בית המשפט זיכה אותו מהעבירה המיוחסת לו, מכוח סעיף 277לחוק התכנון, הקובע לאמור:ו
"... שימוש חורג שהיה קיים ביום 24.3.1938ושהמשיכו בו... עד יום תחילתו של חוק זה, מותר להמשיך בו גם לאחר מכן, עד שיחול שינוי בבעלות או בהחזקה של הקרקע א הבנין".
לעומת זאת הורשע המשיב 1בגין השימוש החורג שנעשה בצריף הבודד אשר הושכר כאמור ב- .1984הוראות סעיף 277לא יכלו להועיל לו לעניין זה, שכן "חל שינוי... בהחזקה של הבנין". אולם המשיב 1הסתמך, לעניין עבירה זו, על הגנה נוספת, לפי סעיף 208(ב) לחוק התכנון, שזו לשונו:נ


"נאשם אחד מהמפורטים בסעיף קטן (א) בעבירה לפי סעיף 204תהא זו הגנה טובה אם יוכיח שניים אלה:ב
(1) העבירה נעברה שלא בידיעתו.
(2) הוא נקט בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראות חוק זה והתקנות על פיו בכל הנוגע לעבירה הנדונה".
יצוין, כי סעיף 208(א) המוזכר בהוראה הנ"ל מפרט את סוגי האנשים העשויים לעבור עבירה לפי סעיף .204המשיב 1נמנה עם המפורטים בסעיף-קטן זה, בהיותו "בעל המקרקעין בשעת ביצוע העבירה" (חלופה 3בסעיף-קטן (א)).
טענה זו של המשיב 1נדחתה על-ידי השופטת אלקבץ, אשר קבעה, שלא הוכח שהעבירה נעברה שלא בידיעת המשיב 1, ולא הוכחו אמצעים שנקט להבטחת קיום הוראות החוק. המשיב 1ערער על הרשעתו לפני בית המשפט המחוזי, וערעורו התקבל ברוב דעות, על-פי פסקי הדין של השופט א' שטרוזמן והשופט צ' מ' הכהן, ובניגוד לדעתו החולקת של השופט י' גלעדי. שופטי הרוב קבעו,כי התקיימו תנאי הגנת סעיף 208(ב) הנ"ל, בעוד ששופט המיעוט קיבל את דעת שופטת השלום בשוללו את קיומם של תנאי ההגנה האמורה.
.3גם המשיב 2, שבח רפאל, הינו הבעלים של מבנה אשר הוא ניהל בו נגרייה. מבנה זה מצוי ברח' הפניני 35בתל-אביב, ואף הוא נמצא באזור המסווג כאזור מגורים על-פי אותה תכנית בניין ערים. למשיב 2רישיון לניהול עסק לנגרייה משנת 1972, ובשנת 1975ניתן לו רישיון לצמיתות. בית המשפט המחוזי אף קבע, כי המשיב 2טרח וסר אל מחלקת ההנדסה בעיריית תל-אביב-יפו עוד בטרם רכש את המבנה, כדי לוודא שיוכל להפעיל במקום נגרייה, והוא נענה בחיוב.
בשנת 1988הוגש נגד המשיב 2כתב-אישום בגין שימוש חורג במבנה, עבירה לפי סעיף 204(א) לחוק התכנון. אף הוא הורשע על-ידי השופטת אלקבץ בבית המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב-יפו (בת"פ 944/88). השופטת דחתה את טענת הסניגור כי יש ברישיון העסק משום היתר לשימוש חורג. בערעור שהוגש על ההרשעה לפני בית המשפט המחוזי הועלתה גם כאן הטענה כי חלה על המשיב 2הגנת הטעות על-פי סעיף 208(ב) לחוק התכנון, והערעור התקבל בנקודה זו, שוב ברוב דעות, על-ידי אותם השופטים הנ"ל, תוך הפניה לנימוקי ההחלטה בעניינושל המשיב .1
רשות ערעור על שני פסקי הדין הנ"ל ניתנה למדינה בבית-משפט זה על-ידי השופט מלץ, אשר קבע גם כי שני הערעורים יישמעו במאוחד.
.4אחרי שמיעת טיעוני באי-כוח הצדדים, וכאשר נדחה הערעור על-ידינו לעיון ולכתיבת פסק-דין, הובא לידיעתנו על-ידי בא-כוח המשיב 1, כי מרשו למרבה הצער הלך לעולמו. לפיכך ביקש עורך הדין ורשבסקי לבטל את הליך הערעור כנגד המשיב 1המנוח.


בקשת הסניגור המלומד בדין יסודה. בסעיף 236לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, נקבע לאמור:ו "נפטר אדם ייפסק כל הליך פלילי נגדו". הוראה זו חלה ללא ספק על הליך הערעור אשר עדיין תלוי ועומד נגד המנוח.
אמנם נקבע בתקנה 36לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974:
"היה ערעור מטעם הנאשם תלוי ועומד ונפטר הנאשם, רשאי בית-המשפט להרשות שהדיון יימשך, ולקבוע כי בן משפחתו, יורשו, מבצע צוואתו או מנהל עזבונו ימשיך בערעור במקום הנאשם".
אך הוראה זו חלה, כאמור, רק כאשר הערעור הוגש מטעם הנאשם, ולא כאשר, כמו במקרה דנן, מוגש הערעור על-ידי רשות התביעה נגד הנאשם. ובוודאי אין היא חלה כאשר בא-כוחו של המנוח מבקש לבטל את ההליך.






אשר-על-כן מן הדין שנחליט על ביטולו של הערור כנגד המשיב 1, משמע שפסק-דין הזיכוי שניתן בעניינו על-ידי בית המשפט המחוזי יעמוד בעינו. נמשיך אפוא לדון בערעור המתייחס למשיב 2בלבד, ולמען הפישוט נתייחס אליו מעתה בתור "המשיב".
.5כאמור, התנאי הראשון לתחולת ההגנה שבסעיף 208(ב) לחוק התכנון הוא ש"העבירה נעברה שלא בידיעתו" של הנאשם. השאלה הראשונה העולה לפנינו היא אם עובדתית ידע המשיב כי הוא עובר עבירה, כלומר, אם היה מודע לכך שהינו משתמש בבניין שבבעלותו בניגוד לתכנית בניין ערים, ובלא היתר לשימוש חורג. כתב האישום נגד המשיב הינו בגין שימוש חורג שנעשה בתאריך .4.5.88משום כך שאלת הידיעה נוגעת רק לתקופה שעד לתאריך זה.
שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי הגיעו למסקנה, כי הם מאמינים למשיב שסבר באמת ובתמים כי יש בידו היתר כדין לנהל נגרייה במבנה שבבעלותו, אף בכל הנוגע לחוקי התכנון והבנייה.
עולה מפסק-דין הרוב, כי מסקנה זו הוסקה על-ידיהם על סמך העובדות הבאות: א) רישיון העסק שניתן למשיב על-ידי העירייה במשך שנים רבות, ועל פיו הותר לו לנהל נגרייה במבנה האמור שבבעלותו; ב) לעולם לא ניתנו למשיב כל הודעה או התראה כאילו יש בניהול הנגרייה במקום משום שימוש חורג באותם מבנים ג) היפוכו של דבר: כזכור, פנה המשיב למחלקת ההנדסה של העירייה, ושם נמסר לו, לשאלתו, כי מותר לו להשתמש באותו מבנה לצורכי הפעלת נגרייה.
יצוין, כי כבר בבית המשפט לעניינים מקומיים ביסס המשיב את טיעונו על הטענה

