מנהל מס שבח מקרקעין - מ.ל השקעות ופיתוח בע''מ
ניתן לקבל מידע נוסף על הצדדים בתיק זה
מנהל מס שבח מקרקעין מ.ל השקעות ופיתוח בע"מ




מנהל מס שבח מקרקעין - מ.ל השקעות ופיתוח בע''מ

דיון נוסף אזרחי 4757/03     07/07/2003 (דנא)



תיקים נוספים על מנהל מס שבח מקרקעין
תיקים נוספים על מ.ל השקעות ופיתוח בע"מ




דנא 4757/03 מנהל מס שבח מקרקעין נ' מ.ל השקעות ופיתוח בע"מ





בבית המשפט העליון

דנ"א 4757/03

כבוד השופט מ' חשין

בפני
:

מנהל מס שבח מקרקעין

העותר:

נ ג ד
מ.ל השקעות ופיתוח בע"מ

המשיבה:

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון בע"א 4271/00 מיום 17.3.03 שניתן על-ידי כב' הנשיא א' ברק וכב' השופטים ט' שטרסברג-כהן וי' אנגלרד
בשם העותר: עו"ד לאה מרגלית

בשם המשיבה: עו"ד ד"ר אברהם אלתר; עו"ד צחי
פלדמן
עו"ד זיו שרון; עו"ד הלנה בן ברוך

החלטה

עתירה לקיומו של דיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון בע"א 4271/00 מ.ל. השקעות ופיתוח בע"מ נ' מנהל מס שבח מקרקעין
(טרם פורסם).

2. המשיבה, חברה פרטית (החברה), רכשה מגרש, בנתה עליו מיבני תעשיה ומכרה את הקומפלקס ברווח. רכישת המגרש ובניית המיבנים נעשו במימון-חוץ, והמשיבה שילמה על אותו מימון ריבית. משביקש העותר (המנהל) - כהוראת חוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), תשכ"ג-1963 (החוק או חוק מס שבח) - לחייב את החברה במס שבח מקרקעין, ביקשה החברה לנכות מן השבח את הוצאות הריבית הריאלית שהיו לה, הן לרכישת המגרש הן לבניית המיבנים עליו. בקשת החברה נדחתה וכן נדחתה השגתה ונדחה ערר שהגישה לוועדת הערר. בערעור לבית-המשפט העליון שפר גורלה של החברה: בית-המשפט החליט לקבל את עמדתה ולדחות את עמדת המנהל.

3. בפסק-דינו נדרש בית-המשפט (מפי הנשיא ברק ובהסכמת השופטים י' אנגלרד וט' שטרסברג-כהן) לפירוש הוראות חוק מס שבח - כניסוחן אותה עת - וביישמו פירוש זה על ענייננו פסק כי זכאית היא החברה לניכוי הוצאות הריבית הריאלית - הן ריבית ששולמה בגין מימון רכישת המיגרש הן ריבית ששולמה בגין מימון בניית המיבנים - מן הרווח שנפל לידיה במעשה המכירה. אשר לרכישת המגרש, בית-המשפט קבע כי "[]הריבית הריאלית בגין רכישת המגרש היא עלות מהותית שנושא בה הרוכש כדי לרכוש את המגרש", אשר-על-כן יש להוסיף ל"שווי הרכישה" של המקרקעין - לחישובו של השבח - את סכום הריבית הריאלית ששולמה כאמור. כך אף באשר להקמת המיבנים, שכהוראת סעיף 39(1) לחוק - המתיר ניכויים אלה ואחרים מן השבח - הוצאות הריבית הריאלית באות בגידרי "כל ההוצאות שהוציא המוכר לשם השבחתם של המקרקעין". ואלה היו דברי הסיכום של הנשיא ברק:

לדעתי, הוצאות הריבית הריאלית בגין רכישת המגרש והבנייה עליו מותרות בניכוי בחישוב מס שבח מקרקעין ... הריבית בגין הרכישה על ידי הוספתה "לשווי הרכישה". הריבית בגין הבנייה על ידי הוספתה ל"הוצאות ההשבחה". יצוין, בחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה) (תיקון מס' 50 והוראת שעה), התשס"ב-2002 (ס"ח 1838, התשס"ב, 220), נתווסף לחוק, סעיף 39א שהתיר במפורשות ניכוי הוצאות ריבית ריאלית בגין רכישת מקרקעין והשבחתם. תיקון זה אינו חל בפרשה שלפנינו, אך הוא תואם את מגמתה. תיקון זה משקף את המצב המשפטי הנכון והראוי בסוגיה, שיש בו כדי להטיל מס על השבח האמיתי ולהגשים הרמוניה עם דיני מיסוי רווחי הון ... תיקון זה איננו משנה את המצב המשפטי הנכון שקדם לו, אלא משקף אותו.
4. עתה מבקש המנהל דיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון, שלטענתו פסק בית-המשפט בענייננו הלכה חדשה המעוררת קשיים רבים. וכך תימצת המנהל את טיעוניו (בסעיף 10 לעתירתו), טיעונים הפורשים עצמם על-פני עמודים רבים גדושים בנימוקים ובנימוקי-מישנה לרוב:

