מדינת ישראל - כהן ירון, י.ש.כ. חי תשתיות בע''מ, רועי תשתיות בע''מ
ניתן לקבל מידע נוסף על הצדדים בתיק זה
כהן ירון י.ש.כ. חי תשתיות בע"מ רועי תשתיות בע"מ

מידע על כהן ירון   



מדינת ישראל - כהן ירון, י.ש.כ. חי תשתיות בע''מ, רועי תשתיות בע''מ

פלילי 1654/07     22/10/2008 (פ)



תיקים נוספים על כהן ירון
תיקים נוספים על י.ש.כ. חי תשתיות בע"מ
תיקים נוספים על רועי תשתיות בע"מ




פ 1654/07 מדינת ישראל נ' כהן ירון, י.ש.כ. חי תשתיות בע"מ, רועי תשתיות בע"מ




בעניין:

1



בתי המשפט



בית משפט השלום ירושלים
פ
001654/07


לפני:
כבוד השופטת שולמית דותן
ס.נשיא
תאריך:
22/10/2008



בעניין:
מדינת ישראל




המאשימה

נגד



1 . כהן ירון

2 . י.ש.כ. חי
תשתיות בע"מ
3 . רועי תשתיות בע"מ





הנאשם

נוכחים:
ב"כ המאשימה: אין התיצבות
ב"כ הנאשמים: עו"ד פינצי
הנאשם – בעצמו


החלטה


1.
לפניי בקשה להורות על תיקון כתב האישום על דרך של מחיקת סעיפי אישום ועל דרך של פירוט העבירות המיוחסות לנאשמים בפרשת העובדות.
2.
נגד הנאשמים הוגש, בתאריך 8.2.07, כתב אישום המייחס להם שורה של עבירות לפי פקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א – 1961 (להלן – "הפקודה") ולפי חוק מס ערך מוסף, התשל"ו – 1975 (להלן – "חוק המע"מ"), שאותן ביצעו לכאורה בין השנים 2001-2004. על פי המתואר בחלק הכללי בכתב האישום, הנאשמות 2 ו-3 הן חברות פרטיות, שעסקו, במהלך התקופה הרלוונטית לאישומים, בביצוע עבודות עפר ופיתוח. כל אותה עת שימש הנאשם 1 מנהל פעיל בנאשמות 2 ו-3 ושלט בכל פעילותן.
על פי המפורט באישום הראשון בכתב האישום, בין השנים 2001-2003, ניכו הנאשמים 1 ו-2 מס תשומות בלי שהיה לגביו חשבונית מס כדין, מסרו למע"מ דו"חות כוזבים, והכינו או קיימו פנקסי חשבונות כוזבים. כמו כן הואשמו הנאשמים בכך שהשתמשו במרמה, ערמה ותחבולה, כדי להתחמק מתשלום מס הכנסה ומע"מ. על יסוד העובדות הנטענות באישום הראשון הואשמו הנאשמים 1 ו-2 בעבירות לפי סעיפים 117(ב)(1), 117(ב)(5) ו-117(ב)(6) לחוק המע"מ ולפי סעיפים 220(4) ו-220(5) לפקודה. כל העבירות הנזכרות עולות, על פי חומרתן, כדי "פשע".
באישום השני בכתב האישום נטען, כי בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, לא הגישו הנאשמים דו"חות במועד ולא העבירו מס שנוכה במקור, בלי שהעמידו הצדק סביר לכך. בהתאם לכך הואשמו הנאשמים בריבוי עבירות לפי סעיפים 216(4) ו-219 לפקודה. עבירות אלו עולות, על פי חומרתן, כדי "עוון".
3.
בדיון שהתקיים בתאריך 21.5.08 העלה בא כוח הנאשמים מספר טענות מקדמיות.
הטענה הראשונה היא למחיקת סעיף האישום השני כולו מכתב האישום, מאחר שהעבירות הנזכרות בו – לפי סעיפים 216(4) ו-219 לפקודת מס הכנסה – הן ביסודן עבירות מס "טכניות" שסווגו כעבירות מינהליות, ובגינן ראוי היה להעדיף את ההליך המינהלי על ההליך הפלילי ולהטיל על הנאשמים קנס מינהלי. לפי טענתו, נסיבות הגשת האישום הפלילי מקיימות, כי המאשימה החליטה לכלול את האישום השני בכתב האישום, מבלי ששקלה כראוי את האפשרות למצות את הדין עם הנאשמים באפיק המינהלי, ועל כל פנים – מבלי שהעלתה על הכתב את הנימוקים שעמדו ביסוד החלטתה להגיש בגין העבירות הנזכרות אישום פלילי, כנדרש לפי הוראת סעיף 15 לחוק העבירות המינהליות, התשמ"ו – 1985 (להלן – "חוק העבירות המינהליות").
כמו כן טוען בא כוח הנאשמים, כי כתב האישום אינו מפרט במידה הראויה את כל רכיבי העבירות המיוחסות לנאשמים באישום הראשון, באופן שפוגע בצורה מהותית ביכולתם של הנאשמים להעמיד הגנה ראויה. באישום הראשון מיוחסות לנאשמים עבירות חמורות של עשיית מעשים שתכליתם להתחמק מתשלום מס, אלא שלפי טענת בא כוח הנאשמים, בתיאור העובדות הסתפקה המאשימה באמירה הכוללת (סעיף 2 באישום הראשון), כי – "בפועל לא נעשתה עיסקה בין העוסקים ששמותיהם הופיעו על גבי החשבוניות הכוזבות לבין הנאשמת 2" – תיאור המאפשר מספר מערכות עובדתיות שונות, באופן שמקפח את הנאשמים בהגנתם.
