ג'ולי יהוד - אחזקות הרי אדום ,אלי ברנס

ניתן להפיק דוחות מלאים על הצדדים בתיק זה

מצאנו עבורכם דוחות זמינים על הצדדים בתיק זה. יתכן שתאלצו להזין נתונים נוספים כגון ת.ז
ג'ולי יהוד אחזקות הרי אדום אלי ברנס
 
ג'ולי יהוד - אחזקות הרי אדום ,אלי ברנס
תיקים נוספים על ג'ולי יהוד | תיקים נוספים על אחזקות הרי אדום | תיקים נוספים על אלי ברנס |

43696
2033/00 עב     18/09/2003




עב 2033/00 ג'ולי יהוד נ' אחזקות הרי אדום ,אלי ברנס




23


בתי המשפט
עב 002033/00
בית הדין האזורי לעבודה באר-שבע
18/09/03

כבוד השופטת יהודית גלטנר-הופמן

שלום יפרח - נציג עובדים
ברוך מאזוז - נציג מעבידים
בפני
:

ג'ולי יהוד
(ת.ז. 065046724)
בעניין:
התובעת
רוני בנק

ע"י ב"כ עוה"ד
נגד
1. אחזקות הרי אדום
(1995) בע"מ
2. אלי ברנס


הנתבעים
ש. שושן-וגנר

ע"י ב"כ עוה"ד
פסק דין


1. בתביעה שלפנינו, שהוגשה ביום 11.9.00, מתבקש בית הדין לחייב את הנתבעים ביחד ולחוד בתשלום פיצויי פיטורים (השלמת הסכום ל- 2.33%*), פדיון חופשה שנתית, פיצוי בגין אי העברת כספים לקרן ההשתלמות 'כינרת', יתרת שכר חודש יוני ודמי הודעה מוקדמת לפי משכורת אחרונה. כמו כן, תובעת התובעת תשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, פיצויי הלנת שכר ו/או הפרשי הצמדה וריבית כחוק, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בצירוף מע"מ, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית (התביעות לדמי ביגוד והחזר הוצאות נסיעה נזנחו בסיכום טענות התובעת).

2. ביום 11.1.01 הגישו הנתבעים כתב הגנה אליו צורף כתב תביעה שכנגד. בכתב התביעה שכנגד נתבעת התובעת לתשלום שכ"ד בגין מגורים במלון, בגין שיחות טלפון פרטיות
ובגין שימוש בשירותי הכביסה של המלון. כמו כן, נתבעת התובעת לתשלום דמי הודעה מוקדמת.

* הסכום הופחת מהסכום המקורי שנתבע לאחר שהופקדו כספים בקרן 'מבטחים'.

3. ביום, 4.3.01, במסגרת ההליכים המקדמיים בתיק, הוגשה רשימת המוסכמה והפלוגתאות שגובשה בין הצדדים בתיק והינה כדלקמן:

מוסכמה:
בין התובעת לנתבע מס' 1 התקיימו יחסי עובד מעביד על פי הסכם עבודה אישי מיום 6.2.98.

פלוגתאות:
1. זהות מעסיקה/מעסיקיה של התובעת, האם זכאי הנתבע 2 להחזר הוצאות בגין צירופו כנתבע.
2. חלות הסכם העבודה הקיבוצי בענף המלונאות ו/או צו ההרחבה בנדון על היחסים בין הצדדים.
3. מועד סיום יחסי עובד ומעביד.
4. 4. נסיבות התפטרות התובעת.
5. 5. האם בנסיבות ההתפטרות זכאית התובעת לפיצויי פיטורים וכמה ? שאלת הלנת פיצויי הפיטורים, ביטולם - הפחתתם. האם כפופים הצדדים להסכם קיבוצי מיוחד עם מבטחים ומשמעותו לעניין זכאותה של התובעת לפיצויי פיטורים ושיעורם.
6. 6. האם מגיעים לתובעת יתרת ימי חופשה וכמה ? מי ניהל את פנקס ימי החופשה ובאחריות מי היה ניהול הפנקס ?
7. 7. האם מגיעה לתובעת יתרת שכר בגין חודש יוני 2000 וכמה ?
8. 8. האם מגיעים לתובעת דמי נסיעות בגין חודש יוני, מכוח מה וכמה ?
9. 9. האם מגיעים לתובעת דמי ביגוד, מכוח מה וכמה ?
10. 10. האם חייבים הנתבעים להפריש ולהפקיד לטובת התובעת במבטחים סכומים כלשהם, מכוח מה ומה גובה הסכום שיש להפקיד ?
11. 11. האם חייבים הנתבעים להפריש לטובת התובעת סכומים כלשהם לקרן השתלמות כנרת, מכוח מה וכמה ?
12. 12. שאלת הלנת שכר וביטולו - הפחתתו.
13. 13. האם התובעת השתמשה בשירות המלון לרבות חדרי המלון, טלפון וכביסה ללא הרשאה כטענת הנתבעים, שמא בהסכמתם, בידיעתם ובאישורם ?
14. 14. האם נתנה התובעת הודעה מוקדמת כדין על התפטרות ?
15. 15. האם זכאית הנתבעת לקבל מהתובעת פיצוי בגין אי קבלת הודעה מוקדמת על התפטרות התובעת ?
16. 16. האם זכאית הנתבעת לסכומים כלשהם מהתובעת בגין שימוש בחדר במלון לצרכיי מגורים, שימוש בטלפון לשיחות פרטיות, שימוש בשירותי כביסה של המלון, מכוח מה וכמה ?

העובדות הרלוונטיות לעניינינו:

4. הנתבעת מס' 1 הינה חברה בע"מ אשר בבעלותה בית המלון הרי אדום בו עבדה התובעת כמנכ"לית המלון. הנתבע מס' 2 הינו בעל מניות ומנהל הנתבעת מס' 1.

5. בין התובעת לנתבעת מס' 1 נחתם הסכם ההעסקה אישי ביום 6.9.98 (נספח א' לתצהיר התובעת). לפי הסכם זה, נקבע, בין השאר, כי התובעת, שעבדה כמנכ"לית מלון הרי אדום באילת במשך כשנתיים, החל מחודש ספטמבר 1998, זכאית לשכר נטו בסך 8,000 ₪ בחודש, ל- 22 ימי חופשה בתשלום בשנה, להפרשה לקרן 'כנרת' כמקובל בענף המלונאות ולפוליסת ביטוח מנהלים.

6. במהלך תקופת עבודתה התובעת קיבלה את שכרה מהנתבעת מס' 1. בתלושי השכר של התובעת מצוינות הפרשות שהופרשו משכרה מידי חודש ל'מבטחים' ול'קרן כנרת'. מיתרת ימי חופשתה של התובעת הופחתו ימי חופשה. כמו כן, במהלך תקופת העסקתה התגוררה התובעת במלון והשתמשה בשירותי הכביסה של המלון.

7. התובעת התפטרה מעבודתה, לטענתה בנסיבות המזכות אותה בפיצויי פיטורים בהתאם לסעיף 11 לחוק פיצויי-פיטורים, התשכ"ג-1963, בשל פגיעה במעמדה כמנכ"לית ע"י הנתבע מס' 2 ובשל "פגיעה מוחשית בתנאי עבודתה" (ניכוי מימי החופשה של התובעת ואי העברת כספים לקרן 'כנרת' ולקרן 'מבטחים').