עתירה זו, עם כל הכבוד, עומדת בתנאים שמציב סעיף 30 לחוק בתי המשפט, בין היתר, ובעיקר, בשל הקושי ביישומה של ההלכה הנובע מחמישה מוקדים: האחד, קיומה של סתירה חזיתית בין התחולה המיידית, או ליתר דיוק הרטרואקטיבית, שלכאורה קובע פסק הדין, לבין התחולה המפורשת שקבע המחוקק בעניין זה. פסק הדין מתעלם, בכל הכבוד, מן הקשיים התקציביים הכרוכים בהלכה, אותם ביקש המחוקק למנוע באמצעות הקביעה לפיה הוצאות מימון יותרו אך ורק בגין מקרקעין שנרכשו לאחר 7/11/2001; השני, קשיים של ממש באיתור הוצאות המימון, שכן בנכסים מניבים לפחות מרבית הוצאות המימון אם לא כולן הותרו בניכוי לפי פקודת מס הכנסה; השלישי, העדר מנגנון שיערוך סביר; הרביעי, הטבוע בעצם אופיה של הוצאת הריבית כהוצאה פירותית; החמישי, ההשלכות על מס רכישה. (ההדגשה במקור - מ' ח')

5. המנהל פורש לפנינו טיעונים מטיעונים שונים, גדושים, כאמור, בנימוקים ובנימוקי-מישנה, ואולם גם אם מרחיק הוא לכת בטיעוניו, בכל טענה (או כמעט בכל טענה) חוזר הוא כמהופנט אל תיקון מס' 50 שלחוק, ובתוארו המלא: חוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה) (תיקון מס' 50 והוראת שעה), תשס"ג-2002 (תיקון 50). תיקון 50 מכיל תיקונים ושינויים רבים בחוק מס שבח, ומקורו בדו"ח שהגישה הוועדה הציבורית לרפורמה במערכת מיסוי מקרקעין ובהצעת חוק שנוסחה בעקבותיו (ראו ה"ח לשנת תשס"ב, 316, 338). בעקבות הצעת החוק בא תיקון 50 אשר נתפרסם ביום 24 במארס 2002: לאחר הגשת הערעור בענייננו לבית-המשפט העליון ולפני מתן פסק-הדין.

6. והנה, תיקון 50 הוסיף לחוק מס שבח את הוראת סעיף 39א. שכותרתה היא "ניכוי הוצאות ריבית ריאלית", ותכליתה היא (בלשונה) שבמכירת זכות במקרקעין "יותרו בניכוי לשם קביעת סכום השבח, נוסף על ההוצאות המותרות בניכוי לפי סעיף 39, תשלומי ריבית ריאלית, אם אינם מותרים בניכוי לפי הפקודה, ששילם המוכר, החל ביום רכישה עד יום המכירה, בשל הלוואה שקיבל, ושהתקיימו לגביה כל אלה: ...". בהמשכו מונה סעיף 39א. תנאים מתנאים שונים שלא נפרט בהם עתה.

לכאורה, הוראת סעיף 39א. בנויה בצלמו כדמותו של פסק-הדין נושא הדיון, אלא שתחולתה - כאמור בגופו של סעיף 39א. - הוגבלה "[ל]מכירת זכות במקרקעין שיום רכישתה הוא יום כ"א בחשוון תשס"ב (7 בנובמבר 2001) או לאחריו". על הגבלה זו בתקופת פרישתו של תיקון 50 - קרא: על הקביעה כי זכות ניכוי ריבית ריאלית לא תעמוד למוכר, למעשה, אלא לעתיד לבוא בלבד - בונה המנהל את עיקרי טיעוניו. הנה-כי-כן, כך טוען המנהל, המחוקק טרח לתקן את החוק, בקובעו כי הוצאות ריבית ריאלית ניתן יהא לנכותן, בתנאים מסויימים, ממס שבח, אלא שפני החוק אינן מופנות אלא לעתיד בלבד, לעתיד ולא לעבר. שמע מיניה: קודם אותו יום - כבענייננו - לא ניתן היה לנכות ריבית ריאלית. יתר-על-כן: לא בכדי פנה המחוקק אך לעתיד ולא לעבר: מדברים אנו בהוצאה כספית כבדה עד-למאוד לאוצר המדינה, ומכאן שהמחוקק הגביל דבריו אך לעתיד בלבד בבקשו שלא לפרוע פרעות בהכנסות המדינה. החלת הניכוי באורח ריטרואקטיבי - כפסיקת בית-המשפט - תטיל על האוצר נטל קשה ובלתי צפוי, ויש להימנע מכך.