עוד מוסיף בא כוח הנאשמים וטוען, כי העובדות המתוארות באישום הראשון אינן מגבשות עבירות של שימוש במרמה, בערמה או בתחבולה, שיוחסו לנאשמים בכתב האישום. ומכל מקום, לפי טענתו, סעיפים 220(5) לפקודה ו-117(ב)(8) לחוק במע"מ, שלפיהם הואשמו הנאשמים בכתב האישום, הם "סעיפי סל", אשר אינם מציינים פעילות עבריינית יתירה על זו שצוינה בהוראות סעיפים 220 לפקודה ו-117(ב) על חלופותיו, שגם לפיהם הואשמו הנאשמים, ועל כן – מן הדין שיימחקו.
על יסוד הטענות הראשונות, מוסיף בא כוח הנאשמים וטוען, כי המאשימה ייחסה לנאשמים, באופן פסול, מספר רב של עבירות, ללא שהייתה לכך כל הצדקה עניינית. הנאשמים הואשמו הן בעבירות המינהליות ה"טכניות" שעניינן במעשים של אי הגשת דו"חות במועד ואי ניכוי מס שנוכה במקור, הן בעבירות ה"מהותיות" שעניינן בעשיית אותם המעשים במטרה להתחמק מתשלום מס, והן ב"עבירות הסל" שעניינן עשיית אותם מעשים, על ידי שימוש במרמה, בערמה או בתחבולה. ריבוי האישומים – כך טוען בא כוח הנאשמים – מעבר לכך שהוא מיותר, יש בו משום פגיעה ביכולת הנאשמים להתגונן בצורה ראויה.
4.
המאשימה מתנגדת לתיקון כתב האישום. לעניין הטענה הראשונה גורסת המאשימה, בתגובתה בכתב לטענות, כי חובת ההנמקה, האמורה בסעיף 15 לחוק, מתייחסת אך ורק למקרים שבהם מוגש כתב אישום בגין עבירות שניתן להמירן לקנס מנהלי, בעוד שבענייננו, מיוחסות לנאשמים באישום העיקרי בכתב האישום עבירות מסוג "פשע", שאינן ניתנות להמרה בקנס מינהלי, ועל כן, לפי טענתה, הוראת סעיף 15 לחוק אינה שייכת כאן.
המאשימה מסכימה, כך נראה, עם הטענה, כי הטעמים שעמדו בבסיס ההחלטה להכליל את האישום השני בכתב האישום, לא נרשמו, אך לעניין זה היא טוענת, כי בנסיבות העניין, אי-רישום הטעמים אינו בגדר פגם מהותי המחייב את ביטולו של כתב האישום. עוד מוסיפה המאשימה וטוענת, כי העלאת הטענה המקדמית בשלב כה מאוחר של הדיון – כשנה וחצי לאחר הגשת כתב האישום ולאחר שנערכו מספר דיונים בתיק – מחייבת את דחייתה.
לעניין הטענה בדבר העדר פירוט מספיק של מעשי העבירה המיוחסים לנאשמים, גורסת המאשימה כי עובדות כתב האישום משקפות את כל רכיבי העבירה, למעט את המניע שעמד בבסיס המעשים המיוחסים, אלא שממילא אין המניע תנאי לשכלולה של עבירה פלילית.
כמו כן טוענת המאשימה, כי גובה הסכומים שאותם הפחיתו הנאשמים שלא כדין מהכנסתם החייבת, ומשך הזמן שבמהלכו פעלו באורח שיטתי ובכזב למימוש מטרתם, מלמדים על כוונתם להתחמק מתשלום המס בדרך של מרמה, ערמה או תחבולה.



דיון
האישום בגין העבירות המינהליות
5.
חוק העבירות המינהליות הוא חוק מסגרת, היוצר דרך חלופית לענישה על סוגים מסוימים של עבירות הנכללות בו. משנכלל סוג עבירות מסוים במסגרת החוק, ניתן להטיל על העבריין – במקום להעמידו לדין – קנס מינהלי, אשר עם סילוקו רואים את העבריין כמי שנענש וריצה את עונשו. ואולם, בהתאם להוראת סעיף 15 לחוק, שמורה לתביעה הזכות להעמיד עבריין למשפט פלילי גם על עבירה מינהלית, כאשר היא סבורה כי נסיבות ביצוע העבירה או נסיבותיו האישיות של העבריין אינן מצדיקות לפטור אותו בקנס מינהלי, ובלבד – שהטעמים להחלטתה להגיש בסופו של דבר כתב אישום בעניינו, יירשמו.
וכך היא לשון הוראת סעיף 15 לחוק העבירות המינהליות:
15. סמכות תובע
קביעת עבירה כעבירה מינהלית אין בה כדי לגרוע מסמכותו של תובע להגיש בשלה כתב אישום, כאשר הוא סבור שהנסיבות מצדיקות זאת מטעמים שיירשמו, ובלבד שטרם נמסרה הודעה על הטלת הקנס; סעיף זה אינו גורע מסמכותו של תובע להגיש כתב אישום אם ביקש מקבל ההודעה להישפט על העבירה.

