ד"ר דרוקר יהודית - ש.י.אדרי יזמות פרויקטים והשקעות בע"מ, ויאצה נואסטרה, מרין וגר

 
ד"ר דרוקר יהודית - ש.י.אדרי יזמות פרויקטים והשקעות בע"מ, ויאצה נואסטרה, מרין וגר
22774/03 א     23/11/2003




א 22774/03 ד"ר דרוקר יהודית נ' ש.י.אדרי יזמות פרויקטים והשקעות בע"מ, ויאצה נואסטרה, מרין וגר




1
בתי המשפט
א 022774/03
בית משפט השלום תל אביב-יפו
23/11/2003
תאריך:
כב' השופט קליין מנחם

בפני
:

ד"ר דרוקר יהודית

בעניין:
התובעת
שלו אריק

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
1 . ש.י.אדרי יזמות פרויקטים והשקעות בע"מ

2 . ויאצה נואסטרה

3 . מרין וגר

4 . גרוסמן עדי

הנתבעים
יניב יצחק

ע"י ב"כ עו"ד
פסק דין
בפני
י תביעה בסדר דין מהיר לפיצויים בעילה של הפרת חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק").
התובעת, רופאת שיניים במקצועה, הגישה תביעה זו נגד 4 נתבעים ואלו הם:

הנתבעת 1 בגין היותה הבעלים של הנתבעת 2.
הנתבעת 2 בגין היותה המו"ל והמפיצה של היומון מפרסם הלשון הרע.
הנתבע 3 בהיותו עורך הנתבעת 2.
הנתבע 4 בהיותו כתב המדור שבו התפרסם לשון הרע.

טוענת התובעת , כי ביום 20.12.02 פרסמו הנתבעים ביומון "ויאצה נואסטרה
" היוצא לאור בשפה הרומנית ידיעה ובה נאמר (תורגם על ידי התובעת) כי:

"ד"ר יהודית דרוקר, מנהלת מרפאת השיניים לשעבר, באזור ב' באשדוד, אשר נחשדה על עברות פליליות ע"י זיוף מרשמים הסיבה אשר פוטרה. עכשיו אחרי שהמקרה התברר נמצאה לא אשמה ותבעה את העירייה בגלל הפיטורין על פגיעה נפשית ופיטורין. העירייה לא נתנה כתב הגנה".

לטענת התובעת, מייד לכשנודע לה על פרסום הכתבה פנתה לנתבעת 2 והבהירה לה כי נפגעה קשות שכן מעולם לא נחשדה בעבירות פליליות, וכי פוטרה מעבודתה עקב תלונתה כנגד שחיתויות בעירייה.
התובעת נאלצה אף לשכור שירותיו של עו"ד אשר פנה ביום 03.02.03, בכתב אל הנתבעת 2 ודרש פרסום מודעת התנצלות, ופנייתו נענתה אך ביום 20.02.03, היינו כחודש וחצי לאחר פנייתה הראשונה של התובעת לנתבעת 2. פשר העיכוב הובהר לתובעת נבע משהותו של האחראי לפרסום ההתנצלות מחוץ לגבולות המדינה. ובאותה השיחה דרש ב"כ התובעת כי תרגום של תוכן מודעת ההתנצלות יועבר לאישורו, ואכן באותו היום נשלח למשרדו של ב"כ התובעת עותק מנוסח ההתנצלות בשפה הרומנית, ותרגום של נוסח ההתנצלות הועבר ליד ב"כ התובעת ביום 25.02.03, כארבעה ימים לאחר פרסום מודעת ההתנצלות, וזהו נוסח מודעת ההתנצלות אשר פורסם הן בעיתון "ויאצה נואסטרה
" והן בעיתונים נוספים היוצאים בשפה הגרמנית, הונגרית:

