טמפו תעשיות בירה בע''מ - מנהל מס קניה
ניתן לקבל מידע נוסף על הצדדים בתיק זה
טמפו תעשיות בירה בע"מ מנהל מס קניה




טמפו תעשיות בירה בע''מ - מנהל מס קניה

המרצת פתיחה (סדר דין מיוחד) 697/90     26/11/1998 (הפ)



תיקים נוספים על טמפו תעשיות בירה בע"מ
תיקים נוספים על מנהל מס קניה




הפ 697/90 טמפו תעשיות בירה בע"מ נ' מנהל מס קניה





ה"פ 697/90
המבקשת : טמפו תעשיות בירה בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד פוטשבוצקי
ואח'

-נגדהמשיב
: מנהל מס קניה

ע"י ב"כ עוה"ד גב
' זכאי מפרקליטות מחוז ת"א (אזרחי)
פסק - דין

1. ביום 6 בינואר 1997 נתן בית המשפט העליון

פסק דין
בערעור שהגיש המשיב על פסק דינו של בית משפט זה בתיק ה"פ 697/90. פסק דינו של בית המשפט העליון קבע כדלקמן :

"על דעת הפרקליטים אנו מקבלים את הערעור, מבטלים את פסק הדין ומחזירים את התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שישמעו ראיות נוספות וטענות נוספות ויתן פסק הדין (כך במקור - א.ג.חדש.
אין צו להוצאות".
פסק דין
זה ניתן בהמשך להחלטה שניתנה בתיק באותו מועד על ידי בית המשפט העליון בבקשת המשיב לצרף בשלב הערעור ראיות נוספות. להלן נוסח ההחלטה :
"נראה לנו שיש בראיות הנוספות לכאורה להוות תשתית לטענה שהראיות
מטעם המשיבה לא היו ראיות אמת. בנסיבות אלה אנו מחליטים לקבל את הראיות הנוספות".

2. הרקע העובדתי והמשפטי

א. המבקשת היא חברה העוסקת ביצור ובשיווק של משקאות, ביניהם בירה "מכבי". במשך השנים וברציפות שילמה המבקשת למשיב, מנהל מס קניה
, מס קניה עבור מוצר זה, על פי שעור הקבוע בתעריפי המכס וכאחוז ממכירות המוצר. מיום 7 בנובמבר 1984
ועד ל- 22 ביוני 1987 היתה בירה מכבי מוצר שמחירו מפוקח, על פי חוק הפקוח על מצרכים ושירותים, התשי"ח- 1957 (להלן - "חוק הפיקוח") וצו ספציפי שהוצא מכוחו. על פי חוק הפיקוח אין המוצר המפוקח טעון מס קניה, אך עובדה זו נודעה למבקשת רק בשנת 1987, ואף המשיב לא שת ליבו לטעותה וו, ועל כן במשך כל התקופה האמורה המשיכה המבקשת לדווח על מכירות המוצר ולשלם מס קניה בהתאם.

ב. ביום 9 בינואר 1989 פנתה המבקשת אל המשיב בבקשה שהסכומים אשר שולמו על ידה מתוך טעות יושבו לה.

ג. במכתב מיום 18 באפריל 1989 הודיע מר אופק, סגן ראשון לממונה האזורי, על הסכמתו להשיב למבקשת את הכספים (להלן- "החלטתו של מר אופק" או "מכתבו של מר אופק") לפי סעיף 6 לחוק מסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר) התשכ"ח - 1968 (להלן- "החוק"). הסכמה זו ניתנה בהסתמך על הבנתו כי הענין נופל לגדר ס"ק (2) להגדרת "יתר" לפי סעיף 1 לחוק : "סכום הישבון וכל סכום אחר ששולם למנהל או הופקד אצלו, על פי חוק מס עקיף, ויש להחזירו, וכן סכום מס עקיף שהוחזר על פי החלטת המנהל". עם זאת, הודיע מר אופק כי לגב
י הסכומים ששולמו לפני 1 באוקטובר 1986 לא ישולמו הפרשי הצמדה וריבית. בשל נקודת מחלוקת זו נכשל המו"מ בין הצדדים, והמבקשת פנתה בהמרצת פתיחה כדי שבית המשפט יתן צו הצהרתי הקובע שהיא זכאית להחזר סכומי הכסף ששילמה כמס קניה עבור בירה מכבי.
ד. טענות המבקשת

(1) המדובר בהבטחה שלטונית. לטענת המבקשת, די בהסכמתו העקרונית של המשיב
שבאה לידי ביטוי במכתבו של מר אופק מיום 18 באפריל 1989, כדי להקים לה זכות להשבת אותם כספים.

(2) הענין נופל בגדר ס"ק (2) שבהגדרת "יתר" שבסעיף 1 לחוק, וזאת בהתבסס על שיקולי מדיניות משפטית, לשון החוק והפסיקה. לפיכך זכאית המבקשת להשבה מכוח החוק ממועד כניסתו לתוקף של חוק מס ערך מוסף (תיקון מס' 6), התשמ"ו1986 (להלן- "תיקון 6 לחוק" או "התיקון") שהוסיף את ס"ק (2) להגדרה האמורה בסעיף 1 לחוק.

(3) על התקופה שלפני תיקון 6 לחוק חל חוק עשית עושר ולא במשפט, התשל"ט - 1979 (להלן -"חוק עשית עושר"), ומכוחו יש להשיב את הכספים ששולמו למשיב עד למועד התיקון.

ה. טענות המשיב

(1) החלטתו של מר אופק התבססה על פרשנות מוטעית של החוק, ולפיכך חורגת משיקול הדעת המותר לו. בהיותה החלטה הנוגדת את החוק, חלות עליה הלכות בית המשפט העליון לפיהן תוכל הרשות המנהלית לחזור בה מן ההחלטה. וממילא לא שינתה המבקשת מצבה לרעה בהסתמך על החלטה זו.

(2) החלטתו של מר אופק מתבססת על פרשנות מוטעית של החוק - מאחר והענין הנדון נופל בס"ק (1) להגדרת "יתר" לפי סעיף 1 לחוק, "מס-עקיף ששולם ביתר", ולא בגדר ס"ק (2). על ס"ק (1) להגדרת "יתר" חל הסייג להשבה שבס"ק (2) לסעיף 6 לחוק. ומאחר והמבקשת גלגלה את מס הקניה על הצרכן, לא היה מקום להסכים להשיב לה את הכספים.
ו. בפסק דיני מיום 15 באוגוסט 1991 (להלן- "פסק הדין הקודם" או "פסק הדין"), שבוטל כאמור על ידי בית המשפט העליון, הוצהר כי המבקשת זכאית להשבת כל הכספים ששילמה למשיב מתוך טעות מיום 7 בנובמבר 1984 ועד ליום 22 ביוני 1987 כשהם צמודים ונושאים ריבית מיום כל תשלום ועד ליום ההשבה. פסק הדין הושתת על הנימוקים הבאים :

(1) החלטתו של מר אופק מהווה החלטה מנהלית שניתנה בגדר סמכויותיו ובתוקף תפקידו, ולאחר קבלת חוות דעת מטעם היועצת המשפטית של המשיב.