6.
הכל מסכימים, כי בהתאם לתקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי – חיקוקי מסים), תשמ"ז –1987, יש לראות בעבירות שיוחסו לנאשמים באישום השני בכתב האישום עבירות מינהליות לפי חוק העבירות המינהליות. עיקר המחלוקת בין הצדדים נעוצה בשאלת מקומה של הוראת סעיף 15 לחוק לעניין סמכות של תובע להגיש אישום בגין עבירות מינהליות, מקום שבו לצד הגשת אישום בעבירות מסוג "פשע", מיוחסות לעבריין גם עבירות מינהליות; וביתר דיוק, חלוקים הצדדים בשאלה – האם משהחליטה התביעה להעמיד את העבריין לדין בעבירות שאינן מינהליות, נפטרת היא מחובתה, לפי הוראת סעיף 15 לחוק, לבכר את ההליך המינהלי על ההליך הפלילי בקשר לעבירות המינהליות.
7.
על מקומה של הוראת סעיף 15 לחוק ועל השתלבותה במסכת החוק הכוללת, אמר כבר בית המשפט העליון, מפי כב' השופט מ' חשין (כתוארו אז), בבג"צ 5537/91 אפרתי נ' אוסטפלד ואח' [פ"ד מו(3), 501, 509] – דברים שאליהם הפנה גם בא כוח הנאשמים בבקשתו:

" עיקרו של החוק הוא, כאמור, בהסבת עבירות פליליות לעבירות מינהליות; מגמה זו תלמדנו, וזה הפירוש הראוי שיש ליתן לחוק, כי עבירות שנקבעו כעבירות מינהליות - בהן העבירות שבגינן הוגש כתב-אישום נגד העותר - דרך המלך היא להטיל בגינן קנס מינהלי, ובהליך מינהלי; זו דרך המלך, ואילו יוזמת הפרקליטות להגיש אישום פלילי בגין עבירה מינהלית היא החריג והיוצא לכלל. מסקנה זו - כי הגשת אישום בגין עבירה מינהלית הינה חריג ויוצא - נדרשת לא אך ממגמתו הכללית של החוק אלא אף מלשונו של סעיף
15
לחוק גופו: תובע כי יבקש להגיש כתב-אישום בגין עבירה מינהלית, סמכותו עומדת לו, ואולם זאת רק "כאשר הוא סבור שהנסיבות מצדיקות זאת מטעמים שיירשמו". החוק כמו מטיל על תובע נטל של הסבר על שום מה ולמה אומר הוא לנקוט הליך פלילי תחת הליך מינהלי: מוסמך הוא לעשות כן רק אם הוא סבור שהנסיבות מצדיקות זאת "מטעמים שיירשמו". ומתוך שהמדובר ביוצא לכלל, ממילא חייב להימצא בצדו הצדק ראוי ... ".

