חביף אלברטו - מוסך אזורי בקעת הירדן בע"מ

ניתן להפיק דוחות מלאים על הצדדים בתיק זה

מצאנו עבורכם דוחות זמינים על הצדדים בתיק זה. יתכן שתאלצו להזין נתונים נוספים כגון ת.ז
חביף אלברטו מוסך אזורי בקעת הירדן בע"מ
 
חביף אלברטו - מוסך אזורי בקעת הירדן בע"מ
תיקים נוספים על חביף אלברטו | תיקים נוספים על מוסך אזורי בקעת הירדן בע"מ

43448
1191/97 עב     30/09/2003




עב 1191/97 חביף אלברטו נ' מוסך אזורי בקעת הירדן בע"מ




1
בתי המשפט
עב 001191/97
בית הדין האזורי לעבודה בירושלים
30/09/03
תאריך:
כב' השופט תיבון ארי
- אב"ד
נציג ציבור מר אלבז
נציגת ציבור גב' גיא
בפני
:

חביף אלברטו

בעניין:
תובע
לבקוביץ אמיר

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
מוסך אזורי בקעת הירדן בע"מ
נתבע
לפידור ואח'

ע"י ב"כ עו"ד

פסק דין
1. בפני
נו עומדת תביעה לתשלום פיצויי פיטורים, פדיון חופשה שנתית, דמי הבראה, הפרשי שכר, תוספת יוקר, תוספת ותק ודמי גמולים.

המחלוקות בין הצדדים נוגעות הן לשאלת הדין החל, הן לתקופות התיישנות והן לתשלום גופו של רכיבי השכר שפורטו לעיל.

2. העובדות הרלוונטיות כפי שהן עולות מכתבי בית הדין והעדויות שנשמעו בפני
נו הן כדלקמן:
א. הנתבעת היא "מוסך אזורי בקעת הירדן בע"מ
" הממוקם בבקעת הירדן ("בשטחים" - עמ' 2 לפרוטוקול), אשר התאגדה ומספרה ח.פ. - 0-105929-51.
ב. התובע הועסק אצל הנתבעת כמכונאי שכיר החל מיום 27.5.90 ועד ליום 15.1.97.
ג. התובע מתגורר בקרבת המוסך ("במעלה אפרים" - עמ' 2 לפרוטוקול).
ד. התובע במשך כל תקופת העסקתו השתכר בשקלים, קיבל תלושי שכר עפ"י הדין בישראל ובעברית ושולמו לו ע"י הנתבעת חופשה, דמי הבראה, ותוספות יוקר ומשכרו נוכו הסכומים הנדרשים למס הכנסה וביטוח לאומי.
ה. התובע קיבל את שכרו בהמחאות כאשר חלק מההמחאות אינן תואמות את הסכום הרשום לתשלום, בתלושי השכר.
ו. לתובע הופרשו כספים לביטוח מנהלים החל מינואר 1991.
ז. התובע התפטר מעבודתו אצל הנתבעת. מכתב ההתפטרות הוא מיום 25.12.96, וזה לשונו:
25.12.96
"לכבוד
הנהלת מוסך איזורי בע"מ
מיפגש הבקעה

הנדון: מכתב התפטרות
אני מגיש בזאות את התפטרות מעבודתי במוסך.
מבקשת לקבל הפרש מתוספת יוקר ולהשלים התשלום הבראה
בברכה
אלברטו חביף"

ח. התובע סיים עבודתו בפועל בנתבעת ביום 15.1.97.
ט. התובע החל בעבודתו החדשה במוסך "אמריקן אוטו" ביום 16.1.97.
י. ביום 12.11.97 הגיש התובע, באמצעות בא כוחו, תביעה שמהותה תשלום פיצויי פיטורין; שחרור הכספים שנצברו לזכות התובע בפוליסת ביטוח מנהלים בחברת "כלל"; פדיון חופשה שנתית; דמי הבראה; תשלום הפרשי שכר בצירוף פיצויי הלנה; חיוב הנתבעת בתשלום הפרשי הצמדה למדד וריבית בגין איחור דרך קבע בתשלום שכרו של התובע ב- 10 עד 22 ימים; הפרשים בגין אי תשלום תוספת יוקר בצירוף פיצויי הלנה ו/או הפרשי הצמדה וריבית; תשלום תוספת ותק; תשלום דמי גמולים.