(2) ההלכה הפסוקה קובעת כי סמכותה של הרשות המנהלית לחזור בה מהחלטותיה קיימת רק במקרים נדירים המצדיקים עיון מחדש בנסיבות המקרה הרלבנטיות, תוך מתן משקל לשאלה אם האשמה בגין ההחלטה השגויה-לכאורה נעוצה ברשות המנהלית עצמה. הגישה הרווחת בפסיקה היא כי הלכה זו תחול גם כאשר החלטתה של הרשות נבעה מטעות משפטית.

(3) המונח "מס-עקיף ששולם ביתר" (פסקה 1 להגדרת "יתר", בסעיף 1 לחוק) מתייחס למס אשר שולם בסכום גב
וה מזה שצריך היה להיות משולם ולא לסכומים אשר כלל לא היה בסיס לגב
ייתם. במקרה הנדון המבקשת כלל לא צריכה היתה לשלם מס קניה, וממילא אין סכומים אלה נופלים בגדר "מס-עקיף ששולם ביתר" לעניין החוק. האבחנה שעושה סעיף 6 לחוק מבהירה כי בנוגע לתשלומים מסוימים
המנויים בס"ק (2) להגדרת "יתר" כפי שהוסף ע"י תיקון 6 לחוק, אשר נכנס לתקפו ביום 1 באוקטובר 1986, זכאי יהיה המשלם להשבה אפילו גלגל את סכום המס הלאה על הצרכן.

(4) לפיכך נקבע כי על המשיב להשיב למבקשת את כל הכספים שהועברו אליו בטעות החל מיום התיקון לחוק ביום 1 באוקטובר 1986.

(5) לגב
י התקופה שטרם תיקון 6 לחוק, היתה הגדרת המונח "יתר" זהה לס"ק (1) להגדרה שלאחר התיקון. לפיכך, טרם תיקון 6 לא חל החוק כלל על התשלומים
אותם שילמה המבקשת. בהעדר הסדר ספציפי חל הדין הכללי, הוא חוק עשיית עושר.

(6) בניגוד לטענת המשיב, כי המבקשת כלל לא נפגעה מן העובדה ששילמה מס מתוך טעות, שכן עלות נוספת זו "גולגלה" במלואה על הצרכן, ועל אף שהוכח כי מס הקניה ששולם היווה חלק ממחיר המוצר בתקופה הרלבנטית, נקבע כי אכן נגרם למבקשת חסרון כיס, אשר שעורו אינו ידוע, בשל מס הקניה ששילמה מתוך טעות. הפסד רווחים זה נגרם כתוצאה מן העובדה שסך מכירותיה היה גב
וה יותר אילו מס הקניה לא היה נכלל במחיר המוצר.

(7) מאחר והעשרות שלא-כדין של הזוכה, ולא נזקיו של המזכה, היא העומדת במרכז דיני עשיית העושר. ומאחר שהתעשרותו של המשיב היתה במלוא גובה התשלומים היה המשיב צריך להראות אם ובכמה היה ההפרש בין רווחי המבקשת אילולא שולם בטעות המס, לבין רווחיה בפועל, נמוך מסך המס ששולם. זאת, בהיות הטענה
המסתמכת על סעיף 2 לחוק עשיית עושר טענת הגנה (פטור מהשבה בשל נסיבות בלתי צודקות או בהעדר חסרון כיס של המזכה), ונטל הוכחתה על המשיב.

(8) מאחר והמשיב לא עמד בנטל האמור נקבע כי על המשיב להשיב למבקשת את כל הסכומים בהם התעשר שלא כדין מיום 7 בנובמבר 1984 ועד ליום 1 באוקטובר 1986.

ז. במסגרת הערעור שהגיש על פסק הדין ביקש המשיב להגיש ראיות נוספות (להלן"הראיות הנוספות"). הראיות הנוספות הן מכתביה של המבקשת אל הנהלת המכס משנת 1987. המכתבים עוסקים בחיובי מס הקניה שיסודם בטעות והמבקשת אינה מעלה בהם דרישה להשבת הכספים. ממכתבים אלה ביקש המשיב ללמוד כי :

(1) אף המבקשת לא סברה כי מגיעה לה השבה של הכספים, וזאת בהסתמך על כך שדרישה כזאת לא הופיעה במכתבים המוקדמים,
(2) המבקשת הציגה תמונה בלתי שלמה בבית המשפט, והדבר כולל אף חשש לעדות מטעה בחקירה הנגדית של המצהיר מטעם המבקשת.

(3) המבקשת הטעתה את בית המשפט, על ידי כך שביודעין גרמה לכך שלא כל החומר הרלבנטי יהיה בידיעת המשיב ובית המשפט. זאת, על ידי פניות לסניפים שונים של אותו משרד ממשלתי (סניף ת"א וסניף ירושלים במקרה זה) מתוך הנחה שבגוף גדול ומסורבל מעין זה לא ידע זה על מעשיו של האחר.


(4) אילו היו הראיות הנוספות בפני
בית המשפט, סביר להניח כי היתה להם השפעה על תוצאת פסק הדין.

ח. כאמור, סבר בית המשפט העליון כי "נראה לנו שיש בראיות הנוספות לכאורה להוות תשתית לטענה שהראיות מטעם המשיבה לא היו ראיות אמת" בנסיבות אלו החליט בית המשפט העליון לקבל את הראיות הנוספות.

ט. בהגיע התיק חזרה אל בית משפט זה, נתגלע ויכוח בין הצדדים על משמעות פסק דינו של בית המשפט העליון לגב
י הדיון החוזר בבית משפט זה.

(1) לטענת המבקשת על בית המשפט לדון אך בראיות הנוספות ובטענות הנוספות הנובעות מהן. עמדתה זו מבוססת על הנימוקים הבאים :

(א) פסק הדין ניתן על דעת הפרקליטים, דהיינו בהתבסס על הסכמתם. עיון בפרוטוקול הדיון ובהקשר הדברים מעלה כי הסכמת ב"כ המבקשת להשבת הענין לבית המשפט הזה היתה רק לצורך דיון בראיות הנוספות.

(ב) לשון פסק הדין מציינת כי בית המשפט המחוזי ישמע "ראיות נוספות וטענות נוספות". כאשר מעונין בית המשפט העליון כי בית המשפט המחוזי יערוך את כל הדיון מחדש הוא קובע זאת מפורשות.
(ג) השוואה לתקנה 455 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן"תקנות טד"א").