טענות הצדדים בתמצית:

8. התובעת טוענת, כי התפטרה בדין מפוטרת מאחר וחלה הרעה מוחשית בתנאי עבודתה בשל העובדה כי לא הועברו סכומים שהיו אמורים להיות מועברים על שמה לקרן הפנסיה 'מבטחים' ולקרן ההשתלמות 'כנרת', בכך שהנתבע החל להתערב בעבודתה באופן שלא מאפשר לה לנהל את המלון ובכך שבאופן חד צדדי ושלא כדין נוכו ימים מימי החופשה הצבורה שלה. עוד נטען כי על הצדדים חל ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף המלונאות וכן ההסכם בין הנתבעת ל'מבטחים'. בנוסף, נטען כי עם התפטרות התובעת, בדין מפוטרת, היה על הנתבעים להעביר לה תשלומים בגין הודעה מוקדמת, פדיון חופשה, יתרת שכר חודש יוני, אשר בו שולם לה ערך שכר מופחת, וכי יש לדחות את התביעה שכנגד מטעם הנתבעים (התובעים שכנגד), בין השאר, בשל העובדה שלא הונחה תשתית ראייתי להוכחתה.

9. הנתבעים טוענים, כי דין התביעה כנגד הנתבע מס' 2 להידחות וכי מעסיקתה של התובעת הינה הנתבעת מס' 1 בלבד. עוד טוענים הנתבעים, כי ההסכם הקיבוצי בענף המלונאות לא חל על היחסים בין הצדדים, כי נסיבות התפטרותה של התובעת נעוצים בעבודה כי לא הורשתה להתגורר עוד במלון ולא כפי שהיא טוענת, כי העובדה ש'נוכו' כספים בגין העברה ל'מבטחים' ול'כנרת' משכרה לא פגעה בתובעת כי גובה שכרה נשאר כפי שסוכם עמה. כמו כן נטען, כי התובעת אינה זכאית להפרשות לקרן 'כנרת' מאחר ולא סיימה 24 חודשי עבודה כמקובל בענף המלונאות וכי הנושא של ההפרשות לקרן 'מבטחים' טופל בהגיע הנתבעת להסכם עם הקרן. עוד נטען, כי התובעת לא שלחה את המכתבים שהיא מציגה כנספחים לכתב התביעה בתאריכים המצוינים בהם אלה רק בעת עזיבתה את העבודה, כולם יחדיו, כי התובעת אינה זכאית בנסיבות סיום העבודה לפיצויי פיטורים או לדמי הודעה מוקדמת, (לדמי נסיעה בגין חודש יוני ולדמי ביגוד) וכי על בית הדין לחייב את התובעת בתשלום בגין מגוריה אצל הנתבעת, בשל שיחות טלפון פרטיות שערכה על חשבון הנתבעת ובגין שירותי כביסה, הכל כמפורט בתביעה שכנגד.
ההכרעה:

שאלת זהות המעביד:

10. מהעובדות עולה, כי התובעת היתה "עובדת", אך עלינו להכריע בשאלה מי היה מעבידה. נקבע כי במקרה שבו עומדת על הפרק שאלה באשר לזהות המעביד, אין ליישם מבחנים דוגמת מבחן ההשתלבות, שכן אין ספק כי המדובר הוא ב"עובד". השאלה היא - עובד של מי? לצורך הכרעה בשאלה מי היה מעבידו של פלוני, יש לבחון כיצד ראו השניים את היחסים ביניהם, על מי חלה חובת התשלום של המשכורת, לפני מי היה על העובד להתפטר ובידי מי היה הכוח לפטרו (ר' מ' גולדברג, ""עובד" ו"מעביד" - תמונת מצב", עיוני משפט יז, התשנ"ב, עמוד 59).

11. מהעובדות אשר הוצג לפנינו במקרה דנן, למדים אנו שלא התקיימו כל יחסי עובד ומעביד ישירים בין התובעת לנתבע מס' 2 (להלן: "הנתבע"), והמעביד בפועל של התובעת, על פי כל הקריטריונים המקובלים, הנה הנתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת").

12. הפסיקה קובעת כי "יחסי עובד-מעביד הם, בראש ובראשונה, יחסים חוזיים, אשר בהיעדרם לא ניתן לקבוע כי נוצרו יחסי עובד-מעביד, ופלוני לא יוכל להיות מעבידו של העובד" (דב"ע לה/ 12-2 עיזבון כהן - רוזהויסר, וכן פד"ע ו' 305, דב"ע מה/ 153-3 מכרות נחושת תמנע בע"מ - שמיס, פד"ע יז, 207).

13. כדי להוכיח, כי עובד הועסק על ידי מספר מעבידים במשותף או ע"י מעביד מסוים יש לבחון את טיב ההתקשרות בין הצדדים. במקרה שלפנינו הסכם ההעסקה נחתם בין התובעת לנתבעת וכן תלושי השכר נושאים את שם הנתבעת מס' 1 כמעסיקה וההמחאות שניתנו לתובעת מעידים על כך שהנתבעת הייתה זו שהעסיקה את התובעת. לפיכך, נראה, כי התובעת היתה מודעת לכך שעבודתה מבוצעת עבור חברת אחזקות הרי אדום
(1995) בע"מ. בהמשך לכך יובהר כי מהראיות שלפנינו לא הוכח שההתקשרות נעשתה בין התובעת לנתבע דווקא, אלא בינו לבין החברה אשר הנתבע הוא אורגנה.

14. לכן, מוצאים אנו לנכון לדחות את טענת התובעת לראות בנתבעים מעבידים במשותף ו/או לראות בנתבע מעבידה של התובעת, וקובעים כי מעבידתה הישירה היחידה של התובעת הנה הנתבעת (ר' לעניין זה פסה"ד בתיק עב 321/01 זבידאת עאדל נ' תופיק זידאן בע"מ ותופיק זידאן מסעוד).

סוגיית הרמת מסך ההתאגדות:

15. משדחינו תביעתו של התובע לראות בנתבעים מעבידים במשותף ו/או בנתבע מעבידה של התובעת, נפנה לסוגיית הרמת המסך, על מנת לייחס את חובותיה הנטענים של החברה לתובעת, לנתבע. בסוגיה זו יצוין כי בבסיסו של חוק החברות עומד רעיון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד או החברה, אל מול זו של בעלי המניות והשליטה. רעיון זה מצא ביטויו פעמים רבות בפסיקה וכבר נקבע: "בין חברה לבין בעלי מניותיה פרוש מסך, החוצץ בין האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד לבין האישיות המשפטית הטבועה בבעלי המניות, ואין לערבב בניהם" (ע"א 4606/90 איטה מוברמן נ' תל מר בע"מ, פ"ד מו(5), 361).