"תיקון טעות
בהודעה שפורסמה בעיתון ויאצה נואסטרה
בתאריך 20 בדצמבר 2002 עמוד 15 נטען שדר' יהודית דרוקר המנהלת לשעבר של מרפאת השיניים העירונית משכונת אשדוד ב' הוחשדה בעבירות פליליות וזיוף מרשמים.
ההפך, דר' יהודית חשפה אי סדרים ואפשרות קיומם של עבירות פליליות אשר נעשו ע"י הגב' שמחוני, המנהלת האדמינסטרטיבית של המרפאה.
החשדות הקשורות לזיוף החותמת של דר' דרוקר התאמתו, לאחר בדיקה, הגב' מלכה שמחוני הודתה שהזמינה עותק של החותמת הנ"ל בה השתמשה לזרוז פתרונן של בעיות מסוימות.
חודש לאחר תלונתה נגד הגב' דר, יהודית דרוקר קבלה מכתב בו הודעה על הפסקת עבודתה.
בהמשך היא תבעה את עיריית אשדוד ובקשה סכום של 473,138 ₪ , אשר הינם פיצויי פטורין, זכויות סוציאליות, פגיעה במוניטין, ועוגמת נפש.
עד לפרסום כתבה זו עיריית אשדוד לא שלמה לגב' דר' יהודית דרוקר את הפיצויים המבוקשים.
הנהלת היומון "ויאצה נוסטרה" מתנצלת על הטעות שבמאמר אשר פורסם ב-20 לדצמבר 2002, בעמוד 15 תוך הבלטת העובדה שדר' יהודית דרוקר לא הוחשדה בביצוע מעשים פליליים וזיופי מרשמים".

טוענת התובעת כי מודעת ההתנצלות שפורסמה אינה מדויקת, ואף מודעה זו פוגעת בשמה הטוב, ובמקום לתקן את הלשון הרע שהוצא נגדה, מהווה נדבך נוסף של לשון הרע המוצא על ידי הנתבעים בחוסר תום לב הגובל בזדון.

מוסיפה התובעת וטוענת כי הדברים שפורסמו פגעו בה פגיעה קשה, ופגעו בעסקיה, ובתדמיתה כרופאת שיניים, ובשמה הטוב, ועל כן דורשת היא פיצוי נאות.

מאידך טוענים הנתבעים בכתב הגנתם מספר טענות:
ראשית, כי הנתבעת 1 אינה הבעלים של הנתבעת 2, ואשר על כן דין התביעה כנגדה להדחות על הסף מחוסר יריבות. שנית , כי הנתבעת 2 אינה אישיות משפטית ואשר על כן אין מקום לתביעה כנגדה.נראה כי טענות אלו נזנחו ע"י הנתבעים שכן לא מצאנו להם זכר הן בדיונים אשר התקיימו בפני
ביהמ"ש להן בסיכומי הנתבעים, אשר על כן לא מצאתי לנכון לדון בטענות אלו.
מוסיפים הנתבעים וטוענים, כי אינם מייצרים חדשות אלא אך מתרגמים כתבות מסוכניות חדשות, ומעיתונים, וכי נפלה שגגה בתרגום הכתבה הנ"ל, ללא כל כוונה לפגוע בתובעת, ו/או להוציא את דיבתה רעה. בנוסף, טוענים הם,כי נזק גדול לא היה יכול להיגרם לתובעת שכן כל התפוצה הארצית של העיתון הנ"ל הוא 400 עותקים, ובאזור אשדוד תפוצתו היא 14 עותקים בלבד.
בנוסף, טוענים הנתבעים, פנייתה הראשונה של התובעת לנתבעים הייתה אך בחודש פברואר 2003, וכי תכף עם היודע דבר הטעות פרסמו מודעות התנצלות, לא רק בעיתון הנ"ל אלא אף ב- 2 עיתונים נוספים אשר בבעלותם, ואף פרסמו מודעת התנצלות בשבועון היוצא בשפה הרומנית אשר בבעלותם, וכי הובטח להם , כי עם פרסום מודעת ההתנצלות לא תהיה לתובעת כל תביעה נוספת כנגדם, וכי הנושא ייסגר.
לגופו של עניין, טוענים הנתבעים כי בפרסום נשוא הכתבה הראשונה נאמר מפורשות כי התובעת לא נמצאה אשמה, וכי אין הפרסום הנ"ל נופל בגדר לשון הרע, ובאם כן נופל הוא בגדר לשון הרע הרי שקמות להם ההגנות המנויות בס' 15 (4) ו/או (6) לחוק לשון הרע, ואשר על כן אין להשית עליהם כל פיצוי כספי.

