עיריית חדרה - אביר אחזקות משותפות בע"מ

ניתן להפיק דוחות מלאים על הצדדים בתיק זה

מצאנו עבורכם דוחות זמינים על הצדדים בתיק זה. יתכן שתאלצו להזין נתונים נוספים כגון ת.ז
אביר אחזקות משותפות בע"מ
 
עיריית חדרה - אביר אחזקות משותפות בע"מ
תיקים נוספים על עיריית חדרה | תיקים נוספים על אביר אחזקות משותפות בע"מ

55675
2196/01 פ     18/01/2004




פ 2196/01 עיריית חדרה נ' אביר אחזקות משותפות בע"מ




1
בתי המשפט
פ 002196/01
בית משפט השלום חדרה
18/01/2004
תאריך:
השופטת הדסה אסיף

בפני
:
עיריית חדרה

בעניין:
המאשימה
- נ ג ד -
1 . אביר אחזקות משותפות בע"מ

2 . דגני יהודית
הנאשמות
החלטה

1. מונח בפני
י כתב אישום שהוגש כנגד הנאשמים בגין אי קיום של צו בית משפט.

על פי העובדות המפורטות בכתב האישום, לא מילאו הנאשמים אחרי גזר דין שניתן בת.פ. 5768/94 בבית משפט השלום בחיפה (להלן: גזר הדין), ואשר על פיו חוייבה הנאשמת 2 להרוס את הבניה נשוא כתב האישום שם אלא אם תקבל היתר כדין תוך 30 חודשים ממועד מתן פסה"ד, והנאשמים שניהם חוייבו להפסיק את השימוש במקרקעין בניגוד להיתר שניתן לבנין, תוך 30 חודשים ממועד מתן פסק הדין.

הבניה שבגינה ניתן גזר הדין בביהמ"ש בחיפה היתה, על פי כתב האישום שם: "שינוי חזיתות של שלוש דירות בקיר המערבי על ידי סגירת פתחים של מרפסות במספר שורות בלוקים, והקטינו פתחים בחלונות". (להלן: "הבניה").

בנוגע לשימוש החורג -
דובר על שימוש למשרדים, כשההיתר הקיים מתיר, לכאורה, שימוש למגורים בלבד.

2. בכתב האישום שמונח בפני
י נטען כי הנאשמת 2 לא הרסה את הבניה, והיא ממשיכה בשימוש החורג.

עוד נטען כי גם לאחר אורכה שניתנה בבימ"ש השלום בחיפה לתוקפם של צווי ההריסה ואיסור השימוש, ולאחר שחלפה אותה אורכה, נמצא שוב כי הנאשמת לא הרסה את הבניה, והנאשמים ממשיכים בשימוש החורג.

עוד נטען בכתב האישום כי לבניה נשוא גזר הדין לא הוצא היתר בניה, וכי לא ניתן היתר לשימוש החורג.

3. כתב האישום הוגש לביהמ"ש ביום 6.5.01.

4. הנאשמים, בתגובה לכתב האישום, טענו כי יש מקום לבטלו מאחר שקמה להם הגנה מן הצדק.

5. בענין זה העלו הנאשמים מס' טענות:

א. כי העובדה שהורשעו בהליך הקודם, מקורה בהודאה שניתנה מתוך טעות, מאחר שבפועל השימוש שנעשה גם אז וגם היום בבנין הוא חוקי לחלוטין.

ב. כי בפועל כיבדו את צו ביהמ"ש והפסיקו את השימוש בדירות נשוא פסק הדין.

ג. כי הוגשו תוכניות כלליות לשיפוץ כללי של הבנין, שבו מצויות הדירות נשוא כתב האישום, וכי כחלק מאותן תוכניות ישונו גם חזית הבנין והפתחים של המרפסות.
לטענתם, במסגרת אותה תוכנית נתבקש גם שינוי ייעוד, וביום 7.5.01 החליטה הועדה המקומית לאשר את הבקשה לשינוי הייעוד ולשיפוץ הבנין, תוך שינויים מסוימים.
על החלטה זו הוגש ערר, ובסופו של דבר נדחה הערר בהחלטה מיום 8.11.01.

