ג'יהאד שיך - שמש חי אחזקות בע"מ

ניתן להפיק דוחות מלאים על הצדדים בתיק זה

מצאנו עבורכם דוחות זמינים על הצדדים בתיק זה. יתכן שתאלצו להזין נתונים נוספים כגון ת.ז
ג'יהאד שיך שמש חי אחזקות בע"מ
 
ג'יהאד שיך - שמש חי אחזקות בע"מ
תיקים נוספים על ג'יהאד שיך | תיקים נוספים על שמש חי אחזקות בע"מ

49836
6155/01 א     18/11/2003




א 6155/01 ג'יהאד שיך נ' שמש חי אחזקות בע"מ





ג'יהאד שיך

בעניין:
התובע
ע"י ב"כ עו"ד נתיב יורם
נ ג ד
1. שמש חי אחזקות בע"מ

2. אליהו חברה לביטוח בע"מ
3. סהר ציון חברה לביטוח בע"מ

הנתבעות
נתבעות 1 ו-2 ע"י ב"כ עו"ד שבת לוי

נתבעות 1 ו-3 ע"י ב"כ עו"ד אהוד דויטש

פסק דין


בפני
תביעה שהוגשה בעילות חלופיות של פקודת הנזיקין וחוק הפלת"ד.

התובע הינו פועל תושב עזה, אשר במועד הרלוונטי עבד כשכיר במפעל לייצור דודי שמש באזור, השייך לנתבעת 1 (להלן: המפעל). התובע נפצע ביום 8.3.99 בתאונת עבודה במפעל, ונחבל בכף רגלו הימנית (להלן: התאונה). הנתבעת 2 ביטחה את הנתבעת 1 בביטוח חבות מעבידים. הנתבעת 3 ביטחה בביטוח חובה מלגזה השייכת למפעל (מס' רישום 84361), ואשר על פי הטענה, היתה מעורבת בתאונה.

על פי הסכמת הצדדים, הועמד הנזק על סך 39,000 ש"ח, כולל הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד ומע"מ, ולא כולל אגרה, וזאת בין לפי מסלול הפלת"ד (שאז תחוייב הנתבעת 3) ובין לפי מסלול הנזיקין (שאז יחוייבו הנתבעות 1-2, בכפוף להוכחת החבות).

מטעם התובע העידו הוא עצמו וסעיד בנאת ששימש כמנהל עבודה במפעל. הנתבעות לא זימנו כל עדים מטעמן. 60221
מסכת הראיות

התובע, תושב עזה יליד 67', למד 4 שנות לימוד והינו פועל. העברית שבפיו דלה מאד, אינו קורא עברית והעיד באמצעות מתורגמן. התובע שימש בתקופה הרלוונטית כמתקין דודים וקולטי שמש, ולאחר סיום ההתקנות מחוץ למפעל, ביצע גם עבודות במפעל על פי הוראות מנהליו.

במפעל יוצרו דודים, קולטי שמש ומעמדים לדודים. הייצור נעשה בבניין שבו מספר קומות, כשבתקרת כל קומה מורכב מנוף הנע לאורכה והמוריד את התוצרת המוגמרת אל מחוץ למפעל, שם היא מועמסת על משאית ומובלת החוצה להתקנות.

לדברי התובע, ביום התאונה, בסוף יום העבודה, החלו הפועלים להוריד באמצעות המנוף מהקומה השלישית כחמישה מעמדים ממתכת (כ"א שוקל כ-15 ק"ג) שהיו קשורים זה לזה, אל הקרקע. השרשרת שהחזיקה את המעמדים לא הגיעה לקרקע, כי היתה מלופפת במספר סיבובים סביב המעמדים. לפיכך נתבקש התובע ע"י מנהלו בשם אורן לעלות ולשחרר את השרשרת, כדי שהמעמדים יגיעו מטה עד לקרקע. לצורך כך נעזר במלגזה השייכת למפעל: נהג המלגזה קרב אותה אל מתחת למנוף, התובע טיפס ועלה אל גג תא הנהג של המלגזה, בגובה כ-2 מ' מהקרקע, והניח את רגלו השמאלית על הגגון ואת רגלו הימנית על הקורה התחתונה של תורן המלגזה. התורן הינו מסגרת ברזל בה שתי קורות מאוזנות - התחתונה נייחת והעליונה ניידת, הנעה יחד עם המזלג. על התורן מורכבים גלגלי השיניים והשרשראות המעלים והמורידים את המזלג, המחובר לו מאחוריו (תצלום מיקום עמידת התובע על מלגזה דומה סומן ת/2).

בעומדו במצב זה, שחרר התובע את השרשרת באמצעות ידיו, כך שהמעמדים השתחררו כלפי מטה אל כפות המזלג. התובע התכוון לרדת מהקורה, אך בטרם עשה כן, החל נהג המלגזה להוריד את המזלג, באמצעות ידית הפעלה המותקנת בתא הנהג, המפעילה את כח המנוע. המזלג החל לרדת ותוך כך החלה גם הקורה העליונה של התורן, המחוברת למזלג, לרדת, פגעה בכף רגלו הימנית של התובע, שעמדה על הקורה התחתונה, ומעכה את בוהנו. התובע צעק לנהג שירים את הקורה, ורק משעשה כן הנהג, שוב באמצעות ידית ההפעלה, ירד התובע למטה, כשהוא פצוע ומדמם בכף רגלו. התובע פונה מיידית לביה"ח וולפסון וטופל.

באירוע נכחו פועלים אחרים וכן מנהל העבודה סעיד בנאת. נהג המלגזה היה בחור רוסי בשם יוסי, אשר למיטב ידיעת התובע נפטר לאחר התאונה.