3. שאלת הדין החל וסמכות בית הדין:
א. הנתבעת העלתה טענתה לעניין חוסר סמכות של בית הדין לדון בתובענה לראשונה בשלב הסיכומים בכתב.
הנתבעת טענה כי העבודה בוצעה אך ורק בשטחים ומוסך הנתבעת ממוקם ופועל אך ורק בשטחים והתובע גר בשטחים (מעלה אפרים) (ס' 9 לסיכומי הנתבעת), ועל כן לא חל על הנתבעת הדין בישראל.
ברם, הנתבעת לא העלתה טענה זו בכתב ההגנה, ואף לא בתצהירי העדות ראשית מטעמה, אלא רק באמירות אגב. לטענת התובע, בדיון שנערך ביום 4.3.99, הועלו טענות אלו ע"י הנתבעת אך לא באו לידי ביטוי בפרוטוקול הדיון.
נפסק זה מכבר, כי דברים המושמעים בחלל אולם הדיונים בעצם הדיון, שאינם מוצאים את ביטויים בפרוטוקול הדיון, אם על דרך רישום עדות ואם על דרך רישום הצהרת בעל דין, אינם הופכים לחומר ראיה, ולא צריכה להיות נועדת להם כל השפעה על מימצאי בית המשפט ועל שיקוליו.
ברם משהעלו שני הצדדים וטענו ארוכות בשאלת הדין החל בסיכומיהם נדון אף אנו בפסיקתינו להלן.
ב. הפסיקה עסקה רבות בשאלת הדין החל וקבעה כי, מקום בו הזיקות הקושרות את הזיקה לארץ רבות מאלה הקושרות אותו למדינה האחרת, אין לראות בבית הדין בישראל פורום שאינו נאות (דב"ע מו/ 97-3 ארנון בן יצחק נ' סיסקטקס בע"מ, פד"ע יח 12; דב"ע נד/ 160-3 ס.וו. תעשיות בע"מ נ' ראשד אלזרו, פד"ע כח 15; דב"ע נז/ 289-3 מולטי-לוק (2000) בע"מ נ' פנחס בללי, לא פורסם).
ג. לאחרונה, שאלת הדין החל נדונה בהרחבה ע"י כב' השופט צור בע"ע 300050/98 המועצה המקומית גבעת זאב ואח' נ' מחמוד מוחמד, אלי מחמוד ואח' עבודה ארצי לג (1) 37. ביה"ד בחן בהרחבה את כל האפשרויות בשאלת סמכותו של בית הדין לדון בתובענות באזור יהודה ושומרון וקבע כי כאשר מדובר בישראלי המועסק באזור ע"י חברה הרשומה בישראל, אימץ השופט צור את העקרון שנקבע בפרשת "נורדן" (מב/13-2, פד"ע יג' 368) וקבע בס' 47(ד) לפסק הדין כי:
"בתי הדין לעבודה בישראל מוסמכים להורות, מכח תקנת הציבור,
על החלת עקרונות או הוראות מיוחדות משפט העבודה הישראלי
על העסקת עובד מקומי (ישראלי או לא ישראלי) על ידי מעסיק
ישראלי במקרים חריגים".
ד. ממכלול העובדות הרלבנטיות כפי שקבענו בסעיף 2 לפס"ד זה, אנו קובעים כי זיקת יחסי העבודה בין התובע לנתבעת קרובה יותר לדין הישראלי, ומשום כך הדין החל הוא הדין הישראלי ולבית הדין מסורה הסמכות לדון בעניין.
(ראה גם דב"ע מב/ 13-2 נורדן שרותי נפט בע"מ נ' ויליאם מורי, פד"ע יג 368, ופיסקה 13 לפסק הדין בפרט).
ה. בין יתר התביעות אותן תובע התובע הן תשלום תוספות יוקר מתוקף צווי ההרחבה הכלליים. צו הרחבה הוא מעשה הנעשה מכח חוק, תחולתו טריטוריאלית, ברם, מאחר ומכוח צו הרחבה זה, עודכן שכר כל העובדים בישראל, יש לראות בצו הרחבה זה נורמה המבטאת עקרון יסוד בדין הישראלי. ועל כן יש להחיל את צווי ההרחבה הכללים מכוח "תקנות הציבור" - (ראה לענין זה פסה"ד השופט צור בענין המועצה המקומית גבעת זאב, בעמ' 20 לפסה"ד).
ו. בנוסף, עולה אף בפני
נו השאלה בדבר חלות הוראות ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף המוסכים.
הסכמים קיבוציים מעצם טיבם חלים על קבוצות עובדים מסויימים אשר עליהם חל הדין הישראלי. אולם, בהעדר הוראה מפורשת בהסכם הקיבוצי באשר לחלותו אף על עובדים העובדים מחוץ לגבולות ישראל, אין לדעתנו כל סיבה להחיל את תנאי ההסכם על עובדים תושבי האזור אף אם העובד הוא עובד ישראלי, בחברה ישראלית.
לאור כל האמור, אנו נבחן את תביעת התובע על כל רכיביה בהתאם לעקרונות שקבענו לעיל בשאלת הדין החל על היחסים שבין התובע לנתבעת.