על הדברים האלה הוסיף בית המשפט העליון וקבע, בבג"צ 2126/99 דה הס נ' עיריית תל-אביב-יפו [פ"ד נד(1) 468, עמ' 474], כי – "מרגע שנקבעה עבירה כעבירה מינהלית, הכלל הוא שיש להטיל על מי שעבר עבירה זו קנס מינהלי, ורק במקרים מיוחדים ניתן, בהתמלא תנאי הסיפה של סעיף 15, להגיש נגד העבריין כתב-אישום לבית המשפט".
8.
לכאורה, ניתן לסבור כי על פי הוראת סעיף 15, מקום שבו, מלבד העבירה המינהלית, מייחס כתב האישום לעבריין גם עבירות שאינן מינהליות – מחויבת התביעה להעדיף, בקשר לעבירה המינהלית, את הטיפול בהליך המינהלי, בדרך של הטלת קנס מינהלי. במקרה כזה, תוגבל סמכות התביעה להגיש כתב אישום, בגין העבירה המינהלית, ל"מקרים מיוחדים" בלבד – "כאשר נסיבות העניין מצדיקות זאת, ומטעמים שיירשמו". בהתאם לכך היתה עמדת בא כוח הנאשמים בענייננו, כי מקום שבו מצויות בידי התביעה ראיות מספיקות לכך שאדם ביצע שורה של עבירות, מהן מינהליות ומהן שאינן מינהליות, הנחת המוצא היא כי על התביעה יהיה לפצל את האישומים להליכים משפטיים נפרדים. ברם, העמדת הדברים כך מחמיצה לדעתי את היעדים שביקש המחוקק להשיג בחקיקת חוק העבירות המינהליות.
9.
חוק העבירות המינהליות עניינו העיקרי כאמור בהסבת הליכים פליליים להליכים מינהליים. על פי דברי ההסבר להצעת חוק העבירות המינהליות, התשמ"ה – 1985 (הצ"ח 1708, פורסמה ביום 7.1.1985), הצורך ביצירתן של עבירות מינהליות, שבצדן קנסות מינהליים – תחת עבירות פליליות רגילות הנדונות בבתי-משפט מן המניין, יסודו בהכרה, כי ההליך הפלילי המקובל הוא מסורבל ומחירו גבוה; משאביה של הרשות החוקרת מוגבלים; העומס המוטל על מערכת התביעה ומערכת השיפוט הוא רב מדי, וכי לעתים קרובות אין הצדקה להעמיס על אדם שעבר עבירה, שעל-פי-רוב אין עמה חומרה רבה, את הכתם של הליך פלילי והרשעה פלילית.
בהתאם לכך – מגמתו העיקרית והמוצהרת (ראה סעיף 9 לדברי ההסבר להצעת החוק) של החוק היא לשפר בדרך פשוטה, מהירה וזולה את אכיפתם של חוקים ותקנות, הקובעים עבירות מינהליות; להקל את העומס המוטל על מערכת התביעה ומערכת בתי המשפט, ולאפשר לאדם, שעבר עבירה מינהלית, לשאת בעונש מתאים בלי שיוכתם בכתם של עבירה פלילית, אלא אם כן קיימות נסיבות המצדיקות את העמדתו לדין.
10.
המטרות האמורות אינן מושגות מקום שהמאשימה מיחסת לנאשם גם עבירות מס העולות בחומרתן כדי "פשע" שבגינן היא מעמידה את הנאשם לדין בכתב אישום.
הפניית העבירות השונות לטיפול על ידי הליכים משפטיים נפרדים תביא בהכרח לסרבול מיותר ולהכבדה על עבודת מערכת התביעה, הנושאת בנטל כבד בלאו הכי, ומה גם שניתן להניח שלא תיטיב את מצבם של הנאשמים, העומדים כאמור ממילא לדין פלילי בשל העבירות הלא-מינהליות המיוחסות להם בכתב האישום. בקשר לכך חשוב להדגיש, כי נסיבות ביצוע העבירות המיוחסות בסעיפי האישום השונים מקיימות פרשה כוללת אחת, שמן הראוי והנכון שתתברר במסגרת הליך אחד.
11.
זאת ועוד, לאחר שעיינתי היטב בטענות, עמדתי היא, כי החלטת התביעה להגיש נגד הנאשמים אישום פלילי בשל עבירות מס העולות בחומרתן כדי "פשע", מצדיקה, כשהיא לעצמה, את הכללתן של עבירות המס ה"טכניות" בכתב האישום. החלטה על הגשת כתב אישום בשל עבירות מס יכולה להיות מושפעת, מטבע הדברים, במידה רבה מן הרישום הפלילי הקיים לעבריין בתחום עבירות המס, כמו גם מנסיבות ביצוע העבירה המיוחסת לו. בענייננו, אם סבורה התביעה כי בידיה ראיות המצביעות על כך שהנאשמים עברו עבירות מס "מהותיות", חלקן – בנסיבות של מרמה, ערמה ותחבולה, נצבעות גם העבירות הזוטרות-המינהליות, בגוון פלילי, עד כי מוצדק יהיה לבחון את מכלול האישומים על פי כתב אישום ולא בהליך מנהלי.
12.

יטען הטוען, ובצדק רב, כי אפילו היינו אומרים כך, מכל מקום – התביעה לא נפטרה עדיין מחובתה לרשום את הטעמים שעמדו בבסיס החלטתה. אכן, אין חולק, כי רישום הטעמים הוא חלק בלתי נפרד מהגשת כתב האישום בגין עבירות מינהליות, ומצוות המחוקק היא חד-משמעית, שאותם טעמים יועלו על הכתב לפני ההכרעה על הגשת כתב האישום. ברם, דעתי היא כי אפילו חטאה התביעה בענייננו כשלא רשמה את הטעמים להגשת האישום הפלילי בשל העבירות המנהליות, מכל מקום אין הפגם הנטען מאיין את ההחלטה להגיש את האישום עד היותה בטלה מעיקרא.
בבג"צ 5537/91, בעניין אפרתי נ' אוסטפלד הנ"ל, נדונה, בין היתר, השאלה של מועד רישום הטעמים להגשתו של כתב אישום (בעבירה שהיא גם עבירה מינהלית) ומשמעותו של האיחור ברישומם. באותו עניין התביעה שלא רשמה את הטעמים להגשת האישום אלא רק כשלושה חודשים לאחר הגשתו של כתב האישום, מבלי שניתן הסבר מוצדק לאיחור ברישומם. בית המשפט העליון, למרות קביעותיו החד-משמעיות בדבר מועד רישום הנימוקים, לא קבע שכתב האישום או ההחלטה להגישו בטלים מעיקרא (
void
), ואפילו לא מצא לנכון לבטלם בהיותם ניתנים לביטול (
voidable
), וזאת מן הטעם ש – "העותר לא טען על כל אלה בבית משפט השלום, ודומה בעינינו כי החמיץ את השעה להעלות טענה של איחור ברישום. ולא אמרנו מה שאמרנו אלא לעתיד לבוא ולתיקון העולם".
פשט הדברים, שאם היה בית המשפט העליון סבור שבמצב כזה כתב האישום הוא בטל מעיקרא, האיחור בהעלאת הטענה לא היתה לו כל השפעה [ראה גם ע"פ (ת"א) 70856/99 יצקן נ' מדינת ישראל
, פ"מ, כרך תשנ"ט, חלק ראשון, עמ' 593-594]. במצב הדברים הזה, מקובלת עליי טענת התביעה כי בנסיבות העניין אין מדובר בפגם מהותי בכתב האישום, ולפיכך איני רואה צורך בביטול האישום. לא למותר לציין, כי גם בענייננו, הועלתה הטענה בדבר העדר הנמקה באיחור רב – כשנה וחצי לאחר הגשת כתב האישום, ועל אף שאין לומר כי הנאשמים "החמיצו את השעה" להעלות את הטענה, מכל מקום, ראוי שעובדה זו לא תיזקף לחובת התביעה במניין הימים מאז נתקבלה ההחלטה להגיש את האישום.

