דפנה שפר - תרבות לעם (1995) בע''מ
ניתן לקבל מידע נוסף על הצדדים בתיק זה
דפנה שפר תרבות לעם (1995) בע"מ




דפנה שפר - תרבות לעם (1995) בע''מ

רשות ערעור אזרחי 8113/00     13/06/2001 (רעא)



תיקים נוספים על דפנה שפר
תיקים נוספים על תרבות לעם (1995) בע"מ




רעא 8113/00 דפנה שפר נ' תרבות לעם (1995) בע"מ






בבית המשפט העליון
רע"א 8113/00

בפני
: כבוד השופט א' מצא

כבוד השופטת ד' דורנר

כבוד השופט א' ריבלין
המבקשים: 1. דפנה שפר

2. מרים אבן שושן
3. יובל אבן שושן
נגד
המשיבים 1. תרבות לעם (1995) בע"מ

2. בן ציון אהרונוביץ'
בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט
המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 24.10.2000 ומיום
2.11.2000 בת.א. 2267/00 שניתנו על-ידי כבוד השופט י זפט

תאריך הישיבה: ט"ז באדר תשס"א (11.3.01)

בשם המבקשים: עו"ד ש' כהן
בשם המשיבים: עו"ד א' ברימר
ה ח ל ט ה
השופט א' מצא
:

בקשת רשות-ערעור על החלטת-ביניים של בית המשפט המחוזי, לפיה נדחתה בקשת המבקשים לקבלת סעדים זמניים בגדר תובענה שהגישו נגד המשיבים, בעילה נטענת של הפרת זכות יוצרים ביצירות המילונאי המנוח אברהם אבן-שושן ז"ל, ובוטלו צווים המעניקים להם סעדים ארעיים, שהוציא בית המשפט, על יסוד הנטען בבקשה, במעמד צד אחד; וכן על החלטת ביניים-דביניים של בית המשפט, שלא להתיר למבקשים להביא ראיות נוספות בשלב סיכומי הטענות.

2. המנוח אברהם אבן-שושן, שנפטר בשנת 1984, היה מחברן של יצירות מקיפות בתחום המילונאות העברית: "המילון החדש" למיגוון מהדורותיו, "מילון חדש מנוקד ומצויר", "מילון בית הספר", "קונקורדנציה לתנ"ך", ועוד. המבקשים הם יורשיו של המנוח, ומכוח זה גם בעלי זכויות היוצרים ביצירותיו. במשך עשרות שנים - על-פי חוזים שנכרתו עם המנוח - הוצאו מילוני אבן-שושן לאור על-ידי הוצאת קריית ספר בע"מ, אשר גם שיווקה את הספרים באמצעות מפיצים שונים. גם לאחר פטירת המנוח, ומכוח אותם חוזים, הוציאה קריית ספר לאור, ושיווקה למכירה, מהדורות נוספות של המילונים.

המשיבה 1, תרבות לעם (1995) בע"מ
, היא חברה שעיסוקה בשיווק ומכירה של ספרים. המשיב 2 הוא מנהלה. את הספרים משווקת תרבות לעם בדרכים שונות: באמצעות אנשי מכירות "מדלת לדלת", בשיטת "טלמרקטינג" (הצעות מכירה בטלפון), במכירות מרוכזות לוועדי עובדים ולמקומות עבודה, במסגרת מבצעים של חברות אשראי וגופים אחרים, ומדי שנה - גם בדוכני "שבוע הספר". בין היתר עסקה תרבות לעם, במהלך תקופה ארוכה, בהפצת מהדורות שונות של מילוני אבן-שושן. את המילונים שהציעה למכירה רכשה מהוצאת קריית ספר, שהייתה מוכרת לה - כמו לכלל העוסקים בענף - כבעלת זכויות ההוצאה לאור וההפצה של מילוני אבן-שושן.

3. בשנת 1993, עקב סכסוך בין המבקשים לבין קריית ספר, ביטלו המבקשים את החוזים שכרת מורישם עם קריית ספר ודרשו מקריית ספר וממנהלה (אברהם סיון) לחדול לאלתר מהדפסה ומהפצה של המילונים. קריית ספר וסיון דחו את הדרישה והגישו נגד המבקשים, לבית המשפט המחוזי, תביעה בעילה של הפרת חוזה; ואילו המבקשים גמלו להם בהגשת תביעה-שכנגד, לסעד הצהרתי כי ביטול החוזים על-ידם היה כדין, וכן לקבלת סעדים אופראטיוויים נגדם: צו מניעה קבוע, מתן חשבונות וסעדים כספיים. עם הגשת התביעה-שכנגד עתרו המבקשים למתן צו-מניעה זמני, שיאסור על קריית ספר כל שימוש מסחרי ביצירות המנוח. בקשתם נדחתה ובהחלטתו לדחותה העיר בית המשפט (כבוד השופט א' שטרוזמן), כי על קריית ספר "להשתדל להרבות במכירת מילוני אבן-שושן ככל שתוכל לעשות". לנוכח החלטה זו, ובעוד התובענות ההדדיות מתבררות והולכות, המשיכה קריית ספר להפיץ את מילוני אבן-שושן.

