י.י. מפעל טחינה וחלבה זהב בע''מ - ביכורי השדה דרום שיווק (1994) בע''מ




י.י. מפעל טחינה וחלבה זהב בע''מ - ביכורי השדה דרום שיווק (1994) בע''מ

רשות ערעור אזרחי 3557/02     28/10/2003 (רעא)



תיקים נוספים על י.י. מפעל טחינה וחלבה זהב בע"מ
תיקים נוספים על ביכורי השדה דרום שיווק (1994) בע"מ




רעא 3557/02 י.י. מפעל טחינה וחלבה זהב בע"מ נ' ביכורי השדה דרום שיווק (1994) בע"מ






בבית המשפט העליון בירושלים

רע"א 3557/02

כבוד המשנה לנשיא ת' אור

בפני
:
כבוד השופט א' ריבלין
כבוד השופט ס' ג'ובראן
1. י.י. מפעל טחינה וחלבה זהב בע"מ

המבקשים:
2. יעקב צוק


נ ג ד


1. ביכורי השדה דרום שיווק (1994) בע"מ

המשיבים:
2. אלי קלורגלוס

3. אילן שבע

4. יהושע לוינהר


בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 17.3.2002 בתיק ע"א 2224/00 שניתן על ידי כבוד השופטים: א' גרוניס, י' גולדברג, ע' פוגלמן


תאריך הישיבה: ג' בסיון תשס"ג (3.6.2003)
בשם המבקשים: עו"ד יואב בן סימון
, עו"ד רחל חכמוב
בשם המשיבים: עו"ד חזי כהן


פסק-דין

השופט א' ריבלין
:
1. שאלה פשוטה, לכאורה, בדבר חישוב הפיצויים המגיעים למבקשת בגין הפרת חוזה, הביאה שתי ערכאות לשתי מסקנות שונות, ואת הצדדים להציע שתי דרכי חישוב משלהם. על הצעות אלה נוסיף אנו שיטת חישוב אחרת, את זו שנדמית בעינינו כראוייה לאור דיני התרופות בגין הפרת חוזה.

המבקשת 1, חברה לייצור טחינה ולשיווקה, שהמבקש 2 היה מנהלה ובעל השליטה בה, נקלעה לקשיים כלכליים. המבקש 2 ניהל משא ומתן עם המשיב 4, שפעל בשמה של המשיבה 1, אשר בסיומו נחתמו ביום 5.12.95 שני הסכמים בין המבקשים למשיבים 1 ו-2 (בעל מניות ומנהל במשיבה 1), כאשר המשיבים 3 (גם הוא בעל מניות ומנהל במשיבה 1) ו-4, חתמו כל אחד על אחד מההסכמים. בהסכם הראשון נקבע, כי הצדדים ייסדו חברה משותפת (להלן: החברה החדשה), לשם הפעלת מפעלה של המבקשת 1. סוכם כי המשיבה 1 תחזיק ב-85% ממניות החברה החדשה, ו-15% הנותרים ינתנו למבקש 2, אשר יעבוד עבור החברה החדשה. בהסכם השני, מכרה המבקשת 1 לחברה החדשה את קו הייצור שלה, הציוד, המלאי, חומרי הגלם ושמות המסחר בהם החזיקה. בתמורה, נקבע כי המבקשת 1 תמחה לחברה החדשה את חובה לבנק, חוב שסכומו 580,000 ש"ח. נקבע כי המשיבה 1 תערוב לחוב זה כלפי הבנק. לגבי חובות אחרים, נקבע כי המבקשת 1 תישא בהם באופן בלעדי.

המשיבה 1 לא קיימה את ההסכם. הקשיים הכלכליים הביאו את המבקשת 1 להפסיק את פעילותה מספר חודשים לאחר חתימת ההסכמים, והיא נאלצה "להחכיר" את המפעל ללא תמורה לאדם אשר הפעילו עבורה עד שעלה בידו להחזיר אותה למסלול של חברה פעילה. ביום 3.7.97 נמכר המפעל לגורם שלישי תמורת 302,564 ש"ח. המבקשת 1 הגישה תובענה כנגד המשיבים לבית משפט השלום, בטענה להפרת חוזה.