שהאמין, לאור כל הנסיבות האמורות, בתום-לב, כי רישיון העסק שנמסר לו ושתוקפו חודש במשך כל השנים אכן מהווה גם היתר לשימוש חורג, דבר אשר מחזק את האמון בגירסתו העכשווית בכיוון זה. אין אני רואה סיבה להתערב בקביעתם העובדתית של שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי, בדבר קבלת גירסתו של המשיב באשר לפנייתו לעירייה וליתר הנסיבות שתוארו, ובדבר מסקנתם שבפועל אכן לא היה המשיב מודע לכך שאין לו היתר לשימוש חורג.
.6אולם בקביעה זו לא די. טענת התביעה היא, כי גם אם עובדתית טעה המשיב בתום-לב, הרי שטעות זו טעות בדין היא, ולאור סעיף 12לחוק העונשין, תשל"ז-1977, הקובע, כי "אי ידיעת הדין לא תשמש עילה לפטור מאחריות לעבירה", טעות זו אינה פוטרת את המשיב מאחריות פלילית לפי סעיף 204(א) לחוק התכנון.
שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי דחו טענה זו של התביעה. השופט שטרוזמן קבע, כי הכלל בדבר "אי-ידיעת הדין" לא חל במקרה זה, שכן תחולתו מוגבלת עבירות שבחוק העונשין. זאת מאחר שעבירות אלו הן ברובן ,es ni alamקרי עבירות שהן אסורות מטבע בריאתן, ולא עבירות שהן ,atibihorp alamעבירות הנובעות רק מן האיסור המפורש החל עליהן, והמתייחסות לרוב להפרות טכניות יותר.
עם כל הכבוד, אין ביכולתי לקבל דעה זו. לא ייתכן שבכל אותן עבירות רבות הממוקמות בחיקוקים מחוץ לחוק העונשין, יהיה אדם פטור מאחריות פלילית רק מאחר שלא הכיר את החוק. כך למשל, לא יעלה על הדעת, שמי שאינו מכיר את החובה לשלם מס הכנסה יהיה פטור מאחריות פלילית בגין העלמת הכנסותיו. או שהנוהג בכבישים מעל למהירות המותרת יהיה פטור מאחריות על-פי פקודת התעבורה רק מהטעם שלא היה מודע להגבלת המהירות המותרת. באותו אופן, גם אי-ידיעת דיני התכנון והבנייה אינה פוטרת אדם מאחריות פלילית בגין עבירה על דינים אלו.
אמת כי מקובל לומר שעבירות שהן ,mala in seכגון רצח, אונס, גניבה וכדומה, מושרשות בתודעת הציבור, ולכן לא תישמע טענה של אי-ידיעתן. אולם גם לגבי עבירות שהן ,mala prohibitaניתן לומר שכל מי שנוגע ועוסק בתחום אשר בעניינו נקבעו עבירות אלו, יש לצפות ממנו שהוא מודע לכך שהתחום מוסדר על-ידי כללים כלשהם, ודבר זה מטילעליו את החובה לברר את תוכנם. כך למשל, חריגה ממהירות הנהיגה המותרת אינה בבחינת mala in seכשלעצמה, אולם יש לצפות שהנוהגים בכביש מודעים לכך שקיימים כללים מסוימים המסדירים את הנהיגה, לרבות הגבלת מהירות הנסיעה המותרת, דבר המטיל עליהם את החובה לברר ולהשיג מידע זה. יפים לעניין זה דבריו של פרופ' ש' ז' פלר, בספרו יסודות בדיני עונשין (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, כרך א, תשמ"ד) 53-54:
"אשר לסוג העבירות בשל האיסור, ,mala prohibitaאלה הן עבירות טכניות, המתבטאות בהפרת סדרי התנהגות הנועדים להבטיח את שלום הציבור בתחומים מוגדרים שונים... יתכן, שלא תמיד יהיה הציבור כולו מודע,

בפירוט, לכל ההסדרים הללו ולהפרותיהם, שהוגדרו כעבירות פליליות, אך לית מאן דפליג כי, כאשר אדם מתקרב לכל תחום מן התחומים האמורים, הוא נותן את דעתו לכך, שחייבים להיות סדרים מיוחדים באותו תחום, והוא אף מוזהר על-ידי הכללים השוררים בדרך כלל באותו תחום בצורה הממשית ביותר".
מודעות זו לכך שהתחום מוסדר על-ידי כללים כלשהם, היא המצדיקה את החלת הכלל בדבר "אי-ידיעת הדין" גם על עבירות מחוץ לחוק העונשין שהן מסוג ,prohibita malaוביניהן גם על העבירה שבסעיף 204(א) לחוק התכנון.
.7העולה מכאן, שלו היה טוען המשיב כי לא ידע שקיים איסור על שימוש במבנה בניגוד לייעוד שלו כמפורט בתכנית בניין ערים, הרי שאי-ידיעת הדין לא הייתה משמשת לו כהגנה, והיינו חייבים לקבוע שלא נתמלאו תנאי סעיף 208(ב). כך גם היה המצב לו היה המשיב טוען כי לא ידע שבתכנית בניין ערים יועד האזור של המבנה שבבעלותו או בשליטתו למגורים. כבר נקבע בפסיקה, כי "תכנית בנין עיר היא בגדר חיקוק" (ע"א 398/63ליבוביץ ואח' נ' כץ ואח' [1], בעמ' 391), ובהיותה חיקוק, הרי שהכלל בדבר אי- ידיעת הדין חל גם עליה.
.8אך טעותו של המשיב במקרה דנן הינה שונה. הוא לא טעה באשר לעצם קיומו של האיסור על ניהול נגרייה ללא היתר לשימוש חורג. טעותו מתייחסת אך לצורה המדויקת של ההיתר הדרוש לו, ולשאלה אם אכן למעשה יש בידו היתר. האם טעות בנקודה זו עשויה להיחשב לטעות שבעובדה ולשמש הגנה לנאשם? האם ההבחנה בין שני מיני הטעויות, היינו טעות בעצם קיומו של האיסור הפלילי וטעות בעובדה לעניין אחד האלמנטים של העבירה, אפילו קשורה היא לנקודה משפטית, מוכרת בדין? .9הפסיקה הישראלית, כמו גם פסיקה זרה, הכירו בהבחנה שבין טעות בדן פלילי - אותו דין הקובע את העבירה הפלילית - אשר אינה מהווה הגנה במשפט הפלילי, לטעות בדין לבר-פלילי - דין אשר יש בו כדי להכריע באחד מיסודותיה העובדתיים של העבירה - אשר דינה כדין טעות בעובדה, והיא יכולה לבסס הגנה מפני אחריות פלילית. ראשיתה של ההבחנה בין טעות בדין הפלילי לטעות בדין הלבר-פלילי בעמ"מ 8/57עורך דין פלוני נ' יו"ר וחברי המועצה המשפטית [2]. באותו מקרה הביע השופט זילברג דעתו, באימרת אגב, כי טעותו של המערער, אשר סבר שהדיבור "בית משפט" בחוק הנדון שם אינו לרבות בית-דין צבאי, אינה טעות אשר חלה עליה חזקת ידיעת הדין. השופט זילברג קבע, שם, בעמ' 909:
"אף אם נשווה לאותה מכסימה, בשטח המשפט הפלילי, אופי של חזקת ידיעה ממש, מתוך הרעיון כי המחוקק, בחקקו את החוק הפלילי, אינו אלא מעלה על הכתב ונותן גושפנקא רשמית להשקפות ה'טוב' וה'רע' שהיו כבר, מקדמת דנא, מקובלות במוסר החברה, גם אז לא תתפוס חזקה זו אלא לגבי

אותו jusהמכריז את המעשה כאסור ובר-עונשין, אך בשום אופן לא לגבי איזה שהוא jusאחר האוצל בעקיפין על שאלת קיום העבירה".
מקרה נוסף שבו עלתה שאלה זו הוא ע"פ 291/64וינברג נ' היועץ המשפטי לממשלה [3]. ש המדובר היה בעבירת הביגמיה. המערער נישא ברוסיה בנישואין אזרחיים כדין. הוא עלה לישראל, ובסוברו כי נישואיו בטלים לפי דיני ישראל, נישא בשנית. השופט הלוי ניתח את עבירת הביגמיה וקבע, כי טעות במעמדו האישי של אדם הינה טעות בעובדה. כלומר, אילו היה המערער טועה לגבי תוקף נישואיו ברוסיה, הרי שזו הייתה טעות בעובדה. אך לא זה מה שאירע באותו מקרה. המערער ידע כי נישואיו אלו הם תקפים לפי דיני רוסיה, אך סבר כי הם מחוסרי תוקף לפי דיני ישראל, ועל-כן אין הוא בגדר נשוי, ומותר לו להינשא בשנית. הנישואין האזרחיים שנערכו ברוסיה אמנם אינם תקפים לפי דיני ישראל, אלא שלעניין עבירת הביגמיה נקבע בחוק העונשין שלנו, כי נישואין לצורך עבירת הביגמיה מספיק שיהיו נישואים תקפים על-פי דין מקום עריכתם. זהו יסוד מיסודות העבירה, אשר טעות לגביו הינה טעות בדין, ואינה יכולה לשמש הגנה (ראה שם [3], בעמ' 163-164). לכן אושרה הרשעתו של אותו מערער.
עוד התייחסות לשאלת גבולות "הטעות בדין" ניתן למצוא בד"נ 10/69בורונובסקי נ' הרבנים הראשיים לישראל ואח' [4]. שם היה מדובר בדיון נוסף על החלטת בית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק. העתירה נסבה על סכות הרבנים הראשיים להעניק היתר לנישואין שניים. שופטי הדיון הנוסף הגיעו ברוב דעות למסקנה כי ההיתר תקף. שופט המיעוט, השופט ח' כהן, היה בדעה שההיתר חורג מסמכות הרבנים הראשיים, אולם סבר, כי אין בכך כדי להטיל אחריות פלילית על מי שנשא אשה שנייה בהסתמך על היתר זה, שכן טעותו היא "במציאות מצב הדברים" (שם [4] , בעמ' 21).
ראויים לציטוט בהקשר זה גם דבריו של השופט אשר בע"פ 257/79סווירי נ' מדינת ישראל [5], בעמ' 773:
"הוראת סעיף 12הנ"ל בדבר אי ידיעת הדין שאינה פוטרת מאחריות פלילית מתיחסת לעבירה גופה, כלומר שנאשם אינו רשאי לטעון, שלא ידע כי מעשה מסויים אסור על פי דיני העונשין. אך כאשר הידיעה על קיומו של מצב חוקי מסויים מהווה אחד היסודות של 'מעשה' העבירה אזי טעותו של הנאשם בתום לב בדבר קיומו, או אי קיומו, של יסוד זה היא טעות שבעובדה"...
וראה לעניין אותה סוגיה גם ע"פ 71/83שרון ואח' נ' מדינת ישראל וערעור שכנגד [6], בעמ' .775
שאלת ההבחנה בין הדין הפלילי לדין הלבר-פלילי נדונה גם בהקשר של סעיף 208(ב) לחוק התכנון עצמו. באותו מקרה דובר בהיתר בנייה אשר ניתן שלא בסמכות והיה משום כך בטל, ובית המשפט קבע כי הטעות בדר תוקפו של היתר הבנייה יכול שתהווה הגנה במסגרת סעיף 208(ב) (ד"נ 12/81ש' שפירא ושות', חברה קבלנית בנתניה בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל (להלן - פרשת שפירא [7]), בעמ' 658).