לבסוף, טוענים הנתבעים, כי במודעת ההתנצלות אין כל "פגיעה נוספת" בתובעת, כנטען על ידה, אלא התנצלות כנה ואמיתית ותיקון הטעות שקרתה בתרגום שנעשה בגין הפרסום הראשון.

כשלעצמי סברתי (וכפי אשר הצעתי לצדדים בדיון ביום 27.05.03, ראה עמ' 1 ש' 1 לפרוטוקול הדיון) כי הדרך הנכונה לפתרון הסכסוך הנ"ל יהא בפרסום התנצלות, ע"פ נוסח שיוסכם בין הצדדים, וכי ביהמ"ש יפסוק על דרך הפשרה לפי ס' 79א' לחוק בתי המשפט, בקשר לסכום פיצוי, אך הצעתי כשלה. באין פשרה, או הסכמה אחרת בין בעלי-הדין, ייקוב הדין את ההר.

התביעה, כאמור, הוגשה על פי "סדר דין מהיר" ועל כן יהיה

פסק דין
זה מנומק בתמצית בלבד כהוראת תקנה 214טז(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984, לרבות התיאור המובא לעיל.

דיון

האם בפרסום הנדון היה משום לשון הרע?

סע' 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר מהיא לשון הרע כדלהלן:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או
מקצועו;
(4) לבזות אדם בשל מוצאו או דתו".

בהקשר זה מן הראוי להזכיר בקצרה את הכללים שקבעה הפסיקה מה מהווה לשון הרע:

המבחן שקבע כב' השופט לוין בע.א. 464/83 אג'מיאן שאהה, ארכיהגמון בכנסיה הארמנית בירושלים נ. הארכיהגמון יגישה דרדריאן פ"ד לט' (4) 739, 740 הוא כדלהלן:

"המבחן שבאמצעותו ייקבע אם אכן דברים מסויימים שפרסם פלוני עלולים להוות לשון
הרע כלפי אדם פלמוני אינו מבחן סובייקטיבי. המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור "לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא, כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פרסום".

בע"א 740/86 תומרקין נ. העצני פ"ד מג' (2) 333 קבע כב' השופט מלץ כדלהלן:

"אין חשיבות לכוונת המפרסם ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי
שקרא את המילים. המבחן הקובע הוא, מהוא לדעת השופט היושב בדין המשמעות
שקורא סביר היה מייחס למילים".

בע"א 723/74 הארץ נ. חברת החשמל פ"ד לא' (2) 281, בעמ' 302 כב' השופט שמגר כדלהלן:

"עיקרה של לשון הרע הוא בפגיעה שבה נפגע פלוני בעיני אחרים והכתובים שפורסמו הם,מבחינת הבאתם לידיעת אחרים, חטיבה אחת. אין למצוא הצדק לקטיעתם השרירותית כדי להבליט דווקא קטע בו טמונה לשון הרע, ולמנוע מן המפרסם הצגת הפרסום כולו. כי זכותו היא שהדברים ייראו ע"י הערכאה השיפוטית באורם הטבעי. כפי שראה וקרא אותם,לפי ההנחה, הקורא הסביר הרגיל".

בע"א 723/74 הנ"ל בעמ' 300 נקבע כלל נוסף המתייחס לכללי הפרשנות של פרסום:

"כאשר באים לבחון משמעותן של מילים לצורך בדיקת מהותן, מפרשים אותן ע"פ המובן
אותו מייחס להן הקורא או השומע הסביר ואין מטים אוזן לפרשנויות משפטיות, בדרך
בה היו בוחנים מסמך משפטי ומפרשים את תוכנו... המובן הטבעי והרגיל של המילים
יימצא לעתים במובן המילולי כפשוטו ולעיתים במסקנות בין השורות".