4. לבקשת המבקשים צירף בית המשפט, כנתבעים נוספים לתביעה-שכנגד, מספר מוציאים לאור ומפיצים, שלפי הנטען פעלו מטעמה של קריית ספר בהוצאת והפצת יצירות מפרי עטו ורוחו של המנוח. תרבות לעם לא נמנתה עם הנתבעים שצורפו. בהליך הושג הסדר דיוני, שלפיו יכריע בית המשפט בשלב הראשון ב"שאלת החבות". רק אחד מן הנתבעים הנוספים, שהמבקשים ייחסו לו הוצאת מילון אלקטרוני המבוסס על "המילון החדש", בחר להשתתף בבירור לגופו, בעוד כל האחרים פטרו את עצמם מהשתתפות בו במסירת הודעה כי ההכרעה בשאלת החבות תחייב גם אותם.

ביום 22.12.1998 פסק בית המשפט לדחות, בעיקרה וברובה, את תביעת קריית ספר ולקבל את תביעתם הנגדית של המבקשים. בפסק הדין נקבע, כי קריית ספר הפרה את חיוביה על-פי החוזים, וניתן תוקף להודעת המבקשים בדבר ביטולם של החוזים. נגד קריית ספר וסיון הוצא צו מניעה, האוסר עליהם לעשות שימוש כלשהו בזכות היוצרים שביצירות אבן-שושן; הוצא נגדם צו למתן חשבונות; וכן הוצא צו המורה להם (וביחס למילון האלקטרוני גם לנתבע הנוסף שהשתתף בדיון) לאסוף ולרכז את כל העותקים המפרים של היצירות, המצויים ברשותם או בשליטתם. לאחר השלמת הדיון בתביעה לסעדים כספיים ניתן על-ידי בית המשפט, ביום 27.1.2000, פסק-דין נוסף, לפיו חויבה קריית ספר לשלם למבקשים תמלוגים ופיצויים בסכומים ניכרים.

5. במועד כלשהו סיפר מר סיון (מנהל קריית ספר) למשיב 2 (מנהל תרבות לעם) אודות סכסוך כספי שנתגלע בין קריית ספר לבין המבקשים. אך לתרבות לעם לא נמסר, כי המבקשים ביטלו את החוזים שכרת מורישם עם קריית ספר. על כל פנים, המבקשים כלל לא פנו לתרבות לעם, לא הודיעוה דבר ולא דרשו ממנה דבר; וכפי שכבר צוין, גם לא ביקשו לצרפה (כדרך שעשו ביחס למפיצים אחרים) כנתבעת נוספת לתביעתם נגד קריית ספר.

ביום 3.5.1999 (יותר מארבעה חודשים לאחר מתן פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בשאלת החבות) פנה בא-כוח המבקשים, לראשונה, לתרבות לעם בדרישה כי תחדל להפיץ את מילוני אבן-שושן. הוא צירף למכתבו העתק מצו המניעה שנכלל בפסק הדין. הוא טען, כי שולחיו הם בעלי זכויות היוצרים במילוני אבן-שושן, וכי בשיווק המילונים מפרה תרבות לעם זכויות אלו, ודרש מתרבות לעם להודות בכך. בתשובתו למכתב זה, מיום 19.5.1999, דחה בא-כוח תרבות לעם את דרישת המבקשים. במכתבו נטען, כי את המילונים שברשותה רכשה תרבות לעם מקריית ספר בתמורה ובתום-לב, לפני מתן פסק הדין שניתן לזכות המבקשים, ומבלי שידעה אודות קיומו של ההליך; ומכאן שבגין מלאי המילונים המצוי ברשותה עומדת לה הגנת תקנת השוק, כמשמעה בסעיף 34 לחוק המכר, תשכ"ח1968-.

ביום 28.5.1999 ביקש בא-כוח המבקשים לקבל מסמכים המוכיחים את הטענה, כי את המילונים שברשותה רכשה תרבות לעם לפני מתן פסק הדין. בתשובתו מיום 6.6.1999 הציג בא-כוח תרבות לעם שאלה נגדית: אלו אמצעים נקטו המבקשים כדי ליידע את שולחתו מבעוד מועד אודות המחלוקת בדבר זכויות היוצרים אשר בינם לבין קריית ספר? בא-כוח המבקשים התעלם מן השאלה וחזר, ביום 14.6.1999, על דרישתו לראות מסמכים המוכיחים שתרבות לעם רכשה את הספרים לפני מתן פסק הדין. את מכתבו סיים בהודעה, כי זו התראתו האחרונה שאי-היענות לה תוך שבעה ימים תוביל לנקיטת אמצעים משפטיים. ביום 17.6.1999 נענה בא-כוח תרבות לעם לבקשה, בכך שהמציא לבא-כוח המבקשים העתק ממכתב אשראי דוקומנטרי, המוכיח כי תרבות לעם רכשה את המילונים מקריית ספר ביום 1.12.1998, היינו כשלושה שבועות לפני מתן פסק הדין.