להלן המבחן המוצע על-ידי ד"ר ד' ביין בסוגיה זו, במאמרו "טעות בעובדה, טעות בחוק ותביעת זכות בתום לב" הפרקליט כב (תשכ"ו) 152, 156:
"נראה שהמבחן המכריע לצורך התיחום בין נורמה פלילית לבין נורמה לברפלילית הוא בהצגת השאלה: האם טעותו של הנאשם או אי ידיעתו של הנאשם של נורמה מסויימת כוללת בתוכה את האמירה 'לא ידעתי כי מעשה מסוג המעשים שביצעתי מהווה עבירה'? במידה והתשובה לשאלה זו היא בחיוב, הרי לפנינו נורמה פלילית אשר אי ידיעתה אינה מצדיקה...
מאידך, אם באחד מיסודות העבירה נכללת זכות, חובה או סטטוס - דהיינו: מצבים משפטיים קונקרטים שלא הוגדרו באופן מיוחד לצרכי החוק הפלילי, אלא שיש להם קיום עצמאי במישור הלבר-פלילי, כגון בעלות, חזקה, נישואין, גירושין, אפוטרופסות וכו' - הרי טעות ביחס אליהם נחשבת לטעות ביחס לנורמה לבר-פלילית ולכן לעובדה".
וראה גם ד"ר ד' ביין, "טעות בחוק הפלילי או הלבר פלילי, קביעת הגבול או חיסול ההבחנה?" הפרקליט ל (תשל"ו) .106
ניתן להסיק מדבריי קודם לכן, כי מבחן זה מקובל גם עליי.
.10ההלכה כי טעות בדין לבר-פלילי מהווה הגנה במשפט פלילי מקובלת גם במשפט האנגלי. כך למשל, נקבע שטעותו של אדם בדיני קניין, אשר גרמה לו להאמין שרכוש מסוים הוא בבעלותו, תשמש הגנה טובה מפני עבירה של היזק לרכוש .reg. v .[12] (1974) smith במשפט הידוע של [13] (1968) reg. v. gouldנדון ערעורו של אדם אשר הורשע בביגמיה. טענתו, שהאמין בכנות, אם כי בטעות, שנישואיו הקודמים בוטלו, לא הועילה לו בערכאה הראשונה, ונקבע בה שטעותו נבעה מטעות בדין בלבד. ערעורו נתקבל והוא זוכה בדין, ובית המשפט לערעורים קבע בסיכום פסק-דינו, שם, בעמ' 77: the prosecution accept that defendant at the time of the second marriage" did honestly believe that his former marriage had been dissolved and that ,. he had reasonable grounds for that belief. this appeal is, accordingly"allowed and the conviction quashed מעניין במיוחד לעניין המקרה שלפנינו הוא פסק הדין שניתן בסקוטלנד בעניין 198, at[14] (1889) roberts v. inverness local authorityובו זוכה הנאשם מעבירה של העברת פרה ממחוז רשמי אד למשנהו ללא היתר כדין, מהטעם שהוא האמין בכנות, אם כי בטעות, ששני המחוזות אוחדו למחוז אחד. בהתייחס לקו הגבול שבין הדין הפלילי ללבר-פלילי נקבע בספרם של b. hogan, criminal law& j. c. smith84- 83( 1992,.th ed 7,london) לאמור:

if d, with mens rea, causes the actus reus, he is guilty and it will not" avail him to say that he did not know the actus reus was forbidden by the may result in d's not being intentional or reckless with respect to some criminal law. but the actus reus may be so defined that a mistake of law . element in it and so in his not having mens rea. in such a case, his"mistake, whether reasonable or not, is a defence וראה בסוגיה זו גם: nd 2,london) g. williams, textbook of criminal law .458- 456( 1983,.ed .11לשם קבלת מסקנה בעניין שלפנינו אין אנו חייבים להכריע בדקויות שבין המבחנים השונים שהוצעו בפסיקה ובספרות. די לנו אם נקבל את המכנה המשותף למבחנים אלו, ונאמר שמקום בו טעה אדם בדין כלשהו שהוא חיצוני לעבירה הפלילית, על פרשנויותיה והגדרותיה, ושטעותו בדין חיצוני זה הביאה אותו לטעות אחד מיסודותיה של העבירה הפלילית עצמה, הרי שלא יחול הכלל שאי-ידיעת הדין אינה פוטרת מאחריות פלילית, וטעותו של אותו אדם תשמש לו הגנה.
.12ומן הכלל אל הפרט. כאמור, במקרה דנן טעה המשיב לא בקיומו של איסור לנהל נגרייה במבנה שבבעלותו ללא היתר כדין, אלא בצורתו ובנוסחו הדרושים של ההיתר לשימוש חורג, ובשאלה אם היתר כזה מכללא נתון בידו. אם כן, עולה שטעותו אינה בדין הקובע את האיסור הפלילי, אלא טעותו נכנסת בקטיגוריית הטעויות שהן בדין חיצוני לדין המגדיר את העבירה הפלילית. כתוצאה מטעותו זו סבר המשיב שהוא מחזיק בהיתר כדין, ומכאן שהטעות בדין הלבר-פלילי הביאה אותו לטעות באחד מיסודותיה העובדתיים של העבירה שבסעיף 204(א) לחוק.
על-ידי מתן ההיתרים על-פי חוק הרישוי לניהול עסק הנגרייה במקום נתנה העירייה למשיב להבין כי אין מניעה לניהול עסקים כאלה באותו מבנה, לעניין דין כלשהו. זאת ועוד: בתשובה לשאלתו אף נאמר למשיב במחלקת ההנדסה של העירייה מפורשות, כי מותר לו להפעיל נגרייה במקום. אם היה כאן מצג שווא בתום-לב, הרי רשאי הצד השני להיבנות מכך, אפילו היה המדובר טכנית בטעות שבדין. ניתן כאן ללמוד, בהקבלה, אף מהכללים שנקבעו לעניין עויות בדיני החוזים הכלליים. כך נאמר, למשל, ב- 461( 1971,rochester and san francisco) d . 2am. jur54: if a man is clearly under a mistake in point of law, produced by the" representation of the other party, he is entitled to relief as ."well as if the mistake were as to a matter of fact מהאמור לעיל ניתן להגיע למסקנה, כי מתקיים בענייננו התנאי הראשון שבסעיף 208(ב), ולפיו העבירה נעברה שלא בידיעת המשיב.
.13אולם עדיין צריכים אנו לבחון, אם מתמלא התנאי השני שבסעיף 208(ב) לחוק







