בן עזר מימון - חב' סטור שופ אלקטרוניקה בע''מ, ניסים אביגיל
ניתן לקבל מידע נוסף על הצדדים בתיק זה
בן עזר מימון חב' סטור שופ אלקטרוניקה בע"מ ניסים אביגיל

מידע על ניסים אביגיל   



בן עזר מימון - חב' סטור שופ אלקטרוניקה בע''מ, ניסים אביגיל

תיק אזרחי 695/06     29/06/2009 (א)



תיקים נוספים על בן עזר מימון
תיקים נוספים על חב' סטור שופ אלקטרוניקה בע"מ
תיקים נוספים על ניסים אביגיל




א 695/06 בן עזר מימון נ' חב' סטור שופ אלקטרוניקה בע"מ, ניסים אביגיל








בית משפט השלום בטבריה



29 יוני 2009

ת"א 695-06 בן עזר מימון
נ' חב' סטור שופ אלקטרוניקה בע"מ
ואח'






בפני

כב' השופטת
תמר נסים שי


תובעים

1
.
בן עזר מימון


נגד


נתבעים

1. חב' סטור שופ אלקטרוניקה בע"מ
2. ניסים אביגיל






פסק דין



לפני תביעה כספית על סך 110,000 ₪
שהוגשה על ידי מר בן עזר מימון
(להלן: התובע) כנגד חברת "סטור שופ אלקטרוניקה בע"מ" (להלן: הנתבעת או סטור שופ עפולה) וכנגד מר ניסים אביגיל
(להלן: הנתבע).

במסגרת תביעתו עותר התובע לחייב את הנתבעים להשיב לו הלוואה שניתנה על ידו בסך של 75,000 ₪ (להלן: ההלוואה) לעסק משותף שהקים עם הנתבעים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, וכן תשלום ראוי בגין עבודתו והשקעתו באותו עסק בסך של 35,000 ₪.

טענות התובע
:
התובע, יליד 1949, הינו גמלאי של צה"ל אשר טיפח משך שנים רבות קריירה צבאית בתחום הלוגיסטי ולטענתו מעולם לא רכש ניסיון בתחום העסקי. הנתבעת היא עסק לממכר מוצרי חשמל ואלקטרוניקה, מנוהלת מספר שנים על ידי הנתבע יחד עם בנו, חן אביגיל (להלן: חן).

בין התובע לנתבע, שררו בעבר יחסי שכנות וידידות. יחסים אלה הולידו הסכמה בדבר הקמתה וקיומה של שותפות עסקית ביניהם שתפעל בדומה לנתבעת, כחנות לשיווק מוצרי חשמל, ולמעשה תשמש מעין סניף שלה ביוקנעם. (להלן: "העסק").

במחצית חודש מאי שנת 2004 נמצא נכס שהתאים לשמש את העסק ונחתם חוזה שכירות למשך שנה אחת (עם אופציה להארכה) בין התאריכים 1.7.04-30.6.05. (החוזה נחתם בשמה של הנתבעת בלבד).

עם חתימת חוזה השכירות החלו הצדדים מתארגנים ונערכים להקמת העסק. יחד עם זאת, רק כחודשיים לאחר מכן, ביום 29/06/04, הוסדרו העניינים בין הנתבעת לתובע כשותפים בעסק, וזאת בהסכם בכתב (להלן: ההסכם).
בהסכם, נקבע כי לכל אחד מהצדדים (הנתבעת והתובע) תהיינה בעסק זכויות וחובות בחלקים שווים וכן אחריות שווה להפסדים שיגרמו.
עוד הוסכם כי הניהול החשבונאי של העסק ייעשה באמצעות הנהלת החשבונות של הנתבעת.

ההסכם נוסח על ידי עו"ד מטעם הנתבעים, ואינו משקף נאמנה את ההסכמות כפי שבאו לידי ביטוי בין הצדדים אשר כיוונו לשותפות מלאה ללא הגבלות כלשהן.

במעמד חתימת ההסכם נתן התובע לנתבעת הלוואה על סך 75,000 ₪ לצורכי רכישת מלאי והקמת העסק. הצדדים סיכמו כי הלוואה זו תוחזר מתוך הרווחים שיצטברו מהפעלת העסק.

לטענת התובע, כחודשיים לאחר תחילת פעילותו של העסק, ביקש לקבל דו"ח המפרט את הכנסותיו ורווחיו, ואולם באופן מפתיע, נתקל ביחס עוין והתעלמות. לבסוף לאחר הפצרות רבות, קיבל התובע מהנהלת החשבונות של הנתבעים דו"חות ערוכים בכתב יד אשר לא נתמכו באסמכתאות כלשהן. או אז הוברר לתובע כי לא קוימה הפרדה חשבונאית בין פעילות הנתבעת לפעילות העסק.

לאחר מספר חודשי פעילות משותפת נוספים, ובעקבות ניסיונות נוספים לקבל דו"חות כספיים, עלו
היחסים שבין התובע לנתבע על השרטון.

ביום 1.5.05, ללא כל הודעה מוקדמת לא הופיע הנתבע לאסוף את התובע לחנות, (כפי שהיה עושה באופן קבוע ויום יומי קודם לכן) וכאשר הגיע התובע באותו יום לעסק, מצא כי קוד הכניסה לחנות הוחלף.

בעקבות אלה, הגיעה הפעילות המשותפת לקיצה.

העסק הופעל על ידי הנתבעת עוד כחודשיים ימים לאחריהם נתלה על דלת החנות שלט המפנה את הלקוחות לסניף סטור שופ בעפולה (לנתבעת). באופן זה אף המשיכו הנתבעים ליהנות משירותיו של העסק גם לאחר סגירתו.

התובע קיבל מרוה"ח של הנתבעים דו"ח בדבר הוצאות העסק ביום 17.4.05 ללא כל אסמכתאות,
ודו"ח נוסף מידי הנתבע 2 ביום 1.5.05, השונה מהדו"ח הקודם אף הוא ללא אסמכתא כלשהי.