לפיכך טוענים הנאשמים, כי בידם כיום אישור לתוכניות הבניה שמאשר את שינוי הייעוד כפי שנדרש בגזר הדין, וכי יש בכך כדי לעמוד גם בתנאי שקבע ביהמ"ש בגזר הדין, ואין איפוא מקום לחייב אותם להרוס את הבניה.

ד. לטענת הנאשמים, לא עלה בידם לבצע את העבודות על פי ההיתר שניתן ו/או להרוס עפ"י גזר הדין, וזאת מאחר שהוצאו כנגדם צווי מניעה במסגרת הליכים שנקטו נגדם דיירים אחרים בבנין, אצל המפקח על הבתים המשותפים.
חלק מצווי המניעה הוצאו בשנת 95. אמנם אלה בוטלו בסופו של דבר, אולם ביום 5.10.00 ניתן צו מניעה נוסף האוסר עליהם לבצע כל עבודות בניה, ובכלל זה שינויים בחזיתות הבנין, וצו המניעה עומד בתוקף עד עצם היום הזה, ומונע מהנאשמים כל אפשרות לממש את התוכנית שאושרה כדין.
צו מניעה זה גם מונע מהם, לטענתם, מלהרוס את הבנוי עפ"י גזר הדין שניתן נגדם.

6. בנסיבות אלה, טוענים הנאשמים, כי הגשת כתב האישום הנוכחי נגדם מנוגדת לצדק, ולא היה ראוי להגיש אותו בנסיבות המתוארות.

7. מאידך טוענת המאשימה, כי אין מקום לטענת ההגנה מן הצדק שמעלים הנאשמים.

א. לטענתה, אין כל מקום לטענות הנאשמים בדבר הטעות, כביכול, שבגינה הודו בעובדות כתב האישום, הודאה שבעקבותיה הורשעו בעובדות שפורטו בו, וזאת מאחר שפסק הדין שם ובכלל זה ההרשעה הפך חלוט לאחר שהנאשמים לא עירערו עליו.

ב. עוד טוענת המאשימה, כי טענת הנאשמים לפיה אינם עושים עוד שימוש בנכס, היא טענה שצריכה להתברר בראיות ואין בה כדי להעמיד להם הגנה מן הצדק.

ג. לטענת המאשימה, הנאשמים פנו לקבלת היתר בשלב מאוחר מאוד, ולאחר שתם המועד שקצב ביהמ"ש בגזר הדין, ועל כל פנים אין בידם היתר גם עתה - ואין די באישור התוכניות ע"י הועדה.

ד. אשר לטענה בענין צו המניעה -
טוענת המאשימה כי לצורך ביצוע גזר הדין של ביהמ"ש בחיפה עמדו בפני
הנאשמים שתי אפשרויות. האחת, הריסה של סגירת פתחי החלונות והתאמת המצב להיתר הקיים, והשניה, הכשרת הבניה באמצעות היתר בניה כדין מהועדה המקומית.

הנאשמים הם שבחרו בדרך השניה, וגם זאת עשו באיחור לאחר שרק ביום 11.1.99 הגישו את הבקשה למתן היתר לשיפוץ החזיתות.

8. לאחר שעיינתי בתשומת לב בטענות הצדדים ובפסקי הדין שהפנו אליהם (בכל כתבי הטענות שהגישו לפניי), הגעתי לכלל מסקנה כי הצדק עם הנאשמים, וכי עומדת להם הגנה מן הצדק.

9. בהקשר זה יש לומר, כי הצדק עם בא כח המאשימה בכל הנוגע לטענות הנאשמים בדבר הטעות שהביאה, כביכול, להודאה שמונחת בבסיס הכרעת הדין בחיפה.

אכן אין מקום לטענות אלה של הנאשמים, ובפרט כשאלה היו מיוצגים לאורך כל הדרך בייצוג משפטי מלא, ופסק הדין בחיפה הפך חלוט לאחר שלא הוגש עליו כל ערעור שהוא.

10. לא ניתן עוד לכן לשמוע את הנאשמים בטענה כאילו לא ביצעו כל עבירה, וההרשעה שהורשעו בביהמ"ש בחיפה, בטעות יסודה. (ראה טיעוני הנאשמים בסעיף 1 לסיכומי ההשלמה).