התכנון, היינו שהמשיב נקט את כל האמצעים הנאותים לקיום הוראות חוק התכנון והתקנות על פיו, בכל הנוגע לעבירות הנדונות. לשם כך צריכים אנו להשתכנע, כי התנהגותו של המשיב, לרבות אמונתו המוטעית בדבר קיום ההיתר, הייתה סבירה. נראה לי, כי טעותו של המשיב לא הייתה, בנסיבות העניין, בלתי סבירה, וכי ניתן לקבוע שהמשיב יצא ידי חובתו, לעניין נקיטת האמצעים הנאותים, כאשר ביקש וקיבל רישיון לניהול עסק של נגרייה מאת עיריית תל-אביב-יפו, וכאשר בירר במחלקת ההנדסה של העירייה את אפשרויות השימוש במבנה כנגרייה, וזכה לתשובה חיובית. המשיב ידע, וחייב היה לדעת, כי ריך הוא לקבל היתר מעיריית תל-אביב-יפו לשם ניהול נגרייה במבנה האמור, ואכן פנה לאותה עירייה וקיבל היתר כדין, על-פי חוק הרישוי. האם לא רשאי היה המשיב להניח, שאותה עירייה, המתירה לו לנהל עסק של נגרייה באותו מבנה מסוים ומודיעה לו על כך מדי שנה בשנה, בדקה גם את כשרות ניהולו של אותו עסק מבחינת חוקי התכנון, וכי נחה דעתה בנושא זה? הייתי עונה על שאלה זו בחיוב, וזאת במיוחד בהתחשב בעובדה שיש לעירייה זיקה ישירה אל הנושא של חוקי התכנון וכיבודם. על-פי סעיף 146לחוק התכנון, הרי הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, אשר הרכבה זהה עם הרכב מועצת העירייה, היא אשר רשאית להתיר שימוש חורג. אמנם היתר כזה טעון אישורה של הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, אך ברור הוא כי המבקש את ההיתר חייב לפנות בעניין זה אל העירייה, וזו מטפלת בדבר באמצעות הדרגים המתאימים.
לזאת יש להוסיף, כי נתקלים אנו לא פעם במקרים שבהם אכן מסרבת הרשות המוסמכת בעירייה להעניק למבקש היתר לניהול עסק מסוים, על-פי חוק הרישוי, מהטעם כי קיום עסק כזה מהווה שימוש חורג לעניין חוקי התכנון והבנייה. ויודגש בהקשר זה, כי סעיף 1(א)(6) לחוק הרישוי קובע לאמור:
" .1(א) שר הפנים רשי לקבוע בצווים עסקים טעוני רישוי ולהגדירם כדי להבטיח בהם מטרות אלה או מקצתם: .....
(6) קיום הדינים הנוגעים לתכנון ולבניה...".
המצב עשוי היה להיות שונה, לו ההיתרים על-פי שני החוקים האלה (היינו חוק הרישוי וחוק התכנון) היו צריכים להינתן על-ידי גורמים שונים לחלוטין, למשל על-ידי העירייה לצורך חוק אחד, ועל-ידי משרד ממשלתי מסוים לעניין החוק השני. ייתכן כי במקרה כזה, לו האמין בעל המבנה שדי לו ברישיון מאת אחד מאותם הגורמים, הרי היה הוא נתפס לטעות אשר לא ניתן להגדירה כטעות עובדתית מתקבלת על הדעת. אך כאשר לעניין קבלת שני ההיתרים, על-פי שני החוקים, הפנייה היא אל אותו גוף, היינו עיריית תל-אביב, וההיתר מתייחס לאותה פעולה, היינו לניהול נגרייה באותו מבנה, והיתר לניהול עסק זה ניתן למעשה על-ידי העירייה מדי שנה בשנה ובסוף לצמיתות, הרי רשאי בעל העסק הנוגע בדבר להיזקק לטענת ההגנה שהוא האמין עובדתית, ובאופן סביר,

שהעירייה דאגה להתרת ניהול עסק זה לכל דבר ועניין, ושהוא מצדו נקט אמצעים נאותים לקיום החוק. קל וחומר כאשר קיבל אישור ממחלקת ההנדסה כי הפעלת הנגרייה מהווה שימוש מותר באותם מבנים.
.14לדברים אלה עליי להוסיף א ההערות הבאות: מאז כתיבת חוות-דעתי בנדון, חל לאחרונה שינוי בחוק העונשין, בכך שביום 23.8.95נכנס לתוקף חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), תשנ"ד- 1994(להלן - החוק המתקן).
ויצוין כי בסעיף 5(א) לחוק העונשין לאחר תיקונו נאמר:
"נעברה עבירה ובטרם ניתן פסק-דין חלוט לגביה, חל שינוי בנוגע להגדרתה או לאחריות לה... יחול על הענין החיקוק המקל עם העושה; 'אחריות לה' לרבות תחולת סייגים לאחריות הפלילית למעשה".
ההוראות בדבר טעות בעובדה וטעות בחוק נכללות עתה בסעיפים 34יח ו-34יט לחוק העונשין לאחר תיקונו. לעניין סוגיית הטעות בעובדה נקבע בסעיף 34יח(א) כדלקמן:
"העושה מעשה בדמותו מצב דברים שאינו קיים, לא יישא באחריות פלילית אלא במידה שהיה נושא בה אילו היה המצב לאמיתו כפי שדימה אותו".
הערת השוליים של סעיף זה היא "טעות במצב דברים". לשיטתי ניתן למעשה להחיל אף סעיף זה על המקרה שלפנינו, כאשר הגיעו שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי למסקנה כי המשיב האמין בכנות כי ניתן לו היתר כדין להפעלת הנגרייה במבנים שבבעלותו.
יצוין, כי כדי להיבנות מהגנה זו אין הסניגוריה צריכה מעתה להראות שהטעות הכנה הייתה אף סבירה. הסבירות הינ מעכשיו רק אחד הסממנים, אשר בעזרתו יוכל בית המשפט לקבוע אם אכן המדובר בטעות כנה.
.15אשר ל"טעות במצב משפטי", קובע הסעיף 34יט לחוק העונשין לאחר תיקונו לאמור:
"לענין האחריות הפלילית אין נפקה מינה אם האדם דימה שמעשהו אינו אסור, עקב טעות בדבר קיומו של איסור פלילי או בדבר הבנתו את האיסור, זולת אם הטעות היתה בלתי נמנעת באורח סביר".
נראה כי נוסחו של סעיף זה עוד משפר את מצבו של המשיב לעומת המצב שחל עליו על-פי הוראת סעיף 12לחוק העונשין לפני התיקון. בוודאי אין הוא משנה את המצב לרעה. אבהיר עמדתי זו: א) כפי שניסיתי להסביר בפסק-דיני זה, אין לפנינו כלל מקרה שבו טוען הנאשם שחלה אצלו "טעות בדבר קיומו של איסור פלילי", או אף "בדבר הבנתו את האיסור". לדבריו, הבין יפה שקיים איסור לנהל עסק כגון נגרייה בניגוד לחוקי התכנון והבנייה, אלא שסבר על סמך כל הנסיבות, כי אכן היתר כזה מצוי בידו. סעיף זה לא יוכל להיות לו אפוא לרועץ.


ב) לחלופין, אם מן הראוי לתת למילים "או הבנתו של האיסור" מובן רחב, הכולל את טענתו של המשיב בדבר אמונו המוטעה במתן ההיתר הדרוש (ואדגיש כי כשלעצמי אינני דוגל בפרשנות זו), אזי הייתי מחיל על המקרה את היפה הנ"ל לסעיף 34יט, קרי: "...זולת אם הטעות היתה בלתי נמנעת באורח סביר". יצוין, כי מילים אחרונות אלה לא היו כלולות בהצעת החוק המתקן (הצעת חוק העונשין (חלק כללי וחלק מקדמי), תשנ"ב- 1992), והוספו בנוסח הסופי של החוק שנתקבל.
מילים אלה, שהוספו כאמור בסיפה של הסעיף, מתאימות ביותר למצב שנוצר אצל המשיב עקב ההיתרים שניתנו והתשובות החיוביות שניתנו לו אצל מחלקת ההנדסה בעירייה. הן גם תואמות את מימצאי פסק הדין של בית המשפט המחוזי על-פי דעת הרוב.
ג) לתמיכה בגישתי המוסברת בפיסקה א' לעיל, היינו שהסעיף האמור, הדן בטעות במצב משפטי, אינו חל כלל על הסיטואציה שלפנינו, מן הראוי לצטט את הקטע הבא מהצעת החוק המתקן, בעמ' 140:
"הביטויים הנקוטים בהצעה 'איסור פלילי' או 'הבנתו של האיסור' מבטאים את פסיקת בית המשפט העליון על פיה לא ייכלל בגדר הכלל דין לבר-פלילי, שהדין לגביו הוא כדין טעות במצב דברים".
נראה לי כי ניתן כאן ביטוי לפרופוזיציה שניסיתי להציגה בפסק-דין זה.
.16מכל האמור לעיל יש לדעתי להסיק ששני התנאים שבסעיף 208(ב) לחוק התכנון מתקיימים במקרה זה. כמו כן ניתן לקבוע, כי העקרונות הכלליים בדבר אי-הכרת החוק "בטעות במצב שפטי", הן על-פי סעיף 12לחוק העונשין לפני תיקונו והן על-פי סעיף 34יט לחוק העונשין לאחר תיקונו, אין בהם כדי למנוע הסקת מסקנה זו.
אשר-על-כן צדק לדעתי בית המשפט המחוזי, בדעת הרוב, כאשר פסק כי עומדת למשיב הגנת הטעות הנכללת בסעיף 208(ב) הנ"ל.