(2) לטענת המשיב מאחר שפסק דינו של בית המשפט העליון בערעור ביטל את פסק הדין שניתן על ידי בית משפט זה ביום 15 באוגוסט 1991, הרי שעל בית המשפט זה לדון בכל הטענות והראיות, כולל הראיות הנוספות, כמובן, ולהכריע בהן מחדש. המשיב סומך טענתו על שני נימוקים עיקריים :

(א) לשון פסק דינו של בית המשפט העליון שביטל את פסק הדין הקודם.
(ב) אם תתקבל עמדת המבקשת, היי שתינטל מן המשיב זכותו לערער על פסק

הדין , שכן רק "התוספת" היא שתעמוד למבחן בית המשפט של ערעור בעתיד, ונמצא כי למשיב לא תינתן ההזדמנות לטעון לשינוי פסק הדין לגופו, על אף שלכאורה בוטל בידי בית המשפט העליון.

3. השאלות שבמחלוקת

א. מה מסגרת הדיון בתיק כמשתמע מפסק דינו של בית המשפט העליון בערעור.

ב. האם יש בראיות הנוספות כדי להטיל דופי באופן ניהול התיק על ידי המבקשת או בעדים
מטעמה. האם יש בכך כדי לשנות את תוצאת פסק הדין.

ג. האם יש בראיות הנוספות לגופן, תוך בחינה מחודשת של כל הראיות והטענות בתיק,
כדי לשנות את התמונה הכוללת, ובעקבות כך את פסק דינו של בית משפט זה.



4. המסגרת הנורמטיבית

א. חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט- 1979

"1. חובת ההשבה

(א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה.
(ב) אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת.

2. פטור מהשבה

בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת".

ב. חוק מסים עקיפים (מק ששולם ביתר או בחסר), התשכ"ח- 1968

"ג. הגדרות

בחוק זה -

"מס-עקיף" - מכס, בלו, מס-קניה, מס בולים או היטל לפי תקנות שעת-חירום (תשלומי-חובה), התשי"ח- 1958;

"חסר" - מס-עקיף שלא שולם, או שהוחזר בטעות, כולו או מקצתו;
"יתר" -

(1) מס-עקיף ששולם ביתר ;

(2) סכום הישבון וכל סכום אחר ששולם למנהל או הופקד אצלו, על פי
חוק מס עקיף, ויש להחזירו, וכן סכום מס עקיף שהוחזר על פי החלטת המנהל ;

6. החזר יתר

יתר יוחזר למי ששילמו, אם הוא ביקש את ההחזר תוך התקופה הקובעת, ולגב
י יתר כמשמעותו בפסקה (1) להגדרת "יתר", למעט
לענין מס בולים - גם בתנאי שהוכיח להנחת דעתו של המנהל אחת
מאלה :

(1) שהוא לא מכר את הטובין ;

(2) הוא מכר את הטובין אולם היתר לא נכלל במחיר שהקונה שילם".

ג. ואולם נוסחם האמור של סעיפים אלו, תחילתו מיום 1 באוקטובר 1986, דהיינו במהלך התקופה המדוברת. במועד זה נכנס לתוקפו תיקון לחוק שתוקן במסגרת חוק מס ערך מוסף (תיקון מס' 6), התשמ"ו- 1986 (להלן- "תיקון 6 לחוק" או "התיקון") שנוסחו כדלקמן :

"47. תיקון חוק מסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר )

בחוק מסים עקיפים (מס ששעם ביתר או בחסר), התשכ"ח- 1968 -

(1) בסעיף 1 -

(א) בהגדרת "מס-עקיף", אחרי " מי קניה" יבוא" מס בולים" ;

(ב) בהגדרת "יתר", האמור בה יסומן ( 1 ) ואחריו יבוא :



2(11) סכום הישבון וכל סכום אחר ששולם למנהל או הופקד אצלו, על פי חוק מס עקיף, ויש להחזירו, וכן סכום מס עקיף שהוחזר על פי החלטת המנהל ;"

(2) בסעיף 6, במקום "והוכיח" יבוא "ולגב
י יתר כמשמעותו בפסקה (1) להגדרת "יתר", למעט לענין מס בולים - גם בתנאי שהוכיח"."

ד. כלומר, קודם לתיקון האמור היה נוסחם של שני הסעיפים הרלבנטיים כדלקמן :

"1. הגדרות

בחוק זה -

"מס-עקיף" - מכס, בלו, מס-קניה, מס בולים או היטל לפי תקנות שעת-חירום (תשלומי-חובה), התשי"ח" 1958;

"חסר" - מס-עקיף שלא שולם, או שהוחזר בטעות, כולו או מקצתו;
"יתר" - מס-עקיף ששולם ביתר;

6 . החזר יתר

יתר יוחזר למי ששילמו, אם הוא ביקש את ההחזר תוך התקופה הקובעת, והוכיח להנחת דעתו של המנהל אחת מאלה:

(1) שהוא לא מכר את הטובין ;

(2) שהוא מכר את הטובין אולם היתר לא נכלל במחיר שהקונה שילם".
5. מסגרת הדיון

א. כאמור טוענת המבקשת כי דיון חוור זה בתיק מוגב
ל לדיון בראיות הנוספות שהחליט בית המשפט העליון על קבלתן, בחינת משקלן הכולל והשפעתן על מסקנות ותוצאות פסק הדין. המשיב טוען לעומתה כי על פי פסק דינו של בית המשפט העליון יש לשוב ולבחון את כל המערכת העובדתית, הראיתית והמשפטית כולה ולפסוק בענין מחדש.

ב. סבורני כי הצדק בענין יה עם המשיב. משבוטל פסק הדין בידי בית המשפט העליון, הרי שאינו קיים עוד ויש להכריע מחדש בכל המחלוקות העובדתיות והמשפטיות. הדבר נכון עוד יותר בשל כך שבית המשפט העליון סבר, כי לכאורה עולה מן הראיות הנוספות כי ראיות המבקשת לא היו ראיות אמת. לפיכך ודאי שנתכוון כי בית המשפט ישוב ויעיין בכל הראיות, כולל הראיות שנוספו, מחדש, בטרם ישוב ויכריע בשאלות של עובדה ומשפט.

ג. אין ללמוד לעניין זה מתקנה 455 לתקנות סד"א כפי שהמבקשת מנסה לעשות. תקנה 455 קובעת כדלקמן :

"לא הכריע בית המשפט בערכאה הקודמת בפלוגתה פלונית או בשאלה
של עובדה, והיא נראית לבית המשפט שלערעור כמהותית למתן החלטה

נכונה במשפט לגופו של ענין, רשאי בית משפט שלערעור לנסח פלוגתות
או שאלות ולהעבירן לדיון לבית המשפט בערכאה הקודמת, ובמקרה זה
יורה לאותו בית משפט לקבל את הראיות הנוספות הדרושות: בית המשפט בערכאת הקודמת ידון בפלוגתות או בשאלות ויחזיר את חומר הראיות, בצירוף ממצאיו ונימוקיהם, לבית המשפט שלערעור".