2. בית משפט השלום בתל אביב (כבוד השופטת ש' דותן) קבע שבין הצדדים אכן נחתמו שני חוזים, וכי במסגרתם נטלו המשיבים 2 עד 4 חבות אישית כלפי המבקשים. לעניין הנזקים שנגרמו למבקשים עקב הפרת החוזה, לא נשתכנע בית המשפט קמא מחוות דעת המומחה שהביאה המבקשת 1 ומתחזית ההישגים הכלכליים למקרה בו היה ממומש החוזה, שנכללה באותה חוות דעת, והחליט לכן לבחון רק את הנזקים שהוכחו בפועל. הנזק הראשון שבית משפט השלום מצא כי נגרם בפועל למבקשים התבטא באי קבלת 15% מהון מניות החברה החדשה שהובטחו למבקש 2. בית משפט השלום קבע כי ערכן של מניות אלה יחושב לפי מחירה של החברה כפי שנקבע בין הצדדים - 580,000 ש"ח. לפיכך הסתכם נזק זה, לשיטתו, ב-87,000 ש"ח. נזק אחר שבית המשפט מצא כי נגרם בפועל למבקשים התבטא בתשלומי הריבית שהם נאלצו לשאת בהם לכיסוי יתרות החובה לבנקים ולספקים. נזק זה הסתכם ב-113,970 ש"ח, לפי קביעת בית המשפט. נזק אחרון, שלשיטת בית משפט השלום הוכח על ידי המבקשים, היה הפסד השתכרות של 7,000 ש"ח לחודש נטו בתוספת הטבות כמקובל שהובטחו בחוזה למבקש 2 - הפסד שנתחם לתקופה של שנתיים. בית משפט השלום פסק כי המשיבים היו מודעים למצבה הקשה של המבקשת 1, וכי הם ידעו כי בשל החוזה שנחתם עימם קטעה היא משא ומתן שנוהל עם רוכש פוטנציאלי אחר. לפיכך, נפסק על ידי בית המשפט כי המשיבים יכלו לצפות כי מניעתו של המימון שהובטח תגרור בעקבותיה הפסקת ייצור, חיובי ריבית, ואפילו קריסה של המבקשת 1.

3. הן המבקשים והן המשיבים ערערו על

פסק דין
זה לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד סגן הנשיא י' גולדברג וכבוד השופטים א' גרוניס וע' פוגלמן) קיבל חלקית את שני הערעורים. בית המשפט קמא, כבית משפט השלום, לא מצא ממש בטענה כי לא השתכללו חוזים בין הצדדים, אולם הוא חלק על בית משפט השלום בשאלת חבותם האישית של המשיבים 2 עד 4. בית המשפט קמא קבע כי אמנם חתימת המשיבה 1 אינה מופיעה על ההסכמים בצד חתימתם של המשיבים 2 ו-3, אך מההסכמים לא עולה כוונה של שניהם, או של המשיב 4, ליטול על עצמם חבות אישית. באשר לנזק, הסכים בית המשפט קמא עם בית משפט השלום שלא היה מקום להתייחס לתחזיות הרווח שהציגו המבקשים, אולם הוא שינה כמה מקביעותיו של בית משפט השלום. בית המשפט קמא מצא כי בית משפט השלום נפל לכלל טעות כאשר קבע כי ערך החברה לפיו יש לחשב את שווי המניות להן זכאי היה המבקש 2 הוא 580,000 ש"ח. זאת, כיוון שסכום זה, אשר שולם על ידי המשיבה 1, ביטא רק את ערך מניותיה שלה בחברה החדשה, קרי ערכן של 85% ממניות החברה. לפיכך השווי של כלל מניות החברה החדשה הוא כ-682,353 ש"ח, ובהתאם ערכן של 15% מהן הוא כ-102,350 ש"ח. בנוסף לכך, פסק בית המשפט קמא כי מן הסכום שנפסק לטובת המבקשים, יש להפחית סך של 302,564 ש"ח- סכום התמורה שנתקבלה אצלם בתמורה למכירת העסק בשנת 1997. מכירה זו, הקטינה, לשיטת בית המשפט קמא, את נזקם של המבקשים.

כנגד החלטה זו מכוונת הבקשה שבפני
נו.

4. המבקשים מעלים בפני
נו שתי סוגיות. הראשונה, היא סוגיית חבותם האישית של המשיבים 2 עד 4. לעניין זה, מקובלת עלינו מסקנת בית המשפט קמא כי לאור לשון ההסכמים שנחתמו ותכליתם אין ספק כי המשיבים 2 עד 4 חתמו עליהם רק כשלוחיה של המשיבה 1, ולפיכך לא מצאנו צורך להדרש לטענות המבקשים ככל שהן נוגעות לסוגייה זו. אשר על כן, דיוננו יסוב רק על הסוגייה האחרת אותה הם מעלים, סוגיית היקף הנזק שנגרם להם בשל הפרת החוזה.

