שבתאי עמיר - בסטקום יישום פרויקטים בע"מ, מאיוסט אושיר, יגאל גרוס

 
שבתאי עמיר - בסטקום יישום פרויקטים בע"מ, מאיוסט אושיר, יגאל גרוס
תיקים נוספים על שבתאי עמיר | תיקים נוספים על בסטקום יישום פרויקטים בע"מ, מאיוסט אושיר, יגאל גרוס

25257/03 א     09/03/2004




א 25257/03 שבתאי עמיר נ' בסטקום יישום פרויקטים בע"מ, מאיוסט אושיר, יגאל גרוס




1
בתי המשפט
א 025257/03
בית משפט השלום תל אביב-יפו
09/03/2004

כב' השופטת אושרי פרוסט-פרנקל

בפני
:

שבתאי עמיר

בעניין:
תובע
עו"ד שפט דן

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
1 . בסטקום יישום פרויקטים בע"מ

2 . מאיוסט אושיר

3 . יגאל גרוס
נתבע
עו"ד זיו-נר ניר

ע"י ב"כ עו"ד
פסק דין
בפני
תובענה כספית על סך 16,710 ₪, שהוגשה בסדר דין מהיר.

טענות התביעה-
התובע הינו עורך ומוציא לאור ירחון בשם "שתיים על שתיים" (בייקס), העוסק באופנועים.
לטענת התובע, הנתבעת 1 חברת בסטקום יישום פרויקטים בע"מ
, ביקשה מהתובע באמצעות נתבע 2, שהינו מנהל בנתבעת 1, לפרסם עבורם מודעה בקטלוג האופנועים "שתיים על שתיים" היוצא אחת לשנה. ביום 10.4.02, מילא נתבע 3, שהינו מנהל נוסף בנתבעת 1, טופס הרשמה.
הנתבעים התחייבו לשלם בעבור הפרסום סך של 400$ +מע"מ. הפרסום המבוקש אכן פורסם והנתבעים לא שילמו בעבורו.
במהלך חודש מאי 2002, התקיימה פגישה בין התובע, נתבע 2 ומר גל, שהינו נציג "מיגון ושמע" - המפיץ של המעילים, אותם מייבאת "בסטקום". לטענת התובע, סוכם בפגישה, כי הנתבעים יפרסמו מודעה בירחון במשך שישה חודשים וישלמו בעבור כל פרסום 450$ +מע"מ.
התובע טוען כי כל חודש בחודשו, קיבל את אישור הפרסום מאת נתבע 2, באמצעות שיחת טלפון.
לאחר ארבעה חודשים, ביקש נתבע 2 להפסיק את הפרסום.
בכל חודש הומצאו לנתבעים חשבוניות. נעשו פניות רבות לנתבעים לתשלום החשבונות והתובע טוען כי בחודש אוקטובר 2002, נתבע 2 התייצב אצל התובע ואף קיבל לידיו צילום אמת של החשבוניות והבטיח לפרוע את החוב תוך שבעה ימים.
סכום התביעה הכולל, תשלום עבור פרסום בקטלוג בסך 400$ +מע"מ ובנוסף תשלום עבור ארבעה חודשי פרסום בירחון, כאשר החוב עבור כל חודש הינו 450$ +מע"מ.
עד ליום הגשת התביעה, פניותיו של התובע בדרישת התשלום לא נענו.

עד התובע שבתאי אמיר, בתצהיר עדות ראשית מטעמו, מפרט כי אחת לחודש טילפן אל נתבע 2, כדי לברר אם יש שינויים במודעה, ולקראת הפרסום בחודש ספטמבר 2002, הודיע לנתבע 2 כי התובע מחליף פורמט לעידכון, ולכן קיבל מנתבע 2 דיסק עידכון לפירסום.
לאחר 4 פירסומים, נתבע 2 ביקש להפסיק את הפרסומים. הנתבעים לא שילמו עבור הפרסומים. כל חודש הוצאה חשבונית ונמסרה לנתבעים.במהלך פגישה במשרדי התובע עם נתבע 2, ואדם בשם משה רוזן, קיבל נתבע 2 את צילום החשבוניות מדי אפי אלבחרי, עובד התובעת, ונתבע 2 הבטיח כי ישלם את החוב תוך שבוע.
כל פרסום נעשה לאחר אישור טלפוני של נתבע 2, והנתבעים ידעו אודות פירסום המודעה.
אכן היתה טעות בחשבוניות והנתבעים חויבו בטעות ב- 500$ במקום ב- 400$.
בח.נ. השיב כי את הפרסום הזמין נתבע 3. התובע ידע כי ההזמנה עבור חברה אך לא ביקש ערבות וזו היתה טעות שלו.
הוא השיב כי נספח א לתצהיר הנתבעים, הוא טופס הזמנה של התובע, עבור הפרסום הראשון ואין כאלה הזמנות עבור פרסומים אחרים, היות והוא ישב עם נתבע 2 במשרדי מיגון ושמע, אשר שם היה מופץ המוצר של נתבעת 1 וכל תנאי הפרסום וההתקשרות סוכמו ביניהם. לאחר מכן נשלח פקס עם הזמנת העבודה אך פקס זה לא נמצא בידו. והתובע לא הציג בפני
ביהמ"ש פקס כאמור בו היתה הזמנת עבודה נוספת.
צורת התשלום של נתבעת 1 היה שוטף פלוס תשעים יום מרגע שנשלחת החשבונית בסוף החודש, והפניות לגביה אל הנתבעים, על ידי אפי אלבחרי היו אחרי 90 יום.
עד תביעה נוסף משה רוזן בתצהיר עדות ראשית מטעמו כי נתבע 2 קיבל במשרדי שתיים על שתיים חשבוניות מאפי אלבחרי.
בח.נ. השיב כי אינו זוכר מתי היתה הפגישה אך זוכר כי היתה פגישה ואפי אלבחרי הגיש לנתבע 2 חשבונית וכן כי נתבע 2 לשלמן תוך שבוע ימים.
עד תביעה נוסף הינו מר אפי אלבחרי אשר הצהיר כי ממאי 2002 ועד ספטמבר 2002 עבד אצל התובע כמנהל כספים והפצת המגזין.
בכל חודש בו פורסמה מודעת הנתבעים, התובע הוציא חשבונית אשר אותה העד מסר ביד במשרדי אירגון ושמע וכך מסר גם את המגזין באותם משרדים, שבהם מופצים המעילים שיובאו על ידי הנתבעים.
הוא שלח את החשבוניות למשרדי נתבעת 1, שוחח טלפונית עם המזכירה ועם נתבע 2 בעניין תשלום החשבוניות ושלח את החשבוניות בפקס ובדואר.
במשרדי שתיים על שתיים בפגישה עם משה רוזן, מסר את צילומי החשבוניות לנתבע 2
בח.נ. השיב כי כי הגביה נעשית לאחר חודשיים, כיוון שהתשלום הוא שוטף פלוס ששים. הוא הביא את החשבוניות והחוברות ידנית למשרדי אירגון ושמע כי נאמר לו למסור זאת שם ולא במשרדי נתבעת 1. הוא מסר זאת לפקידה שישבה שם, אף אחד מהנתבעים לא ראה אותו מוסר את החשבוניות. רק לאחר 4 חודשים, כאשר רצה לברר את עניין התשלום, הובהר לו כי לנתבעים משרד במקום אחר. העד זכר את הפגישה בנוכחות אמיר רוזן ואושיר שאז שימש כעובד של התובע, וכן שמסר את החשבונית לנתבע 2.