נראה לי כי אין צורך להכביר מילים בענין זה. המקרה הנדון אינו נופל בגדר תקנה זו.
ד. פסק דינו של בית המשפט העליון ניתן בגדר סמכותו של בית משפט של ערעור :

1
"ליתן כל החלטה שצריך היה לתאה, או לאשר או לבטל את ההחלטה שניתנה ולהורות על דיון חדש, או ליתן החלטה נוספת או אתרת ככל שיחייב הענין; בית המשפט רשאי להשתמש בסמכותו זו אף אם הערעור מתייחס רק לחלק מן ההחלטה, ורשאי להשתמש בה לטובת המשיבים או בעלי הדין האחרים, כולם או מקצתם, אף אס לא הגישו ערעור או ערעור שכנגד" (תקנה 462 לתקנות סד"א).

במקרה זה הורה בית המשפט העליון ברורות על ביטול פסק הדין וקיום דיון חדש.

ה. טוענת המבקשת כי פסק הדין ניתן בהתאם להסכמת הצדדים, לפי תקנה 461 לתקנות סד"א, וכי הסכמתה כפי שניתנה במהלך הדיון לא כללה פתיחה מחודשת של כל ההליך. להלן חילופי הדברים בין ב"כ המבקשת לב"כ המשיב (בהתאמה) כפי שנרשמו בפרוטוקול הדיון שהתנהל בפני
בית המשפט העליון ביום 6 בינואר 1997 :

"עו"ד לרנר : . . .אני אבקש להחזיר את התיק לבית המשפט דלמטה, על
מנת שמר שפר יוכל לפעול, ועל מנת לפתוח את התיקים ולראות האם יש מסמכים נוספים בקשר לזה.

עו"ד מרגלית: אני מסכימה להחזיר את התיק לצית המשפט המחוזי"

לאור חילופי הדברים כפי שהובאו לעיל, נראה לי כי אין המבקשת יכולה לטעון כי הסכמתה להשיב את התיק לדיון בבית משפט זה היתה מוגב
לת לבחינת משקלן של הראיות הנוספות והשפעתן על פסק הדין.
לפיכך יכריע

פסק דין
זה בכל המחלוקות בין הצדדים מבלי להצטמצם לשאלת משקלן ומשמעותן של הראיות הנוספות.
6. האם יש בראיות הנוספות כדי להטיל דופי באופן ניהול התיק על ידי המבקשת

א. טענה זו של המשיב כי היה ניסיון להטעות את בית המשפט מתבססת בעיקרה על מסקנתו כי המצהיר מטעם המבקשת לא העיד עדות אמת לכאורה בעת שנחקר חקירה נגדית ע"י ב"כ המשיב. להלן הקטע הרלבנטי מתוך חקירתו הנגדית של ד"ר שפר, המצהיר מטעם המבקשת, כפי שתועדה בפרוטוקול בית המשפט מיום 27 בדצמבר 1990 :

"ש. מתי נודע לכם שכך ? שאתם פטורים ממס קניה ?

ת. זה נודע לי סמוך לכניסתי לתפקידו בחודש פברואר 87'.

ש. אך כך, מדוע השתהיתם בפני
יה עד ינואר 89 !
ת. אני לא יכול להשיב על כך, אני לא עסקתי בפני
יה למכס. אין לי תשובה לשאלה הזאת".

ב. בסיכומיה גורסת המבקשת לעניין זה כי עדותו של ד"ר שפר עדות אמת היתה. לגרסתה :

"ד"ר שפר נשאל בקשר לפניה למכס להשבת הכספים - ותשובתו היתה
שלא הוא פנה למכס בעניין זה (הדגשה לא במקור - א.ג.), ואין כאן כל שקר. כל שביקש ד"ר שפר היה לדאוג להפסקת גב
יית המס בעתיד, ד"ר
שפר מעולם לא פנה למכס ולא עסק בדרישת השבת הכספים ששולמו בעבר ולא ידע ולא יכול היה לדעת מה היו הסיבות שהניעו את המבקשת להגשת התביעה במועד שהוגשה. כל עדות אחרת מצידו היתה עדות שמיעה. מכאן שאין כל שקר בעדותו לעיל, וכל הטענה וכך במקור - א.ג.) להיפוכו של דבר הינה מופרכת ונועדה רק לשם הכפשה."

ג. לא הייתי רוצה לקבוע מסמרות בענין חמור מעין זה בנסיבות הקיימות. מאז חקירתו של ד"ר שפר בפני
בית משפט זה כבר חלפו שמונה שנים. אין איש זוכר עוד את הקשרם המדויק של הדברים שנאמרו ואת הדבקם באולם בית המשפט. אין זה מן הראוי
להתבסס על הפרוטוקול הלאקוני בקביעה מעין זו. גם הסברה של המבקשת בענין זה יש בו מן ההגיון שכן פניות המבקשת אל המשיב להשבת הכספים החל בשנת 1989 לא נעשו כלל על ידי ד"ר שפר, כי אס באמצעות בא כוחה.

ד. אף אינני מוצא מקום לדון את המבקשת לכף החובה בהתבסס על טענת המשיב כי סמכה כפיה על הסרבול והבלבול המלווים גוף גדול כמשרד ממשלתי על מנת להסתיר מן המשיב, בא כוחו ובית המשפט חומר רלבנטי. אינני סבור כי הטענה עולה בקנה אחד עם ההגיון. סבורני כי לא היתה למבקשת כל סיבה לחשוש מהצגת המסמכים המהווים את הראיות הנוספות. ולא זו אף זו, לא היתה לה כל סיבה סבירה להניח כי אינם נמצאים בידי ב"כ המשיב, וודאי שלא יכלה להסתכן ולהשעין תביעה משפטית על הימור מעין זה. לא ניתן ליחס חוסר תום לב למחדלה לדרוש מדוע לא הציגן המשיב בפני
בית משפט זה. לכל הפחות יכולה היתה המבקשת להניח כי המשיב מבקש להימנע מלהביא בפני
בית המשפט מסמכים אלו מטעמיו הוא.

ה. אף לגופן של הראיות הנוספות אינני מוצא מדוע היה על המבקשת להסתכן בהסתרתן המכוונת של הראיות הנוספות ולשם מה על העד לשקר בעניינן.