4. תשלום הפרשי שכר:
א. ראשית יאמר כי תביעתו של התובע התיישנה וכל תביעותיו להפרשי שכר הקודמות לתאריך 12.11.90, נדחית.
ב. התובע טוען כי הנתבעת הוציאה לתובע "תלושי שכר השונים באופן מהותי מהכספים ששולמו לו בפועל" (ס' 5 לכתב התביעה).

הנתבעת טוענת כי התובע לא התחשב בניכוי מס הבריאות ומס הארגון שלא נכלל בתלוש המשכורת וכי "בחודש מאי קיבל התובע 5 ₪ יותר מהמגיע לו על פי תלוש השכר והניכויים על פי חוק". כן מציגה הנתבעת, חישוב לפיו במשכורת חודש מאי 93 קיבל התובע 30 ₪ נטו יותר מהמגיע לו וכן כי שילמה לתובע את מלוא השכר.
ג. אמנם אי תשלום שכר עבודה הינו עובדה "נגטיבית", אשר יש קושי להוכיחה, אולם אין בכך להעביר את הנטל אל כתפי המעביד.
בידי צד התובע סכום כסף שלא שולם לו, קיימות דרכים דיוניות שונות להוכחת טענתו, ביניהן בקשה לגילוי מסמכים הדדי או הצגת חשבונות בנק" (פיסקה 15 לפסק הדין). דב"ע נה/ 193-3, 195-3 זומרפלד נ' מלון זוהר בע"מ ואח', עבודה ארצי כט (1), 141.
כן נקבע כי "מקום בו ניתן תלוש שכר, חזקה שהוא משקף את המציאות, לפחות לגבי הסכום הכולל המופיע בו, אלא אם הוכח, מעדויות אמינות, אחרת" (פיסקה 13 לפסק הדין). דב"ע מז/ 146-3 יוסף חיג'יראת נ' שלום יוסף, עבודה ארצי כא
(1), 260.
ד. התובע הציג גירסה אמינה, ותמך טיעוניו בספחי השיקים ותלושי משכורת. אנו סבורים כי על הנתבעת היה להוציא תלושי משכורת מסודרים ומפורטים, ואין לה להלין אלא על עצמה במידה שכתוצאה מרישום לא מסודר של רכיבי השכר וסעיפי הניכויים טוען התובע כי קיים הפרש.
התובע הרים את נטל ההוכחה לגבי החודשים שביחס אליהם הציג בפני
בית הדין את ספחי השיקים ותלושי המשכורת.
אשר על כן, התביעה לתשלום הפרשי שכר מתקבלת, למעט תביעת התובע לתשלום המקדמה על סך 500 השקלים, ובכפוף לתקופת ההתיישנות של התביעה להפרשי שכר.