16. ככלל, נקבע בפסיקת ביה"ד לעבודה כי "חברה הינה תאגיד, הנפרד מבעלי מניותיו, מנהליו ועובדיו, לכל דבר ועניין. לא ייתכנו חיי מסחר ומשק תקינים מבלי שיוקפד על הפרדה בין התאגיד לבין בעליו ומנהליו". יחד עם זאת קיים מנגנון המונע ממי שמקים חברה במטרה לפעול שלא בתום לב ומנסה באמצעות זאת להתחמק מהתוצאות של מעשיו. בתי המשפט נזהרים מ"הרמת מסך", ונוקטים בדרך זו רק שעה שהוכח למעלה מכל ספק כי המדובר בפעולה שלא בתום לב או בתרמית (ר' דב"ע נג/205-3 וגיה מחמוד נ' גלידות הבירה ועוזי מהשוילי).

17. העילות להרמת מסך קבועות, כיום, בסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט - 1999. מסעיף זה עולה כי הרמת מסך ההתאגדות, והסרת החיץ המפריד בין האישיות המשפטית של החברה לזו של בעלי המניות, הנן פעולות חריגות, אשר מתבצעות לעיתים נדירות ומטעמים של פעולות החורגות באופן מהותי מחובת הנאמנות והזהירות אשר נושאים עמם בעלי השליטה בחברה.

18. על מנת שבית הדין יקבע כי התקיימה אחת מהעילות המנויות בסעיף 6 לחוק, עליו להיות משוכנע מעל לכל ספק, כי הפעולות שנעשו חרגו באופן קיצוני מחובת תום הלב, ומחובות הנאמנות והזהירות אשר נושא עמו בעל השליטה בחברה. במקרה שלפנינו מבקשת התובעת להרים את מסך ההתאגדות בין הנתבע לנתבעת, אולם היא לא השכילה להמציא ראיות לכך שאכן נעשו פעולות אשר מחייבות נקיטה בצעד חריג זה.

19. לאור האמור לעיל, לא מצאנו לנכון, בנסיבות שלפנינו, להרים את מסך ההתאגדות ולהטיל חבות כלשהי על הנתבע באשר לתקופת העסקת התובעת.

חלות הסכם העבודה הקיבוצי בענף המלונאות ו/או צו ההרחבה בנדון על היחסים בין הצדדים:

20. הנתבעים טוענים כי ביום החתימה על ההסכם עם התובעת לא הייתה הנתבעת חברה בהתאחדות המלונות בישראל ולכן לא הייתה כפופה להסכם הקיבוצי בענף המלונאות אלא על הסכם קיבוצי מיוחד (רשום) עם מבטחים. עם זאת, בהסכם מיום 15.2.98 של הנתבעת עם קרן הפנסיה מבטחים המצורף כנספח ד' לתצהיר הנתבע כתוב מפורשות במבוא להסכם, בין השאר, - "... והואיל והמעסיק חבר בהתאחדות בית המלון בישראל, והואיל ובתאריך 10.7.94 נחתם הסכם קיבוצי כללי שמספרו 7060/74 בין התאחדות בתי המלון בישראל לבין ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י ומבטחים ...". ממסמך זה, עליו חתומה הנתבעת ואותו סיפקה היא בהמשך לטענותיה, עולה דווקא כי המדובר בנתבעת שהינה חברה בהתאחדות בתי המלון בישראל.

21. בסעיף 4 (2) להסכם העבודה הקיבוצי הכללי בענף המלונאות (ר' אוגדן הסכמים קיבוציים, פסטרנק ווינטרוב, פרק 12.4.2)(להלן: "ההסכם הקיבוצי"), נאמר בסוגיית קבלת עובדים לעבודה בענף כי "ההנהלה רשאית לקבל עובדים מדרגת מנהל מחלקה ומעלה וכן מומחים זרים על פי חוזה אינדיבידואלי שדוגמתו מצורפת להסכם זה בנספח מס' 6". החוזה שנחתם עם התובעת אמנם אינו זהה לחוזה שבנספח מס' 6 הנזכר לעיל. אולם, כאמור בסעיף, מדובר בנוסח אופציונלי וכבר נקבע בפסיקה כי נוסח ההסכם בנספח מהווה "דוגמא" ויש לדחות טענה כי ניסוח חוזה עבודה אישי חייב להיות זהה בנוסחו לזה המובא בנספח ההסכם הקיבוצי (ר' בעניין זה תב"ע נד/ 301-3 דוד שרצקי נ' מ.ד.ל.י. מלון דירות לב ירושלים (ניהול ואחזקות) בע"מ, עבודה אזורי כרך ט', 614 וכן דב"ע נז/ 4-4 ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י נ' מוריה ת"א בע"מ והתאחדות המלונות בישראל, המוזכר שם).

22. פסק הדין בדב"ע נז/ 4-4 הנ"ל דובר בעניינו של מנהל משאבי האנוש במלון מוריה בת"א עמו נחתם חוזה העסקה אישי אשר בו לא הוזכר ההסכם הקיבוצי, בדומה למקרה שלפנינו. בפסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה, שבחן את נוסח ההסכם הקיבוצי ואת האמור בו ביחס לחתימה על חוזה העסקה אישי עם עובדי הנהלה, נקבע, כי מהאמור בהסכם הקיבוצי עולה כי "ההסכם הקיבוצי הכללי חל על כל עובדי המלון, כולל העובדים הבכירים ביותר, ואין בהסכם סעיף המוציא את מר בר-עמי מתחולתו. בכל אימצו הצדדים להסכם הקיבוצי הכללי מודל המשאיר את העובדים הבכירים במסגרת ההסכם הקיבוצי מבחינת הזכויות האישיות שהוענקו לעובדים על ידי ההסכם, ולמעט הנושאים שנידונו בדוגמה לחוזה עבודה אישי בנספח, וזאת במקום לאמץ את המודל על פיו מוציא ההסכם הקיבוצי את העובדים הבכירים מתחולתו" (ר' סעיף 5 לפסק הדין, בסיפא) בהמשך לכך נקבע כי "העובד השיג את התנאים בחוזה האישי הטובים מאלה שבהסכם הקיבוצי וכן את התנאים האישיים שנקבעו בהסכם הקיבוצי הכללי ושלא שונו לרעתו בחוזה האישי" (שם, בסעיף 6 לפסק הדין).

23. לאור הדמיון שבין המקרים בפסק הדין הנ"ל לזו שלפנינו נראה כי דברים אלה יפים גם לעניינינו וכי באופן עקרוני חל על היחסים בין התובעת לנתבעת, בנוסף להוראות הסכם ההעסקה האישי שנחתם ביניהן, גם ההסכם הקיבוצי בענף המלונאות.

מועד סיום יחסי עובד ומעביד ותשלום דמי הודעה מוקדמת:

24. לטענת התובעת מועד סיום עבודתה היה חודש יולי 2000 וכי מגיעים לה דמי הודעה מוקדמת, הנתבעים טוענים, לעומת זאת, כי היום האחרון לעבודת התובעת היה יום 21.6.00, עת התפטרה מעבודתה ובתביעה שכנגד תובעים תשלום בגין דמי הודעה מוקדמת.

