דלא אל ברקא רנט א-קאר (1995) בע''מ - מר יוסף כבאבו
ניתן לקבל מידע נוסף על הצדדים בתיק זה
דלא אל ברקא רנט א-קאר (1995) בע"מ מר יוסף כבאבו




דלא אל ברקא רנט א-קאר (1995) בע''מ - מר יוסף כבאבו

בקשות שונות אזרחי 1356/03     01/04/2003 (בשא)



תיקים נוספים על דלא אל ברקא רנט א-קאר (1995) בע"מ
תיקים נוספים על מר יוסף כבאבו




בשא 1356/03 דלא אל ברקא רנט א-קאר (1995) בע"מ נ' מר יוסף כבאבו






בבית המשפט העליון

בש"א 1356/03

כבוד הרשם בעז אוקון

בפני
:

דלא אל ברקא רנט א-קאר (1995) בע"מ

המבקשת:

נ ג ד
1. מר יוסף כבאבו

המשיבים:
2. עזה אלאהליה חברה לביטוח בע"מ
הוגש הליך

החלטה
המשיב 1 (להלן: המשיב) הגיש תביעה לפיצויים בבית המשפט המחוזי בירושלים נגד המבקשת והמשיבה 2. התביעה הוגשה בגין נזקים שנגרמו למשיב בתאונת דרכים, בה נפגע בעת שנהג ברכב אותו שכר מהמבקשת, ואשר השימוש בו היה מבוטח לפי פוליסת ביטוח שהוציאה המשיבה 2. ביום 5.8.02 נתן בית המשפט המחוזי (כב' השופט ד' חשין)

פסק דין
המחייב את המבקשת והמשיבה 2 בתשלום פיצויים למשיב. על

פסק דין
זה הגישה המשיבה 2 ערעור ואילו המשיב הגיש ערעור שכנגד, המופנה כנגד המשיבה 2 והמבקשת.

ביום 9.2.03 הגישה המבקשת בקשה להורות כי הודעת הערעור המצורפת לבקשה הוגשה במועד. טענת המבקשת היא כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי הומצא לה לראשונה רק ביום 21.1.03, יחד עם בקשת פירוק שהגיש נגדה המשיב בעילה של אי פרעון חובה של המבקשת על-פי פסק הדין. המבקשת טוענת כי משקיבלה את בקשת הפירוק פתחה במסע בירורים, במהלכו נודע לה לראשונה על דבר הגשת התביעה נגדה ונגד המשיבה 2. עוד התברר למבקשת, כי המשיבה 2 מינתה את עו"ד דאוד לייצגה בהגנה מפני התביעה, וזה ניהל את ההגנה גם בשם המבקשת, מבלי שקיבל ממנה הרשאה לכך. משכך, טוענת המבקשת, יש למנות את מניין הימים להגשת ערעור מטעמה החל מיום 21.1.03, ואין היא זקוקה לקבלת ארכה להגשת הערעור. המבקשת ממשיכה וטוענת, כי אם לא תתקבל עמדתה, הרי שיש לראות בהודעת הערעור שכנגד שהגיש המשיב ביום 8.12.02, ואשר הומצאה למבקשת רק ביום 24.1.03, ערעור עיקרי מבחינתה, ולפיכך קמה לה זכות להגיש ערעור שכנגד תוך 30 יום מיום ההמצאה. המבקשת מוסיפה, כי אם תדחה גם טענתה האחרונה, הרי שמתקיימים טעמים מיוחדים המצדיקים מתן ארכה להגשת הערעור. יצוין, כי במקביל הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול פסק הדין שניתן נגדה.

המשיב מתנגד לבקשה. המשיב חולק על גרסתה העובדתית של המשיבה וטוען כי אין יסוד לטענה כי נודע למבקשת על ההליכים בבית המשפט המחוזי רק בעקבות הגשת הפירוק. לגרסתו, כתב התביעה הומצא למבקשת במשרדיה עוד ביום 9.10.97, וכי עו"ד דאוד ניהל בשם המבקשת את ההליכים בבית המשפט המחוזי. כך, ביום 2.6.98 הוגש לבית המשפט המחוזי תצהיר גילוי מסמכים מטעם המבקשת, חתום על ידי מנהלה. יתר על כן, פסק הדין הומצא למבקשת על ידי המשיב הן באמצעות עו"ד דאוד והן ישירות במשרדיה ביום 18.8.02, וביום 24.10.02 הודיע המשיב למבקשת כי הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין נדחתה ודרש ממנה למלא אחר פסק הדין. לשיטתו של המשיב, התרשלותה של המבקשת היא הגורם לאיחור בהגשת הערעור. המשיב מוסיף כי לא ניתן לראות בערעור שכנגד אותו הגיש ערעור עיקרי מבחינתה של המבקשת, הואיל ולא ניתן להגיש ערעור שכנגד על ערעור שכנגד, וכי אם אכן הערעור העיקרי הוגש על ידי המשיבה 2 בלבד, הרי ערעורו הנגדי של המשיב תופס רק כלפי המשיבה 2, ועל כן המבקשת אינה יכולה להיאחז בו.