אדגיש שהמבחן לשאלה אם יש או אין במודעה מסוימת משום לשון הרע הוא מבחן אובייקטיבי, היינו שהקובע הוא לא מה מרגיש הנפגע (התובעת) כי אם כיצד החברה עלולה לקבל את הדברים שבפרסומים. למעשה בית המשפט הוא הוא הקובע מהו המובן שיש לתת לפרסום.

ההכרעה בשאלה האם בנסיבות שבפני
נו, מהווה הפרסום עבירה או עוולה על חוק איסור לשון הרע, אינה קלה. לא בכדי נאמר "חיים ומוות ביד הלשון", או כדברי הגמרא במסכת ערכין, דף ט"ו, עמ' ב'): "לשון תליתאי קטיל תליאי". כוחו של הלשון רב עימו לרומם או לדכא עד עפר. בעניינו אין חולק אשר לפרסום הידיעה ולתוכנה.

בנסיבות העניין כאשר נאמר בפרסום כי נגד התובעת הוגשה תלונה על עבירות פליליות, אך בסיפא נאמר שהתברר שהיא איננה אשמה בדבר, לא נראה, על אף אי הדיוק בעובדות, כי יש בפרסום הנ"ל לשון הרע, שכן אין מקרה יוצא מידי פשוטו, ואין הקורא עוצר בשורה הראשונה, או השניה.אין המדובר במקרה שלפנינו בכותרת סנסציונית, אשר מושכת את תשומת לב הקורא, ומסתיר את סיום העניין אלא בכתבה אשר מדווחת - אומנם בטעות - על חשד ובתוך כדי דיבור מנוקה התובעת מן אותו החשד.

קורא סביר, ובתוכו בית משפט זה, הקורא את הכתבה, מקבל רושם כי בהתנהגותה של התובעת אין כל רבב, אלא להיפך: אלו שפיטרו אותה עשו עוול ולאחר שהדבר הוברר, יתנו את הדין בערכאות משפטית.
גם אם אקבל את הרגשתה הסובייקטיבית של התובעת, ואסכים איתה שלפחות "אבק לשון הרע" היה בכתבה יש כאן בדומה לאמור במסכת בבא בתרא, דף קס"ה, עמ' א', נראה כי לא קמה לתובעת הזכות לפיצויים בגין הפרסום הנ"ל, וכפי שאפרט להלן.

התובעת טוענת לנזק באופן כללי, אך לא הביאה כל ראיות לנזק מיוחד שנגרם לה. להערכת בית המשפט, הנזק שנגרם לתובעת עקב הפרסום, אם נגרם נזק כזה, הוא מזערי (ובבחינת "זוטי דברים") אומנם עוולת לשון הרע אינה מותנית בגרימת נזק לשמו הטוב של הנפגע כתוצאה ממעשה הפרסום. לכן מכונה עוולה זו עוולת per se (ראה: טדסקי, אנגלרד, ברק, חשין, דיני הנזיקין, תורת הנזיקין הכללית, מהדורה שניה, עמ' 173 (תשל"ז)).

מבחינה היסטורית מילאו דיני הנזיקין פונקציות שונות, ובהן פונקציה תרופתית, פונקציה הרתעתית (או מחנכת) ופונקציה עונשית (ראו ד"נ 15/88 מלך נ' קורנהויזר, פ"ד מד2(95 ,89; ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו, פ"ד מו3(57 ,48; ע"א 1370/91 משעור נ' חביבי, פ"ד מז1(538 ,535. תכליות דומות הונחו ביסוד הפיצויים בגין לשון הרע. וכך קובע השופט ד' לוין, בע"א 802/87, נוף נ' אבנרי, פד"י מ"ה(2)493:
"הפיצויים אשר אותם מוסמך בית משפט לפסוק למי שנפגע מעוולת לשון הרע מגמתם כפולה: ראשית, ליתן סיפוק לנפגע, הן על ידי שיוכל לדעת כי מכירים בכך שנעשתה כלפיו עוולה בכך שפגעו ללא הצדקה בשמו הטוב, והן על ידי כך שסכום הפיצוי שישולם לו יוכל לשפר במשהו את מצבו ולקרבו במידת האפשר - עד כמה שכסף יכול לתרום לכך - למצב שהיה נתון בו קודם התרחשות העוולה". 60221