לדברי התובע, בשיחה שקיים בעל פה עם הנתבע 2 בסמוך למועד סיום העסקה, ובנוכחות רואה החשבון של הנתבעת מר אייזנברג (להלן רוה"ח אייזנברג), הוצע לו על ידי הנתבע סך של 34,341 ₪. הצעה זו אף הועלתה על הכתב על גבי פתק שצורף לתביעה. התובע דחה את ההצעה וביקש לערוך בדיקה מלאה של ההכנסות וההוצאות של העסק, לצורך בירור כיצד חושב הסכום המוצע.

ביום 7.7.05 פנה התובע שוב לנתבע בכתב ובדרישה לקבלת פירוט חשבונאי מדויק של העסק. גם הפעם התעלם הנתבע מהדרישה אך שלח לתובע החזר כספי בשיק על סך 5,657 ₪.


טענות הנתבעים
הנתבעים ביקשו לדחות את התביעה.

לטענת הנתבע 2, עילה אישית כלפיו אין כלל, ועל כן, כנגדו יש לדחות את התביעה על הסף.

הנתבעים אישרו כי ההיכרות בין הצדדים הינה על רקע יחסי השכנות ביניהם, אולם לדבריהם ההצעה לכונן יחסי שותפות הייתה הצעתו של התובע דווקא ולא שלהם.

על פי האמור בהגנתם, יחסי השותפות בין התובע לנתבעת היו בהתאם להסכם שנחתם ביניהם ושנוסח על ידי עו"ד שהיה מקובל על שני הצדדים, וזאת לאחר שהתובע הודיע שאין הוא חפץ בייצוג מטעמו.

לדבריהם לא סוכם מעולם שהנהלת החשבונות של העסק תעשה בנפרד מזו של הנתבעת. אף על פי כן, ברוב הרכיבים בוצעה הפרדה. בנתונים מסויימים, כגון הוצאות רכב, בוצעה חלוקה יחסית של ההוצאות.

התובע השקיע בעסק 75,000 ₪ כאמור בסעיף 6 להסכם, בידיעה והסכמה כי לא יהיה רשאי לדרוש סכום זה בחזרה. הנתבעת מימנה על פי סעיף 7 להסכם את כל הוצאות ההקמה.

בכל תקופת קיומה של השותפות, התייחסו הנתבעים לתובע באופן הגון וראוי, כאשר כל הנתונים
הכספיים פתוחים בפני
ו בכל עת
וללא הגבלה. התובע אף השתמש בזכותו זו פעמים רבות.

לדבריהם, הוסכם כי הנתבעת היא שתנהל את העסק, וזאת נוכח ניסיונה העסקי הרב אל מול העדר כל ניסיון עסקי אצל התובע. חרף האמור התייעצה הנתבעת בהחלטות עסקיות רבות עם התובע אולם למרבה הצער התברר כי לבד מנוכחות פיזית בעסק המשותף, לא תרם התובע תרומה של ממש להצלחתו והתגלה ככישלון מסחרי מוחלט.

במועד כלשהו (שלא צוין) הופיע לפתע התובע בחנות הנתבעת בעפולה והודיע כי בדעתו לעזוב את העסק ואף איים לרוקנו. למחרת היום, ולאחר שהובהר לו שעזיבתו אינה מקובלת על הנתבעים, התייצב בעסק ונטל ממנו מסמכים ללא הסכמה ורשות.
נוכח האמור ומחשש שיממש איומו וירוקן את העסק הוחלפו המנעול וקוד האזעקה.

הצדדים החלו מנהלים מגעים לסיום העסקה במסגרתם נפגשו במשרד רוה"ח אייזנברג, שם אף נמסר לתובע הדו"ח נספח ד' לתביעה, לאחר שנערך על ידי פקידת רוה"ח.
במסגרת פגישה שהתקיימה לאחר מכן נערך דו"ח נוסף (נספח ה' לתביעה) ממנו עלה כי לשותפות נגרמו הפסדים להם אחראי גם התובע. מדובר בהפסד בסך של 91,281 ₪ עד ליום 1.5.05 כאשר עד ליום 30.6.05 עוד נצברו הפסדים נוספים.
נוכח הפסדים אלה התובע אינו זכאי לקבל מאום מהנתבעת.
למרות האמור לעיל, על מנת לסיים את השותפות העסקית בדרכי נועם, נשלח לתובע השיק הנזכר בתביעה על סך 5,657 ₪.

ככל שהועלתה על ידי הנתבעים הצעת פשרה כלשהי, הייתה הצעה זו במסגרת שיחות שנוהלו עם התובע לפנים משורת הדין, ומתוך רצון להיפרד ברוח טובה. משנדחתה ההצעה שוב אינה קיימת.

יש לקבוע כי מועד הפרידה הינו ביום 30.6.05 ולא כנטען על ידי התובע - 1.5.05, הואיל ובתקופה זו עשו הנתבעים מאמצים ליישר את ההדורים. לאחר שהתייאשו ועל מנת לצמצם נזקים, החלה הנתבעת בהליך לסגירת החנות.

ההליך בבית המשפט

במסגרת ההליכים בבית המשפט ובהסכמת הצדדים מונה רואה החשבון, מר יניב בחרי, כמומחה מוסכם. סוכם שהמומחה יקבל לידיו את כל המסמכים הנוגעים לחשבונות העסק, לרבות הזמנות, קבלות, חשבוניות וכיו"ב, ויגיש לבית המשפט מאזן בוחן בדבר רווחי / הפסדי העסק מיום הקמתו ועד ליום 30.6.05. כן סוכם כי ייערך מאזן ביניים ליום 1.5.05.