העדר פירוט בכתב האישום
13.

לעניין הטענה בדבר העדר פירוט מספיק של העובדות המהוות את העבירות שיוחסו לנאשמים באישום הראשון, דעתי היא כי כתב האישום כולל את כל אותם יסודות המרכיבים את מעשה העבירה, ומכאן – שאין מקום להורות על תיקון כתב האישום.

14.
אין חולק כי עובדות כתב האישום צריכות לשקף את כל רכיבי העבירה, לרבות הרכיב הנפשי, באופן שהוכחתן תצביע על ביצוע העבירה על ידי הנאשמים. ואולם, אין נוסחה מסוימת שהיא, ורק היא, תתקבל כמשקפת את הרכיב הפיזי או הנפשי. זאת – ובלבד שמקריאת כתב האישום ניתן יהיה להבין מהו המעשה הפיזי נושא האישום ומהי הכוונה הפלילית שנלוותה אליו. "תיאור העובדות, המהוות את העבירה, משמעותו מכלול הנתונים העובדתיים, המצביעים על כך, כי נתקיימו יסודותיה של עבירה פלונית" [ע"פ 797/81 מדינת ישראל
נ' רמדאן מצרי, פ"ד לו
(3), 43, עמ' 46-45 (הנשיא שמגר), פורסם במאגר משפטי נבו).

15.
על פי המתואר בעובדות האישום הראשון בכתב האישום, רשם הנאשם 1 בספרי הנאשמת 2, בטור ההוצאות, את הסכומים שנקובים היו בחשבוניות מס, בסך של מ-11,336,825 ₪ (הסכום תוקן בהודעת המאשימה ל-11,955,735 ₪). על אף שלמעשה מדובר היה בחשבוניות מס כוזבות ובפועל לא נעשו עסקאות בין העוסקים ששמותיהם הופיעו על גבי החשבוניות לבין הנאשמת 2. כמו כן, על פי המפורט בכתב האישום, כלל הנאשם 1 את סכום המע"מ הנקוב בחשבוניות המס הכוזבות בדיווחים שהעביר למע"מ – והכל במטרה להקטין את הכנסותיה החייבות במס של הנאשמת 2, ובכך להשתמט מתשלום מס.

