נסריאצי משה - גל-רום תכשיטים בע''מ
ניתן לקבל מידע נוסף על הצדדים בתיק זה
נסריאצי משה גל-רום תכשיטים בע"מ




נסריאצי משה - גל-רום תכשיטים בע''מ

ערעור אזרחי 1107/03     26/01/2004 (עא)



תיקים נוספים על נסריאצי משה
תיקים נוספים על גל-רום תכשיטים בע"מ




עא 1107/03 נסריאצי משה נ' גל-רום תכשיטים בע"מ




1
בתי המשפט

עא 001107/03
בית משפט מחוזי חיפה
26/01/2004
תאריך:
י. גריל
[אב"ד]
ר. חפרי-וינוגרדוב

א. רזי

בפני
הרכב כב' השופטים:
נסריאצי משה

בעניין:
המערער
עו"ד עדה גור-אריה

ע"י ב"כ
נ ג ד
1 . גל-רום תכשיטים בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד ברזילי את יצחקי

2 . פנינה פרל קליינברג

המשיבות
עו"ד איריס ווגסטף
ע"י ב"כ
פסק דין
א. הערעור שבפני
נו הוא על פסק דינו של בימ"ש השלום בחדרה (כב' השופטת גב' ה. אסיף) מיום 23.12.02, בתיק ת.א. 2995/99, וכן החלטת בית המשפט קמא מיום 16.1.03 בדבר תיקון פסק הדין.

אלה העובדות הצריכות לענין:
המשיבה מס' 2 גב' פנינה פרל פוס קליינברג (להלן: "פנינה") היתה הבעלים של חנות המצויה בסמטת פלטרין בחדרה.

ביום 25.8.98 נחתם הסכם בין פנינה לבין המשיבה מס' 1, חברת גל-רום תכשיטים בע"מ
(להלן: "גל-רום"), לפיו רכשה גל-רום את החנות הנ"ל מידי פנינה. ביום 12.10.99 נרשמה הבעלות בחנות על שם גל-רום.

המערער, משה נסריאצי (להלן: "המערער"), החזיק בחנות זו עפ"י הסכם שכירות שנחתם בינו לבין פנינה ביום 1.5.97, ותקופת השכירות על-פיו היתה עד 30.4.99, כך שבמועד חתימת הסכם המכר בין פנינה לבין גל-רום היתה החנות תפוסה בידי המערער.

עוד לפני הסכם השכירות הנ"ל, ולמעשה מאז שנת 1984, החזיק המערער בחנות זו על פי הסכמי שכירות דומים, תחילה בין המערער לבין אביה המנוח של פנינה, מר לאון קליינברג ז"ל, ולאחר מכן בין המערער לבין פנינה.

ב. גל-רום הגישה תביעת פינוי כנגד המערער על כך שלא פינה את החנות בתום התקופה הנקובה בהסכם השכירות שלפיו היה עליו לפנות את החנות ביום 30.4.99, ולרבות חיובו בתשלום דמי שכירות החל מיום 1.9.98 (המועד בו נמסרה לגל-רום החזקה בחנות ) עד ליוני 1999 (מועד הגשת תביעתה של גל-רום).

המערער הגיש כתב תביעה -שכנגד: נגד גל-רום, ונגד פנינה, ועתר לביטול הסכם המכר שנחתם בין השתיים הואיל ולטענתו, ניתנה לו התחייבות למתן זכות קדימה לרכוש את החנות, התחייבות שהיא בגדר זכות במקרקעין הקודמת לזו של גל-רום.

גל-רום שיגרה במסגרת הגנתה הודעת צד ג' כנגד פנינה.

ג. המערער טען, כי ההסכם בין פנינה לבין גל-רום נגוע במירמה. בנוסף טען כי ההסכם עומד בניגוד לזכות הקדימה שיש לו בנכס, ולכן הינו בטל, ולחילופין, זכאי הוא לפיצוי בסכום של 50,000 דולר ארה"ב, ומפיצוי זה יש לקזז את הסכומים הנתבעים ממנו.

בפסק דינו ציין בימ"ש קמא כי אין למערער מסמך בכתב המעניק לו זכות כלשהיא בחנות. ההסכמים היחידים שנערכו בכתב בין הצדדים הם הסכמי השכירות, שהאחרון בהם, בין המערער לבין פנינה, נחתם ביום 1.5.97.

לטענת המערער זכות הקדימה שהוא טוען לה הוענקה לו על ידי פנינה, וקודם לכן על ידי אביה המנוח, עקב יחסי הידידות הקרובים שהיו ביניהם, וכתוצאה מכך הם ראו בו ידיד ובן משפחה, לכן ההתחייבות שניתנה לו על ידי פנינה ואביה, לא ניתנה בכתב.

פנינה מצדה מכחישה התחייבות כזו. מטעם המערער נטען שההתחייבות שניתנה על ידי פנינה למערער מחייבת את פנינה, ויש בה משום עיסקה במקרקעין, למרות שאינה נסמכת על מסמך בכתב, ולכן יש לפנות לסעיף 9 בחוק המקרקעין שעניינו עיסקאות נוגדות, כשלפי הנטען העיסקה הראשונה (זו של המערער ) גוברת על זו של גל-רום (העיסקה השניה).