לאור האמור, הנתבעת תשלם לתובע את הפרשי השכר, שהם הפרשי הסכומים הנקובים בספחי השיקים שניתנו לתובע על ידי הנתבעת לבין הסכום לתשלום תלושי השכר, המגיעים כדי סך כולל של 3,670 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

5. פיצויי פיטורים:
א. התובע טוען כי התפטרותו נובעת מפגיעת הנתבעת בתנאי עבודתו והפרת חוזה העבודה, תוך הפרת הוראות חוק והסכמים קיבוציים שהתבטאו באי תשלום, או בתשלום חלקי, של חופשה שנתית, דמי הבראה, תוספות יוקר, תוספת ותק, מהלנת שכרו על בסיס קבוע בין 10 ל-22 ימים, מהעברה באיחור של תלושי המשכורת, ומהוצאת הנתבעת תלושי שכר השונים באופן מהותי מהכספים ששולמו לו בפועל.
וכן טוען התובע כי "זכאי הוא לפיצויי פיטורין, מאחר והתפטרותו נגרמה כתוצאה מהפרת חוזה העבודה עמו תוך הרעה מוחשית בתנאי העבודה ובהתאם להלכת בית הדין הארצי לעבודה הקובעת כי אין עובד חייב לעבוד בתנאים הירודים מאלה הקבועים בחוזה העבודה, לרבות תנאים שנקבעו מכח צו הרחבה.
הוסיף וטען התובע, לראשונה, בתצהירו, כי לאחר שמצא מקום עבודה חלופי, חתם על מכתב התפטרות תוך שמנהל הנתבעת הוליכו שולל בתואנה כי ישלם לו את כל הכספים שנצברו לטובתו בפוליסת ביטוח המנהלים, במידה ויחתום על מכתב ההתפטרות.
לעומתו, הנתבעת טוענת כי התובע התפטר, ללא מתן הודעה מוקדמת או התראה אחרת ובלא להעלות טענות אלו בפני
ה במהלך תקופת עבודתו או בטרם התפטרותו ועל כן ואינו זכאי לפיצויי פיטורים.
ב. נפסק ארוכות בפסיקה כי אי תשלום שכר במועד (דב"ע לב/ 3-3 מרכז החינוך העצמאי נ' מנחם דב שוורץ, פד"ע ג 318); אי תשלום תוספת יוקר (דב"ע לח/ 4-3 מערכות מידע מ.ב.ד בע"מ נ' אהרן אבידן, פד"ע י', עמ' 309); תשלום שכר שונה באופן מהותי מזה שנקבע עם העובד (דב"ע מח/ 174-3, מט/ 60-3, טלסיס בע"מ נ' מיכאל רוגל, פד"ע כ 421) מהווים "נסיבות אחרות", שיש בהן כדי לזכות את העובד בפיצויי פיטורים אף אם הוא התפטר, כאמור בס' 11(א) לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג-1963.
עם זאת, ההלכה היא כי כאשר מדובר בנסיבות שבידי המעביד לשנותן, על העובד להעמיד את המעביד על כוונתו, ולתת לו הזדמנות לשנות את הנסיבות, בטרם יתפטר מעבודתו (דיון תש"ן 10-3 חיים כהן נ' הלר פיסול ותכשיטים בע"מ, פד"ע כ"א 238).
ג. התובע עבד אצל הנתבעת קרוב לשבע שנים ברציפות. התובע לא הציג בפני
בית הדין ראיות כלשהן, לכך שבא בדרישה לנתבעת במהלך שנות העסקתו, על מנת שזו תתקן את התנהגותה.
יתרה מכך, אף במכתב ההתפטרות לא מציין התובע כי זאת סיבת התפטרותו. לא-זו-אף-זו, התובע לא הוכיח את טענתו לפיה אולץ לחתום על מכתב ההתפטרות כתנאי לתשלום רכיבי השכר שנמנעו ממנו לטענתו.
ד. עיקרו של עניין הוא שהתובע לא הוכיח כלל כי הורעו תנאי עבודתו אלא ההיפך הוא הנכון. הנתבעת הצביעה כי העלתה את שכרו של התובע מידי פעם כמפורט בתלושי השכר. יתרה מכך, התובע לא נתן לנתבעת הזדמנות לתקן את ההתנהגות עליה הוא מלין.
ה. נוסף על כל אלה, התובע, עת התפטר, כבר הכין את מקום עבודתו החדש ולמחרת יום ההתפטרות החל בעבודתו במקום החדש, מבלי לתת הודעה מוקדמת לנתבעת על עזיבתו.
לאור כל האמור, נדחית תביעת התובע לפיצויי פיטורים בנסיבות כאמור בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג-1963.

6. פיצויי הלנת פיצויי פיטורים:
משהגיע בית הדין למסקנה כי אין התפטרותו של התובע התפטרות בדין פיטורים, אין ממילא מקום לדון בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים.
7. פדיון חופשה שנתית:
א. טענת הנתבעת בדבר התיישנות:
הנתבעת טוענת כי התביעה לפדיון חופשה התיישנה ככול שנוגעת לתקופה שלפני 12.11.94.