המבקשים סבורים כי בית המשפט קמא שגה בהעריכו את נזקיהם. לשיטתם, היה על בית המשפט להוסיף לסכום הפיצוי את הסך של 580,000 ש"ח, אותם היו המבקשים אמורים לקבל בגין מפעלם על פי ההסכמים שנכרתו עם המשיבה 1, בנוסף לפיצוי בגין שווי המניות בחברה החדשה. הסכום של 580,000 ש"ח, כזכור, הוא סך חובות המבקשת 1 שנקבע בחוזה שהמשיבה 1 תישא בהם. המבקשים מוסיפים וטוענים כי לא היה מקום להפחית מסכום הפיצוי שנפסק לזכותם, את סך התמורה שקיבלו כנגד מכירת עסקם בשנת 1997. המבקשים טוענים כי עניין ההפחתה לא נדון בפני
בית משפט השלום, ולכן לא קויים בסוגייה דיון ממצה ולא הוצגו ראיות לגביו. לגופו של עניין, הם סבורים כי אי אפשר היה להפחית את סכום התמורה מבלי לשום, קודם לכן, את ההפסדים, העלויות וההוצאות שהסבו למבקשים המאמצים להחזיר את מפעלם לפעילות לשם מכירתו.

המשיבים סבורים כי צדק בית המשפט קמא בקזזו מסכום הפיצויים את הכספים שקיבלו המבקשים תמורת מכירת העסק, ולשיטתם היה אף מקום להפחית מדמי הפיצויים שנפסקו לטובת המבקש 2 בגין אובדן משכורות, לאור ההתקשרות החדשה. הם טוענים עוד כי המבקשים לא עמדו בנטל הפחתת הנזק המוטל עליהם, כיוון שיכלו למכור את נכסם עוד קודם לכן.

5. לאחר שעיינו במסמכים שהגישו הצדדים ולאחר ששמענו את טענותיהם בדיון שנערך בפני
נו, החלטנו ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

בשלב זה של ההתדיינות בין הצדדים, לא קיימת עוד מחלוקת בין הצדדים כי בין המבקשים למשיבה 1 נחתמו חוזים, אשר הופרו על ידי האחרונה. לפיכך, זכאים המבקשים לפיצויים, מכוח הוראת סעיף 2 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: החוק). סעיף 10 לחוק קובע שפיצויים שכאלה יינתנו לנפגע מהפרת חוזה בגין נזקים שנגרמו לו עקב הפרת החוזה, ואשר המפר צפה אותם או יכל לצפותם מראש. המחלוקת שנטושה בענייננו נוגעת לרכיב הראשון בדרישות הסעיף - קרי לשאלה מאילו נזקים סבלו המבקשים.

הפיצויים בגין הפרת חוזה מיועדים להעמיד את הנפגע מהפרת החוזה במצב הכלכלי בו היה ניצב אילו קויים החוזה. הם נועדו להגן על אינטרס הצפיות, הוא האינטרס של צד לחוזה להנות מפירותיו של החוזה (ראו: ע"א 195/85 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סוראקי, פ"ד מב(4) 811, 834, ג' שלו דיני חוזים (מהדורה שנייה, תשנ"ה) 576). בשל תכלית זו שבבסיס הפיצויים, מגדירה הוראת סעיף 1 לחוק נזק ככולל מניעת רווח. על מנת להחיל עקרונות כלליים אלה על העניין שבפני
נו, יש לבחון באיזה מצב היו ניצבים המבקשים אלמלא הופר החוזה על ידי המשיבה 1.

6. משבית משפט השלום קבע כי לא הוכחו כדבעי הרווחים הצפויים של החברה החדשה, אין מנוס מלהעריך את מצב הדברים אשר היה מתקיים לו כובד החוזה, וכפועל יוצא ממנו - את ההפסד שנגרם למבקשים, כהפרש שבין התמורה המוסכמת לבין ערך המפעל במועד הפרת החוזה. לשם כך, יש לפתוח בבחינת התמורה שאמורה הייתה להשתלם למבקשים לפי ההסכמים. לו קויים החוזה, היה המבקש 2 זוכה ב-15% ממניות החברה החדשה, עול הנשיאה בחובות המבקשת 1 היה מוסר מעליו, והוא היה זוכה לשכר שישתלם לו כעובדה של החברה החדשה. בתי המשפט קמא תרגמו ערכים אלה לסכומים כספיים. שווין של 15% ממניות החברה החדשה, הוערך בהתאם לערכן נכון ליום הרכישה, כפי שהוסכם על ידי הצדדים, ולפי החישוב שערך בית המשפט המחוזי. הערכאות קמא גם העריכו את הפסד ההשתכרות ממנו סבל המבקש 2, ובהיות הערכה זו בגדר ממצא עובדתי, אין מקום להשיג עליה עתה. לעניין הנשיאה בחובות המערערת 1, שהמשיבים היו אמורים לשאת בהם עד לסך של 580,000 ש"ח, נקבע בערכאות דלמטה כי ערכו של חלק זה מהתמורה המובטחת מתמצה לנטל הריבית שהמבקשת 1 נאלצה להמשיך ולשאת בו בגין חובות אלה.