(1) המדובר בארבעה מכתבים מיום 20 במרץ 1987, 26 באפריל 1987, 12 במאי 1987 ו
18 במאי 1987 (להלן- "המכתב הראשון' ועד "המכתב הרביעי" בהתאמה, וביחד "המכתבים"). המכתבים חתומים כולם בידי ד"ר שפר, ומופנים (בהתאמה) למנהל המכס והמע"מ, לסגנו, ושני האחרונים למר יפה מן המחלקה הכלכלית באגף המכס והמע"מ. כל המכתבים עוסקים בכך שהמבקשת גילתה כי היא גובה ומעבירה למשיב מס קניה בלי בסיס חוקי. המכתבים משדלים את הגורמים הנמענים להזדרז ולהסדיר חוקית את הענין "לכאן או לכאן. חברתנו לא תוכל להוסיף ולגב
ות מלקוחותיה מס-קנייה ללא בסיס איתן בחוק." (מתוך המכתב השני). כן כוללים המכתבים הבטחה מפורשת להוזיל את מחירה של הבירה בשיעור מס הקניה. מן המכתבים עולה כי המבקשת חשה כי מחובתה לתאם עם המשיב את צעדיה וחששה לנקוט צעד חד צדדי ולהפסיק את העברת הסכומים שגב
תה כמס קניה אל המשיב מבלי להודיעו ולקבל את הסכמתו קודם לכן, משראתה המבקשת כי אין היא זוכה
לשיתוף הפעולה המצופה מן המשיב, הודיעה לו במכתבה השלישי כי "לאור כל האמור לעיל בכוונת חברתנו לחדול מגב
ית מס-קניה על מבירות בירה "מכבי" החל

ביום א' 24 במאי 1981" .

(2) מן המכתבים אכן עולה טעם לפגם, אך הכתם הדבק במשיב מאפיל על חטאה של המבקשת. האחרונה משום שלא הפסיקה לגב
ות ולהעביר את מס הקניה מיד לכשנודע לה כי אין בסיס חוקי לגב
ייתו. האחרון משום שהמשיך לקבל את הסכומים שנגב
ו, גם לאחר שהמבקשת העירה את תשומת ליבו לכך שאין בסיס חוקי לגב
יית הכספים ולא הזדרז להסדיר את הענין בדין כנדרש. הצרכן הסופי אדיש לאופן תמחור הבירה, ובלאו הכי הביקוש מושפע ממחירו הסופי של המוצר. לפיכך, משהבינה המבקשת כי היא מעבירה כספים אלה למשיב בטעות, יכולה היתה להפסיק לגב
ותם ולהוזיל את מחיר הבירה (וכתוצאה מכך להגדיל את הביקוש), ויכולה היתה להמשיך לשמור את מחיר הבירה בעינו ולספוג את הירידה בביקוש כנגד תוספת ההכנסה, זהו שיקול כלכלי מסחרי גרידא שבסמכותה ובשיקול דעתה של המבקשת. לעומתה המשיב כגוף שלטוני אינו רשאי לעשות ככל העולה על רוחו ואין זה מסמכותו לגב
ות מסים ללא בסיס חוקי.

1. לפיכך אינני מוצא ממש בטענות המשיב בדבר הטעיה או חוסר אמת בדרך ניהול המשפט על ידי המבקשת. מכאן שגם אין צורך להכריע בשאלה האם היה מקום לשנות מפסק הדין לו עלה חוסר תום לב ממעשיה של האחרונה.

7. האם עולה מן המכתבים כי אף המבקשת לא סברה כי מגיעה לה השבה של הכספים שנגב
ו והועברו. והאם יש מקום לשנות מתוצאת פסק הדין אם התשובה לכך היא חיובית.

נראה לי כי לא ניתן להסיק מן המכתבים ויתור כלשהו של המבקשת על השבתם של הסכומים האמורים . המכתבים נכתבו עוד בעת שהסכומים נגב
ו כמס קניה והועברו למשיב

ודאגתה העיקרית של המבקשת היתה להפסיק נוהג זה. סבורני כי אין לזקוף לחובתה של המבקשת, כי בוששה כעשרים חודש בטרם פנתה למשיב על מנת שישיב לה את הכספים, עד כדי שלילת זכותה החוקית להשבה, אם ימצא להלן כי זכות כזו אכן קמה לה.
8. לגופן של הראיות הנוספות תוך בחינה חוזרת של כל הראיות והטענות לא מצאתי כי יש מקום לשנות מפסק הדין.

א. חזרה של רשות מנהלית מהחלטתה

ההלכה הפסוקה קובעת כי סמכותה של הרשות המנהלית לחזור בה מהחלטותיה קיימת רק במקרים נדירים המצדיקים עיון מחדש בנסיבות המקרה הרלבנטיות, תוך מתן משקל לשאלה אס האשמה בגין ההחלטה השגויה-לכאורה נעוצה ברשות המנהלית עצמה, ותוך מגמה שלא להתיר לרשות לשנות החלטתה כאשר מדובר באזרח

אשר לא דבק עוול בכפו (בג"ץ 844/86 דותן נ' היוהמ"ש ואח', פ"ד מא (3) 219, 223-224, וההפניות הנזכרות שם). הגישה הרווחת בפסיקה היא כי הלכה זו תחול גם כאשר החלטתה של הרשות נבעה מטעות משפטית (ע"א 433/80 נכסי י.ב.מ ישראל בע"מ נ' מנהל מס רכוש וקרן פ2צויים, תל-אביב, פ"ד לז (1) 337, 351, בג"ץ 707/81 שוורץ ואח' נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, תל-אביב-יפו ואח', פ"ד לו (2) 665, 667-668), אך יתכן כי במקרה של טעות מסוג זה יש מקום להקפיד עוד יותר עם הרשות. ההגיון העומד מאחורי גישה וו, המחמירה עם הרשות, נעוץ "בחשיבות של סופיות הדיון, ובזכותו של האזרח לדעת, היכן הוא עומד ביחסיו עם השלטון, מבלי שעליו לחשוש משינוי החלטותיה של הרשות חדשות לבקרים" (שם, בעמ' 344). משמע, אין נפקא מינה לעניין זה אם חל שינוי לרעה במצבו של האזרח, בעקבות ההחלטה המוקדמת של הרשות.