נוכח טענות המשיב, הנתמכות במסמכים, התרתי למבקשת להגיב לדברים האמורים. המבקשת הגיבה בטענה כי אין אישור מסירה המעיד על המצאת כתב התביעה וההזמנה לדין לידי המבקשת וכי לא קיים ייפוי כוח המסמיך את עו"ד דאוד לייצג את המבקשת בבית המשפט המחוזי. המבקשת אף טוענת כי אישור המסירה שצירף המשיב והמתיימר להעיד על המצאת פסק הדין לידיה, אינו חתום בידי המבקשת או מי מטעמה, ואף אינו מציין מהו הכתב אשר אליו נלווה האישור. כך גם אין הוא מעיד על המצאה למענה הרשום של המבקשת. יתר על כן, במכתב אשר נלווה לאישור המסירה נאמר כי פסק הדין ניתן נגד המשיבה 2, ומכאן שמדובר בהמצאה מטעה.

טרם אבחן את טענות המבקשת, אבהיר כי השאלה האם המבקשת ידעה על קיום ההליכים שהתנהלו נגדה בבית המשפט המחוזי והאם עו"ד דאוד הוסמך לייצג את המבקשת בהליכים אלה, אינן טעונות הכרעה בבקשה שבפני
, והן תתבררנה במסגרת הבקשה לביטול פסק הדין שהגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי. לצורך הכרעה בשאלה האם המבקשת הגישה את הודעת הערעור במועד, עלי לבחון אך מהו המועד בו הומצא פסק הדין לידי המבקשת.

אכן, המבקשת ניסתה להיתלות בטענות מטענות שונות על מנת להיחלץ מהמלכוד אליו נקלעה, נוכח אישור המסירה שצירף המשיב והמעיד על המצאת פסק הדין לידי המבקשת עוד ביום 18.8.02. אלא שטענות המבקשת אינן יכולות לשנות את העובדה, המוכחת במסמכים, כי פסק הדין אכן הומצא לידיה ביום 18.8.02. מאישור המסירה עולה כי פסק הדין הומצא למבקשת במענה בת.ד. 21372, בית חנינא ירושלים, מיקוד 93700. לפיכך, לא ברורה הטענה כי פסק הדין לא הומצא למענה הרשום של המבקשת, שהוא לטענתה "בית חנינא, ירושלים, מקוד 93700 אצל תחנת הדלק דיב נסים". יתר על כן, בקשת הפירוק, אשר המבקשת אינה חולקת כי נמסרה לידיה, הומצאה למבקשת בדיוק באותו המען אליו נשלח פסק הדין. טענת המבקשת כי אישור המסירה אינו חתום על ידי מי מטעמה הועלתה באופן סתמי, מבלי שהמבקשת נתנה הסבר כלשהו מניח את הדעת לחתימה המופיעה על אישור המסירה.

כך גם טענת המבקשת כי המדובר בהמצאה מטעה, נוכח העובדה כי במכתב המצורף לפסק הדין נאמר כי פסק הדין ניתן נגד המשיבה 2, מוטב היה כי לא תטען. הקובע בשאלת ההמצאה הוא הכתב שהומצא ולא המכתב הנלווה אליו. העובדה כי צוין במכתב כי ניתן

פסק דין
נגד המשיבה 2, אינה שוללת את העובדה כי פסק הדין אכן הומצא למבקשת. יתר על כן, המבקשת אינה יכולה לאחוז את המקל משני קצותיו: מחד, לטעון כי פסק הדין לא הומצא לה ביום 18.8.02, ומאידך, לטעון כי הוטעתה על ידי המכתב הנלווה לפסק הדין.

סיכומו של דבר: אני קובע כי פסק הדין אכן הומצא למבקשת ביום 18.8.02, ומכאן שהמבקשת החמיצה את המועד להגשת הערעור.

הענף השני בו נתלית המבקשת הוא הערעור שכנגד שהגיש המשיב. לשיטתה, יש לראותו כערעור עיקרי מבחינתה, מאחר שהיא אינה מערערת בערעור העיקרי שנגדו הגיש המשיב ערעור שכנגד. גם בטענה זו אין ממש. העובדה שהמבקשת לא הגישה ערעור נגד המשיב אינה יכולה להפוך את הערעור שכנגד שהגיש המשיב לערעור עיקרי מבחינתה של המבקשת. זאת ועוד, הכלל הוא שערעור שכנגד לא יכול להיות מוגש נגד בעל דין אחר שכלל לא ערער (ראו לעניין זה: בש"א 4691/91 מדינת ישראל נ' שמעון אוזן, פ"ד מה(5) 695; בש"א 3868/90 יעד אלקטריק שירות וביצוע עבודות חשמל בע"מ ואח' נ' לה טלמכניק אלקטריק, פ"ד מה (1) 256; ב"ש 797/84 אסיא שוורץ לבית קלצ'קין ואח' נ' קופת תגמולים לעצמאיים "עצמה", פ"ד לח(4) 80; ע"א 624/69 פילוסוף נ' דוידזון ואח', פ"ד כד(2) 378). מכאן שדינו של הערעור שכנגד שהגיש המשיב להימחק, ככל שהוא מופנה כלפי המבקשת. המבקשת אינה יכולה להיבנות מטעותו של המשיב, ולהיתלות בהודעת הערעור שכנגד שהוגשה נגדה בטעות כערעור מקורי, אשר מקים לה זכות להגיש ערעור שכנגד.