טענות הגנה-
נתבעים 2-3 מודים כי ביקשו לפרסם בקטלוג השנתי, אך מדגישים כי פעלו בתור שלוחיה של נתבעת 1, שכן הם מנהליה. נטען כי, באותו מעמד התחייב התובע, שבנוסף למודעה הפרסומית, תפורסם כתבת תדמית על הנתבעת 1 ומוצריה, ואולם, התובע לא מילא את התחייבויותיו כמוסכם.
נטען כי, החשבונית מיום 1.5.02 חויבה ב- 500$, ולא כפי שהוסכם בין הצדדים, הנתבעים ביקשו לתקן את החשבונית, אך לא נענו.
לגבי הפרסומים בירחון, הנתבעים טוענים למערכת עובדתית שונה מזו התובע,נטען כי הוזמנה מודעת פרסום רק פעם אחת, ולא נעשתה כל הסכמה, בין אם אקטיבית ובין אם משתמעת לחדשה.
לא רק שהתובע המשיך לפרסם ללא ידיעת הנתבעים וללא הסכמתם, אלא, עצם הפרסום גרם נזק תדמיתי לנתבעים, שכן המשרד של נתבעת 1 לא היה מאויש כיוון שהמזכירה פוטרה, ובספטמבר עברו המשרדים לראשון לציון, כך שמי שפנה לחברה לא קיבל מענה.
הנתבעים מכחישים קבלת חשבוניות, זולת שתיים, בגינן נעשה הפרסום המוזמן.
ביום ה- 12.6.03, עם הגשת כתב ההגנה, הפקידו הנתבעים בקופת ביהמ"ש, סך של 4,889 ₪ וטענו כי סכום זה הוא הסכום המשקף את המחיר המוסכם של הפרסומים היחידים שהוזמנו ע"י נתבעת 1.
ביום ה- 21.10.03, הורה ביהמ"ש לב"כ הנתבעים, כי יפנה לקופת ביהמ"ש, כדי שזו תעביר את הסכום שהופקד בסך של 4,889 ₪, לב"כ התובע.
ב"כ התובע הודיע כי נעשתה טעות בחישוב החוב, והפחית את סכום התביעה ב- 118$, ששווים לטענתו, משהו בסדר גודל של 520 ₪.
לאחר הפחתה של 4889 ₪, אותם קיבל התובע מהנתבעים באמצעות קופת ביהמ"ש, סכום התביעה עומד כיום על סך של 6710 ₪ - חוב, ועוד פיצוי בגין עגמת נפש בסך 3000 ₪, סכ"ה 9710 ש"ח.

בתצהיר עדות ראשית, מפרטים הנתבעים, כי אין עילת תביעה אישית כנגד בעלי המניות. נתבעת 1 ביקשה מהתובע לפרסם פרסומת למעילי עור בקטלוג האופנועים שלהם והיתה הזמנה המתייחסת לפרסום מודעה אחת במחיר נסיוני. במהלך מאי 2002 התקיימה פגישה בין התובע לנתבע 2, ובין מר גל אשר בה סוכם, כי יפורסם במשך חודש נוסף, במחיר של 450 דולר. נתבעת 1, תוכל לחדש את הפרסום, ואת הפרסום עליה לחדש במפורש. לא ניתנה כל הסכמה, לא במפורש ולא בעקיפין לחידוש הפרסום, לא נשלח עדכון בדיסק. התובע המשיך לפרסם ללא ידיעת הנתבעים וללא שהירחון הגיע לידיהם. הוא מוסיף ומפרט, כי באמצע חודש אוגוסט 2002, משרדי הנתבעת 1 לא היו מאויישים ובספטמבר 2002 משרדיהם עברו לראשל"צ. פניית התובע היחידה אל הנתבעים, נענתה בתשובה מיום 4.3.03, ולא זכתה להתייחסות.
בחקירה נגדית השיב נתבע 2, כי לא פורסמה כתבת תדמית. סכום הפרסום היה צריך להיות מחוייב ב - 400 דולר ולא ב - 500 כפי שפורסם, בנוסף פורסמו פרסומים שלא הוזמנו וזאת ידע ממכתב ב"כ התובע, לעניין התשלום. את סכום הכסף שהפקיד בביהמ"ש, לא הסכים בתחילה להעביר לתובע, כיוון שהתובע היה אמור להמציא לו זיכויים ולא עשה זאת. הפגישה עליה העיד התובע ועדיו התקיימה אך לא נמסרו כל חשבוניות.
יגאל גרוס
בחקירה נגדית השיב כי כל המידע שיש לו הוא מהנתבע 2 כיוון שלא השתתף בפגישות.

עד הנתבעים מר גל רום, הבעלים של משרדי מיגון ושמע העיד כי בפגישה ב2002 עם הנתבע 2 והתובע, דובר בקשר לפרסומים ותגובות השוק לפרסומים ולדבריו לא הוא ולא מזכירתו קיבלו חשבוניות עבור הנתבעים, לנתבע 2 לא היה כל שולחן עבודה במשרדיו. בנוסף לא הושאר כל דבר דואר במשרדו עבור הנתבעים.

סיכומי התובע:
ב"כ התובע טוען לעשיית עושר ולא במשפט. פורסמו 4 פרסומים, לטענת הנתבעים 3 לא באישורם. גם אם כך הדבר יש לשלם עבורם. הנתבעים או המפרסם, שלהם מסרו את הדיסקט לתובע ובנוסף פס"ד כנגד הנתבעת 1 לא יועיל באין יכולת לשלם מטעמה.
לטענתו יש לחייב את הנתבעים 3,2 היות ולא ענו לשאלה האם החברה יכולה לשלם והם התעמרו בתובע ובכסף שהגיע לו והופקד בבית המשפט. רק לאחר שביהמ"ש חייב אותם הם העבירו את הסכום לתובע.

נתבעים 3,2 הזמינו את השירות בשם הנתבעת 1, בצעד של מרמה ולכן עליהם לשלם גם בגין עגמת הנפש שנגרמה לתובע. הם הזמינו שירות במטרה לא לשלמו, הנתבע 2 לטענתו, מודה בהזמנת שלושת הפרסומים ולגבי עדות מר גל אין לקבלה.

סיכומי הנתבעים:
הנתבעים 3,2 הם דירקטורים ובעלי מניות בנתבעת 1 וכל המו"מ וההסכמים נעשו בשם הנתבעת 1, על פי תורת האורגנים אין לחייבם וכאן יש לקחת בחשבון את עדות התובע שלא לקח ערבות אישית מהם. העובדה שנתבעים 3,2 הפקידו את הסכום שאינו שנוי במחולקת ביהמ"ש והעבירו אותו לתובע מגלה תום לב מצידם. אף אחד מהנתבעים 3,2 לא התחייב באופן אישי אפי אלבחרי מטעם התובע לא זכר פרטים רבים ודיבר על שוטף פלוס 60 ולא ברור כיצד הגיע לחודש יוני, לגבי חשבונית של חודש מאי. לא יתכן שמר אלבחרי דיבר עם מזכירת הנתבעת 1 אשר זו פוטרה באוגוסט 2002, אותו מר אלבחרי העיד כי עבד עד ספטמבר 2002 ולכן לא ברור כיצד השתתף בפגישה באוקטובר 2002, ועוד המשיך להמשיך ולגבות את החוב, לא הוצג כל דיסק שהועבר לתובע מהנתבעים על פי דברי התובע, לא נכון גם לחייב את הנתבעת 1 בפרסומים שלא הזמינה וכך גם לגבי אי פרסום כתבת התדמית.

