תאודור בר - מנהל מס שבח מקרקעין, תל-אביב
ניתן לקבל מידע נוסף על הצדדים בתיק זה
תאודור בר מנהל מס שבח מקרקעין תל-אביב

מידע על תל-אביב   



תאודור בר - מנהל מס שבח מקרקעין, תל-אביב

ערעור אזרחי 249/97     19/11/1998 (עא)



תיקים נוספים על תאודור בר
תיקים נוספים על מנהל מס שבח מקרקעין
תיקים נוספים על תל-אביב




עא 249/97 תאודור בר נ' מנהל מס שבח מקרקעין, תל-אביב




בבית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת.פ. 92/97
כב' השופטת בר
כה אופיר-תום
מדינת ישראל - ע"י ב"כ עו"ד עו"ד מלכתא הרצליך

נ ג ד

הנאשמת 1 - י.מ. עיני תעשיות מתכת (1993) - ע"י עו"ד שם טוב ועו"ד מויאל
הנאשם 2 - מאיר בן שאול עיני - ע"י עו"ד ירון דוד ועו"ד פנינת ינאי
הנאשם 4 - בנימין בן יחזקאל סידון - ע"י עו"ד יוסי בר
וך
הנאשם 5 - אמנון בן יצחק שני - ע"י עו"ד עמית בר
-טוב
הנאשם 6 - אליעזר בן יעקב נטף - ע"י עו"ד פנציאס
ה ח ל ט ה

א. השאלה העומדת בבסיסו של הדיון דנא, הינה, האם ובאיזו מידה יש לקבוע, כי עדים שזומנו מטעם התביעה להעיד בתיק זה, פטורים הם מחובת העדות, עקב חסיונות החלים עליהם, כנטען.

המדובר
הוא בעד, או, בעדים ששימשו כחתמי ההנפקה מיום 8.5.94 (להלן -ההנפקה) בה יצאה חבר
ת עיני תעשיות מתכת (1993) בע"מ, העומדת במרכזו של כתב האישום דנא (להלן - הנאשמת). המדובר
הוא עוד, באנשי בנקים שהיו קשורים אף הם בהנפקה, או, בעבירות שבוצעו במהלכה, כאליבא דתביעה; בהן, עבירות על חוק ניירות ערך, התשכ"ח - 1968 (להלן - חוק ני"ע) ועבירות מירמה.
שאלה זו, בדבר
חלותו של חסיון החתם וחלותו של החיסיון הבנקאי, התעוררה בענייננו, במהלך פרשת התביעה, עם עלייתו לדוכן של עד התביעה מס' 42, יוסף סמארה, אשר ביקש, בפתח עדותו, לפוטרו מחובת העדות, וזאת כדבר
יו, מכח היותו עובד חתם ההנפקה ואיש בנק.
אל בקשתו זו הצטרפו כל חמשת הנאשמים בתיק, אשר עתרו גם הם, בזה אחר זה, באמצעות סניגוריהם, למניעת עדותו של העד, כמו גם למניעת עדויותיהם של כל יתר העדים שעתידים עדיין להעיד בתיק, אם במעמדם כחתמים, ואם במעמדם כעובדי בנקים.

לא אתיחס, בשלב זה, פרטנית, אל טיעוניו של כל אחד מן הנאשמים, שביסודם כיוונו הם כולם, מדרך הטבע, לאותם דבר
ים. אומר אך זאת, כי טיעוניהם הופנו לשני אפיקים עיקריים, מקבילים, אשר עליהם שמו הדגשיהם, כל אחד לפי עניינו.
בעוד הנאשמים 1 ו2-, טענו ליישומו של החיסיון על החתמים ועל אנשי הבנקים כאחד, הביעו הנאשמים האחרים אדישות לשאלת נפקותו של חסיון החתם על ענייננו; על כך אין לתמוה. שהרי, אלה האחרונים לא נקשרו אלא לאישום החמישי, שעניינו בקטע הפעילות שלאחר ההנפקה בלבד.

בסיכומיהם, עתרו איפוא באי כוחם המלומדים של הנאשמים 1 ו2-, לפיטוריהם מחובת העדות של כל העדים שפעלו באותם עניינים מושאי תיק זה, כחתמים או כאנשי בנקים; וכך, בסומכם טיעוניהם, על החוק ועל הפסיקה. באי כוחם המלומדים של הנאשמים 6-4, טענו לחיסויים של עדי הבנקים בלבד.