התובע טוען כי לעניין טענת ההתיישנות ביחס לפדיון חופשה. ע"פ הסעיפים 6 ו- 31 לחוק חופשה שנתית ניתן לתבוע זכויות חופשה המגיעה עבור שנת עבודה החמישית שלפני התביעה ואילך ובלשון אחר - זכאי התובע לתבוע פדיון חופשה בגין זכאותו לחופשה משנת 1992 ולא כפי שטענה הנתבעת.
(ראה ספרם של גולדברג והאוזמן בעמ' 24-9 סיפא (ס' 31 התיישנות).
ס' 31 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 קובע: "תקופת ההתיישנות לכל תביעה על פי חוק זה, בין אזרחית ובין פלילית, היא שלוש שנים".
מאידך, טען התובע בתצהירו ובסיכומיו כי "יצא מדי שנה לחופשה בת שבוע אחד"
אך אף בהתבסס על פרשנות זו משקיבל התובע מידי שנה 7 ימי חופשה, לא נוצר מצב כי המעביד לא הוציא לחופשה את העובד כאמור בס' 6 לחוק ועל כן לעניין פדיון ימי חופשה, יש לדון בתביעת התובע ביחס לשנה החמישית, לשנה השישית, ולחלקה של השנה השביעית לעבודתו, דהיינו עד ל-15.11.94.

ב. התביעה לפדיון חופשה שנתית:
ראשית, יאמר כי לאור החלטתנו דלעיל בשאלת הדין החל, חל על הצדדים חוק חופשה שנתית בלבד ולא ההסכם הקיבוצי בענף המוסכים ועל כן ימי החופשה המחושבים יהיו על פי חוק חופשה שנתית בלבד.
התובע טוען ומעיד על כך (עמ' 10 לפרוטוקול) שהנתבעת אפשרה לתובע לצאת לחופשה בת שבוע בודד בשנה, וכי בהתאם להוראות פרק 11 להסכם העבודה הקיבוצי הכללי בענף המוסכים וצו ההרחבה המשולב בענף המוסכים, התובע זכאי לפדיון חופשה של 47 ימים (ס' 3 לכתב התביעה).
הנתבעת טוענת, כי התובע קיבל את מלוא החופשה (ס' 2. ג. לכתב ההגנה), ועל מנת לקעקע את תצהירו של התובע בענין ימי החופשה, הוכיחה הנתבעת כי בשנת 1996 יצא התובע ל-12 ימי חופשה ולא 7 ימים כנטען על ידו.

ס' 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 קובע את חובת המעביד לנהל פנקס חופשות.
הנתבעת לא ניהלה פנקס חופשות מוקדם לשנת 96', והציגה בפני
בית הדין דו"ח חופשות לשנת 96' בלבד (עדות מנהל הנתבעת, עמ' 16-17 לפרוטוקול).

בדב"ע לג/ 65 - 3 יהודה פרחי נ' עדנה אשל, פד"ע ה 113, קובע בית הדין הארצי לעבודה:
"אין חולקין כי במקרה שלפנינו לא ניהל המערער פנקס חופשה,
ועדותו שנתן למשיבה את מלוא ימי החופשה נסתרה על-ידי
עדותה היא שקיבלה רק עשרה ימי חופשה. מכאן שהמערער
לא יצא ידי חובת הראיה שנתן למשיבה את כל החופשה שהיה
חייב לתתה..."
(ראה גם: דיון לא/3-22, ציק ליפוט נ' חיים קסטנר פד"ע ג' 215; דב"ע לד/ 17-3 רפאל אברג'יל נ' קורט אנסבך, פד"ע ה 253).

משלא עמדה הנתבעת בחובה הקבועה בחוק חופשה שנתית, ומשלא הוכיחה את טענותיה בדרך אחרת באשר לשנים שקדמו ל-1996 דינה של תביעת התובע לפדיון חופשה שנתית להתקבל, בכפוף לטענת התיישנות של הנתבעת ולהודעתו של התובע ליציאתו ל-12 ימי חופשה בשנת 96'.