דיון
המסגרת הנורמטיבית
סעיף 4 לחוק החברות התשנ"ט - 1999 (להלן "החוק") קובע את הכלל הבסיסי בדיני חברות:
"חברה היא אישיות משפטית נפרדת הכשרה לכל זכות, חובה ופעולה המתיישבת עם אופיה וטבעה כגוף מאוגד, על-כן קם מסך בין האישיות המשפטית של החברה לבין בעלי המניות".

סעיף 54 לחוק קובע:
"54. אחריות יחידי האורגן.

(א). אין בייחוס פעולה או כוונה של אורגן, לחברה, כדי לגרוע מהאחריות האיש שיחידי האורגן היו נושאים בה אילולא אותו ייחוס.
(ב). נוסף על הוראת סעיף 6 רשאי בית המשפט לייחס את זכויותיה וחובותיה של החברה ליחידים באורגנים השונים, אם התקיימו התנאים הקבועים להרמת מסך בסעיף 6 (ג), בשינויים המחויבים, או אם התקיים תנאי הקבוע בחיקוק לייחוס זכויות וחובות כאמור".

הרמת המסך
החוק מונה מספר עילות סטטוטוריות לשם הרמת מסך מעל התאגיד וחיוב אישי של בעליו: חוק החברות, התשנ"ט-1999 סעיף 6. הרמת מסך
"(א) הרמה של מסך ההתאגדות היא כל אחד מאלה:
(1) ייחוס זכויות וחובות של החברה לבעל מניה בה;
(2) ייחוס תכונות, זכויות וחובות של בעל מניה לחברה.
(ב) על אף הוראת סעיף 4, רשאי בית משפט להרים את מסך ההתאגדות אם התקיים לכך תנאי הקבוע בחיקוק או אם בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, או אם התקיימו התנאים הקבועים בסעיף קטן (ג).
(ג) בית משפט הדן בהליך נגד חברה רשאי, במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, להרים את מסך ההתאגדות בהתקיים אחד מאלה:
(1) השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל וכוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם;
(2) בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, בשים לב לכך שהיה יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה וכן היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה.
(ד) הרמת מסך לשם ייחוס חובות החברה לבעל מניה בה, תיעשה בשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(ה) אין בהוראת סעיף זה כדי למנוע מבית משפט להעניק סעדים אחרים, לרבות השעיית זכותו של בעל מניה מסוים בחברה להיפרע את חובו, עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל יתר התחייבויותיה".

התובע מבקש לטעון כי במקרה דנן, נתקיימו התנאים המבססים ייחוס החוב לנתבעים 2-3היינו, הצגת מצגי שווא, אי כוונה לשלם ידיעה ו/או החובה לדעת שנתבעת 1 לא תוכל לשלם לעו"ד.

לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, נקבעו חריגים, אשר מטרתם למנוע מצבים בהם המסך משמש את בעלי המניות, על מנת להסתתר מן הדין או להתל בנושים.

יחד עם זאת החוק קבע, שהרמת מסך תיעשה רק במקרים חריגים ביותר, בהם תכונותיה של חברה נוצלו על ידי אורגן שלה לטובתו ושלא בתום לב, זאת כדי שלא לערער את חיי המסחר במדינה.

כאשר מתקיימים אי אילו מן החריגים, הרי שניתן להרים את מסך ההתאגדות ולהתעלם מן האישיות המשפטית הנפרדת.
אי יכולתם של תאגידים לעמוד בהתחייבויותיהם ולפרוע חובותיהם אינו מחזה נדיר, ולמצער, בתקופה האחרונה. נושים של תאגידים, בחפשם אחר מקור ממנו יוכלו לגבות את כספם, מגישים תביעות אישיות נגד מנהלים ובעלי מניות של אותם תאגידים. בתביעות אלה עולות השאלות האם ניתן לחייב אישית את הבעלים והמנהלים בחובות של התאגידים ובאיזה מידה רצוי הדבר.

אישיותה המשפטית העצמאית של החברה מבוססת על חציצה בינה לבין בעלי מניותיה. מסך זה מפריד בין זכויות וחובות החברה לבין אלה של בעלי המניות. זהו עקרון יסוד בדיני התאגידים, המאפשר מסחר בעולם המודרני, בכך שהוא מאפשר לבעלי מניות לקחת סיכונים מסחריים סבירים, זאת בנוסף ליתרונות מיסויים וכספיים:
לחברה, מיום שנרשמה, אישיות משפטית עצמאית הנפרדת מזו של חבריה והיא כשרה לכל זכות, חובה ופעולה משפטית, המתיישבת עם אופיה וטבעה כגוף מאוגד. לחברה אישיות משפטית כללית והיא משמשת מושא לזכויות ולחובות בתחומי המשפט השונים... עם הרישום קם גוף מאוגד אשר הדין מקנה לו קיום עצמאי. זוהי פיקציה שיצר החוק במגמה לאפשר לאנשי עסקים ולאחרים לנהל את פעילותם במסגרת משפטית מלאכותית, על יתרונותיה וחסרונותיה." (פרופ' יוסף גרוס, חוק החברות החדש מהדורה שניה, 43-44).
הרמת מסך הינה שלילת האחריות המוגבלת, כאשר נעשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות.
עקרון הפרדת האישיות המשפטית הנפרדת הינו עיקרון על בדיני החברות והוכר בפסיקה ובחקיקה ככזה.
החריג לכלל זה הוכר ועוגן כאמור לעיל בחוק החברות בסעיף 6.

לכאורה, לפי לשון החוק הוקנה לבית המשפט שיקול דעת נרחב בבואו להחליט אם להרים את המסך אם לאו, ואולם דעת המלומדים הינה כי הפעלת שיקול דעת זה יעשה בהתאם לקווים שנקבעו בפסיקה - היינו שהרמת המסך תעשה רק במקרים חריגים כאשר הוכחו עובדות המצדיקות הרמת המסך.

כאמור בסעיף וכפי שנראה בהמשך, עיקרון אי-הרמת מסך, דהיינו אישיות משפטית נפרדת של התאגיד, הינו עיקרון רב חשיבות בדיני תאגידים. עקרון זה קובע כי בין התאגיד ובעל המניות קיים "מסך" החוצץ בין האישיות המשפטית של התאגיד לבין האישיות הטבועה בבעלי המניות, כך שכל אחד מהם יכול לשאת על עצמו זכויות וחובות באופן נפרד ועצמאי. הרמת המסך תתבצע אך ורק " במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים". יש לזכור כי הרמת מסך הנה החריג לכלל אשר בו לחברה ישות משפטית נפרדת מבעלי המניות בה, כלל זה אומנם חזק אך אינו כלל ברזל, מטרתו היא יצירת וודאות בדבר התוצאות הנובעות מהפעלת עסק, אצל בעלי המניות, תוך מתן הגנה לפעולותיהם במסגרת התאגיד, כאמור בהלכת סלומון הוותיקה, ופסיקה מקומית ענפה.