שנית - כפי שנאמר כבר בפסיקה, נועדו הפיצויים הנקבעים בגין עוולת לשון הרע גם כדי שיחנכו את הקהל ויחדירו לתודעתו כי שמו הטוב של אדם, בין אם הוא איש פרטי, ובין אם איש ציבור, אינו הפקר, וכי יש ממש במה שנאמר בספר 'קהלת': 'טוב שם משמן טוב''. הווה אומר: פיצויים אשר יש בפסיקתם משום מגמה עונשית ומגמה מחנכת ומרתיעה כאחד.

וברוח דומה ציין השופט בך בע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו, פ"ד מו (3), 48
"אחת ממטרות הפיצוי במשפטי לשון הרע הינה לחנך את הקהל ולהחדיר לתודעתו, כי שמו הטוב של האדם אינו הפקר. בפסיקת פיצויים יש משום מגמה עונשית ומגמה מחנכת ומרתיעה גם יחד".

הסעיף הרלוונטי לענייננו לקביעת הפיצוי בשל עוולת לשון הרע הינו ס' 7 א'(ב) לחוק, הקובע כדלקמן:
"במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם
לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק".

אך סכומים אלו הם סכומי רשות ועל פי הבנת השופט היושב בדין וכפי הנאמר "רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם", וסכומים אלו הם סכומי גג וכפי הנאמר "שלא יעלה על".
שאלת גובהו של הפיצוי לו זכאי נפגע מהוצאת לשון הרע תלויה במידה רבה משילובם של מס' מרכיבים. בין היתר, נבחנת התנהגותם של בעלי הדין עובר לדיון המשפטי ובמהלכו, אומדן הנזק שנגרם עם הפרסום, תום ליבם של המפרסמים ועוד.

סעיף 19 (4) לחוק איסור לשון הרע קובע כי:
"בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט להתחשב לטובת הנאשם או
הנתבע גם באלה:
(1)לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך;
(2)הוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע;
(3) הוא לא נתכוון לפגוע;
(4)הוא התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע או נקט
צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום המכיל את לשון הרע, ובלבד
שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה
לשון הרע ולא היו מסויגים.".
אך נראה כי שיקולים אלו אינם השיקולים היחידים אשר על השופט להביא במניין שיקוליו וכפי שראינו ברע"א 4740/00 - לימור אמר ואח' נ' אורנה יוסף ו-2 אח', תק-על 2001(3), 489 ,עמ' 496, מנה כבוד הנשיא ברק את השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו לפסוק פיצויים בגין עוולת לשון הרע:

"בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב והסבל שהיו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיבידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשוי להוות אמצעי בעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך, למשל, התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים (ראו סעיף 19 לחוק). חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב, נמדדת לעתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק. ודוק: אין בכך פיצוי עונשי. זהו נזק מוגבר המביא לפיצוי מוגבר agravated בשל התנהגות המזיק. כך, למשל, מזיק היודע כי דבריו אינם אמת והעושה כל מאמץ בבית המשפט להוכיח את אמיתותם, עשוי לגרום להגברת נזקו של הניזוק, ובכך להגביר את הפיצוי לו הוא יהיה זכאי".(ההדגשות שלי מ.ק.)