בחקירתו הנגדית הופנה התובע לגרסאות שנרשמו מפיו בהזדמנויות אחרות, ומהן עולה תיאור שונה של התאונה: בהודעה למל"ל, שמולאה ע"י מאן דהוא מהמפעל מספר שבועות אחרי התאונה (ת/1), נרשם כי התובע "ניסה להרים מעמדים כבדים ונפגע בכף רגל ימין". לא הוזכרה מלגזה. התובע לא ידע לומר מי מילא את הטופס ובאיזה מעמד. העד סעיד בנאת, מנהל העבודה, אף הוא לא ידע לומר מי מילא את הטופס ובאילו נסיבות, אך העיד מנסיונו כי בד"כ הפקידה סופי היא שמילאה טפסים מסוג זה בנוכחות הנפגע והמנהל, והיא אינה דוברת ערבית. כאמור, הנתבעות לא זימנו עד כלשהו ממנהלי המפעל או עובדיו ועל כן השאלה של נסיבות מילוי הטופס נותרה בעינה.

גרסה אחרת אליה הופנה התובע היתה מתעודת השחרור שלו מביה"ח וולפסון (נ/3), שם נרשם כי התובע "התקבל למחלקתנו בדחיפות לאחר שנחבל בכף רגל ימין כאשר נפל עליו משקל כבד". התובע השיב כי הוא לא מסר כל פרטים לרופאיו אלא רק טופל על ידם, וכי כפי הנראה מהנדס מהמפעל בשם רפי, אשר ליווה אותו לביה"ח, הוא ששוחח עם הרופאים.

התובע הופנה גם אל גרסתו בתצהיר שמסר בשלב קדם המשפט לעו"ד נתיב, שם נרשמה מפיו הגרסה לפיה "...הורה לי המנהל לעלות על מזלג של מלגזה אשר הרימה אותי כדי לפרק את המשטחים מן השרשרת ולהורידם לרצפה. בזמן שעמדתי על המזלג הוריד לפתע נהג המלגזה את המזלג וכך נפגעתי מן המזלג ברגלי הימנית ובבוהן...".

בתצהיר תשובה לשאלון שנשלח אליו (נ/1, נ/2) בדבר נסיבות התאונה, נרשם ע"י עו"ד חיג'אזי מפי התובע כך (ש"ת 50): "מנהל העבודה הורה לי להוריד משטחים אל קומת הקרקע. המשטחים הורדו על ידי מנוף ושרשרת אשר לא הגיעו עד הרצפה. מנהל העבודה הורה לי לעמוד על מזלג המלגזה, המזלג התרומם כדי שאוכל לשחרר המשטחים. לפתע הוריד נהג המלגזה את המזלג, נפלתי ונפגעתי מן המזלג ברגלי".

התובע הסביר, כי ככל הנראה עו"ד חיג'אזי ועו"ד נתיב אשר להם מסר את נסיבות התאונה לא הבינו אותו כדבעי, ועל כן גם ביקש ממנו עו"ד נתיב לצלם את המלגזה כדי להסביר כיצד בדיוק קרתה התאונה. לפיכך צילם התובע בשלב מאוחר יותר מלגזה דומה בעזה (התובע פוטר מהמפעל סמוך לאחר התאונה ועל כן לא צילם את המלגזה נשוא התאונה). לגבי המילה "נפלתי", הסביר כי רק לאחר שירד אל הקרקע, וניסה לדרוך על הרגל הפגועה, נפל, אך לא נפל מהמלגזה.

יצויין, כי בא כוחו של התובע, עו"ד נתיב, שניסח את התצהיר, אינו שולט בערבית, ולדברי התובע קרובי משפחה שהיו עמו במחסום ארז בעת חתימת התצהיר סייעו בתרגום.

עוד אציין, כי בנוסף לאי שליטתו בעברית, גם השימוש הלשוני שעשה התובע במונחים מקצועיים-טכניים הינו לקוי, וכך לדוגמא, בתחילת עדותו כינה את גג המלגזה עליו טיפס בשם "מזלג" (עמ' 3 ש' 6), ובשם זה כינה לעתים גם את המלגזה כולה. לא ייפלא איפה, כי בנסיבות אלה, ובהעדר המחשה בתצלומים, לא יכול היה עו"ד נתיב לקבל מפי התובע גרסה ברורה ומסודרת בעברית בעת עריכת תצהירו. עם זאת, וחרף אי הדיוקים בתצהיר, התרשמתי חד משמעית כי התובע דובר אמת וכי לאורך כל הדרך מסר גרסה אחת, אלא שקשייו הלשוניים גרמו לשיבוש גרסתו.

עוד יצויין, כי הקורה העליונה והתחתונה (כפי שכינינו במהלך העדות את החלקים הרלוונטיים של תורן המלגזה - החלק הנייח עליו היתה כף הרגל הימנית מונחת והחלק המתנייע שירד עליה ופגע בה) אכן מחוברות למזלג והינן חלק ממנגנון הרמתו והורדתו, ולפיכך השימוש שעשה התובע במונח "מזלג" לתיאור מקום עמידתו אינו שגוי אלא רק לא ברור, שכן הרושם המתקבל ממנו הוא כי המדובר ב"כפות" או "שיני" המזלג.

מנהל העבודה שהעיד מטעם התובע, מר סעיד בנאת, הדובר עברית טובה, תמך בגרסת התובע. העד עמד סמוך למקום התאונה, מטרים ספורים מהמלגזה ומהתובע, אך היה עסוק בעבודתו כמנהל עבודה, וצעקת התובע היא שהסבה את תשומת ליבו לתאונה. העד חש לעבר התובע וראה אותו עומד כפי שתאר התובע בעדותו - רגל אחת על גג תא הנהג של המלגזה והרגל השניה על הקורה התחתונה. הוא ראה שהתובע נחבל ברגלו וסייע לו לרדת מהמלגזה, ומשם לקח אותו למשרד והמנהל דאג לפינויו לביה"ח ברכב, עם המהנדס רפי. העד אמנם סבר כי מה שמנע את הורדת המעמדים ע"י המנוף עד לקרקע היה "משהו שהפריע בדרך", ולא אופן קשירת השרשרת מסביבם, אך אישר כי התובע התבקש לטפל בכך ולשחרר את המעמדים וזאת באמצעות העליה על המלגזה.