11. עם זאת, וכפי שציינתי, שוכנעתי כי עומדת לנאשמים טענת ההגנה מן הצדק, ודי בה כדי להביא לביטול כתב האישום שהוגש נגדם. 60221

12. טענת ההגנה מן הצדק נשענת על סמכותו הטבועה של בית משפט לבטל כתב אישום העומד בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית.

"לבית המשפט במדינת ישראל שיקול דעת לעכב הליכים משאין באפשרותו להעניק לנאשם משפט הוגן ו/או משיש בניהול המשפט משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות, כפי שבית המשפט רואה אותו. המבחן הקובע, כפי שאני רואה לאמצו, הוא מבחן "ההתנהגות הבלתי נסבלת של הרשות" היינו התנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי, והתעמרות בנאשם...המדובר במקרים שבהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו. ברי כי טענה כגון זו תעלה ותתקבל במקרים נדירים ביותר, ואין להעלותה כדבר שבשגרה ובענייני דיומא סתם".
(ע"פ 2910/94 ארנסט יפת נ' מד"י, פד"י נ' (2) 221, 370).
(מ. שלגי, צ. כהן, סדר הדין הפלילי, מהד' 2, 230).

13. נקבע כי הפעלת ההגנה מן הצדק יכול שתהיה על מנת למנוע הטרדת שווא או אי הגינות דרסטית, וכי אלה יכולים לנבוע מפרוצדורה קלוקלת, מעינוי דין או מן התחושה שהמכשיר הפלילי אינו מתאים לטיפול בהליך.
(ראה: אוקון ושחם במאמרם: הליך ראוי ועיכוב הליכים שיפוטי, המשפט 1996, כרך ג', 265).

14. עוד נקבע כי, אל מול האינטרס של הקהילה בהעמדת הנאשמים אל הדין עומד האינטרס של הקהילה בהבטחת התנהגות נאותה מצד הרשות. במתן משקל לשני אינטרסים אלו, שלעיתים, כמו במקרה זה, יימצאו נוגדים זה את זה, יש לקחת בחשבון את סוג העבירה, חומרתה, טיבה ואופן ביצועה, את השאלה מיהו הקורבן והאם ייפגעו זכויותיו ושאלות דומות.

"בחינת ההשתק הפלילי (היינו טענת ההגנה מן הצדק - ה.א.) לא יכולה להיעשות במנותק מן הערכים האחרים הממלאים תפקיד חשוב לא פחות במערכת, שכן מה יהא בגורלה של טענת ההשתק הפלילי שעה שהיא ניצבת אל מול ערכים חשובים וראשונים במעלה אחרים כגון תכלית המשפט הפלילי, תכלית של גמול וענישה, האינרס הציבורי המובהק למצות את ההליך עד תומו, שמירה על הציבור ועל בטחון הפרט הנפגע ממעשי העבירה. האם תזה זו אינה מפקירה את הקורבן? את שידוע נחזור ונדגיש אין אמת אבסולוטית ואין להעדיף באופן מוחלט אינטרס זה על פני חברו, הכל כאמור שאלה של איזונים ופשרות ואם אכן יש קיום לדוקטורינה של השתק פלילי במשפטנו, וזו דעתי, אף זאת עלינו לקבוע מתי ייסוג אינטרס אחד מפני חברו ומהי ההצדקה לביטולו של המשפט." (פסה"ד בענין יפת, שם בעמ' 359 לפסה"ד).

15. הדוקטורינה של הגנה מן הצדק נועדה למעשה להבטיח כי גם מחוץ להליך הפלילי יפעלו הרשויות בסבירות, בהגינות ובאחריות. מאחר שתכליתו המרכזית של ההליך הפלילי היא מניעת פשע בין היתר על ידי הרתעה, השאלה שעל ביהמ"ש לשאול עצמו היא:

"האם יש מקום להתיר ניהול הליך פלילי מקום בו סוכלה מראש זכותו של הנאשם לא לעמוד לדין פלילי".
(ראה אוקון ושחר, במאמרם, שם, בעמ' 275).