בבג"צ 4383/91 שפקמן חיים ואח' נ' עירית הרצליה, מו (1) 447, קבע בית המשפט העליון כי :

סמכות הנתונה לרשות שלטונית בתחום העשייה המנהלית כללת גם
את הכוח לתקן, לשנות, להתלות ולבטל מעשה מינהלי שעשתה מכוח
סמכותה (סעיף 15 לחוק הפרשנות, התשמ"א- 1981). השימוש
בסמכות האמורה איננו מעורר בל קושי כשהשינוי מתייחס למדיניות



כללית הצופה פני עתיד, שהלוא לשום אדם, או ציבור, אין זכות קנויה לתבוע, שמדיניות קיימת תישאר בתוקפה גם לעתיד לבוא (ראה : בג"צ 321 ,135/15 סאי-טקס בע"מ נ' שר המסחר והתעשיה, פ"ד ל(1) 673; בג"צ 594/78 אומן מפעלי סריגה בע"מ ואח' נ' שר התעשיה, המסחר והתיירות, פ"ד לב(1) 469; בג"צ 580/83 אטלנטיק חברה לדיג ולספנות בע"מ נ' שר המסחר והתעשיה, פ"ד לט ו1) 29( לאחרונה: בג"צ 402/89 ההתאחדות לכדורגל בישראל נ' שר החינוך והתרבות ואח', פ"ד מג (179)2). אך יותר מסויג הוא כוחה של רשות לבטל, או לשנות, החלטה קודמת שלה, או מעשה מינהלי מוגמר שנעשה על-פיה, כשבהחלטה - או במעשה - גלומה הבטחה שלטונית תקפה כלפי פרט, או חלק מוגדר של הציבור, וכשביטולם או שינוים עלול לפגוע במי שסמך על אותה הבטחה וכילכל את התנהגותו בהתאם לה. ביטולם של החלטה, או מעשה, בנסיבות כאלו, מעמיד, זה מול זה, שני אינטרסים ציבוריים מנוגדים. מחד, יש לציבור עניין לקיים את סמכות הרשות לתקן שגגה או עיוות שדבקו בפעולתה. מאידך, יש לציבור עניין בהקפדה על יציבות פעולתו של המינהל הציבורי, בהיותה אחד התנאים לתקינותם של סדרי המינהל וערובה חשובה לשמירת אמונו של האזרח ברשויות השלטון. כוחה של הרשות לחזור בה מהחלטה או ממעשה, תוך הסתלקות מהבטחתה לפרט או לציבור, מותנה, בכל

מקרה נתון, באיזונם הראוי של שני האינטרסים המנוגדים הללו. לעניין זה אימצה הפסיקה את המבחן אשר נקבע בפרשת סאי-טקס (בג"צ 132 ,135/75 הנ"ל)/ לפיו הבטחה תקפה, שניתנה על-ידי רשות שלטונית, תוכר גם כהבטחה מחייבת, שבית-משפט זה יאכוף על הרשות את קיומה, אלא אם הוכח קיום צידוק חוקי לבטלה או לשנותה.
בבג"צ 250/78 אביוב נ' שר החקלאות ואח', פ"ד לב~) 742, נפסק (מפי מ"מ הנשיא, לימים הנשיא, לנדוי, בעמ' 748), כי הנטל להוכיח את קיום הסייג הזה רובץ על הרשות השלטונית המבקשת להסתלק מהבטחתה( והלכה וו הינה שרירה וקיימת (בג"צ 142/86 "דישון"
כפר שיתופי להתיישבות חקלאית נ' שר החקלאות ואח', פ"י מ(א 523/ דברי השופט בייסקי, בעמ' 530) לשאלה, מה מוטל על הרשות להוכיח/ על מנת שייקבע קיומו של צידוק חוקי לשינויה או לביטולה של הבטחה שלטונית תקפה שניתנה על-ידה, אין בפסיקה תשובה שתהא יפה לכל המקרים כולם (ראה: ע"א 433/80 נכסי י.ב.מ. ישראל בע"מ נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים11תל-אביב, פ"ד לז (3) 337 , דברי חברי הנכבד, השופט בך, בעמ' ש3). עם זאת נראה, שבהתייחס לטענת טעות, המועלית תדיר על-ידי הרשות בכגון דא, היתוותה הפסיקה כמה עקרונות, ואלה סוכמו על ידי השופט בד בחוות-דעתו ב ע"א 433/80 הנ"ל, בעמ' 352 - 351 . מן האמור שם עולה, כי לא תמיד יהיה די בביסוס טענת טעות כדי להצדיק את ביטא ההחלטה, או המעשה, שהרשות מבקשת לסגת מהם; אך, מכל מקום/ סיכויי הרשות להישמע בטענת "טעות משרדית" שנעשתה בהיסח הדעת, גדולים לאין-ערוך מסיכוייה להישמע בטענה, "שהפקיד יישם בצורה בלתי נבונה או בלתי נכונה את המדיניות של משרדו או השתמש בשיקול-דעתו באופן בלתי סביר". ביחס לטעות מן הסוג האחרון מטעים השופט בך, כי "כאן תהיה הרשות בדרך כלל קשורה בהחלטתה, ובמיוחד כאשר האזרח הספיק כבר לפעול על פי ההחלטה המקורית".

אכן, הטעם העיקרי לקיום סמכותה של הרשות לתקן ולשנות את החלטותיה יסודו באינטרס הציבורי, "המחייב שלא לכבול ידיה של הרשות עד בלי יכולת למלא את תפקידיה לטובת הכלל עם שינוי העתים, הנסיבות והצרכים", כדברי חברי הנכבד, השופט גולדברג, בפרשת אטלנטיק ( בג"צ 580/83 הנ"ל, בעמ' 36). המתחייב מדברים אלה הוא, שבבואה לטעון לקיום צידוק חוקי לשנות או לבטל את הבטחתה השלטונית, או להצדיק את הסתלקותה ממעשה מינהלי מוגמר, נדרשת הרשות, לפחות בדרך-כלל, להצביע על שינוי בנסיבות, אשר התרחש לאחר מתן ההבטחה, או עשיית המעשה, ולשכנע את




בית המשפט, שקיום הבטחתה, או השאות המעשה בעינו, על רקע הנסיבות החדשות, שוב איננו מוצדק ואיננו מתיישב עם מילוי חובותיה כלפי כלל הציבור".

נראה כי ניתן היה, בנסיבות מסוימות, להתיר למשיב לחזור בו מהסכמתו להשיב הכספים למבקשת, אפילו היה מדובר, כטענתו, בטעות משפטית. ברם, לאור מכלול נסיבות המקרה ובהתחשב במאטריה הנדונה דעתי היא כי יש לראות בהחלטתו של המשיב האמורה כמחייבת. יחד עם זאת, מכיוון שהחלטה זו ניתנה במהלך מו"מ, יתכן ולא ניתן לנתק הסכמתו של המשיב להשיב להשבת הכספים למבקשת, מהסדר ההצמדה והריבית שקבע באותו מכתב. לכן, על אף העובדה שהמשיב הסכים לתוצאה העקרונית לפיה המדובר בסכומים להם זכאית המבקשת להשבה מלאה וללא תנאי, הקשר הדברים מרמז כי נכונותו להשיבם תוויה בהצמדה החלקית בלבד, החל מיום 1 באוקטובר 1986 ולא מיום ביצוע התשלומים.