העד העיד כי בתקופת עבודתו של התובע וגם לאחר מכן היתה במפעל רק מלגזה אחת. אף הוא העיד כי נהג המלגזה היה עובד בשם יוסי, שזה היה תפקידו הקבוע במפעל, ואשר בינתיים חלה ומת.

עדות העד סעיד בנאת היתה מהימנה עלי אף היא.

לסיכום, על סמך עדויות התביעה שהיו מהימנות עלי, ובהעדר כל ראיה לסתור, אני קובעת כי התובע נפגע כתוצאה מהפעלת מזלג המלגזה, אשר תחילה הורם לצורך העמסת המטענים שהורדו ע"י המנוף אל כפות המזלג, ולאחר מכן הורד, ובתוך כך פגעה הקורה העליונה המחוברת למזלג בכף רגלו של התובע, שהיתה מונחת על הקורה התחתונה של התורן. הוכח מעדות התובע, כי הרמת המזלג והורדתו, לרבות פגיעת הקורה בתובע, נעשו ע"י שימוש בכח המכני של המלגזה.

דיון משפטי

הוכח איפוא, מבחינה עובדתית, כי התאונה ארעה עקב השימוש בכח המכני של המלגזה מ"ר 84361, השייכת למפעל הנתבעת 1 ואשר היתה מבוטחת בביטוח חובה בנתבעת 3. לאור עקרון ייחוד העילה, יש לברר תחילה, האם נסיבות התאונה מהוות תאונת דרכים לפי חוק הפלת"ד? בכך אדון עתה.

א. האם המלגזה מהווה רכב מנועי כהגדרת חוק הפלת"ד?

"רכב מנועי" או "רכב" מוגדר בחוק הפלת"ד כ"רכב הנע בכוח מיכני על פני הקרקע ועיקר יעודו לשמש לתחבורה יבשתית, לרבות רכבת, טרקטור, מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מיכני בכביש ורכב נגרר או נתמך על ידי רכב מנועי, ולמעט כסא גלגלים, עגלת נכים ומדרגות נעות."

ברע"א 613/95 קרנית נ' עופר נחום ואח' (פ"ד נא(4), 659 ,עמ' 666-667), שדן בעניינה של מלגזה בנסיבות דומות, הסביר כב' השופט אור כי בהגדרה של רכב מנועי בחוק הפלת"ד, מלגזה אינה נכללת בין המכשירים שהוצאו במפורש ממסגרת הגדרת "רכב מנועי", ולפיכך אין היא נכללת ב"מצבי המיעוט". לפיכך, יש לבחון, בשלב הראשון, האם המלגזה נופלת למסגרת ההגדרה הבסיסית של "רכב מנועי". אם תתקבל תשובה חיובית לשאלה זו, יבוא התהליך הפרשני אל קיצו. ברם, אם תתקבל תשובה שלילית, יהא צורך להמשיך לשלב הפרשני השני, בו תיבחן השאלה האם נופלת המלגזה בגדרם של "מצבי הריבוי", דהיינו, האם המלגזה היא "מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מיכני בכביש".

אשר להגדרה הבסיסית, ציין כב' השופט אור כי אין חולק כי שלושת המרכיבים הראשונים של הגדרת רכב מנועי - מתקיימים: "אין מחלוקת שמלגזה, כמו זו שבענייננו, היא "רכב הנע בכוח מיכני על פני הקרקע". הרכיב הרביעי בהגדרה ("ועיקר יעודו לשמש לתחבורה יבשתית" - נ.מ.ש.) הוא אשר שנוי במחלוקת: האם עיקר יעודה של המלגזה הוא לשמש לתחבורה יבשתית?" השופט אור הבהיר כי הבירור נעשה לגבי מהותו של כלי הרכב הנדון לפי טיבו, ולא לפי השימוש דה-פקטו שנעשה ברכב הספציפי במקום העבודה בדרך כלל או ביום התאונה.

השופט אור התייחס לנתוניה של המלגזה נשוא הדיון באותו תיק וקבע כי לפי תיאורה בפרוטוקול הדיון בבימ"ש קמא, "עיקר ייעודה של המלגזה בענייננו הוא שינוע מטענים ממקום למקום". לאור הנתונים הספציפיים של אותה מלגזה, קבע ביהמ"ש העליון כי היעוד הדומיננטי של הינו תעבורתי, תוך שהדכגיש כי "ההתייחסות ב

פסק דין
זה היא למלגזה אשר בתמונה ת/1, אשר תוארה בפסק הדין של בית המשפט המחוזי כמצוטט לעיל. זוהי מלגזה אשר כדוגמתה קיימות מלגזות רבות בהן נעשה שימוש להובלת מטענים ממקום גיאוגרפי אחד למשנהו. מכאן, שמסקנתנו במקרה הנוכחי אינה מסקנה כללית, המתייחסת לכל "מלגזה" באשר היא. בכל מקרה ומקרה, יש לבחון האם המלגזה בה מדובר, על פי טיבה ועל פי סוגה, אוצרת בחובה סיכון תחבורתי שהוא הסיכון הדומיננטי בפעולתה. כך לדוגמא, אם יתברר כי יכולתה של מלגזה פלונית לשנע מטענים ממקום למקום הינה מוגבלת ביותר, וכי על פי טיבה היא משמשת בעיקר להרמת מטענים ולהורדתם, תתחייב המסקנה כי הייעוד התעבורתי הטמון בה אינו הייעוד הדומיננטי, וכי "עיקר יעודה" אינו לשמש לתחבורה יבשתית." (כל ההדגשות לעיל ולהלן - שלי, נ.מ.ש.).