למומחה הובהר כי סך של 75,000 ₪ יילקחו על ידו בחשבון כהלוואת בעלים לעסק מבלי לפגוע בטענות מי מהצדדים בדבר מהותו של תשלום זה.

לבית המשפט הוגשו חוות דעתו של המומחה (סומנה במ/1) ותשובות לשאלות הבהרה (סומנו במ/2).


דיון והכרעה

למעשה לפניי שתי שאלות עיקריות הטעונות הכרעה. האחת – עניינה במערכת החוזית בין הצדדים ובשאלה מהו המנגנון החוזי שיצרו להם לצורך הפעילות המשותפת ולצורך הסדרת הפרידה. בהקשר זה תיבחן התשתית הנדרשת לצורך החזר ההשקעה/ הלוואה שנתן התובע לנתבעת. בעניין זה אזקק לשאלת אומד דעתם של הצדדים לצורך בחינת התכלית החוזית.
עוד אבחן בהקשר זה את המועד בפועל בו סיימו הצדדים את הפעילות המשותפת ואדרש לסוגיית טיבם של הכספים שנתן התובע לנתבעת.

השאלה השנייה עניינה בבחינה החשבונאית אשר תקבע האם העסק נשא רווחים


אם לאו. בהקשר זה אדרש לחוות דעת המומחה המוסכם ולטענות הצדדים בעניינה.

בטרם אדרש לבירור השאלות שלעיל יש לקבוע תחילה כי מכותרת ההסכם ואף מטענות הצדדים עולה כי יחסי השותפות נקשרו בין התובע לנתבעת. אשר על כן ובהעדר טענה כלשהי של התובע מדוע יש לחייב את הנתבע באופן אישי, הרי שכבר בשלב זה אני קובעת כי את התביעה כנגד הנתבע יש לדחות.

אשר אם כן לשאלה הראשונה.

הסכם השותפות והפרשנות המתחייבת

השאלה האם התובע זכאי לקבל כספים מהעסק צריכה הייתה לקבל בראש ובראשונה ביטוי בהסכם שערכו הצדדים. עיון בהסכם בכללותו מעלה כי הסעיפים העוסקים בעניין זה הינם הינם סע' 6, 8 ו – 11 להסכם.

סע' 6 קובע דברים אלה:

"מימון מתחייב להשקיע בעסקה המשותפת סך-75,000 ₪ בדרך של מתן הלוואה לסטור שופ. ההלוואה תהיה הלוואה עומדת ומימון לא יהיה רשאי לדרוש את החזרתה אלא לאחר שיצטברו רווחים בעסקה המשותפת ולאחר שתתקבל החלטה משותפת של שני הצדדים ובכפוף לכך שסטור שופ תהיה רשאית למשוך מהעסקה המשותפת את השקעותיה שלה".

לטענת התובע
די בכך שיוצגו רווחים כלשהם לשותפות כדי להורות על השבת ההלוואה בשלמותה.

לשיטתם של הנתבעים יש בסעיף 6 משום "מנגנון מוסכם
מוסדר ומדורג" של הטיפול בסכום ההשקעה של התובע. היינו, לא ניתן לדרוש את הרווחים או את ההלוואה בטרם יצטברו רווחים לעסק. על הצדדים לקבל לשם כך החלטה משותפת וההחזר כפוף לכך שגם לנתבעת
רשות להשיב השקעותיה שלה.

ככלל אומר כי התחושה המתקבלת מקריאת הסעיף הינה שרב בו הנסתר על הגלוי.
מלבד התחייבותו הברורה של התובע להשקיע סכום של 75,000 ש"ח לא ברורים כלל וכלל יתר תנאיו. כך למשל, לא ידוע מה שיעורם של הרווחים שאמורים להיזקף על מנת שהתובע יוכל לדרוש את החזר השקעתו, האם ההשקעה כולה תוחזר בשיעור אחד או בתשלומים, האם ההסכמה המשותפת של הצדדים צריכה להינתן לגבי ההחזר המלא של ההשקעה או גם לגבי חלקה, ומהו הסכום אותו רשאית למשוך הנתבעת כהשקעה שלה (הצדדים לא קבעו בהסכם מאום ביחס לנקודה זו לרבות לא את סכום ההשקעה). עוד לא הוברר, האם יהיו הצדדים רשאים לחלק רווחים ביניהם טרם השבת ההשקעה, אם לאו.
מקריאת הסעיף לא מצטיירת תמונה שלמה על התשתית הנדרשת לצורך קבלת החלטה משותפת של הצדדים בדבר חלוקת הכספים.

סעיף 8 להסכם
קובע:

"מוסכם על הצדדים כי עד ליום 31.12.04 לא יהיו רשאים הצדדים למשוך כספים על חשבון הכנסות. לאחר יום 31.12.04 יערך מאזן בוחן על ידי רואה חשבון שימנו הצדדים. ככל שרואה החשבון יקבע כי אכן נצברו רווחים בעסקה המשותפת, יהיו רשאים הצדדים למשוך סכומי כסף על חשבון הרווחים, בהתאם לקביעת רואה החשבון, אשר יוודא הותרת רזרבה כספית מספקת למקרה בו תחול הרעה כספית בהכנסות של העסקה המשותפת
"


סעיף זה, כמו קודמו, אינו ברור דיו. למשל, לא הוברר מהו שיעור צבירת הרווחים שיהא בו די על מנת לבסס זכותם של הצדדים למשוך סכומי כסף. או למשל, לא ברור האם סכום השקעתו של התובע בסך 75,000 ₪ נכלל בגדר "סכומי הכסף" שיהיו רשאים הצדדים למשוך על חשבון הרווחים לאחר המועד שנקבע אם לאו.
יחד עם זאת חשוב לציין, שתנאי חיוני המוגדר בסעיף זה הינו העובדה שניתן יהיה לבצע מאזן בוחן לגבי פעילות העסק. משמע, נדרשת הנהלת חשבונות שתאפשר זאת והצדדים ראו לייחס לכך חשיבות.
כפי שיתברר להלן, בנוסף לכך שלא מונה רו"ח לצורך הכנת מאזן בוחן אף לא הוסדרה תשתית חשבונאית לאפשר הכנת מאזן כזה.