פנינה מצדה, הגישה כנגד המערער כתב תביעה -שכנגד, אם כי בימ"ש קמא התייחס לתביעה -שכנגד של פנינה לא במסגרת פסק הדין מיום 23.12.02, אלא במסגרת ההחלטה שניתנה במסגרת בקשה לתיקון

פסק דין
מתאריך 16.1.03.

ד. כב' השופטת קמא קבעה בפסק דינה שלא עלה בידי המערער להוכיח קיומה של התחייבות למתן זכות קדימה, לא כל שכן לא עלה בידו להוכיח התחייבות ברמה כזו העשויה במקרה מיוחד לאפשר טענה לויתור על דרישה בכתב. לא עלה בידי המערער להוכיח שפנינה ו/או אביה המנוח התחייבו כלפיו למתן זכות קדימה, ואין זה המקרה בו ניתן להתגבר על דרישת הכתב (דבר העשוי להיות אפשרי במקרים חריגים בהם קיימות ראיות חד-משמעיות אחרות לקיום ההתחייבות הנטענת).

כב' השופטת קמא הבהירה שענייננו שונה באופן מהותי מן המקרה שנדון ב-ע"א 986/93, קלמר נגד גיא, נ' (1) פד"י, עמ' 185. בין היתר ציינה כב' השופטת קמא שבמהלך השנים נערכו בין הצדדים הסכמים כתובים שבהם העלו הצדדים על הכתב הסכמות שונות שעניינן זכות השכירות שניתנה למערער. בשים לב לקיומם של הסכמים כתובים אלה, מתגבר הקושי לקבל את טענת המערער לפיה דוקא ענין זכות הקדימה לא הועלה על הכתב על ידי הצדדים.
בתשובה לטענת המערער שהיו יחסים הדוקים בינו ובין פנינה, וכן בין אביה המנוח של פנינה לבינו, ולכן לא הועלתה ההתחייבות על הכתב, כותבת כב' השופטת קמא שהעובדה היא שהצדדים ראו לנכון לערוך הסכמים כתובים לענין השכירות ולחתום עליהם, יתר על כן, הם פנו לעורך דין לעריכת ההסכם עבורם, ומכאן שבכל הנוגע לזכויות בחנות דאגו הצדדים לעריכת הסכם כתוב, ואף נועצו בעורך דין.
עוה"ד אברהם קורן, שאצלו נערכו הסכמי השכירות, העיד כי שמע מאביה המנוח של פנינה, ולאחר מכן מפנינה עצמה, שאם תעמוד החנות למכירה, יודיעו על כך למערער כדי לאפשר לו לרכוש את החנות בתמורה שתהא מקובלת אז, ואולם, כשנשאל עוה"ד קורן מדוע לא העלה את ההתחייבות על הכתב, אם אכן מדובר היה בהתחייבות ולא באמירה סתם, לא היתה בפיו תשובה מניחה את הדעת, ובסופו של דבר הודה עוה"ד קורן כי הדבר לא נראה לו רציני דיו כדי לעגנו בכתב.

מסקנת כב' השופטת קמא היתה שאם אכן נאמרו על ידי פנינה ואביה המנוח הדברים שהמערער מייחס להם, הרי היו אלה אמירות שאין מאחוריהן התחייבות של ממש ואילו מדובר היה בהתחייבות של ממש היה עוה"ד קורן מעלה זאת על הכתב.

אביה של פנינה רצה לשמור על זכויותיו ולכן, אילו התכוונו האב או פנינה, ליתן זכות קדימה למערער, היו דואגים לעגן זאת בכתב, לכן עמדו פנינה ואביה על כך שהסכמי השכירות יהיו בכתב וייערכו אצל עורך דין.

ה. בנוסף קבעה כב' השופטת קמא שגם מדברי המערער עולה שנושא רכישת החנות עלה מספר פעמים, אך לא הגיע לידי התחייבות חד משמעית.

בפני
בימ"ש קמא הוצגה קלטת שיחה טלפונית בין בתו של המערער לבין פנינה. כב' השופטת קמא האזינה לקלטת וקבעה שלא רק שלא עלה ממנה קיום התחייבות, אלא הרושם הוא שהבת ניסתה להוציא מפנינה דברים שניתן יהיה לפרשם כמאשרים קיומה של התחייבות, למרות שהדבר לא עלה בידה.

ו. בפני
בימ"ש קמא הוסיף וטען המערער, שגם בהעדר כל מסמך יש להכיר בתוקפה של התחייבות מאחר והוא הסתמך במשך שנים על ההתחייבות שניתנה לו באשר לזכות קדימה, וכן טען כי השקיע בחנות כספים רבים, ולכן התעלמות מהתחייבות זו תביא לתוצאה בלתי צודקת הנוגדת הגינות, צדק ויושר.

ואולם, מסקנת כב' השופטת קמא היתה שלא עלה בידי המערער להוכיח קיומה של התחייבות כטענתו. גם לגירסתו של המערער פרטיה של ההתחייבות אינם ברורים, ויתר על כן: כב' השופטת קמא הוסיפה וקבעה שלא עלה בידי המערער להוכיח כי השקיע בחנות השקעות כלשהן, ובוודאי שלא הוכיח כי השקיע השקעות החורגות מגדר השקעות רגילות שמשקיע שוכר בנכס מושכר.