יפים לכך דבריה של כב' השופטת ורדה אלשיך -בש"א (תל-אביב-יפו) 13857/01 - שמואל רובננקו נ' שיא החזקות . תק-מח 2001(2), 5984 ,עמ' 5985. "מהותה של "הרמת מסך" במובנה ה"קלאסי" הינה ביטול "קו החיץ" של האישיות המשפטית הנפרדת, ומתן זכות לנושה של חברה להיפרע מכיס העושר הפרטי של בעלי המניות בחברה. אין חולק, כי צעד זה, הנסמך כיום על סעיף 6 לחוק החברות התשנ"ט (1999), הינו צעד חריג, הננקט אך ורק במקרים קיצוניים בלבד, בהם נעשה שימוש בולט לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת, או שפעולות בעלי המניות עצמם שמו אותו לפלסתר."

ובלשונו של השופט זוסמן בע,א 471/88 דוד יעקוב ואח' נ' המפרקים במאוחד של מקיף חברה להשקעות בע"מ ואח', פ"ד כג (65 (1, עמ' 70:
"...יש ובית המשפט מרים את המסך של תאגיד אשר מאחריו מסתתרים בעלי המניות ונוהג בהם ובחברה כבאדם אחד. אך בעשותו כן חייב בית המשפט לנהוג בזהירות שלא ייצא שכר ההזדהות בין חברה ובעל המניות בהפסד היתרונות של ניהול עסקים באמצעות חברה כנהוג במסחר של ימינו".
"התעלמות מישותה הנפרדת של החברה בעניין דנן יכול שתגרום אי צדק יותר משתהא צודקת, ויכול שתגרום ערבוביה ששיעורה לא ניתן לקבוע מראש".

קיימת פסיקה ענפה בדבר העילות להרמת מסך, אותה משמרות העילות הסטטוטוריות המניות בחוק.

ד"ר אירית חביב סגל, בספרה "דיני חברות לאחר חוק החברות החדש", כרך א' הוצאת אל -טק הפקות בע"מ 1999, מצביעה על כך שבתי המשפט פעמים רבות עשו שימוש בסוגיה של הרמת המסך, משום הקלות שבה מאפשרת ההלכה את היצירה השיפוטית, שעה שניתן היה להתמודד עם הסוגיות שהתעוררו באותם מקרים בהקשר של דוקטרינות אחרות מדיני החברות ולהימנע מהרמת המסך.
המבחן הראשון והבולט מכולם, בו נעשה שימוש לצורכי הרמת מסך הינו "שימוש לרעה" במסך ההתאגדות.
דר' חביב סגל בספרה הנ"ל מציינת, כפי שציינתי לעיל, כי עצם העובדה שבעל מניות מבקש להימנע מהטלת אחריות עליו, עדיין אינה נחשבת לשימוש לרעה במסך ההתאגדות [עמ' 253]. ואולם, מציינת המלומדת:
"הנחתה של מערכת המשפט היא, שעל היזם לעשות שימוש הוגן במבנה ההתאגדות והיתרונות שזה מקנה לו .... כמו כן, עליו להימנע ממימון פעילותו במבנה הון הצפוי להוביל את החברה לחדלות פירעון, קרי, למצב שבו לא יהיו לנושים די מקורות הון בכיס העושר של החברה על מנת להיפרע את חובותיהם. עליו להתאים את גובה ההתחייבויות וההלוואות שנוטלת החברה לשווי ההון העצמי שהושקע בה, ואף להתאים את שווי נכסי החברה שהוא משיב לכיסו הפרטי, בכל דרך שהיא של חלוקה לבעלי המניות, למצבה של החברה ולהתחייבויותיה". (עמ' 253).

דר' חביב - סגל מציינת, כי לדעתה אם נתחשב בעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת, אזי את המבחן הקבוע בסעיף 6 לחוק של "בנסיבות העניין, צודק ונכון לעשות כן", יש להפעיל באופן דומה להחלת מבחן ה"שימוש לרעה", שאם לא כן, על פי לשונו, מאפשר סעיף זה הרחבת האפשרויות לשימוש בעקרון זה.

אם נסכם את הנ"ל, כאשר בית המשפט ימצא כי בעלי המניות של החברה נהגו בחברה כבתוך שלהם, כשלא טובת החברה ורווחיה עומדים נוכח עיניהם אלא טובתם האישית, ניתן יהיה לומר כי נעשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות ויהא זה נכון וצודק להרים את המסך.
קיימים מספר מקורות משפטיים להטלת חבות אישית על אורגן של חברה או אחד מבעליה.
תרמית בדיני חברות
לעניין עילת התרמית כבר נפסק כי ניתן להרים את מסך ההתאגדות בהתקיימותם של יסודות עובדתיים מסוימים, (ע"א 4606/90 -הנל). "הרמת מסך כזו מכוונת כנגד בעלי המניות שביקשו לנצל את תורת האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד למטרה לא כשרה כגון הפקת טובות הנאה לעצמם בדרך של מרמה, כשהם מבקשים להסתתר מאחורי המסך החוצץ ולהינצל מחמת תביעתם של הניזוקים או "משבט זעמו" של החוק."

בע"א (ירושלים) 1390/00 - חברה לבניין מלון הנביאים נ' אליהו פז.
תק-מח 2001(1), 710 ,עמ' 711. נקבע "ואכן, גם מבחן הרמת המסך המרחיב, לפי סעיף 6(ג)(2) לחוק החברות, תשנ"ט-1999, אינו מסתפק בנטילת הסיכון העסקי, בכדי לגרום להרמת מסך ההתאגדות וליצור חיוב אישי. הסעיף מונה שני תנאים מצטברים: האחד, שבניהול עסקי החברה היה משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה; והשני, שניהול עסקי החברה כאמור "לא היה לטובת החברה". הנה-כי-כן, אין די בקיומו של התנאי לפיו האורגנים פועלים תוך כדי נטילת סיכון לגבי יכולת הפירעון, אלא קיימת דרישה לתנאי נוסף, שפעילותם אינה לטובת החברה. כבית-משפט קמא, כן גם אנו לא התרשמנו, כי בענייננו התמלאו תנאים אלה. כל שכן לפי המבחנים שקדמו לחוק, אשר חייבו הוכחה של פעילות המגיעה עד לכדי מרמה של ממש (למשל: מעשי מרמה והונאה, תוך תכנון קלוקל מראש, שלא בתום לב ולשם הפקת רווחים אישיים - כפי שהדבר נדון בע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(705 (5)."

ולעניין נטל ההוכחה באשר להטלת אחריות אישית על אורגן בעילה של תרמית, ראה ע"א 125/89 - רו"ח עובדיה בלס נ' ערן פילובסקי ואח' . פ"ד מו(4), 441 ,עמ' 448-449.
"תוך התייחסות לע"א 260/82, סלומון נ. אמונה, פד"י ל"ח(257 ,253 ,(4):
אך טבעי הוא, שבית משפט, היושב לדין בהליך אזרחי, ידרוש הוכחה יותר קרובה לוודאות מן המבחן הרגיל, אם מיוחסת לבעל הדין מרמה ולא (למשל) רשלנות גרידא".
ע"ע 300023/98 - אלדד קונשטוק נ' נאוה דגן ו-2 אח' .תק-אר 2000(3), 85 ,עמ' 88. ""מטרה פסולה" היא לעניין זה "הוכחה מעל לכל ספק של תרמית בין בעת הקמת החברה בין בעת פעילותה ובין בסיום פעילותה" (הלכת וגיה עמ' 350 סעיף 16 ). דברים אלה שנאמרו לגבי הצדקת הרמת מסך, יפים גם לחיוב בעל שליטה בתאגיד מכוח דיני השליחות."