7. טיעוני המדינה קשים בעיניי. כידוע, לא יינתן דיון נוסף בפסק-דין של בית-המשפט העליון אלא בנסיבות חריגות בלבד. הנסיבות הן אלו, שבית-המשפט פסק הלכה, ולא אך הלכה "מן המנין" אלא הלכה הניחנה בייחוד, כהלכה הסותרת הלכה קודמת של בית-המשפט העליון או הלכה שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה ראויה היא כי תידון בדיון נוסף. אסכים כי בענייננו נפסקה הלכה חדשה וחשובה, ואולם לא נמצא לי שכדי-כך חדשה וחשובה היא עד שראויה היא לדיון נוסף בה. ראו והשוו: דנ"א 5771/02 מאיר עשור נ' "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (לא פורסם); דנ"פ 983/02 יעקובוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 385, 395; דנ"א 7309/01 דיקלה חברה לניהול קרנות נאמנות בע"מ נ' פקיד שומה למפעלים גדולים (לא פורסם); דנ"פ 64/98 הלדשטיין נ' מדינת ישראל (לא פורסם).

8. הנשיא ברק פירש את הוראות החוק שלענין מתוכן ובהן, על-פי לשונן וברוח תכליתן קודם תיקון 50, ומשהסיק מסקנות שהסיק לא ידעתי כיצד יש בו בתיקון 50 כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף, בפירושן של אותן הוראות. אכן כן: הוראת-חוק חדשה המיתוספת לחוק קיים יש בכוחה להשפיע על פירושן של ההוראות ה"וותיקות", אלא שבמקרה מעין זה מצפים היינו מן המחוקק כי יאמר לנו דבר, בין במפורש בין מכללא הקרובה לאמירה מפורשת. תיקונו של החוק - תיקונו באשר הוא - מתקשה לראות בו שינוי תחומי פרישתן של הוראות החוק המקוריות "ולו מן הטעם שלעתים נועד חוק חדש לפרש מצב סתום בחוק קודם, ואפשר שבית-המשפט היה מגיע - לו נתבקש לפרש את החוק הקודם לפני שנחקק החוק החדש - לאותו "פירוש" שהמחוקק קבע בחוק החדש. דהיינו: אפשר שהתיקון נעשה לזהירות-יתר (ex abundanti cautela) ולא לשינוי מצב": בג"צ 6194/97 נקש נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נג(5) 433, 456-455; השוו: א' ברק, פרשנות במשפט (נבו, 1993, כרך שני), 55-54.

בענייננו-שלנו אף זאת לא אירע, שהרי בית-המשפט נדרש לפירוש החוק קודם תיקון 50, ולא נמצא לי שתיקון 50 נתכוון כלל לשנות מאותו פירוש (גם בהנחה ש"יכול" היה לעשות כן, באורח רטרוספקטיבי, חרף הפגיעה בזכויות מוקנות). על כל אלה נזכור כי הסמכות לפירושו של חוק לבית-משפט ניתנה, והוא עקרון ביזור הסמכויות.

9. בית-המחוקקים נמשל לבית-מאפה. בעל המאפיה הוא - והוא בלבד - יקבע מה ייאפה ואימתיי ייאפה, ואולם משעה שיצא המאפה מן התנור, נסתיימה מלאכתו של האופה, ולא הוא שיקבע מה טעמו של המאפה. וכבר לימדונו חז"ל, כי אין הנחתום מעיד על עיסתו. הנמשל יידרש מאליו: בית-המשפט - ובית-המשפט בלבד - הוא שיקבע מה טעמו של המאפה, הוא שיקבע פירוש החוק מהו. ראו והשוו: רע"פ 1127/93 מדינת ישראל נ' קליין, פ"ד מח(3) 485, 501-500; בג"ץ 3648/97 סטמקה נ' שר הפנים, פ"ד נג(2) 728, 744-743; בג"ץ 5290/97 עזרא נ' השר לענייני דתות, פ"ד נא(5) 410, 420-419.

10. לא אקל ראש בטענות המדינה, בהן הטענה כי פירוש החוק בדרכו של בית-המשפט יהיה בו כדי להכביד על תקציב המדינה, אך לא מצאתי כי יש בטעם זה כדי להצדיק דיון נוסף בהלכה שנפסקה. אם כך על דרך הכלל, לא-כל-שכן שתיקון 50 הולך בדרכה של ההלכה.

11. לא מצאתי הצדק לקיומו של דיון נוסף, ואני מחליט לדחות את העתירה.

העותר ישלם למשיבה שכר טירחת עורך-דין בסך 15,000 ש"ח.

היום, ז' בתמוז תשס"ג (7.7.03).
ש ו פ ט








דנא בית המשפט העליון 4757/03 מנהל מס שבח מקרקעין נ' מ.ל השקעות ופיתוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 07/07/2003)











תיקים נוספים על מנהל מס שבח מקרקעין
תיקים נוספים על מ.ל השקעות ופיתוח בע"מ




להסרת פסק דין זה לחץ כאן



הוספת מידע משפטי למאגר
שתפו אותנו במידע משפטי שנוכל להוסיף למאגר שלנו. פסקי דין, כתבי תביעה ו/או הגנה, החלטות וכו' יוספו למערכת ויוצגו באתרנו ובגוגל.


הוסף מידע משפט