16. במקרה שבפני
י, שוכנעתי כי הפעלתם של כל השיקולים שפורטו לעיל, מחייבת את המסקנה כי לנאשמים עומדת הגנה מן הצדק.

17. כאמור, על פי גזר הדין שעל הפרתו הוגש כתב האישום שבפני
י, חוייבה הנאשמת להרוס את הבניה אלא אם תקבל היתר כדין בתוך 30 חודשים ממועד מתן פסה"ד, והחיוב להפסיק את השימוש במקרקעין בניגוד להיתר, גם הוא היה בתוך 30 חודשים ממועד פסה"ד.

18. בסופו של דבר, הוארך לנאשמים המועד שנקצב בגזר הדין, והנאשמים פנו לקבלת היתר, וזאת בתוך פרק הזמן שהוארך להם על ידי ביהמ"ש בחיפה.

19. מסתבר כי התוכנית שהוגשה על ידם לשינוי הייעוד ולשיפוץ הבנין, כשבכלל זה כלולות גם העבודות נשוא גזר הדין, אושרה בועדה המקומית ואף ערר שהוגש על החלטת הועדה המקומית נדחה.

20. אמנם, אישור הועדה המקומית ניתן יום אחד לאחר הגשת כתב האישום שבפני
י, אולם מהנסיבות הכוללות בתיק זה מסתבר כי לא היה מקום להגיש את כתב האישום מלכתחילה, וכי יש בעצם הגשתו משום התעמרות בנאשמים.
(והשווה: ת.פ. (ת"א) 1389/94 מד"י נ' מצפור חברה לתכנון והנדסה בע"מ, פסק דינו של כב' השופט שטרסמן מיום 27.8.97).

21. כבר במועד הגשת כתב האישום היה ברור כי הבקשות מונחות בפני
הועדה המקומית, וכי העיכוב במתן ההחלטה על ידי הועדה המקומית נובע מההליכים שהיא מקיימת, סיור שערכה בשטח, וכן שיחות ומפגשים עם הצדדים שבעקבותיהם דרשה שינויים כאלה ואחרים בתוכניות שהוגשו לאישורה.

22. בנסיבות אלה, לא היה לכן מקום להגיש את כתב האישום, ועל כל פנים ההתעקשות לניהול המשפט על פי כתב האישום שהוגש, כאשר התוכנית אושרה בסופו של דבר, יום אחד בלבד לאחר הגשתו, נראית כנגועה בחוסר תום לב.

23. בענין זה נקבע כי:

"כאשר ייבחן, למשל, שיקול הדעת של התביעה בבואה לעשות שימוש בסמכויותיה להעמיד חשוד בעבירה לדין, או להימנע מהעמדה לדין, או השימוש שעושה היועץ המשפטי בסמכותו לעכב הליכים, יש לאמץ את הקריטריונים של המשפט המינהלי, לרבות המשמעות הסובייקטיבית הניתנת בתחום זה לעיקרון תום הלב". (ד"ר ביין במאמרו "לשאלת תכולת עיקרון תום הלב בדיון הפלילי", פלילים ד' (תשנ"ד 1994) עמ' 101, 111).

עוד נאמר שם כי:

"כל תוצאות הפרת עיקרון תום הלב הקיימות במשפט האזרחי...מתקיימות גם בדין הפלילי...אך מעבר ל"סנקציות" אלה הקיימות בענפים אחרים של המשפט, נראה שבדיון הפלילי יש להקנות לביהמ"ש כח שהוא מרחיק לכת בהרבה, דהיינו - להפסיק את ההליך או שלא לתת לו להתחיל." (שם בעמוד 118).
(והשווה גם - עפ"א 80315/01 (מחוזי ת"א) דוד לוין נ' מד"י, פסק דינה של כב' השופטת קובו).

24. מעבר לכל האמור לעיל - לנסיבות תיק זה מצטרפת העובדה כי כנגד הנאשמים תלוי ועומד צו מניעה זמני, שניתן על ידי המפקחת על רישום המקרקעין בחיפה במסגרת תיק המר' 284/00 שנשמע בפני
ה.