עבור השנה החמישית תשלם הנתבעת לתובע פדיון חופשה עבור 7 ימים, לפי תביעת התובע.

בהתייחס לשנת עבודתו השישית של התובע, הנתבעת ניהלה והציגה בפני
בית הדין רישום ימי חופשה, לפיו יצא התובע ל- 12 ימי חופשה, לפיכך תשלם הנתבעת לתובע יתרת 4 ימי חופשה בלבד.

בהתייחס לשנת עבודתו השביעית של התובע, זכאי התובע ל-8 ימי חופשה ברם בתביעתו תובע התובע רק 6 ימי חופשה. על כן, מתקבלת תביעתו של התובע לשנה זו.

ג. לסיכום:
הנתבעת תשלם לתובע סה"כ פדיון ימי חופשה עבור 17 ימים סה"כ סך של 3,213 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל.

8. דמי הבראה:
א. הנתבעת טוענת כי "דין תביעת התובע לדמי הבראה עבור התקופה העולה על שתי שנות העבודה האחרונות, קרי לתקופה המוקדמת ליום 15.1.95, להידחות שכן לא ניתן לתבוע פדיון דמי הבראה עבור יותר משנתיים" (ס' 3. ב. לכתב ההגנה).
טענה זו אינה רלוונטית מאחר שהתובע תובע תשלום דמי הבראה עבור התקופה 7.95-1.97. יתרה מכך, הנתבעת הקפידה לשלם לתובע מידי שנה מתחילת עבודתה דמי הבראה ולאור קביעותינו בשאלת הדין החל וכן לאור הלכת "נורדן" חל צו ההרחבה הכללי באשר לתשלום דמי הבראה ועל כן על הנתבעת לשלם לתובע דמי הבראה עפ"י הדין.
ב. כל תביעת התובע הינה לדמי הבראה עבור התקופה מ-7/95 ועד 1/97.
על פי ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש מגיעים לתובע הפרשים עבור התקופה המפורטת לעיל:
10.8 ימים * 225 ₪ = 2,430 ₪.
הנתבעת שילמה לתובע בגין דמי הבראה סך של 1,087 ₪ כמפורט בתלושי השכר של חודש 11/96 וחודש 1/97. על כן, על הנתבעת לשלם לתובע הפרשי דמי הבראה ע"ס של 1,343 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

9. תשלום תוספת יוקר:
א. בהתאם לפסיקתנו דלעיל בשאלת הדין החל היה על הנתבעת לשלם לתובע את תוספות היוקר עפ"י צו ההרחבה הכללי שניתן.
ב. התובע טוען כי "הנתבעת נמנעה מלשלם לתובע תוספות יוקר כמתחייב על-פי פרק 8 ד' להסכם הקיבוצי וצווי ההרחבה" (ס' 7 לכתב התביעה) ומעיד כי ביקש מהנתבעת תוספת יוקר (עמ' 7 לפרוטוקול).

הנתבעת מכחישה בכתב התביעה את טענת התובע, ומפרט מר דואנוס בתצהירו וכן בנספח א' אשר צרף לתצהירו, כי לתובע שולמו תוספות שכר במועדי תוספת היוקר וכן במועדים נוספים אחרים, העולות על תוספות היוקר שהיה זכאי להם התובע. לדוגמא בחודש אוג' 91' הועלה שכר של התובע בשיעור של 7.3% בעוד תוספת היוקר שעורה היה 5%.
יתרה מכך, במשכורת חודש ינו' 95', הועלה שכרו של התובע בשיעור של 37% כאשר חובת תשלום תוספת היוקר עמדה מחודש פבר' על 2.6%.
לא זו אף זו, לתובע שולמו הפרשים בגין תוספת יוקר בחודש דצמ' 1996 וינו' 97' שהם מעל ומעבר לסכומים אותם תובע התובע עבור תוספת יוקר של אוג' 95'.
מבדיקת תלושי שכרו של התובע וכן כפי שעולה מתצהיר הנתבעת לתובע שולמו כל תוספות היוקר ואף מעבר לכך, על כן, לאור האמור לעיל, נדחית תביעת התובע להפרשי שכר בגין תוספות יוקר אשר ראוי היה לה שלא תטען מלכתחילה לאור תוספות השכר אותן קיבל התובע במיוחד בשנת 1995.
10. תוספת ותק:
תביעת התובע לתוספת ותק מסתמכת על ההסכם הקיבוצי בענף המוסכים, אשר ניתן לו צו הרחבה ענפי בשנת 1995.
כפי שקבענו בסעיף 3 לפסק דיננו זה, בשאלת הדין החל, ההסכם הקיבוצי עליו נסמך התובע בתביעתו זו אינו חל על היחסים בינו לבין הנתבעת. על כן, דין רכיב זה להידחות.