בקשתה האחרונה של המבקשת היא כי תינתן לה ארכה להגשת ערעור. גם בקשה זו נסמכת בעיקרה על טענת המבקשת כי פסק הדין הומצא לה רק ביום 21.1.03. משדחיתי טענה זו, הרי ממילא נופל הטעם המרכזי העומד בבסיס הבקשה למתן הארכה. גם יתר טעמי המבקשת אינם מצדיקים מתן ארכה. הטיעון כי סיכויי הערעור גבהים וכי הוא מעורר שאלה משפטית בעלת חשיבות, אינו טיעון העומד על רגליו שלו (ראו: בש"א 3112/99 קהתי נ' יורשי המנוח זוהיר (לא פורסם); בש"א 8024/98 מוזס נ' המכרז של המדינה (לא פורסם); בש"א 7716/97 רלה ויינשטיין נ' ברוך ליברמן (לא פורסם)). אף העובדה שבפני
בית משפט זה תלויים ועומדים ערעורים על פסק הדין אינה מצדיקה בנסיבות העניין היעתרות לבקשה. אכן, כאשר עניין מסוים תלוי ועומד בפני
בית המשפט וטרם נדון, ככלל, אין הצדקה למנוע הגשת הליך אחר אשר נסב על אותו עניין והוגש באיחור, שהרי לא נגרם עיכוב בעבודת בית המשפט ועינוי דין לצדדים (ב"ש 1186/85 איליט בע"מ נ' אלקו חרושת אלקטרו מכנית בע"מ ואח', פ"ד מ(2) 15, 18). אולם מכאן אין להסיק כי ניתן להיעתר לבקשות ארכה במקרים אלה כעניין שבשגרה. עמד על כך בית המשפט בהמ' 359/78 (ע"א 580/76) רינה פלקון נ' שם טוב כהן, פ"ד לב(2):
"הלכה פסוקה היא, כשתלוי ועומד לפני בית-המשפט ערעור באותו הענין, יכולה עובדה זו לשמש טעם מיוחד להארכת מועדים שהוחמצו. (המ' 132/56 דוד לוי נ' אברהם מורגנשטיין ואח', פ"ד י 1293, 1291; 93). אלא שאינני סבור שהלכה זו מחייבת בכל המקרים. על בית-המשפט לשקול כל מקרה ומקרה ונסיבותיו, שכן אחרת יוצא שמערער שכנגד יוכל להגיש את ערעורו בכל שלב עד למועד הדיון בערעור. בכך ייעשו סדרי הדין פלסתר ותקנה 401 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963, תיהפך למיותרת. לא בכך חפץ בית-המשפט ולא לכך התכוון בהלכה האמורה. כוונתה המעשית היא, אם אכן קיימת סיבה סבירה לאיחור, גם אם סיבה זו אינה מתעלה ל"טעם מיוחד". יכול בית-המשפט לראות בעובדה שערעור באותו ענין תלוי ועומד באותו בית-משפט "טעם מיוחד" להארכת המועד."

במקרה זה, לא נתנה המבקשת צידוק לאיחור ולא הצביעה על סיבה מתקבלת על הדעת שמנעה ממנה את הגשת הערעור מיום שהומצא לה פסק הדין.

במאמר מוסגר אציין, כי דחיית הבקשה אינה סותמת את הגולל על אפשרות המבקשת לבוא בשעריו של בית משפט זה. כאמור, המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול פסק הדין, שלטענתה ניתן במעמד צד אחד. ממילא, רשאית המערער לערער על על פסק הדין תוך 45 יום מיום מתן ההחלטה בבקשת הביטול, בהתאם לתקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

התוצאה היא שהבקשה, על כל חלופותיה, נדחית. המבקשת תשא בהוצאות המשיב 1 בסכום כולל של 1,500 ש"ח.

ניתנה היום, כ"ח באדר ב' תשס"ג (1/4/2003).
בעז אוקון

רשם
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03013560_d03.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il








בשא בית המשפט העליון 1356/03 דלא אל ברקא רנט א-קאר (1995) בע"מ נ' מר יוסף כבאבו (פורסם ב-ֽ 01/04/2003)











תיקים נוספים על דלא אל ברקא רנט א-קאר (1995) בע"מ
תיקים נוספים על מר יוסף כבאבו




להסרת פסק דין זה לחץ כאן



הוספת מידע משפטי למאגר
שתפו אותנו במידע משפטי שנוכל להוסיף למאגר שלנו. פסקי דין, כתבי תביעה ו/או הגנה, החלטות וכו' יוספו למערכת ויוצגו באתרנו ובגוגל.


הוסף מידע משפט