דא עקא, שלגבי המלגזה בה עסקינן בתיק זה לא הובאו כל נתונים טכניים ואף לא נתוני שימוש בפועל, וכל שידוע הוא כי המלגזה שימשה להעלאת מטענים והורדתם באמצעות הכח המכני שלה, וגם היתה מסוגלת לנוע אופקית על הכביש או הקרקע לצורך שינוע המטענים ממקום למקום או לאחר גמר הפריקה. אין די בנתונים דלים אלה לקבוע כי המלגזה נשוא תיק זה הינה רכב אשר עיקר יעודו לשמש לתחבורה יבשתית.
השופט אור ציין, כי במקרים בהם לא יוכח כי היעוד העיקרי של המלגזה הנדונה הוא תחבורתי, "יהיה צורך להכריע בשאלה האם אותן מלגזות יחשבו "מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מיכני בכביש". בעניין זה, עיקר המחלוקת בין הצדדים נסבה בשאלה האם "הכשירות" הנדונה בהגדרה זו היא "כשירות פיזית" גרידא, או שמא מדובר ב"כשירות נורמטיבית", היינו כשירותה של המכונה הניידת לנוע בכביש על פי דיני התעבורה". בסוגיה זו מביע השופט אור את דעתו כי המדובר בכשירות נורמטיבית, ודעה זו אף אומצה בפסיקה מאוחרת.

ברע"א 3534/97 אטליס נ' יוסף ישראלי ואח' (פ"ד נג(4) 780) הוכרע, שלצורך קביעת כשרותה של מכונה ניידת יש לאמץ את מבחן הכשירות הנורמטיבית. "כשירותה של מכונה ניידת כמובנה במצב הריבוי של הגדרת 'כלי רכב' תיבחן על פי כשירותה הכללית של מכונה ניידת מסוגה לנוע בכביש. אם קיימת לגביה כשירות כזו, היא תחשב ל"רכב מנועי", אפילו אם בעת התאונה לא היה רשיון תקף לנהיגה בה".

ברם, גם כאן עומד לרועץ לתובע העדרם של כל נתונים טכניים העשויים ללמד על כשירותה הנורמטיבית של המלגזה הספציפית.

מכאן, שלא הוכח כי המלגזה נשוא תיק זה עומדת בהגדרת "רכב מנועי" לפי חוק הפלת"ד.

אלא, שעזרו של התובע בא לו מתעודת ביטוח החובה שהוציאה הנתבעת 3 למבוטחתה - הנתבעת 1, לפי פקודת ביטוח רכב מנועי. כפי שנקבע בפסיקה, עצם כריתת חוזה הביטוח יכולה להוות ראיה כבדת משקל לכך שהמבטחת גילתה דעתה כי המדובר ברכב מנועי, ואין מתירים לה לחזור מעמדתה זו בדיעבד, או להתלותה בתנאים שאינם כתובים בפוליסה שהנפיקה.

בע"א 5757/97 אליהו ואח' נ' זיאד עלי חמאדה ואח' (פ"ד נג(5) 849, 861-862) נקבע:
"הבהרנו לעיל, שהוצאת הפוליסה עשויה ללמד שהצדדים הסכימו להחיל את פקודת הביטוח ואת חוק הפיצויים על הכלי המבוטח, גם אם אין הוא עומד בהגדרת "רכב מנועי" בחוק הפיצויים. השאלה היא: מה הוסכם בין הצדדים לגבי מצב בו יסתבר שאין הכלי המבוטח עונה על הגדרת "רכב מנועי" כמשמעותו בחוק הפיצויים. האם התכוונו שכל חיותה של פוליסת הביטוח מותנית בכך שהמחפר נכלל בהגדרת החוק למונח "רכב מנועי"; או שמא ההתחיבות הגלומה בפוליסה היא עצמאית, במובן זה שיש בה לספק כיסוי ביטוחי לכלי המבוטח, כאילו הוא "רכב מנועי" לפי חוק הפיצויים, אפילו שאינו כזה. במידה וההתחייבות בפוליסה קיימת אף במקרה שאין המחפר עונה על הגדרת המונח "רכב מנועי" בחוק הפיצויים, משמע שהצדדים החילו באופן רצוני את הוראות החוקים הרלבנטים (פקודת הביטוח וחוק הפיצויים) על תאונות בהן המחפר יהיה מעורב במהלך תקופת הביטוח. (...) ככלל, קשה לקבל קו טיעון לפיו חברות ביטוח מוציאות פוליסות "על תנאי", בפרט כשאין על כך הסכמה מפורשת. טיעון זה אינו עולה בקנה אחד עם פרקטיקה מסחרית נאותה הדורשת שלא יווצר חוסר ודאות לגבי תנאי כניסתן לתוקף של עסקות, ובמיוחד עסקות אשר תכליתן לספק הגנה מפני חשיפה לסיכון. על מנת לקבל את הטיעון האמור, יש להשתכנע כי הצדדים הסכימו מראש שהפוליסה לא תהיה בת אכיפה עד אשר המחפר יעבור מסננת שיפוטית אשר תכריע אם הוא תואם את הגדרת רכב מנועי בחוק הפיצויים. יש לציין, כפי שמעיד אף מהלך הדברים בענייננו, שמשמעות הדבר היא שהפוליסה לא תהיה אכיפה עד פסיקתה של ערכאת ערעור סופית. התלייתו מראש של תוקף הפוליסה עד למיצויו של בירור משפטי בכל הערכאות הרלבנטיות, הליך העלול לקחת פרק זמן לא מבוטל, אינו נראה כענין הנעשה על דרך השיגרה. לא רק שפירוש כאמור מוקשה, אף קשה לקבל כי בתנאים אלו, נגבים דמי פרמיה בשיעור רגיל, אשר אינו משקף אפשרות שהביטוח אולי לא יהיה תקף. אכן, העובדה שנגבו מבעל הרכב דמי הביטוח הרגילים הנגבים מבעל רכב מנועי כמובנו בחוק הפיצויים, מחזקים את המסקנה שכוונת הצדדים היתה לראות במחפר רכב מנועי במובן חוק הפיצויים. (...)