11. דמי גמולים:
תביעת התובע לדמי גמולים מסתמכת על ההסכם הקיבוצי בענף המוסכים, אשר ניתן לו צו הרחבה ענפי בשנת 1995.
כפי שקבענו בסעיף 3 לפסק דיננו זה, בשאלת הדין החל, ההסכם הקיבוצי עליו נסמך התובע בתביעתו זו, אינו חל על היחסים בינו לבין הנתבעת.
משכך, לא היתה מוטלת כל חובה על הנתבעת לשלם דמי גמולים לתובע.
ברם, הנתבעת הפרישה לתובע, לביטוח מנהלים בחברת הביטוח "כלל", דמי גמולים בשנים 1992 עד 1996 וכן בינו' 97', כאשר דמי גמולים אלה שולמו ע"י הנתבעת הן חלק העובד והן חלק המעביד כחלק מתנאי השכר של התובע. בהתאם לאישורים, שהועברו לבית הדין של חברת הביטוח "כלל", הפרישה הנתבעת סה"כ לגמולים (חלק עובד+מעביד) לפוליסה על שמו של התובע סך של 15,978 ₪ וכן נצברו לטובת התובע ברכיב פיצויי פיטורים סך של 13,673 ₪.
אכן הנתבעת היתה רשאית למשוך מכספי הפוליסה את רכיב פיצויי הפיטורים שכן התובע התפטר מעבודתו ולא היה זכאי לפיצויי פיטורים כפי שאף קבענו בסעיף 5 ל

פסק דין
זה. אולם, כל כספי התגמולים שנצברו לטובת התובע בביטוח מנהלים, היו צריכים לעמוד לרשות התובע עת הסתיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים. אולם, בהתאם לאישור חברת הביטוח "כלל" מיום 3.5.99 נגלה בפני
ביה"ד כי ערכי פדיון התגמולים שעמדו לטובת התובע הינם על סך של 7,230 ₪ בלבד.
לא יעלה על הדעת כי יתרת שיעור הגמולים שנצברו לטובת התובע, הינם על סך של 7,230 ₪ בעוד שבתקופת העסקתו העבירה הנתבעת לחברת הביטוח סך כולל של 15,978 ₪.

מבדיקת מסמכי חברת הביטוח הן ריכוז דוחות הפרשות תגמולים והן אישור יתרות תגמולים עולה כי הנתבעת משכה לא רק את רכיב פיצויי הפיטורים אלא גם את שיעור הגמולים שהפרישה לטובת התובע (חלק מעביד) דבר שלא היתה רשאית לעשות.
על כן, על הנתבעת להשיב לתובע את דמי הגמולים שקיבלה ביתר מחברת הביטוח בסך של 8,748 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 3.5.99 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

סוף דבר

א. נדחית תביעת התובע לפיצויי פיטורים, תוספת יוקר ותוספת ותק.
ב. הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים:
1. הפרשי שכר לשנים 11/90-11/97, סך של 3,670 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל.
2. פדיון חופשה סך של 3,213 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל.
3. דמי הבראה סך של 1,343 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל.
ג. הנתבעת תשלם לתובע את הפרש דמי הגמולים החסרים בקופת ביטוח המנהלים בסך של 8,748 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה מיום 3.5.99 ועד ליום התשלום בפועל.
ד. הנתבעת תישא בהוצאות התובע ושכ"ט עו"ד בסך של 3,500 ₪ בצירוף מע"מ כאשר סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פס"ד ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום ............................... בהעדר הצדדים
גב' גיא
נציגת ציבור
א. תיבון
שופט, אב"ד
מר אלבז
נציג ציבור








עב בית דין אזורי לעבודה 1191/97 חביף אלברטו נ' מוסך אזורי בקעת הירדן בע"מ (פורסם ב-ֽ 30/09/2003)













להסרת פסק דין זה לחץ כאן