16.
בשל כך יוחסו לנאשמים בכתב האישום, באישום הראשון, עבירות לפי סעיפים 117(ב)(1) ו-117(ב)(5) לחוק המע"מ, ולפי סעיפים 220(4) ו-220(5) לפקודה. מהם יסודותיהן של הוראות חוק אלו?
הוראות סעיפים 117(ב) לחוק המע"מ ו-220 לפקודה מנוסחות באופן דומה: ברישא נקבעה הכוונה שבאה לידי ביטוי בהגדרת המטרה שמבקש העבריין להשיג בביצוע אחד המעשים האסורים לפי סעיפים אלו, והיא – המטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס; ובהמשך נמנים כל אותם מעשים והמחדלים המהווים את מעשה העבירה.
בענייננו: סעיף 117(ב)(1) לחוק המע"מ, אוסר על מסירת ידיעה כוזבת או מסירת דו"ח או מסמך אחר הכוללים ידיעה כוזבת, כאמור – כאשר המטרה שלשמה נעשה המעשה היא להתחמק מתשלום המס; באופן דומה, אוסר סעיף 117(ב)(5) לחוק המע"מ על ניכוי מס תשומות שלא על ידי מסמך ראוי, ואף זאת, כאמור – במטרה להתחמק מתשלום מס.
בגדרה של הוראת סעיף 220(4) לפקודה נמנים שורה של מעשים, שבעשייתם למטרה של השתמטות ממס עובר העבריין עבירה פלילית, ואלו הם: הכנה או קיום של פנקסי חשבונות כוזבים או רשומות אחרות כוזבות; מתן רשות לאדם אחר להכין או לקיים פנקסי חשבונות כוזבים או רשומות אחרות כוזבות; זיוף פנקסי חשבונות או רשומות; וכן מתן רשות לאחר לזייף פנקסים או רשומות. הוראת סעיף 220(5) היא "הוראת מאסף", האוסרת על כל מעשה או מחדל שיש בו משום שימוש במרמה, בערמה או בתחבולה שמטרתו להתחמק ממס.
17.
הנה כי כן, מכל האמור עולה, כי די היה לה למאשימה לציין בין עובדות כתב אישום, כי הנאשמים הסתמכו על חשבוניות מס כוזבות – שהרשום בהן אינו משקף עסקאות אמת – לניכוי הוצאות ותשומות, במטרה להקטין שלא כדין את סכום המס שעליהם לשלם. כך אמנם עשתה, ולפיכך יצאה ידי חובתה. אכן, מן העובדות המתוארות לא ניתן לדעת באיזה מובן היו חשבוניות המס כוזבות – האם התכוונו הנאשמים ליצור באמצעותן הוצאות מדומות בבחינת 'יש מאין' או שמא רק ביקשו לכסות הוצאות אמיתיות נעדרות אסמכתא – וכן לא הובהר בכתב האישום, מהו המניע שעמד ביסוד המעשה, אלא שדרישות אלה אינן מיסודות העבירות שלפיהן הואשמו הנאשמים, והמאשימה פטורה הייתה מהוספת פרטים נוספים אלה. אף על פי כן, יש להניח כי לא היה נגרע דבר אילו נענתה המאשימה לטענת הנאשמים ומשיבה, דבר דבור על אפניו, מהן הטענות העובדתיות המפורטות המיוחסות לנאשמים. בכך היתה אולי תורמת אף ליעילות הדיון ולצמצום המחלוקות שיש להכריע בהן. פגם, איפוא, אין בכתב האישום. תיקון – רצוי בנושא זה, גם אם לא הכרחי, והדבר מסור לשיקול דעתה של המאשימה.
מרמה, עורמה ותחבולה –סעיפים 220(5) לפקודה ו-117(ב)(8) לחוק המע"מ

18.
האם היה מקום להאשים את הנאשמים בעבירות לפי סעיפים 220(4) ו-220(5) לפקודה במקביל? ובדומה, תישאל השאלה – האם היה מקום להאשים את הנאשמים בעבירות לפי חלופותיו של סעיף סעיפים 117(ב)(1), 117(ב)(5) ו-117(ב)(6) לחוק המע"מ, ובה בעת להאשים אותה בעבירה לפי סעיף 117(ב)(8)? בעניין זה סבורה אני, כי הצדק עם בא כוח הנאשמים.
19.
סעיף 220 לפקודה קובע:
אדם אשר במזיד, בכוונה להתחמק ממס או לעזור לאדם אחר להתחמק ממס, עבר אחת העבירות המנויות להלן, דינו - מאסר שבע שנים או קנס כאמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין ופי שניים מסכום ההכנסה שהעלים, שהתכוון להעלים או שעזר להעלים, או שני הענשים כאחד; ואלו הן:
(1)
...
...
(4)
הכין או קיים, או הרשה אדם להכין או לקיים, פנקסי חשבונות כוזבים או רשומות אחרות כוזבות, או שזייף או הרשה לזייף פנקסי חשבונות או רשומות;
(5)
השתמש בכל מרמה, ערמה או תחבולה, או הרשה להשתמש בהן;

סעיף 117(ב) לחוק המע"מ קובע:
עשה אדם מעשה מן המפורטים להלן במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס, דינו



מאסר 5 שנים או כפל הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין):
(1)
מסר ידיעה כוזבת או מסר דו"ח או מסמך אחר הכוללים ידיעה כאמור;
...;
(5)
ניכה מס תשומות בלי שיש לו לגביו מסמך כאמור בסעיף 38;
(6)
הכין, ניהל או הרשה לאחר להכין או לנהל, פנקסי חשבונות כוזבים או רשומות אחרות כוזבות;
...;
(8)
השתמש בכל מרמה או תחבולה או שהרשה לאחר להשתמש בהן או עשה מעשה אחר.

20.
בעניין מקומה של הוראת סעיף 220(5) לפקודה והשתלבותה במארג העבירות שקבע המחוקק בסעיף 220 לפקודה , קובע ג' עמיר בספרו – עבירות מס (מהדורה רביעית, 2000, בעמ' 494):
"ניתן היה, ובהיגיון רב, לומר כי כל אחת מן ההוראות והפרטים הנזכרים בסעיפים הקטנים של סעיף 220 לפקודה מהווה שימוש במרמה, ערמה או בתחבולה. אולם המחוקק, שחשש כנראה שמא שכח איזה גילוי של פעילות עבריינית כזאת, דאג ל"הוראת מאסף" בס"ק (5). לדעתו של בית המשפט העליון בע"פ 406/69 מצווים אנו לפרש את המעשים והמחדלים המפורטים בפריטים 1-4 של סעיף 220, כאילו יש בהם – ולו רק משום כוונת הזדון להתחמק ממס – משום מרמה, ערמה או תחבולה. כאשר המעשה או המחדל אינו נזכר במפורש בפריטים 1-4 של סעיף 220, אך יש בו משום מרמה, ערמה או תחבולה, הרי זהו מעשה פלילי, אפילו אין בידי התביעה ראיות על רישום כוזב בפנקסים, או השמטה מדו"ח, או מסירת אמרה כוזבת או מתן תשובה כוזבת...".