בדומה לקודמיו, גם סע' 11 להסכם עמום. סעיף זה רלוונטי למצב של פרידה בין הצדדים ולפיו כל צד רשאי להודיע למשנהו על סיום העסקה המשותפת "
ובמידה שהנתבעת תהיה מעוניינת להמשיך לנהל עסקים במושכר יהיה עליה לשלם למימון את חלקו ברווחים שנצברו ככל שיהיו רווחים ובנוסף להחזיר לידיו את ההלוואה. אם לא יהיו רווחים או חו"ח יהיו הפסדים, יהיה על מימון לשאת במחצית ההפסדים ומסכום מחצית ההפסדים יופחת סכום ההלוואה שנתן ורק אם תיוותר יתרה היא תשלום למימון..."
גם סעיף זה מחייב ניהול חשבונות שיאפשר ביצוע מאזן בוחן לצורך קביעה האם הצטברו רווחים או הפסדים.

חרף נחיצותו של ניהול חשבונות עצמאי לעסק קיבלה הנתבעת החלטה ניהולית שלא לבצע הפרדה חשבונאית בין העסק לבין החנות בעפולה וזאת ללא סיבה נראית לעין.

ביחס לנקודה זו קובע המומחה בחוות דעתו את הדברים האלה: "
בבדיקת ספרי החשבונות הבלתי מבוקרים של השותפות התברר כי הנהלת החשבונות לא נוהלה באופן עצמאי ונפרד אלא כחלק בלתי נפרד מיתר עסקי חברת סטור שופ, צד לשותפות... והתוצאות הכספיות והדיווחים לרשויות המס נעשו כמקשה אחת... לא נוהל מרכז רווח נפרד לנתונים הכספיים של השותפות בתוך ספרי החברה... הכנסות וקניות השותפות לא הופרדו מיתר הכנסות וקניות החברה... סעיפי ההוצאות המשותפות הועמסו על השותפות ללא תחשיב מדוייק זאת באמצעות הערכה ואומדנים שלדעתי אינם סבירים... וחלקם אף הועמס בדיעבד..."

תוצאתה המעשית של החלטת הנתבעת (אשר בהתאם להסכם ניהלה את העסק) הינה הוספת עמימות חשבונאית על העמימות החוזית הקיימת ממילא.

הלכה למעשה נוצר מצב לפיו לא ניתן לערוך מאזן בוחן מדויק לעסק, שיאפשר לקבוע את תמונת הרווח וההפסד ולקבל החלטה מושכלת לגבי החזר ההשקעה של התובע (וראה לדוגמא הדוחות השונים שהוצאו על ידי הנתבעת עצמה – נספחים ד' וה' לתביעה שהוצאו במועדים סמוכים כאשר הם השונים זה מזה אפילו ברכיבים פשוטים כגון חשמל טלפון וכדומה).

נוכח עמימות זו ועל מנת לאפשר פרשנות מקיימת להסכמות הצדדים שבחוזה, לרבות בכל הנוגע לאותה השקעה שהעמיד התובע לעסק, אין מנוס מניסיון להתחקות אחר תכלית החוזה מתוך אומד דעתם של הצדדים.


סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג 1973 מורה כי:
"חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות
".

ברע"א 1185/97 - יורשי ומנהלי עזבון המנוחה נ' מרכז משען . פ"ד נב(4), 145 נאמרו דברים אלה ביחס לפרשנות חוזה:
"... ככל חוזה, מתפרש על פי התכלית המונחת ביסודו. מבין מגוון המשמעויות הלשוניות שהחוזה יכול לשאת, יש לבחור באותה משמעות לשונית המגשימה את תכלית החוזה (ראו ע"א 832/81 רלפו (ישראל) בע"מ נ' נורוויץ יוניון פייר אנשורנס סוסייטי לימיטד, פ"ד לט(45 ,38 (1; בג"ץ 846/93 ברק נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נא(10 ,3 (1, להלן: עניין ברק). תכלית החוזה נקבעת על פי כוונתם המשותפת של הצדדים. אלה האינטרסים, המטרות והיעדים המשותפים אשר הצדדים ביקשו, מבחינתם שלהם, להגשים באמצעות החוזה. זהו "אומד דעתם" (סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, להלן - חוק החוזים). זו התכלית הסובייקטיבית של החוזה (ראו ע"א 4869/96 מליליין בע"מ נ' )
the harper group
טרם פורסם)). עמדתי עליה באחת הפרשות בצייני:
"התכלית של החוזה מורכבת, בראש וראשונה, מהתכלית (הכוונה) הסובייקטיבית המשותפת לשני הצדדים. זו אותה הכוונה האמיתית של כל צד לחוזה, הידועה לצד האחר, ואשר על יסודה נכרת החוזה". (עניין ברק, בעמ' 10).
בצד תכלית זו מונחת התכלית האובייקטיבית של החוזה. אלה הם האינטרסים, המטרות והערכים אשר חוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים. (ראו ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 313 ,265, להלן: עניין אפרופים); תכלית זו נקבעת על פי מהותה של העסקה, ועל פי המטרה העסקית והכלכלית המונחת ביסודה. היא משקפת עקרונות של סבירות והגיון. היא פרי ההגיון הכלכלי, העסקי והמסחרי. עמדתי עליה באחת הפרשות בצייני:
"תכלית אובייקטיבית זו עניינה התכלית הטיפוסית המתחשבת באינטרסים המקובלים של צדדים הוגנים ליחסי החוזה - היא נלמדת מסוג ההסכם ומהטיפוס שאליו הוא משתייך. היא נגזרת מהגיונו". (ע"א 779/89 שלו נ' סלע חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מח(1) 228,221, להלן: עניין שלו).
על תכלית החוזה שלפנינו ניתן ללמוד מה"הואיל" השלישי בחוזה : שני הצדדים מעוניינים להתקשר בעסקה משותפת ולהקים במושכר עסק של שיווק ומכירה של מוצרי חשמל ואלקטרוניקה, בדומה לחנות סטור שופ בעפולה. שניים הם אם כן עיקריה של התכלית החוזית: שותפות מלאה (ראה גם סע'2 לחוזה) והקמת עסק לשיווק מוצרי חשמל.
למטרה הנ"ל יש להוסיף את נסיבות ההתקשרות המיוחדות לחוזה זה והן ההיכרות רבת השנים בין הצדדים ויחסי האמון שרכשו זה לזה אשר שימשו את הרקע להתקשרות (וראה עדויות הצדדים בעניין זה). אציין כי יחסי אמון אלה באו לידי ביטוי בכך שטרם החתימה על החוזה כבר טרחו הצדדים במשותף על הקמת העסק.