שאלת ניהול עסקים בתרמית, עלולה להתעורר גם בהתייחס לתקופת ניהול העסקים, ללא קשר לפירוק או אי פירוק החברה.

ע"א 4747/93 - דומת טקסטיל בע"מ (בפירוק) נ' דוד ביטי . פ"ד נ(2), 27 ,עמ' 37-38.
"סעיף 373 הנזכר הוא במהותו הוראה סטטוטורית בדבר "הרמת המסך", ויש בו משום פגיעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, לפיכך נפסק שהסעיף אינו קובע סטנדרט התנהגות אובייקטיבי, כמו שקובע סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, אלא הוכחת "מחשבת מירמה" (ע"א 148/82 גליק נ' ארמן ואח', פ"ד מה(3) 401 (להלן - עניין גליק), בעמ' 406), וכי "מן הדין להפעיל את התרופה הנזכרת בהוראה זו, אך ורק אם ניכר שהמנהל נתן ידו ביודעין, לניהול עסקי החברה על דרך תרמית, כלומר, במטרה לרמות את נושיה או נושיו של אדם אחר או כדי להשיג מטרה אחרת שיש בה משום רמיה או הונאה" (עניין ע"א 471/64 מנור נ' גולושטיין ואח', פ"ד יט(91 (2, בעמ' 100; ראה גם א' פרוקצ'יה דיני חברות חושים לישראל (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש סאקר, תשמ"ט) 50, לפיו המבחנים לצורך הטלת אחריות לפי סעיף זה זהים למבחנים של עוולת התרמית שבסעיפים 56ו-57לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]), כמו כן נקבע כי "כמות הראיות הנדרשות על-מנת להטיל אחריות אזרחית לפי סעיף 373 הינה מעל המידה הרגילה..." (עניין קופל טורס, בעמ' 449; וראה גרוס, בספרו הנ"ל, בעמ' 468-467). ראה גם ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל " חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(589 (1.)"

עניין אחריותם של נושאי משרה לפעולות התאגיד נדון בע"א 5017/92, מרכז הארגזים נ' עוזר, פ"ד נא (2) 200, 201 בו קבע כב' השופט טירקל כי תורת האורגנים באה לשרת יעדים חברתיים מסויימים. אין היא באה להגן על נושא משרה שסרח על ידי יצירת מצב שבו נשללת מן החברה או מן המפרק, האפשרות לתבוע אותו בגין מעלליו.
יש לבחון את התנהגות בעל התפקיד בחברה כדי לברר האם התנהגות זו עומדת בקריטריונים הנדרשים כגון הגינות אלמנטרית, תום לב מינימלי והעדר הטעיה בוטה או מרמה.

הקריטריונים לניהול עסקים בתרמית במסגרת דיני החברות פורטו בתיק פירוק 315/92 המרצה 377/94, עו"ד גולדשטיין כמפרק ס. עויסאת נ' עויסאת, דינים מחוזי כו(8), 713. בפסק הדין הנ"ל קבע כב' השופט גינת כי שיטות המשפט השונות נוהגות להרים את מסך ההתאגדות בדרך של הטלת אחריות אישית, לצורך הגנה מתרמית. לדבריו:
"במקום שבו התרמית יוצרת מצג שווא, יש מקום להטיל על המנהלים שהיו חלק מתרמית זו את הנזקים שהביאה התרמית, יהא הכינוי שניתן לפעולה אשר יהא".

בספרו של פרופ' י. גרוס, "דירקטורים ונושאי משרה בחברה" (המכון למחקר עסקים בישראל, תשמ"ט), ציין המחבר כי בעל מניות עשוי להיות אחראי מכוח הסעיף הנדון, רק אם יוכח כי הוא נטל חלק פעיל בהחלטות ניהוליות של החברה, אשר נעשו למטרת מרמה.
בתי המשפט נהגו להרים את מסך ההתאגדות כתגובה לשימוש לרעה שעשו בעלי המניות במסך ההתאגדות.
ההנחה של מערכת המשפט היא כי על היזם לכבד את ההפרדה בין כיס העושר של החברה לבין כיס העושר הפרטי שלו. כמו כן, עליו להימנע ממימון פעילותו במבנה הון הצפוי להוביל את החברה לחדלות פירעון, קרי למצב שבו לא יהיו לנושים די מקורות הון בחברה על מנת לפרוע את חובותיהם.
עירוב נכסי החברה עם הנכסים הפרטיים של בעלי המניות, מימון עצמי קטן יותר, יחס מינוף גדול במיוחד והברחת נכסים מהחברה לבעלי המניות ללא תמורה ראויה, נחשבים לשימוש לרעה במסך ההתאגדות המצדיק את הרמת המסך.
אם כן הקריטריונים אשר בהם נקטה הפסיקה הוא מצג מלא של כל התשתית העובדתית לקיומה של עוולת התרמית, בדרך העולה על מאזן ההסתברויות הרגיל של המשפט האזרחי, קרי הוכחה מעל לכל ספק של תרמית, והרי כאן התובע העיד כי היה מודע למצב החברות לאורך כל הדרך.

בפסיקה נקבע כי נדרשת הוכחה של כל התשתית העובדתית לקיומה של עוולת התרמית וכן כי רמת ההוכחה הנדרשת קרובה יותר לוודאות מן המבחן הרגיל של מאזן הסתברויות הנהוג במשפט האזרחי:

"אך טבעי הוא, שבית המשפט, היושב לדין בהליך אזרחי, ידרוש הוכחה קרובה יותר לוודאות מן המבחן הרגיל, אם מיוחסת לבעל הדין מרמה ולא (למשל) רשלנות גרידא" (ע"א 125/89, רו"ח עובדיה בלס נ' ערן פילובסקי ואח', פ"ד מו(4),441, 448-449 (להלן: "עניין עובדיה").
אינני מוצאת כי בוצעה תרמית על ידי נתבעים 3,2 כנגד התובע והתובע לא הרים את נטל ההוכחה הנדרש להרמת המסך בעילת תרמית. התובע לא ביקש מהנתבעים 3,2 ערבות אישית. התובע לא הצליח להראות כי הנתבעים 3,2 ניהלו את החברה שלא ביושר ובניגוד לאינטרסים שלה ולא הצליח להוכיח את טענת התרמית.

מיותר לציין כי טענת מרמה בקשר לכך חוסה בצל ס' 57 לפקודת הנזיקין, ראה על כך - ע"א 783/83 - שמואל קפלן נ' מרדכי נובוגרוצקי ו-2 אח' . פ"ד לח(3), 477 ,עמ' 489-490.