נראה היה כי בכך יבואו המבקשים על סיפוקם. אלא שביום 22.6.1999 חזר בא-כוח המבקשים ודרש מתרבות לעם לחדול מהפצת המילונים. וביום 19.1.2000, לאחר הפוגה בת קרוב לשבעה חודשים, חזר ופנה בדרישה דומה נוספת. במכתב תשובתו, מיום 23.1.2000, שב בא-כוח תרבות לעם ודחה את דרישת המבקשים, מאותם נימוקים שעל יסודם דחה את הדרישות הקודמות. ביום 25.2.2000 שיגר בא-כוח המבקשים דרישה זהה נוספת. על דרישה זו לא טרח בא-כוח תרבות לעם להגיב; ובכך נפסקה ההתכתבות בין פרקליטי הצדדים.

6. מקץ כחמישה חודשים נוספים, ביום 19.7.2000, הגישו המבקשים נגד המשיבים תביעה למתן צו-מניעה ולמתן חשבונות. בתביעה נטען, כי תרבות לעם ומנהלה עוסקים בהפצת יצירות אבן-שושן, שסופקו להם על-ידי קריית ספר, ובכך מפרים הם את זכויות היוצרים של המבקשים ביצירות אלו. ביחד עם תובענה זו עתרו המבקשים למתן סעדים זמניים במעמד צד אחד, כלהלן: צו-מניעה זמני, שיאסור על תרבות לעם ועל מנהלה כל עשייה הקשורה בהדפסת, הפצת ומכירת יצירותיו של המנוח אבן-שושן; מינוי באי-כוחם ככונסי נכסים לספרים מפרי עטו של המנוח; והסמכתם להיכנס לחצרי תרבות לעם, לערוך בהם חיפוש ולתפוס מרשותה את "הספרים המפרים" וכן את כל המסמכים הקשורים בעסקי ההפצה של ספרים אלה. ביום הגשתה הובאה הבקשה לפני כבוד השופטת ש' סירוטה, שבו ביום החליטה להיעתר - על יסוד הנטען בה ובהיעדר המשיבים - לכל עתירותיה. כשהם מצוידים בצו בית המשפט, המסמיכם לפעול ככונסי נכסים לתפיסת "הספרים המפרים", הופיעו באי-כוח המבקשים, ביום 27.7.2000, במקום עיסקה של תרבות לעם ונטלו עימם 1,050 מערכות ("סטים") של "המילון החדש" במהדורה בת חמישה כרכים, 92 מערכות של "המילון החדש" במהדורה בת תשעה כרכים, ומספר מצומצם של מערכות המילון שהוצאו לאור במתכונות אחרות. כן תפסו מרשות המשיבים ונטלו עימם חשבוניות ומסמכים אחרים המתייחסים לעסקי השיווק של מילוני אבן-שושן.

ביום 13.8.2000 הגישו המשיבים (תרבות לעם ומנהלה) לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול הסעדים הזמניים, שהוענקו למבקשים במעמד צד אחד, ולהחזרת הספרים והמסמכים שנתפסו והוצאו מרשותם. בקשה זו נדונה, במעמד שני הצדדים, לפני כבוד השופט י' זפט. לאחר בדיקת העובדות ועיון בטענות הפרקליטים החליט השופט זפט - מטעמי סף וכן מטעמים שלגוף העניין - לדחות את בקשת המבקשים למתן הסעדים הזמניים, לבטל את הצווים הארעיים, שניתנו על-ידי כבוד השופטת סירוטה ביום 19.7.2000, ולהורות לכונסי הנכסים להחזיר לתרבות לעם את כל הספרים והמסמכים שתפסו מרשותה.

7. הנימוקים להחלטת השופט זפט פורסמו ביום 2.11.2000; וסמוך לאחר מכן (ביום 9.11.2000) הגישו המבקשים את בקשת רשות הערעור שלפנינו, בגדרה עתרו לביטול ההחלטה ולהכרה בזכותם לקבל, נגד המשיבים, את הסעדים הזמניים אותם ביקשו בבית המשפט המחוזי. כן ביקשו, כסעד ביניים, לעכב את ביצוע החלטת השופט זפט, המורה להם להחזיר לתרבות לעם את הספרים והמסמכים שנלקחו על-ידם מרשותה בכוח הצו שניתן לבקשתם על-ידי כבוד השופטת סירוטה.
ביום הגשת הבקשה הורתה עמיתתי הנכבדה, השופטת א' פרוקצ'יה, למשיבים להגיב בכתב על הבקשה לעיכוב ביצוע, ובגדר החלטה זו הוציאה צו עיכוב ביצוע ארעי שתוקפו עד למתן החלטה אחרת. וביום 4.1.01, לאחר עיון בטענות שני הצדדים, החליט עמיתי הנכבד, השופט א' ריבלין
, להשאיר בתוקפו את עיכוב ביצועה של ההחלטה. כן הורה לקבוע את בקשת רשות הערעור לפני הרכב.