המשמעות של שותפות מלאה אם כן צריכה להיות, וכך גם נתפסה בעיני התובע אשר חזר ודרש עיון בנתונים הפיננסיים,
מערכת יחסים עסקית שוויונית ושקיפות בנתונים הפיננסיים לשני הצדדים. זו אם כן התכלית החוזית וזה אומד דעת הצדדים המתברר מהנסיבות.

נוכח האמור יש לקבוע, בכל הנוגע להלוואה שהעמיד התובע לנתבעת ולתנאי השבתה, כי בהתאם לתכלית החוזית, הכספים שהשקיע התובע בעסק הושקעו לשם ייסודו והקמתו. יחד עם זאת משהוקם העסק והחל נושא עצמו בכוחותיו שלו, יש להשיבם לתובע על מנת לשוב למצב בו יאוזנו הצדדים. השבה זו הינה נקודת המוצא עוד בטרם חלוקת רווחים. בודאי שכך הוא הדבר במקרה של פרידה ופירוק השותפות.

חיזוק למסקנה זו נמצא בעדות רוה"ח אייזנברג לפיהם לתובע זכות לגבות את הסך של 75,000 ₪ אשר הושקעו על ידו בעסק כנושה. לשאלת ב"כ התובע בדבר הצורך לדווח לרשויות המס על העובדה שהתובע עמד בעסק בזכות, השיב כי אין לכך ביטוי כלפי רשויות המס, והוסיף:
"ת: ... זה מופיע בין הזכאים השונים.
ש: ככל נושה אחר שיש לחברה
ת: זכאי משמעו מישהו שמגיע לו כסף מהחברה"
(ראה עמוד 32 לפרוטוקול, שורות 21 – 23)

כנושה אם כן, עומדת לתובע הזכות להיפרע מהעסק בטרם חלוקת רווחים בין הצדדים ולשם כך אף אין צורך בקבלת החלטה משותפת על ידם.

מועד תום תקופת השותפות

בהתאם לעדות הנתבעים (סע' 16 לתצהיר הנתבע, סע' 12 לתצהיר חן) הודיע להם התובע כי בדעתו לסיים את השותפות עוד לפני ה -
1.5.05 – המועד בו עזב התובע למעשה את העסק.
לדבריהם, מאנו לקבל בקשתו לפירוק השותפות וביקשו ליישב את ההדורים. יחד עם זאת לדבריהם נוכח איומיו של התובע לרוקן את החנות מסחורה, ונוכח העובדה שנטל מהעסק מסמכים ללא רשות, הוחלפו המנעול וקוד האזעקה.
במאמר מוסגר אציין כי לא שוכנעתי כי אלה היו פני הדברים ודי בעניין זה להפנות לעדותו של חן
אשר התקשה לתמוך בגרסתו זו שבתצהיר. תחילה טען כי התובע ביקש לקחת מסמכים מהחנות, אך כאשר ניסו לברר באילו מסמכים מדובר (שכן בכל יום המסמכים "נסעו" לעפולה), שינה תשובתו והבהיר כי התכוון בכלל למוצרים קטנים. זאת, חרף העובדה שקודם לכן השיב כי לא חשש שהתובע יגנוב דבר מהעסק (ראה עדותו בעניין זה החל מעמ' 18 לפרוטוקול ש' 22 – עמ' 19 ש' 19) .

בהתאם לסע' 11 להסכם רשאי צד להודיע למשנהו על סיום השותפות. אופציה של סירוב למהלך כזה של שותף אינה קיימת בהסכם.

אשר על כן מועד מתן ההודעה הינו מועד סיום השותפות. בהעדר מידע מדוייק על מועד זה ייקבע המועד כמועד בו ננעלה הדלת בפני
התובע והוחלף קוד האזעקה – 1.5.05.


המחלוקת החשבונאית

כעת יש להכריע בשאלה האם העסק נשא רווחים במהלך שנת פעילותו אם לא.

חוות דעת המומחה

חוות דעתו של המומחה במ/1 הורכבה משני דו"חות. האחד מאזן בוחן בדבר רווחי / הפסדי העסק לתקופה מיום 25.6.04 – 30.6.05. השני – (מאזן ביניים) מיום 25.6.04 – 1.5.05 (מועד עזיבת התובע את העסק).

ממצאי המומחה מראים כי במסגרת תקופת פעילותו של העסק נשא העסק רווחים כדלקמן:
מיום 25.6.04 – 1.5.05 – סך של 29,338 ₪ רווח משוער מצטבר.
מיום 25.6.04 – 30.6.05 – סך של 15,321 ₪ רווח משוער מצטבר.

המומחה טרח והבהיר בחוות דעתו כי מדובר בדו"ח משוער תוך שימוש בהנחות ואומדנים, וזאת מהטעם הנזכר לעיל בדבר אי הפרדת החשבונות.