ב. השבה מכוח החוק

(1) לשאלה האם התשלומים ששלמה המבקשת נופלים בגדר ס"ק (1) להגדרת יתר בסעיף 1 לחוק או בגדר ס"ק (2) יש משמעות מכרעת לגב
י תוצאות

פסק דין
זה, על כן חלוקים ביניהם הצדדים גם בשאלה זו.

(א) המשיב טוען כי תשלומים אלו אותם שילמה המבקשת מתוך טעות הינם מס עקיף ששולם ביתר, כמובן המונח בס"ק (1) להגדרה בסעיף 1 לחוק, ועל כן אין היא זכאית להשבה שכן מס הקניה נכלל במחיר הבירה, וזאת בניגוד לתנאי הקבוע בסעיף 6 לחוק.

(ב) המבקשת טוענת כי הסכומים האמורים נופלים בגדר ס"ק (2) להגדרת "יתר" בחוק. לפיכך אין הסייג שבסעיף 6 לחוק חל על ענינה, והיא זכאית למלוא ההשבה החל מיום התיקון. כיון שהגדרת "יתר" בחוק טרם תיקון 6 לחוק זהה לס"ק (1) להגדרה דהיום, הרי שלגב
י התקופה שלפני תיקון 6 לחוק חל על
הנסיבות חוק עשית עושר ומכוחו זכאית המבקשת להשבת כל יתרת הסכומים ובלבד שהמשיב לא הוכיח התקיימותן של טענות ההגנה הנתונות לו לפי סעיף 2 לחוק עשית עושר.

(ג) אין חולק כי מס הקניה אכן הוא בבחינת מס עקיף כמוגדר בסעיף 1 לחוק. אולם המונח "מס-עקיף ששולם ביתר" (ס"ק (1) להגדרת "יתר", בסעיף 1 לחוק) מתייחס למס אשר שולם בסכום גב
וה מזה שצריך היה להיות משולם. ואילו במקרה הנדון ובתקופה הרלבנטית המבקשת כלל לא צריכה היתה לשלם מס קניה, וממילא אין סכומים אלה נופלים בגדר "מס-עקיף ששולם ביתר" לעניין החוק. האבחנה שעושה תיקון 6 לחוק, מבהירה, כי בנוגע לתשלומים מסוימים זכאי יהיה המשלם להשבה אפילו גלגל את סכום המס הלאה על הצרכן. תוצאה זו מתאימה לתשלומים נושא דיון זה, בהיותם בתחום השיורי של "כל סכום אחו ששולם למנהל או הופקד אצלו, על פי חוק מס עקיף, ויש להחזירו" (ס"ק (2) להגדרת "יתר") ולא בגדר "מס-עקיף ששולם ביתר".

(ד) לפיכך צודקת המבקשת בטענתה, כי הדין החל בענייננו הוא החוק, רק החל מיום התיקון, 1 באוקטובר 1987, וטרם לכן הדין הכללי של עשית עושר ולא במשפט, כפי שהיא באה לידי ביטוי בחוק עשית עושר.


(2) לפיכך אני קובע כי לגב
י הסכומים שהועברו למשיב החל מיום 1 באוקטובר 1986 ועד ליום 22 ביוני 1987, זכאית המבקשת להשבתם מכוח סעיף 6 לחוק. סעיף 6 לחוק קובע כי זכותו של נישום להשבה תעמוד לו רק במשך התקופה הקובעת של שלוש שנים מיום ששילם את המס. המבקשת פנתה למשיב בבקשה להשיב לה את המס ששילמה בטעות ביום 9 בינואר 1989, ולכן חלה ההתיישנות האמורה לגב
י הכספים ששילמה לפני יום 9 בינואר 1986, מכיוון שמועד זה הינו מוקדם ליום 1 באוקטובר 1986, אין רלבנטיות לשאלת ההתיישנות בהקשר זה.
ג. השבה מכוח חוק עשית עושר

(1) אי תחולתו של החוק על התשלומים ושילמה המבקשת בתקופה שקדמה לתיקון 6
לחוק.

(א) ביחס לכספים שהועברו קודם ליום 1 באוקטובר 1986, טוענת המבקשת להשבה מכוח עילת עשיית עושר ולא במשפט. כנגדה טוען המשיב כי חוק עשיית עושר מתווה עקרון כללי אשר הוראותיו נדחות מפני הוראות החוק הספציפי, וכן כי הזכיה במקרה זה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה ועל כן ההשבה אינה צודקת, בהתייחס לסעיף 2 לחוק עשיית עושר.

(ב) לאור נוסחו של תיקון 6 לחוק, כפי שהובא לעיל, הגדרת המונח "יתר" לפני התיקון זהה להגדרה שבס"ק (1) להגדרה דהיום. מכאן עולה כי קודם למועד כניסת התיקון לתוקף ביום 1 באוקטובר 1986, אכן לא חל החוק על התשלומים אותם שילמה המבקשת. כלומר, ענייננו במצב בו לא קיים כל הסדר ספציפי שהוא, וממילא יש מקום לתחולת הדין הכללי, הוא חוק עשיית עושר.

(2) תחולת ההגנות שבסעיף 2 לחוק עשית עושר על השבת התשלומים ששילמה המבקשת למשיב.

(א) המשיב טוען להגנות שבסעיף 2 לחוק עשית עושר. לטענתו המבקשת לא טענה כי נגרם לה חסרון כיס ו"בהעדר טענה כנ"ל אין מקום להדרש לשאלה של נטלי הוכחה" (עמ' 2 לתגובת המשיב לסיכומי המבקשת). לפיכך הוא סבור כי מאחר שעלות "מס הקניה" גולגלה במלואה על הצרכן - לא סבלה המבקשת מחסרון כיס וההשבה הינה בלתי צודקת בנסיבות הענין. לכל הפחות מבקש

המשיב ללמוד כי בנסיבות הדומות לנסיבות המנויות כסייגים לחובת ההשבה של "יתר" לפי סעיף 6 לחוק, תחשב ההשבה לבלתי צודקת גם במסגרת חוק עשית עושר.
ב) אין לקבל את עמדת המשיב. אכן הוכה לבית המשפט, והראיות הנוספות אינן מחדשות לעניין זה אלא רק תומכות במסקנה, כי מס הקניה ששולם היווה חלק ממחיר המוצר בתקופה הרלבנטית. אלא שהמשיב טוען כי בכך הוכח, במידה מספקת לעניין סעיף 2 לחוק עשית עושר, כי המבקשת כלל לא סבלה מחסרון כיס כתוצאה מן העובדה ששילמה מס מתוך טעות, שכן עלות נוספת זו "גולגלה" במלואה על הצרכן. להוכחת טענתו הביא המשיב דין וחשבון המראה כי בתקופה זו לא רק שמכירותיה של המשיבה לא קטנו, אלא גדלו ואף נתח השוק של בירה מכבי גדל על חשבון החברה המתחרה.