בפתח הדיון בבקשה, שהתקיים לפנינו ביום 11.3.01, ניסינו להביא את הצדדים להסדר מוסכם, שלפיו תורשה תרבות לעם למכור את מלאי המילונים שהיה ברשותה ביום ביצוע הצו המקורי (לאחר שמלאי זה יוחזר לה), וזאת תוך קביעת תנאים כספיים וערובות להבטחת זכותם של המבקשים לקבלת תמורת המכר, במלואה או בחלקה, אם וככל שבית המשפט המחוזי יפסוק לזכותם בתובענה העיקרית התלויה ועומדת בין הצדדים. אלא שבא-כוח המבקשים דחה את הצעתנו.

8. העיון בהשתלשלות העובדתית, שקדמה להגשת תביעת המבקשים נגד המשיבים, בקורות הדיון בבקשת המבקשים לסעדי ביניים לפני הערכאה הראשונה ובטענות הפרקליטים לפנינו, הביאני לכלל מסקנה, כי די בנימוקי הסף שמנה השופט המלומד לדחיית בקשת המבקשים, בצירוף שיקוליו לעניין מאזן הנוחות, כדי להוביל גם לדחיית בקשתם למתן רשות-ערעור על ההחלטה.

9. בבקשתם לקבלת הסעדים הזמניים טענו המבקשים, כי לאחר מתן פסק הדין בתביעתם נגד קריית ספר נודע להם, כי בשנים 1998-1993 עסקה תרבות לעם במכירת מילוני אבן-שושן שרכשה מקריית ספר. כן נודע להם, כי בסמוך למתן פסק הדין וכן לאחריו רכשו תרבות לעם ומנהלה כמות ניכרת של מילונים מקריית ספר, וכי תרבות לעם ממשיכה בשיווק ומכירת הספרים המפרים. להלן טענו, כי מיד כשנודע להם על מעורבות המשיבים (תרבות לעם ומנהלה) בהפצת המילונים, דרשו מהם לחדול מכך ואף שיגרו להם מספר מכתבי התראה (שהעתקיהם צורפו לבקשה). המשיבים, טענו המבקשים, "סירבו להודות" כי הפרו את זכויותיהם, אך למיטב ידיעתם חדלו מלשווק את המילונים. דא עקא שבחודש ינואר 2000 גילו המבקשים, כי המשיבים "חידשו את מעשיהם המפרים", בכך שהציעו למכירה את מילוני אבן-שושן במסגרת חוברת המתנות "קונים" של תשלובת "ישראכרט". בעקבות גילוי זה שבו המבקשים והיתרו במשיבים, בכתב, לחדול ממעשיהם (העתקי המכתבים צורפו). כן ניסו להגיע עימם להסדר, בין היתר בהשתתפות המוציא לאור החדש של המילונים, אך המשיבים דחו את כל ההצעות. משהוברר למבקשים, ביוני 2000, כי בדוכני תרבות לעם ב"שבוע הספר העברי" מוצעים למכירה מילוני אבן-שושן שנרכשו מקריית ספר, הגישו את תביעתם לבית המשפט.

מצג עובדתי זה לקה בחסרים מהותיים. משנתבררו לבית המשפט המחוזי, מפי המשיבים, העובדות לאשורן, קבע השופט המלומד בהחלטתו, כי "בלהיטותם להשיג את הצווים הארעיים במעמד צד אחד, ובעיקר את צו התפיסה ומינוי כונסי הנכסים, העלימו המבקשים במתכוון שורה של מסמכים חשובים שהיה בהם, לו הוצגו בפני
בית המשפט, כדי להניא את בית המשפט ממתן הצווים המבוקשים". בית המשפט ציין, כי המבקשים נמנעו ביודעין מלצרף לבקשתם את העתקי מכתביו לבא-כוחם של בא-כוח המשיבים, בהם הוצגה עמדתם העובדתית והמשפטית של המשיבים. משלא צורפו המכתבים נמנעה מבית המשפט ידיעת גירסת המשיבים, שגובתה במכתב האשראי שהעתקו הוצג לפני בא-כוח המבקשים, ושלפיה רכשו את הספרים מקריית ספר כשלושה שבועות לפני מתן פסק הדין. השופט הוסיף, כי המבקשים נמנעו מלהזכיר, כי בקשתם למתן צו מניעה זמני, בתובענה נגד קריית ספר, נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי, ואת התבטאותו בהחלטה של כבוד השופט שטרוזמן. כן לא הזכירו, כי המשיבים דחו את דרישותיהם בהסתמכם על תקנת השוק, כמשמעה בסעיף 34 לחוק המכר. בגין כל אלה ביקר השופט בחריפות גם את פרקליטיהם של המבקשים, שכדבריו, "...לא עמדו ברמת ההתנהגות הנדרשת מהם מתוקף מעמדם כקציני בית המשפט, והכשילו את בית המשפט במתן צו דרסטי שמעיקרא לא היה מקום לתתו, ואני מניח שלא היה ניתן אילו הוצגה בפני
בית המשפט התמונה המלאה".