התובעת לא הביאה כל ראיה כי עקב הפרסום נפגעה, וחזקה היא כי אין אדם מונע מביהמ"ש ראיות אשר יכולות לסייע בידו בהוכחת טענותיו.
תפוצת הפרסום, עיתון המופץ ב-400 עותקים כלל ארצי,ו-14 עותקים באזור מגורי התובעת, הנה פרט מהותי אשר יש בו כדי להביא להפחתה ניכרת בסך הפיצויים.
המבחן הקבוע לתוכן הפרסום המתנצל ולהיבטיו הטכניים. התנצלות הנתבעים, נעשתה כנדרש לפי הסעיף האמור, ההתנצלות הייתה בלתי מסויגת, במקום בולט.
ב"כ התובעת מרחיב בסיכומיו לעניין העדר תום לב של הנתבעים שלטענתו לא הוכיחו תום לב לפי סעיף 15 לחוק. טיעון זה יש לדחות. "תום הלב" הנבחן בשלב של קביעת הפיצויים אינו זהה לתום הלב הנדרש במסגרת הגנת תום הלב המפורטת בסעיף 15 לחוק (ראה א. שנהר, "דיני לשון הרע", עמ' 392 ).

בענייננו, הודו הנתבעים באחריותם לפרסום ולפיכך שאלת תום הלב נבחנת בראיה סובייקטיבית. מהנתונים בפני
עולה בבירור כי לנתבעים לא הייתה כוונת זדון כלפי התובעת או טינה אישית ובכך יש להתחשב.
הנני מאמין לגרסת הנתבעים, כי הפנייה הראשונה אליהם נעשתה בחודש פברואר 2003, וכן הנני מאמין לגירסתם, כי בשיחה עם בעלה של התובעת, הבינו שעם פרסום ההתנצלות העניין יהיה "סגור", בבחינת "מודה ועוזב ירוחם" (משלי פרק כ"ח, פסוק י"ג).
בבחינת התנהגות הנתבעים יש להביא בחשבון גם את התנהגותם לאחר ביצוע הפרסום ובכלל זה אם פורסמה התנצלות, תיקון או הכחשה וכן התנהגותם בניהול המשפט, לזכותם יש להביא בחשבון את העובדה כי פרסמו התנצלות וכי הציעו לתובעת פרסום התנצלות נוספת ע"פ נוסח שיהיה מקובל עליה.

ועוד זאת יש לציין, השתכנעתי כי לא כוונת זדון הייתה לנתבעים. הם לא ביקשו להעליל עלילות, אלא טעות אשר נעשתה בתום לב, היא אשר גרמה לפרסום השגוי. עוד אוסיף כי התנהגות הנתבעים לאחר שהתובעת פנתה אליהם, ופרסום ההתנצלות ב-2 עיתונים נוספים, ובשבועון בשפה הרומנית, ונכונותם לפרסם כתבה בה גרסתה של התובעת במלואה, כפי שעולה מעדותו של מר ג'ורג' אדרי מנכ"ל הנתבעת 1 (עמ' 12 ש' 14 לפרוטוקול) ממלאת אחר דרישת סעיף 17 לחוק ואף למעלה מכך, ומכפרת, על מחדלם לקבל, מראש, את תגובת התובעת.

מקום ש"הפוגע" שהיה מלכתחילה תם לב, התנצל ופירסם התנצלות כנה וראוייה הן בתוכנה, הן בהיקפה והן באמצעי הפירסום שבו פורסמה ההתנצלות - הרי יש בכך כדי להוות שיקול מכריע בגזירת הדין ובפסיקת הפיצויים.

לעניין זה יפים הדברים המובאים ע"י ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, בספרו המפורסם "החפץ חיים" הדן בענייני שמירת הלשון, "הלכות לשון הרע" כלל ד', הלכה י"ב ("מקור חיים"):
"ואם עבר וספר לשון הרע על חברו ובא לעשות תשובה ... אם חברו נתגנה על ידי זה בעיני השומעים ונסבב לו על ידי זה היזק בגופו או בממונו, או שהיצר לו על ידי זה, הרי הוא ככל עונות שבין אדם לחבירו, שאפילו יום הכיפורים ויום המיתה, אין מכפר עד שירצה את חברו. על כן צריך לבקש מחילה מחברו על ידי זה, וכשיתפייס וימחול לו לא נשאר עליו, כי אם העון דבין אדם למקום ויעשה כנ"ל..."