מכאן שלא עלה בידי המערער להוכיח כי סמך על ההתחייבות למתן זכות קדימה באופן שהתעלמות ממנה תביא לתוצאה בלתי צודקת. כך, למשל, לא שוכנעה כב' השופטת קמא מעדותו של המערער כי הוא הקים בחנות גלריה, ויצק את רצפתה מבטון.

טענות אחרות לפיהן ביצע המערער צביעה, החלפת כיור, והתקנת שטיח מקיר לקיר, מצביעות על השקעות רגילות של שוכר בנכס, ובוודאי של מי ששוכר נכס לתקופה ארוכה.

כותבת כב' השופטת קמא שעדות המערערת לענין ההשקעות בנכס היא עדות יחידה של בעל דין, ובהעדר כל ראיה שתתמוך בה לא היתה כב' השופטת מוכנה לקבל אותה, בוודאי לא כשהמערער מבקש שעל סמך עדות זו יוותר ביהמ"ש על דרישת הכתב.

לפיכך קבעה כב' השופטת קמא שלא עלה בידי המערער להוכיח שהיתה התחייבות ליתן לו זכות קדימה כל שכן לא עלה בידו להוכיח (אפילו היתה התחייבות כזו), כי הנסיבות מחייבות לאכוף אותה על דרך ויתור על דרישת הכתב.

ז. בסיכום הדברים דחתה כב' השופטת קמא את התביעה -שכנגד שהגיש המערער, ואילו תביעת גל-רום נתקבלה שהרי משנדחתה טענת המערער באשר לקיום התחייבות קודמת כלפיו נשמט הבסיס עליו נסמך המערער להגנתו כלפי תביעת גל-רום.

כב' השופטת קמא שוכנעה שההסכם בין גל-רום לפנינה נעשה בתום לב, ללא כל כוונת מירמה.

כב' השופטת קמא קיבלה את עדות פנינה (עמ' 66 לפרוט' שורות 13-12), כי המערער עשה לה בעיות בתשלום שכר דירה, ולכן היתה פנינה מעוניינת במכירת הנכס.

כב' השופטת קמא קיבלה את עדות גב' חביבה רוזנפלד, מנהלת גל-רום, שהרכישה בוצעה משיקולים עסקיים בלבד, וכן קיבלה שהגב' רוזנפלד סברה שלה - כמי שפועלת באמצעות חברה בע"מ - לא יהיה קושי להתמודד עם השוכר - המערער, ולאכוף עליו ביצוע תשלומי השכירות כסדרם. לפיכך, נעתר בימ"ש קמא לתביעת גל-רום והורה על פינוי המערער או כל אדם אחר מטעמו מן הנכס.

בנוסף חייבה כב' השופטת קמא את המערער לשלם לגל-רום סך של 27,587 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 20.6.99, בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט בסך 10,000 ₪ ומע"מ, ובגין התביעה -שכנגד שהגיש המערער, ונדחתה, חוייב הוא בתשלום של 5,000 ₪ ומע"מ לכל אחת משתי הנתבעות.

ח. בהמשך, ביום 16.1.03, ניתנה החלטה נוספת של בימ"ש קמא וזאת מן הטעם שבפסק הדין (מיום 23.12.02) לא היתה התייחסות לתביעה -שכנגד שהגישה פנינה כנגד המערער.

ארבע טענות העלתה פנינה בתביעה -שכנגד:

1. שהמערער נותר חייב לה דמי שכירות מלפני מועד המכירה לגל-רום (1.9.98) בסכום של 26,104 ₪ עפ"י חוזה השכירות מיום 1.5.97.

כב' השופטת קמא האמינה לפנינה כי המערער נותר חייב לה דמי שכירות, ומשהתייאשה מגבייתם החליטה למכור את החנות. לעומת זאת לא האמינה כב' השופטת קמא לטענת המערער לפיה הוא לא נותר חייב דמי שכירות לפנינה.
אעפ"כ נמנעה כב' השופטת קמא לפסוק את חוב דמי השכירות לזכות פנינה משום שלא עלה בידי פנינה להוכיח את גובהו של החוב. פנינה הודתה שהמערער שילם מידי פעם סכומים שונים ע"ח דמי השכירות, אך לא הובאו מסמכים המעידים על הסכומים שכן שולמו, ואף לא הובא תחשיב המראה כיצד הגיעה פנינה לסכום הנתבע, ולא ניתן להסיק מהו גובה החוב, ובגין איזו תקופה קיים החוב.

2. תביעה לחיוב המערער בפיצוי בגין הפרשי שווי בין מחיר המכירה בפועל של הנכס לבין מחירו בשוק:
פנינה ביקשה לחייב את המערער בהפרשי שווי בסך 20,000 ₪, אך לא הובאה חוות דעת שמאי או כל ראיה אחרת להעיד על כך שבפועל נמכרה החנות במחיר נמוך ממחירה האמיתי. גם לא הובאה ראיה באשר לסכום הנטען, אדרבא, מן העדויות עלה שהמחיר ששולם בפועל לפנינה היה מחיר השוק, וההפרש של 2,000 דולר בין מה שדרשה (70,000 דולר) לעומת מה שקיבלה (68,000 דולר) הוא הפרש רגיל ומקובל במו"מ בין צדדים.