אולם תשלומי הריבית, אינם מבטאים את מלוא התמורה שהובטחה למבקשים בקשר לחוב. לפי תנאי החוזה, אמורים היו חובות המבקשת 1 להיות מומחים לחברה החדשה, והמשיבה 1, ולא המבקש 2, היא שהייתה אמורה להיות ערבה להם אישית. בהתחייבות זו, הייתה משום העברה של משאבים אל המבקשים מידי המשיבה 1. אין כל הבדל, הלא, בין תשלום כספים ישירות לידי מוכרי נכס - המבקשים בענייננו, לבין פרעון חובותיהם, קרי תשלום אותם הכספים לאחד מנושיהם בשמם. על כן, לא היה מקום, לצורך עריכת שומת נזקי המבקשים, להבחין בין שתי הדרכים השונות בהן שולמה להם התמורה.

מאותה סיבה, אין לקבל את טענת המשיבים לפיה הנזק המגולם בצורך לשאת בחובותיה של המבקשת 1 נגרם לא בשל הפרת החוזה, אלא בשל מצבה העגום של המבקשת 1. אכן, לו מצבה של המבקשת 1 היה שפיר מלכתחילה, לא הייתה חבה היא בחובות האמורים. אולם לעובדה זה אין נגיעה לענייננו. המבקשת 1 המשיכה לחוב בחובות האמורים, כיוון שהחוזה שנכרת עימה הופר. על כן הפרה זו היא גורם בלעדיו אין לנזק שנגרם למבקשת 1, נזק שכאמור, משמעו אינו עצם קיומו של החוב, אלא המשך חבותה בו אחרי המועד שנקבע למימוש החוזים עם המשיבה 1.

7. עד כאן, בחנו את התמורה שהובטחה למבקשים בחוזה שהופר. בכך, כאמור, אין די; כדי לעמוד על הנזקים שנגרמו בפועל למבקשים, יש להפחית מהתמורה המובטחת בה לא זכו, את ערך הנכס שנותר בידם - המפעל - בעת הרלוונטית. בהציבנו את המבקשים במקום בו היו ניצבים אלמלא הופרו ההסכמים על ידי המשיבה 1, שומה עלינו להתחשב בעובדה כי לו קויים החוזה, המפעל היה יוצא מידיהם. לפיכך, גובה הנזק שנגרם למבקשים, הוא ההפרש שבין התמורה כפי שסוכמה בחוזה, וכפי שהוערכה לעיל, לבין ערך המפעל (ראו והשוו: סעיף 11 לחוק).

על מנת להוכיח את הנזקים שהוסבו להם, היה על המבקשים להראות כי ערך המפעל, כשהחוזה הופר, היה פחות מהערך עליו סוכם בחוזה. עניין זה הוזכר על ידי המבקשים רק פעם אחת, בהתייחסות קצרה אשר הופיעה בסיכומים שהגישו לבית משפט השלום. חוות דעת המומחה מטעמם, אשר על הערכתו לעניין זה הם התבססו, נדחתה על ידי בית משפט השלום. טענותיהם של המבקשים בערכאות דלמטה ובפני
נו, התרכזו ברווחי החברה החדשה שנמנעו מהם, כביכול, ובירידת ערך המפעל בעקבות סגירתו לתקופה קצובה. לפיכך, פרט להפנייה אל חוות דעת המומחה, אשר נדחתה, כאמור, לא הביאו המבקשים הוכחות מהן ניתן יהיה ללמוד על ערך המפעל בעת הפרת החוזה, ולכן אין ביכולתנו לקבוע האם נגרם להם נזק בשל אי קבלת התמורה כמובטח בהסכם. בכך, די היה, לכאורה, על מנת להביא את בית המשפט להמנע מלפסוק לזכותם פיצויים כל שהם בקשר לתמורה שהוסכם שתשולם כנגד המפעל. אולם משלא הוגש ערעור שכנגד, ומשגם המשיבים מודים כי החוזה בו התקשרו היה חוזה הפסד (כלומר - שהסכום הנקוב בו היה גבוה מערכו האמיתי של המפעל), לא מצאנו לנכון להפעיל את הסמכות המסורה לנו מכוח הוראת תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ולבטל את קביעות בית המשפט קמא לעניין הפיצוי שישתלם למבקשים בגובה שווין של המניות המובטחות. מנגד, אין מקום לקבל את הערעור ולפסוק לטובת המערערים את הסכום הנוסף של כספי ההלוואה שלא שולמו להם - וזאת, משלא הוכח שנזק זה אכן התגבש.