עד שאבוא להתייחס אל שאלת משמעותם של שני החסיונות הנ"ל, נשוא דיוננו זה, אעמוד תחילה ובקצרה, על הרציו העומד בבסיסו של חסיון, ככלל.

ב. החסיון ונפקותו
אין ספק, כי הדילמה המרכזית הניצבת בבסיסו של כל דיון בנושא החסיון, נעוצה באותה התנגשות בלתי נמנעת בין אינטרס זה, לבין האינטרס הניצב כנגדו, הוא, האמת והצורך בחשיפתה המקסימלית, בכל מסגרת חבר
תית בכלל, ובמסגרת העשייה המשפטית בפרט.
הדבר
ים, כך נראה, הם עניין של מובן מאליו. בעוד האמת - שעל חיוניותה ועל מקומה המרכזי בכל חבר
ה מתוקנת, אין חולק - מבוססת במידה מכרעת על הגילוי; הרי, בסיסו של החסיון, בדיסקרציה ובהסתרה. מקום בו מוחל האינטרס האחד, בהכרח נדרשת נסיגתו של האחר בפני
ו.
ויוזכר: מקורה של חובת האמת וחובת חשיפתה על ידי כל אדם הנקרא להעיד בבית המשפט, הוא, בפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א1971- (להלן - פקודת הראיות) בסעיפים 5-1 בה, ובחוק סדר הדין הפלילי, תשמ"ב 1982- בסעיפים 106 ו108-. אלה, עניינם כולם בחובת ההעדה של כל אדם, ובסמכותו של בית המשפט לכפותה.
מקורו של העיקרון האחר, קרי, הסייגים לחובת הגילוי המתבטאים בחובת הסודיות או בחסיונות למיניהם, הוא, בסעיפיו של פרק ג' לפקודה, ובסעיפי החיסיון שפוזרו במעשי חקיקה אחרים, בהם בעיקר, חיקוקים פיסקאליים המחריגים מקרים מוגדרים כאלה ואחרים, מחובת גילויים.
הדילמה הנגזרת ממצב זה של התנגשות אינטרסים, הינה, היכן העדיפות? והתשובה: יש וידה של האמת תיגבר
, ויש וידו של הצורך בהסתרתה.

בין כך ובין כך, עולה מן המקובץ עד כאן, כי הכלל הוא: החובה להעיד; החריג הוא: צימצומה של חובה זו, בחוק או בפסיקה.

דבר
ים אלה, שהובאו בתמצית הקיצור, כבר
חזרו ונדונו בבתי המשפט בהזדמנויות שונות, ואיני רואה לחזור ולהרחיב בהם, גם כאן.
לצורך ענייננו, אעמוד להלן, אף זאת בקצרה, על אלה מן העקרונות שנקבעו בפסיקה, הרלוונטיים לנושא הספציפי עסקינן, בלבד. אעשה כן, תחילה, תוך התייחסות אל חסיון החתם, ולאחר מכן אבחן את החסיון הבנקאי.

ג. חסיון החתם; האמנם בחסיון עסקינן?
ייאמר מיד, כי חסיון זה, אשר לו טוענים כאמור הנאשמים 1 ו2- בעיקר, נעדר הוא כל עיגון בפקודת הראיות עצמה, וביסוסו בפועל, בתקנות ניירות ערך (חיתום) תשנ"ג 1993- (להלן - תקנות החיתום) שהותקנו מכוח סעיף 56(ג) לחוק ניירות ערך, התשכ"ח - 1968 (להלן - חוק ני"ע).
וזה לשונה של תקנה 24 לתקנות הנ"ל:
"(א) חתם ישמור בסוד מידע שהגיע אליו אגב עיסוקו בחיתום ושאינו פומבי ולא יעשה בו שימוש שלא לצורך החיתום ולא יעביר מידע כאמור לאחר, אלא לצורך החיתום, זולת אם התיר זאת נותן המידע בכתב.
(ב) הוראות תקנת משנה (א) יחולו גם על עובדי החתם, הדירקטורים שלו, בעל שליטה בו ועל מי שקיבל מידע מהחתם לצורך החיתום".
דומה, כי אף בטרם עיון בתקנה עצמה, מתבקשת המסקנה, כי עניין לנו בהוראה שאינה מתיימרת להביא עימה בשורה רבת משמעות. והרי, ככלל, יש לומר כי עיגונו של נושא דיוני בחקיקת מישנה, ולא בהוראת חוק ראשי, די בו כדי להודיע לכאורה, שהנושא הנדון עומד בדרגת חשיבות מישנית, בלבד. שאילולא כן, מה היה לו למחוקק להימנע משיבוצו במסגרת החוק עצמו, כפי שראה לנהוג בעניין החסיונות שנקבעו למשל, בחקיקה הפיסקאלית על כל חלקיה? (ראה, סעיף 232 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש); תשכ"א - 1961; ראה, סעיף 156 לחוק מע"מ, התשל"ה - 1975; סעיף 105 לחוק מס שבח תשכ"ג - 1963; וסעיף 50 לחוק מס רכוש תשכ"א - 1961).