25. צו המניעה ניתן ביום 5.10.00, והוא עומד בתוקפו עד היום.

על פי צו המניעה הזה, מנועים הנאשמים מלבצע כל שינוי בחזית הבנין.

26. יש בקיומו של צו מניעה זה כדי להעמיד את הנאשמים במצב בלתי אפשרי.

ראשית, מונע צו המניעה מהנאשמים מלפעול על פי התוכניות שאושרו, ולקיים על ידי כך את הוראות גזר הדין שעקב הפרתן, כביכול, הוגש כתב האישום שבפני
י.

שנית, יש, לכאורה, בקיום צו המניעה כדי להעמיד את הנאשמים בפני
שתי דרישות סותרות: מחד, הדרישה על פי גזר הדין, להרוס את הסגירה של המרפסות, ומאידך, הדרישה על פי צו המניעה הזמני, להימנע משינוי כלשהו בחזיתות הבנין.

27. לכאורה, הריסה של סגירת פתחי המרפסות יש בה משום שינוי בחזית הבנין כפי שהיא קיימת כיום, ויוצא כי בכל דרך פעולה שיבחרו הנאשמים לנקוט בה הם מפרים, לכאורה, צו שיפוטי.

אם יהרסו את סגירת המרפסות, יימצאו מפרים את צו המניעה הזמני, ואם יימנעו מלהורסן, יימצאו מפרים את גזר הדין.

28. בנסיבות אלה, העמדת הנאשמים לדין פלילי בגין אי הריסת הסגירה, ובפרט כשבפועל אושרו התוכניות המסדירות את סגירת הפתחים באופן שלכאורה אין עוד צורך להרוס את הבניה הסוגרת אותם, יש בה משום פגיעה בצדק הטבעי, והגשת כתב האישום בנסיבות אלה לא היתה צודקת.

29. על כל הנסיבות והארועים, יש להוסיף את העובדה שבפועל הוארך לנאשמים המועד לביצוע צו ההריסה עד ליום 12.1.04.

אמנם, מתן אורכה לביצועו של צו הריסה אינה מאיינת את העבירה בדבר אי ביצועו של הצו (רע"פ 4357/01 יעקב סבן נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה "אונו", פד"י נ"ו (3) 49 (ס' 24 לפסה"ד), אולם בנסיבות שתוארו, מתן האורכה מצטרף גם הוא למכלול הנסיבות המחייבות "הגנה מן הצדק".
(והשווה: בג"צ 935/89 אורי גנור נ' היועץ המשפטי, פד"י מ"ד (ג) 485, 509, שם נאמר:

"שורת הצדק תובעת לפעמים, גם בעת שאיננה עולה בקנה אחד עם שורת הדין, שלא להביא לידי ענישתו של אדם שהפר את החוק, וזאת בגלל הנסיבות המיוחדות של המקרה".

30. בנוסף - בחינת השתלשלות כל הארועים וההליכים שבתיק זה, מביאים למסקנה כי הפגיעה בנאשמים עולה על התועלת החברתית שבענישתם.

31. במקרה שבפני
י, אין ספק כי הנאשמים פעלו להשגת היתר לשינוי הייעוד, ל"הכשרת הבניה" ולסגירת המרפסות, ובסופו של דבר אושר להן הדבר.

32. נמצא כי נסיבותיו המיוחדות של התיק דנן - כאשר לנאשמים ניתן אישור לשינוי ייעוד ולהכשרת הבניה, וביצועם של אלה נמנע עקב צו מניעה, יש מקום לעשות שימוש בדוקטורינה של "הגנה מן הצדק" ולבטל את כתב האישום שהוגש נגדם עקב אי הריסת הסגירה והשימוש החורג שנעשה, לכאורה, וכך אני מורה.

המזכירות תעביר החלטה זו לצדדים.
ניתנה היום כ"ד בטבת, תשס"ד (18 בינואר 2004) בהעדר.

הדסה אסיף
, שופטת

ב.ב.








פ בית משפט שלום 2196/01 עיריית חדרה נ' אביר אחזקות משותפות בע"מ (פורסם ב-ֽ 18/01/2004)













להסרת פסק דין זה לחץ כאן