המומחה נחקר על ידי הצדדים ארוכות, כאשר בסיכום הטענות מבקשת בא כוח התובע לאמץ קביעותיו, וב"כ הנתבעים מבקש לדחותן, וחלק נכבד מסיכומיו אף הוקדש לעניין זה.

לשיטתם של הנתבעים, מסקנת המומחה כי העסק נשא רווחים מוטעת ויסודה
בסירובו של המומחה להכיר בחלק נכבד מן ההוצאות אשר פורטו בדו"ח הרווח וההפסד המקורי שנערך על ידי רוה"ח אייזנברג. דו"חות הרווח וההפסד שאותם ערך רו"ח אייזנברג מצביעים על הפסד בשיעור של 138,366 ₪.

לדבריהם, די
בכך שבית המשפט יכיר בחלק מההוצאות הנזכרות על ידי רו"ח אייזנברג כדי לשנות את התוצאה, כך שהמאזן שיתקבל יראה על הפסד או רווח אפסי.

להלן ידונו אותם הרכיבים אשר לטענת הנתבעים היה על המומחה להכיר בהם ולא הוכרו.

אקדים ואציין כי בדעתי לדחות את טענת הנתבעים במישור זה ואף כי להלן אדרש
לכל אחת ואחת מטענותיהם גם בנפרד, אבהיר כי להשקפתי אין הדבר נכון, נוכח טיבה של הנה"ח שנוהלה הלכה למעשה, לבודד רכיב כזה או אחר בחוות הדעת ולתקוף אותו בלבד כאילו הוא עומד בפני
עצמו.

הואיל והפרדה חשבונאית בין התנהלות סטור שופ עפולה לבין הנתבעת לא בוצעה, מושתתת חוות הדעת הן על בדיקת מסמכים והן על נסיון לגזור ערך ריאלי וסביר של הוצאות כאלה ואחרות. כל זאת על יסוד ניסיונו המצטבר של המומחה ועל יסוד מומחיותו והדברים קיבלו ביטוי בפתחה של חוות הדעת.

אציין כי אי ביצוע ההפרדה הקשה גם על הנתבעת עצמה לערוך דוחות אחידים זהים – וראה לעניין זה הדוחות נספחים ד' ו- ה' לתביעה שנערכו שניהם על ידה והם שונים זה מזה.

אדרש כעת לגופן של ההוצאות הנטענות.

הוצאות בגין שילוט

לטענת הנתבעים הוצא סכום של 17,000 ₪ בעבור רכישת שלט פרסום (להלן: השלט) אשר הוצב בעסק. סכום ההוצאות נקוב בדו"ח הרווח והפסד שנערך על ידי רואה החשבון אייזנברג, והמומחה בעדותו אישר כי לא הייתה מחלוקת שזה הסכום שהוצא, כך גם אישר התובע בעדותו (עמ' 8 לפרוטוקול ש' 9-10 ).

יחד עם זאת, ההוצאה בגין השלט לא הוכרה כלל בסעיף ההוצאות של המומחה בשני הדו"חות.

בתשובה לשאלות ההבהרה (במ/2) הסביר המומחה כי השלט הוא בבחינת הוצאות שסיווגן רכוש קבוע, ולפיכך הן אינן מהוות הוצאה שוטפת. נוכח האמור ייחס המומחה לתקופה בה פעלו הצדדים בשותפות הוצאה יחסית באמצעות אומדן פחת תקופתי בשיעור של 15% שנתי.

אמנם בחקירתו הסכים המומחה כי בהנחה שנכס מסוים אשר נרכש ולאחר זמן מה לא ניתן לעשות בו כל שימוש, ניתן שלא לייחס לו שווי כלשהו, (וכך למעשה להכיר במלוא ההוצאה). ואולם, את ההכרעה בדבר אותה התייחסות לערכו של הרכוש, (לרבות האפשרות ל"שחלף אותו במקום אחר בשיפוץ" כלשונו), מניח המומחה לפתחו של בית המשפט. והוא הדין לדבריו גם בנוגע למערכת האזעקה, הריהוט והציוד האלקטרוני.

כאמור בפתח הדברים, לא שוכנעתי בנסיבות העניין כי היה מקום לבודד את השלט לבדו משאר רכיבי חוות הדעת, לרבות אלה הנוגעים לרכוש הקבוע הנזכר לעיל. בעניין האחרון אציין כי לא הוכח שהשלט הינו אכן בבחינת "אבן שאין לה הופכין" כלשונם של הנתבעים, וכי לא ניתן לשפצו ולעשות בו שימוש במקום אחר. בתצהירי עדותם, הן של הנתבע והן של חן, ישנה הפניה לנספח ד' לתביעה שם לטענתם מופיע החיוב בגין השלט (עלותו), אולם תשתית עובדתית לטענה כי השלט
אינו בשימוש או כי גם בעתיד לא יוכלו לעשות בו שימוש כלשהו, חסרה.
מדובר אם כן בציוד המהווה רכוש שנותר ברשות הנתבעים, ומתווסף לרכוש הקבוע הנוסף שנותר בידיהם, כאשר שוויו של זה (ואפילו כרכוש משומש) לא נאמד ולא בורר די צרכו על ידי הנתבעים.

אשר על כן, קביעתו של המומחה ביחס לשלט תוך התייחסותו לרכיבי הרכוש הקבוע בכללותם, ובהתחשב בכל הנתונים, בדין יסודה.

עמלות ניכיון כרטיסי אשראי

בעניין זה קבע המומחה כי העסקה המשותפת חויבה רטרואקטיבית בעמלות כרטיסי אשראי בסכום לא סביר של כ-30,000 ש"ח. המומחה מציין כי על פי מחזור הכנסות ממכירות של כמיליון ₪ ויותר, ההוצאה הסבירה בגין ניכיון עמלות כרטיסי אשראי הייתה צריכה לעמוד על 15,000 ₪ לערך ומוסיף כי יתכן ועמלות הניכיון שימשו את הנתבעת לדברים אחרים ( ראה עמ' 44
לפרוטוקול ש' 10-17).