זאת ועוד, הצדק ללא ספק עם הגב' הרצליך, בטענה, כי חקיקת מישנה הולכת ככלל אחר החקיקה הראשית, ובמיוחד אחר החוק המסמיך שעימו היא שואפת מדרך הטבע לשרות בהרמוניה חקיקתית מלאה.
יוצא, בענייננו יש לראות את שיבוצה כאמור של חובת הסודיות החלה על החתם, בתקנה ולא בסעיף חוק ראשי, כהכפפתה של זו ושל המסר העולה ממנה, למסרים העולים מסעיפי החוק הראשי; קרי, סעיף 1 לפקודת הראיות, וסעיפים 56א ו- 56ג לחוק ניירות ערך. הראשון, הוא זה שמחייב כל אדם להעיד; והאחרונים, שמחייבים מסירת ידיעות ומסמכים באותם תנאים המפורטים בסעיפים עצמם.
אם בכך לא די, הרי הצדק, דומני, עם הגב' הרצליך אף בזאת, כי יש להסיק גם מניסוחה של התקנה ומתוכנה, כי בפועל עניינה של זו, לא בחיסיון כהגדרתו, אלא בהטלת חובת סודיות מקצועית, שמלכתחילה אינה מתימרת לחול על עדות בבית המשפט.
חובת הסודיות כביטויה בתקנה, מותנית היא בתנאים הקבועים בתקנה עצמה, המציבים אותה בקבוצת החיקוקים הקובעים חובת סודיות מקצועית בלבד, שאינה מגעת לכדי חיסיון בפני
עדות [השווה בענין זה, דבר
יו של השופט צבי הכהן, בדונו בסעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין תשכ"א - 1961, אשר פורש על ידו כסעיף סודיות בלבד, להבדיל מסעיף 48 לפקודת הראיות שנקבע כסעיף חיסיון קלאסי (ראה, לענין זה ב"ש (ירושלים) 227/83 אליהו מירון ואח' נ' מ"י, פס"מ תשמ"ה (א) בעמ' 62 בעמ' 71-70; והבחן, לעומת זאת, מסעיף 232 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) הקובע חיסיון מפורש בפני
חובת העדות בבית המשפט).

ודוק: ב"כ הנאשם 2 המלומדת, שעמדה על שתיקתה של פקודת הראיות בהתייחס לחסיון החתם, הגיעה למסקנה הנכונה, כי לא כל מי שזכאי לחסיון, נימנה בפועל עם בעלי המקצוע שפורטו בפרק ג' לפקודה; שהרי, לא בר
שימה סגורה ענייננו.
אלא, שלא בכך העניין, לדעתי. העניין איננו בשתיקתה של פקודת הראיות אשר אכן שתקה לגבי פונקציונרים רבים אחרים, כי אם בשתיקתו של חוק ני"ע, אשר אמור היה לשמש אכסניה לחסיון זה, אילו ביקש המחוקק להחילו על החתם.

בין כך ובין כך, נראה, אין בתקנה 24 עסקינן - על פי מעמדה ועל פי ניסוחה - כדי להעמיד מחסום בפני
חובת החתם להעיד על המידע שנצבר
אצלו בתקופת ההנפקה, כאשר עדות זו נדרשת בבית המשפט לצורך ליבונם של נושאים הנדונים בו, בהקשר לאותה הנפקה.