10. בטיעונו לפנינו לא חלק בא-כוח המבקשים על צדקת קביעתו של בית המשפט המחוזי, כי בבקשת שולחיו לא פורטו כל העובדות שהיה עליהם לפרט, ולא צורפו אליה מסמכים שהיה עליהם לצרפם. עם זאת התרעם על קביעת השופט המלומד, כי המבקשים העלימו ביודעין מידיעת בית המשפט עובדות ומסמכים, במטרה להשיג את הסעדים הזמניים, ובעיקר הלין על הביקורת הקשה שמתח השופט על פרקליטי המבקשים. בנימוקי בקשתו שבכתב יוחס המחדל ל"טעות בתום לב של פרקליט צעיר וחסר ניסיון", שטיפל בתיק במשרדו. על רקע זה נטען, כי לא היה כל יסוד לייחס למבקשים ולבאי-כוחם הטעיה מכוונת. וכן, כי בטרם אמר את דבריו החמורים היה על השופט לתת לפרקליטי המבקשים הזדמנות להסביר; שאילו נשאלו היו הם מסבירים "שבתיק טיפל פרקליט צעיר חסר ניסיון שטעה בתום לב". על הסבר זה חזר בא-כוח המבקשים גם בתשובה לשאלותינו.

11. הנני מוכן ומזומן לקבל את הסברו של בא-כוח המבקשים, שהמחדל מלפרט בבקשה לסעדים זמניים את כל העובדות המהותיות שהיו ידועות למבקשים ומלצרף אליה את כל המסמכים הנחוצים, לא נבע מכוונה להטעות את בית המשפט המחוזי, אלא היה פרי טעות בתום לב של מי שטיפל בתיק במשרדו ושתואר על-ידיו כ"פרקליט צעיר חסר ניסיון". בכך, אני מקווה, יש כדי לשכך את תרעומתו של בא-כוח המבקשים על דברי הביקורת הקשים - בין היתר כלפיו - שנכללו בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. אך בקבלת ההסבר האמור אין כדי להועיל למבקשים. הלכה מיוסדת היא, כי "מי שפונה לבית המשפט בבקשה למתן סעד זמני חייב לגלות את כל העובדות העשויות להיות רלוואנטיות לבקשתו, ובמקרה של ספק עליו להשאיר את שאלת הרלוואנטיות להחלטת בית המשפט ולא לקבוע בעצמו, תוך שיקול האינטרס הצר שלו, מה יש לגלות לבית המשפט" (דברי השופט ש' לוין ברע"א 4196/93 שפע בר ניהול ושירותים (1991) בע"מ נ' שפע מסעדות ייצור ושיווק ארוחות מוכנות 1984 בע"מ, פ"ד מז(5) 165, 168). חובה זו, המוטלת על בעל הדין המבקש, אינה מותנית בגילו, בכישוריו או בניסיונו המקצועי של מי מבאי-כוחו. אמנם נראה, כי מן הבחינה ההיסטורית נגזרת חובה זו ממידות תום הלב וניקיון הכפיים בהן חייב לעמוד כל התובע סעד שמקורו בדיני היושר. אך תום הלב שעליו מדובר כאן אינו תום לבו ה"סובייקטיווי" של תובע הסעד, לא-כל-שכן של פרקליטו, אלא שורת תום הלב במובנה האובייקטיווי, שהפרתה אינה נמדדת רק במעשה זדוני, אלא עשויה להתבטא גם ב"עצימת עיניים" ואף במחדל רשלני לבדוק כראוי את העובדות (השוו: ע"א 7785/99 ארוך נ' פאריינטי, פ"ד נה(3) 85). יפים לכאן דברי השופט ברק, עת החיל את החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב, ביחס לקיומם של חיובים חוזיים, גם על פעולה משפטית-דיונית, הנעשית על-ידי בעל-דין בגדר הליך המתנהל בבית המשפט:

חובתו זו של בעל דין להפעיל את כוחותיו המשפטיים-דיוניים "בדרך מקובלת ובתום לב", מטילה עליו את החובה לפעול, כפי שבעל דין הגון וסביר היה פועל במקומו. המבחן לפעולתו זו אינו מבחן סובייקטיבי, ואינו מותנה בגישתו האינדיבידואלית של בעל הדין באשר לנכון ולראוי. --- המבחן הראוי הוא זה, הלוקח בחשבון את נסיבותיו המיוחדות של המקרה, אך מעביר נסיבות אלה בכור ההיתוך של ההתנהגות ההגונה והסבירה. במסגרת זו יש לדרוש, כי בעלי הדין לא יהיו זאבים זה לזה, אם כי אין לדרוש כי יהיו מלאכים זה לזה. יש לעמוד על כך כי יתנהגו זה כלפי זה כבני אדם הגונים וסבירים. אי-קיומה של חובה זו עשוי להביא, בנסיבות מתאימות, לכך כי הפעולה המשפטית לא תשתכלל (בר"ע 305/80 שילה נ' רצ'קובסקי, פ"ד לה(3) 449, בעמ' 462-461).
לא למותר להוסיף, כי לחובה לנהוג בהגינות ובסבירות, החלה על בעלי-דין בדרך כלל, נודע משקל רב במיוחד כשהמדובר בבקשה לקבלת סעד במעמד צד אחד. עמדתי על כך, זה לא כבר, אגב דיון בחובת הזהירות המוטלת על תובע המבקש צו עיקול זמני:

כאמור, צו עיקול זמני, שככלל ניתן במעמד צד אחד, הוא אמצעי רב-עוצמה. בידי בית-המשפט שמלפניו מתבקש הצו אין כלים לבחון את אמינות הנתונים העובדתיים שעליהם סומך התובע את בקשתו, ואם התובע עושה שימוש בלתי ראוי בהליך הבקשה (ברשלנות או במזיד) עלול העיקול לפגוע בקניינו של הנתבע שלא כדין או מעבר למידה הדרושה. מכאן מתחייב הצורך למתן את העוצמה שבידי התובע ולצמצם על-ידי כך את סיכון הפגיעה הבלתי מוצדקת בקניינו של הנתבע. צורך זה מהווה שיקול התומך בהחלתה של חובת זהירות מושגית על מבקש עיקול זמני כלפי הנתבע, שלא יינזק מן העיקול יותר מן המתחייב להשגת מטרת העיקול. ---
מתפיסה זו ניתן לשאוב הנחיה גם ביחס לגדר חובת הזהירות המושגית שיש להטילה על מבקש צו העיקול כלפי הנתבע, העלול להינזק מן העיקול. דעתי היא, כי החובה המוטלת על מבקש עיקול זמני היא לפעול בסבירות במסגרת מטרת העיקול. אין התובע נדרש לצאת מגדרו כדי להיטיב עם הנתבע על חשבון האינטרס הלגיטימי שלו, ואין הוא נדרש להשקיע משאבים יקרים בחקירה ובדרישה לבירור כל הנתונים האפשריים העשויים להיות רלוונטיים למניעת פגיעה יתרה בנתבע. אולם מוטל עליו לנהוג בתום-לב ולהביא בפני
בית-המשפט העומד לדון בבקשתו במעמד צד אחד, את מלוא המידע הדרוש להכרעה בבקשה, ככל שמידע זה מצוי בידו, או שיש ביכולתו להשיגו בנקיטת אמצעים סבירים (רע"א 1565/95 סחר ושרותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין בע"מ, פ"ד נד(5) 638, בעמ' 658-657).
מן הראוי להפנות, בהקשר זה, גם לדברי השופט טירקל, בפרשת סחר ושרותי ים הנ"ל, בעמ' 666-665, ולאסמכתאות המובאות על-ידו.

12. העיון בקורות ההליך שלפנינו מעלה, כי בבקשתם לקבלת סעדים זמניים הפרו המבקשים את חובתם לנהוג בתום-לב בהליך הדיוני. בצדק ציין השופט המלומד, שאילו הקפידו המבקשים במילוי חובתם, להביא לידיעת בית המשפט במסגרת הבקשה את כל העובדות והמסמכים העשויים להידרש להכרעה, קרוב להניח כי בית המשפט לא היה מזכה אותם בסעדים שנתבקשו מבלי לזמן דיון בבקשה במעמד שני הצדדים. אין צריך לומר, כי ביצוע הצווים שהושגו על-ידי המבקשים במעמד צד אחד גרם נזק למשיבים, וקשה להלום שהמבקשים לא יכלו לצפות מראש תוצאה זו. מן הטעמים שנתבארו היווה מהלכם הבלתי-ראוי של המבקשים שיקול מרכזי, שבית המשפט המחוזי רשאי היה לייחס לו משקל רב בגיבוש החלטתו לדחות את בקשתם.