25. מהמסמכים שמצרפת התובעת לכתה התביעה עולה כי ביום 12.6.00 כתבה התובעת לנתבע, כבעלי הנתבעת, כי בהמשך להרעה בתנאי עבודתה ולכך שהוא אינו מעוניין לתת לה מכתב פיטורים ובאם לא תתוקן ההרעה בתנאיה בתוך 7 ימים תראה עצמה חופשיה להתפטר בדין מפוטרת. ביום 19.6.00 כתבה התובעת תזכורת לנתבע בעניין זה וכן כתבה כי היא ממתינה לתשובה בתוך 24 שעות. במכתב התובעת לנתבע מיום 22.6.00, הנספח לכתב התביעה, עולה כי התובעת מודיעה לנתבע כי הינה מתפטרת וכי יום עבודתה האחרון יהיה 22.7.00. כמו כן עולה כי לטענת התובעת התבקשה לעזוב את המלון ללא הודעה מוקדמת.

26. במכתב מיום 16.7.00, הנספח לכתב התביעה, מעלה בא כוחה של התובעת בפני
הנתבעים את טענותיה באשר לתנאי עבודתה ובהמשך לכך, ולעובדה שמשלא נענו דרישותיה של מרשתו היא התפטרה בנסיבות המזכות אותה בפיצויי פיטורים, פונה התובעת ומבקשת, באמצעות עורך דינה, תשלומים המגיעים לה לטענתה.

27. לפיכך, התובעת שביקשה להתפטר, כתבה במכתב התפטרותה מיום 22.6.00 בהתאם לדין (על פי צו ההרחבה שפורסם ביום 9.10.97, ילקוט פרסומים 4574)1[1] כי הינה נותנת הודעה מוקדמת של 30 יום, דהיינו כי יום 22.7.00 יהיה יום עבודתה האחרון אצל הנתבעת. בשולי הדברים יצוין כי עובד המודיע על התפטרות ולא מקיים את חובת ההודעה המוקדמת רשאי מעבידו לנכות לעובד סכום השווה לשכר רגיל שהיה מקבל עבור תקופת ההודעה המוקדמת שלא עבד בה2[2].

28. עוד יצוין בעניין זה כי מעביד אומנם רשאי להודיע לעובד שנתן הודעה מוקדמת להתפטרות, כי הוא מוותר על נוכחות העובד ועל עבודתו בפועל בתקופה זו אולם עליו לשלם לעובד פיצוי בסכום השווה לשכרו הרגיל של העובד בתקופה שבה ויתר על עבודתו (ר' דב"ע לה/ 46-3 סריגי פלג בע"מ נ' יעקב בוטבול, פד"ע ז', 55). זאת, גם בתקופה שקדמה לחיקוקו של חוק הודעה מוקדמת לפיטורים והתפטרות, התשס"א - 2001, כמו במקרה שלפנינו (ר' דיון בעניין זה בפסק דינו של הנשיא אדלר בע"ע 299/99 קציר רובינסון - חברה לבניין (1995) בע"מ נ' משה איתם, מיום 12.8.02).

29. אמנם, כפי שמציינים הנתבעים, כאשר המדובר בנסיבות חריגות או בסיטואציה יוצאת דופן יכול ותהיה הצדקה לוותר על חובת ההודעה המוקדמת (ראה דב"ע נד/223-3 עסיס יינון נ' גילה שטרית, סע' 13 לפסק הדין מיום 9/4/95). אך דברים אלה אינם יפים לנסיבות המקרה שלפנינו וכבר נקבע כי אין זה ראוי להרחיב צוהר זה בדין באשר לחובת ההודעה המוקדמת יתר על המידה וראוי לאמץ גישה זו רק במקרים קיצוניים שהרי אין הצדקה לומר כי כל מקרה של תפקוד לקוי הגורם נזק למעביד גורר אחריו פטור ממתן הודעה מוקדמת (ר' י' לובוצקי, סיום יחסי עבודה, ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, 1999, בעמ' 117).

30. לעומת זאת, מנקודת המבט של העובד, נכון הוא כי אין הצדקה לדרוש מעובד המתפטר בשל אי תשלום שכר או בשל העובדה שמעבידו מסרב למלא חובותיו החוקיות כלפיו להמשיך לעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת (ר' י' לובוצקי, סיום יחסי עבודה, ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, 1999, בעמ' 118). אך במקרה שלנו סוגייה זו אינה עולה בפני
נו כלל.

31. נראה, אם כן, כי אין מחלוקת בין הצדדים כי יום עבודתה האחרון של התובעת בפועל היה יום 21.6.00. לכאורה, על פי התכתובת שמציגה התובעת, הייתה התובעת אמורה לעבוד עד ליום 22.7.00 אצל הנתבעת. התובעת טוענת בעדותה כי התבקשה לעזוב את עבודתה לאלתר (גורשה) (סע' 11 לתצהיר התובעת ועמ' 7 לפר'). עם זאת, על פי גרסת הנתבעים התובעת כלל לא התריעה על הפגיעה בתנאי עבודתה אלא כתבה מכתבים בהם מודפסים תאריכים המוקדמים למועד עזיבתה את עבודתה ומסרה אותם בפועל רק בעת שעזבה את עבודתה וכן נטען כי התובעת לא המשיכה לעבוד מרגע התפטרותה (ס' 10 לתצהיר ה נתבע) וכי הפתיעה מבלי שניתנה לו אפשרות להביא משהו במקומה (עמ' 21 לפר' מיום 29/4/03).

32. מדובר בשתי גרסאות שונות ועלינו להכריע מהי הגרסה האמינה עלינו בעניין זה. לאור הראיות ונוכח התרשמותנו בשלב גביית הראיות בתיק זה, נוטים אנו לקבל את גרסת התובעת לפיה התריעה על כוונתה להתפטר בכתב, מכתבים שנשלחו עם העתק לעורך דינה, ובע"פ ובהמשך לכך סולקה מעבודתה בלא יכולת להשלים את עבודתה ולעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת.

33. לפיכך, קובעים אנו כי על אף שבפועל סיימה התובעת את עבודתה ביום 22.6.00 זכאית היא לתשלום כאילו עבדה עד ליום 22.7.00, דהיינו לדמי הודעה מוקדמת בגובה משכורת חודשית.

תשלום יתרת שכר בגין חודש יוני 2000:

34. התובעת טוענת כי בגין חודש יוני שולם לה שכר בעבור 18 ימי עבודה ולא בעבור 21 ימי עבודה. כמו כן נטען כי ערך יום עבודתה הורד מסך של 363.63 ₪ ל- 3307.96. בסיכומיה טוענת התובעת כי הפיצוי בגין רכיב זה מגיע לכדי סך של 2,800 ₪ נטו.