כך ככלל. קל וחומר כך, כאשר ענין לנו בנושאים החורגים, לכאורה, מתחומי ההתנהגות הנורמטיבית, והנדונים במסגרת הליך פלילי, בו עלול החסיון לשמש מחסום בפני
בירורם של אישומים הכרוכים בשיבוש תיפקודו התקין של שוק ההון.
בהיבט זה של הסוגיה אדון בהמשך, במסגרת הדיון בחסיונותיהם של אנשי הבנקים.

עוד יוזכר בהקשר זה, כי כאשר בחוק ניירות ערך עסקינן, הרי, עניין לנו בחוק המושתת כולו, ומלכתחילה, על עקרון הגילוי הנאות, המהווה, לפי רוח החוק, בסיס ויסוד לפעילותו התקינה של שוק הון משוכלל.
יוזכר עוד, כי גם החתם, נשוא דיוננו זה, כפוף הוא מכח החוק לחובת הגילוי הנאות, וכמו כל מי שנקשר להנפקה, כך גם הוא, נושא בחובת גילויו הנאות של כל פרט החשוב למשקיע הסביר. המסקנה המתבקשת הינה איפוא, כי תקנה 24, המעמידה בפני
החתם חובת סודיות, והמתייצבת בכך כנגד חובת הגילוי הנאות המוטלת עליו מכוח החוק, אינה יכולה להתיחס אלא אל חריגיה של חובת הגילוי, הם בלבד.

עדיין שאלה היא, האם הבשילו הדבר
ים בענייננו, כדי יצירת חסיון לחתם מכח הפסיקה?
דומני, שהתשובה המתחייבת היא בשלילה.
אכן, כפי שטענו בפני
, סניגוריהם המלומדים של הנאשמים, בכוחה של הפסיקה ליצור חסיונות מעבר
לאלה שנקבעו בפקודת הראיות, ששם, כפי שהוזכר, הרשימה איננה סגורה (ראה, בב"ש 368/86, 298 ציטרין נ' בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין פ"ד מ"א (2) 337; וראה שם דבר
יו של הנשיא שמגר (כתוארו אז) בעמ' 361-358). ואולם, הרחבה זו של רשימת החסיונות והחסוים, כך מסתבר
, איננה מעשה של יום-יום, ובתי המשפט נוהגים לגביה ביד קפוצה. כפי שהובהר, אל מול הצורך בהסתרת עניניו של אדם על רקע כזה או אחר, מתיצב ככלל, אותו אינטרס ראשוני במעלה, הוא, גילוי האמת, שרק לעתים רחוקות ייסוג בפני
הערך האחר ככל שזה אכן מתבסס על צורך חבר
תי ראשון במעלה, והחיוני לא פחות הימנו.

בהשלכה לעניננו, מוסכמים עלי דבר
יהם של באי כח הנאשמים 1 ו2-, כי הרציו העומד בבסיס תקנת הסודיות החלה על החתם, הוא הצורך בטיפוחה של מערכת יחסי חתם-מנפיק, המושתתת על אמון ודיסדקרציה. אלא, שבין הצורך בטיפוחה של מערכת יחסים כזו, לבין השמת מחסום לפיו של החתם, בהיקראו לעדות במסגרת מאמצי חשיפת האמת שנגלתה לו במהלך פעילותו החתמית, רחוקה בעיני הדרך.
ודילמא, כיצד יכול האינטרס האישי של המנפיק לשמירת סודותיו, לעמוד אל מול התכלית המפורשת של חוק ני"ע, שהוא ההגנה על ציבור המשקיעים בשוק ההון, בפני
מעשי מירמה והונאה אפשריים, מצידו של זה נגדם?
דומני, כי זהו בדיוק ההיגיון העומד בבסיסו של הסעיף המסמיך, הוא סעיף 56ג', הנותן סמכות בידי מי שהוסמך על ידי יושב ראש רשות ניירות ערך "לחקור כל אדם" שלגביו התעורר חשד לביצוע העבירה על החוק, לדרוש ממנו להתייצב בפני
ו "ולמסור לו כל פרט וידיעה הנוגעים לאותה עבירה"; סמכות, שתשלילה הוא חובתו של הנחקר להענות לדרישה זו המופנית אליו; והדבר
ים בר
ורים (ראה, על העימות בין אינטרס היחיד לאינטרס הכלל בנושא החיסיון, עליו עומד בית המשפט, בין היתר, בב"ש 368/86, 298 ציטרין נ' בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין פ"ד מ"א (2) 337; ראה שם דבר
יו של הנשיא שמגר (כתוארו אז) בעמ' 361-358).