סיכומו של דבר:
הייתי מציע לבטל את הערעור נגד מר ויסמרק המנוח ולדחות את הערעור שהוגש נגד המשיב.
השופט א' מצא: אני מסכים לביטול הערעור נגד זיכויו של המשיב .1כחברי הנכבד, השופט בך, אף אני אתייחס רק לשאלת ההכרעה בעניינו של המשיב 2(להלן המשיב). אך לגופה של ההכרעה המתבקשת בעניינו של המשיב, אין בידי, לצערי, להצטרף לדעת חברי. דעתי היא, כי ערעור המדינה כנגד זיכויו של המשיב בדין יסודו. תחילה אבקש להראות, כי הכרעה זו נתחייבה מן הדין שהיה בתוקפו במועדים שבהם פסקו ערכאות קמא בעניינו של המשיב ובמועד שבו נדון הערעור שלפנינו. להלן אוסיף, כי אף בהוראות החוק המתקן, אשר נכנס לתוקף אך ביום 23.8.95, אין כדי לשנות את פני ההכרעה המתחייבת בעניינו של המשיב.


.2המשיב התגונן בטענת "טעות". בהתחשב במהות העבירה שיוחסה לו, היה דין טענתו להיבחן במסגרת הוראתו המיוחדת של סעיף 208(ב) לחוק תכנון, שלעניין האפשרות "להוכיח העדר מחשבה פלילית 'בולעת' בתוכה טענת טעות, בגדר סעיף 17לחוק העונשין, והיא באה במקומה" (כלשון הנשיא לנדוי בפרשת שפירא [7], בעמ' 658). משמעות הדבר היא, שכדי להיחלץ מאחריות לעבירה שיוחסה לו היה על המשיב להראות, כי הוא ממלא אחר שני התנאים לתחולת ההגנה הקבועה בסעיף 208(ב): ראשית, כי "העבירה נעברה שלא בידיעתו"; ושנית, כי "הוא נקט בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראות חוק זה והתקנות שהותקנו על פיו". בעדותו לפני הערכאה הראשונה נתלה המשיב ברישיון העסק שניתן לו, על-ידי העירייה, לפי הרישוי. כן טען, כי בטרם רכש את המבנה שאל במחלקת ההנדסה של העירייה, אם ניתן להשתמש במבנה זה למלאכה, ונענה בחיוב.
שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי קיבלו כמוכחת את גירסת המשיב על שני חלקיה. מן הצד העובדתי שוכנעו השופטים, כי בשל טעות כנה לא היה המשיב מודע שהרישיון אשר ניתן לו לניהול עסק של נגרייה איננו מכיל בחובו גם היתר לעשיית שימוש חורג במבנה שבו הורשה לנהל את עסקו. מן הצד המשפטי מצאו, כי בטעות זו יש כדי לחלץ את המשיב מאחריות לעבירה הכרוכה בשימוש החורג: ראשית, מן הטעם שטעות בדבר קיומו של איסור, שהגדרתו כעירה לא נכללה בחוק העונשין אלא בגדרו של חוק אחר, אינה בבחינת אי-ידיעת הדין, כמשמעה בסעיף 12לחוק העונשין, אלא טעות בדין הלבר-פלילי, שכוחה להעמיד הגנה, מפני אישום בהפרת האיסור, הוא כשל טעות בעובדה. ושנית, מפני שמעצם קבלתו של רישיון עסק לניהול נגרייה, שהוענק לו על-ידי העירייה, רשאי היה להסיק כי השימוש במבנה למטרתו של עסק כאמור אינו בבחינת שימוש חורג.
.3חברי, השופט בך, מאמץ את הנחתם העובדתית של שופטי הרוב. אף שאינו מקבל את טעמם הראשון, כי לעקרון אי-ידיעת הדין (הקבוע בסעיף 12לחוק העונשין) אין תחולה בעבירות שנקבעו בגדרן של הוראות חוק שמחוץ לחוק העונשין, מגיע אף הוא למסקנה, שטעותו של המשיב אינה בשאלת עצם קיומו של האיסור לעשות שימוש חורג, או בדבר הצורך בהיתר כזה במקרה הנדון, אלא באשר "לצורה המדויקת של ההיתר הדרוש לו", היינו, ברכיב עובדתי של העבירה אשר יוחסה לו. ומשמוצא חברי, שסיבת טעותו של המשיב נעוצה בקבלתו של רישיון לפי חוק אחר (חוק הרישוי), מגיע הוא לכלל מסקנה שטעותו אינה בדין "הפלילי" שעל פיו הואשם (היינו, חוק התכנון), אלא בדין ה"לבר-פלילי" (היינו, חוק הרישוי). בקבלו את טעמם השני של שופטי הרוב בבי המשפט המחוזי מוסיף חברי וקובע, כי משנענתה העירייה לבקשת המשיב והעניקה לו רישיון לניהול עסק של נגרייה במבנה זה, רשאי היה המשיב להניח שהעירייה (קודם להוצאת הרישיון) בדקה ומצאה, כי ניהול נגרייה באותו מבנה עולה בקנה אחד גם עם הוראות חוק התכנון.
.4אני, בכל הכבוד, סבור, כי המשיב לא נשא - ולוא גם לכאורה - את נטל

הוכחתם של שני התנאים הנדרשים להעמדת הגנה לפי סעיף 208(ב). אמנם, גם עליי מקובלת ההנחה העובדתית, כי המשיב אכן סבר שהרישיון לניהול נגרייה אשר ניתן לו מהווה אף היתר לשימוש חורג במבנה שבו עמד לנהל את עסקו. בכך, כמובן, טעה. אך בטעותו, לטעמי, אין אלא משום אי-ידיעת הדין, שלפי סעיף 12לחוק העונשין לא היה בה כדי להעמיד עילה לפטור מאחריות לעבירה. לעובדה שהמשיב ביקש וקיבל רישיון לניהול נגרייה (לפי חוק הרישוי), ולעובדה שלא ראה צורך לבקש היתר לשימוש חורג (כמתחייב מתכנית המיתאר ומחוק התכנון), אין קשר הכרחי. ומכאן שבהענקתו של רישיון לפי חוק הרישוי אין כדי להשפיע על הכרעת גורל האישומים בעבירות לפי חוק התכנון. ולבסוף: גם במידע המטעה שקיבל המשיב, לדבריו, במחלקת ההנדסה של העירייה, אין כדי להועיל להגנתו.






.5בבחנת פשר טעותו של המשיב הנני מניח - כדרך שהניח חברי, השופט בך - כי המשיב ידע את חובתו להשיג היתר לשימוש חורג לפי חוק התכנון, אך בשל טעות סבר והאמין, באמת ובתמים, שקבלת רישיון לניהול נגרייה מוציאה אותו גם ידי החובה להשיג את ההיתר האמור. דא עקא, שאת סברתו המוטעית האמורה של המשיב אין בידי לסווג כטעות ברכיב עובדתי של העבירה אשר יוחסה לו, או כטעות בדין לבר-פלילי, שפועלו שווה לפועלה של טעות בעובדה. דעתי היא, כי טעותו האמורה של המשיב היא בדין הפלילי גופו, היינו בחוק התכנון, שאת הוראתו (או, למצער, את פירוש הוראתו) לא טרח המשיב לברר ושבשל הפרת איסורה המפורש הובא לדין. על כגון דא חלה, בשעתו, הוראת סעיף 12לחוק העונשין, לאמור:
"אי ידיעת הדין לא תשמש עילה לפטור מאחריות לעבירה, אלא אם נאמר במפורש שידיעת הדין היא אחד מיסודות העבירה".
אין צריך לומר, כי משחדל המשיב לברר את תוכן הדין שעל פיו פעל, מתחייבת מכך גם המסקנה כי הוא לא נקט את כל האמצעים הנאותים לקיום הוראותיו של חוק התכנון. מכאן שגם התנאי השני אשר בקיומו תלויה הגנתו, לפי סעיף 208(ב) לחוק התכנון, לא הוכח על-ידיו.
.6ענייננו איננו מצריך, או מצדיק, עיסוק רב בבחינת היקף תחולתו של סעיף 12ובהגדרת אבני הבוחן להבחנה בין טעות בדין הפלילי לבין טעות בדין הלבר-פלילי. אשר להיקף תחולתו, די לי להטעים נקודות אלה: ראשית, כי "אי ידיעת הדין" עשויה להתבטא לא רק באי-ידיעת עצם קיומה, כחלק מן הדין, של הנורמה העונשית (ignorantia legis), אלא גם בטעות בהבנת תוכנה (לרבות פרשנותה) של הנורמה, מקום שקיומה של זו הינו ידוע (error legis). ובשני המצבים חל העיקרון הידוע, כי אי-ידיעת הדין אינה עילה לפטור מאחריות לעבירה ,ignorantia legis) ( ,non excusatהמותווה בהוראת סעיף 12לחוק העונשין (ראה ספרו הנ"ל של פלר (כרך ב, תשמ"ז), בעמ' 546וכן ש' ז' פלר, "טעות בחוק הפלילי או הלבר-פלילי, היכן הגבול?" משפטים ה (תשל"ג-ל"ד) 508, 511). שנית, כי לעניין תחולת העיקרון אין להבחין (כפי שכבר הסביר השופט בך) בין עבירות לפי חוק העונשין לבין עבירות לפי חוקים אחרים (ראה, לעניין זה, גם את ההוראה