13. שיקול נוסף, שאף עליו ביסס בית המשפט את החלטתו, הוא השיהוי בו לקתה הגשת הבקשה. המבקשים טענו, כי רק לאחר מתן פסק הדין בתביעתם נגד קריית ספר נודע להם לראשונה אודות מעורבותה של תרבות לעם בעסקי ההפצה של מילוני אבן-שושן. בכך, ככל הנראה, ביקשו לתרץ את העובדה, שאת תרבות לעם לא ביקשו לצרף כנתבעת נוספת לתביעתם נגד קריית ספר, כדרך שעשו ביחס למפיצים אחרים שקריית ספר שיווקה באמצעותם את המילונים. לכאורה, עוררה הטענה תמיהה; שכן העובדה שקריית ספר שיווקה את המילונים גם באמצעות תרבות לעם, הוזכרה בעדותו של מר דב ולס, אשר שימש במשך שנים רבות כמנהל החשבונות של קריית ספר, אך היה גם איש אמונם של המבקשים והובא כעד מטעמם להוכחת תביעתם. ואולם גם אם מניחים, כי דבר מעורבותה של תרבות לעם נודע למבקשים רק לאחר מתן פסק הדין, קשה למצוא הסבר לעובדה שאת תביעתם נגד המשיבים הגישו המבקשים רק במחצית השניה של חודש יולי 2000, קרוב לשנה וחצי לאחר מתן פסק הדין וכשלושה-עשר חודשים לאחר שתרבות לעם דחתה לראשונה את דרישתם להימנע מהפצת הספרים, בטענה כי עומדת לה הגנתה של תקנת השוק, באשר את הספרים רכשה מקריית ספר בתום-לב ובתמורה, לפני מתן פסק הדין ומבלי לדעת על ההליך המתנהל בינם לבינה. בבקשתם טענו המבקשים, כזכור, כי בשעתו סברו שבעקבות ההתראות ששיגר בא-כוחם למשיבים חדלה תרבות לעם להפיץ את המילונים. אלא שטענה זו, כפי שציין השופט המלומד, לא עלתה בקנה אחד עם עמדת המשיבים, שבכל מכתביהם דחו את דרישות המבקשים והודיעו כי הם עומדים על זכותם להפיץ את המילונים שברשותם.

14. בא-כוח המבקשים טען, כי בהתחשב במהות התובענה (המבוססת על זכות קניינית) ובמטרתם של הסעדים הזמניים (המיועדים להגן על הזכות האמורה) אין בכוחו של השיהוי כדי להכשיל את הבקשה. משהועלתה לפנינו טענה דומה, בפרשה שאף בה נתבקש צו מניעה זמני להגנת זכות יוצרים, עמדתי על ההבחנה הנדרשת - לעניין השפעתו האפשרית של שיהוי בהגשת התביעה על הענקת הסעד המבוקש - בין תביעה למתן צו-מניעה (או צו-עשה), שמטרתו להגן על זכות קניינית מוכחת, לבין בקשה למתן צו כאמור, כסעד ביניים, שמטרתו להגן על זכות קניינית נטענת (רע"א 5240/92 חלמיש חברה ממשלתית עירונית לשיקום הדיור בת"א-יפו בע"מ נ' אשרז עיבוד נתונים בע"מ, פ"ד מז(1) 45, בעמ' 50). והטעמים שהביאוני לדחיית הטענה האמורה במקרה הנזכר, כוחם יפה להביא גם לדחיית טענתו הזהה של בא-כוח המבקשים בפרשתנו.

בצדק ציין השופט המלומד, כי אף שהשיהוי במקרה הנדון לא גרם נזק למשיבים, יש בו משום ראיה להשלמת המבקשים עם קיום מצב בו תמשיך תרבות לעם בהפצת המילונים עד לחיסול המלאי שנרכש על-ידה לפני מתן פסק הדין. מדברי בא-כוח המבקשים בטיעונו לפנינו ניתן היה להתרשם, כי מניעם העיקרי של המבקשים להגשת בקשתם לסעדים הזמניים נעוץ בהתקשרותם עם מוציא לאור חדש, על-פיה היקנו לו זכויות להוציא לאור ולהפיץ את יצירות המנוח אבן-שושן. מניע זה, ככל שהוא קיים, נובע מהתקשרותם של המשיבים עם צד זר להליך, ואין בו כדי לגרוע מהשפעת השיהוי על שיקולי ההכרעה בין הצדדים.

15. השופט המלומד קיבל כמהימנה את גירסת המשיבים, שאת מלאי המילונים שנתפס מרשותה מכוח צו העיקול רכשה תרבות לעם לפני מתן פסק-דינו הראשון של בית המשפט המחוזי בתביעת המבקשים נגד קריית ספר, וכי במועד בו רכשה את הספרים לא ידעה, כי בין המבקשים לבין קריית ספר מתנהל משפט בו מועמדת במחלוקת שאלת זכותה של קריית ספר להפיץ את הספרים.