סיכומה של נקודה זו, הוא, שאין בסיס, לא בחוק ולא בפסיקה, להענקת חסיון לחתם כנגד חובת מסירת עדותו על מעשי עבירה שנכרכו, לכאורה, בהנפקה נשוא הסכם החתמות אשר נכרת בינו לבין החבר
ה המנפיקה.

ד. החיסיון הבנקאי -
ד.1. אנשי הבנק, כמו החתמים, אשר אף לגביהם עתרו הסניגורים המלומדים, כאמור, לחסיון בענייננו, אינם נימנים עם בעלי החיסיון בפרק ג' לפקודת הראיות; לא עם אלה הכפופים לחיסיון מוחלט, אף לא עם אלה הכפופים לחיסיון יחסי (ראה, דבר
י בית המשפט בע.א. 174/88, גוזלן הנ"ל, בהתייחסו לסעיף 39 לפקודה ובקובעו שאין הסעיף משנה את חובת הגילוי הנגזרת כאמור מסעיף 1 לפקודה).
כמו בענין החתם, כך גם בעניננו זה, אין לחיסיון הבנקאי עיגון, אף לא בחוק הרלוונטי, קרי, בפקודת הבנקאות, שהרי, כפי שנקבע בפסיקה, אין עניינו של סעיף 15(א) לפקודת הבנקאות 1941, ביחסי בנק-לקוח (ראה, ענין גוזלן הנ"ל, בעמ' 566).
עם זאת, אין מחלוקת בדבר
קיומו של חסיון בנקאי, הנובע מן הצורך החבר
תי-כלכלי בקיומה של מערכת יחסים אמינה ודיסקרטית בין בנק ולקוחותיו, שבלעדיה לא תיכון כלכלת שוק יעילה.
חיסיון בנקאי זה, עליו עמדה הפסיקה לא מעט, שניים הם פניו; האחד חוזי, והשני סטטוטורי, כשהאחרון מבוסס על סעיף 2(8) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א - 1981, כעולה - אם כי לא באופן נחרץ - מפסקי הדין בענין גוזלן ובענין סקולר המוזכרים לעיל.
חיסיון זה, יש להבהיר מיד, מסויג הוא ויחסי. אין הוא מקנה לבעליו זכות מוחלטת, אלא כזו הנדרשת לאיזון מול אינטרסים אחרים, שווי ערך או עדיפים, כמו, בטחון הציבור ושלומו, וכמו הצורך החבר
תי במיצוי הדין ועשיית צדק; הכל, בהתיחס למידת פגיעתו האפשרית של כל אחד מאלה, בערך מוכר וחיוני של החבר
ה או של היחיד.

ארבעה הם הפרמטרים שהעמידה הפסיקה לצורך איזון זה בין האינטרס העומד בבסיס קביעתו של החסיון, לבין האינטרס לחשיפת האמת ועשיית משפט (ראה, דבר
יו של בית המשפט בפסק הדין בר
ע"א 1917/94 סקולר נ' ג'רבי, פ"ד מז(5) 764) (להלן: סקולר)
האחד, מידת החיוניות והחשיבות של המידע שחשיפתו נדרשת; השני, התשתית הראייתית העומדת בבסיס הדרישה לחשיפתו; השלישי, חוסר היכולת למצוא לו חלופה; והאחרון, ייעודו של מידע זה לעשיית משפט, בלבד, ולא מעבר
לפרופורציה הדרושה (שם, בעמ' 774).