אורגנים של החברה מחוייבים בשתי חובות אשר זוכות להדגשה במסגרת החוק, ונגזרות ממעמדם בחברה ומאופי תפקידם. הפרת חובות אלה מקימה עילה להטלת חבות אישית ישירה עליהם:
1. 1. 1. חובת זהירות ומיומנות (סעיפים 252, 253 לחוק החברות): חובת זהירות זו שואבת את תוכנה מחובת הזהירות הכללית אשר בפקודת הנזיקין. אמת המידה למיומנות הועלתה, והושוותה לזו הנדרשת מבעל מקצוע בתפקיד דומה, מידת מיומנות גבוהה יותר מהאדם הסביר הרגיל. החוק קובע אמת מידה למיומנות אותה צריך נושא המשרה לנקוט - "נושא המשרה הסביר", כלומר נדרשת מיומנות מקצועית. ההלכה בעניין זה נקבעה בע"א 817/79 - אדוארד קוסוי נ' בנק י.ל. פויכטונגר בע"מ פ"ד לח(3), 253 ,עמ' 278-279. נושא משרה חב את חובת הזהירות כלפי החברה בה הוא מכהן (על פי הלכת percival - percival vs. wright [1920] 2ch. 421), ולא כלפי צדדים נוספים כגון נושים, בעלי מניות ועובדים. עם זאת, ניתן להרחיב את חובת הזהירות כלפי גורמים נוספים, אם אחריות כזו כלפיהם קיימת מכוח הוראות חוק אחרות.
2. 2. 2. חובת אמונים (סעיפים 254 - 257 לחוק החברות): העקרון בבסיס חובה זו הוא כי אסור לנושא המשרה לנצל את מעמדו המיוחד בחברה כדי להרוויח רווח אישי או יתרונות אישיים אחרים. בד"נ 7/89 פנידר נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673, 696 אמר הנשיא שמגר, כי חובת תום הלב במשא ומתן המוטלת על מנהליה, הינה ביטוי נוסף לחובות האמון המוטלות על המנהלים גם כלפי צדדים מחוץ לחברה.

חוק החוזים
חוק החוזים ועילות חוזיות אשר הוא מקים, כמו למשל הפרת חובת תום הלב במשא ומתן לכריתת חוזה (סעיף 12 לחוק החוזים), בקיום חוזה (סעיף 39 לחוק החוזים), וכן בכל דיני החיובים באשר הם, על פי סעיף 61(ב) לחוק, יכולים להביא לחיוב אישי של האורגן אשר אחראי לכריתת החוזה. זוהי חובה קוגנטית שאין להתנות עליה. הדרישה היא להתנהגות שתיעשה ביושר, בהגינות ובאמון. גם הטעיה יכולה להיות עילה להרמת מסך, שכן היא פוגעת ביסוד הרציה שבבסיס ההסכמה בין הצדדים:

הטעיה
מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, "הטעיה" - לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן.

חשוב להדגיש כי הפסיקה מסוייגת מהטלת אחריות אישית במקרים הללו, שכן הבא להתקשר בחוזה עם תאגיד, עושה זאת מרצון. בניגוד לנושה נזיקי שהוא "נושה כפול", הנושה החוזי יכול לברור עם מי הוא מתקשר ואת אופי ההתקשרות החוזית ולכן הוא "נושה מרצון". הנושה החוזי יכול לאמוד את סיכוייו וסיכוניו ולהתגונן מבעוד מועד. בעניין ע"א צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ ואחרים פד"י מח'(5) 669.
להלן הדגיש הנשיא שמגר את האבחנה בין השניים:
"הנושה החוזי של החברה יכול לבחור בין מסלול של התקשרות חוזית עם החברה בלבד, לבין מסלול של התקשרות חוזית עם החברה ובעלי השליטה בה. התנאת התקשרות עם החברה בחיוב אישי של מנהליה - חיוב עיקרי או משני (בטוחה קנינית או אישית - ערבות), פירושה העברת נטל סיכון חדלות פרעון החברה מהנושה אל בעלי השליטה (או נושאי המשרה, האורגנים של החברה או כל אדם אחר)....... נושה רצוני-חוזי אשר התקשר עם החברה בלבד אינו יכול לשטוח את טרוניתו כי החברה חדלת פרעון (להוציא מקרים נדירים דוגמת תרמית)"
עם זאת, הבחנה זו אינה מוחלטת ויש לבחון כל מקרה לגופו, שכן תכלית החוק היא להגן על מי שלא אמור היה להתגונן מראש מפני הנזק שנגרם. גם הנושה החוזי אינו אמור לצפות ניצול לרעה של מסך ההתאגדות כמו למשל הפרת אמונים של נושא משרה.

כך למשל בע"א (ת"א) 2571/99 וילי דרוקמן נ' איציק וצורי שותפות רשומה (טרם פורסם) (להלן: עניין דרוקמן), אשר ניתן על ידי ס. נשיא גרוס, וכב' השופטות קובו ורובינשטיין, נדון סכסוך חוזי בו חברה קיבלה סחורות אך לא שילמה עבורן. השופטת קובו קבעה כי:
"טענותיו של המערער שזורות כחוט השני בטענותיה של המשיבה 2, אשר רובן ככולן נועדו את ורק על מנת להתחמק ולפטור את המשיבה 2 שלא כדין מחובותיה למשיבה 1... המערער ניהל באופן בלעדי את המשיבה 2 תוך שהוא מבצע מניפולציות עסקיות במטרה לרוקנה מתוכנה ולחמוק מתשלום לנושיה".

בע"א (ת"א) 1606/00 אלימלך נ' מנועי אריה (טרם פורסם) (להלן: עניין מנועי אריה), אשר נדון אף הוא על ידי אותו הרכב, חויב המנהל על בסיס התחייבות אישית שנתן וכן עקב הפרת חובת תום הלב ולא באמצעות דוקטרינת הרמת המסך.

לעניין עקרון תום הלב:
"מהותו של עקרון תום הלב טמון בכך שהוא משלב סייגים חברתיים-אתיים לתוך הכללים החלים על פעולות משפטיות ועל פעולות אחרות המתלוות אליהן (ד"נ 7/89 פנידר נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673, 696). זוהי חובה קוגנטית שאין להתנות עליה. הדרישה היא להתנהגות שתיעשה ביושר, בהגינות ובאמון (בג"צ 59/80 שירותי תחבורה באר שבע נ' ביה"ד הארצי לעבודה, פ"ד לה(1), 828)".

לעומת זאת, בע"א (ת"א) 2643/01, זילברפלד יפה נ' טיצר סופט בע"מ (טרם פורסם) (להלן: עניין טיצר סופט), הפכה ערכאת הערעור את החלטת בית משפט קמא לחייב את נושאי המשרה באופי אישי בחובות החברה, עקב הפרת חובת תום הלב. אמנם, בעניין טיצר סופט, מצבה הכלכלי של החברה היה רעוע, אך ערכאת הערעור קבעה כי לא ניתן להסיק חוסר תום לב, מעיון בראיות אובייקטיביות כגון דוחות מע"מ. כמו כן נקבע כי חובת תום הלב "נמתחה" יתר על המידה בהקשר זה. ובלשון בית המשפט:
"קביעת הערכאה הדיונית משמעה גזירה שאין הציבור העסקי יכול לעמוד בה ואף אין הוא צריך לעמוד בה. שכן, מתעורר חשש כבד מפני תופעת "כדור השלג", לפיה כל אימת שחברה תיתקל בקשיים כלכליים כלשהם במסגרת פעילותה העסקית הרגילה, מיד תחול עליה חובת גילוי כלפי נושיה. אלו האחרונים, מטבע הדברים, יפסיקו עמה את הקשר ואף ידרשו את פירעון חובותיהם המיידי. התוצאה העגומה היא מניעה מראש של כל סיכוי להצלת העסק. שכן, בכך נמנעת מההנהלה האפשרות לנסות לשקם ולהציל את החברה שנקלעה לקשיים. בעצם הטלת חובת הגילוי במקרים כגון דא, מביאים את הקץ על כל חברה שנקלעת לקושי כלכלי. למותר לציין את משמעות הדברים האמורים במצב בו שרוי המשק הכלכלי בארצנו בעת זו..." (עניין טיצר סופט לעיל).