המפורשת שבסעיף 1לחוק העונשין); וזאת בין שמדובר בעבירות המתייחסות למעשים שיש בעשייתם רעה טבועה (malum in se), ובין שמדובר במעשים שרק הגדרתם כעבירות הופכת את עשייתם לאסורה (mala prohibita). ושלישית, כעולה מהראת סעיף 12סיפה, יוצאים מכלל תחולתו רק מקרים שבהם "נאמר במפורש שידיעת הדין היא אחד מיסודות העבירה".
אכן, החלתו הרחבה של העיקרון על עבירות מסוג mala prohibita(לפחות באלו מהן שלא נועדו להטיל אחריות מוחלטת, או אחריות קפידה) עלולה, לעתים, לעולל אי-צדק, בהיותה מנוגדת לעיקרון יסודי אחר, שלפיו "אין עבירה ללא אשמה". על רקע זה התפתחה הדוקטרינה, המכירה בטעות בדין הלבר-פלילי כבטעות בעובדה, שאינה אלא סייג לעיקרון הכללי, שאי-ידיעת הדין אינה מעמידה הגנת טעות. אף כאן אינני מתכוון להרחיב. ככל שמעשי החקיקה, המסדירים את תחומי הפעילות של הפרט והחברה, מתרבים והולכים; ככל שהוראות החוק נעשות והולכות יותר מפורטות ומורכבות, וידיעתן והבנת תוכנן לנחלת מומחים לדבר; כן נגרע משקלו של הטעם המסורתי שהדין, להבדיל מן העובדות, הינו ודאי וניתן בנקל לבירור, וגובר הצורך בקביעת סייגים לתחולתו הרחבה של עקרון אי-ידיעת הדין. הכלל שפותח על-ידי הפסיקה, שלפיו טעות בדין הלבר-פלילי עשויה להעמיד הגנה, הינו הסייג המוכר העיקרי לכלל הרחב שטעות בדין (להבדיל מטעות בעובדה) אינה מעמידה הגנה כל עיקר. פיתוחו של הסייג אינו בגדר התפתחות חדשה, וכבר ראשית המאה נתן הוא את אותותיו (ראה, למשל, "ignorance and mistake in the criminal law"). ,e. r. keedy 75(1909-1908) . harv. l. rev.22

אלא שהגדרת תחומי ההכרה בטעות בדין הלבר-פלילי אינה קלה. החובה הראשונית היא להגדיר את תחומו של הדין הפלילי (היינו הנורמה העונשית שעל הפרתה מועמד הנאשם לדין), כדרוש להבחנה בין טעות בדין זה גופו לבין טעות בדין הלבר-פלילי. אך עיקר הקושי טמון בקביעת נוסחה שתשקף איזון נאות בין דבקות בעיקרון (המוסרי), התולה את הצידוק להרשעה בפלילים בקיום "אשמה", לבין חיוב הצורך (המעשי) בקיום הכלל שאי-ידיעת הדין, בתורת שכזו, אינה עילה לפטור מאחריות פלילית (לדיון בסוגיה זו ראה, בנוסף למקורות שאוזכרו על-ידי חברי, השופט בך, את ספרו הנזכר של פרופ' פלר, כרך ב, בעמ' 547-567; וכן: ב"צ להב, "אי ידיעת הדין" מחקרי משפט ו (תשמ"ח) 165; ע' אזר, "אי-ידיעת הדין ועצה רשמית מוטעית במשפט הפלילי" עיוני משפט י (תשמ"ד-מ"ה) 535
. crim[1974] "excusable mistake of law" ,a. j. ashworth
"ignorance or mistake of law revisited" , r. m. perkins; .. 652l. rev . 473utah l. rev[1980] .7אינני רואה צורך להיכנס לניתוח כלי ההבחנה בין טעות בדין הפלילי לבין טעות בדין הלבר-פלילי. חלק מאלה שנויים במחלוקת ויישומם המעשי זורע לעתים בלבול (ראה, למשל, d 2,st. paul) a. w. scott, criminal law& w. l. lafave . ff 405( 1986,.ed). בענייננו אין הדבר דרוש. כשלעצמי, הנני מעדיף את מבחנו של פרופ' פלר, הכולל בתחום הנורמות של הדין הפלילי (שטעות בהן איננה מעמידה עילה לפטור מאחריות) גם את "כל הכלים הלשוניים והפרשניים בהם ניתן לקבוע את תוכנן של נורמות אלה, על המשקל המחייב הטמון בהם" (בספרו הנ"ל, כרך ב, בעמ' 562). אך גם על-פי מבחנו של

ד"ר ביין - הנסמך בעיקרו על השאלה אם טענת הנאשם אינה אלא כי לא ידע שמעשה מסוג המעשים שביצע מהווה עבירה - ואשר אותו מאזכר ומאמץ חברי, השופט בך, בחוות-דעתו, טעותם של המשיבים שלפנינו אינה יכולה להיות מסווגת אלא כטעות בדין הפלילי גופו. אכן, גם ביסוד טענת המשיב שלפנינו, שלפיה סבר כי ברישיון לניהול עסק שאותו קיבל יש גם משום היתר לעשיית שימוש חורג, גלומה הטענה, כי לא ידע כי שימושו החורג במבנים ללא השגת היתר נוסף מהווה עבירה.
.8ביסוד דיוננו הצבנו, כאמור, את ההנחה, שהמשיב לא טעה בדבר קיום האיסור לעשות במבנה שימושחורג ללא היתר כדין לכך. למען השלמות נוסיף, שלכך לא היה המשיב רשאי להתכחש. שהלוא, כפי שכבר ציין חברי הנכבד, הלכה פסוקה היא, כי "תכנית בנין עיר היא בגדר חיקוק" (ע"א 398/63[1] הנ"ל, בעמ' 391). מכאן שטעות בדבר תוכנה של תכנית המיתאר לא הייתה ראויה להישמע. אך, כשלעצמי, אינני רואה מנוס מן המסקנה הנוספת, כי טעות בדבר תוכנה של תכנית מיתאר, מקום שהפרת תנאי התכנית מהווה עבירה לפי סעיף 204לחוק התכנון, אינה טעות בדין לבר-פלילי, אלא בדין הפלילי גופו, וכל פירוש אחר עלול לרוקן את הוראותיו העונשיות של סעיף 204מתוכנן (השווה לאמור בע"פ 108/66"דן" אגודה שיתופית לתחבורה ציבורית בע"מ ואח' נ' היועץ המשפטי [8]).
חובת המשיב להשיג היתר לשימוש חורג, כתנאי לשימוש שעשה במבנה, הייתה גלויה וברורה. לקבלת ההיתר היה עליו לפנות, בהתאם לסעיף 146לחוק התכנון, אל הוועדה המקומית. סברתו, כי רישיון העסק שהוענק לו על-ידי העירייה מהווה, מניה וביה, גם היתר לשימוש חורג, נובעת מאי-ידיעת הדין, במובנה היותר אלמנטרי, ובאשר לטעות כזאת כולי עלמא לא פליגי שאין בה כדי להעמיד עילה לפטור מאחריות לעבירה. המשיב הועמד לדין על עבירה לפי חוק התכנו. טעותו הייתה בשאלה, אם רישיון העסק שבידו מוציאו ידי חובה להשיג היתר לשימוש חורג לפי חוק התכנון. "הדין הפלילי", לעניין זה, הוא חוק התכנון. משמע, שטעותו של המשיב הייתה בדין הפלילי גופו, שבשל הפרת איסורו הובא לדין, ולא בדין הלבר-פלילי, שלענייננו כולל את הוראותיו של חוק הרישוי.
זאת ועוד: השוואת הוראותיהם של חוק התכנון ושל חוק הרישוי אינה מאשרת את ההנחה ש"העירייה" היא הרשות המוסמכת הן להענקת היתר לשימוש חורג והן להענקת רישיון לפי חוק הרישוי. הגוף המוסמך להתיר שימוש חורג הינו, כאמור, הוועדה המקומית, אך יצוין שהחלטתה להתיר את השימוש אינה סופית, אלא טעונה אישור הוועדה המחוזית (סעיפים 146(א) ו-(ב) לחוק התכנון). רשות הרישוי לעניין חוק הרישוי, בתחומה של רשות מקומית, היא "ראש הרשות המקומית או מי שהוא הסמיכו לכך" (סעיף 5(א)(1) לחוק הרישוי). המדובר אפוא ברשויות מוסמכות שונות. בהקשר זה נזכיר, כי בעניין הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה כבר נפסק לא פעם, כי היא בעלת אישיות משפטית עצמאית וזהות נפרדת מזו של המועצה המקומית שמחבריה היא מורכבת; כך אף לצורך התקשרויות בתחום הדין הפרטי (ע"א 128/83להבי נ' הוועדה המקומית לכנון ולבנייה, חוף השרון [9], דברי השופט מלץ בעמ' 663-665), על אחת כמה וכמה לצורך המשפט הציבורי, שבגדרו הינה בעלת כוחות שלטוניים מוגדרים וייחודיים (ע"א 324/82