בשלב סיכומי הטענות לפני בית המשפט המחוזי ביקשו המבקשים להתיר להם להציג, כראיות נוספות מטעמם, קטעי עיתונות מזמן בירורו של המשפט שהתנהל בינם לבין קריית ספר. השופט המלומד דחה את בקשתם. לפנינו טענו המבקשים, שאילו נתקבלה בקשתם האמורה היה בידם להראות שקיומו ונושאו של המשפט זכו בשעתו לפרסום נרחב בעיתונות, וחזקה שגם המשיב 2 ויתר אנשי תרבות לעם ראו את הפרסומים. אין בידי לקבל טיעון זה. בהחלטת השופט, שלא להתיר הבאת ראיות נוספות בשלב הסיכומים, לא נפל כל פגם. כן יש לפקפק בהנחת המבקשים, שדי היה בהצגת הפרסומים בעיתונות כדי לשנות את פני התרשמותו של בית המשפט המחוזי מאמינות גירסתם של המשיבים, כי בזמן רכישת הספרים כלל לא ידעו אודות קיומו של ההליך.

16. מאזן הנוחות נוטה בבירור לצדה של תרבות לעם. עד שיעלה בידי בית המשפט המחוזי לסיים את הדיון בתביעת המבקשים יחלוף בוודאי זמן לא קצר. מלאי המילונים שהיה מצוי ברשותה ביום הגשת התביעה מכיל מהדורות שיצאו לאור לפני סוף שנת 1998. מתן צו האוסר עליה למכור מלאי זה יגרום לה נזק כבד; שכן, גם אם תידחה תביעת המבקשים, עתיד המלאי שבידה להתיישן. מאידך, אם תמכור את המלאי הקיים, וההכרעה במשפט תהיה לטובת המבקשים, יוכלו הללו לבוא על תקנתם מידה בתביעה כספית. שיקולים אלה הם שהינחו אותנו כאשר הצענו לצדדים, בפתח הדיון לפנינו, לשקול הסדר מוסכם.

17. את זכותה הנטענת להפיץ את המילונים, שהיו ברשותה ביום הגשת התביעה, סמכה תרבות לעם על הטענה כי על רכישת המלאי האמור עומדת לה הגנתה של תקנת השוק. השופט המלומד סבר, כי טענה זו מעמידה לתרבות לעם הגנה טובה מפני תביעת המבקשים; ומכאן שסיכויי המבקשים להצליח בתביעתם אינם גדולים. בא-כוח המבקשים ביקש לשכנענו, כי גם אם יעלה בידי תרבות לעם להראות כי רכשה את המילונים בתנאים המחילים על רכישתה את הגנתה של תקנת השוק, הרי שלאור הוראתו של סעיף 2(2) לחוק זכות יוצרים, 1911, אין בתקנת השוק כדי לחסנה מפני אחריות להפרת זכות היוצרים הכרוכה בהפצה מסחרית של המילונים.

נראה כי בשאלה זו - שבעיניי אינה פשוטה כלל - עתידה להתמקד המחלוקת המשפטית המרכזית, שהצדדים יעמידו להכרעת בית המשפט המחוזי במשפט העיקרי. בנסיבות אלו, ומשהגעתי לכלל מסקנה כי די בטעמים שנמנו עד כה כדי להוביל לדחיית בקשת המבקשים, איטיב לעשות אם אמנע מלדון בה.

18. מן הטעמים שפורטו יש, לדעתי, לדחות את הבקשה ולחייב את המבקשים לשלם למשיבים שכר-טרחת עורך-דין בסך 25,000 ש"ח. בכך מתבטל צו עיכוב הביצוע הארעי, ועל המבקשים להחזיר לתרבות לעם את כל הספרים והמסמכים שתפסו מרשותה מכוח צו העיקול.
ש ו פ ט

השופטת ד' דורנר
:
אני מסכימה.

ש ו פ ט ת
השופט א' ריבלין
:
אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בהחלטתו של השופט א' מצא
.

ניתנה היום, כ"ב בסיון תשס"א (13.6.01).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט

________________
העתק מתאים למקור 00081130.f05
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו
בקובץ פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל.

שמריהו כהן - מזכיר ראשי

בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
/עכ.

13








רעא בית המשפט העליון 8113/00 דפנה שפר נ' תרבות לעם (1995) בע"מ, [ פ"ד: נה 4 433 ] (פורסם ב-ֽ 13/06/2001)











תיקים נוספים על דפנה שפר
תיקים נוספים על תרבות לעם (1995) בע"מ




להסרת פסק דין זה לחץ כאן



הוספת מידע משפטי למאגר
שתפו אותנו במידע משפטי שנוכל להוסיף למאגר שלנו. פסקי דין, כתבי תביעה ו/או הגנה, החלטות וכו' יוספו למערכת ויוצגו באתרנו ובגוגל.


הוסף מידע משפט