3. תביעה לפיצוי בגין הפרת חוזה:
פנינה דרשה מן המערער פיצוי של 10,000 ₪ בגין הפרת חוזה בכך שהשכיר את החנות בשכירות משנה לשוכרים אחרים כשהפיצוי הוא לפי סעיף 18 של חוזה השכירות מיום 1.5.97. אמנם המערער הכחיש טענתה זו של פנינה, אך על יסוד העדויות שהובאו בפני
ה קבעה כב' השופטת קמא שהמערער הפר את החוזה בכך שהשכיר את החנות לשוכרי משנה, ואף צבר רווחים על גבה של פנינה ללא הסכמתה ושלא בידיעתה.
חרף ההכחשה שבכתב ההגנה הודה המערער בעמ' 37 לפרוט', שהוא עצמו שילם דמי שכירות של 450 דולר לחודש, והשכיר מצדו את הנכס בסכומים של 700-600 דולר לחודש. יתר על כן: כלפי שוכרי המשנה הציג עצמו המערער כבעל הנכס תוך הטעיית שוכרי המשנה כעולה מעדות מר ארצי אזולאי (עמ' 60 לפרוט'). עדות ארצי אזולאי זכתה לאמון כב' השופטת קמא.
לפיכך, חוייב המערער לפצות את פנינה בגין הפרה זו בסכום של 10,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה - שכנגד (17.4.00).

4. נזק שאיננו ממוני:
כב' השופטת קמא חייבה את המערער לשלם לפנינה פיצוי בסכום של 10,000 ₪ לאחר ששוכנעה כי בפועל נגרמו לה סבל ועוגמת נפש מחמת התנהגותו של המערער וסרובו לשלם דמי שכירות באופן מסודר ועקבי.

בנוסף חייבה כב' השופטת קמא את המערער לשלם לפנינה הוצאות משפט בסכום של 5,000 ₪ בגין הליך התביעה -שכנגד של פנינה כנגד המערער, בנוסף למה שנפסק בפסק הדין מיום 23.12.02.

על כל אלה מונח בפני
נו ערעורו של המערער.

ט. בנימוקי הערעור נטען, ששגה בימ"ש קמא כשקיבל את תביעת גל-רום ודחה את טענות ההגנה של המערער. נטען, שהיה על בימ"ש קמא להעדיף את עדות המערער ועדות עוה"ד אברהם קורן ולקבוע שהמערער הוכיח את התחייבות אביה המנוח של פנינה (לאון קליינברג ז"ל) ליתן למערער זכות קדימה ברכישת החנות, כמו כן נטען ששגה בימ"ש קמא באשר לדחיית טענות המערער בנוגע להשקעות בנכס המושכר, וכן טעה בימ"ש קמא כשנמנע לקבוע שפנינה פעלה בחוסר תום לב.

לטענת המערער שגה בימ"ש קמא כשקבע שמדברי עו"ד אברהם קורן (שערך את הסכמי השכירות בין המערער לבין ליאון קליינברג ז"ל ואח"כ פנינה תבדל"א) עולה שדברי פנינה ואביה המנוח בנוגע לרכישת הנכס על ידי המערער היו בגדר אמירות שאין מאחוריהן התחייבות ממש.

כמו כן נטען, שטעה בימ"ש קמא משקבע כי הסכם המכר בין פנינה לגל-רום נעשה בתום לב בעוד שלטענת המערער ההיפך הוא הנכון.

לטענת המערער לא שולמה כל תמורה בגין החנות ביחסי גל-רום - פנינה, ובהודעת צד ג' של גל-רום נגד פנינה לא ביקשה גל-רום כל סעד של השבה מפנינה למקרה וביהמ"ש יקבע כי התחייבות פנינה כלפי המערער גוברת על התחייבותה כלפי גל-רום.

נטען גם בערעור שהיה על בימ"ש קמא לחייב את פנינה ו/או גל-רום לפצות את המערער בגין השקעות בנכס, הסתמכותו ונזקיו וכן היה מקום להכיר במערער כדייר מוגן, בין היתר, נוכח השקעותיו בחנות.

בנוסף טוען המערער שלא היה מקום לחייבו כלפי גל-רום בפיצוי מוסכם בגין 50 ימי איחור, וזאת כאשר החיוב בגין ימי האיחור חופף לדמי השכירות בהם חוייב המערער כלפי גל-רום עד יוני 1999, וכן נטען שהיה על בימ"ש קמא להפחית מן הפיצוי המוסכם ליום איחור בפינוי.

י. באשר להחלטת בימ"ש קמא מיום 16.1.03 בנוגע לתיקון טעות בפסק הדין, שניתנה ללא שנתבקשה תגובת המערער, נטען ע"י המערער כי תיקון זה נעשה בהעדר סמכות, ולא היה מקום להיעתר לבקשת פנינה לתיקון פסק הדין באשר העדר ההתייחסות לתביעה -שכנגד של פנינה איננה בגדר "טעות" לפי סעיף 81 של חוק בתי המשפט אלא טעות מהותית היורדת לשורשו של ענין.

גם לעצם הענין נטען ששגה בימ"ש קמא כשקיבל את התביעה -שכנגד של פנינה כנגד המערער.

נטען ששגה בימ"ש קמא כשחייב את המערער בתשלום 10,000 ₪ כפיצויים בגין השכרת הנכס בשכירות משנה, באשר סעד זה לא נתבקש.