לסיכום, מההתקשרות בפוליסת הביטוח יש ללמוד כי הצדדים הסכימו לראות במחפר רכב מנועי כמשמעו בחוק הפיצויים, ולהחיל עליו את הוראות פקודת הביטוח וחוק הפיצויים כאילו היה רכב מנועי במובן חוק הפיצויים. העובדה כי בדיעבד הסתבר שאין מדובר ברכב מנועי לפי חוק הפיצויים, אינה משנה את תוכן ההסכמה האמורה ואין בה כדי לפגוע בתוקף ההתקשרות. על פי התקשרות זו, ההנחה היא כי המחפר הוא רכב מנועי כמובנו בחוק הפיצויים, ולכן על המערערת, ביחסיה עם המבוטח, לשלם פיצויים לכל נפגע בתאונה בה מעורב המחפר, אם חובה כזו היתה חלה עליה לפי פקודת הביטוח וחוק הפיצויים".

בענייננו, בהעדר כל ראיה בדבר התניות חיצוניות לפוליסה, יש לקבוע כי הצדדים לה - הנתבעות 1 ו-3 - סברו וקיבלו כי לצורך חוק הפלת"ד, המלגזה דנן היא כלי רכב מנועי. כפי שנקבע בעניין אליהו נ' חמאדה, יש לראות בפוליסה כזו גם חוזה לטובת צד שלישי, המאפשר גם לנפגע שאינו צד לפוליסה, לתבוע את המבטחת במישרין מכח חוק הפלת"ד, והאמור לעיל לעניין "קשירת" המבטחת בגילוי דעתה כפי שנעשה בפוליסה, מחייב אותה גם בתביעתו של נפגע.
לפיכך, אני קובעת כי המלגזה נשוא התביעה הינה, לצורך תביעה זו, רכב מנועי, מכח הפוליסה שהוציאה הנתבעת 3 לנתבעת 1 בגינה.

ב. האם נסיבות התאונה מהוות תאונת דרכים?

ב"כ התובע וב"כ הנתבעות 1-2 משיבים על כך בחיוב, ועו"ד לוי אף מפנה בהקשר זה אל רע"א 8061/95 עוזר יצחק נ' אררט חברה לביטוח בע"מ ואח' (פ"ד נ(3) 532). לעומתם טוען ב"כ הנתבעת 3 (המייצג גם את הנתבעת 1 בתביעת הפלת"ד), כי האירוע אינו מהווה תאונת דרכים כיוון שמדובר בפעולה של "פריקה וטעינה" שהינה חריג להגדרת "שימוש ברכב מנועי".

אכן, בעניין עוזר נ' אררט נקבע, כי נזק גוף שארע עקב שימוש בכח המכני של רכב דו-יעודי, כאשר השימוש נעשה במסגרת היעוד הלא-תחבורתי של הרכב, הינו בגדר תאונת דרכים. זאת, גם כאשר הפעולה המכנית היתה של פריקה וטעינה. פסיקה זו אושרה שוב ברע"א 613/95 קרנית נ' עופר נחום ואח' (פ"ד נא(4) 659), שם נקבע כי "מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב נכלל בין החזקות החלוטות המרבות. מאורע כזה יחשב לתאונת דרכים, אפילו נסיבותיו אינן עונות על ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים, המוצאת את ביטויה ברישא של הגדרת תאונת דרכים."

על פי ההגדרה בחוק הפלת"ד, ''תאונת דרכים" הינה "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם... מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; (...)."

''שימוש ברכב מנועי" הוגדר - "נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, (...) ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד".

לאור ההסטוריה החקיקתית של החוק ותיקוניו נקבע בעניין עוזר נ' אררט, כי על אף שבאותו מקרה השימוש בכח המכני נעשה למטרת פריקה וטעינה, פעולה שכשלעצמה הוצאה מגדר הגדרת "שימוש ברכב מנועי" בחריג שבסיפא להגדרה זו, הרי החזקה החלוטה המרבה שהוספה בתיקון מס' 8 להגדרת "תאונת דרכים", קובעת קטגוריה נפרדת ועצמאית של מקרים שייחשבו כתאונת דרכים על אף שאינם עונים להגדרת ה"שימוש ברכב מנועי". לפי חזקה חלוטה זו, יש לראות כתאונת דרכים מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המכני של הרכב. החזקה החלוטה דנן גוברת על החריג הנזכר בהגדרת "שימוש ברכב מנועי", ואינה כפופה לו.

נקבע, כי החזקה החלוטה בעניין "ניצול הכוח המיכני של הרכב" מכוונת לכל אותם המקרים בהם הרכב הוא "רב תכליתי". זהו רכב אשר על פי יעודו המקורי הוא מיועד לא רק לנסיעה (הייעוד התעבורתי) אלא גם לפעולות נוספות - שאינן נופלות לגדר ההגדרה הבסיסית (של שימוש ברכב מנועי - נ.מ.ש.) - המנצלות את כוחו המיכני של הרכב. התאונה עצמה נגרמה במסגרת ניצול כוחו המיכני של הרכב להגשמתן של פעולות נוספות אלה, ובלבד שאותה עת "לא שינה הרכב את ייעודו המקורי".