וב- "באר מים חיים" מפרש בעל ה"חפץ חיים" את מהות בקשת המחילה ומפנה לא"ח בסימן תר"ן בדין עוונות שבין אדם וחברו. בעניין זה פוסק הרמב"ם, (ב"הלכות תשובה" פרק שני, הלכה ט').
"אין התשובה ולא יום הכיפורים מכפרין אלא על עבירות שבין אדם למקום ... אבל עבירות שבין אדם לחבירו כגון החובל את חבירו או המקלל חבירו אפילו לא הקניט את חבירו אלא בדברים צריך לפייסו ולפגע בו עד שימחול לו. לא רצה חבירו למחול לו מביא לו שורה של שלושה בני אדם מריעין ופוגעין בו ומבקשין ממנו.
לא נתרצה מביא לו שניה ושלישית. לא רצה מניחו והולך לו וזה שלא מחל לו הוא החוטא".

ומן הכלל אל הנסיבות דידן:-

בנסיבות שבפני
נו, התנצלו הנתבעים בפני
התובעת, מספר פעמים, ולא בפני
3 אנשים - אלא בפני
הציבור כולו, בפירסומים ארציים (נ/2 ו-נ/4) והיו מוכנים אף לנסח התנצלות נוספת שתנוסח על ידי התובעת וזו סירבה לכך. התנהגות התובעת מצביעה בנסיבות העניין, לא על רצון לקבל תיקון לתקלה שנוצרה אלא על רצון לנקום ולנטור לשמם!

קראתי שוב ושוב את נוסח ההתנצלות ושוב ושוב את הסתייגויותיה של התובעת, הן בכתבי בית דין והן בעדותה ולא מצאתי בהם ממש. קורא אובייקטיבי הקורא את נוסח ההתנצלות, מקבל תמונה בהירה וברורה על צדקתה של התובעת, על גילוי אזרחות טובה, ועל חשיפת שחיתויות מצידה הממקמת אותה בחזית הלוחמה למען שלטון החוק והמינהל התקין במדינת ישראל.

עיקר תיקון המעוות לעניין זה, לא חייב שייעשה בכסף דווקא, העיקר הוא בהתנצלות המפורשת, הכנה, ובאופן פרסומה ברבים, הפה שפגע הוא הפה שתקן את הפגיעה ואת העלבון.
עודני סבור, כי בהגינות, בידידות, ובלחיצת-יד, ניתן היה ליישר את ההדורים. אך זאת, לפנים משורת הדין.

על-פי שורת הדין, ולאחר שלקחתי בחשבון את השיקולים שצויינו לעיל, הנני רואה לנכון לחייב את הנתבעים לשלם לתובעת סך של 100 ₪. החיוב הינו ביחד ולחוד וישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

בנסיבות העניין לא ראיתי לנכון לעשות צו להוצאות.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום כ"ח בחשון, תשס"ד (23 בנובמבר 2003) בהעדר הצדדים.

מנחם קליין, שופט









א בית משפט שלום 22774/03 ד"ר דרוקר יהודית נ' ש.י.אדרי יזמות פרויקטים והשקעות בע"מ, ויאצה נואסטרה, מרין וגר (פורסם ב-ֽ 23/11/2003)










דוחות מידע משפטי על הצדדים בתיק זה
דוח מידע משפטי כולל את כל ההחלטות ופסקי הדין עפ"י שם הנבדק (אדם או חברה) או לפי מספר ח.פ
דוח מידע משפטי על ד"ר דרוקר יהודית      דוח מידע משפטי על ש.י.אדרי יזמות פרויקטים והשקעות בע"מ, ויאצה נואסטרה, מרין וגר

דוחות בדיקת רקע וקרדיטצ'ק על הצדדים בתיק זה
דוחות בדיקת רקע, בדיקת נאותות ובדיקת אשראי צרכני על הצדדים לפי שם, ת"ז או ח.פ
דוחות בדיקת רקע על ד"ר דרוקר יהודית      דוחות מידע עסקי על ש.י.אדרי יזמות פרויקטים והשקעות בע"מ, ויאצה נואסטרה, מרין וגר