עיריית בני-ברק ואח' נ' רוטברד ואח' [10], דברי השופט ברק, בעמ' 127). לא כל שכן, שאין יסוד לעירוב תחומים בין החלטה נחוצה של הוועדה המקומית, שהיא עצמה טעונה אישור של רשות שלטונית "חיצונית" (הוועדה המחוזית), ובין החלטה שניתנה על-ידי ראש הרשות המקומית (במקרה שלפנינו העירייה) או על-ידי מי שהוסמך על-ידיו לכך, כרשות מוסמכת בת אדם יחיד לפי חוק הרישוי. המזהה החלטה מן הסוג השני כאילו הייתה - או הכילה - גם החלטה מן הסוג הראשון, אינו טועה ב"צורה המדויקת של ההיתר" הדרוש לו, כמוצע על-ידי חברי הנכבד, אלא טועה בעצם חובתו להשיג היתר (נוסף) לפי חוק התכנון. טעות כזאת, ככל שהשתדלתי להסביר, היא בידיעת הדין הקבוע בחוק התכנון. לדידי, נופלת הטעות לתחום הראשוני של אי-ידיעת הדין (ignorantia legis) אך גם אם אניח שהיא מערבת מידה של פרשנות ביחס להוראות החוק, וכי יש לסווגה כטעות בהבנת הדין (eror legis), עודנה טעות בחוק התכנון, ואין שורשיה נעוצים במעשה חקיקה חיצוני (חק הרישוי).
מכאן מתחייבת המסקנה שהדוקטרינה המכירה בטעות בדין הלבר-פלילי איננה חלה עליה.
.9אינני מתעלם מטענת המשיב, שאחת ממטרותיו של חוק הרישוי (כעולה מסעיף 1(1) לחוק) היא להבטיח את קיום "הדינים הנוגעים לתכנון ובניה". ואף אני מסכים, שאילו התנה המחוקק את הענקתו של רישיון לפי החוק האמור בקיום מוקדם של חיובים לפי דיני התכנון והבנייה, הייתה מושגת בכך מטרה כפולה: קיום מטרתו האמורה של החוק היה מובטח, וטעויות של אזרחים באשר למהות השימוש שהם רשאים לעשות במבנים שבבעלותם או בהחזקתם, מן הסוג שבו נתקלנו בפרשתנו, היו נמנעות. אך בהיעדר התניה כזאת בחוק הרישוי, אינני רואה יסוד להעמיד את הרשות המוסמכת לפי חוק זה בחזקתה, שבטרם העניקה את הרישיון לניהול עסק, בדקה ונוכחה שניהולו של העסק המבוקש אינו סותר איסור הנובע מתנאיה של תכנית המיתאר. הלוא החזקה בדבר ידיעת מגבלותיה של תכנית המיתאר אינה חלה רק על הרשות, אלא גם על הפרט מבקש הרישיון. אכן, פני הדין המצוי אינם כפניו הרצויים: קיום החיובים הנובעים מדיני התכנון והבנייה אינו מהווה, חרף המוצהר באשר למטרות החוק, תנאי מוקדם להענקתו של רישיון עסק; ועל המבקש להשתמש במבנה למטר עסק - שלצורך חוק הרישוי הוגדר כ"טעון רישוי" ואילו על-פי דיני התכנון והבנייה יש בניהולו משום עשיית שימוש חורג - רובצת חובה להשיג הן את הרישיון והן את ההיתר הנחוצים לו לניהול עסקו. לשם כך מוטל עליו לפעול בשני מסלולים נפרדים, ואין בהשגת הרישיון (או בהשגת ההיתר) כדי לייתר את המשך פעולתו בדרך המקבילה, וכל עוד אין הוא משיג הן את הרישיון והן את ההיתר, חל עליו איסור (שיש לו גם פן עונשי) לייסד את עסקו הלכה למעשה.
.10הערה אחרונה בסוגיה זו: על נאשם המבקש להתגונן מפני אישום בעבירה לפי סעיף 204לחוק התכנון להוכיח, בין היתר, כי "העבירה נעברה שלא בידיעתו". שאלה שיכלה לעלות, וכמדומה לא עלתה בטיעוני המשיב, היא, שמלשון התנאי האמור (הקבוע בסעיף 208(ב)(1) לחוק) ניתן להסיק, שידיעת הדין היא אחד מיסודות העבירה לפי סעיף .204משום חשיבותה לעצם תחולתו של סעיף 12לחוק העונשין על ענייננו, אתייחס גם לשאלה זו.


דעתי היא, שידיעת הדין איננה יסוד מיסודות העבירה לפי סעיף .204שני טעמים עיקריים לכך. הטעם הראשון מתחייב מלשונו של סעיף 12לחוק העונשין, המסייג את תחולתו רק ביחס למקרים בהם "נאמר במפורש שידיעת הדין היא אחד מיסודות העירה", ואמירה מפורשת כזאת איננה מצויה, לא בסעיף 204ואף לא בסעיף 208(ב)(1). הטעם השני נובע מתכליתו הברורה של סעיף 208(א), ש"אינה רק להגדיר את מעגל האחראים לעבירה הנזכרים בסעיף 204, אלא להרחיבו" (השופטת נתניהו בע"פ 4603/90, 1465/91, 2829/92גבירצמן ואח' נ' מדינת ישראל; אדירים חברה לבנין ועבודות ציבוריות בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל [11], בעמ' 538). דיני התכנון והבנייה כוללים חיובים ואיסורים שאינם גלויים וידועים לכול. עמידה בקיומם מחייבת בירור ובדיקה מדוקדקים, שהעוסקים בכך מצווים ואמונים עליהם. הצורך לקדם את קיום הדינים הללו הניע את המחוקק לחייב את העוסקים בכך, במישרין ובעקיפין, באחריות פלילית לקיומם. אחריות זו, כפי שכבר נפסק בפרשת שפירא [7], אף שאינה "מוחלטת" הריהי, למצער, "קפידה". לכן, לא יעלה על הדעת להניח, ששכלולה של עבירה לפי סעיף 204יהיה מותנה בכך שהנאשם ידע את הדין.
במאמר מוסגר אוסיף, שאילו נדרש הדבר להכרעתנו, נוטה הייתי להקשות, אם ההגנה הנתונה לפי סעיף 208(ב) עשויה, מעיקרא, לעמוד גם למשיב, כמי שהיה בעל זיקה אישית ישירה לביצוע העבירה. אני ער לקשיים שנוסחו המילולי של החוק מציב בפני
גישה זו, ך השאלה אינה נקייה לדעתי מספק (לחילוקין בשאלת היקפו של סעיף 208(ב), בהקשר ענייני שונה משלנו, ראה בפרשת שפירא [7] , דברי הנשיא לנדוי בעמ' 657בין אותיות השוליים א-ב ודברי השופט ברק בעמ' 664בין אותיות השוליים ב-ה). ואולם שאלה נוספת זו אינה טעונה הכרעה בענייננו.
.11ומכאן לטענתו (המוכחת לכאורה) של המשיב, כי בטרם רכש את המבנה שאל במחלקת ההנדסה של העירייה ונענה שניתן להשתמש בו גם למלאכה. השאלה היא, מה כוחה של טעות בדין, שיסודה בהסתמכות על עצה רשמית מטעה, להעמיד עילה לפטור מאחריות. שאלה זו זכתה לליבון נרחב בספרות המשפטית (ראה, בין היתר, את דברי פרופ' פלר, במאמרו הנ"ל, בעמ' 562-563; את מאמריהם הנ"ל של אזר, בעמ' 538ואילך, ושל להב, בעמ' 201ואילך). הקו המאפיין את גישות המחברים הוא, כי לעצה רשמית מטעה שהסבה טעות בדין ראוי, בעיקרון, לייחס משקל, אף כבסיס להגנה מפני האשמה - מקום שהנאשם, אשר פעל על-פי העצה, נהג בסבירות ובתום-לב - או, למצער, כשיקול נכבד לעניין העונש (לדיון בהבחנה זו ראה, למשל, אצל ,ashworthבמאמרו הנ"ל, בעיקר בעמ' 657-660). ואולם מהלכי היישום המעשי של גישה זו נתגלו כלא פשוטים. במשפט האנגלי, שנותר דבק בתפיסתו המסורתית, עצה רשמית עשויה להישקל רק כנסיבה לקולת העונש. אך גם בארצות-הברית, שבה אימצו חלק מן המדינות את המלצת סעיף 204(3) של ה- ,model penal codeאין ההסתמכות מקנה הגנה אלא אם העצה הייתה בגדר official statement of the law, afterwards determined to" " be invalid or erroneousאזר, העומד על כך, במאמרו הנ"ל, מציין את המקורות הבאים כמקורות אפשריים לעצה רשמית מוטעית: חיקוק; החלטה שיפוטית; צו או היתר מינהלי; ו"פרשנות מוסמכת של הדין