"לרכב עשויים להיות מספר יעודים. ביצוע כל אחד מיעודיו הוא שימוש עיקרי ברכב. על כן חפירה במחפרון הוא שימוש עיקרי ברכב. ממילא התנאי הקבוע היום בהגדרת השימוש ברכב תוך כדי ניצול כוח מיכני, לאמור 'שבעת השימוש לא שינה הרכב את יעודו המקורי', מחייב אותנו לבדוק את יעודו של הרכב, ושמא היו לו, במקורו, מספר יעודים. די בקיום אחד מן היעודים הרגילים של הרכב כדי להביא את ניצול הכוח המיכני של מנועו בגדר תאונת הדרכים כמשמעותה בחוק" (ריבלין, תאונות הדרכים, 113 (מהדורה שניה מורחבת, 1995)).

יישום הפרשנות על נסיבות המקרה של עוזר נ' אררט הביאה למסקנה כי מדובר בתאונת דרכים: "בדיקת תחולתה של חזקה זו בענייננו מלמדת כי עניין לנו ברכב שיעודו המקורי הוא "דו תכליתי": המשאית משמשת להובלת משא. ייעוד זה הוא תעבורתי; המשאית משמשת על פי יעודה המקורי גם להרמת מטען והורדתו. ייעוד זה - על פי תפיסתו של תיקון מס' 8 - אינו תעבורתי. נזק הגוף נגרם למערער עקב השימוש ביעוד המקורי הלא תעבורתי. נזק גוף זה נגרם עקב ניצול כוח המנוע של הרכב. בנסיבות אלה חלה החזקה החלוטה בדבר "ניצול הכוח המיכני של הרכב", ויש לראות את האירוע כ"תאונת דרכים"."

כך גם בענייננו: המזלג של המלגזה הורם והורד (יחד עם הקורה) באמצעות הכח המכני של המלגזה, לצורך היעוד המקורי הנוסף של המלגזה כרכב דו-יעודי - שינוע אנכי של מטענים. לפיכך יש לראות את האירוע כתאונת דרכים. העובדה, כי עמידתו של התובע על המלגזה, כשלעצמה, לצורך שחרור המטען מהמנוף, איננה חלק מקובל מהשימוש היעודי של המלגזה, איננה משנה את אופי פעולתה של המלגזה בעת שהתובע נפגע - והוא שינוע אנכי של המטען שהונח על כפות המזלג.

לפיכך אני קובעת כי האירוע בו נפגע התובע היווה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק.

ג. האם הוכחו התנאים לחבותה של הנתבעת 3?

טוען ב"כ הנתבעת 3, כי לא הוכח שנהג המלגזה יוסי ז"ל, שזהותו לא הובררה כדבעי, היה בעל רשיון נהיגה, ועל כן לא הוכח תנאי מתלה לחבותה של הנתבעת 3.

בטענה זו מובלעת ההנחה המוקדמת, כי נהיגת המלגזה נשוא דיוננו טעונה רשיון נהיגה.

אין חולק, כי לא הונחה ע"י מי מהצדדים כל תשתית עובדתית בשאלה, האם המלגזה דנן הינה כלי רכב שנהיגתו טעונה רשיון נהיגה לפי תקנות התעבורה, ואף לא הוכח כלל, האם לנהג המלגזה יוסי ז"ל, עובד הנתבעת 1, היה רשיון נהיגה.

בהנתן "ריק עובדתי" זה, השאלה היא, איפוא, על מי מוטל נטל הראיה להוכיח כי נדרש, או לא נדרש, רשיון נהיגה במלגזה, ובהתאם לכך - האם לנהג יוסי היה רשיון כזה. בכך אדון להלן.

אך קודם לכך אומר, כי הנתבעת 3 לא הניחה אף את התשתית העובדתית המינימלית לטענתה זו, באשר מחד גיסא הודתה הנתבעת כי ביטחה את המלגזה מ"ר 84361 בביטוח חובה "בכפוף לתנאי הפוליסה וסייגיה" (סעיף 3 לכתב ההגנה), ולא כפרה אף בכך שתעודת הביטוח שהעתקה הוגש ע"י ב"כ התובע היא התעודה שהנפיקה למלגזה לתקופה הרלוונטית, ומאידך גיסא לא הציגה את צילום החלק האחורי של הפוליסה, עליו מופיעים התנאים והסייגים לחבות. כל שמופיע בחזית התעודה הוא הפניה למספרי סעיפים מתוך הכיתוב על הצד האחורי - שכאמור לא הוצג. אמנם, קיימת כעין ידיעה שיפוטית על כך שחבות מבטחת בפוליסת ביטוח חובה מותנית בקיומו של רשיון נהיגה לנהג (בהנחה שנדרש רשיון ע"פ הדין), ואולם מי שמסתמך על תנאי או סייג הכלול בפוליסה כדי לפטור עצמו מחבות ביטוחית, עליו להציג בפני
בית המשפט את הפוליסה ואת נוסחו המדוייק של התנאי. לדעתי, די היה במחדל זה כדי לדחות את הטענה.
עם זאת, אתייחס לטענה לגופה, ואצא מתוך ההנחה שבגב הפוליסה כלול תנאי או סייג לחבות לפיו נדרש כי הנהג יהיה מורשה כדין לנהיגה.

הפסיקה קובעת, כי הנטל המוטל על המבוטח או המוטב בפוליסה הוא להוכיח את התקיימות יסודות מקרה הביטוח המוגדר בפוליסה, הוא הסיכון אשר מפניו היא מגינה. לעומת זאת, הוכחת חריגים לחבות הביטוחית מוטלת על המבטחת.

בע"א 1845/90 סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, (פ"ד מז(5) 661, עמ' 676-675) סקר כב' הנשיא שמגר את הפסיקה הקיימת לגבי נטלי הוכחה המוטלים על המבוטח ועל המבטחת וקבע:

"ההבחנה האמורה מתבססת על השוני שבין תנאי הדרוש לשם הקמת חבות, לפי הפוליסה, הוא התנאי של קיום אירוע הביטוח, לבין תנאים המקימים פטור מחבות, על אף קיומו של אירוע הביטוח, כפי שהם קבועים בתניות מפורשות בפוליסה."