8. משקבענו כי לא הוכח קיומו של הנזק, הרי שהדיון בקיומו של נטל הקטנת הנזק מתייתר. על כן, יש לקבל לעניין זה את הערעור, ולבטל את קביעת בית המשפט קמא אשר הפחיתה מהפיצויים שנפסקו לטובת המבקשים את המחיר בו נמכר המפעל לצד השלישי. בכל מקרה, ואף לו סברנו כי הוכח נזקם של המבקשים, היינו מקבלים לעניין זה את הערעור. כפי שמציינים המבקשים, ובצדק, במהלך הדיון בערכאות דלמטה לא טענו הצדדים טענות לעניין החוזה שנכרת עם הקונה החדש. לא נפרס בפני
בית המשפט כל מידע לעניין השקעות המבקשים בחילוצה של החברה מקשייה - אותן הוצאות שהוציאו על מנת להקטין את נזקם. משום כך, אף שכעקרון, מכירת הנכס, אשר החוזה למכירתו הופר, על מנת לצמצם את הפסדיו של המוכר, מהווה הקטנת נזק, חסרה בענייננו לבית המשפט התשתית העובדתית הנדרשת על מנת שיוכל לעמוד על קיומו של נטל הקטנת נזק. ייתכן, שעל מנת לחלץ את החברה מהמשבר הקשה אליו נקלעה, הושקעו על ידי המבקשים השקעות שעלו על סכום התמורה ששולמה להם בחוזה המכר השני, ושעל כן חוזה זה כלל לא הקטין את נזקם. לפיכך, קיימת האפשרות שכלל לא ניתן היה באמצעים סבירים להקטין את נזקם של המבקשים. על כל אלה, לא נשמעו עדויות בבית המשפט קמא. גם מהחומר שהוצג בפני
נו, ומהדברים שהושמעו לאוזנינו, לא ניתן היה להסיק מסקנות חד משמעיות לעניינים אלה. אשר על כן, לא היה מקום להפחית מהפיצויים שנפסקו לטובת המבקשים, שכן בנטל הוכחת האפשרות להקטין, באמצעים סבירים, את הנזק, נושאת המפרה - המשיבה 1 (ע"א 462/81 שמחון נ' בכר, פ"ד לט(1) 701, 708).

9. לבסוף, שומה עלינו להתייחס לטענה נוספת עליה חוזרת המשיבה 1 בטיעוניה. המשיבה טוענת כי אין זה סביר לחייבה לשאת בחיובים אלה לטובת המבקשת 1, רק בשל שהתקשרה בחוזה לאחר משא ומתן קצר, מבלי ששקלה את הדברים לעומקם ובלי שביררה את מצב המבקשת 1 לאשורו. טענה זו אין בידנו לקבל. חיובים אלה, כבדים או לא סבירים ככל שיהיו, הם כולם תוצאות מעשיה של המשיבה 1 עצמה. המשיבה סבורה כי התקשרה בחוזה לא כדאי בצורה קיצונית. דא עקא, היא שהחליטה להתקשר בחוזה זה, והיא שצריכה לשאת בתוצאות החלטתה זו. הגילוי כי החוזה בו נתקשר אדם אינו משתלם לו כלכלית, אינו עילה לביטולו כדין של חוזה, וודאי שאינו עילה למתן פטור מתשלום פיצויים בגין הפרת חוזה (ראו והשוו: סעיף 14(ד) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973).

10. סוף דבר, טענת המבקשים לעניין חבותם האישית של המשיבים 2 עד 4 נדחית. כך גם נדחית טענתם כי יש להוסיף על הפיצויים שנפסקו לטובתם 580,000 ש"ח. מנגד, טענתם, כי אין להפחית מסך הפיצויים שנפסקו לטובתם 302,564 ש"ח - מתקבלת.
במובן זה, הערעור מתקבל. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ש ו פ ט

המשנה לנשיא ת' אור
:

1. אני מסכים לפסק דינו של חברי השופט ריבלין. אבקש להוסיף את עמדתי בנושא אחד, בו התערב בית המשפט המחוזי בפסק דינו של בית משפט השלום.