פנינה ביקשה בתביעה -שכנגד פסיקת פיצוי מוסכם בין הפרת חוזה בסך 10,000 ₪ בעוד שבתנאי הסכם השכירות לא נכלל סעיף של פיצוי מוסכם.

לטענת המערער התעלם בימ"ש קמא מהוכחות לפיהן הסכימה פנינה, ואף היתה מעוניינת, בהשכרת החנות לשוכר משנה. גם לא היה מקום למימצא שהמערער הטעה במתכוון בהציגו עצמו כבעל הנכס כלפי שוכרי המשנה, בשים לב לעובדה ששוכר המשנה אורי גבאי (שקדם לשוכר המשנה ארצי אזולאי, ושהיה מעבידו של אזולאי) ידע היטב שפנינה היא בעלת הנכס ורק היא מוסמכת להסכים למתן רשיון פתיחת עסק מספרה בחנות.

מכל מקום, נטען שהפיצוי של 10,000 ₪ בגין השכרת משנה מופרז. נטען עוד שלא היה מקום לחייב את המערער בתשלום פיצוי של 10,000 ₪ בגין נזק שאיננו ממוני הואיל ופנינה מעולם לא תבעה פיצוי בגין סבל ועגמת נפש, ודרישה בענין זה הופיעה לראשונה בסיכומיה, תוך נסיון להרחבת חזית, לגופו של ענין גם לא היתה הצדקה לפיצוי זה.

עד כאן תמצית טיעוני המערער.

י"א. הן המשיבה מס' 1 והן המשיבה מס' 2 תומכות בתוצאה אליה הגיע בימ"ש קמא בפסק דינו.

גל-רום מציינת כי בימ"ש קמא העדיף את הראיות מטעם המשיבות על פני ראיות המערער. באשר לטענה המשפטית מדוע שלא להחיל את הלכת קלמר נגד גיא, ע"א 986/93, נ' (1) פד"י, עמ' 185, מוסיפה גל-רום, בין היתר, שבשים לב לממצאים העובדתיים המבוססים של בימ"ש קמא ברי שבימ"ש קמא גם לא החיל את הלכת קלמר נגד גיא בעניינו של המערער כשהלה לא הוכיח אף ראשיתה של התחייבות להעניק לו זכות קדימה. כך גם נדחו כדין טענות המערער בדבר השקעות בנכס ו/או השקעה העולה כדי תשלום דמי מפתח.

פנינה מציינת אף היא שאין להתערב בקביעות העובדתיות של בימ"ש קמא שהינן חד משמעיות.
פנינה מצביעה על כך שלטענתה המערער פעל כלפיה בחוסר תום לב, ניצל אותה, הפר את חוזי השכירות, והציג עצמו בפני
שוכרי המשנה כבעל הנכס, ולא הוכיח טענתו כי השקיע במושכר.
אשר לטענה שפנינה נתנה הסכמתה להשכרת משנה על ידי כך שחתמה למערער על בקשה למתן היתר למספרה (נ/3) מצביעה באת כוחה של פנינה על כך שהמערער הסתיר בפני
ה כי הוא משכיר את הנכס בהשכרת משנה. כשראתה פנינה אדם זר בעסק היה המערער מספר לה כי זהו שותף סמוי שלו (סעיף 29 לתצהיר פנינה), וכן טענה שהמערער החתים אותה על הבקשה לפתיחת עסק של אורי גבאי תחת הרושם כי זהו העסק שלו (עמ' 68 לפרוט').

עוד טוענת באת כוחה של פנינה כי ההחלטה מיום 16.1.03 בדבר השלמת פסק הדין ניתנה כדין לפי סעיף 81 של חוק בתי המשפט, והיה מקום לעשות כן הואיל והתייחסות בימ"ש קמא לתביעה - שכנגד של פנינה נשמטה בשוגג.

עד כאן תמצית עמדותיהן של גל-רום ופנינה.

י"ב. בטרם נמשיך נציין תחילה שביום 18.3.03 עתר המערער לבימ"ש זה לעיכוב ביצוע פסק הדין מיום 23.12.02 לרבות ההחלטה בדבר תיקון פסק הדין מיום 16.1.03 (בש"א 4045/03) בהחלטה של כב' השופט ש. ברלינר מיום 28.4.03 (בש"א 5060/03) נדחתה בקשת המערער לעיכוב ביצוע פסק הדין.

בדיון שהתקיים בפני
נו ביום 9.12.03 מסר המערער שפינה את המושכר ביום 17.6.03.

בתאריך 9.11.03 עתרה באת כח המערער להתפטרותה מייצוגו של המערער (בש"א 12770/03) בגין אי תשלום שכר טרחה על ידי המערער.
המערער בתגובתו מיום 13.11.03 ביקש לדחות את הבקשה ולחייב את באת כוחו בהמשך ייצוגו.

לקראת הדיון בערעור, שהתקיים בפני
נו במעמד הצדדים בתאריך 9.12.03, הוגשו לעיוננו תיקי מוצגים, וכן עיקרי טיעון מפורטים על ידי באות כח כל הצדדים, כולל ב"כ המערער, שנכחה אף היא בדיון, מבלי ששחררנו אותה מייצוגו של המערער.
במהלך הדיון העלינו הצעה בפני
הצדדים כמפורט בפרוטוקול הדיון, והגם שהמערער הגיב ואמר כי הוא מוכן לקבל את הצעתנו סברנו שאין מקום ליתן תוקף של

פסק דין
להצעה שהעלינו, וזאת מן הטעם שהמערער טען כי הוא מוכן לקבל את ההצעה מחוסר ברירה, כשלטענתו לא נעשה עימדו צדק.