הנשיא שמגר הוסיף, כי לדעתו "די למבוטח אם יוכיח קיומו של הנדבך הראשון, הווה אומר - את התרחשות האירוע המוגדר. יוכיח זאת - קמה לכאורה חבותו של המבטח בפיצוי. נקטתי לשון "לכאורה", שכן המבטח יכול להוכיח קיומו של החריג המוגדר או אחד החריגים, שאז - תשלל חבותו. ונדגיש, כשם שנטל השכנוע על המבוטח להראות קיומו של האירוע המוגדר, כך מוטל עול השכנוע על המבטח, להראות קיומו של החריג."

לעניין העברת הנטל להוכחת החריג לחבות אל המבטחת, משהוכח מקרה הביטוח, ראו גם רע"א 3577/93 הפניקס הישראלי נ' מוריאנו (פ"ד מח(4) 70, עמ' 79-78); ע"א 497/85, אשל נ' ריט, חתם לוידס (פ"ד מב(1) 89, 94); ע"א 678/86 חניפס נ' סהר חברה לביטוח בע"מ (פ"ד מג(4) 177, 184).

לצורך יישום הבחנה זו, יש לקבוע מהו מקרה הביטוח, או הסיכון, מפניו מגינה הפוליסה. כפי שקבע כב' הנשיא שמגר בעניין מוריאנו:
"אמרנו כי על המבוטח להוכיח את "התרחשות מקרה הביטוח". מה משמעות הדבר? כל פוליסה מגינה בפני
סיכונים. יש פוליסות המגינות רק בפני
סיכונים מסויימים המוגדרים בפוליסה. יש פוליסות המגינות בפני
כל הסיכונים. (...)
נובע מכאן כי על המבוטח רובץ הנטל להראות שלושה אלו - ראשית, הסיכון אשר התממש הוא מן הסיכונים המכוסים על ידי הפוליסה: שנית, הנזק אשר נגרם הוא מסוג הנזקים המכוסים בפוליסה. שלישית, הנזק שנגרם אירע, במישור הסיבתי, כתוצאה מהתממשות הסיכון המכוסה."

יישום הלכה זו על ענייננו, מלמדת כי עסקינן בפוליסת ביטוח חובה לפי פקודת רכב מנועי, שיעודה לבטח את בעל הרכב ונהגו מפני הסיכונים של נזק גוף לעצמם או לצד שלישי עקב שימוש ברכב מנועי, כהגדרתם של אלה בחוק הפלת"ד (ראו סעיף 3 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש]).

מקרה הביטוח שאת יסודותיו על המוטב להוכיח בתביעה לפי חוק הפלת"ד הם איפוא (1) נזק גוף, (2) שנגרם עקב, (3) שימוש, (4) ברכב מנועי - אירוע המוגדר בחוק הפלת"ד כתאונת דרכים. שאלת קיומו או העדרו של רשיון נהיגה לנהג הרכב הינה נתון חיצוני לסיכון המכוסה, ויש לראותה, אנליטית, כחריג לכיסוי הביטוחי ולא כתנאי או יסוד המהווה חלק ממקרה הביטוח.

עוד יש לזכור, כי חבותה של הנתבעת 3 מושתתת אך ורק על הפוליסה שהוציאה למלגזה, בה הכירה במסגרת ההסכמה החוזית ככלי רכב מנועי, וכפי שנפסק, הודאתה זו מחייבת אותה גם כלפי צד ג' - הוא התובע-הנפגע. ברם, הלכה למעשה, לא הוכח כי נהיגת המלגזה היתה טעונה רשיון לפי תקנות התעבורה, ומי שטוען כי הנהג היה צריך רשיון כזה או אחר - עליו הנטל.

אמנם, ניסוח התנאי או הסייג לחבות בפוליסה הנדונה לא הוצג בפני
, אך יודגש, כי אופן הניסוח שננקט בפוליסה, וההתייחסות המילולית אל החריג כאל תנאי לחבות או כחלק ממקרה הביטוח, אינו משנה את מצב המבוטח/המוטב לרעה, כאשר לפי טיבו ואופיו מדובר בסייג או חריג לחבות, ולא באירוע פוזיטיבי שהינו חלק ממקרה הביטוח.

כך, בע"א 678/86 חניפס הנ"ל, נדונה פוליסת ביטוח מקיף, כשמקרה הביטוח הנטען בתביעה היה גניבת הרכב, ואילו המבטחת טענה כי התובע קשר יחד עם אחר להעלים ולשרוף את הרכב. המבטחת טענה, כי היות שמקרה הביטוח מוגדר בפוליסה כ"מעשה זדון, למעט מעשה שנעשה בידי המבוטח או מטעמו", הרי שנטל ההוכחה של מקרה הביטוח מוטל על התובע הן ביחס ליסוד החיובי והן ביחס ליסוד השלילי.

כב' השופט מצא קבע: "טענה זו אין בידי לקבל. הכלל לעניין נטל הראיה בתביעות לנזקי ביטוח רכוש הוא, שעל המבוטח להוכיח כי מקרה הביטוח התרחש, בעוד שעל חברת הביטוח, הטוענת לפטור מאחריות על-פי איזה מן הסייגים שנכללו בתניות הפוליסה, מוטל להוכיח, כי המקרה נשוא תביעתו של המבוטח נכנס לגדרו של אותו סייג. (...) הדרך שבה ניסחה המשיבה את הגדרת "מקרה הביטוח", בפוליסה נשוא ענייננו, על-ידי הכללת הסייג לפטור מאחריות בגוף התניה הקובעת את תחומי האחריות, איננה מחלצת את המשיבה מחובתה להוכיח את טענתה, שהמקרה הנדון נכנס לגדרו של הסייג. הכלל המקובל עלינו, לעניין פירושן של פוליסות ביטוח כנגד נסחיהן, מחייב, שבהעדר תניה מפורשת בגוף הפוליסה, שהנטל לשלול את קיום התנאים לפטור מאחריות רובץ על המבוטח, לא תישמע חברת ביטוח בטענה, כי זאת התוצאה המתחייבת ממבנה ההגדרה ומהגיונו של הניסוח."