לדידי לא הצליח, למצער, התובע להוכיח אף אחת מהסיטואציות הנ"ל בקשר להתנהגותם של נתבעים 2-3.

חיוב אישי בחובות החברה הוא צעד מרחיק לכת המתבקש במקרים מסוימים כאשר נפל דופי בפעולות בעלי המניות או המנהלים בחברה.
כפי שפורט לעיל, הרמת מסך אפשרית במקרים של תרמית חוסר הגינות ופגיעה בעקרונות
היושר וחוש הצדק, במקרים שבעלי מניות עשו שימוש לרעה במסך ההתאגדות. גם באילו לא הצליח התובע להוכיח, במידת ההוכחה הנדרשת את טענותיו נגד נתבעים 2-3.

לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים הגעתי לכלל מסקנה, כי לא הונחו לפני בית המשפט ראיות שבכוחן ליצור יסוד להניח שפעולתם של נתבעים 2-3 בחברה - הנתבעת 1 - נעשתה תוך הצגת מצגי שווא ו/או תרמית, שכן הלכה היא, כי כמות הראיות הנדרשת להוכחת תרמית היא "מעבר למידה הרגילה" (ע"א 125/89 עובדיה בלס נ' עזבון רוזנברג, פ"ד מ(4), 441, בעמ' 449, מול האות ב').
ובכלל, הקמת עילה נזיקית כנגד מנהל, שלכאורה פעל בשם התאגיד, מחייבת הוכחת התקיימות יסודות העוולה אצל המנהל (ע"א 4612/95 מתיתיהו נ' שטיל פ"ד נא(4), 769) ועל פי מערך העובדות שהוצגו, לא ניתן להגיע למסקנה כי הנתבעים 2-3 ביצעו עוולה, במיוחד לא עוולת התרמית, אותה מייחס להם התובע. הדרך לקביעה, שחברה הנתונה בחובות אך ממשיכה בפעילות עיסקית שוטפת, נוטלת סיכון בלתי סביר כשהיא מתחייבת בתשלומים שונים, עד כי יש מקום לחייב אישית את מנהליה - ארוכה מאוד.

יודגש, כי ע"פ האמור בכתב התביעה ובסיכומי ב"כ התובע, אחריותם של נתבעים 2-3 מבוססת על טענות חלשות, כגון העובדה שנתבעים 2-3 הינם אורגנים של הנתבעת 1, הנתבעת 1 פעלה באמצעותם, ולנתבעים 2-3 קיימת אחריות אישית לתוצאות הפעולות שבוצעו על-ידם. בנוסף נטען כי, עצם כך שבדיון ההוכחות, כשנשאלו נתבעים 2-3 האם הם מתחייבים אישית לחוב, היה סירוב מצדם להתחייבות.
באותו הדיון, כשנשאל התובע ע"י ב"כ הנתבעים, מדוע לא ביקש שיחתמו על ערבות אישית, השיב, כי הייתה זו טעות מצידו שלא לעשות כן.
כך שברור שנתבעים 2-3 לא חתמו כערבים אישית, וזאת במיוחד לגבי נתבע 3, שכלל לא היה בקשר עם התובע.

בהתחשב ברמת ההוכחה המוגברת הנדרשת כתנאי להרמת מסך כדי לחייב מנהל חברה ולצורך ייחוס תרמית למנהל, מכאן שלא ראיתי כי יש הצדקה להרמת מסך החברה וקביעת אחריות אישית של נתבעים 2-3, כמו כן, לא הוכיח התובע כי הנתבעים ערבים אישית לחובת החברה, ואשר על כן אין אני רואה מקום לחייבם כערבים.

הנתבעים, למרות שלא קיבלו חשבוניות וזיכויים כדין, הפקידו בביהמ"ש סכום שאינו שנוי במחלוקת וזאת אף על-פי שהנתבעת 1 לא פעילה כיום, דבר זה מגלה תום לב מטעם הנתבעים, במיוחד לאור העובדה שלא נתנו התחייבות אישית, ללא קשר לחברה, לשלם את החוב.
ההפקדה נעשתה מכח תקנה 504 לתקנות. בהמלצת ביהמ"ש הועברו הכספים לתובע ללא כל תנאי.

אני מקבלת את גירסת ההגנה כי מי שהתחייבה עבור פרסום, אחד, הינה נתבעת 1 ונתבעים 2- 3, לא התחייבו, לא ערבו לחובות נתבעת 1 ואין להרים את מסך ההתאגדות של נתבעת 1 לגביהם.
אשר על כן אני דוחה את התביעה כנגד נתבעים 2-3.
וכעת, משנדחתה התביעה נגד נתבעים 2-3, כל אשר נותר עליי הוא לדון בטענות כנגד נתבעת 1, אשר תכונה להלן "הנתבעת".
נטל השכנוע
אכן בתיק זה, כבכל הליך תביעה שיגרתי, התובע הוא בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה" ולפיכך נטל ההוכחה להוכיח את טענותיו, עליו הוא מוטל. שהרי ידוע הוא כי הטוען טענה החשובה לעמדתו במשפט נושא בנטל השכנוע להוכחתה, כך תובע המבקש סעד, נושא בנטל השכנוע שנתקיימו כל העובדות המהוות את עילת התובענה, קרי, עובדות אשר את התקיימותן מתנה הדין המהותי על מנת לזכות בסעד המבוקש, (ראה ע"א 642/61 טפר נ' מרלה פ"ד 1000, 1005 - 1004 וכן עא 641/66 שפיר נ' קליבנסקי פ"ד כ"א (2) 358, 364).

סעיף 25(א) לחוק החוזים מורה, כי "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות".
במהלך השנים נתפסה הוראה זו כמשקפת הליך פרשני דו שלבי, לפיו אין נדרשים לפירוש על פי הנסיבות אלא במקום שדעתם של הצדדים אינה משתמעת מתוך החוזה עצמו. כך, מצא עצמו הפרשן בוחן בדקדקנות את נוסח החוזה ולשונו, ורק אם אותה "בחינה פנימית" של החוזה לא הובילה למסקנות חד משמעיות, פנה הפרשן ל"בחינה החיצונית" של הרקע, התכלית ומטרות החוזה.
התורה הפרשנית כיום גורסת, כי על הפרשן להיחשף לכל המקורות העומדים לרשותו על מנת לעמוד על אומד דעת הצדדים.
במקרה דנן, לעניין הסכם הפרסום בקטלוג השנתי, קיים טופס הזמנה בכתב ואולם נעלמות מן הטופס חתימותיהם של הנתבעים, אך אין חולק בין הצדדים כי הוסכם ביניהם הפרסום בקטלוג.
לעניין הפרסום בירחון, אין ראייה בכתב, ונראה כי נעשה חוזה בע"פ, כאשר לגבי פרטי תניות החוזה, אין תמימות דעים בין הצדדים.
במקרה זה, אין בפני
ביהמ"ש כל מסמך בכתב לאשר סוכם בין הצדדים, זה אומר כך סוכם, וזה אומר כך סוכם. התובע הוא אשר צריך להוכיח תביעתו ולצורך כך, לשכנע על פי מאזן ההסתברות באמיתות גרסתו לגבי תוכן ההסכם, ולדידי, אין לו לדיין אלא את אשר רואות עיניו וליבו נכון עמו.