בנסיבות אלה סברנו כי ראוי להימנע מליתן להצעת הפשרה תוקף של

פסק דין
, ונכון הוא ליתן

פסק דין
מנומק לעיצומה של המחלוקת.

י"ג. נעבור איפוא עתה להכריע בטענות הצדדים. נקדים ונציין כבר עתה שעיקרי הטענות העומדות בבסיס הערעור הינן טענות המתייחסות לממצאים עובדתיים או למסקנות המסתמכות על קביעות שבעובדה.

ככלל, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות שנעשו על ידי הערכאה הדיונית לה היתה ההזדמנות להתרשם התרשמות בלתי אמצעית מן העדים שהופיעו בפני
ה.

במקרה שבפני
נו נפרסה בפני
בימ"ש קמא מלוא המחלוקת העובדתית שבין הצדדים. העדים הרלוונטיים הופיעו במהלך הדיונים שהתנהלו בפני
בימ"ש קמא, ועל יסוד הראיות שהובאו נקבעו קביעותיה של כב' השופטת קמא שראתה לנכון להעדיף, בעיקרו של דבר, את גירסת המשיבות על פני גירסתו של המערער שלא היתה מקובלת על בימ"ש קמא.

כפועל יוצא מכך גם המסקנות המשפטיות, שהתבססו על המימצאים והקביעות העובדתיות, הביאו לדחיית טענותיו של המערער והעדפת עמדת המשיבות.
כידוע:
"הכלל הוא, כי בעיקרון שאלת המהימנות מופקדת כל כולה בידיה של הערכאה הראשונה, הרואה ושומעת את העדים ומתרשמת מהם ישירות ובאורח בלתי אמצעי. ככלל - "מהימנות ומשקל ראייתי נתונים לשיקול דעת של הערכאה הדיונית על פי התרשמותה כשלנגד עיניה המבחנים הקבועים בסעיף 53.... וההלכה הפסוקה המשלימה אותם ועל רקע מכלול הראיות שנפרסו לפניה, ומרווח התערבותה של ערכאת הערעור בתחום זה מצומצם לחריגים וליוצאים מן הכלל בלבד"
(עיינו: ספרו של כב' השופט (בדימוס) י. קדמי, על הראיות, חלק שלישי, תשס"ד-2003, עמ' 1631).

וכן: ע"א 5118/92 אלטריפי נ. סלאיימה, נ' (5) פד"י, עמ' 407, בעמ' 415:

"..... כידוע, רק לעיתים רחוקות תתערב ערכאת ערעור במימצאים עובדתיים אשר נקבעו בבית המשפט קמא אשר שמע את העדויות והתרשם התרשמות ישירה ובלתי אמצעית ממהימנותם של העדים..... "

י"ד. מעיון בתיקו של בית משפט השלום ובטיעוניהם המפורטים של הצדדים עולה שאין כל הצדקה לחרוג מן הכלל לפיו אין מקום להתערבות בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, כמוסבר כבר לעיל. הממצאים נקבעו בשים לב לראיות ולעדויות שהובאו בפני
בימ"ש קמא. גם הנימוקים להעדפת גירסת המשיבות על פני גירסת המערער מבוססים על אדני ההגיון.

התוצאה מן האמור לעיל היא, שנותרת בעינה קביעת בימ"ש קמא לפיה לא עלה בידי המערער להוכיח קיומה של התחייבות למתן זכות קדימה. בנסיבות אלה אין כל אפשרות להחיל בענייננו את פסק הדין שניתן בענין ע"א 986/03 קלמר נגד גיא, נ' (1) פד"י, עמ' 185, שהרי לצורך החלת ההלכה שבענין קלמר נ. גיא יש צורך, ראשית לכל, שבפני
בית המשפט תובאנה ראיות חד משמעיות לקיומה של התתחייבות הנטענת, ובמקרה שבפני
נו לא עלה בידי המערער להוכיח קיומה של התחייבות כזו.

ט"ו. מבלי לפרט כל אחת מן העדויות והראיות שהיו לנגד עיניה של הערכאה הדיונית נציין שלא נפלה כל טעות בקביעות העובדתיות המתייחסות לעדותו של עו"ד אברהם קורן.
רשאי היה בימ"ש קמא לקבוע כי מדברי עוה"ד א. קורן עולה למעשה שהאמירות של פנינה ואביה המנוח בדבר מתן זכות קדימה למערער במקרה של מכירת החנות לא נשתכללו לכדי התחייבות ומדובר באמירות שאין מאחוריהן התחייבות של ממש, ואילו מדובר היה בהתחייבות ממש היה עו"ד אברהם קורן מעלה את הדברים על הכתב.

על כך יש להוסיף את מסקנת בימ"ש קמא שמן השיחה המוקלטת בין בתו של המערער לבין פנינה ניתן להסיק שלמעשה אין בידי המערער ראיה לקיום ההתחייבות לה הוא טוען, ולכן נעשה הנסיון להוציא מפי פנינה דברים שניתן יהיה לפרשם כמאשרים קיומה של התחייבות - נסיון שלא צלח.