בא כוח הנתבעים הציג אמנם אסמכתאות (בין היתר) להוצאה בסך של 16,064 ₪ כעמלת ניכיון. יחד עם זאת, לשיטתו של המומחה הואיל ומדובר בהוצאה שהועמסה בדיעבד כאשר מנגד הוכרה הוצאה לעמלת כרטיסי אשראי בסך של 14,391 ₪ יש בעמלה שהוכרה כדי לשקף הוצאה סבירה בתחום זה.

אין דעתי
כדעת ב"כ הנתבעים לפיה המומחה חרג מסמכותו בנקודה זו.

אפנה שוב לדברי שלעיל. בידי המומחה הופקדה משימה מורכבת של גזירת נתוני העסק מתוך הנהלת החשבונות אשר נעשתה כמקשה אחת עם הנתבעת (מה עוד שאלה הועמסו בדיעבד). אשר על כן צריך היה באשר לרכיבים כאלה ואחרים להעריך את סבירות ההוצאות ביחס לעסק.
זו בדיוק הסמכות שניתנה בידי המומחה ומסקנתו מבוססת על ניסיונו כאמור בפרוטוקול (עמוד 44 שורה 14) בהקשר זה.

הוצאות אחזקת רכב

לטענת הנתבעים, לרשות הצדדים עמד רכב מסחרי הרשום על שם הנתבעת. (להלן:"הרכב").
הנתבעים טוענים כי מרבית השימוש ברכב היה לצורכי העסק, ועל כן יש לייחס לה חלק מהוצאות אחזקתו.

כפי שעולה גם מעדות התובע חלוקת השימוש ברכב הייתה כדלקמן: בתחילתו של יום העבודה היו הנתבע וחן "אוספים" את התובע מביתו שנמצא בסמיכות למקום מגוריהם, הרכב היה עושה את דרכו לסניף בעפולה שם ירד הנתבע.
במהלך העצירה בעפולה הועמסו מכשירי חשמל על הרכב ומשם המשיכו התובע וחן בנסיעתם לחנות. הרכב היה ברשותם של התובע וחן משך כל שעות הפעילות היומית של החנות, כאשר בסיומו של יום העבודה חזר הרכב במסלול ההפוך.

יצוין כי אין חולק שלאחר הורדת התובע בביתו היה הרכב בשימוש קבוע של הנתבע וחן וכך גם בסופי השבוע.

המומחה הסביר את החלטתו לנטרל את הוצאות הרכב בכך שמצא בחומר אשר נמסר לידיו אינדיקציה לניכוי שווי השימוש ברכב באחד מתלושי השכר של התובע. בעניין זה כפי הנראה טעה המומחה שכן מדובר בתלוש שכר של חן (ראה עדותו של רוה"ח אייזנברג, עמוד 34 שורה 16 ואילך). יחד עם זאת, אין בטענה זו כדי לשנות את התוצאה כי הנתבעת "נהנתה" כבר פעם אחת מאותה הוצאה ואין בסיס לייחסה פעם נוספת לעסק. בנוסף מצא המומחה כי גם ברכיב זה הסכומים שנקבעו על ידי הנתבעים אינם נתמכים באסמכתאות מתאימות אלא בהערכה בלבד ואף זאת באופן רטרואקטיבי. (ראה במ/2).

אף במקרה זה כמו שאר ההוצאות נראה שתהא זו משימה קשה לאמוד את שיעור הוצאות הרכב היחסי בגין השימוש שנעשה בו לטובת צרכי העסק. לדעת רואה החשבון אייזנברג החלוקה הראויה היא להקצות 65% (סך של 28,307 ₪) מסך ההוצאה השנתית של הרכב לחובת העסק.
גם כאן נטייתי היא שלא להתערב בהחלטתו של המומחה באשר לנטרול ההוצאה, זאת מטעמיו של המומחה ונוכח הסברו בהקשר זה כי ההוצאות ביחס לרכב לא הובררו די צרכן. לדבריו
"יש שני אלמנטים, יש את ההבאה וההחזרה שלו לבית, החברה נהנתה מההוצאה פעם אחת, אי אפשר פעמיים. התלוש הוא בתוך החברה... האלמנט השני זה על ההובלות שזה מסחרי... לגבי החלק השני עשיתי אפס, אני לא יודע מה העלות של ההובלה האמיתי, אם היו אומרים לי מחיר להובלה הייתי מכפיל כפול חודשי הפעילות ואז היה אומדן, אפשר לעשות אומדן אבל זה בטוח לא 30,000 ₪".
(ראה עמוד 41 שורות 1 -6).

עדות לשווייה של הובלה (ככל שהייתה) לא הונחה לפנינו וייחוס רטרואקטיבי כפי שביקשו הנתבעים לבצע כאשר כאמור אין אסמכתאות להובלות שבוצעו, אינה סבירה.



פרסום והוצאות נוספות

הנתבע טוען כי הוצאה לא מבוטלת של העסק הייתה לצורך פרסום החנות. בתצהיר עדותו הראשית של הנתבע צוין כי מסע הפרסום כלל: פרסום ברדיו קול רגע, פרסום במקומון, פליירים שחולקו בתיבות הדואר ובמרכזי הקניות. כמו כן חולקו במעמד הפתיחה של החנות מחשבונים ועטים לקהל הבאים. לטענת הנתבעים ההוצאות נרשמו בכרטסת
מיוחדת תחת הכותרת "פרסום יקנעם" (נ/2).
גם התובע בחקירתו אישר כי בוצע פרסום.