35. הנתבעים, לעומת זאת, אף שאינם מכחישים כי התובעת עבדה 21 ימים בחודש יוני (ר' סעיף 18 לסיכומי הנתבעים), מכחישים הם את חישוביה של התובעת וטוענים כי, לכל היותר, המדובר בפער של 526 ₪ שניתן לייחסו לטעות חישוב (חישובם הינו 30/21 ימים x x השכר ברוטו בסך 9,634 ₪).
36. מתלוש השכר המתייחס לימי העבודה בחודש יוני נראה כי אכן חושבו 18 ימי עבודה בלבד ולא 21 ימים וכי תעריף יום עבודה לחודש זה היה 307.69 (ר' תלוש השכר הנספח לכתב התביעה). עם זאת, ניתן להיווכח כי באם יינתן לתובעת הסעד המבוקש יעלה שכרה על השכר המגיע לה בפועל. מעדות התובעת עולה כי כאשר נקבה בסכום אותו הינה תובעת לא התייחסה לסכום אותו הינה תובעת אלה לעובדה כי בתלוש נכתבו 18 ימים ותעריף שעה שאינם מקובלים עליה, כי זו טעות וכי אינה דורשת יותר מהמגיע לה (ר' עמ' 8 לפרוטוקול בית הדין).
37. על פי חישובי בית הדין, ובהתייחס לגובה השכר של התובעת בחודשים שקדמו לחודש זה ולמספר היחסי של הימים בהם עבדה לצורך חישוב שכרה זה (21 יום) יוצא כי הסכום אותו הייתה אמורה התובעת לקבל כתשלום משכורת (לא כולל הניכויים ודמי ההבראה לחודש זה) הינו 6,743.8 ₪, בעוד שבפועל עולה כי קיבלה 6,217.8 ₪. לפיכך, על הנתבעים לשלם לתובעת בגין חודש זה את הפרש התשלום בסך של 526 ₪.
האם בנסיבות ההתפטרות זכאית התובעת לפיצויי פיטורים ?

38. התובעת טוענת כי התפטרה בנסיבות המזכות אותה בפיצויי פיטורים מאחר וחלה הרעה בתנאי עבודתה ופגיעה במעמדה כמנכ"לית המלון. הנתבעים טוענים כי הרקע לעזיבתה שונה - בקשת הנתבעים ממנה שלא להתגורר במלון ולא להשתמש בשירותי המלון חינם, כי לא התריעה על אי העברת הכספים, למבטחים ולקרן ההשתלמות, כי לא הוכיחה פגיעה במעמדה או בעבודתה וכי ניכוי מימי החופשה של התובעת היה כדין. עוד טוענים הנתבעים, בהקשר למניעים שהביאו את התובעת להתפטרותה, כי התובעת החלה לעבוד במלון סמוך אחר בסמוך מאוד למועד סיום עבודתה בנתבעת.

39. באשר להרעת התנאים הנטענת ע"י התובעת, נראה כי אכן, למרות שמצוין בתלושי השכר כי התבצעו ניכויים משכרה של התובעת, לא הועברו הסכומים באותה העת ליעדם - קופת 'מבטחים' (לאחר שהתובעת סיימה עבודתה הגיעה הנתבעת להסדר עם קופת מבטחים באשר להעברת הכספים עבור עובדיה - י.ה.) וקרן ההשתלמות 'כנרת'. אי תשלום זכויות סוציאליות כגון אי העברת כספים עליהם הוסכם או אשר להם מחויבת המעסיקה מכוח החוק, הסכם קיבוצי או צו הרחבה הינה עילה שהוכרה בהתאם לסעיף 11 (א) לחוק פיצויי-פיטורים, התשכ"ג- 1963 כעילה להתפטרות בדין פיטורים (ר' תב"ע (ת"א) מג/ 511-3 חנה קקון נ' שושנה רחמים, פד"ע טז, עמ' כ', דב"ע לב/ 39-9 ישעיהו גני נ' שבתאי גני, פד"ע ד', 219, דב"ע לח/ 4-3 מערכות מידע בע"מ נ' אהרן אבידן, פד"ע י, 329). דברים אלה יפים לגבי זכות שניתנה ותשלומה הופסק בשלב מסוים או לגבי זכות שלא ניתנה בפועל כלל (ראה י. לובוצקי, "סיום יחסי עבודה", הנ"ל בעמ' 136).

40. טוענים הנתבעים כי התובעת היא זו שהייתה אחראית על העברת הכספים וביצוע התשלומים מטעם הנתבעת, כי לא התריעה על כך ובעוד מועד כמתחייב וכי אי העברת הכספים נעשתה בין היתר על פי החלטת התובעת בשל מצבו הכספי הקשה של המלון. עוד נטען כי התובעת לא הייתה זכאית כלל לקרן השתלמות, כי לא נפגעה מהניכוי בתלוש, כי הניכוי מקורו בטעות וכי המדובר בעילה שהועלתה בדיעבד ולא הסיבה האמיתית להתפטרות התובעת.

41. אכן, בנסיבות בהן נטען כי ההתפטרות הינה עקב הרעת תנאים מוחשית או נסיבות אחרות שבהן אין לדרוש מהעובד שימשיך בעבודתו, על העובד להעמיד את המעביד על כוונתו להתפטר על מנת שתהיה למעביד אפשרות לסלק את הסיבה להתפטרות (ראה דב"ע מח/60-3; מח/174-3 טלסיס בע"מ נ' מיכאל רוגל פד"ע כו 422). משקיבלנו את גרסת התובעת לעניין המכתבים ששלחה נראה כי התראה כזו אכן נתנה.

42. עם זאת בעדותה של התובעת מציינת היא כי "העניין של התנאים הסוציאליים לא במודעות של אלי. שלי כן" (עמ' 12 לפרוטוקול בית הדין מיום 29.4.03). אם כך, יש לבחון את טענת הנתבעים באשר לעובדה שהייתה זו החלטת התובעת, בין השאר, שלא להעביר כספים אלו. מתצהיר התובעת עולה כי היא התריעה על אי העברת הכספים במהלך כל תקופת עבודתה (ר' סעיף 3 לתצהיר התובעת). אולם, מהעדות התובעת עצמה בפני
בית הדין עולה, כאמור, כי הנתבע לא היה מודע לנושא הזכויות הסוציאליות. לכן המסקנה המתבקשת היא שתובעת לא יידעה אותו באשר לפרטים אלו עד לשלב מסוים, בסמוך למועד סיום העסקתה. לכן, נראה כי טענה כגון זאת, באם התובעת הייתה זו שהחליטה לנקוט במדיניות אי העברת הכספים ל'מבטחים' נגועה בחוסר תום לב. עם זאת, יצוין כי המדובר בחובה אשר מוטלת על הנתבעת לגבי עובדיה ואשר היא אינה מכחישה אותה. אולם, בהמשך לכך, הנתבע מבחינתו מודה בעדותו בפני
בית הדין כי היה מודע לכך שהתשלומים לא הועברו ל'מבטחים' ובתשובה לשאלה "ש: ידעת שאתם לא מפרישים למבטחים במשך שנים ?" עונה: "ת: כן, גם התובעת ידעה". מכאן עולה כי הנתבעים היו מודעים לאי העברת הכספים בפועל לקרן 'מבטחים' אך לא נעשה דבר על מנת לשנות את המצב וגם כשהתובעת העלתה דרישותיה בעניין זה באופן מפורש על הכתב ופנתה לנתבעים לתיקון המצב לא נכתב לתובעת דבר בתגובה והיא לא עודכנה באשר למגעים באשר להסדרת הסוגיה, אלא רק לאחר שהתפטרותה נכנסה לתוקף והוגשה תביעה מטעמה . העובדה שהסכומים הועברו לקופת מבטחים רטרואקטיבית בעקבות הסכם שערכה עמם הנתבעת (נספח ה' לתצהיר הנתבע) בשלב מאוחר יותר אין בה כדי לאיין את הסיבה ששימשה עילה להתפטרות בזמנו. יובהר, כי על פי המסמכים שצרפו לתיק עולה כי הנתבעת חתומה על הסכם מול קרן 'מבטחים'. לכן נראה כי הצדדים כפופים להסכם עם מבטחים אף על כל הנובע מכך באשר לעניין זכאותה של התובעת לפיצויי פיטורים ושיעורם.