ד.2. האם גובשו פרמטרים אלה בענייננו?
יוזכר, עסקינן בכתב אישום המבוסס על חמישה אישומים מתחומי עבר
יינות שוק ההון; בהם, אישומים בגין עבירות הרצת מניות, ועבירות מירמה והונאה. אלה בוצעו, אליבא דתביעה, על ידי הנאשמים 1 ו2-, במהלכה של ההנפקה נשוא דיון זה, כשנאשמים אלה מסתייעים, לפי גירסת התביעה, ביתר הנאשמים שהיו מעורבים, אליבא דדידה, בקטע מסוים בלבד של העשייה הפלילית, שלאחר ההנפקה.
דומני, כי די בתיאור תמציתי זה של הנושא העומד על הפרק, על מנת להגיע למסקנה בדבר
הצורך בדחיקתו של החסיון המבוקש, בפני
הצורך בליבונם של האישומים האמורים; שאם נכונים הם כנטען, הרי, שענין לנו במעשים שעלולים היו לפגוע קשות בתקינות פעילותו של השוק בכלל, ובמשקיעים הסבירים ששמו יהבם בנאשמים ובמצגיהם, בפרט.
אומר בית המשפט בפרשת גוזלן הנ"ל, בדונו באותו מיפגש בעייתי בין שני האינטרסים הנוגדים, זה החותר להגנת הפרטיות והמתבסס על סעיף 2(8) לחוק הגנת הפרטיות; וזה החותר לעשיית משפט:
"... אכן, אם פיסקה (8) יכולה בכלל לחול בעניננו (ועל כך אין אנו מחווים דעה), אין היא יכולה להגן אלא על מי שבתום לב מבקש להגן על "עניניו הפרטיים" ולא על מי שמבקש להסתיר קנוניה שנעשתה בינו לבין אחר לגבי השימוש בחשבונו המתנהל בבנק..." (וראה דבר
ים דומים שנאמרו בענין זה, גם בענין סקולר הנ"ל, בעמ' 771).

פשיטא, אין הזכות לפרטיות, ואין החיסיון שנועד להגן עליה, יכולים, לדעת בית המשפט, לשמש עיר מקלט למי שעבר
על החוק ומבקש לחסות, לאחר מכן, בצל כנפיהם של אלה.
ובהשלכה לעניננו, דומה, כי אין להעלות על הדעת, כי מי שמואשם במזימה לשיבוש פעילותו התקינה של שוק ההון לצרכי חמדנות אישית, יוכל להיסמך על הידיעה המרגיעה, שעדים מרכזיים אשר אמורים על פי התביעה, לחשוף מעשיו, ייחסמו עם עלותם לדוכן, מכח החסיון הנטען.
מילים אחרות, גם אם מוסכם על הכל, כדבר
י בית המשפט בענין סקולר, כי חובת הסודיות עולה מעצם טיבו של החוזה שבין הבנק ללקוח ומאופיו של מערך היחסים ביניהם; וגם אם סודיות זו נגזרת מחוק הגנת הפרטיות, הרי, איש לא יוכל לסבור כי יעודה הוא, הגנה על מי שפעל בקנוניה עם אחר, נגד צד תמים.

האם הונחה בעניננו התשתית הראייתית הצריכה להוכחתו הלכאורית של אותו העדר תום לב?
כבר
הוזכר, כי עד להעלאתן של טענות החסיון נשוא דיון זה, העידו בתיק דנא, למעלה מ40- עדים, רובם ככולם, אנשים מן הציבור שהכירו את הנאשמים 1 ו2-, או מי מהם. עדים אלה מסרו בעדויותיהם, מי בר
צון ומי באילוץ, כי נתבקשו לפתוח חשבונות פיקטיביים בבנק, על שמותיהם, כאשר אלה לא נועדו לשמש לפעילותם שלהם כלל, אלא לפעילותם של הנאשמים 1 ו2-, כפי שהובר
ר להם לאחר מעשה, או לעתים בשעת מעשה.
מעורבותם של הנאשמים 1 ו2-, בפעילות הבנקאית הרוחשת הזו, סביב ההנפקה, עולה לכאורה מכל שהועד עד כאן, כאשר הדבר
ים גם מהוים לכאורה רקע למעורבותם הישירה או העקיפה של כל הנאשמים האחרים, בקטע מן הסיפור כולו.

ודוק: המדובר
הוא כמובן, באשמה לכאורית בלבד, כזו, שעדיין חשופה היא לסתירה ולהפרכה, ולו, על ידי העלאת ספק סביר לגביה. ואולם, לצורך עניננו, קרי, לצורך התרת החסיון הבנקאי, די בכך.