בית המשפט המחוזי הפחית מן הפיצוי שנפסק למבקשים סכום של 302,564 ש"ח, נכון ליום 3.7.97. זאת, משום שהמבקשים קיבלו תמורה בסכום זה כנגד מכירת עסקם בשנת 1997. דעתי היא כדעת חברי השופט ריבלין, כי לעניין שיעור הפיצויים המגיעים למבקשים בשל הפרת ההסכמים, אין להתחשב בסכום שבו נמכר המפעל, בחודש יולי 1997, על ידי המבקשים.

2. סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, קובע כי נפגע מהפרת חוזה זכאי ל"פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה". מטרתם של פיצויים אלה היא להגן, בין היתר, על זכותו של צד לחוזה להנות מן התועלת אשר ציפה להפיק מן החוזה שכרת ולהעמידו במצב בו היה ניצב אלמלא הופר החוזה. תיחום היקף הפיצויים אשר מגיעים לנפגע, נעשה, בהתאם להוראות הסעיף, בדרך של בחינת התקיימותם של מבחן הסיבתיות ושל מבחן הצפיות. רק נזקים אשר נגרמו כתוצאה מן ההפרה ואשר המפר צפה או שהיה עליו לצפותם מראש, יזכו את הנפגע בפיצוי על פי סעיף 10. כך, הנפגע אינו זכאי לפיצוי בגין נזקים שנמנעו, בין אם הקטין את נזקו בעצמו (וראו גם הוראות סעיף 14 לחוק התרופות) ובין אם הנזקים נמנעו מסיבות אחרות (וראו גם: ג' שלו דיני חוזים (מהדורה שניה, ירושלים, תשנ"ה), 583-577).

3. בית המשפט המחוזי הפחית את סכום מכירת המפעל, מסכום הפיצויים שפסק למבקשים. הפחתה זו התבססה על ההנחה שסכום זה הנו בגדר נזק שנמנע, ועל כן אינו מזכה בפיצויים. ובלשונו של בית המשפט המחוזי:

"מכירת המפעל הקטינה למעשה את הנזק להם, לטענתם. אכן חלפה תקופה של כשנה וחצי מאז עשייתם של ההסכמים ועד למכירה. דומה, שלא היתה מתעוררת כל טרוניה מצידם של המשיבים לגבי ניכוי התמורה, אילו מכרו את המפעל בתחילת שנת 1996, קרי, תוך זמן קצר ביותר לאחר חתימתם של ההסכמים. במקרה זה העסק לא פעל תקופה מסוימת ולאחר מכן הופעל על ידי גורם אחר. נראה לנו שבנסיבות אלה אין המשיבים יכולים לזכות בפיצויים, תוך התעלמות מן הסכום שהגיע בסופו של דבר לכיסם עקב מכירת המפעל" (עמוד 8 להכרעת הדין).
כאמור, אין בידי להסכים לגישה זו. איני סבור שהסכום שקיבלו המבקשים בגין מכירת המפעל הנו בגדר נזק שנמנע. זאת, משום שלא ניתן לקשור, מן הבחינה המשפטית, בין התשלום שקיבלו המבקשים עבור מכירת המפעל לבין שוויו של המפעל במועד הרלוונטי לחישוב נזקי המבקשים בגין הפרת ההסכמים על ידי המשיבים.

4. החוזים בין הצדדים נכרתו בשלהי שנת 1995. המשיבים התנערו מהתחייבויותיהם על פי ההסכמים, והפרו אותם בינואר 1996. רק לאחר כשנה וחצי מיום ההפרה, אשר במהלכן שותק המפעל לתקופה של ארבעה חודשים ולאחר מכן הופעל על ידי אחד, מר סיאני, מטעמם של המבקשים, נמכר המפעל בחודש יולי 1997.