בקשר למקומה של הוראת סעיף 117(ב)(8) לחוק המע"מ קובע עמיר (עמ' 638), כי – "לכאורה, איסור השימוש במרמה או בתחבולה מופר בעשיית כל אחד מהמעשים האסורים בסעיפים הקטנים 1-7 של סעיף 117(ב);... יוצא שסעיף 117(ב)(8) לחוק מהווה הוראת "מאסף" ואיננו בחינת עבירה עצמאית".
כך קבעה גם הפסיקה – סעיף 220 לפקודה (וכמוהו גם סעיף 117(ב) לחוק המע"מ) בנוי בצורה של כלל ופרט, באופן זה שהפריטים 1 עד 4 בסעיף 220 לפקודה, ו- 1 עד 7 בסעיף 117(ב) לחוק המע"מ, קובעים מעשים קונקרטיים המהווים עבירה, ואילו הפריט ה"מאסף" – 5 בהוראת סעיף 220 ו-8 בהוראת סעיף 117(ב) – קובע הוראה כללית האוסרת על ביצוע מעשי מרמה, ערמה או תחבולה [ע"פ 406/69 ברנדל נ' מדינת ישראל
, פ"ד כד(1) 210, 216].
בהידרשו לשאלה דומה, בע"פ 10736/04 כהן נ' מדינת ישראל
(פורסם במאגר נבו), קבע בית המשפט העליון (מפי כב' השופט א' לוי) באופן דומה, כי – "סעיף 220(5) הוא סעיף בעל 'רקמה פתוחה'. אין בו הגבלה באשר לאופן ביצועה של המרמה במס, ועולה ממנו כי 'כל מרמה... שבה משתמש אדם כדי להניע את שלטונות המס לשום את הכנסותיו בסכום הנמוך מן המגיע, נתפסת על ידי סעיף 220(5)' (ע"פ 109/72, מדינת ישראל
נ' פז פ"ד כה(1) 93, 99; ...) ... נמצאנו למדים אם כן, כי סעיף 220(5) לפקודה מאפשר הרשעה בעבירות העלמת מס במרמה, מבלי להיות כבול לצורת מרמה מוגדרת " (שם בסעיף 42 לפסק הדין).
21.
העולה מכל האמור, כי מקום שבו מצאה התביעה לנכון להעמיד לדין אדם בשל ביצוע עבירה לפי אחת מן החלופות 1-4 בסעיף 220 לפקודה, לא תעמידו לדין בשל אותן נסיבות עובדתיות בעבירה לפי סעיף 220(5) לפקודה. באופן דומה, מקום שבו החליטה התביעה להאשים אדם בגין עבירה לפי אחת מחלופות 1-7 בסעיף 117(ב) לחוק המע"מ, לא יכלול כתב האישום את הוראת המאסף – סעיף 117(ב)(8) לחוק, אם זה מתייחס לאותן נסיבות עובדתיות שבגינן מתבקשת הרשעתו לפי אחת מן החלופות האחרות.
אמנם כן, ניתן לתאר מצב שבו תשתמש התביעה בהוראת סעיף 220(5) לפקודה בצמוד לאחד מן הפריטים הנזכרים בחלופות 1-4 של הסעיף, ואפילו בקשר לאותן נסיבות עובדתיות, וזאת, למשל – אם החלופה הקונקרטית בסעיף 220 אינה מספיקה לתאר את היקפו של מעשה המרמה, הערמה או התחבולה, או, למשל, שמזימת המרמה והתחבולה שרקם הנאשם, מגלה עבירות רבות נוספות (ראה לדוגמא, ע"פ 10736/04 בעניין כהן נ' מדינת ישראל
הנ"ל, ושם בפיסקה 43) – אך אין זה המקרה כאן. בענייננו, כתב האישום אינו מגלה נסיבות עובדתיות מיוחדות שבעטיין ראוי היה להאשים את הנאשמים, נוסף על העבירות הנזכרות בסעיפים הקונקרטיים, גם בעבירות לפי הוראות ה"מאסף" שבסעיפים 220(5) לפקודה ו-117(ב)(8) לחוק המע"מ.
22.
הסתפקתי, אם לנוכח העובדה, שמדובר בשלב מקדמי של הדיון והואיל ולמאשימה לא ניתנה עדיין הזדמנות להציג את ראיותיה – להותיר את ההכרעה בשאלה זו לשלב מאוחר שלאחר סיום פרשת התביעה, כטענת "אין להשיב לאשמה". לפי הנחה זו, תינתן ביד המאשימה האפשרות להוכיח, על סמך מסכת הראיות שבידיה, כי היה טעם אמיתי לכלול בכתב האישום גם את העבירות לפי סעיפים 220(5) לפקודה ו-117(ב) לחוק המע"מ. היה ולא תצליח להוכיח נחיצות אמיתית בהכללת העבירות לפי סעיפים אלו – תידון השאלה כטענת "אין להשיב לאשמה".
ואולם, מששקלתי בדבר הגעתי למסקנה, כי בשלב זה גובר השיקול של מניעת הפגיעה בנאשמים ולכן אין לכלול בכתב האישום עבירות שונות, שעל פניו מקיימות יסודות עובדתיים דומים. כל שכן, בנסיבות העניין דנן. לפניי כתב האישום – למאשימה ניתנה ההזדמנות לפרט בחלק העובדות שבכתב האישום את חומרת המעשים המיוחסים לנאשמים ואת היקף המרמה והתחבולה שאותה, על פי טענתה, הפעילו. הלכה פסוקה היא, שעל כתב האישום לכלול את כל הנסיבות המחמירות שבגינן תבקש המאשימה להחמיר בעונשו של הנאשם. בענייננו, אף ניתנה למאשימה הזדמנות חוזרת, להשיב על טענות הנאשמים לעניין זה, ובמסגרת זו לנמק, מדוע על כתב האישום לכלול הן את העבירות הקונקרטיות לפי סעיפים 220 לפקודה ו-117(ב) לחוק המע"מ, והן את הוראות "המאסף", האמורות בסעיפים 220(5) לפקודה ו-117(ב)(8) לחוק המע"מ – אך היא מסיבותיה נמנעה מכך. אשר על כן, בעניין זה, מקובלים עליי דבריו של בא כוח הנאשמים כי יש להורות על מחיקת העבירות לפי סעיפים 220(5) לפקודה ו-117(ב)(8) לחוק המע"מ.