ועוד; מוסכם עלי כי יש מקום להבחנה בענין זה, בין החסיון הנדרש לגבי חשבונותיהם בבנק של הנאשמים עצמם, לבין חשבונות צד ג'. אלה האחרונים אמורים להחשף לפי הפסיקה, רק כאשר המדובר
הוא בחשבון ששימש בבירור, על פי הנטען, אכסניה פיקטיבית לחשבונו של המעורב במעשה העבירה.
בענין זה, דומני, נמסר שיקול הדעת לבית המשפט, המוסמך להחליט, פרטנית, לגבי כל שאלה בעת העלאתה, אם יש לסווגה כחסויה אם לאו (ראה, בענין ציטרין הנ"ל); וכך ייעשה.

בין כך ובין כך, נראה לי, כי די בכל שהובא, כמתואר, כדי להצביע על גיבושם של כל המבחנים שהועמדו על ידי בית המשפט בענין סקולר, לצורך איזון האינטרסים המתנגשים בעניננו. כך, כולל העדרה של חלופה ראייתית לעדויותיהם של החתם ואנשי הבנקים, וכולל, נושא המידתיות הנדרשת מעדות זו. שהרי, מי אם לא אנשי הבנקים שהיו מעורבים אישית בפתיחת חשבונות, בר
ישום הפעולות בהם, ובסגירתם, יוכל להעיד על אלה? וכיצד, אם לא על פי עדויותיהם אלה, תובר
ר מידת נכונותו או אי נכונותו של הנאמר בכתב האישום בנושאים האמורים?

ד. סיכומו של ענין
לא נותר לי, אלא לחזור ולקבוע, כי צדקה בעיני התובעת המלומדת, בטענה, כי ראש וראשון בשיקולים אותם יש להביא חשבון לצורך הכרעה בסוגיה עסקינן, היא האמת וחובת גילויה המלא, לצורך עשיית צדק.
צדקה היא בעיני גם בטענה, כי כאשר נדרש צימצומו של ערך ראשון במעלה זה, מול הערך האחר הכרוך בהגנת האינטרס האישי של מבקש החסיון, הרי שהשיקולים לצימצום כאמור, חייבים להיות בעלי חשיבות ראשונה במעלה; כמו, שלום הציבור ובטחונו, מחד גיסא, וכמו, הגנה על מערכות יחסים חיוניות, חבר
תיות או מקצועיות, מאידך גיסא.

בעניננו, כאשר אינטרס הסודיות הבנקאית ניצב מול אינטרס גילוי האמת ומיצוי הדין בנסיבותיו של כתב האישום כפי שתוארו, דומני, כי אין מקום להתלבטות הרבה, באשר לעדיפותו של השני.

התוצאה היא, איפוא, שגם החתמים, גם כל אנשי הבנקים הרלוונטיים לדיון, אשר כבר
נחקרו בר
שות, וכבר
גילו שם את שגילו, יידרשו לגלות אותו מידע הרלוונטי לבירור האמת, גם בבית המשפט.

טענת החיסיון לגבי החתם, תידחה. כך גם טענת החסיון לגבי עדי הבנקים, להוציא עדויותיהם של אלה, המתיחסות לחשבונותיהם של צדדים שלישיים, אשר תישקלנה פרטנית.
ניתן היום, 14.9.98, בהעדר הצדדים.

לפרסום מיום 16.9.98.

________________
ב. אופיר תום, שופטת

החלטה
הצדדים יזומנו לקבלת ההחלטה, שתהיה מונחת במזכירות בית המשפט.
________________
ב. אופיר תום, שופטת
5








עא בית המשפט העליון 249/97 תאודור בר נ' מנהל מס שבח מקרקעין, תל-אביב (פורסם ב-ֽ 19/11/1998)











תיקים נוספים על תאודור בר
תיקים נוספים על מנהל מס שבח מקרקעין
תיקים נוספים על תל-אביב




להסרת פסק דין זה לחץ כאן



הוספת מידע משפטי למאגר
שתפו אותנו במידע משפטי שנוכל להוסיף למאגר שלנו. פסקי דין, כתבי תביעה ו/או הגנה, החלטות וכו' יוספו למערכת ויוצגו באתרנו ובגוגל.


הוסף מידע משפט