לפיכך, אני קובעת כי הצורך הנורמטיבי ברשיון נהיגה למלגזה (אם קיים), והעדרו של רשיון כזה בפועל (אם אמנם נעדר), הן בגדר טענת הגנה של חריג לחבות הביטוחית, שנטל הוכחתה מוטל על המבטחת. (השוו: ע"א 497/85, אשל נ' ריט, חתם לוידס (פ"ד מב(1) 89, 94).

להבחנה המהותית בין הוכחת מקרה הביטוח לבין הוכחת סייג לחבות, מצטרפים בענייננו גם שיקולים של תום לב דיוני ומדיניות משפטית.

לעניין תום הלב: מלכתחילה, הנתבעות 1 ו-3 לא הציגו את קו הגנתן בתביעת הפלת"ד כמבוסס על הטענה של העדר רשיון נהיגה לנהג המלגזה. נהפוך הוא. טענתן המרכזית בכתב ההגנה המשותף היתה, כי אין מדובר בתאונת דרכים. כל שנטען בכתב ההגנה לעניין הצורך ברשיון נהיגה הוא, כי "הנתבעות טרם הספיקו לחקור את נסיבות התאונה וכי לא ידוע להן איזה שימוש נעשה במלגזה, מי נהג בה, האם היה לנהג רשיון נהיגה תקף וכיו"ב". גם בהמשך, לא הוצגה מטעמן טענה פוזיטיבית כלשהי בדבר בדיקה שהעלתה את הצורך הנורמטיבי ברשיון נהיגה והעדרו של רשיון כזה בפועל. משכך, לא העמידה הנתבעות 1 ו-3 את התובע על כך שחזית המחלוקת משתרעת גם על סוגיה זו וכי עליו להרים את הנטל לשלילת הטענה של העדר רשיון. גם עדי התביעה לא נחקרו בשאלות אלה. הנתבעות, מצידן, נמנעו מהבאת ראיות מטעמן, וחזקה עליהן כי אילו היו בודקות ומוצאות כי המלגזה טעונה רשיון נהיגה וכי הנהג היה נעדר רשיון - בדיקה המתבצעת בדרך שגרה ע"י חברות הביטוח בתיקים מסוג זה - לא היו מעלימות ממצאים אלה מבית המשפט. לפיכך, שליפת הטענה כ"שפן מן הכובע" בשלב הסיכומים, לאחר עמימות בכתב ההגנה ואי הבאת כל ראיות בסוגיה, איננה הוגנת כלפי התובע.

לעניין המדיניות המשפטית: בע"א 391/89 וייסנר נ' אריה חברה לביטוח בע"מ (פ"ד מז(1) 837, עמ' 868-869) הסביר כב' השופט גולדברג כי לעתים, השאלה אם מצויים אנו בתחום הגדרת הכיסוי הביטוחי, או שמא ענין לנו בהגנות ובחריגים לתחולת הפוליסה - איננה קלה. "לפיכך נראה לי, כי במקרי גבול, ה"סובלים" פרושים מנוגדים, יכולה המדיניות המשפטית הראויה להוות תוספת משקל להעדפת אחת מן החלופות הבאות בחשבון."

מדיניות משפטית ראויה מטילה את נטל הבאת הראיות על הצד שיש לו שליטה ונגישות רבה יותר למידע הרלוונטי. במקרה דנן, אין חולק, כי הצד שיש לו נגישות עדיפה למידע בדבר נתוניה של המלגזה וקיומו או העדרו של רשיון נהיגה לנהג יוסי ז"ל, הינן הנתבעות 1 ו-3, שהרי המלגזה הינה בבעלות הנתבעת 1, מבוטחתה של הנתבעת 3, והנהג היה עובד שכיר שלה (יצויין כי שמו המלא מופיע על גבי טופס ההודעה למל"ל ת/1 - יוסף נוביקו). לפיכך, לא היה לנתבעות 1 ו-3 כל קושי לברר שאלות אלה לאשורן, והדעת נותנת כי הנתונים הרלוונטיים אמנם נבדקו עובר למועד ההוכחות. לעומת זאת, לתובע אין כל נגישות עצמאית לנתונים הרלוונטיים, ולצורך בירורם היה עליו לבקש את המידע מהנתבעות או להיזקק לצוים של בית המשפט.

לפיכך, גם שיקולי המדיניות המשפטית מצדיקים את הטלת נטל הראיה לתחולת הסייג לחבות על הנתבעות 1 ו-3, ובמצב של "ריק ראייתי", אין המבטחת נפטרת מחבותה.

אשר על כן אני מחייבת את הנתבעת 3 לשלם לתובע את הסכום הכולל המוסכם של 39,000 ₪ (וכן לשלם אגרות המשפט).

ניתן היום כ"ג בחשון, תשס"ד (18 בנובמבר 2003) בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח העתקים לצדדים.

ניצה מימון-שעשוע
, שופטת
1
בתי המשפט
א 006155/01
בית משפט השלום כפר-סבא
18.11.03
תאריך:
כב' השופטת ניצה מימון-שעשוע

בפני
:








א בית משפט שלום 6155/01 ג'יהאד שיך נ' שמש חי אחזקות בע"מ (פורסם ב-ֽ 18/11/2003)













להסרת פסק דין זה לחץ כאן