גם בכל הנוגע לטענת המערער בדבר השקעות שהשקיע בחנות, לא היה בימ"ש קמא מוכן לאמץ את גירסתו של המערער, ובוודאי לא ביחס להשקעות החורגות מהשקעה רגילה משהשקיע שוכר הנכס.

כאמור, רשאי היה בימ"ש קמא להתרשם מן העדים שהופיעו בפני
ו לקבוע איזה מן הראיות מהימנות עליו ואיזה מן העדויות איננה מקובלת עליו, בהעדר כל ראיה שתתמוך בה.

לא הוכח שבענייננו נפלה בקביעותיו של בימ"ש קמא טעות שיהא בה כדי להצדיק התערבותנו, ולכן, אין להתערב במסקנתו של בימ"ש קמא לפיה יש לדחות את התביעה - שכנגד שהגיש המערער, כשם שגם אין להתערב במסקנת בימ"ש קמא לפיה יש להיעתר לתביעת הפינוי של גל-רום כנגד המערער.

ט"ז. בערעור שהוגש מטעם המערער נטען ששגה בימ"ש קמא כשפסק לחובת המערער תשלום דמי שכירות לזכות גל-רום, לרבות פיצוי מוסכם בגין 50 ימים איחור, כשהחיוב בגין ימי האיחור (כך נטען) חופף את הפיצוי בגין דמי השכירות המגיעים לגל-רום.

מעיון בכתב התביעה שהגישה גל-רום לבימ"ש השלום, עולה שסכום התביעה (27,587 ₪) מורכב משני ראשים: האחד: אי-תשלום דמי שכירות לתקופה של עשרה חודשים מ-1.9.98 עד יוני 1999 (שווה ערך ל-4,500 דולר ארה"ב), סעיף 16 רישא של כתב התביעה.

השני: פיצוי מוסכם בסך 30 דולר ארה"ב בגין 50 ימי איחור, סעיף 16 סיפא לכתב התביעה, וזאת בשים לב לסעיף 17 של הסכם השכירות בין המערער לבין פנינה, כשזכויותיה של פנינה הומחו לגל-רום לאחר שזו רכשה את הנכס.

סעיף 17 להסכם השכירות קובע פיצוי של 30 דולר ארה"ב לכל יום איחור בפינוי המושכר. המועד האחרון לתקופת השכירות המוסכמת הוא : 30.4.99, ומכאן שמיום 1.5.99 עד יום הגשת תביעת הפינוי (20.6.99) הצטברו 50 ימי איחור המזכים את גל-רום בתשלום של 30 דולר ארה"ב לכל יום אחור.

אין בפני
נו כפל תשלומים שהרי דמי השכירות הינם בגין שימושו של המערער בנכס, ואילו הפיצוי בגין 50 ימי איחור הינו בגין האיחור בפינוי הנכס לאחר תאריך 1.5.99, לכן, יש לדחות את טענות המערער בכל הנוגע לתביעת גל-רום.

י"ז. לענין החלטת כב' בימ"ש קמא מיום 16.1.03 בדבר תיקון פסק הדין סבורים אנו שהטעות איננה מסוג הטעויות שניתן לתקן לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט, וכי החלטה זו ניתנה בחסר סמכות.
לאחרונה הובהר פעם נוספת כי ביהמ"ש מסיים מלאכתו וממצה סמכותו עם מתן הכרעתו במחלוקת. משניתן פסק הדין אין בידי ביהמ"ש להידרש פעם נוספת לנושא ההתדיינות, להוסיף על החלטתו, לגרוע ממנה, או לתקנה, אלא במסגרת המותר לו בחוק, כלומר, תיקון טעות כמשמעותו בסעיף 81 לחוק בתי המשפט, במסגרת הבהרה לבצוע

פסק דין
לבקשת יו"ר ההוצאה לפועל, מכח סעיף 12 לחוק ההוצל"פ, או בגדר חריג ארכת החסד שמקורו בפסיקה בגדר סמכות טבועה, חריג שהוחל במקרים נדירים (ראה - ע"א 9085/00 שטרית נ. שרבט , פד"י נ"ז (5) עמ' 462 בעמ' 474 ואילך).

כב' הנשיא א. גורן , כותב בספרו "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה שביעית, עמ' 292:

"...... כל בקשה לתיקון טעות, המוגשת מכוח סעיף 81 לחוק, צריכה להיבחן לענין מהות הטעות. האם היא טעות שאת תיקונה עותרים בבקשה הנכללת בהגדרה האמורה, או שמא היא חורגת ממנה ואז יחול הכלל של functus officio "גמר מלאכת השופט""

ה"טעות" לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט היא:

"טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה"

תיקון טעויות החורגות מגדר סעיף 81 לחוק בתי המשפט או השלמת חסרים מהותיים בפסק הדין יכול להיעשות על דרך של ערעור (ע.א. 9085/00, שם, עמ' 6-475).

במקרה שבפני
נו הטעות היא מהותית, ולכן לא ניתן היה לתקנה לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט.

י"ח. בנסיבות אלה ניתנה ההחלטה מ-16.1.03 בחוסר סמכות ויש להורות על ביטולה.