מסתבר, שלאחר שהמבקשים נואשו מלדרוש את קיומם של ההסכמים שהופרו, הם בחרו לנסות ולהחזיר את המפעל לפעילות עסקית שוטפת, ובד בבד עם כך עמדו על קבלת פיצויים בגין נזקי ההפרה. משלב זה, האפשרות של קיום ההסכם לא היתה עוד רלוונטית מבחינתם של המבקשים. על רקע זה, הגישו המבקשים ביום 11.8.96 את התביעה נגד המשיבים לבית משפט השלום בתל אביב. בתביעתם לא בקשו את אכיפתם של החוזים, אלא פיצויים בגין הפרת החוזים. במצב דברים זה, כשהמבקשים וויתרו על קיום ההסכמים, הם נותרו הבעלים והמפעילים של המפעל וככאלה, היו רשאים לנהוג במפעל מנהג בעלים, להנות מפרותיו ואף למכור אותו, אם רצו בכך. מרגע שוויתרו על אפשרות קיומו של החוזה, נשאו המבקשים כבעלים, בסיכונים ובסיכויים הגלומים בכל אחת מההחלטות הנוגעות להמשך השימוש והבעלות בנכס במשך תקופה של שנה וחצי, ולדעתי אין בהתממשותם של סיכונים או סיכויים אלה או אחרים כדי להשפיע על היקף הפיצוי שהם זכאים לו מהמשיבים בעקבות ההפרה.

כך, אם המבקשים היו מנהלים את העסק בצורה כושלת והפסדיהם היו הולכים וגדלים - הפסדים אלה לא היו מהווים נזק כתוצאה מהפרת ההסכמים. לא היה ניתן לראות בהם הפסדים "כתוצאה מסתברת של ההפרה". היו אלה הפסדים כתוצאה מניהול כושל של העסק. בדומה, לו היו המבקשים משקיעים כספים רבים בעסק וזה היה עולה ופורח ועושה רווחים - רווחים כאלה לא היו "מקטינים" את הנזק לו אחראים המשיבים עקב הפרת ההסכמים. אלה היו פרי מאמצים והשקעות של המבקשים שאינם קשורים, משפטית, בהפרת ההסכמים על ידי המבקשים.

ברוח דומה, נאמר בהקשר אחר בע"א 5610/93 יוסף זלסקי נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה, פ"ד נא(1), 68:

"אשר להתפתחויות מאוחרות הנוגעות לשוויו של הנכס שנרכש. במקרה הרגיל, שינוי בערך השוק של נכס שרכש הניזוק עקב מצג שווא שהוצג כלפיו, אשר התרחש לאחר שנודע לניזוק על ההפרה, לא ישפיע על היקף הפיצוי לו זכאי הניזוק. רק התפתחויות, אשר ניתן לומר כי הן נובעות במישרין מן העוולה - ובהן התפתחויות אשר ניתן לראות אותן כחלק אינטגרלי של העיסקה המקורית - יובאו בחשבון בקביעה האם העוולה גרמה לניזוק נזק. החזקת הנכס על ידי הניזוק לאחר שגילה כי רכש אותו בהסתמך על מצג שווא, נעשית, בדרך כלל, על אחריותו של הניזוק, והוא הנושא בסיכונים ובסיכויים הטמונים בכך" (שם, בעמודים 97-96).
5. בענייננו לא הוצגו בפני
בית משפט השלום ראיות אשר עשויות להבהיר מה התרחש במהלכה של תקופת הביניים בין יום הפרה של ההסכמים על ידי המשיבים לבין יום המכירה; מה היו נסיבות חזרתו של המפעל ששותק לפעילות ומה היו הסיבות לכך שבסופו של יום נמכר המפעל במחיר זה ולא במחיר גבוה או נמוך ממנו. לא הובהר אם המבקשים השקיעו בעצמם כספים במפעל, ואם כן באיזה היקף, ומה היה מצב השוק ביום המכירה בהשוואה למועד ההפרה על ידי המשיבים. זאת ועוד, בהסכם מיום 3.7.97, בין המבקשת 1 לבין הקונה של העסק - יצור ושיווק טחינה וחלבה זהב בע"מ (להלן: הקונה), הצהירה המבקשת 1 כך:

"כי הציוד משועבד ללא הגבלה בסכום לטובת בנק הפועלים בע"מ (להלן: הבנק) ומעוקל לטובת אריז יבוא ושיווק מזון בע"מ (להלן: אריז) על פי צו עיקול מיום 11.4.96, ומונה לו כונס נכסים זמני ביום 22.5.96 בת"א 24110/96 בימ"ש השלום בתל-אביב (להלן: השעבוד והעיקול).
כי קיבל את הסכמות הבנק ואריז להסרת וסילוק השיעבוד, העיקול וכינוס הנכסים, כנגד תשלום לידיהם של הסכומים המפורטים להלן:
לבנק - כ- 310,000 ש"ח
לאריז כ- 50,000 ש"ח".
לגבי התמורה, נקבע בין הצדדים לחוזה זה כי:

"בתמורה למילוי התחייבות המוכר בהסכם זה ישלם הקונה למוכר במעמד החתימה על הסכם זה סך 302,564 (שלוש מאות ושניים אלף חמש מאות שישים וארבעה) ש"ח בתוספת מע"מ שישולמו למוכר בשיק של הקונה לפקודת עו"ד יואב בן-סימון ...
שיק התמורה יופקד בחשבון נאמנות ע"ש עו"ד י' בן-סימון והצדדים מורים לעו"ד י' בן סימון לשלם מהתמורה את חובות המוכר לבנק, לאריז, למס ערך מוסף (בגין עיסקה זו) ולעו"ד י' בן סימון".
מן האמור עולה, כי בשעה שנמכר המפעל לקונה היתה שקועה המבקשת 1 בחובות וכי התמורה לא הועברה לכיסם של המבקשים אלא ישירות לכיסוי חובותיה של המבקשת 1. מצב דברים זה כשלעצמו מלמד שלא היתה הצדקה לניכוי הסכום שהתקבל ממכירת המפעל ב-1977 בסך 302,564 ש"ח מסכום הפיצויים שנפסק למבקשים. סכום זה לא היה "סכום שהגיע בסופו של דבר לכיסם [של המבקשים] עקב מכירת המפעל", כפי שסבר בית המשפט המחוזי. סכום זה הועבר ישירות לכיסוי חובות המבקשים לבנק ולאריז, אשר החוב להם עמד על 360,000 ש"ח, וכן לכיסוי חובות נוספים, כך שהמבקשים אישית לא קיבלו כל חלק מהסכום שנתקבל עבור התמורה. ברור גם, שנוכח החובות שהיו למבקשים כבעלי המפעל לבנק ולאחרים, הסכום של 302,564 ש"ח אינו משקף את שווי עסקם של המבקשים.

6. בנסיבות האמורות, בהן משך יותר משנה וחצי פעל המפעל כעסק חי אשר מטבע הדברים התחלף בו המלאי, נתקבלו בו כספים והוצאו ממנו כספים, אין במחיר המפעל ביום המכירה כדי ללמד על שוויו במועד הקובע, סמוך להפרת ההסכמים, ובודאי לא ניתן להניח שלא חלו תמורות בשוויו של המפעל במהלך תקופת הביניים. על כן, אני סבור שלא ניתן לקשור בין ההפרה ותוצאותיה לבין שוויו של המפעל במועד המכירה של המפעל ביולי 1997, ואין לזקוף לחובתם של המבקשים, את סכום הכסף ששולם על ידי קוני המפעל.

7. זאת ועוד. מהעמדה שהביע בית המשפט המחוזי יוצא שהפחתת סכום הפיצויים תלויה בעובדת מכירת המפעל. שאם לא כן, ניתן היה לאמוד את שווי הנכס במועד ההפרה ולא היה טעם להמתין עד ליום מכירתו. ואם כך, לא ברור בעיני מה הטעם ביצירת זיקה כזו בין המכירה לבין שיעור הפיצוי. לפי גישה זו, אם המבקשים לא היו מוכרים את המפעל, לא היה מופחת הסכום האמור מן הפיצויים שמגיעים למבקשים. זאת, על אף שבבעלותם של המבקשים היה נשאר נכס בשווי זה.

8. לאור כל האמור לעיל, אני מסכים שאין להפחית את הסכום של 302,564 ש"ח מסכום הפיצוי שנפסק למבקשים. כאמור, אני מצטרף לתוצאה אליה הגיע חברי השופט ריבלין.

המשנה לנשיא
השופט ס' ג'ובראן
:

אני מסכים לפסק דינו של השופט ריבלין ולתוספת של המשנה לנשיא.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' ריבלין
.

ניתן היום, ב' בחשון תשס"ד (28.10.2003).

המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02035570_p04.doc/אמ
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il








רעא בית המשפט העליון 3557/02 י.י. מפעל טחינה וחלבה זהב בע"מ נ' ביכורי השדה דרום שיווק (1994) בע"מ, [ פ"ד: נח 1 162 ] (פורסם ב-ֽ 28/10/2003)











תיקים נוספים על י.י. מפעל טחינה וחלבה זהב בע"מ
תיקים נוספים על ביכורי השדה דרום שיווק (1994) בע"מ




להסרת פסק דין זה לחץ כאן



הוספת מידע משפטי למאגר
שתפו אותנו במידע משפטי שנוכל להוסיף למאגר שלנו. פסקי דין, כתבי תביעה ו/או הגנה, החלטות וכו' יוספו למערכת ויוצגו באתרנו ובגוגל.


הוסף מידע משפט