43. פרט לניכויים ל'מבטחים' טוענת התובעת טענות דומות בנוגע לכספים שנוכו לתובעת כספים בגין הפרשות לקרן ההשתלמות 'כנרת' אך לא הועברו בניגוד להסכם שנערך עמה. פרט לתובעת לא נערך עם אף אחד מהעובדים הסכם שכלל הפרשות לקרן כנרת ולאף אחד מהעובדים לא נוכו מתלוש השכר הפרשות לקרן זאת. הנתבע טוען כי ידע על כך שהסכום אינו מועבר בפועל לקרן אך מאחר ולא היה לו הסכם עם הקרן לא חשב שהוא צריך לעשות כן (ר' עדות הנתבע בעמ' 14 לפרוטוקול בית הדין). עוד טוענים הנתבעים כי התובעת אינה זכאית לתשלום עבור קרן ההשתלמות וזכותה כפופה למקובל בענף המלונאות ולכן הייתה זכאית לתשלום רק אחרי 24 חודשי עבודה שהינם תקופה קצרה מתקופת העסקתה אצל הנתבעת.

44. לא ברור מהו הנוהג בענף המלונאות, אך בחוזה ההעסקה שנחתם בין התובעת לנתבעת נכתב בסעיף 6 (א) כדלקמן: "המנהל יהיה זכאי להמשיך בקרן אליה הופרשו כספים לפני עבודתו בחברה. בחר המנהל להצטרף לקרן כאמור, יישאו הוא והחברה בתשלומים לקרן זו בשיעור ובתנאים הנהוגים בתעשיית המלונאות" ובכתב יד הוסף בהמשך סעיף קטן (ב) הקובע "יופרשו למנהל עבור קרן כנרת כמקובל במלונאות".

45. התובעת טוענת כי סעיף זה הוסף בכתב יד על ידי חשב הנתבעת ואילו הנתבע טוען כי זהו אינו כתב ידו של החשב. למצער, לא הובא החשב, שיכול היה לשפוך מעט אור על מספר סוגיות בתיק זה, למתן עדות בפני
בית הדין מטעם מי מהצדדים (אי הבאתו של עד חיוני הינו בעל משקל משמעותי לחובת אותו צד שנמנע מלהביאו לעדות - במקרה שלפנינו, לחובת הנתבעים). אולם, מאחר וישנם מספר תוספות שנעשו בכתב יד בחוזה ההעסקה אליהם לא מתכחשים הנתבעים ומאחר ובפועל נוכה מתלושי השכר של התובעת, למן היום הראשון להעסקתה, סכום בגין הפרשה לקרן 'כנרת', נראה כי המדובר בהפרשות מוסכמות וכי הוסכם להעבירם למן תחילת עבודת התובעת, כפי שאכן עולה מתלושי השכר שהוגשו לבית הדין.

46. משעולה כי הנתבעים לא הפקידו לטובת התובעת במבטחים סכומים כלשהם, בניגוד להסכם שנחתם עם מבטחים בעניין זה, ומשלא הפקידו לטובת התובעת סכומים כלשהם לקרן השתלמות כנרת, למרות ההתחייבות בחוזה האישי כאמור, מסקנתנו הינה שהיו קיימות נסיבות המזכות את התובעת להתפטר בין מפוטרת בהתאם לסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים הנ"ל. משכך, זכאית התובעת לתשלום פיצויי פיטורים מסיבה זאת, ומתייתר למעשה הדיון בשאר העילות כסיבות לגיטימיות להתפטרות בדין פיטורים. בהמשך לכך, על הנתבעת להעביר את הכספים שנמנעה מלהעביר עד כה לקרן ההשתלמות 'כנרת' לקרן זו, בהתאם להתחייבויותיה ועל פי הסכומים העולים מתלושי השכר. באשר להלנתם של פיצויי הפיטורים, בהתחשב בנסיבות העניין, ובהתחשב בעובדה כי המדובר במנכ"לית המלון שעל אף שהייתה לה עילה לנקוט בצעד בו נקטה ולסיים את העסקתה הייתה מעורבת בניהול המלון והכספים והייתה, לדבריה, מודעת לסוגיית הזכויות הסוציאליות, אין אנו מוצאים לנכון לפסוק הלנה על סכום פיצויי הפיטורים.

האם מגיעים לתובעת יתרת ימי חופשה וכמה ?

47. באשר ליתרת ימי החופשה הנתבעת על ידי התובעת יצוין כי המדובר ב- 40.6 ימים מימי החופשה הצבורה של התובעת שנוכו לתובעת, לטענתה באופן חד צדדי ושלא כדין בתקופה האחרונה לעבודתה. הנתבעים טוענים, כי התובעת לא דיווחה על חופשותיה במהלך תקופת עבודתה כנדרש, כי היא זו שניהלה את רישום חופשות העובדים, כולל את שלה, וכי הסכומים שנוכו לה עבור חופשה היו כדין מאחר והתובעת הייתה בחופשה בחו"ל.

48. התובעת הייתה מנכ"לית המלון שבבעלות הנתבעת ובתוקף תפקידה הייתה אחראית על ניהולו של המלון כולל ניהול צוות העובדים בו. בכלל זה נראה כי הייתה מוטלת עליה האחריות להעביר נתונים לחשב על מנת שיוכל להוציא את תלושי השכר (ר' עמ' 12 לפרוטוקול בית הדין מיום 29.4.03) ובידיה היו טפסים באמצעותם נערך הרישום של חופשות העובדים (ר' עמ' 11 לפרוטוקול הנ"ל). לכן, המסקנה המתבקשת הינה כי התובעת הייתה זו שניהלה את רישום ימי החופשה של העובדים ולכן ניהול פנקס היה באחריותה, כמנכ"לית המלון. התובעת טוענת בעדותה מפורשות כי פרט לחופשותיה בחו"ל עליהן ניתן ללמוד מהחותמות בדרכונה, לא יצאה כלל לחופשה במהלך תקופת עבודתה (ר' עמ' 10 לפרוטוקול בית הדין). הנתבע טוען כי התובעת לקחה ימי חופשה במהלך עבודתה אך לא דיווחה עליהם כנדרש לחשב הנתבעת (ר' עמ' 15-16 לפרוטוקול בית הדין).