תקנה 462 של תקנות סדר הדין האזרחי מורה כך:

"בית-המשפט שלערעור מוסמך ליתן כל החלטה שצריך היה לתיתה, או לאשר או לבטל את ההחלטה שניתנה ולהורות על דיון חדש, או ליתן החלטה נוספת או אחרת ככל שיחייב הענין .... " (ההדגשה שלנו).

מתוך בחינת הראיות כפי שהיו בפני
בית משפט קמא, סבורים אנו שאכן יש מקום לקבל את התביעה שכנגד שהגישה פנינה נגד המערער, ולחייב את המערער בתשלום פיצוי לפנינה הן בגין הפרת חוזה (10,000 ₪) והן בגין נזק שאיננו ממוני (10,000 ₪).

המערער עצמו הודה, בעמ' 37 לפרוט', שהשכיר את הנכס בסכומים של 700-600 דולר לחודש, ואילו הוא עצמו שילם דמי שכירות של 450 דולר לחודש.
סעיף 4 של הסכם השכירות מיום 1.5.97 אסר על המערער להשכיר את המושכר לאחר או לאחרים.

סעיף 18 של הסכם השכירות קבע שעל המערער להפקיד בידי עו"ד א. קורן (שערך את חוזה השכירות) שטר בטחון של 10,000 ₪ עם הוראה בלתי חוזרת לשחרר שטר זה לידי המשכירה במידה ויופר תנאי מתנאי החוזה.

גם במנותק מסעיף 18 של הסכם השכירות סבורים אנו שפיצוי של 10,000 ₪ הולם את הנסיבות בשים לב להפרש בין דמי השכירות שהמערער היה חייב בהם לפי הסכם השכירות (450 דולר לחודש) לעומת התשלום שגבה משוכרי המשנה (700-600 דולר לחודש), דהיינו, הפרש תשלום של כ-200 דולר לחודש בממוצע על פני 12 חדשים =
כ- 2,400 דולר הפרש על פני שנת שכירות אחת.

מכאן, שפיצוי של 10,000 ₪ הוא במתחם הסבירות.

י"ט. לענין הנזק שאיננו ממוני: בהודעת הערעור טוען המערער שבסיכומיה העלתה פנינה לראשונה דרישה בדבר פיצוי בגין סבל ועוגמת נפש, תוך נסיון להרחבת חזית.

אין לקבל טענה זו. בסעיף 15 של כתב התביעה שכנגד ביקשה פנינה פיצוי של 40,000 ₪ בגין נזק שאיננו ממוני. יש לקבל כי נגרמה עגמת נפש לפנינה מחמת התנהגות המערער. פיצוי של 10,000 ₪ הינו פיצוי הולם בנסיבות שהוכחו.

על יסוד הראיות שהובאו בפני
ביהמ"ש וטיעוניהם של הצדדים, יש מקום לפסוק לזכות פנינה פיצוי של 10,000 ₪ בגין הפרת חוזה, ופיצוי של 10,000 ₪ בגין נזק שאיננו ממוני.

אנו פוסקים פיצוי לזכות פנינה, על פי הנ"ל, בהתאם לסמכותנו עפ"י תקנה 462 של תקנות סדר הדין האזרחי, בגדר פסק הדין, שניתן בתביעה.

כ. התוצאה מכל האמור לעיל היא שאנו דוחים את ערעורו של המערער על כל חלקיו.

בנסיבות הענין היה מקום לחייב את המערער לשאת בהוצאות הערעור, לרבות בהוצאות הליכי הבקשה לעיכוב ביצוע, ואולם, לאחר ששקלנו בדבר, ובשים לב למצוקתו של המערער החלטנו להורות שלא יהא צו להוצאות בהליכי הערעור, וכך אנו מחליטים.

הפקדון שהפקיד המערער, יומצא על ידי מזכירות ביהמ"ש לב"כ המשיבה מס' 1 ולב"כ המשיבה מס' 2, בגין תשלום ע"ח המגיע עפ"י פסק דינו של בימ"ש קמא, וזאת בחלקים שווים.
ניתן היום ג' בשבט, תשס"ד (26 בינואר 2004) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקי פסק הדין אל:
1. המערער, מר משה נסריאצי, סמטת פלטרין, חדרה.

2. ב"כ המערער, עו"ד עדה גור אריה, רח' רוטשילד 34, חדרה.

3. ב"כ המשיבה מס' 1, משרד עוה"ד י. ברזילי, הילל יפה 28 א', חדרה .

4. ב"כ המשיבה מס' 2, עוה"ד א. ווגסטף, רח' הרצל 20, חדרה.

וזאת בדואר רשום עם אישור מסירה.
א. רזי
, שופט

ר. חפרי-וינוגרדוב
, שופטת

י. גריל
, שופט
[אב"ד]
001107/03עא 051 ר.ס.








עא בית משפט מחוזי 1107/03 נסריאצי משה נ' גל-רום תכשיטים בע"מ (פורסם ב-ֽ 26/01/2004)











תיקים נוספים על נסריאצי משה
תיקים נוספים על גל-רום תכשיטים בע"מ




להסרת פסק דין זה לחץ כאן



הוספת מידע משפטי למאגר
שתפו אותנו במידע משפטי שנוכל להוסיף למאגר שלנו. פסקי דין, כתבי תביעה ו/או הגנה, החלטות וכו' יוספו למערכת ויוצגו באתרנו ובגוגל.


הוסף מידע משפט