חרף האמור, המומחה בחוות דעתו בחר שלא לכלול את הסכום הנתבע בגין הוצאות הנ"ל בסך 38,760 ₪. לטענתו, הסכומים אכן צוינו בכרטיס הנהלת החשבונות, אך אין להם אסמכתא, מדובר בייחוס בדיעבד
ובסכומים בלתי סבירים.

בחקירתו הבהיר המומחה כי הסכומים שמוינו לכרטסת הועמסו על יד אומדן של רואה החשבון בצורת מיון של פקודת יומן. המומחה לא שלל את קיומה של ההוצאה, אך קבע כי לא ניתן לאמוד את החלק היחסי של העסק מתוך סטור שופ עפולה ברכיב זה. לדבריו:
"יש הוצאות כלליות שקשה לי לצבוע מה באמת הלך ליוקנעם"
(עמ' 38 ש' 22)
ובהמשך:
"הייתה לו הזדמנות לנתבע להציג ממאי 2007 את האסמכתאות הספציפיות ואז חוות
הדעת הייתה מתוקנת בגובה הסכום הספציפי שהייתה לו אסמכתא מבוססת.
"
(עמ' 38 שורות 21-28).

ראה גם עדותו של התובע בהקשר זה כי הפרסום באמצעי המדיה השונים כלל פרסום גם עבור הנתבעת.

עינינו הרואות גם במקרה זה של ההוצאות בגין הפרסום את הקושי הממשי שעמד בפני
המומחה, לאמוד את ההוצאות באופן שישקף את שיעורן בפועל.

לסיכום נקודה זו, אציין בנוסף כי שוכנעתי
שלא להתערב בקביעותיו של המומחה גם מהטעם אליו מטבע הדברים לא הופנו חיציהם של הנתבעים, הנוגע בשאלת גורלו ושוויו של מלאי החנות בעת סגירתה.

אין חולק כי נותר מלאי בחנות עת הופסקה פעילותו של העסק. דברים אלה אושרו מפורשות בעדותו של מר אייזנברג. (עמ' 35 לפרוטוקול שורות 20-21). הנתבעת נאלמה דום בכל הקשור למלאי זה.

בחוות הדעת קובע המומחה לעניין זה כי התעלם מערכו של המלאי בעת הסגירה לצורך הכנת חוות דעתו, אך אם נותר מלאי שכזה, אזי "יש להוסיף את שוויו לתוצאות האמורות ולראות בו כתוספת לרווח או כקיטון ההפסד".

ההוצאה בגין המלאי שנרכש הוכרה במלואה והועמסה על העסק. מה היה אם כן שוויו של המלאי אשר הועבר לנתבעת, (והוא למעשה רכוש העסק), זאת לא ראתה הנתבעת להבהיר .

יתרה מכך, ניהול החשבונות באופן זה על ידי הנתבעת אינו מתיישב עם עקרונות של תום הלב ושקיפות הנזכרים לעיל. לנתבעת היה ברור כי בעתיד יתעורר הצורך בביצוע הפרדה או בקיום הערכת מצב ולא ניתן יהיה לעשות כן באופן מדוייק, אלא אם תהיה הפרדה של ממש בחשבונות.
לו הייתה הפרדה כזאת, ניתן היה לבצע הערכה אמיתית בכל רגע נתון של המצב לאשורו. הפרדה כזו אף הייתה מבססת שוויון במערכת היחסים החוזית ומכאן הוגנות ותקינות. באופן שבו נוהלו החשבונות, נותר להסתפק בהערכה משוערת בלבד. בעניין זה אם כן אין לנתבעת להלין אלא על עצמה.

על יסוד כל האמור לעיל וכתוצאה מכך שהנתבעים לא השכילו לקיים הפרדה מלאה
בין הוצאות העסק לבין הוצאות הנתבעת, עובדה אשר הביאה לנטרולן הצודק של חלק מההוצאות, (כמו גם ההכנסות), אני מוצאת כי חוות הדעת הגיונית וסבירה, וקובעת כי יש לאמצה במלואה.

סיכום

אשר על כן, ולסיכום אני קובעת כי מהכספים שהצטברו בעסק כרווח יש להשיב תחילה כספים לתובע על חשבון השקעתו.

אני קובעת כי מועד סיום השותפות הינו 1.5.05.

נוכח האמור ולפי מסקנת חוות דעת שאומצה יש להשיב לתובע את הרווח שנצבר עד לאותו מועד - הסך של 29,338 ₪.

אבהיר כי סכום נוסף אין לפסוק שכן ברור שלמעלה מרווח זה לא צבר העסק הכנסות כלשהן, לצורך חלוקתן לשותפים.

מתוך הסכום הנ"ל כבר שילמה הנתבעת סך של 5,657 ₪.

נוכח האמור אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 23,681 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית, מיום 1.5.05 ועד למועד התשלום בפועל.

כמו כן אני מחייבת את הנתבעת בהוצאות משפט של התובע, (לרבות חלקו בשכר טרחת המומחה, משוערך למועד מתן פסק הדין), ובשכר טרחת בא כוחו בסך של 5,000 ₪ ומע"מ כחוק.

ניתן היום,
ז' תמוז תשס"ט, 29 יוני 2009, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 695/06 בן עזר מימון נ' חב' סטור שופ אלקטרוניקה בע"מ, ניסים אביגיל (פורסם ב-ֽ 29/06/2009)











תיקים נוספים על בן עזר מימון
תיקים נוספים על חב' סטור שופ אלקטרוניקה בע"מ
תיקים נוספים על ניסים אביגיל




להסרת פסק דין זה לחץ כאן



הוספת מידע משפטי למאגר
שתפו אותנו במידע משפטי שנוכל להוסיף למאגר שלנו. פסקי דין, כתבי תביעה ו/או הגנה, החלטות וכו' יוספו למערכת ויוצגו באתרנו ובגוגל.


הוסף מידע משפט