49. לטענת התובעת במהלך עבודתה לא הייתה בחופשה פרט לחופשותיה בחו"ל וכשהיא הייתה בחופשה בחו"ל הנתון הועבר לחשב והוא הכין את תלוש השכר בהתאם. בתלושים המצורפים נראה כי לתובעת לא נוכו ימי חופשה במהלך תקופת עבודתה כלל וכי עד לחודש מאי 2000 נצברו לזכותה 36.6 ימי חופשה. בתלושים שהונפקו בחודשים יוני ויולי 2000 נוכו מימי החופשה הצבורה של התובעת 21 ימי חופשה בכל חודש (סה"כ 42 ימים), כאשר שהותה בחופשה בחו"ל הייתה על חשבון 5 ימי עבודה. בפני
בית הדין לא הוצג רישום מסודר של חופשות התובעת, ולמרות טענות הנתבעים כי התובעת יצאה לימי חופשה לאורך כל התקופה אשר נצברו לכדי 40 יום, אין בידינו כל רישום או הוכחה לכך.

50. הנתבעים טוענים בסיכומיהם כי התובעת שהתה בחו"ל במהלך תקופת עבודתה סך של 24 ימים, פרט לחופשות אחרות. מהחותמות בדרכונה של התובעת עולה כי ביום 27.5.00 טסה התובעת לחו"ל וחזרה ביום 2.6.00 (5 ימי חופשה), כמו כן ניתן להבחין כי התובעת טסה לחו"ל גם בשנת 1999 מיום 17.10.99 ועד ליום 28.10.99 (10 ימי חופשה) וכן בשנת 1998, בתאריכים 17.9.98 עד 21.9.98 (3 ימי חופשה), בתאריך 17.1.98 (יום אחד בטבאה, ביום שבת, לא ע"ח יום עבודה) ובתאריכים 5.3.98 עד 7.3.98 (ע"ח יום עבודה אחד). סה"כ, כפי שעולה מדרכונה של התובעת, חופשותיה בחו"ל בתקופת עבודתה היו ע"ח 18 ימי חופשה. מהתלושים עולה כי לא נוכו לתובעת ימי חופשה בגין חופשותיה, פרט לניכויים בתלושים שהונפקו ביוני וביולי 2000 כאמור. לאור דברים אלה, נראה כי הייתה הצדקה לקזז בדיעבד את ימי החופשה בהם לא עבדה התובעת בפועל ועליהם לא דווח בתלוש השכר. במיוחד, כאשר האחריות לביצוע הניכויים בגין חופשה הייתה של התובעת, כמנכ"לית המלון והיא נמנעה מלעשות כן. עם זאת, פרט לרישומים בדרכונה של התובעת, אין בידי בית הדין כל תיעוד לעניין מועדי החופשות ולכן אין תאריכים ספציפיים עליהם יכול בית הדין לסמוך את ידיו ולפיהם לחשב את ימי החופשה שיש לנכות לתובעת. לתובעת נוכו סה"כ 42 ימי חופשה ממשכורותיה האחרונות, כאשר לא ברור על מה הסתמכה הנתבעת בקובעה כי ימי החופשה שנלקחו בפועל הינם 42 יום. כמו כן, לא ברור על פי אילו נתוני ערכה התובעת את חישוביה באשר לסכום אותו הינה תובעת בגין פדיון ימי חופשה.

51. לפיכך, באין ראיות ודו"חות נוכחות המצביעים על ימי היעדרותה של התובעת, פרט לימים כפי שעולים מהחותמות של ביקורת הגבולות בדרכונה של התובעת ובשים לב לעובדה כי נטל הראיה מוטל על הנתבעים להוכיח טענתם מסקנתנו היא , כי יש לנכות מימי החופשה הצבורים של התובעת את הימים שבתקופות המצוינות בדרכון וכי יש להשיב לתובעת את הסכום שנוכה בגין ימי חופשה העודפים לסך ימי אלו. הוכח, כי התובעת ניצלה 8 ימי חופשה בתשלום ולפיכך על הנתבעים להשיב לה פדיון חופשה שנתית בגין 22.26 ימי חופשה (40.26 ימי חופשה שהיו אמורים להיות צבורים לתובעת במועד סיום העסקתה, בניכוי 18 ימי ההיעדרות בגין חופשותיה בחו"ל).

האם זכאים הנתבעים לתשלום בגין רכיבי התביעה שכנגד ?

שימוש בחדרי המלון לצורכי מגורים -

52. התובעת מודה בעדותה, כי עד לתאריך בשלהי חודש מאי 2000 (בערך 20.5 על פי עדות התובעת - עמ' 10 לפרוטוקול בית הדין מיום 29.4.03), בו התבקשה ע"י הנתבע שלא להשתמש בחדרי המלון למגורים, התגוררה במלון. לטענתה שהתה במלון באישור הנתבע ולשביעות רצונו (מאחר והייתה זמינה בשל כך 24 שעות ביממה לצורכי עבודתה) וכאשר הייתה תפוסה מלאה נהגה ללון אצל בנה, תושב אילת.

53. הנתבע טוען בתצהירו, כי בעת קבלתה של התובעת לעבודתה ביקשה להתגורר במלון עד שביתה יהיה מוכן לאיכלוס וכי הוא הסכים לכך מתוך מחשבה שהמדובר בתקופה מוגבלת. עוד מציין הנתבע כי שלושה חודשים לאחר תחילת עבודתה של התובעת ביקש ממנה מספר פעמים להפסיק ולהתגורר במלון (ר' סעיף 10 לתצהיר הנתבע). בעניין זה טען הנתבע בעדותו בפני
בית הדין טענה נוספת, שלא עולה מתצהירו, כי התובעת הבטיחה לפצות אותו כספית בגין מגוריה במלון וכי לא הזכיר עובדה זו בתצהירו מאחר ו"אין לי את זה כתוב" (ר' עמ' 17 לפרוטוקול בית הדין מיום 29.4.03).

54. הטענה בדבר ההתחייבות לתשלום, שלא עלתה טרם העדות בפני
בית הדין, לא הוכחה בפני
נו והעובדה שלא הועלתה בתצהיר הנתבעים, בנוסף לעובדות נוספות שאין להן סימוכין בכתב, אף היא תומכת במסקנתנו. בהמשך לכך יצוין, כי אין בהסכם העסקה או בשום מסמך אחר רישום לגבי סוגיית המגורים במלון ועלויות שעל התובעת לשאת בהם בשל מגוריה אלה.

55. התובעת טוענת, כי לנתבעת לא נגרם נזק בגין שימושה בחדרי המלון למגורים כי כאשר הייתה תפוסה מלאה נהגה ללון אצל בנה ולפנות את חדרה ורק כשהיה זה אפשרי לנה בחדר שהיה בין כך פנוי במלון (ר' בעניין זה גם עדות בנה של התובעת בעמ' 6 לפרוטוקול בית הדין מיום 29.4.03 - "בכל פעם שהייתה תפוסה מלאה היא ישנה אצלי") ובכך מודה גם הנתבע בעדותו ("... היא פחדה להגיע למצב שהמלון יהיה מלא במאה אחוז והיא תצטרך לפנות את החדר , כי בהסכם בינינו היא לא צריכה לגור במלון. כשהיו מצבים כאלה היא פינתה את החדר" - ר' עמ' 18 לפרוטוקול בית הדין).