שנעשתה על ידי הגוף שהוסמך בחיקוק לפרש, לבצע או לאכוף את אותו חיקוק" (שם, בעמ' 543); בעוד שהסתמכות על עצה ממקורות אחרים, כעצת עורך-דין או "עצה בלתי רשמית מאנשים שעיסוקם באכיפת החוק (שם)", אינה מעמידה בסיס לטענת הגנה מחמת טעות. השאלה העיקרית שהעסיקה את בית המשפט הייתה במי נכון לראות "גוף מוסמך", שעצתו המטעה עשויה להוות הגנה למי שנהג על פיה. כך, למשל, מי שנאשם שעשה ללא רישיון דבר שהחוק מתנה את עשייתו בהשגת רישיון, עשוי להראות כי פנה אל הרשות הממונה ונאמר לו כי אינו זקוק לרישיון (השווה: scott& ,lafaveבספרם הנ"ל, בעמ' 418). אך סיכוייו להישמע בטענה זו מותנים, ברש ובראשונה, בשאלה אם הרשות הייתה מוסמכת למתן עצה. גישה דומה, ואותו גדר לבטים, הם גם נחלתו של המשפט בקנדה (ראה מאמרו הנ"ל של אזר, בעמ' 547, וכן officially" , p. g. barton . crim 22" a preliminary look:induced error as a criminal defence 314(80-1979) ..l.q .12האם עצה מטעה עשויה, בהתקיים נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, להעמיד הגנה מפני הרשעה? בעבר עוררה שאלה זו קושי, הן בתחום הביסוס הנורמאטיבי והן בתחום היישום המעשי. וכמה מן המחברים שאליהם הפניתי עסקו בכך בהרחבה רבה (לגישה מוצעת מפורטת ראה במאמרו הנ"ל של להב, בעמ' 212ואילך). אך גם בהנחה שבמישור העקרוני ניתן היה להשיב לשאלה האמורה בחיוב, הרי שבנסיבותיה העובדתיות של פרשתנו לא היה בכך כדי להועיל למשיב, שלא הניח תשתית מספקת לטענתו. גירסת המשיב לפני הערכאה הראשונה הסתכמה בכך כי הוא פנה למחלקת ההנדסה, הציג שם את שאלתו וזכה למענה. אך מגירסה זו לא ניתן היה להעלות, מי האיש (במחלקת ההנדסה) שהשיב לשאלתו, כלום היה מוסמך להשיב, כלום ניתנה התשובה על יסוד עיון בתכנית המיתאר, וכל כיוצא באלה. ובלא שיימצא בגירסת המשיב גם שמץ מן המידע החיוני הזה, לא הייתה כל דרך לקבע כי הסתמכותו על העצה שקיבל (הגם שהייתה בתום-לב) הייתה גם סבירה. ולמיצער בשל היותה סתמית, לא היה בה, בגירסה שאותה מסר המשיב, כדי לחלצו מהרשעה.
.13ביום 23.8.95, בעוד הערעור תלוי ועומד לפנינו, נכנס לתוקפו החוק המתקן, וכמתחייב מסעיף 5(א) לחוק העונשין לאחר תיקונו נדרשנו, במסגרת העיון, גם להוראותיו. חברי, השופט בך, מביא בפסק-דינו את הוראות החוק החדש לעניין שניים מן הסייגים לפליליות המעשה: "טעות במצב דברים" (סעיף 34יח(א) החדש) ו"טעות במצב משפטי" (סעיף 34יט החדש). לגישת חברי, גם בחינת עניינו של המשיב על-פי הוראות אלו מצדיקה את זיכויו, ואף ביתר שאת. אני, בכל הכבוד, סבור, כי גם בחוק העונשין לאחר תיקונו אין כדי להועיל למשיב. אתייחס, בקצרה, לשני פניה של הגנת הטעות שעליהם עמד חברי.
בהשוותו את יסודותיה של טעות במצב דברים להגנה המוכרת של טעות בעובדה מציין חברי, שכדי להיבנות מהגנה זו במתכונתה החדשה שוב אין הנאשם נדרש להראות כי טעותו הכנה הייתה אף סבירה. לכך, כמובן, אני מסכים (הגם שראוי להפנות לסעיף 34יח(ב) לחוק העונשין לאחר תיקונו בחוק המתקן, שבו נקבעו תנאים מיוחדים לתחולתה

של הגנת הטעות על עבירות רשלנות ועלעבירות של אחריות קפידה). אך, ככל שהשתדלתי להסביר, טעותו של המשיב לא הייתה טעות בעובדה, כמשמעה בדין הקודם, וממילא אינה טעות במצב דברים, כמשמעה בדין החדש. נמצא כי סייג זה לאחריות הפלילית אינו חל על מעשהו של המשיב.
ואשר ל"טעות במצב משפטי": הכלל המוכתב בסעיף 34יט הוא, כי טעות בדין אינה גורעת משורת אחריותו הפלילית של הנאשם. כלל זה, שאינו מבחין בין טעות הנאשם בדבר קיומו של איסור פלילי לבין טעות בדבר הבנתו את האיסור, מבטא את דינו של סעיף 12לחוק העונשין בדבר אי-ידיעת הדין. חידושו של הסייג החדש לפליליות המעשה הוא בקביעת היוצא מן הכלל, שעליו מורה סעיף 34יט סיפה, לאמור: "זולת אם הטעות היתה בלתי נמנעת באורח סביר". השופט בך סבור, כי הוראה זו הולמת את מקרהו של המשיב, שנתפס לטעות עקב הרישיון לניהול עסק אשר ניתן לו ולאור התשובה החיובית שניתנה לשאלתו במחלקת ההנדסה של העירייה. עמדה זו אין בידי לקבל. הגנת טעות במצב משפטי, לפי סעיף 34יט סיפה, שמורה - מעצם טבעה - למקרים יוצאים מן הכלל, שבהם משתכנע בית המשפט כי טעותו של הנאשם במצב המשפטי הייתה בלתי נמנעת באורח סביר. לפי פשוטו של מקרא, אין ההגנה עומדת אלא על יסוד הקיעה כי גם אדם סביר, באותן נסיבות, היה טועה במצב המשפטי. נאשם הטוען כי טעותו הייתה בלתי נמנעת באורח סביר, חייב להיכבד ולהניח תשתית עובדתית לטענתו. והמשיב, לדידי, לא עשה כן. לטעמי, המשיב כלל לא יכול - ועל כל פנים הוא לא ניסה - לשכנע את בית המשפט כי הבנתו המוטעית, שרישיון העסק שקיבל מהווה גם היתר לשימוש חורג, הייתה בלתי נמנעת באורח סביר. אך גם גירסתו על אודות העצה המטעה שלדבריו ניתנה לו במחלקת ההנדסה של העירייה - בשל היותה כה סתמית - אינה יכולה לשמש בסיס לקביעה כי גם אדם סביר תחתיו, בנסיבות דומות, עשוי היה לטעות במצב המשפטי.
.14מסקנתי היא אפוא, כי יש לקבל את ערעור המדינה, לבטל את פסק-דינו של 5129371בית המשפט המחוזי ולהחזיר על כנה את הרשעת המשיב .2עם זאת, רואה אני נסיבות המצדיקות הקלה ניכרת בעונש. לפיכך הייתי מסתפק בחיוב המשיב 2בתשלום קנס בסך 500ש"ח, או ריצוי 5ימי מאסר תמורתו, והייתי מחזיר על כנו את צו הפסקת השימוש שניתן נגדו על-ידי בית המשפט לעניינים מקומיים. וכאמור בפתח הדברים הנני מסכים לביטול הערעור נגד זיכויו של המשיב .1
הנשיא א' ברק: מחלוקת נפלה בין חבריי, השופטים בך ומצא. מחלוקת זו משתרעת הן ל פירושו של הדין הישן והן על פירושו של סעיף 34יט לחוק העונשין לאחר תיקונו בחוק המתקן. את המחלוקת בדבר הדין הישן אוכל להשאיר בצריך עיון, שכן, לדעתי הדין עם השופט בך באשר לדין החדש. המשיב 2טעה, ולדעתי טעותו הייתה בלתי נמנעת באורח סביר. מטעם זה אני מצטרף לפסק-דינו של חברי, השופט בך.
הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק-דינו של השופט בך.












ניתן היום, כ"ד בטבת תשנ"ו (16.1.96).





















תיקים נוספים על בעניינ
תיקים נוספים על המשיבים על החלטות בית המשפט לעניינים מקומיים בת"פ 585/88




להסרת פסק דין זה לחץ כאן



הוספת מידע משפטי למאגר
שתפו אותנו במידע משפטי שנוכל להוסיף למאגר שלנו. פסקי דין, כתבי תביעה ו/או הגנה, החלטות וכו' יוספו למערכת ויוצגו באתרנו ובגוגל.


הוסף מידע משפט