התובע לא צלח בהרמת נטל ההוכחה, וכפי שאפרט להלן:
עולות תמיהות לא מעטות מגרסות התובע ועדיו.
התובע הביא לעדות את מר אפריים אלבחרי, אשר עדותו אינה קוהרנטית, שזורה בסתירות פנימיות עם תצהירו ואשר על כן אינה אמינה עלי:
מר אלבחרי הצהיר והעיד על כך שהיה מועסק אצל התובע בין התאריכים: מאי 2002 - ספטמבר 2002. בנוסף העיד מר אלבחרי כי, הליך הגבייה מתחיל עד שלושה חודשים לאחר יציאת החשבונית, שזה שוטף +60.
גם התובע בעדותו הסביר ואמר כי, תנאי האשראי הם: "90 יום, אבל אף אחד כמעט לא עומד בזה".
התובע נשאל מדוע המשיך לפרסם למרות שלא קיבל תשלום, והשיב כי "אני ואושיר - נתבע 1, היינו במו"מ להוצאת מגזין לחברות גדולות ושאלתי אותו מה עם התשלום, שזה רק אחרי 90 יום".
ש: "שלושה חודשים ממתי?"
ת: "מהרגע שנשלחת חשבונית, והיא נשלחת בסוף החודש".
התובע הצהיר כי בהתאם לפגישה במאי, פרסם בירחון בחודשים יוני - ספטמבר 2002.
אם כך, הפרסום הראשון נעשה ביוני, ובהתאם לדברי התובע ומר אלבחרי, חשבונית יוצאת בסוף חודש והגבייה מתחילה כשלושה חודשים אחרי, היינו, בסוף יוני הוצאה חשבונית, והגבייה הייתה אמורה להתחיל בחודש ספטמבר.
ואולם, העיד מר אלבחרי, כי כנראה שהחל את הגבייה ב - 1.7.
מר אלבחרי טוען כי במשך שבועות ניסה לגבות את החשבוניות ושוחח את המזכירה המון פעמים, אך לטענת הנתבעים, המזכירה פוטרה מאמצע אוגוסט והמשרד לא היה מאוייש, עניין זה לא נחקר, על כן יוצאים מנקודת הנחה שזאת האמת, ולכן לא מתיישבות טענותיו של מר אלבחרי, כי שוחח עם המזכירה המון פעמים. עניין התמוה עוד יותר בעיניי, הוא הטענה כי בפגישה שנערכה באוקטובר 2002 במשרדי התובע, נמסר לנתבע 2 צילום אמת של החשבוניות ע"י מר אלבחרי, ואולם מר אלבחרי הצהיר והעיד על כך שסיים את עבודתו אצל התובע עוד בספטמבר, כיצד ייתכן כי באוקטובר המשיך לבצע עבור התובע הליכי גבייה. מוטלות בספק גם טענותיו של מר אלבחרי כי גם לאחר הפגישה הנ"ל המשיך להתקשר לתובע בדרישות לתשלום: "צילצלתי אחרי שבוע, בין פעם לפעמיים בשבוע והוא אמר לי שהוא יכין את הצ'קים, צילצלתי יותר מחודש", היינו, הגיע חודש נובמבר ומר אלבחרי, שחדל מעבודתו אצל התובע עוד מספטמבר, ממשיך בהליכי הגבייה.
עניין נוסף הוא מען מסירת החשבוניות, כאשר מר אלברי טוען כי את כל החשבוניות מסר במשרדי מיגון ושמע, בעוד שהיה צריך להגישן במשרדי הנתבעת 1.
מר גל רום, שהינו נציג "מיגון ושמע" העיד כי: "אם היו משאירים דואר אצל המזכירה עבור אושיר, חד-משמעית הייתי יודע על זה".
התובע הביא עדות נוספת מטעמו ע"י מר משה רוזן, שהיה נוכח בפגישה שהתנהלה באוקטובר 2002. הפגישה המדוברת התקיימה בנושא של מיזם עסקי, שלא יצא לפועל בסופו של דבר, מר רוזן העיד כי היו מספר פגישות בעניין. העד לא זכר באיזה תאריך נערכה הפגישה, אך כשהשיב לשאלת ב"כ הנתבעים: "אתה זוכר טוב את הפגישה?", ענה: "אני זוכר די טוב". ב"כ הנתבעים תמה על העובדה כי העד, שנכח בפגישה עסקית, זכר דברים שכלל לא היו קשורים אליו, אך לא זכר את תאריך הפגישה. העד הגיב ואמר: " אני זוכר את התוכן ולא את התאריך. היו מס' פגישות", "ישבתי איתם ואני זוכר".
עניין נוסף הוא סעיף 8 לתצהירו של התובע: נאמר כי לקראת ספטמבר 2002, קיבל התובע מנתבע 2, דיסקט לעדכון פרסום, ואולם בסיכומים, טוען ב"כ התובע כי קיבל את הדיסקט מהמפרסם של הנתבעים.
לאור זאת נדחית התביעה גם נגד נתבעת 1.

סוף דבר
לאחר ששמעתי הצדדים ועיינתי בראיותיהם, סברתי כי יש להעדיף את גרסת הנתבעים על זו של התובע, ולא שוכנעתי בנכונות גרסת התובע במאזן ההסתברות וזאת מהטעמים שפירטתי לעיל.

כמו כן, משקבעתי זאת שוב אין אני נדרש להאריך היריעה, שלא לצורך, אף בטענותיו האחרות של התובע הנסובות סביב תחולתה של דוקטרינת עשיית עושר ולא במשפט אך הבהיר בקצרה כי לא קמה לתובע זכות התביעה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט

הטלת חבות בגין עשיית עושר ולא במשפט, מותנית בהתקיימותם של שלושה יסודות : "קבלת טובת הנאה" (התעשרות), "על חשבון חברו", "שלא על פי זכות שבדין" (ד' פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט, מהדורה שניה, כרך א', עמ' 80).
יסודות הטלת החבות אינם מתקיימים, שכן, לא רק בלבד שלא ניתנה הסכמה לפרסומים, אלא גם, הפרסום היה שגוי ואולי אף גרם נזק לנתבעים.

בסיכומם של דברים, התביעה נדחית כאמור לעיל, נגד שלושת הנתבעים.

התובע ישלם לנתבעים ביחד ולחוד הוצאות ושכ"ט בסך של 3000 ₪.

ניתנה היום ט"ז באדר, תשס"ד (9 במרץ 2004) בהעדר הצדדים.

פרוסט-פרנקל אושרי, שופטת









א בית משפט שלום 25257/03 שבתאי עמיר נ' בסטקום יישום פרויקטים בע"מ, מאיוסט אושיר, יגאל גרוס (פורסם ב-ֽ 09/03/2004)










דוחות מידע משפטי על הצדדים בתיק זה
דוח מידע משפטי כולל את כל ההחלטות ופסקי הדין עפ"י שם הנבדק (אדם או חברה) או לפי מספר ח.פ
דוח מידע משפטי על שבתאי עמיר      דוח מידע משפטי על בסטקום יישום פרויקטים בע"מ, מאיוסט אושיר, יגאל גרוס

דוחות בדיקת רקע וקרדיטצ'ק על הצדדים בתיק זה
דוחות בדיקת רקע, בדיקת נאותות ובדיקת אשראי צרכני על הצדדים לפי שם, ת"ז או ח.פ
דוחות בדיקת רקע על שבתאי עמיר      דוחות מידע עסקי על בסטקום יישום פרויקטים בע"מ, מאיוסט אושיר, יגאל גרוס


להסרת פסק דין זה לחץ כאן