56. על פי תנאי החוזה שנחתם עם התובעת לא עולה, כי הנתבעת מחויבת לספק לתובעת שירותי מגורים, אך יובהר כי אין חילוקי דעות על כך שהייתה הסכמה של הנתבע לגבי מגורי התובעת במלון בתחילת עבודתה וכי לאורך כל התקופה היה הנתבע מודע לכך שהתובעת התגוררה במלון. כמו כן עולה כי הנתבעים לא נוכה משכרה של התובעת כל סכום בגין מגורים אלה, לא נערך עמה הסכם בכתב אשר מחייב אותה לתשלום בגין שימוש בחדרי הנתבעת, וגם בשלב גמר החשבון עמה לא נגבה ממנה סכום זה. כמו כן, כפי שמציינת התובעת, היו לעובדת מגוריה במלון יתרונות גם מבחינת מעסיקתה, בכל הקשור לזמינותה למקום עבודתה.

57. משכך, היה זה סביר מצדה של התובעת להניח שהמגורים הינם הטבה שנובעת מעבודתה במלון וכי עד השלב בו הורה לה הנתבע לעזוב את המלון, כמקום מגוריה, לא הייתה מחויבת בתשלום בגין עובדה זו. לאור דברים אלה, מוצאים אנו לנכון לדחות את טענות הנתבעים (התובעים שכנגד) בעניין זה.
האם זכאים הנתבעים להחזר תשלום בגין הוצאות טלפון וכביסה ?

58. גם בעניין זה נכון הוא כי בחוזה ההעסקה עם התובעת לא הוסכם דבר באשר לשירותי כביסה או טלפון להם מחויבת הנתבעת. עם זאת, בעניין תדפיסי שיחות הטלפון שהוצגו בפני
בית הדין טוענת התובעת כי לא הוכח כי הרישומים בגין שיחות הטלפון היו מחדרים בהם שהתה היא והנתבע בעצמו מודה כאשר נשאל אם התובעת שהתה בחדר קבוע - "... לא עקבתי היא כל הזמן הייתה". על אף שהתובעת לא מכחישה כי ייתכן ולעיתים עשתה שימוש בטלפון לצרכים פרטיים לא ברור אילו מהשיחות היו פרטיות ואלו לצורכי עבודה ויצויינו בהקשר זה דברי הנתבע בעדותו באשר לשיחות טלפון פרטיות לפיהם "אם היא הייתה עושה את זה בצורה סבירה לא היו מדברים איתה" (בעמ' 19 לפרוטוקול).

59. בבוא הנתבעים להוכיח את טענותיהם באשר לשיחות הטלפון ובאשר להוכחת הסכום הנתבע על ידם בתביעה שכנגד בעניין זה עליהם להציג בפני
בית הדין תמונה ברורה המבוססת על עובדות. מהתדפיסים שהוצגו בפני
נו כראיה לעילת החיוב בגין הוצאות טלפון לא ניתן ללמוד מה כמות השיחות הפרטיות שנעשו על ידי התובעת, אם בכלל, ולכן, באין הוכחה מספקת לטענה בעניין זה, מתייתר הדיון בסוגיה לגופה.

60. באשר לתשלום אותו תובעים הנתבעים בגין שירותי הכביסה בהם, לטענתם, השתמשה התובעת, מציגה התובעת מסמכים לפיהם למדים אנו כי פריטי לבוש נשלחו לניקוי ועל המסמכים מצוין שם התובעת. לא הוכח כי התובעת היא ששלחה את הפריטים לכביסה וכאשר נשאל הנתבע אם הוא מזהה את כתב היד על תעודת המשלוח טען "לא יודע. אני לא מזהה את כתב היד" (עמ' 18 לפרוטוקול בית הדין).

61. התובעת טוענת לנוהג בענף המלונאות באשר להעברת בגדים של עובדים לכביסה תוך שימוש בשירותי המלון, ואף צרפה תצהירים של עובדי בתי מלון בעניין זה. יצוין כי בסעיף 13 לתצהירו טוען הנתבע עצמו כי "עובדים יכולים להעביר מדים או בגדי עבודה לכביסה במלון אך לא כביסה אישית". מאחר ומהמסמכים שהציגו בפני
נו הנתבעים לא הוכח כי הבגדים שהועברו לכביסה, כאשר עליהם מצוין השם 'ג'ולי', שמה של התובעת, ולעיתים אף 'ג'ולי + אלי' ו'ג'ולי + מרסל', אינם בגדי עבודה וכי המשלוחים נעשו לצרכים פרטיים שלא קשורים לעבודת התובעת, אין בידינו, לקבל את טענות הנתבעים בעניין זה.

62 לסכום:

א. לאור האמור לעיל התביעה כנגד הנתבע מס' 2 דינה להידחות.,

ב. התביעה שכנגד דינה להידחות.

ג. הננו מחייבים את הנתבעת מס' 1 לשלם לתובעת: יתרת משכורת חודש יוני בסך 526 ₪; תמורת הודעה מוקדמת בגובה משכורת חודשית בסך 8,000 ₪; יתרת פיצויי פיטורים בסך 4,945 ₪ (בשים לב להצהרת ב"כ התובעת מיום 29/4/03 כי הינו מתקן את הסכום שנתבע בכתב התביעה) וזאת בנוסף למכתב שחרור המורה לקרן 'מבטחים' לשחרר את כל הכספים הצבורים אצלה עבור התובעת לרבות בגין רכיב הפיצויים.
פדיון חופשה בסך 8,088 ₪ (22.26 ימי חופשה x שכר יומי בסך 363.33 ₪).
ד. הסכומים הנ"ל יישאו ריבית והצמדה מיום 22/7/00 ועד ליום התשלום בפועל.
ה. כמו כן הננו קובעים בזאת, כי על הנתבעת מס' 1 לשלם לתובעת, תוך 30 יום מיום מתן

פסק דין
זה, את הכספים שנוכו מתלושי התובעת במהלך כל תקופת עבודתה לקרן השתלמות 'כנרת' ולא הועברו לקרן, הסכום לא יעלה על סך 29,114.1 ₪ (ס' 7 לסיכומי התובעת) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 22/7/00 עד לפרעון המלא בפועל.
ו. הנתבעת מס' 1 תשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 4,000 ₪ + מע"מ.

63. זכות ערעור תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים.
ניתן היום כ"א באלול, תשס"ג (18 בספטמבר 2003) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים בדואר רשום עם אישורי מסירה.
___________________ ______________ ______________
י. גלטנר-הופמן - שופטת נציג ציבור נציג ציבור
סגן שופט ראשי

002033/00עב 734 ויקי גוטפלייש

1[1] החוק (חוק הודעה מוקדמת לפיטורים והתפטרות, התשס"א - 2001), נכנס לתוקף רק בשלב מאוחר יותר.
2[2] ר' הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי בין לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים לבין הסתדרות העובדים החדשה שהורחבו
בצו ההרחבה הנ"ל וחלות על העובדים והמעבידים במשק (פרט לאלה שלגביהם חלים הוראות עדיפות).








עב בית דין אזורי לעבודה 2033/00 ג'ולי יהוד נ' אחזקות הרי אדום ,אלי ברנס (פורסם ב-ֽ 18/09/2003)













להסרת פסק דין זה לחץ כאן