23.
ריבוי אישומים
הטענה בדבר ריבוי האישומים בכתב האישום מועלית לא פעם בעיקר ביחס לאישומים המוגשים בקשר לעבירות מס. ריבוי זה מקורו בעובדה, כי מעשה אחד מהווה לעתים עבירה על כמה הוראות חוק מס. כך בענייננו, מואשם הנאשם 1 בין היתר בכך שכלל בדיווחי הנאשמת 2 למע"מ את הסכום המע"מ הנקוב בחשבוניות המס, כמס תשומות, ביודעו כי מדובר בחשבוניות מס כוזבות. התנהגות זו היא עבירה לפי חלופה (1) בסעיף 117(ב) לחוק המע"מ – מסירת דו"ח הכולל ידיעה כוזבת, לפי חלופה (5) – ניכוי מס תשומות בלי שיש לגביו מסמך כראוי, וכן לפי חלופה (8) – הכנת רשומות כוזבות, וכמובן, כאמור, גם לפי חלופה (8) – שימוש במרמה או בתחבולה.
הכלל בפסיקה הוא שאין להרבות אישומים בכתב האישום, בשל מעשים אחרים, המהווים, לאמיתו של דבר, עבירה אחת בלבד, והיא – ההתחמקות מתשלום מס. בלי ספק, תבוא התביעה על סיפוקה המלא גם אם יואשם הנאשם במעשה ההתחמקות מן המס עצמו ואין טעם או צורך בריבוי האישומים.
24.
סופו של דבר – אני מקבלת את טענת הנאשמים לעניין הצורך בביטול העבירות לפי סעיפים 220(5) לפקודה, ו-117(ב)(8) לחוק המע"מ. כמו כן, אני מקבלת את טענתם לעניין ריבוי האישומים שבאישום הראשון. אשר על כן, הוראות החיקוק שבסעיפים 117(ב)(1), 117(ב)(5) ו-117(ב)(8) לחוק המע"מ, וכן הוראת סעיף 220(5) לפקודה – יבוטלו מכתב האישום.
יתר הטענות נדחות, בכפוף להערה בס' 17 לעיל.

ניתנה היום כ"ג בתשרי, תשס"ט (22 באוקטובר 2008) במעמד הנאשם ובא כוחו ובהיעדר ב"כ המאשימה.


שולמית דותן
, ס.נשיא

נאוה



















פ בית משפט שלום 1654/07 מדינת ישראל נ' כהן ירון, י.ש.כ. חי תשתיות בע"מ, רועי תשתיות בע"מ (פורסם ב-ֽ 22/10/2008)











תיקים נוספים על כהן ירון
תיקים נוספים על י.ש.כ. חי תשתיות בע"מ
תיקים נוספים על רועי תשתיות בע"מ




להסרת פסק דין זה לחץ כאן



הוספת מידע משפטי למאגר
שתפו אותנו במידע משפטי שנוכל להוסיף למאגר שלנו. פסקי דין, כתבי תביעה ו/או הגנה, החלטות וכו' יוספו למערכת ויוצגו באתרנו ובגוגל.


הוסף מידע משפט