(ג) טענה וו, אין לה על מה שתסמוך. ראשית, שיעור מכירת בירה מכבי מתוך כלל
שוק הבירה בארץ, כמו גם סך מכירות מוצר זה, תלויים בגורמים רבים, מעבר למחירו של המוצר או למחירו היחסי למוצר המתחרה. כך, למשל, ברור מן הדו"ח האמור כי חלה עליה בשיעור צריכת הבירה בארץ וממילא סביר שסך מכירות בירה מכבי גם הוא יעלה, אף הגידול היחסי בנתח השוק של בירה מכבי יכול להיות מוסבר בפער יחסי במאמצי השיווק שנפער בתקופה זו בין החברות, בשינוי בהעדפותיהם של הצרכנים, וכדומה.

שנית, ברור כי לו היה מחיר הבירה נמוך יותר, בשל הפחתת מרכיב מס הקניה, היתה הכמות הנמכרת גדולה יותר. שעורו המדויק של הנזק שנגרם למשיבה תלוי ברגישות הביקוש לשינויים במחיר הבירה, המכונה בפי כלכלנים בשם "גמישות הביקוש". מכיוון שלא הובאה בפני
כל ראיה לגודלו של גורם זה, נבצר מבית המשפט להעריך את גודל הנזק שנגרם לחברת טמפו, בשל מס הקניה ששולם מתוך טעות, ובפרט אין לדעת אם נזק זה נמוך או גב
וה מסך אותו מס ששולם.

(ד) לפיכך אני קובע כי אכן נגרם למבקשת חסרון כיס, אשר שעורו אינו ידוע, בשל מס הקניה ששילמה מתוך טעות. הפסד רווחים זה הינו תוצאה של
העובדה שסך מכירותיה היה גב
וה יותר אילו מס הקניה לא היה נכלל במחיר המוצר.

(ה) מאחר שקבעתי לעיל כי הענין שלפנינו אינו נופל לגדר הסייג שבסעיף 6 לחוק לפיו אין להשיב "יתר" אם גולגל במלואו על הצרכן, ודאי שאיני יכול לקבל את טענתו של המשיב לפיה יש ללמוד באנלוגיה לחוק כי ההשבה אינה צודקת בנסיבות אלו אף לפי חוק עשית עושר.

(ו) לפיכך אני קובע כי בידי המשיב לא עלה להוכיח את יסודות סעיף 2 לחוק עשית עושר ולפיכך אין חל בענייננו הפטור מהשבה. בהיות הטענה המסתמכת על סעיף 2 לחוק עשיית עושר טענת הגנה, נטל הוכחתה היה על המשיב. כלומר, המשיב היה צריך להראות אם ובכמה היה ההפרש בין רווחי המבקשת אילולא שולם בטעות המס, לבין רווחיה בפועל, נמוך מסך המס ששולם. הדגש הוא, כמובן, כי התעשרות המשיב היתה במלוא גובה התשלומים, והתעשרות שלא-כדין זו עומדת במרכז דיני עשיית העושר.

(3) לפיכך אני קובע כי המשיב התעשר שלא כדין בגובה תשלומי מס הקניה ששילמה לו המבקשת, מיום 7 בנובמבר 1984 ועד 1 באוקטובר 1986, ועל כן עליו להשיב לה כספים אלו.


9. בדין להוסיף כי לאור קביעתי לעיל, כי נגרם נזק כלכלי ליצרן אפילו גלגל את סכום המס על הצרכן של מוצריו, הרי שלו קבעתי כי הענין נופל לגדר ס"ק (1) להגדרת "יתר", היתה הקביעה הכללית בסעיף 6 לחוק עלולה להביא למצב בו אותו יצרן ששילס מסים ביתר לא ייכה בהשבה, אפילו נגרם לו נזק בשל כך. מכיוון שתוצאה זו אינה צודקת, אף שיקולי מדיניות יעדיפו את הפירוש המצמצם להוראת סעיף 6 האמור. חזקה על המחוקק שרצה להגיע לתוצאה צודקת, ומכל מקום, לו רצה למנוע השבה מאותו יצרן אשר שילם מס אשר כלל לא צריך היה לשלם, ומס זה נכלל במחיר אותו שילם הצרכן, היה עליו להתייחס לאפשרות זו במפורש.
10. רשמתי לפני את הצהרתה של המבקשת כי בדעתה לתרום את כספי ההשבה המגיעים לה למטרות רפואיות, ביניהן לבית החולים הדסה בירושלים. הנני תקווה כי הדבר אכן ייעשה, וכי הודעתה של המבקשת לא באה רק כדי לזכות באהדת בית המשפט.

11. ניתן בזה צו כמבוקש המצהיר כי המבקשת זכאית להשבת כל הכספים ששילמה למשיב מתוך טעות במשך התקופה מיום 7 בנובמבר 1984 ועד ליום 22 ביוני 1987 כשהם צמודים ונושאים ריבית מיום תשלום כל אחד מהם ועד ליום ההשבה.

12. אם טעיתי במסקנתי זו בנושא ההשבה המלאה עם ההצמדה המלאה, הרי נראה לי, שהמשיב חייב לפחות להשיב למבקשת את הסכומים על-פי קביעתו העקרונית במכתבו מיום 18 באפריל 1989 בצירוף שיטת ההצמדה שבה הוא מודה וזאת מחמת מסקנתי כי אותו מעשה מנהלי איננו ניתן לחזרה או לביטול.

13. המשיב ישלם למבקשת את הוצאות התובענה וכן שכר טרחת עו"ד בסך 20,000 ש"ח (בצירוף מע"מ כדין), כאשר הסכומים צמודים למדד ונושאים ריבית כדין.

המזכירות - תעביר עותק מפסק-דיני זה לפרקליטי הצדדים.


ניתן בלשכתי היום 26/11/1998 בהעדר הצדדים.
אורי גורן
שופט נשיא (בפועל)








הפ בית משפט מחוזי 697/90 טמפו תעשיות בירה בע"מ נ' מנהל מס קניה (פורסם ב-ֽ 26/11/1998)











תיקים נוספים על טמפו תעשיות בירה בע"מ
תיקים נוספים על מנהל מס קניה




להסרת פסק דין זה לחץ כאן



הוספת מידע משפטי למאגר
שתפו אותנו במידע משפטי שנוכל להוסיף למאגר שלנו. פסקי דין, כתבי תביעה ו/או הגנה, החלטות וכו' יוספו למערכת ויוצגו באתרנו ובגוגל.


הוסף מידע משפט